נתן ואביטל שרנסקי עם עלייתם לישראל. 12 בפברואר, 1986. צילום: ישראל סימיונסקי, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית
נולדתי במשפחה יהודית מתבוללת לגמרי.
שום דבר יהודי, חוץ מהאנטישמיות, לא נכח בחיינו – לא מסורת, לא חגים, ולא שפה. בגיל 24 הצטרפתי לתנועה הציונית. נאבקנו לשחרור יהודי ברית המועצות. במסגרת הפעילות הציונית, התחלתי ללמוד עברית בסתר באולפן מחתרתי.
נתן שרנסקי, 1972
את ליל הסדר הראשון בחיי חגגתי יחד עם ארוסתי דאז אביטל (אז נטשה) במוסקבה. שלושה מורים לעברית חיברו את כל התלמידים שלהם לליל סדר פסח אחד גדול בדירה שם. מכיוון שלא ידענו עברית מספיק טוב בכדי לקרוא את כל ההגדה, המורים נתנו לכל אחד חלק קטן ללמוד בעל פה. לא הבנו הרבה מהמילים, מהביטויים והמשפטים, אבל את המילים "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" היינו יכולים לא רק להבין אלא גם להרגיש. היה מספיק להסתכל מחוץ לחלון ולראות את אנשי הק.ג.ב. שהקיפו את הדירה, כדי לדעת שאנחנו ממשיכים את היציאה ממצרים בעצמנו. וכשאמרנו "לשנה הבאה בירושלים", ידענו והאמנו שכמו היהודים במצרים, גם אנחנו נזכה לחיות חיי חרות.
אביטל שרנסקי, 1977
בהמשך, אביטל ואני נפרדנו ל-12 שנים.
9 מהן ביליתי בגולאג. כאשר חגגתי את ליל הסדר בצינוק, הייתי צריך להחליט מה יהיה מצה, מה מרור ומה יין, כשכל מה שיש בצינוק זה שלוש פרוסות לחם, שלוש כוסות מים חמים וקצת מלח. החלטתי שהמרור זה המלח, היין זה המים החמים והמצה זה הלחם היבש. הרגשתי שהמאבק שלנו נמשך כששחזרתי שם מהזיכרון את המשפטים מההגדה שלמדתי בליל הסדר הראשון שלי: "בשנה זו אנו עבדים לשנה הבאה בני חורין, השנה אנו כאן ובשנה הבאה בירושלים". זה חיזק את רוחי.
ההמונים מקבלים את נתן שרנסקי בכותל המערבי. 12 בפברואר, 1986. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית
פרופ' רוני אלנבלום – דברים לדרכו
פרופ' רוני אלנבלום, שנלקח במפתיע למגינת ליבם של יקיריו, מוקיריו, עמיתיו ותלמידיו הרבים, היה חוקר יוצא דופן ופורץ דרך.
פרופ' רוני אלנבלום, דצמבר 2020. צילום: לינור לנקין
כבר בעבודת הדוקטורט שלו רוני יצא כנגד מוסכמות ושינה את התפיסה לגבי ההתיישבות הצלבנית בארץ ישראל.
בעוד שהתפיסה המקובלת הייתה שהצלבנים חיו במבצריהם במנותק מהסביבה הכפרית רוני הראה שהיה מרחב כפרי צלבני נרחב וכי הם היו נטועים היטב בארץ. מכאן פנה רוני לחקר המבצר הצלבני. למחקר זה היו שני פנים. האחד היה חפירה של מצד עטרת, מבצר שהתקיים רק מספר חודשים בטרם נכבש ע"י צלאח א-דין, ובגין מגיפה נעזב במהרה גם על ידי כובשיו. כך נשמרה תמונת מצב שממנה ניתן היה ללמוד על טכניקות המלחמה והמצור של התקופה. כמי שהתואר הראשון שלו היה בגיאולוגיה רוני עמד על כך שיש העתק בחומה. העתק זה נוצר מרעידת אדמה לאחר חורבן המבצר. הדבר יצר פתח למחקר משותף שלו עם פרופ' אמוץ עגנון בנושא רעידות אדמה, נושא לא נפוץ למחקר היסטורי. הפן השני בחקר המבצר היה מחקר רפלקסיבי וביקורתי אודות הדרך בה המבצרים הצלבנים נחקרו בהיסטוריוגרפיה האירופית. בספרו השני רוני הראה כיצד המחקר אודות המבצרים הצלבניים הוטה והושפע על ידי תמורות בפוליטיקה ובתרבות האירופית.
