אחיות מסדרות מיטה בבית החולים איכילוב, 1970. צילום: אוסף מיתר, ארכיון בוריס כרמי
במצבים מגוונים של טיפול בחולה אין ביכולתנו לדעת בבירור את רצונו. העיקרון הבסיסי של האוטונומיה של האדם על גופו ועל דרכי הטיפול בו נפגע. חוק זכויות החולה, ובעיקר סעיף 15, קובע כי במצבים בהם אין לנו מידע על רצונו, ניתן לעשות בו טיפול בעל כורחו, בהתקיים כל שלוש התנאים: אכן זהו מצב שאין כל דרך לדעת את רצונו; לא ידוע לנו על הנחיה קודמת המתנגדת לטיפול רפואי; אין לו אפוטרופוס או שאין דרך לקבל את הסכמתו. החוק אינו נותן מעמד כלשהו למשפחה, אלא רק אם נעשה מינוי חוקי שלה או של חלקה כאפוטרופוס.
ברם, בפרקטיקה הרפואית, הצוות הרפואי מתייעץ עם המשפחה ומבקש את הנחיותיה. הדבר נובע מהנחה כי המשפחה היא המייצגת הטובה ביותר של רצון החולה: היא הקרובה אליו ויודעת גם מהי מחלתו את ההיסטוריה של עמדותיו ביחס לעצמו; היא הרוצה ביותר בטובתו, ועל כן אנו מניחים שדעתה קרובה לעמדת החולה; היא זו שתצטרך להתמודד עם האתגר של תוצאות הטיפול, וכדו'.
הנחות אלה נשמעות סבירות מאוד. ברם, הניסיון מלמד כי לא תמיד המשפחה פועלת לטובת החולה, ולעתים בשל סתירה הקיימת בנימוקים דלעיל. המצב השכיח ביותר המדגים זאת הוא תביעת המשפחה מהצוות הרפואי ומהוועדה האתית להילחם על כל שניית חיים של החולה, ולעשות את כל מה שאפשר כדי להאריך את חייו, גם כשאין אופק רפואי כלשהו, ושהחולה יסבול סבל רב. כשאנו מבררים מה המוטיבציה לעשות כך, ומדוע הם נלחמים, התשובה היא ״אנחנו רוצים לדעת שעשינו את הכל בשבילו, ושלא יהיו לנו נקיפות מצפון״. ניתוח עמוק של הרצון האנושי המובן הזה מלמד כי למעשה אין הם מייצגים את טובת החולה, ואין הם פועלים לאור ההנחה של מימוש רצון החולה, אלא עם המורא המובן של חוסר הרצון להיות אלה ש״גזרו את דינו״, ולשאת לאורך החיים כולם את הכאב שמא היה אפשר להאריך את חייו מעט יותר.
לעתים המצב הוא הפוך, והמשפחה שסובלת מאוד מטיפול ממושך בחולה חשה רפיון ידיים, וחוסר יכולת נפשית ופיזית לעמוד במשימה הקשה הצפויה להם, אם החולה יטופל אך מצבו הסיעודי ילך ויחמיר, והם אמנם מדברים בשפה של ״טובת החולה״, אך למעשה טובת עצמם לנגד עיניהם.
מה עושים אפוא במצב ספק זה? האם נכון להתעלם מהמשפחה, שהלוא אפשר שאלה מניעיה?
אחת מדרכי ההתמודדות עם דילמות אתיות היא לקבוע מהי נקודת המוצא, ועל מי מוטלת חובת ההוכחה. זו גם הדרך בדילמה הקשה הזו: נקודת ההנחה ממשיכה להיות כי המשפחה היא המייצגת הטובה ביותר של טובת החולה, וזאת לאור הנימוקים שהובאו לעיל. ברם, המודעות לכך שאפשר שיש מצבים חריגים – לכאן ולכאן – שהמשפחה פועלת ממניעים אחרים מאשר אלה שהם טובת החולה, מחייבת לבחון כל מקרה לגופו, ובמצבים בהם קיימת פרשנות קרובה לוודאי שהמשפחה מונעת מסיבות אחרות – מוטל על הצוות הרפואי להתעלם מהמשפחה, ולפעול לאור החוק והערכת רצון החולה.
