מסילת הרכבת החיג'אזית: הרכבת שחיברה בין קצוות האימפריה

תצלומים נדירים אלה חושפים את גודל המשימה שלקחה על עצמה האימפריה העות'מאנית, במטרה להסיע את העולים לרגל למכה ולאחד את הממלכה האסלאמית

בתצלום שחור-לבן אחד נראות קרונות רכבת חוצות גשר לבנים נמוך באזור מדברי. הרכבת נוסעת משום-מקום אחד לשום-מקום אחר, בין שמיים לחול. בתצלום אחר, קבוצת פועלים עומדת לצד מסילת רכבת שהונחה זה הרגע. התצלום השלישי מצולם כבר מתוך הרכבת הנוסעת, צלה נראה על האדמה המדברית. מסילת הרכבת ממשיכה הלאה, מתעקלת מאחורי סלע מדברי מגושם, אדיר מימדים.

התצלומים המסתוריים האלה הם חלק מאלבום תמונות יחיד במינו, הנמצא בארכיון הספרייה הלאומית. האלבום מכיל 68 תצלומים של מסילת הרכבת החיג'אזית הנודעת. הם צולמו ב-1907 על ידי קרל לורנץ אוילר וכוללים הערות בכתב יד.

מסילת הרכבת הוקמה על ידי האימפריה העות'מאנית בין 1900 ל-1908, במטרה לחבר בין המחוזות הרחוקים יותר שבשטחה. המסילה עוברת בין דמשק למחוז חג'אז שבחצי האי ערב, אזור בו נמצאות הערים הקדושות מכה ואל-מדינה. התצלומים של אוילר הם עדות חשובה להליך הקמתה.

 

גשר רכבת במסילה החיג'אזית,1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

אבל מדוע אותו אוילר, שהיה גנרל פרוסי מעוטר, פיקח על הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית עבור הסולטאן העות'מאני? וכיצד אלבום התמונות שלו מצא את דרכו לספרייה הלאומית?

העלייה לרגל למכה, המוכרת כחג', היא אחד הטקסים החשובים ביותר באסלאם – מסע רוחני טרנסצנדנטלי שכל מוסלמי מחויב לבצע לפחות פעם אחת בחייו, ובתנאי שהוא בריא ובעל אמצעים כלכליים. הנביא מוחמד השתתף בחג' הראשון והיחיד שלו ב-630 לספירה, שנים בודדות לפני מותו. הוא ערך את מסעו בהליכה רגלית ברחבי המדבר, ונעזר בשיירת גמלים, מגיע מהבירה האסלאמית הראשונה, העיר אל-מדינה, שנמצאה יותר מ-400 קילומטרים משם. אך האימפריה האסלאמית גדלה משמעותית במהלך מאה השנים הבאות, ומשמעות הדבר היה שמסעות שכאלה נעשו ארוכים ומסוכנים יותר. מחלות ותשישות היו דבר שבשגרה, ושודדי דרכים נהגו לארוב לעולים לרגל בעת שחצו את המדבר.

ביצורים ומקווה מים ליד מסילת הרכבת החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

במטרה למזער סכנות אלה, מרבית העולים לרגל בימי הביניים חברו לשיירות גמלים מאורגנות שעברו בדרכים קבועות. שיירות הגמלים שהגיעו מהערים קהיר ודמשק וכן מהעיר העיראקית הדרומית, כופה, היו החשובות מבין אלה. כניסתה של ספינת הקיטור באמצע המאה התשע עשרה הקלה על הקשיים במסע, במיוחד עבור עולי הרגל שהגיעו מהודו, שהייתה אז תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי, ומערבה משם. אך הניידות הגדולה יותר גם תרמה ישירות להתפשטותה של מגיפה עולמית. נישאת על גבי עולה לרגל ב-1863, מגפת הכולרה הגיעה מהודו למכה, ומשם התפשטה ברחבי העולם. בבהלתם, המעצמות הקולוניאליות האירופאיות הטילו תקנות סגר מחמירות על הבאים – ובעיקר על השבים – ממכה.

