"רכבת התשועה" יוצאת לחגוג את פורים הראשון של מדינת ישראל

כ־500 איש הגיעו לחגוג את ה"ונהפוך הוא" הגדול של 1949: רכבת התשועה במקום רכבת ההשמדה

"רכבת התשועה". יומני כרמל, באדיבות ארכיון המדינה

וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם.

אסתר ט׳: כ׳-כ״ג

 

 

כיאה לחג הקרנבלי ביותר של היהודים, אחד ממנהגי חג הפורים הוא "ונהפוך הוא": ביום הזה היהודים הופכים את היגון לשמחה, חוגגים את ההצלה, מתחפשים ומחליפים זהויות. בשנת 1949 לקחה על עצמה מדינת ישראל בת השנה לבצע היפוך דרמטי משואה לתקומה. בפורים של אותה שנה יצאה לנסיעה חגיגית "רכבת התשועה", כפי שנקראה. הסמליות שבהפיכת רכבת ההשמדה לרכבת התשועה לא נעלמה מעיני איש – למעשה היא הוזכרה פעם אחר פעם בכל הנאומים שנישאו באירוע.

יומני כרמל, באדיבות ארכיון המדינה

 

בוקר חג הפורים, 15 במרץ 1949. קרבות מלחמת העצמאות הסתיימו רק כחודשיים קודם לכן, ואפילו הסכמי שביתת הנשק שיסיימו רשמית את המלחמה טרם הושלמו. על רכבת התשועה בת 18 הקרונות עולים עשרות נערים מ"כפר הנוער הדתי" שליד כפר חסידים. חלק מהנערים הם שורדים שניצלו מן התופת באירופה והגיעו לארץ רק לפני חודשים ספורים או מעט יותר. עבורם הייתה זו לא רק חגיגת הפורים הראשונה שהם חוגגים בארץ ישראל, אלא סביר שמדובר בחגיגת הפורים הראשונה שהם זוכים לחגוג מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה. ההכנות לחגיגה המיוחלת, ההתרגשות הרבה והתוכנית המפורטת סוקרו בכתבות רבות בעיתוני התקופה.

כ-500 אנשים מכל הארץ התכנסו ונתנו יד כדי להפוך את חג הפורים הזה לשמח במיוחד עבור הנערים. החגיגה נפתחה בשעה 10 בתחנת הרכבת המזרחית בחיפה בקבלת פנים שנערכה למשתתפים בנוכחות שר הדתות, כך דווח בעיתון "הצופה". את הנאום נשא רבה של חיפה יהושע קניאל. ב-11 יצאה הרכבת לכיוון כפר הנוער הדתי שבו יגורו הנערים. קרונות הרכבת היו מקושטים בציורי פורים וב"המנים" שונים מההיסטוריה היהודית, שיצרו תלמידי בית הספר תלפיות בתל אביב. דגלי המדינה התנופפו לכל אורכה של הרכבת. כדי להנעים את הנסיעה ניגנה מקהלת בית הספר ביל"ו, גם היא מתל אביב, בפני הנוסעים הנרגשים.

יומני כרמל, באדיבות ארכיון המדינה

 

עם הגעת הנערים לכפר הנוער הם הצטרפו אל תהלוכת הפורים שחיכתה לבואם. הם צעדו אל האולם הגדול בליווי מקהלת כפר הנוער, ולא שכחו להתעכב לכמה מילים מרגשות על רקע נחל קישון, באזור שבו לפי הסיפור המקראי ניצח עם ישראל את סיסרא. באולם הם שמעו עוד כמה נאומים, ובהם דברי פתיחה מאת שר הדתות וברכות מהנהלת כפר הנוער, צפו בהקראת מסכת פורים וקיבלו משלוח מנות מתנת משרד הדתות. בידיעה שפורסמה בעיתון "הבוקר" אנו מגלים מה הכיל משלוח המנות – ספרי ש"ס ותולדות גדולי ישראל. השי חולק גם לחיילי צה"ל שהשתתפו באירוע. בתום הרצאתו של שר הדתות צפו החוגגים במחזה פורים שהעמידו תלמידי כפר הנוער.

ידיעה שהתפרסמה בעיתון ה"הבוקר". 16 במרץ, 1949.

סרטון: יומני כרמל, באדיבות ארכיון המדינה

 

 

אילן רמון מחפש משמעות לחיים

הטייס הצעיר בן ה-23 שאל את ישעיהו ליבוביץ בפשטות: "מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?". ליבוביץ עשה ככל יכולתו לענות על שאלת השאלות

פרופסור נכבד,

מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת: מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים? וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:

כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?