כריכת ספרו של רוני אלנבלום: Crusader castles and modern histories
אך פריצת הדרך החשובה ביותר של רוני היא בתחום ההיסטוריה הסביבתית. תחום זה הוא תחום המתפתח לאחרונה במהירות, בעיקר בעולם המערבי. המחקר בתחום זה מתמקד ברובו בתקופה המודרנית ובשאלות של התפתחות תפיסות שמירת הטבע, מחד, וההתמודדות עם מפגעים, מאידך. עבודתו של רוני אלנבלום עסקה בשאלה ותקופה אחרת – כיצד שינויי אקלים הביאו לתמורות גיאו-פוליטיות והתמוטטות אימפריות במזרח התיכון בשלהי המאה העשירית וראשית המאה האחת עשרה לספירה. בעבודתו רוני קישר בין תנודות אקלימיות במערכת הגלובלית לתמורות החברתיות והפוליטיות במערב אסיה ובאירופה. מחקרו הסביר שבעוד שבמערב אירופה התקופה הייתה חמה יחסית, דבר שהקל על התפשטות הויקינגים, האזור המשתרע מהים הכספי ועד הים התיכון סבל מבצורות ומגלי קור, שהביאו לנדידת נוודים. במהלך ההיסטוריה מצרים יכלה לספק מזון בעת בצורת במזרח הים התיכון, שכן הנילוס הכחול מוזן ממונסונים ולא מהמערכות הים-תיכוניות. אך באותה עת גם הנילוס היה בשפל. התוצאה הייתה תופעות רעב נרחבות.
בעבודה זו רוני גיבש את תפיסתו בדבר הקשר ההדוק בין אקלים להיצע המזון, ובין היצע המזון ליציבות מדינית. יתר על כן, רוני הראה בעבודה זו כיצד מקורות היסטוריים יכולים לסייע בגיבוש תמונת אקלים מדוייקת בהרבה מזו שניתן לגבש באמצעות הכלים של המדעים הניסויים. הוא הראה כיצד מקורות היסטוריים, כאשר קוראים אותם בעין סביבתית-אקלימית, מספקים מידע מפורט ומדוייק על תנודות אקלימיות, שכן הם מספקים עדויות ברזולוציה עדינה בהרבה מזו שניתן להפיק באמצעים אחרים. בדרך זו רוני שילב בין סינופטיקה, לארכיאולוגיה ולהיסטוריה, שילוב נדיר שהחשיבות שלו הוכרה רק לאחרונה.
בשנים האחרונות רוני הרחיב את תחומי פעילותו, מעבר למזרח התיכון ולתקופת ימי הביניים. יחד עם גדעון שלח ואחרים הוא זיהה שהחומות הגדולות שנבנו, בסין, באנגליה ובלימס בארץ ישראל, וכן הגדרות והמכשולים שנבנים היום, לא נועדו לעצור צבאות, אלא לעצור מהגרים ונוודים. לכן הוא החל לבחון באיזו מידה הקמת חומות אלו קשורה לתנודות אקלימיות.