קרונות רכבת על המסילה החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

הרצון לעקוף את תקנות הסגר הללו, בנוסף לרצון הכללי יותר להתנגח בקולוניאליזם האירופי, היוו זרז משמעותי להקמת מסילת הרכבת החיג'אזית. בעשורים שקדמו להכרזתו של הקיסר עבדול חמיד השני, ב-1 במאי, 1990, בדבר כוונתו להקים את מסילת הרכבת, העות'מאנים איבדו כמעט את כל שטחיהם בדרום אירופה. האינטרסים הצרפתיים, הבריטיים והרוסיים איימו לפרק את האימפריה עוד יותר, ולשלוח גרורות עד לליבת האימפריה במזרח התיכון. באותו הזמן, האימפריה העות'מאנית הייתה שקועה בחובות כבדים לבעלי הון אירופאים, ונאלצה לסמוך על נושים אירופאים שיממנו את תשתיותיה ויסייעו במאמצי המודרניזציה שלה. מאמצים אלה כללו הקמה של מסילות רכבת אחרות שנועדו לחבר בין קצוות האימפריה.

חנוכת תחנת הרכבת באל-עולא, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.
מצעד יחידת הגמלים בטקס חנוכת תחנת הרכבת באל-עולא, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

אך הדברים נראו אחרת כשזה נגע למסילת הרכבת החיג'אזית. אף-על-פי שלקו הרכבת היה יתרון כלכלי קטן – הרכבת פעלה למעשה רק בעונת החג' – מטרותיו הפוליטיות והדתיות היו רבות. הפרויקט מומן לחלוטין על-ידי מוסלמים, ותרומות עבור "הקו הקדוש" נאספו מרחבי העולם. עובדה מתוקשרת זו, בנוסף לעבודות הבנייה עצמן, תרמו לכוחו ולמעמדו של עבדול חמיד השני, שנחשב לשליט המוסלמי העצמאי היחיד הפועל נגד האינטרסים האירופאיים. בנוסף להקלה על העולים לרגל, מסילת הרכבת הבטיחה כי הצבא העות'מאני יוכל לפרוס במהירות חיילים ואספקה כדי להגן על המשלוחים הימיים בים האדום ולשמור מפני התרחבות הקולוניות. בתוך כך, המסילה סייעה בהבטחת אוטונומיה מסוימת למנהיגים המקומיים, בעיקר במכה.

עולי רגל עניים בדרכם למכה, מבקשים רשות לנסוע ברכבת, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

 

בדואים מקומיים ועובד רכבת בוואדי אל-עולא, ליד מסילת הרכבת החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

 

גבר בדואי מציע יען למכירה לצד מסילת הרכבת החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

אך בעוד שכלפי חוץ, מסילת הרכבת נועדה לפאר את ההנהגה העות'מאנית, מאחורי הקלעים היו מעורבים בתכנונה ובנייתה מהנדסים ויועצים גרמנים. מעורבותם של הגרמנים נשענה על שיתופי פעולה כלכליים וצבאיים קודמים, ביחסים שנרקמו במשך עשרות שנים. מכל מיני סיבות, עבדול חמיד ראה בגרמניה בתור השותפה האירופית המועדפת על האימפריה.

תנאים אלה מסבירים גם את מעורבותו של קרל אוילר בפרויקט. אוילר, שנולד ב-1854, היה גנרל חיל רגלים פרוסי ונודע כ"אוילר פסחא". כמו גנרלים רבים אחרים, הוא שרת כיועץ צבאי לעות'מאנים בין 1901 ל-1908. עבדול חמיד מינה אותו לדרגת אלוף, וב-1904 אוילר נשלח לבחון את התקדמות עבודות המסילה וללמוד את הגיאוגרפיה והאתנוגרפיה המקומית. הוא התמקד בשני מקטעים של המסילה: בין דמשק לעיר מעאן, שבדרום ירדן, מקטע הכולל מסוף בחיפה; ובין מעאן לאל-עולא שבערב הסעודית, כ-300 קילומטר צפונית מאל-מדינה. דיווחיו של אוילר הם בין המקורות החשובים שיש בידינו אודות הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית. הם מתארים את הטופוגרפיה של המסלול; את החי והצומח המקומיים, לרבות תיאור הטרמיטים האוכלים את אדני עץ, ששימשו כבסיס לפסי רכבת; את האתגרים באספקת מים ודלק; ואת תגובת המקומיים להקמת מסילת הרכבת (תגובה המתוארת בשפה מעט סטריאוטיפית):