כיצד אתה מסביר את מהות החיים?

כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?

ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?

ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?

פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.
בכבוד רב,

אילן רמון

אילן רמון כותב לישעיהו ליבוביץ. ארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית

***
את המכתב הזה שלח הטייס הצעיר אילן רמון לישעיהו ליבוביץ בשנת 1977.

חמישה ימים אחר כך, כתב ישעיהו ליבוביץ את מכתב התשובה:

לאילן רמון שלום,

שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי. מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?

בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים". האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או …?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית. כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.

האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:

יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.

אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ

ליבוביץ משיב לאילן רמון. ארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית
ליבוביץ משיב לאילן רמון. ארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית

שירי האהבה הגדולים על סיפור האהבה הגדול של התנ"ך

אין בתנ"ך סיפור אהבה מפורט יותר וגדול יותר מסיפור האהבה של רחל ויעקב. באופן טבעי, יוצרות ויוצרים רבים שאבו ממנו השראה ליצירת יצירות מופת חדשות

1

יעקב ורחל על יד הבאר, גלויה מאת האמן הגרמני כריסטיאן קוהלר

לכל העמים ולכל התרבויות יש סיפורי אהבה גדולים מהחיים. לפרסים יש את "לילא ומג'נון", לאנגלים את "רומיאו ויוליה". גם לעם ישראל יש סיפור שהוא סמל לאהבה ללא גבול: סיפור יעקב ורחל. למי שאולי שכח, סיפור האהבה הזה כולל אהבה ממבט ראשון במפגש ליד הבאר, מחוות רומנטיות, הקרבה עצמית והמתנה של שבע שנים עד למימוש האהבה אחרי שנות עבודת פרך. יש בסיפור הזה גם רמאות מצד לבן, אבי הכלה, אישה אהובה פחות, עצובה ולאה, ומאוחר יותר גם תחבולות, מרדפים, ואפילו מוות בטרם עת. זה סיפור נדיר בנוף המקראי שלא מרבה לעסוק בסיפורי אהבה נרחבים.

אז מה עושים עם סיפור שיש בו הכל? לא מפליא שדורות על דורות של יוצרות ויוצרים שאבו השראה מהסיפור המפותל הזה המתאר אהבה עזה שגם מים רבים לא יוכלו לכבותה. אפשר שהשם הראשון שצץ בהקשר הוא שם המשוררת שנקראה על שם אחת מדמויות המפתח בסיפור: המשוררת רחל בלובשטיין, שנקראה בפשטות רחל. רחל התייחסה במפורש לשם שחלקה עם רחל המקראית במספר שירים כדוגמת השיר המייצג ביותר שנושא את הכותרת "רחל" ("הן דמה בדמי זורם, הן קולה בי רן"), או הזכירה אותה בחטף כמו בשיר "עקרה". אבל בניגוד לשיר "רחל" שמשווה במפורש בין דמותה של המשוררת לזו של האם המיתולוגית, נזכיר במיוחד את שיר האהבה שמזכיר אמנם את רחל באגביות, אך עוסק בהחלט בליבת סיפורם של יעקב ורחל. אנחנו מדברים, כמובן, על השיר "זמר נוגה". זמר נוגה מתמקד בציפייה של המשוררת להתאחד עם אהובה הרחוק ממנה. הוא נחתם באזכורה של רחל האם המסמלת בשיר את תקופת ההמתנה הזאת: "כחכות רחל לדודה". לרוב אנו אולי חושבים על יעקב כמי שציפה לרחל, אך מדוע לא לשקול גם את זווית המבט ההפוכה?

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

1
"בשמחה גדולה בין בחוץ בין בפנים, ובחיים ארוכים ושנים, ויברכם ה' כמו יעקב ורחל הרחמנים". קטע מתוך שיר שחובר לכבוד חתונה המוקדש ל"יעקב ורחל החתנים", וחובר באמסטרדם בשנת 1742. ספריית הרונזטליאנה, אמסטרדם.