אך גולת הכותרת של עבודתו המדעית, שעומדת להתפרסם בספר עליו עמל בעשור האחרון היא פיתוח מושג "השבריריות". בעוד שרוב המחקר אודות השפעות אקלים עוסק בתמורות ארוכות הטווח של שינויי אקלים, רוני טען שאנשים מגיבים לתנודות קצרות טווח, כאלו אותן הם חשים. יתר על כן לתנודות כאלו יש השפעות מרחיקות לכת, שכן הקיום האנושי הוא שברירי. לכן כמה שנות בצורת או כישלונות של יבולים עלולים להביא לרעב, להגירה ולערעור הסדר החברתי והמדיני. זוהי תיזה מהפכנית, חדשנית ומעוררת מחשבה, בייחוד בימים אלו בהם אנו חווים את השלכותיה של מגפה עולמית חסרת תקדים, אך במבט היסטורי קצרת טווח.
כריכת ספרו של רוני אלנבלום: The collapse of the eastern Mediterranean : climate change and the decline of the East, 950-1072
היקף עבודתו של רוני אלנבלום, אותו תיארתי כאן רק בקצרה, עוצר נשימה. בעוד רוב המחקר והחוקרים מתמקדים ומתמחים, רוני אלנבלום הרחיב את תחומי מחקרו והקיף עולם ומלואו. חשיבות הרב-תחומיות נישאת בפי רבים, ובייחוד בתחום הסביבתי. אך רק מעטים משכילים בעבודתם לממש אידיאל זה. רוני אלנבלום, שהיה גם יזם אקדמי, ופעיל ציבורי ששאלות של צדק ושימורה של ירושלים היו במרכז עולמו, היה מהבודדים שאכן מימשו אידיאל זה. עם לכתו האקדמיה הישראלית, הציבוריות הישראלית, ובייחוד הירושלמית, וחבריו הרבים איבדו חוקר ואדם משכמו ומעלה.
יהי זכרו ברוך.
אחרית דבר: גלי גרבלר-ריצ'לר | מידענית – תחום ישראל, הספרייה הלאומית
גלי גרבלר-ריצ'לר
פרופ' רוני אלנבלום בלט בנוף האקדמי של הר הצופים. כתלמידת החוג לגאוגרפיה אי-אפשר היה שלא ללכת שבי אחר דמותו שופעת האור שחיוך רחב תמידי נסוך על פניה. אם נוסיף לכך את שיעוריו המרתקים שאף סטודנט לא נעדר מהם, אולי אצליח להעביר מעט מקסם דמותו. פגשתי את אלנבלום לראשונה בקורס שלו "ערים היסטוריות א", בתום השיעור הוא אמר בקולו הרועם, שדרוש לו לפרוייקט המבצרים, סטודנט או סטודנטית. עוד באותו יום נגשתי לחדרו ודפקתי בהיסוס. כשנכנסתי אמרתי שקוראים לי גלי ואשמח אם יקבל אותי לעבודה. התקבלת השיב "גם לביתי קוראים גלי". מאותו הרגע התחילו שבועות נהדרים של יציאה לשטח בלווי הרצאותיו המעמיקות. אלנבלום היה מורה ומחנך בכל מהותו וגם אם היינו שני תלמידים, המודד ואנוכי, הפליא בהסבריו כאילו עמד באותם רגעים מול שלש מאות סטודנטים. לא אשכח לעולם אייך הפליג יום אחד בזיכרונותיו על עברו כמורה וסיפר על תלמיד תיכון שהוא "נאלץ" לקבל את התירוץ שלו לאי הכנת שיעורי בית, רק בזכות היצירתיות שלו: ".. המחברת נפלה למערבל בטון"…סיפר לנו בחיוך וזיק שובבות נערי בעיניו.