"החַיּוּת שבה הביעו את שמחתם לא תישכח ממני. בזמן שהגברים שיננו, פה אחד, את הברכה 'שאלוהים יעניק ניצחון לסולטן!' תוך שהם מלווים את דבריהם במחיאות כפיים קצביות, הנשים, עם הצהלולים האופייניים להם, הפיקו מפיהם צלילים גבוהים שנשמעו כמו המיית יונים".

הדיווחים של אוילר, שפורסמו ב-1906 וב-1908 בכתב העת הגיאוגרפי המשפיע Petermanns" Geographische Mitteilungen", לוו בתמונות שהוא עצמו צילם לאורך המסילה. עושה רושם כי אלבום התמונות שנמצא באוספי הספרייה הלאומית מכיל תצלומים ממסע מאוחר יותר, שנערך ב-1907, ושאוילר סבר, מסיבה כלשהי, כי אינם ראויים לפרסום. אף-על-פי שמושאי התצלומים חופפים במידה רבה, האלבום מ-1907 מכיל יותר דיוקנאות – של בדואים מקומיים, פועלים, פקידים רשמיים ואנשים אחרים – ומשום כך, מהווה עדות מרתקת לחיי היומיום והאנשים מאותה תקופה.

ואדי אבו טאקה נראה מהרכבת הנוסעת על המסילה החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

אך כיצד תמונות אלה הגיעו לספרייה הלאומית של ישראל? לאחר חזרתו לגרמניה ב-1908, אוילר שירת במלחמת העולם הראשונה ופרש לעיר אוּלְם. אף שאיננו יודעים מה קרה לתצלומים בזמן זה, אלבום התמונות התגלגל לידיו של אליקים גוטהולד וייל (1960-1882), מלומד יהודי-גרמני, מזרחן שהתמחה בתורכית וערבית, ומנהל הספרייה הלאומית (אז "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי"). וייל לימד בברלין ובפרנקפורט, לפני עלייתו ארצה בשנת 1934. אף-על-פי שאוילר אינו מוזכר בארכיון האישי של וייל, הנמצא כעת בספרייה, לשני הגרמנים התורכופיליים היה הרבה מן המשותף. ייתכן אפילו כי אוילר העניק את אלבום התמונות כמתנה מיוחדת לוייל. הלה תרם את האלבום לאוספי הספרייה ב-1936.

לחצו כאן כדי לראות את יתר התצלומים מאלבום התמונות ההיסטורי.

מי את תרזה די-מון?

מי הייתה תרזה דימון שעל חייה כתבה לאה גולדברג 12 שירים, ומי היה האיש שזוהי תרומתו לספרות העברית?

באדיבות מכון גנזים

במוצאי יום העצמאות שנת תש"ל (1970), עלתה על הבמה בבנייני האומה הזמרת חנה דרזנר, שאתם מכירים וודאי בתור אילנית. המאורע היה פסטיבל הזמר העברי, ואילנית הייתה כבר אז זמרת מוכרת ומצליחה. גם פסטיבל הזמר של שנת 1970 נחקק בתודעה הישראלית בזכות הזוכה המפורסם שלמה ארצי שביצע את השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום", ובזכות ההופעה הבלתי נשכחת של "הגשש החיוור" עם השיר "מים לדוד המלך".

אילנית, מצידה, שרה שיר שכתבה המשוררת הידועה לאה גולדברג, שנפטרה רק ארבעה חודשים קודם לכן. את הלחן תרמה המלחינה נורית הירש, ולשיר קראו "אהבתה של תרזה דימון". עם זאת, לאה גולדברג לא קראה כך לשיר בעצמה, וגם השם שנבחר מסקרן. מי היא תֶרֶזָה דימוֹן שמוזכרת בכותרת השיר?