אותה ציפייה היא מוטיב מרכזי בסיפור יעקב ורחל, ההמתנה ארוכת השנים שעליהן נאמר "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית, כ"ט, כ'). על פי שמו של השיר הבא שנזכיר הוא עוסק בדיוק בזה: "אחכה", שר אריק איינשטיין את השיר שכתב עֵלי מוהר והולחן על ידי מיקי גבריאלוב. בשיר הדובר הוא יעקב, אך זווית הראייה לא מתמקדת רק באהבה הבלתי מתפשרת שדרשה 14 שנות שירות עד שיכולים היו השניים להקים את משפחתם הרחק מבית האב, אלא באותו לילה גורלי שבמרכז מערכת היחסים – הלילה בו הוחלפה רחל בלאה. יעקב מספר על אהבתו הגדולה, הוא מוכן לחכות, והנה בולט מוטיב הציפייה; בזכות אהבתו הוא יכול לחכות, כפי שבזכות אהבתו הצליח לאזור כוח לגולל את האבן מעל פי הבאר כשפגש את רחל לראשונה. אבל במקביל הוא מזכיר שדרוש לו כוח נוסף, כוח אחר, הכוח לסלוח על השקר, על אותו מעשה רמייה הרה-גורל. אך מדוע לסלוח לרחל כאשר האחראי הוא אביה, לבן? השיר מתכתב עם המדרש לפיו רחל סייעה לאחותה הבכירה וגילתה לה את הסימנים שבהם סיכמו רחל ויעקב להכיר אחד את השנייה בחשכת האוהל (מדרש שאולי מתכתב בעצמו עם גניבת ברכת יצחק על ידי יעקב).

כּוֹחַ –
תְּנִי לִי כּוֹחַ לִסְלֹחַ
אֶת הַשֶּׁקֶר לִשְׁכֹּחַ
רַק לִזְכֹּר
כִּי הָאֶבֶן לֹא הָיְתָה כְּבֵדָה אָז בַּשָּׂדֶה
כְּשֶׁפָּגַשְׁתִּי בְּךָ

1
כרזה להצגה "יעקב ורחל", שהוצגה לראשונה ב-1928 והייתה אחת מההצגות הראשונות שהעלה תיאטרון "האוהל". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

לא רק הדמויות הראשיות של יעקב ורחל משכו את עיניהם של הכותבים. אהוד מנור, למשל, כתב אמנם מנקודת מבטו של יעקב, אבל הנמענת בשיר היפה שכתב היא דווקא לאה. לאה, האישה הנזנחת, שניסתה להתחרות באהבה הגדולה מהחיים של יעקב ורחל בעזרת פירות בטנה. שירו של מנור, "אני אוהב אותך לאה", המוכר בלחנו היפה ובביצוע היפה לא פחות של צביקה פיק, פותח באותו לילה באוהל ובאותה טעות בזיהוי. אבל כאן יעקב אמפתי, וחושב על רגשותיה של לאה המצפה לרגע שבו יגלה בעלה הטרי את התרמית. גם יעקב בשיר הזה מזכיר את בניה של לאה כנחמה על כך שאחותה אהובה ממנה, אך יעקב מספק את ההבטחה הגדולה של השיר ומכריז "אני אוהב אותך לאה". נראה שיעקב יודע את הדרך אל ליבה של לאה, כי הוא מזכיר במיוחד את עיניה: העיניים שמאפיינות את דמותה של לאה בפרק כ"ט של ספר בראשית, העיניים המנוגדות לדמותה של רחל, ככתוב: "וללבן שתי בנות: שם הגדולה לאה, ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות, ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה" (בראשית, כ"ט, ט"ז-י"ז). לא ידוע בדיוק למה התכוון הסופר המקראי כשכתב "עיניים רכות", אך ברור כי התיאור מנוגד לרחל יפת התואר. אצל מנור אפשר לדמיין כיצד אוחז יעקב בידה של לאה, ומביט בעיניה כשהוא אומר לה: "ועינייך מה יפו – כעיני רחל". בראייה מחמירה אפשר אולי לראות כאן גם מחמאה עם עקיצה, ואולי גם בכלל מדובר בנחמה מאוחרת מדי, משום שלפי השיר מביט יעקב לאחור ומספר: "הנה ימים רבים חלפו, ושתי ידיי עייפו".

הִנֵּה יָמִים רַבִּים חָלְפוּ
וּשְׁתֵּי יָדַי עָיְפוּ
וְעֵינַיִךְ מָה יָפוּ
כְּעֵינֵי רָחֵל.
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ לֵאָה
אוֹהֵב אוֹתָךְ גֵּאָה
אִם אֶשְׁכַּח אוֹתָךְ לֵאָה
שְׁמִי לֹא יִשְׂרָאֵל.

