פרופסור נכבד,

מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת: מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים? וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:

כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?

כיצד אתה מסביר את מהות החיים?

כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?

ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?

ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?

פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.
בכבוד רב,

אילן רמון

***
את המכתב הזה שלח הטייס הצעיר אילן רמון לישעיהו ליבוביץ בשנת 1977.

חמישה ימים אחר כך, כתב ישעיהו ליבוביץ את מכתב התשובה:

לאילן רמון שלום,

שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי. מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?

בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים". האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או …?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית. כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.

האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:

יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.

אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ

לכל העמים ולכל התרבויות יש סיפורי אהבה גדולים מהחיים. לפרסים יש את "לילא ומג'נון", לאנגלים את "רומיאו ויוליה". גם לעם ישראל יש סיפור שהוא סמל לאהבה ללא גבול: סיפור יעקב ורחל. למי שאולי שכח, סיפור האהבה הזה כולל אהבה ממבט ראשון במפגש ליד הבאר, מחוות רומנטיות, הקרבה עצמית והמתנה של שבע שנים עד למימוש האהבה אחרי שנות עבודת פרך. יש בסיפור הזה גם רמאות מצד לבן, אבי הכלה, אישה אהובה פחות, עצובה ולאה, ומאוחר יותר גם תחבולות, מרדפים, ואפילו מוות בטרם עת. זה סיפור נדיר בנוף המקראי שלא מרבה לעסוק בסיפורי אהבה נרחבים.

אז מה עושים עם סיפור שיש בו הכל? לא מפליא שדורות על דורות של יוצרות ויוצרים שאבו השראה מהסיפור המפותל הזה המתאר אהבה עזה שגם מים רבים לא יוכלו לכבותה. אפשר שהשם הראשון שצץ בהקשר הוא שם המשוררת שנקראה על שם אחת מדמויות המפתח בסיפור: המשוררת רחל בלובשטיין, שנקראה בפשטות רחל. רחל התייחסה במפורש לשם שחלקה עם רחל המקראית במספר שירים כדוגמת השיר המייצג ביותר שנושא את הכותרת "רחל" ("הן דמה בדמי זורם, הן קולה בי רן"), או הזכירה אותה בחטף כמו בשיר "עקרה". אבל בניגוד לשיר "רחל" שמשווה במפורש בין דמותה של המשוררת לזו של האם המיתולוגית, נזכיר במיוחד את שיר האהבה שמזכיר אמנם את רחל באגביות, אך עוסק בהחלט בליבת סיפורם של יעקב ורחל. אנחנו מדברים, כמובן, על השיר "זמר נוגה". זמר נוגה מתמקד בציפייה של המשוררת להתאחד עם אהובה הרחוק ממנה. הוא נחתם באזכורה של רחל האם המסמלת בשיר את תקופת ההמתנה הזאת: "כחכות רחל לדודה". לרוב אנו אולי חושבים על יעקב כמי שציפה לרחל, אך מדוע לא לשקול גם את זווית המבט ההפוכה?

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

אותה ציפייה היא מוטיב מרכזי בסיפור יעקב ורחל, ההמתנה ארוכת השנים שעליהן נאמר "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית, כ"ט, כ'). על פי שמו של השיר הבא שנזכיר הוא עוסק בדיוק בזה: "אחכה", שר אריק איינשטיין את השיר שכתב עֵלי מוהר והולחן על ידי מיקי גבריאלוב. בשיר הדובר הוא יעקב, אך זווית הראייה לא מתמקדת רק באהבה הבלתי מתפשרת שדרשה 14 שנות שירות עד שיכולים היו השניים להקים את משפחתם הרחק מבית האב, אלא באותו לילה גורלי שבמרכז מערכת היחסים – הלילה בו הוחלפה רחל בלאה. יעקב מספר על אהבתו הגדולה, הוא מוכן לחכות, והנה בולט מוטיב הציפייה; בזכות אהבתו הוא יכול לחכות, כפי שבזכות אהבתו הצליח לאזור כוח לגולל את האבן מעל פי הבאר כשפגש את רחל לראשונה. אבל במקביל הוא מזכיר שדרוש לו כוח נוסף, כוח אחר, הכוח לסלוח על השקר, על אותו מעשה רמייה הרה-גורל. אך מדוע לסלוח לרחל כאשר האחראי הוא אביה, לבן? השיר מתכתב עם המדרש לפיו רחל סייעה לאחותה הבכירה וגילתה לה את הסימנים שבהם סיכמו רחל ויעקב להכיר אחד את השנייה בחשכת האוהל (מדרש שאולי מתכתב בעצמו עם גניבת ברכת יצחק על ידי יעקב).