1
עמוד השער של העיבוד שכתבה המלחינה נורית הירש לסונט מס' 9 מתוך המחזור ובוצע בפסטיבל הזמר 1970 על ידי אילנית. מתוך ארכיון נורית הירש, מחלקת המוזיקה של הספרייה הלאומית
1
מתוך הפרטיטורה בכתב ידה של נורית הירש. לחנה של הירש הביא לסטייה ממבנה הסונטה ולשינוי משקל המילים. האם המנגינה שומרת על הקשר לסיפורה של תרזה די-מון או שכולה זמר עברי עכשווי? מתוך ארכיון נורית הירש, מחלקת המוזיקה של הספרייה הלאומית

נשאל את המשוררת, הלוא כן? "אהבתה של תרזה די-מון" היה השם שנתנה גולדברג למחזור שירים שלם, ובו 12 שירים, שרובם פורסמו בשנת 1952. השירים לא היו "סתם" שירים; גולדברג הגבילה את עצמה לסוגת הסונֶטה, וכל 12 השירים בנויים במבנה זה. לכולם 14 שורות, שני בתים של ארבע שורות ושני בתים של שלוש שורות, ואת כולם חרזה גולדברג ביד אמן במשקל פנטמטר יאמבי, המשקל המוכר ממחזותיו של שייקספיר. למה כבלה גולדברג את עצמה לתבנית הנוקשה הזאת? המוזיקולוגית ד"ר גילה פלם מסבירה כי בצורה זו ביקשה גולדברג לקשור את עצמה באופן עמוק יותר למושא שיריה, אותה תרזה די-מון.

1
כך נפתחת המחברת עם הלחן הפחות מוכר של המלחין יחזקאל בראון, שהלחין את כל 12 הסונטות. על עמוד השער מופיעה ההערה שכתבה לאה גולדברג עם סיפור הרקע. מתוך ארכיון יחזקאל בראון, מחלקת המוזיקה של הספרייה הלאומית
1
קטע מתוך דפי התווים שכתב המלחין יחזקאל בראון. מתוך ארכיון יחזקאל בראון, מחלקת המוזיקה של הספרייה הלאומית. ניתן להאזין ליצירה המלאה כאן

אבל, עוד לא סיפרנו מי היא. גם בזה עזרה לנו המשוררת וסיפרה לנו בעצמה. גולדברג סיפרה שתרזה די-מון (Du-Mont, בצרפתית: מן ההר) הייתה אצילה צרפתיה שחיה בסוף המאה ה-16 סמוך לעיר אביניון שבצרפת. כשדימון הייתה כבת 40 (גילה של גולדברג בעת פרסום השירים), התאהבה בצעיר איטלקי שהגיע לביתה לחנך את ילדיה, וכתבה לו כמה עשרות שירים (שנשמרו במגירה). כשהגיעה שעתו של האיטלקי הכובש לעזוב, שרפה תרזה די-מון את כל השירים הללו, והיא בעצמה הצטרפה למנזר. "זכר שיריה נשאר רק כאגדה בפני בני דורה", כתבה גולדברג בתוספת לשירים.

על פי גולדברג, היא כתבה את השירים כמחווה לאותה אצילה נשכחת ולרגשותיה. כך, כאמור, אפשר גם להסביר את הבחירה בסונטות, פורמט שירי שהיה פופולרי באותה תקופה שבה לכאורה חיה האצילה הצרפתיה. אך למעשה, כפי שהתברר כשנחשפו יומניה של גולדברג, תרזה די-מון לא הייתה ולא נבראה. או לפחות אין לנו ראיות כאלה. לאה גולדברג היא שבדתה מליבה את הסיפור הרומנטי והנועז, והיא שהמציאה את דמותה של די-מון. שמה הצרפתי ההררי של הגיבורה, כתבה חוקרת הספרות שרה בן-ראובן, העיד גם על מעמדה הרם לכאורה של האצילה; אך גם מזכיר לשומעיו את המילה "דמון" – שד. לאה גולדברג כתבה את מחזור השירים על שד האהבה שהשתלט לכאורה על האישה, שהתאהבה מבלי יכולת לגלות זאת לאהובה הצעיר.