לעולם אהיה אסירת תודה לפרופ' אלנבלום על אותם הקורסים המכוננים שעיצבו את תפיסת עולמי מחדש. מעל לכל המידע ההיסטורי על תולדות הצלבנים, ממירי הדתות ומזיזי הגבולות, אלנבלום העניק לנו את היכולת המופלאה של להנות ולהתרגש מטיול בתוך מפה. שנים מאוחר יותר כשעבדתי באוסף המפות ע"ש לאור עזרתי לקורא עם מפות של פריז. כשהוא אמר לי: "רואים שאת מכירה את העיר", חייכתי, והשבתי, בפריז טיילתי רק על המפה… אתר "מפות ערים היסטוריות" היה גם אחד המיזמים המקוריים והחשובים שיצר אלנבלום עם הספרייה הלאומית. מאז ועד היום לא אסע לעיר בלי לבדוק מראש את תווי חומתה, דרכיה הראשיות, פיתולי הנהר וגשריו.
פרופ' אלנבלום אהב את הספרייה הלאומית והיה קורא קבוע באולם קריאה כללי. בביקוריו ניכרים היו שניים מקווי האופי של אישיותו. מצד אחד, החוקר המרוכז בעבודתו, עת ישב באולם הקריאה ומצד שני, אדם לבבי וחברותי, שמעולם לא דילג על שלב השיחות האישיות בקפיטריה. תמיד עם רעיונות חדשים ליצירת קשרים והקשרים ולמיזמים טכנולוגיים מתקדמים. ברוח זו הייתה גם שיחתנו האחרונה. כחודש לפני פטירתו נועצתי בו על אוסף הספרים בתחום ירושלים באולם. רוני ענה מיד: "אעזור לך, אבל בבקשה תדאגי גם לסרוק את כולם"… למרות שהוא עצמו העדיף תמיד להחזיק ספר מוחשי ביד, זכר את העדפות תלמידיו. לא חשבתי לרגע שזו תהיה שיחתנו האחרונה.
פטירתו בטרם עת של פרופ' רוני אלנבלום היא אובדן ענק לסטודנטים שכבר לא יזכו ללמוד אצלו, למחקר- בגין מחשבתו הייחודית ולספרייה הלאומית, שאיבדה גשר איתן, סמן, מצפן ואיש עשייה שאינו יודע לאות.
יהי זכרו ברוך.
בסיפורי בשביס זינגר אין למוות שליטה
תקווה חדשה מופיעה תמיד, כך על פי כותב הסיפור "המפתח", שבו מצליחה הגיבורה בסוף חייה להסתגל לעיר שגדלה ולנסיבות שהשתנו
הסופר היידי חתן פרס נובל יצחק בשביס-זינגר עסק רבות ביכולתם של בני אדם להשתנות ולהסתגל לנסיבות חדשות ותובעניות. גיבורי סיפוריו, רובם מהגרים וניצולי שואה, חוו בחייהם מעברים חדים בין תנאי קיום קיצוניים, והם מתמרנים בין מערכות ערכים מנוגדות ומנסים למצוא נחמה אישית. לעיתים דווקא הדרמטיות של השתלשלות החיים מביאה את האדם לתחושה ש"היה לו די", והוא נסוג אל תוך שקיעה והתאבנות.
הכורח שבהסתגלות לשינויים תכופים הוא רעיון החוזר ומופיע גם בשיחות עם בשביס-זינגר. כך הצהיר בריאיון ל"מעריב" בשנת 1978:
"כבנם של אנשים שקיבלו את המכות הקשות ביותר שהטירוף האנושי יכול לתת, התמסרתי פעמים רבות לרעיון של מצב ללא מוצא. אבל תקווה חדשה מופיעה תמיד, מבהירה לי שעדיין לא מאוחר עבור כולנו להתעשת ולקבל החלטה. התחנכתי להאמין ברצון חופשי."
