מסילת הרכבת החיג'אזית: הרכבת שחיברה בין קצוות האימפריה

תצלומים נדירים אלה חושפים את גודל המשימה שלקחה על עצמה האימפריה העות'מאנית, במטרה להסיע את העולים לרגל למכה ולאחד את הממלכה האסלאמית

בתצלום שחור-לבן אחד נראות קרונות רכבת חוצות גשר לבנים נמוך באזור מדברי. הרכבת נוסעת משום-מקום אחד לשום-מקום אחר, בין שמיים לחול. בתצלום אחר, קבוצת פועלים עומדת לצד מסילת רכבת שהונחה זה הרגע. התצלום השלישי מצולם כבר מתוך הרכבת הנוסעת, צלה נראה על האדמה המדברית. מסילת הרכבת ממשיכה הלאה, מתעקלת מאחורי סלע מדברי מגושם, אדיר מימדים.

התצלומים המסתוריים האלה הם חלק מאלבום תמונות יחיד במינו, הנמצא בארכיון הספרייה הלאומית. האלבום מכיל 68 תצלומים של מסילת הרכבת החיג'אזית הנודעת. הם צולמו ב-1907 על ידי קרל לורנץ אוילר וכוללים הערות בכתב יד.

מסילת הרכבת הוקמה על ידי האימפריה העות'מאנית בין 1900 ל-1908, במטרה לחבר בין המחוזות הרחוקים יותר שבשטחה. המסילה עוברת בין דמשק למחוז חג'אז שבחצי האי ערב, אזור בו נמצאות הערים הקדושות מכה ואל-מדינה. התצלומים של אוילר הם עדות חשובה להליך הקמתה.

 

גשר רכבת במסילה החיג'אזית,1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

אבל מדוע אותו אוילר, שהיה גנרל פרוסי מעוטר, פיקח על הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית עבור הסולטאן העות'מאני? וכיצד אלבום התמונות שלו מצא את דרכו לספרייה הלאומית?

העלייה לרגל למכה, המוכרת כחג', היא אחד הטקסים החשובים ביותר באסלאם – מסע רוחני טרנסצנדנטלי שכל מוסלמי מחויב לבצע לפחות פעם אחת בחייו, ובתנאי שהוא בריא ובעל אמצעים כלכליים. הנביא מוחמד השתתף בחג' הראשון והיחיד שלו ב-630 לספירה, שנים בודדות לפני מותו. הוא ערך את מסעו בהליכה רגלית ברחבי המדבר, ונעזר בשיירת גמלים, מגיע מהבירה האסלאמית הראשונה, העיר אל-מדינה, שנמצאה יותר מ-400 קילומטרים משם. אך האימפריה האסלאמית גדלה משמעותית במהלך מאה השנים הבאות, ומשמעות הדבר היה שמסעות שכאלה נעשו ארוכים ומסוכנים יותר. מחלות ותשישות היו דבר שבשגרה, ושודדי דרכים נהגו לארוב לעולים לרגל בעת שחצו את המדבר.

ביצורים ומקווה מים ליד מסילת הרכבת החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

במטרה למזער סכנות אלה, מרבית העולים לרגל בימי הביניים חברו לשיירות גמלים מאורגנות שעברו בדרכים קבועות. שיירות הגמלים שהגיעו מהערים קהיר ודמשק וכן מהעיר העיראקית הדרומית, כופה, היו החשובות מבין אלה. כניסתה של ספינת הקיטור באמצע המאה התשע עשרה הקלה על הקשיים במסע, במיוחד עבור עולי הרגל שהגיעו מהודו, שהייתה אז תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי, ומערבה משם. אך הניידות הגדולה יותר גם תרמה ישירות להתפשטותה של מגיפה עולמית. נישאת על גבי עולה לרגל ב-1863, מגפת הכולרה הגיעה מהודו למכה, ומשם התפשטה ברחבי העולם. בבהלתם, המעצמות הקולוניאליות האירופאיות הטילו תקנות סגר מחמירות על הבאים – ובעיקר על השבים – ממכה.