1
כתב היד של סונט מס' 9 הפותח במילים "מחלוני וגם מחלונך". מתוך ארכיון לאה גולדברג, באדיבות מכון גנזים

בהתאם לאסכולות מחקריות שצברו פופולריות בזמן האחרון, חיפשו חוקרים גם את ההקשרים הביוגרפיים שמאחורי כתיבת מחזור הסונטות "אהבתה של תרזה דימון". והם מצאו. את ההשראה לשירים קיבלה לאה גולדברג ממי שהיה ככל הנראה מושא אהבתה באותה תקופה שבה הם פורסמו: מורה לצרפתית מחיפה בשם ז'אק אדו.

את אדו פגשה גולדברג לראשונה ב-1951, אז הגיעה לריאיון בתחנת הרדיו בשפה הצרפתית שבה עבד אדו. משם התפתח הקשר ביניהם, והם נהגו לשוחח על ספרים ולעיתים לטייל יחד. אדו עצמו היה יליד לוזאן, שווייץ, שם נולד ב-1914. הוא עבד שם כעיתונאי, ובזמן מלחמת העולם השנייה אף התגייס למחתרת הצרפתית. לאחר מכן עלה לארץ והחל לעבוד באותה תחנת רדיו בירושלים, ושם פגש את גולדברג. היחסים בין השניים ידעו עליות ומורדות, עד שבקיץ 1954 החליט אדו לעזוב את ישראל ולחזור ללוזאן. הוא המשיך לעבוד שם כאיש רדיו, שחקן וכותב, עד מותו בשנת 1989.

1
סונט מס' 1 מתוך מחזור "אהבתה של תרזה דימון" בכתב ידה של לאה גולדברג. מתוך ארכיון לאה גולדברג, באדיבות מכון גנזים

כשעזב אדו את הארץ, הוא הגיע להיפרד מלאה גולדברג. שרה בן-ראובן (שתוכלו לקרוא את רשימתה על אדו כאן), מצטטת מתוך יומנה של גולדברג (כל ההדגשות שלי – ע.נ.): "אני לא הייתי עצובה. הפרשה הזאת נסתיימה בשבילי עוד הרבה קודם לכן. בעצם, הכל היה רק בניין שאני בניתי ואם לומר את האמת, על חול… בעצם רציתי שימהר וילך… עם זאת היה כמעט כל העת רגש אכזרי: האיש הזה מילא את הפונקציה שלו, עכשיו הוא יכול ללכת… עשה משהו בשביל הספרות העברית".

1
לאה גולדברג, שנייה מימין. באדיבות מכון גנזים

תודה לד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית, על עזרתה בכתיבת כתבה זו. תודה רבה גם לד"ר גדעון טיקוצקי שתרם מזמנו על מנת לסייע. כתבי היד של לאה גולדברג המופיעים בכתבה כולם באדיבות ארכיון לאה גולדברג במכון גנזים.

 

כתבות נוספות

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

הימים הלבנים של לאה גולדברג

בפסיעות הפחד: לאה גולדברג והחשש מטירוף

כתיבה שיווקית מאת לאה גולדברג

גרפיטי בבודפשט: תעלומת רנה נדלר

טרגדיה הנחשפת מתוך כתב ידה של ילדה קטנה ומנציחה את קורבנות השואה, עשויה להיות תיעוד נדיר שיימחק בחלוף השנים

ביוני 2018 השקתי את הפרויקט "הלִבְנים של בודפשט" (Budapest Téglái) מתוך כוונה לתעד את כתובות הגרפיטי הישנות הפזורות על קירותיה של בירת הונגריה. כמו היום, כך גם בעבר, אנשים נהגו לכתוב את שמותיהם על גבי הבניינים שבהם התגוררו, עבדו או סתם ביקרו. השמות לפעמים לוו בתאריכים ואף באנקדוטות קצרות – שברי אינפורמציה שפתחו צוהר לסיפורי חייהם של אותם אנשים.

