בתצלום שחור-לבן אחד נראות קרונות רכבת חוצות גשר לבנים נמוך באזור מדברי. הרכבת נוסעת משום-מקום אחד לשום-מקום אחר, בין שמיים לחול. בתצלום אחר, קבוצת פועלים עומדת לצד מסילת רכבת שהונחה זה הרגע. התצלום השלישי מצולם כבר מתוך הרכבת הנוסעת, צלה נראה על האדמה המדברית. מסילת הרכבת ממשיכה הלאה, מתעקלת מאחורי סלע מדברי מגושם, אדיר מימדים.
התצלומים המסתוריים האלה הם חלק מאלבום תמונות יחיד במינו, הנמצא בארכיון הספרייה הלאומית. האלבום מכיל 68 תצלומים של מסילת הרכבת החיג'אזית הנודעת. הם צולמו ב-1907 על ידי קרל לורנץ אוילר וכוללים הערות בכתב יד.
מסילת הרכבת הוקמה על ידי האימפריה העות'מאנית בין 1900 ל-1908, במטרה לחבר בין המחוזות הרחוקים יותר שבשטחה. המסילה עוברת בין דמשק למחוז חג'אז שבחצי האי ערב, אזור בו נמצאות הערים הקדושות מכה ואל-מדינה. התצלומים של אוילר הם עדות חשובה להליך הקמתה.
אבל מדוע אותו אוילר, שהיה גנרל פרוסי מעוטר, פיקח על הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית עבור הסולטאן העות'מאני? וכיצד אלבום התמונות שלו מצא את דרכו לספרייה הלאומית?
העלייה לרגל למכה, המוכרת כחג', היא אחד הטקסים החשובים ביותר באסלאם – מסע רוחני טרנסצנדנטלי שכל מוסלמי מחויב לבצע לפחות פעם אחת בחייו, ובתנאי שהוא בריא ובעל אמצעים כלכליים. הנביא מוחמד השתתף בחג' הראשון והיחיד שלו ב-630 לספירה, שנים בודדות לפני מותו. הוא ערך את מסעו בהליכה רגלית ברחבי המדבר, ונעזר בשיירת גמלים, מגיע מהבירה האסלאמית הראשונה, העיר אל-מדינה, שנמצאה יותר מ-400 קילומטרים משם. אך האימפריה האסלאמית גדלה משמעותית במהלך מאה השנים הבאות, ומשמעות הדבר היה שמסעות שכאלה נעשו ארוכים ומסוכנים יותר. מחלות ותשישות היו דבר שבשגרה, ושודדי דרכים נהגו לארוב לעולים לרגל בעת שחצו את המדבר.
במטרה למזער סכנות אלה, מרבית העולים לרגל בימי הביניים חברו לשיירות גמלים מאורגנות שעברו בדרכים קבועות. שיירות הגמלים שהגיעו מהערים קהיר ודמשק וכן מהעיר העיראקית הדרומית, כופה, היו החשובות מבין אלה. כניסתה של ספינת הקיטור באמצע המאה התשע עשרה הקלה על הקשיים במסע, במיוחד עבור עולי הרגל שהגיעו מהודו, שהייתה אז תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי, ומערבה משם. אך הניידות הגדולה יותר גם תרמה ישירות להתפשטותה של מגיפה עולמית. נישאת על גבי עולה לרגל ב-1863, מגפת הכולרה הגיעה מהודו למכה, ומשם התפשטה ברחבי העולם. בבהלתם, המעצמות הקולוניאליות האירופאיות הטילו תקנות סגר מחמירות על הבאים – ובעיקר על השבים – ממכה.
הרצון לעקוף את תקנות הסגר הללו, בנוסף לרצון הכללי יותר להתנגח בקולוניאליזם האירופי, היוו זרז משמעותי להקמת מסילת הרכבת החיג'אזית. בעשורים שקדמו להכרזתו של הקיסר עבדול חמיד השני, ב-1 במאי, 1990, בדבר כוונתו להקים את מסילת הרכבת, העות'מאנים איבדו כמעט את כל שטחיהם בדרום אירופה. האינטרסים הצרפתיים, הבריטיים והרוסיים איימו לפרק את האימפריה עוד יותר, ולשלוח גרורות עד לליבת האימפריה במזרח התיכון. באותו הזמן, האימפריה העות'מאנית הייתה שקועה בחובות כבדים לבעלי הון אירופאים, ונאלצה לסמוך על נושים אירופאים שיממנו את תשתיותיה ויסייעו במאמצי המודרניזציה שלה. מאמצים אלה כללו הקמה של מסילות רכבת אחרות שנועדו לחבר בין קצוות האימפריה.