קרונות רכבת על המסילה החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

הרצון לעקוף את תקנות הסגר הללו, בנוסף לרצון הכללי יותר להתנגח בקולוניאליזם האירופי, היוו זרז משמעותי להקמת מסילת הרכבת החיג'אזית. בעשורים שקדמו להכרזתו של הקיסר עבדול חמיד השני, ב-1 במאי, 1990, בדבר כוונתו להקים את מסילת הרכבת, העות'מאנים איבדו כמעט את כל שטחיהם בדרום אירופה. האינטרסים הצרפתיים, הבריטיים והרוסיים איימו לפרק את האימפריה עוד יותר, ולשלוח גרורות עד לליבת האימפריה במזרח התיכון. באותו הזמן, האימפריה העות'מאנית הייתה שקועה בחובות כבדים לבעלי הון אירופאים, ונאלצה לסמוך על נושים אירופאים שיממנו את תשתיותיה ויסייעו במאמצי המודרניזציה שלה. מאמצים אלה כללו הקמה של מסילות רכבת אחרות שנועדו לחבר בין קצוות האימפריה.

חנוכת תחנת הרכבת באל-עולא, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.
מצעד יחידת הגמלים בטקס חנוכת תחנת הרכבת באל-עולא, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

אך הדברים נראו אחרת כשזה נגע למסילת הרכבת החיג'אזית. אף-על-פי שלקו הרכבת היה יתרון כלכלי קטן – הרכבת פעלה למעשה רק בעונת החג' – מטרותיו הפוליטיות והדתיות היו רבות. הפרויקט מומן לחלוטין על-ידי מוסלמים, ותרומות עבור "הקו הקדוש" נאספו מרחבי העולם. עובדה מתוקשרת זו, בנוסף לעבודות הבנייה עצמן, תרמו לכוחו ולמעמדו של עבדול חמיד השני, שנחשב לשליט המוסלמי העצמאי היחיד הפועל נגד האינטרסים האירופאיים. בנוסף להקלה על העולים לרגל, מסילת הרכבת הבטיחה כי הצבא העות'מאני יוכל לפרוס במהירות חיילים ואספקה כדי להגן על המשלוחים הימיים בים האדום ולשמור מפני התרחבות הקולוניות. בתוך כך, המסילה סייעה בהבטחת אוטונומיה מסוימת למנהיגים המקומיים, בעיקר במכה.

עולי רגל עניים בדרכם למכה, מבקשים רשות לנסוע ברכבת, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

 

בדואים מקומיים ועובד רכבת בוואדי אל-עולא, ליד מסילת הרכבת החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

 

גבר בדואי מציע יען למכירה לצד מסילת הרכבת החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

אך בעוד שכלפי חוץ, מסילת הרכבת נועדה לפאר את ההנהגה העות'מאנית, מאחורי הקלעים היו מעורבים בתכנונה ובנייתה מהנדסים ויועצים גרמנים. מעורבותם של הגרמנים נשענה על שיתופי פעולה כלכליים וצבאיים קודמים, ביחסים שנרקמו במשך עשרות שנים. מכל מיני סיבות, עבדול חמיד ראה בגרמניה בתור השותפה האירופית המועדפת על האימפריה.

תנאים אלה מסבירים גם את מעורבותו של קרל אוילר בפרויקט. אוילר, שנולד ב-1854, היה גנרל חיל רגלים פרוסי ונודע כ"אוילר פסחא". כמו גנרלים רבים אחרים, הוא שרת כיועץ צבאי לעות'מאנים בין 1901 ל-1908. עבדול חמיד מינה אותו לדרגת אלוף, וב-1904 אוילר נשלח לבחון את התקדמות עבודות המסילה וללמוד את הגיאוגרפיה והאתנוגרפיה המקומית. הוא התמקד בשני מקטעים של המסילה: בין דמשק לעיר מעאן, שבדרום ירדן, מקטע הכולל מסוף בחיפה; ובין מעאן לאל-עולא שבערב הסעודית, כ-300 קילומטר צפונית מאל-מדינה. דיווחיו של אוילר הם בין המקורות החשובים שיש בידינו אודות הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית. הם מתארים את הטופוגרפיה של המסלול; את החי והצומח המקומיים, לרבות תיאור הטרמיטים האוכלים את אדני עץ, ששימשו כבסיס לפסי רכבת; את האתגרים באספקת מים ודלק; ואת תגובת המקומיים להקמת מסילת הרכבת (תגובה המתוארת בשפה מעט סטריאוטיפית):

"החַיּוּת שבה הביעו את שמחתם לא תישכח ממני. בזמן שהגברים שיננו, פה אחד, את הברכה 'שאלוהים יעניק ניצחון לסולטן!' תוך שהם מלווים את דבריהם במחיאות כפיים קצביות, הנשים, עם הצהלולים האופייניים להם, הפיקו מפיהם צלילים גבוהים שנשמעו כמו המיית יונים".