בראשית 1900, עסקים יהודיים רבים נפתחו באזור כיכר ברלין, שמוכרת כיום ככיכר המערב

אני אוהב במיוחד לאתר כתובות גרפיטי המתוארכות לפני מלחמת העולם השנייה. אחד מאתרי הגרפיטי החביבים עליי הוא ארמון אנקר (Anker-palota), מבנה אדיר מימדים הממוקם בטרזווארוס (Terézváros), הרובע השישי של בודפשט. ארמון אנקר תוכנן ב-1908 על ידי האדריכל איגנאץ אלפר. יהודים רבים קנו או שכרו דירה בבניין זה, הממוקם במרכז העיר. מבין האנשים שהתגוררו בו בשנים שלפני המלחמה, המפורסם ביותר היה קרוב לוודאי לאופולד סונדי, הפסיכיאטר היהודי המוכר בעיקר בזכות מבחן סונדי ואנליזת הגורל.

ארמון אנקר בבודפשט (צילום: וינסנט ויצקלטי)

 

מבט מלמעלה על ארמון אנקר (צילום: וינסנט ויצקלטי)

כשאני מתבונן בכתובת גרפיטי ישנה, אני תוהה לגבי זהותם וגורלם של האנשים שמאחוריה. בביקורי האחרון בארמון אנקר, מצאתי כתובת גרפיטי שנכתבה על ידי ילדה שהתגוררה שם, בשם רנה נדלר.

כתובת ה"גרפיטי" של רנה נדלר בארמון אנקר בבודפשט (צילום: וינסנט ויצקלטי)

אחרי שערכתי עבודת מחקר מסוימת, תוך שנעזרתי במאגרי מידע שונים, הצלחתי לחלץ מעט מידע על אותה ילדה. כמו רוב דיירי אנקר, הנדלרים היו יהודים. אביה של רנה, יצחק, עבד בייצור ומכירת מזוודות, ונפטר ב-1935. אימה, רוזה אכט, הייתה בתו של לזאר אכט, חייט מלֶמבֶּרג (כיום לבוב שבאוקראינה), שהיגר לבודפשט ב-1902. לרנה היו שישה אחים ואחיות: גיזלה, אמה, רוזליה, הנריק, אילש וברטלן.

מצאתי תמונה של רנה מ-1932, שפורסמה במגזין הונגרי ישן בשם "חיי התיאטרון" Szinházi Élet)). לתמונה זו צרפה רנה ברכות חמות מהעיירה הוויז לחבריה שבעיר פשט.

רנה נדלר שולחת ברכות לחבריה
רנה נדלר שולחת ברכות לחבריה

לרנה היה אח בשם הנריק. כינויו היה "פובי" והוא היה שחקן כדורגל מפורסם במועדון הכדורגל מ.ט.ק. בודפשט, שזכה באליפות הונגריה שבע פעמים. המ.ט.ק. נחשב בעבר ל"מועדון כדורגל יהודי", שכן רוב חבריו היו יהודים. הקבוצה קיימת עד היום.

כוכב הכדורגל הנריק נדלר

הנריק נהרג במאי 1944 בעבודות כפייה באוסטריה או במחנה הריכוז בוכנוואלד. הוא לא היה היחיד מבין חברי המ.ט.ק. שנספה בשואה. יוז'ף בראון, אנטל ואגו ואימרה טאוסיג היו גם הם קורבנות.

רנה התעניינה מאוד בכדורגל והייתה אוהדת נלהבת של מ.ט.ק., קבוצתו של אחיה. עיתון הספורטירלאפ (The Sporthirlap), שהתמחה בספורט, דיווח על כך שהנריק, אשתו ואחותו רנה, ניהלו פעם ויכוח סוער בדבר יכולותיהם של שחקני כדורגל מסוימים, בעת נסיעה משותפת ביוני 1933, בקו החשמלית מס' 38.