את השינוי העיקרי שהכתיב את חייו, ההימלטות מהמשטר הנאצי ובניית חיים חדשים בארצות הברית, תיאר כך:
"ב־1935 עמד הנאציזם בשערי פולין. היה לי מזל גדול שעזבתי בזמן… הייתי בן עשרים ותשע כאשר הטלתי עוגן בניו־יורק… עבדתי קשה מאוד כדי להשתכר חמישה עשר דולר לשבוע, שלהם נזקקתי כדי לחיות חיי צנעה. המצב השתפר במקצת לאחר שהתחלתי לעמד בעיתון. שם למעשה החלה הקריירה האמיתית שלי כסופר בארצות-הברית, אם כי היא החלה בצורה גרועה מאוד. במשך חמש או שש שנים היו לי הרבה קשיים בכתיבה. הייתי צעיר, וקוראי היידיש היו זקנים. לא הכרתי כראוי את ארצות־הברית, והספר שניסיתי לכתוב על ארץ זו היה גרוע. למזלי לא פירסמתי אותו. שבתי ממש אל הכתיבה רק אחרי ההשמדה של יהודי אירופה המרכזית. רציתי להאריך את חייהם ולא יכולתי לעשות זאת אלא ביידיש."
רחוב הסטר (Hester Street), שכונת היהודים בניו יורק, 1924. מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, האוניברסיטה העברית בירושלים. מס' מערכת: 997003472020405171
גם אחרי יותר מ-40 שנה בארצות הברית המשיך בשביס-זינגר לכתוב ביידיש על עולם שאינו קיים עוד. רבים מסיפוריו הופיעו בעיתונים ידיים-אמריקניים שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה (בעיקר פארווערטס / Forward שניתן לעיין בגיליונותיו באוסף העיתונות של הספרייה הלאומית) וזכו לקוראים רבים מקרב הקהילה היהודית בארה"ב. באותו ריאיון הוסיף ואמר:
"עולם זה עדיין חי לגביי. הדמויות שלי אינן דמויות של קדושים. איני עורך להן הספד. אני אוהב אותן על מגרעותיהן. קדושים אינם יכולים להיות דמויות ברומן. לגבי, הגיבורים שלי חיים. בספרות כמו בחלום אין למוות שליטה."
שער העיתון "פארווערטס" מיום 24 בדצמבר 1978, גיליון חגיגי לרגל הענקת פרס נובל לבשביס זינגר. מתוך ארכיון דב סדן. מס' מערכת: 990043840460205171
גם חייה של בסי פופקין, גיבורת סיפורו של בשביס-זינגר "המפתח", היו רצופי שינויים מפליגים – הגירה, שרידת שואה ולאחר מכן התאלמנות. עם זאת בשונה מאחרים שהתאקלמותם הייתה קלה יותר, היא חשה שהשינויים מאיימים עליה ישירות:
"– אלוהים שבשמים, מיום מותו של סם, ניו-יורק, אמריקה – ואולי העולם כולו – החלו מתמוטטים. כל האנשים ההגונים עזבו את השכונה, והמון גנבים, שודדים וזונות פלשו לתוכה".
בסי חיה בחשדנות ובתחושת רדיפה מתמדת מצד שכניה, העוברים והשבים, השודדים ברחוב והחנויות. אין לה ולוּ אדם אחד שהיא יכולה לבטוח בו. ניגוד לדמותה של בסי מהווה העיר הגדולה ניו יורק, שמשנה את פניה ללא הרף, הן מבוקר עד לילה והן על פני שנים. ניו יורק מצטיירת בעיני בסי כתופת ממש, החנות נדמית לה כמקום שטני, שאון העיר פראי וקטלני, פתחי האוורור של הרכבת התחתית פולטים צחנה גיהינומית.
בחיים שאין בהם גמישות והסתגלות לעיר שגדלה ולחיים האישיים שהשתנו, אומר לנו בשביס-זינגר מאחורי גבה של בסי כי הקיום הופך בלתי נסבל, תלוי על בלימה. חיים ללא כִּוונונים עדינים, ללא יכולת להתאים את עצמנו לנסיבות חדשות, הם חלום עקר. את מצוקתה המתמשכת של בסי אי אפשר לתלות ברדיפה של ממש, גם לא ב"פתולוגיה" רפואית כלשהי של מחלת רדיפה. מצוקתה היא מצב אנושי שכיח שהלך והחריף בשל בדידות והזנחה.