הדיווחים של אוילר, שפורסמו ב-1906 וב-1908 בכתב העת הגיאוגרפי המשפיע Petermanns" Geographische Mitteilungen", לוו בתמונות שהוא עצמו צילם לאורך המסילה. עושה רושם כי אלבום התמונות שנמצא באוספי הספרייה הלאומית מכיל תצלומים ממסע מאוחר יותר, שנערך ב-1907, ושאוילר סבר, מסיבה כלשהי, כי אינם ראויים לפרסום. אף-על-פי שמושאי התצלומים חופפים במידה רבה, האלבום מ-1907 מכיל יותר דיוקנאות – של בדואים מקומיים, פועלים, פקידים רשמיים ואנשים אחרים – ומשום כך, מהווה עדות מרתקת לחיי היומיום והאנשים מאותה תקופה.

ואדי אבו טאקה נראה מהרכבת הנוסעת על המסילה החיג'אזית, 1907. צילום: קרל לורנץ אוילר; מתוך: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי לראותה בגודל מלא.

אך כיצד תמונות אלה הגיעו לספרייה הלאומית של ישראל? לאחר חזרתו לגרמניה ב-1908, אוילר שירת במלחמת העולם הראשונה ופרש לעיר אוּלְם. אף שאיננו יודעים מה קרה לתצלומים בזמן זה, אלבום התמונות התגלגל לידיו של אליקים גוטהולד וייל (1960-1882), מלומד יהודי-גרמני, מזרחן שהתמחה בתורכית וערבית, ומנהל הספרייה הלאומית (אז "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי"). וייל לימד בברלין ובפרנקפורט, לפני עלייתו ארצה בשנת 1934. אף-על-פי שאוילר אינו מוזכר בארכיון האישי של וייל, הנמצא כעת בספרייה, לשני הגרמנים התורכופיליים היה הרבה מן המשותף. ייתכן אפילו כי אוילר העניק את אלבום התמונות כמתנה מיוחדת לוייל. הלה תרם את האלבום לאוספי הספרייה ב-1936.

לחצו כאן כדי לראות את יתר התצלומים מאלבום התמונות ההיסטורי.

על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את השם חנה סנש? מן הסתם על צניחה נועזת, נאצים, פרטיזנים, ועל שני שירים במיוחד: "הליכה לקיסריה" ו"אשרי הגפרור". שניהם שירים מוכרים מאוד שאף הולחנו, ונעשו נכסי צאן ברזל ופריטי חובה בכל פלייליסט ביום השואה. ובצדק. יכולות הכתיבה של חנה סנש (בעברית! שלא הייתה שפת אימה), ראויות לכבוד ולהנצחה. מותה הטראגי -–המוקדם, מוקדם מדי – הותיר אותנו עם מעט מדי משיריה. אבל עדיין, מספרם גדול משניים, וכמה כתבי יד שלה התגלגלו אל הספרייה הלאומית. על אחד מהם נספר כאן.

1
אחד משיריה של חנה סנש בכתב ידה, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

ראשית, חשוב להזכיר בקצרה את הביוגרפיה הקצרה של חנה (אניקו) סנש. היא נולדה בבודפשט לאבא בֶּלָה שהיה עיתונאי, סופר ומחזאי לא בלתי ידוע, ולאימא קתרינה, שנאלצה לגדל את חנה ואחיה גיורא (ג'וּרי) לבדה בעקבות מות האב שנפטר כשחנה הייתה רק בת שש. כמו יהודיה-הונגרית מן המעמד הבינוני הלכה חנה לגימנסיה כללית, אך נתקלה גם באנטישמיות שהפכה אותה לציונית נלהבת.