מותו של הנרי לא היה הטרגדיה היחידה במשפחת נדלר. רנה איבדה אח נוסף, אילש נדלר, שנספה גם הוא בשואה. אחותה של רנה, גיזלה, כתבה ב-1945 לעיתונים המובילים בהונגריה במטרה להשיג מידע נוסף על נסיבות מותם של הנריק ואילש.

למרבה הצער, לא הצלחתי לאתר הרבה מידע נוסף על גורלה של רנה. כפי הנראה שרדה את השואה ונישאה לגבר בשם ארפד וייס, סוחר עור ששינה את שמו ל"ורגה". השניים ככל הנראה עזבו את הונגריה והתיישבו בישראל או בארה"ב.

מדהים לראות כיצד כתובת גרפיטי פשוטה שנכתבה בידי ילדה ב-1920, מובילה אותנו במסדרונות ההיסטוריה ומאפשרת לנו ללמוד על קורבנות השואה ולהנציחם. למרבה הצער, חתימת ידה של רנה אינה חסינה מפגעי הזמן. כתובות רבות כאלה נעלמות מקירות הונגריה בגלל שיפוצים. כל עוד הן כאן, אני עושה את מיטב יכולתי כדי לתעד אותן, ומשתף את תוצאות המחקר שלי בעמודי הפייסבוק שלי, Budapest téglái (העמוד ההונגרי), ו-Buildings Tell Tales (העמוד באנגלית).

 

אם יש לכם מידע על רנה או משפחת נדלר, אתם מוזמנים לשלוח מייל (באנגלית או הונגרית) לכתובת: buildingstelltales@gmail.com.

חנה סנש חוזה את מותה

חנה סנש – גיבורה, משוררת – לא רצתה למות צעירה. שיר שכתבה עוד לפני גיל 20 חושף את רגש החובה שבער בה

1

חנה סנש. מתוך ארכיון בית חנה, שדות-ים

על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את השם חנה סנש? מן הסתם על צניחה נועזת, נאצים, פרטיזנים, ועל שני שירים במיוחד: "הליכה לקיסריה" ו"אשרי הגפרור". שניהם שירים מוכרים מאוד שאף הולחנו, ונעשו נכסי צאן ברזל ופריטי חובה בכל פלייליסט ביום השואה. ובצדק. יכולות הכתיבה של חנה סנש (בעברית! שלא הייתה שפת אימה), ראויות לכבוד ולהנצחה. מותה הטראגי -–המוקדם, מוקדם מדי – הותיר אותנו עם מעט מדי משיריה. אבל עדיין, מספרם גדול משניים, וכמה כתבי יד שלה התגלגלו אל הספרייה הלאומית. על אחד מהם נספר כאן.

1
אחד משיריה של חנה סנש בכתב ידה, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

ראשית, חשוב להזכיר בקצרה את הביוגרפיה הקצרה של חנה (אניקו) סנש. היא נולדה בבודפשט לאבא בֶּלָה שהיה עיתונאי, סופר ומחזאי לא בלתי ידוע, ולאימא קתרינה, שנאלצה לגדל את חנה ואחיה גיורא (ג'וּרי) לבדה בעקבות מות האב שנפטר כשחנה הייתה רק בת שש. כמו יהודיה-הונגרית מן המעמד הבינוני הלכה חנה לגימנסיה כללית, אך נתקלה גם באנטישמיות שהפכה אותה לציונית נלהבת.

בגיל 18 עלתה לבדה לארץ ישראל והחלה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. בסיום לימודיה שם, עברה לקיבוץ שדות־ים הסמוך לקיסריה. שם כתבה את שירה המוכר ביותר. בסוף 1943 הצטרפה לאימוניהם של צנחני היישוב, ובמחצית מארס 1944 צנחה (עם עוד כמה מבני הקבוצה) ביוגוסלביה. כשלושה חודשים סבבה ביערות קרואטיה, מחכה להזדמנות לחצות את הגבול להונגריה שהייתה היעד שלה. בקרואטיה כתבה את "אשרי הגפרור", שאת הפתק שעליו נכתב נתנה לעמיתה, הצנחן ראובן דפני.