1
פרט מתוך כתובה מרומא, איטליה, שנת 1760. מסביב לטקסט הכתובה מוזכרים זוגות מבורכים מהתנ"ך: "יבורכו חתן וכלה כברך ה' יעקב ורחל ולאה". הסמינר התיאולוגי היהודי באמריקה, ניו יורק.

עוד שירים רבים מזכירים את הדמויות שמככבות בסיפור יעקב ורחל, ונזכיר אפילו את שיר הטיולים המפורסם "אל המעיין", שאמנם לא מתמקד כל כך באהבתו של יעקב, אבל כן דורש בשלומם של לבן ורחל. האם אתם מכירים שירים נוספים, או יצירות אחרות שהתבססו על סיפור האהבה הגדול של התנ"ך? ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.

חלק גדול מהנאמר בכתבה מבוסס על המאמר "גלגולי דמותן של רחל ולאה בשירה העברית החדשה: אינטר-טקסטואליות ומגדר" מאת ד"ר רחל עופר, מכללת אפרתה.

פרידה מדב קולקה: החוקר שהמציא שפה חדשה לחיים עם אושוויץ

על ההיסטוריון חוקר גרמניה והיהודים תחת המשטר הנאצי, ועל ארכיונו השמור בספרייה הלאומית

קולקה בזמן משפטי אושוויץ, 1964. צילום: גינטר שינדלר

הרגשנו שמדובר ביצירה sui generis [לטינית: יחידה מסוגה] – ייחודית – שאינה דומה לשום ספר אחר ובלתי ניתנת לסיווג. […] נופים ממטרופולין המוות עושה את הבלתי אפשרי: הוא ממציא שפה חדשה לחלוטין לחיים עם אושוויץ.

כך נימקה ועדת השופטים בשבוע הספר היהודי בלונדון ב-2014 את הבחירה להעניק את פרס וינגייט לפרופ' אוטו דב קולקה (נובי הרוזנקוב, צ'כוסלובקיה 1933 – ירושלים 2021), על ספרו נופים ממטרופולין המוות (ידיעות אחרונות, 2013). הספר הוא טקסט אוטוביוגרפי הגותי ופואטי, המשלב בין חקר הזיכרון ההיסטורי והאישי של קולקה מילדותו ב"מחנה המשפחות" באושוויץ-בירקנאו, ובין חקר הדמיון והמיתולוגיה הפרטית של אותו מקום שכינה "מטרופולין המוות".

יצירה זו, שקולקה ראה בה גולת הכותרת של מפעל חייו, הייתה מצד אחד מיצוי של חקירה ארוכת שנים של שאלות מטפיזיות ואישיות על חוויית "המוות הגדול", כפי שהתייחס אל רצח ההמונים במחנות ההשמדה. מצד אחר, היא הייתה פנייה לדרך חדשה ושונה בתכלית מדרך המחקר ההיסטורי, שעיצבה את פועלו עד לשנותיו האחרונות.

כחלק ממלאכת הסיכום של מפעלו, ב-2018 תרם פרופ' קולקה את עיזבונו לספרייה הלאומית. ביום שישי, 29 בינואר, 2021, הלך קולקה לעולמו והוא בן 87.

קולקה בשבוע הספר היהודי, 2014. צילום: אנדי טיילר

תולדות רדיפת היהודים ורציחתם בידי הנאצים היו עיקר עיסוקו של פרופ' קולקה במשך כיובל שנות מחקר, הוראה וכתיבה. את מרביתן העביר כמרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, והוא זכור בקרב תלמידיו בתור מורה שאינו מסתפק בבקיאות בחומר ובהוראה בהירה, אלא גם כיועץ ומדריך שטיפח את חניכיו ברוחב לב. הוא תרם רבות לחקר השואה, בין השאר בספרו Deutsches Judentum unter dem Nationalsozialismus (1997) על "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" בגרמניה הנאצית, ובאוסף המקורות המונומנטלי Die Juden in den geheimen NS-Stimmungsberichten 1933-1945 (2004) בנושא דעת הקהל בגרמניה הנאצית בדגש על שאלת היהודים. עם זאת, במחקריו ובכתיבתו ה"חוץ-מדעית" (כפי שנהג לכנותה בארשת מסתורית) מיאן קולקה להשתמש במונח "שואה" והסתייג מהתווית "ניצול שואה", אלא הקפיד לשמור על גישתו הייחודית לנושא.