בסיפורי בשביס זינגר אין למוות שליטה
תקווה חדשה מופיעה תמיד, כך על פי כותב הסיפור "המפתח", שבו מצליחה הגיבורה בסוף חייה להסתגל לעיר שגדלה ולנסיבות שהשתנו
הסופר היידי חתן פרס נובל יצחק בשביס-זינגר עסק רבות ביכולתם של בני אדם להשתנות ולהסתגל לנסיבות חדשות ותובעניות. גיבורי סיפוריו, רובם מהגרים וניצולי שואה, חוו בחייהם מעברים חדים בין תנאי קיום קיצוניים, והם מתמרנים בין מערכות ערכים מנוגדות ומנסים למצוא נחמה אישית. לעיתים דווקא הדרמטיות של השתלשלות החיים מביאה את האדם לתחושה ש"היה לו די", והוא נסוג אל תוך שקיעה והתאבנות.
הכורח שבהסתגלות לשינויים תכופים הוא רעיון החוזר ומופיע גם בשיחות עם בשביס-זינגר. כך הצהיר בריאיון ל"מעריב" בשנת 1978:
"כבנם של אנשים שקיבלו את המכות הקשות ביותר שהטירוף האנושי יכול לתת, התמסרתי פעמים רבות לרעיון של מצב ללא מוצא. אבל תקווה חדשה מופיעה תמיד, מבהירה לי שעדיין לא מאוחר עבור כולנו להתעשת ולקבל החלטה. התחנכתי להאמין ברצון חופשי."
את השינוי העיקרי שהכתיב את חייו, ההימלטות מהמשטר הנאצי ובניית חיים חדשים בארצות הברית, תיאר כך:
"ב־1935 עמד הנאציזם בשערי פולין. היה לי מזל גדול שעזבתי בזמן… הייתי בן עשרים ותשע כאשר הטלתי עוגן בניו־יורק… עבדתי קשה מאוד כדי להשתכר חמישה עשר דולר לשבוע, שלהם נזקקתי כדי לחיות חיי צנעה. המצב השתפר במקצת לאחר שהתחלתי לעמד בעיתון. שם למעשה החלה הקריירה האמיתית שלי כסופר בארצות-הברית, אם כי היא החלה בצורה גרועה מאוד. במשך חמש או שש שנים היו לי הרבה קשיים בכתיבה. הייתי צעיר, וקוראי היידיש היו זקנים. לא הכרתי כראוי את ארצות־הברית, והספר שניסיתי לכתוב על ארץ זו היה גרוע. למזלי לא פירסמתי אותו. שבתי ממש אל הכתיבה רק אחרי ההשמדה של יהודי אירופה המרכזית. רציתי להאריך את חייהם ולא יכולתי לעשות זאת אלא ביידיש."
רחוב הסטר (Hester Street), שכונת היהודים בניו יורק, 1924. מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, האוניברסיטה העברית בירושלים. מס' מערכת: 997003472020405171
גם אחרי יותר מ-40 שנה בארצות הברית המשיך בשביס-זינגר לכתוב ביידיש על עולם שאינו קיים עוד. רבים מסיפוריו הופיעו בעיתונים ידיים-אמריקניים שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה (בעיקר פארווערטס / Forward שניתן לעיין בגיליונותיו באוסף העיתונות של הספרייה הלאומית) וזכו לקוראים רבים מקרב הקהילה היהודית בארה"ב. באותו ריאיון הוסיף ואמר:
"עולם זה עדיין חי לגביי. הדמויות שלי אינן דמויות של קדושים. איני עורך להן הספד. אני אוהב אותן על מגרעותיהן. קדושים אינם יכולים להיות דמויות ברומן. לגבי, הגיבורים שלי חיים. בספרות כמו בחלום אין למוות שליטה."