1

בשבעה ביוני 1944 הצליחה לחצות את הגבול להונגריה, אך נתפסה עוד באותו היום בידי ההונגרים. היא הועברה לבית כלא בבודפשט, שבו שהתה כחמישה חודשים (!), עד להוצאתה להורג בשבעה בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה. אימה, קתרינה, הייתה זו שהביאה לארץ את כתביה, מכתביה ויומניה, למשמורת בספרייה הלאומית.

אם את "אשרי הגפרור" אפשר להציג בתור שיר שחוזה את סופם העגום של כמה מצנחני היישוב, שצנחו בשירות "ההגנה" והצבא הבריטי אל אירופה הכבושה במטרה "להצית להבות", לאסוף מודיעין ולחדש את הקשר עם יהודים מקומיים – אז "למות?" הוא ודאי שיר כזה.

1
השיר "למות?" בכתב ידה של סנש, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

השיר קצר, ובו שני בתים בלבד. חוקרי הספרות יכולים ודאי לשים לב לטביעת אצבעה של חנה סנש המשוררת גם כאן. על הדף הוסיפה סנש בכתב ידה הנאה גם את תאריך ומקום הכתיבה: נהלל, 5 במאי 1941, ככל הנראה סמוך לסיום לימודיה בבית הספר החקלאי שם, ולפני שעברה לשדות־ים. וכך היא כותבת:

"לָמוּת… צְעִירָה… לָמוּת… לֹא, לֹא רָצִיתִי…

אָהַבְתִּי אֶת הַשֶׁמֶשׁ הַחַמָּה,

הָאוֹר, הַשִּׁיר, נִיצוֹץ שֶׁל זוּג עֵינַיִם,

וְלֹא רָצִיתִי הֶרֶס, מִלְחָמָה.

לֹא. לֹא רָצִיתִי".

מה הביא את סנש לכתוב ב-1941, עוד לפני גיל 20, ויותר משלוש שנים לפני מותה, שיר אהבה כזה לחיים? מה גרם לה, אולי, לחשוב שיום מותה קרב?

"אַךְ אִם נִגְזַר עָלַי לִחְיוֹת הַיּוֹם

בְּשֶׁפֶךְ דָּם, בַּהֶרֶס הָאָיֹם,

אַגִּיד: בָּרוּךְ הַשֵּׁם בְּעַד הַזְּכוּת

לִחְיוֹת, וּבוֹא תָבוֹא שָעָה לָמוּת

עַל אַדְמָתֵךְ אַרְצִי, מוֹלַדְתִּי".

האם אלו אימי המלחמה שהשתוללה כבר בעולם? בתקופה שבה נכתב השיר דהר הגנרל הגרמני ארווין רומל בחולות צפון אפריקה עד לשערי מצרים. בארץ ישראל הוכנו תוכניות פינוי והגנה במקרה שתיכבש בידי הגרמנים, חשש שהיה קיים בהחלט בקרב היישוב היהודי.

מה עבר בראשה של סנש הצעירה, לא נדע. אך השורות היפות הללו כורעות תחת רבדי המשמעות שנטענו עליהן בעקבות גורלה העצוב. נוכל למשל להעלות עוד תהיה אחת: מיהי ארצה ומולדתה של סנש? האם קיוותה למות בהגנה על ארץ־ישראל? האם חזתה שתמות לבסוף על אדמת מולדתה הונגריה? כל זה נתון כבר לפרשנות הקוראים.

כמו השירים המפורסמים יותר, גם השיר הזה הולחן, וכנראה שאפילו כמה פעמים. בקישור המצורף תוכלו להאזין לשיר בביצועה של רבקה זֹהר ללחן של שולמית ליפשיץ.

 

כתבות נוספות

המכתב האחרון של חנה סנש

חנה סנש כותבת לאמא

"שלא ייגמר לעולם" – התוספת הקטנה שיצרה לחן גדול