אין פלא שכאשר המפתח שלה נשבר בתוך המנעול, מסיקה בסי בקול, "ובכן, זה הסוף," ומעט לאחר מכן היא מאמינה ש"כל כוחות הרע חברו נגדי הלילה".
טיוטת מאמרו של בשביס זינגר. A Jewish Writer and a Yiddish Writer. (תרגום לאנגלית בידי מירה גינסבורג). מתוך אוסף אברהם שבדרון, מס' מערכת: 990035376080205171.
אבל דווקא אז, כשבסי "נתקעת" מחוץ לדירתה ומוצאת מחסה על מדרגות כנסייה, המסע הפנימי שלה מתחיל בלית ברירה. ראשיתו בהיסחפות אל העבר: געגועים לבעלה ולמשפחתה שכבר אינם בחיים וחרטה על הזנחתה את צרכיה הרגשיים והרוחניים ואת הקשר לבני אדם ולאל שבו האמינה.
הירידה לעומקה של התובנה הזו מגיעה גם מהיכולת של בסי להביט מלמעלה על כלל חייה, בסקירה של שנים רבות, ולהביט מקרוב בפרטים ובבריות קטנות: חתול תועה, הירח, פרפר לבן חולף. הפרפר שחי יום אחד בלבד והירח שמתמלא ונחסר הם הזמן עצמו והשינויים שהוא מביא. הם אינם סתמיים ועומדים לעצמם, הם גם אינם חושבים להזיק לה אישית כפי שסברה תמיד, אלא הם עדות נוספת לכוח החיים העצום העצור בתוך העולם.
חיוניותה של היכולת להביט ולהבחין כתנאי לכל פתיחוּת וחמלה מודגשת כאן: "שנים חלפו ולא נשאה עיניה – תמיד השפילה", מבינה בסי. לאורך שנים כיסתה את חלונותיה בווילונות ולא טרחה לברר מי הם באמת שכניה או השוער בכניסה, אלא חרצה את דינם בלי לראותם. בקצרה, בסי מבינה שאילצה את עצמה להתנגד לכל שינוי, ובמקום זאת קפאה במקומה תוך התנגדות לכל אירוע חיצוני המאיים על הקפיאה הזו.
"'בת כמה אני?' – שאלה בסי את עצמה. 'מה השגתי בכל השנים הללו? מדוע לא נסעתי לאיזה מקום, לא נהניתי מכספי, לא עזרתי למישהו?'… הרגישה כאילו ניעורה מחלום ארוך".
מאמרו של בשביס זינגר בעיתון היידי "פארווערטס" (Forward) מ-24 בדצמבר 1978, גיליון חגיגי לרגל הענקת פרס נובל לסופר. מתוך אוסף אברהם שבדרון. מס' מערכת: 990035376080205171
גם בשני סיפורים נוספים שלו באותו קובץ, "שכנים" ו"האנוכי", מתאר בשביס-זינגר נשים מבוגרות המתגוררות בעיר ומרגישות מנוכרות לה. שתיהן מעידות על עצמן שהן "מתות-חיות" שלא הסתגלו לשינויים בנסיבות חייהן.