בגיל 18 עלתה לבדה לארץ ישראל והחלה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. בסיום לימודיה שם, עברה לקיבוץ שדות־ים הסמוך לקיסריה. שם כתבה את שירה המוכר ביותר. בסוף 1943 הצטרפה לאימוניהם של צנחני היישוב, ובמחצית מארס 1944 צנחה (עם עוד כמה מבני הקבוצה) ביוגוסלביה. כשלושה חודשים סבבה ביערות קרואטיה, מחכה להזדמנות לחצות את הגבול להונגריה שהייתה היעד שלה. בקרואטיה כתבה את "אשרי הגפרור", שאת הפתק שעליו נכתב נתנה לעמיתה, הצנחן ראובן דפני.

1

בשבעה ביוני 1944 הצליחה לחצות את הגבול להונגריה, אך נתפסה עוד באותו היום בידי ההונגרים. היא הועברה לבית כלא בבודפשט, שבו שהתה כחמישה חודשים (!), עד להוצאתה להורג בשבעה בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה. אימה, קתרינה, הייתה זו שהביאה לארץ את כתביה, מכתביה ויומניה, למשמורת בספרייה הלאומית.

אם את "אשרי הגפרור" אפשר להציג בתור שיר שחוזה את סופם העגום של כמה מצנחני היישוב, שצנחו בשירות "ההגנה" והצבא הבריטי אל אירופה הכבושה במטרה "להצית להבות", לאסוף מודיעין ולחדש את הקשר עם יהודים מקומיים – אז "למות?" הוא ודאי שיר כזה.

1
השיר "למות?" בכתב ידה של סנש, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

השיר קצר, ובו שני בתים בלבד. חוקרי הספרות יכולים ודאי לשים לב לטביעת אצבעה של חנה סנש המשוררת גם כאן. על הדף הוסיפה סנש בכתב ידה הנאה גם את תאריך ומקום הכתיבה: נהלל, 5 במאי 1941, ככל הנראה סמוך לסיום לימודיה בבית הספר החקלאי שם, ולפני שעברה לשדות־ים. וכך היא כותבת:

"לָמוּת… צְעִירָה… לָמוּת… לֹא, לֹא רָצִיתִי…

אָהַבְתִּי אֶת הַשֶׁמֶשׁ הַחַמָּה,

הָאוֹר, הַשִּׁיר, נִיצוֹץ שֶׁל זוּג עֵינַיִם,

וְלֹא רָצִיתִי הֶרֶס, מִלְחָמָה.

לֹא. לֹא רָצִיתִי".

מה הביא את סנש לכתוב ב-1941, עוד לפני גיל 20, ויותר משלוש שנים לפני מותה, שיר אהבה כזה לחיים? מה גרם לה, אולי, לחשוב שיום מותה קרב?

"אַךְ אִם נִגְזַר עָלַי לִחְיוֹת הַיּוֹם

בְּשֶׁפֶךְ דָּם, בַּהֶרֶס הָאָיֹם,

אַגִּיד: בָּרוּךְ הַשֵּׁם בְּעַד הַזְּכוּת

לִחְיוֹת, וּבוֹא תָבוֹא שָעָה לָמוּת

עַל אַדְמָתֵךְ אַרְצִי, מוֹלַדְתִּי".

האם אלו אימי המלחמה שהשתוללה כבר בעולם? בתקופה שבה נכתב השיר דהר הגנרל הגרמני ארווין רומל בחולות צפון אפריקה עד לשערי מצרים. בארץ ישראל הוכנו תוכניות פינוי והגנה במקרה שתיכבש בידי הגרמנים, חשש שהיה קיים בהחלט בקרב היישוב היהודי.

מה עבר בראשה של סנש הצעירה, לא נדע. אך השורות היפות הללו כורעות תחת רבדי המשמעות שנטענו עליהן בעקבות גורלה העצוב. נוכל למשל להעלות עוד תהיה אחת: מיהי ארצה ומולדתה של סנש? האם קיוותה למות בהגנה על ארץ־ישראל? האם חזתה שתמות לבסוף על אדמת מולדתה הונגריה? כל זה נתון כבר לפרשנות הקוראים.

כמו השירים המפורסמים יותר, גם השיר הזה הולחן, וכנראה שאפילו כמה פעמים. בקישור המצורף תוכלו להאזין לשיר בביצועה של רבקה זֹהר ללחן של שולמית ליפשיץ.

 

כתבות נוספות

המכתב האחרון של חנה סנש

חנה סנש כותבת לאמא

"שלא ייגמר לעולם" – התוספת הקטנה שיצרה לחן גדול

`;