כּוֹחַ –
תְּנִי לִי כּוֹחַ לִסְלֹחַ
אֶת הַשֶּׁקֶר לִשְׁכֹּחַ
רַק לִזְכֹּר
כִּי הָאֶבֶן לֹא הָיְתָה כְּבֵדָה אָז בַּשָּׂדֶה
כְּשֶׁפָּגַשְׁתִּי בְּךָ

לא רק הדמויות הראשיות של יעקב ורחל משכו את עיניהם של הכותבים. אהוד מנור, למשל, כתב אמנם מנקודת מבטו של יעקב, אבל הנמענת בשיר היפה שכתב היא דווקא לאה. לאה, האישה הנזנחת, שניסתה להתחרות באהבה הגדולה מהחיים של יעקב ורחל בעזרת פירות בטנה. שירו של מנור, "אני אוהב אותך לאה", המוכר בלחנו היפה ובביצוע היפה לא פחות של צביקה פיק, פותח באותו לילה באוהל ובאותה טעות בזיהוי. אבל כאן יעקב אמפתי, וחושב על רגשותיה של לאה המצפה לרגע שבו יגלה בעלה הטרי את התרמית. גם יעקב בשיר הזה מזכיר את בניה של לאה כנחמה על כך שאחותה אהובה ממנה, אך יעקב מספק את ההבטחה הגדולה של השיר ומכריז "אני אוהב אותך לאה". נראה שיעקב יודע את הדרך אל ליבה של לאה, כי הוא מזכיר במיוחד את עיניה: העיניים שמאפיינות את דמותה של לאה בפרק כ"ט של ספר בראשית, העיניים המנוגדות לדמותה של רחל, ככתוב: "וללבן שתי בנות: שם הגדולה לאה, ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות, ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה" (בראשית, כ"ט, ט"ז-י"ז). לא ידוע בדיוק למה התכוון הסופר המקראי כשכתב "עיניים רכות", אך ברור כי התיאור מנוגד לרחל יפת התואר. אצל מנור אפשר לדמיין כיצד אוחז יעקב בידה של לאה, ומביט בעיניה כשהוא אומר לה: "ועינייך מה יפו – כעיני רחל". בראייה מחמירה אפשר אולי לראות כאן גם מחמאה עם עקיצה, ואולי גם בכלל מדובר בנחמה מאוחרת מדי, משום שלפי השיר מביט יעקב לאחור ומספר: "הנה ימים רבים חלפו, ושתי ידיי עייפו".

הִנֵּה יָמִים רַבִּים חָלְפוּ
וּשְׁתֵּי יָדַי עָיְפוּ
וְעֵינַיִךְ מָה יָפוּ
כְּעֵינֵי רָחֵל.
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ לֵאָה
אוֹהֵב אוֹתָךְ גֵּאָה
אִם אֶשְׁכַּח אוֹתָךְ לֵאָה
שְׁמִי לֹא יִשְׂרָאֵל.

עוד שירים רבים מזכירים את הדמויות שמככבות בסיפור יעקב ורחל, ונזכיר אפילו את שיר הטיולים המפורסם "אל המעיין", שאמנם לא מתמקד כל כך באהבתו של יעקב, אבל כן דורש בשלומם של לבן ורחל. האם אתם מכירים שירים נוספים, או יצירות אחרות שהתבססו על סיפור האהבה הגדול של התנ"ך? ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.

חלק גדול מהנאמר בכתבה מבוסס על המאמר "גלגולי דמותן של רחל ולאה בשירה העברית החדשה: אינטר-טקסטואליות ומגדר" מאת ד"ר רחל עופר, מכללת אפרתה.