אך הדברים נראו אחרת כשזה נגע למסילת הרכבת החיג'אזית. אף-על-פי שלקו הרכבת היה יתרון כלכלי קטן – הרכבת פעלה למעשה רק בעונת החג' – מטרותיו הפוליטיות והדתיות היו רבות. הפרויקט מומן לחלוטין על-ידי מוסלמים, ותרומות עבור "הקו הקדוש" נאספו מרחבי העולם. עובדה מתוקשרת זו, בנוסף לעבודות הבנייה עצמן, תרמו לכוחו ולמעמדו של עבדול חמיד השני, שנחשב לשליט המוסלמי העצמאי היחיד הפועל נגד האינטרסים האירופאיים. בנוסף להקלה על העולים לרגל, מסילת הרכבת הבטיחה כי הצבא העות'מאני יוכל לפרוס במהירות חיילים ואספקה כדי להגן על המשלוחים הימיים בים האדום ולשמור מפני התרחבות הקולוניות. בתוך כך, המסילה סייעה בהבטחת אוטונומיה מסוימת למנהיגים המקומיים, בעיקר במכה.
אך בעוד שכלפי חוץ, מסילת הרכבת נועדה לפאר את ההנהגה העות'מאנית, מאחורי הקלעים היו מעורבים בתכנונה ובנייתה מהנדסים ויועצים גרמנים. מעורבותם של הגרמנים נשענה על שיתופי פעולה כלכליים וצבאיים קודמים, ביחסים שנרקמו במשך עשרות שנים. מכל מיני סיבות, עבדול חמיד ראה בגרמניה בתור השותפה האירופית המועדפת על האימפריה.
תנאים אלה מסבירים גם את מעורבותו של קרל אוילר בפרויקט. אוילר, שנולד ב-1854, היה גנרל חיל רגלים פרוסי ונודע כ"אוילר פסחא". כמו גנרלים רבים אחרים, הוא שרת כיועץ צבאי לעות'מאנים בין 1901 ל-1908. עבדול חמיד מינה אותו לדרגת אלוף, וב-1904 אוילר נשלח לבחון את התקדמות עבודות המסילה וללמוד את הגיאוגרפיה והאתנוגרפיה המקומית. הוא התמקד בשני מקטעים של המסילה: בין דמשק לעיר מעאן, שבדרום ירדן, מקטע הכולל מסוף בחיפה; ובין מעאן לאל-עולא שבערב הסעודית, כ-300 קילומטר צפונית מאל-מדינה. דיווחיו של אוילר הם בין המקורות החשובים שיש בידינו אודות הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית. הם מתארים את הטופוגרפיה של המסלול; את החי והצומח המקומיים, לרבות תיאור הטרמיטים האוכלים את אדני עץ, ששימשו כבסיס לפסי רכבת; את האתגרים באספקת מים ודלק; ואת תגובת המקומיים להקמת מסילת הרכבת (תגובה המתוארת בשפה מעט סטריאוטיפית):
"החַיּוּת שבה הביעו את שמחתם לא תישכח ממני. בזמן שהגברים שיננו, פה אחד, את הברכה 'שאלוהים יעניק ניצחון לסולטן!' תוך שהם מלווים את דבריהם במחיאות כפיים קצביות, הנשים, עם הצהלולים האופייניים להם, הפיקו מפיהם צלילים גבוהים שנשמעו כמו המיית יונים".
הדיווחים של אוילר, שפורסמו ב-1906 וב-1908 בכתב העת הגיאוגרפי המשפיע Petermanns" Geographische Mitteilungen", לוו בתמונות שהוא עצמו צילם לאורך המסילה. עושה רושם כי אלבום התמונות שנמצא באוספי הספרייה הלאומית מכיל תצלומים ממסע מאוחר יותר, שנערך ב-1907, ושאוילר סבר, מסיבה כלשהי, כי אינם ראויים לפרסום. אף-על-פי שמושאי התצלומים חופפים במידה רבה, האלבום מ-1907 מכיל יותר דיוקנאות – של בדואים מקומיים, פועלים, פקידים רשמיים ואנשים אחרים – ומשום כך, מהווה עדות מרתקת לחיי היומיום והאנשים מאותה תקופה.
אך כיצד תמונות אלה הגיעו לספרייה הלאומית של ישראל? לאחר חזרתו לגרמניה ב-1908, אוילר שירת במלחמת העולם הראשונה ופרש לעיר אוּלְם. אף שאיננו יודעים מה קרה לתצלומים בזמן זה, אלבום התמונות התגלגל לידיו של אליקים גוטהולד וייל (1960-1882), מלומד יהודי-גרמני, מזרחן שהתמחה בתורכית וערבית, ומנהל הספרייה הלאומית (אז "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי"). וייל לימד בברלין ובפרנקפורט, לפני עלייתו ארצה בשנת 1934. אף-על-פי שאוילר אינו מוזכר בארכיון האישי של וייל, הנמצא כעת בספרייה, לשני הגרמנים התורכופיליים היה הרבה מן המשותף. ייתכן אפילו כי אוילר העניק את אלבום התמונות כמתנה מיוחדת לוייל. הלה תרם את האלבום לאוספי הספרייה ב-1936.
לחצו כאן כדי לראות את יתר התצלומים מאלבום התמונות ההיסטורי.