שער העיתון "פארווערטס" מיום 24 בדצמבר 1978, גיליון חגיגי לרגל הענקת פרס נובל לבשביס זינגר. מתוך ארכיון דב סדן. מס' מערכת: 990043840460205171
גם חייה של בסי פופקין, גיבורת סיפורו של בשביס-זינגר "המפתח", היו רצופי שינויים מפליגים – הגירה, שרידת שואה ולאחר מכן התאלמנות. עם זאת בשונה מאחרים שהתאקלמותם הייתה קלה יותר, היא חשה שהשינויים מאיימים עליה ישירות:
"– אלוהים שבשמים, מיום מותו של סם, ניו-יורק, אמריקה – ואולי העולם כולו – החלו מתמוטטים. כל האנשים ההגונים עזבו את השכונה, והמון גנבים, שודדים וזונות פלשו לתוכה".
בסי חיה בחשדנות ובתחושת רדיפה מתמדת מצד שכניה, העוברים והשבים, השודדים ברחוב והחנויות. אין לה ולוּ אדם אחד שהיא יכולה לבטוח בו. ניגוד לדמותה של בסי מהווה העיר הגדולה ניו יורק, שמשנה את פניה ללא הרף, הן מבוקר עד לילה והן על פני שנים. ניו יורק מצטיירת בעיני בסי כתופת ממש, החנות נדמית לה כמקום שטני, שאון העיר פראי וקטלני, פתחי האוורור של הרכבת התחתית פולטים צחנה גיהינומית.
בחיים שאין בהם גמישות והסתגלות לעיר שגדלה ולחיים האישיים שהשתנו, אומר לנו בשביס-זינגר מאחורי גבה של בסי כי הקיום הופך בלתי נסבל, תלוי על בלימה. חיים ללא כִּוונונים עדינים, ללא יכולת להתאים את עצמנו לנסיבות חדשות, הם חלום עקר. את מצוקתה המתמשכת של בסי אי אפשר לתלות ברדיפה של ממש, גם לא ב"פתולוגיה" רפואית כלשהי של מחלת רדיפה. מצוקתה היא מצב אנושי שכיח שהלך והחריף בשל בדידות והזנחה.
אין פלא שכאשר המפתח שלה נשבר בתוך המנעול, מסיקה בסי בקול, "ובכן, זה הסוף," ומעט לאחר מכן היא מאמינה ש"כל כוחות הרע חברו נגדי הלילה".
טיוטת מאמרו של בשביס זינגר. A Jewish Writer and a Yiddish Writer. (תרגום לאנגלית בידי מירה גינסבורג). מתוך אוסף אברהם שבדרון, מס' מערכת: 990035376080205171.
אבל דווקא אז, כשבסי "נתקעת" מחוץ לדירתה ומוצאת מחסה על מדרגות כנסייה, המסע הפנימי שלה מתחיל בלית ברירה. ראשיתו בהיסחפות אל העבר: געגועים לבעלה ולמשפחתה שכבר אינם בחיים וחרטה על הזנחתה את צרכיה הרגשיים והרוחניים ואת הקשר לבני אדם ולאל שבו האמינה.
הירידה לעומקה של התובנה הזו מגיעה גם מהיכולת של בסי להביט מלמעלה על כלל חייה, בסקירה של שנים רבות, ולהביט מקרוב בפרטים ובבריות קטנות: חתול תועה, הירח, פרפר לבן חולף. הפרפר שחי יום אחד בלבד והירח שמתמלא ונחסר הם הזמן עצמו והשינויים שהוא מביא. הם אינם סתמיים ועומדים לעצמם, הם גם אינם חושבים להזיק לה אישית כפי שסברה תמיד, אלא הם עדות נוספת לכוח החיים העצום העצור בתוך העולם.
חיוניותה של היכולת להביט ולהבחין כתנאי לכל פתיחוּת וחמלה מודגשת כאן: "שנים חלפו ולא נשאה עיניה – תמיד השפילה", מבינה בסי. לאורך שנים כיסתה את חלונותיה בווילונות ולא טרחה לברר מי הם באמת שכניה או השוער בכניסה, אלא חרצה את דינם בלי לראותם. בקצרה, בסי מבינה שאילצה את עצמה להתנגד לכל שינוי, ובמקום זאת קפאה במקומה תוך התנגדות לכל אירוע חיצוני המאיים על הקפיאה הזו.