במקרה של בסי היציאה ממצב ההתאבנות היא מסע רוחני של ממש – הצטללות המבט, התרככות הלב, התעדנות התובנות – שהשפיע השפעה ניכרת גם על המציאות. פתאום מצאה בסי כוח לשתף בבעיותיה, לאפשר לאחרים לסייע לה ולהביע את דאגתם. פתאום הפכו הזיכרונות על בעלה המנוח לנעימים ומנחמים, ולא לתחושה שנזנחה מאחור. בהתאם לטענתו של בשביס-זינגר כי "בספרות כמו בחלום אין למוות שליטה", הצליחה בסי לתקן את סיפורה באופן שיעצב את ראיית חייה מחדש. רק כך, בתוך סיפור מתוקן, יכלה בסי פופקין לשקוע אל תוך תום החיים בתחושת שלווה.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
כיאה לחג הקרנבלי ביותר של היהודים, אחד ממנהגי חג הפורים הוא "ונהפוך הוא": ביום הזה היהודים הופכים את היגון לשמחה, חוגגים את ההצלה, מתחפשים ומחליפים זהויות. בשנת 1949 לקחה על עצמה מדינת ישראל בת השנה לבצע היפוך דרמטי משואה לתקומה. בפורים של אותה שנה יצאה לנסיעה חגיגית "רכבת התשועה", כפי שנקראה. הסמליות שבהפיכת רכבת ההשמדה לרכבת התשועה לא נעלמה מעיני איש – למעשה היא הוזכרה פעם אחר פעם בכל הנאומים שנישאו באירוע.
יומני כרמל, באדיבות ארכיון המדינה
בוקר חג הפורים, 15 במרץ 1949. קרבות מלחמת העצמאות הסתיימו רק כחודשיים קודם לכן, ואפילו הסכמי שביתת הנשק שיסיימו רשמית את המלחמה טרם הושלמו. על רכבת התשועה בת 18 הקרונות עולים עשרות נערים מ"כפר הנוער הדתי" שליד כפר חסידים. חלק מהנערים הם שורדים שניצלו מן התופת באירופה והגיעו לארץ רק לפני חודשים ספורים או מעט יותר. עבורם הייתה זו לא רק חגיגת הפורים הראשונה שהם חוגגים בארץ ישראל, אלא סביר שמדובר בחגיגת הפורים הראשונה שהם זוכים לחגוג מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה. ההכנות לחגיגה המיוחלת, ההתרגשות הרבה והתוכנית המפורטת סוקרו בכתבות רבות בעיתוני התקופה.
כ-500 אנשים מכל הארץ התכנסו ונתנו יד כדי להפוך את חג הפורים הזה לשמח במיוחד עבור הנערים. החגיגה נפתחה בשעה 10 בתחנת הרכבת המזרחית בחיפה בקבלת פנים שנערכה למשתתפים בנוכחות שר הדתות, כך דווח בעיתון "הצופה". את הנאום נשא רבה של חיפה יהושע קניאל. ב-11 יצאה הרכבת לכיוון כפר הנוער הדתי שבו יגורו הנערים. קרונות הרכבת היו מקושטים בציורי פורים וב"המנים" שונים מההיסטוריה היהודית, שיצרו תלמידי בית הספר תלפיות בתל אביב. דגלי המדינה התנופפו לכל אורכה של הרכבת. כדי להנעים את הנסיעה ניגנה מקהלת בית הספר ביל"ו, גם היא מתל אביב, בפני הנוסעים הנרגשים.
יומני כרמל, באדיבות ארכיון המדינה
עם הגעת הנערים לכפר הנוער הם הצטרפו אל תהלוכת הפורים שחיכתה לבואם. הם צעדו אל האולם הגדול בליווי מקהלת כפר הנוער, ולא שכחו להתעכב לכמה מילים מרגשות על רקע נחל קישון, באזור שבו לפי הסיפור המקראי ניצח עם ישראל את סיסרא. באולם הם שמעו עוד כמה נאומים, ובהם דברי פתיחה מאת שר הדתות וברכות מהנהלת כפר הנוער, צפו בהקראת מסכת פורים וקיבלו משלוח מנות מתנת משרד הדתות. בידיעה שפורסמה בעיתון "הבוקר" אנו מגלים מה הכיל משלוח המנות – ספרי ש"ס ותולדות גדולי ישראל. השי חולק גם לחיילי צה"ל שהשתתפו באירוע. בתום הרצאתו של שר הדתות צפו החוגגים במחזה פורים שהעמידו תלמידי כפר הנוער.