נולדתי במשפחה יהודית מתבוללת לגמרי.
שום דבר יהודי, חוץ מהאנטישמיות, לא נכח בחיינו – לא מסורת, לא חגים, ולא שפה. בגיל 24 הצטרפתי לתנועה הציונית. נאבקנו לשחרור יהודי ברית המועצות. במסגרת הפעילות הציונית, התחלתי ללמוד עברית בסתר באולפן מחתרתי.
את ליל הסדר הראשון בחיי חגגתי יחד עם ארוסתי דאז אביטל (אז נטשה) במוסקבה. שלושה מורים לעברית חיברו את כל התלמידים שלהם לליל סדר פסח אחד גדול בדירה שם. מכיוון שלא ידענו עברית מספיק טוב בכדי לקרוא את כל ההגדה, המורים נתנו לכל אחד חלק קטן ללמוד בעל פה. לא הבנו הרבה מהמילים, מהביטויים והמשפטים, אבל את המילים "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" היינו יכולים לא רק להבין אלא גם להרגיש. היה מספיק להסתכל מחוץ לחלון ולראות את אנשי הק.ג.ב. שהקיפו את הדירה, כדי לדעת שאנחנו ממשיכים את היציאה ממצרים בעצמנו. וכשאמרנו "לשנה הבאה בירושלים", ידענו והאמנו שכמו היהודים במצרים, גם אנחנו נזכה לחיות חיי חרות.
בהמשך, אביטל ואני נפרדנו ל-12 שנים.
9 מהן ביליתי בגולאג. כאשר חגגתי את ליל הסדר בצינוק, הייתי צריך להחליט מה יהיה מצה, מה מרור ומה יין, כשכל מה שיש בצינוק זה שלוש פרוסות לחם, שלוש כוסות מים חמים וקצת מלח. החלטתי שהמרור זה המלח, היין זה המים החמים והמצה זה הלחם היבש. הרגשתי שהמאבק שלנו נמשך כששחזרתי שם מהזיכרון את המשפטים מההגדה שלמדתי בליל הסדר הראשון שלי: "בשנה זו אנו עבדים לשנה הבאה בני חורין, השנה אנו כאן ובשנה הבאה בירושלים". זה חיזק את רוחי.