הארכיון משקף את מחויבותו למחקר היסטורי עקבי, מדויק ומקיף, המבוסס היטב בממצאים אמפיריים. פרט לרשימות וטיוטות למאמרים ולספרי מחקר, בארכיון ישנה התכתבות נרחבת עם היסטוריונים בעלי שם, ובהם שאול פרידלנדר (שגם ארכיונו נמצא בספרייה הלאומית) ואיאן קרשו, העוסקת הן בעניינים אישיים והן בשאלות היסטוריוגרפיות.

חלק מהתכתבות זו משמש עדות מרתקת ל"פולמוס ההיסטוריונים" (Historikerstreit): ויכוח בין היסטוריונים גרמנים שהתעורר בשנות השמונים של המאה הקודמת בנושא פשעי הנאצים וייחודו של רצח העם היהודי, שפרופ' קולקה הגיב לו בלי לפרט על עברו כקורבנם. צומת אחר שבו התלכדו המחקר ההיסטורי והטרגדיה הפרטית היה עדותו של קולקה במשפטי אושוויץ בפרנקפורט אם מיין ב-1964, שמסר בדיוק באותה תקופה שבה שקד על עבודת הדוקטור שלו בנושא "'הבעיה היהודית' ברייך השלישי", והדבר משתקף במכתבים, מסמכים וגזירי עיתון מאותן שנים שנשמרו בעיזבונו.

ארכיון קולקה כולל גם התכתבות אישית עם בני משפחה, למשל עם אלה שנשארו בצ'כוסלובקיה וחוו את "האביב של פראג" ב-1968, ובהם גם אחיו תומאש קולקה, שנודע בחיבורו "על קיטש ואמנות".

פרופ' אוטו דב קולקה עסק רבות גם בטיפוח מורשת אביו, ההיסטוריון אריך קולקה (1995-1911), שהקדיש את חייו למחקר וכתיבה על מחנות הריכוז וההשמדה ועל יהדות צ'כיה. בארכיון קולקה נכללים גם פריטים מעיזבונו של אריך קולקה, למשל כתבי יד והתכתבות.

אוטו דב קולקה עם אביו אריך קולקה בירושלים, 1962

בתוך ארכיונו של פרופ' אוטו דב קולקה שמורים גם עיזבונו של אחיו, הפסל דן קולקה (1979-1938), ועיזבונו של ידידו הקרוב גרשון בן-דוד (1975-1930), משורר שעלה לישראל וכתב בשפה הגרמנית.

ראשו של פרנץ קפקא: פסל מעשה ידי דן קולקה

רוב הפריטים המאוחרים שנכנסו לארכיון קולקה, וככל הנראה בעלי המשקל הגדול ביותר בעיניו, הם אלה הקשורים בנופים ממטרופולין המוות: ההקלטות המקוריות ותמלילי ההקלטות של חוויותיו מ"מחנה המשפחות", אשר הוקלטו בשנים 2001-1991 ולימים שימשו בסיס לספר; עשרות מחברות היומנים שנשמרו החל בשנת 1967 ושבהן פיתח את לשונו המטפורית (אלו סגורות לעיון למשך עשור); טיוטות וכתבי יד, כולל הערות מעמיתים; מכתבי קוראים; וכן חומר הנוגע לסרט "החירות הלפני האחרונה" (2018) של הבימאי הגרמני שטפן אאוך, שנעשה בעקבות הספר.

הן החומרים המדעיים והן אלה החוץ-מדעיים והאישיים בעיזבונו של פרופ' אוטו דב קולקה משקפים אדם וחוקר בעל שיעור קומה, שבמשך עשורים חתר אל האמת האוניברסלית והפרטית שאפשר ללמוד מאחת התקופות האכזריות ביותר בהיסטוריה, ושפעילותו השקדנית כללה הקפדה מחמירה גם על ממד האנושיות, בעבודתו ובקשריו האישיים. בשנותיו האחרונות, פרט לשמירה על קשר עם התלמידים והעמיתים הרבים שהותיר מאחוריו, עסק קולקה בכינוס כתביו הרבים, במיונם ובביאורם. הוא ביקש להעביר באמצעות כתביו את דרכו הייחודית להתבונן בהיסטוריה ובזיכרון הפרטי והקפיד על התקבלותם הנכונה. כך, הוא קיווה, תילמד השפה החדשה שניסח כדי לחיות עם אושוויץ ואחריו.