"'בת כמה אני?' – שאלה בסי את עצמה. 'מה השגתי בכל השנים הללו? מדוע לא נסעתי לאיזה מקום, לא נהניתי מכספי, לא עזרתי למישהו?'… הרגישה כאילו ניעורה מחלום ארוך".
מאמרו של בשביס זינגר בעיתון היידי "פארווערטס" (Forward) מ-24 בדצמבר 1978, גיליון חגיגי לרגל הענקת פרס נובל לסופר. מתוך אוסף אברהם שבדרון. מס' מערכת: 990035376080205171
גם בשני סיפורים נוספים שלו באותו קובץ, "שכנים" ו"האנוכי", מתאר בשביס-זינגר נשים מבוגרות המתגוררות בעיר ומרגישות מנוכרות לה. שתיהן מעידות על עצמן שהן "מתות-חיות" שלא הסתגלו לשינויים בנסיבות חייהן.
במקרה של בסי היציאה ממצב ההתאבנות היא מסע רוחני של ממש – הצטללות המבט, התרככות הלב, התעדנות התובנות – שהשפיע השפעה ניכרת גם על המציאות. פתאום מצאה בסי כוח לשתף בבעיותיה, לאפשר לאחרים לסייע לה ולהביע את דאגתם. פתאום הפכו הזיכרונות על בעלה המנוח לנעימים ומנחמים, ולא לתחושה שנזנחה מאחור. בהתאם לטענתו של בשביס-זינגר כי "בספרות כמו בחלום אין למוות שליטה", הצליחה בסי לתקן את סיפורה באופן שיעצב את ראיית חייה מחדש. רק כך, בתוך סיפור מתוקן, יכלה בסי פופקין לשקוע אל תוך תום החיים בתחושת שלווה.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
כיאה לחג הקרנבלי ביותר של היהודים, אחד ממנהגי חג הפורים הוא "ונהפוך הוא": ביום הזה היהודים הופכים את היגון לשמחה, חוגגים את ההצלה, מתחפשים ומחליפים זהויות. בשנת 1949 לקחה על עצמה מדינת ישראל בת השנה לבצע היפוך דרמטי משואה לתקומה. בפורים של אותה שנה יצאה לנסיעה חגיגית "רכבת התשועה", כפי שנקראה. הסמליות שבהפיכת רכבת ההשמדה לרכבת התשועה לא נעלמה מעיני איש – למעשה היא הוזכרה פעם אחר פעם בכל הנאומים שנישאו באירוע.
יומני כרמל, באדיבות ארכיון המדינה
בוקר חג הפורים, 15 במרץ 1949. קרבות מלחמת העצמאות הסתיימו רק כחודשיים קודם לכן, ואפילו הסכמי שביתת הנשק שיסיימו רשמית את המלחמה טרם הושלמו. על רכבת התשועה בת 18 הקרונות עולים עשרות נערים מ"כפר הנוער הדתי" שליד כפר חסידים. חלק מהנערים הם שורדים שניצלו מן התופת באירופה והגיעו לארץ רק לפני חודשים ספורים או מעט יותר. עבורם הייתה זו לא רק חגיגת הפורים הראשונה שהם חוגגים בארץ ישראל, אלא סביר שמדובר בחגיגת הפורים הראשונה שהם זוכים לחגוג מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה. ההכנות לחגיגה המיוחלת, ההתרגשות הרבה והתוכנית המפורטת סוקרו בכתבות רבות בעיתוני התקופה.
כ-500 אנשים מכל הארץ התכנסו ונתנו יד כדי להפוך את חג הפורים הזה לשמח במיוחד עבור הנערים. החגיגה נפתחה בשעה 10 בתחנת הרכבת המזרחית בחיפה בקבלת פנים שנערכה למשתתפים בנוכחות שר הדתות, כך דווח בעיתון "הצופה". את הנאום נשא רבה של חיפה יהושע קניאל. ב-11 יצאה הרכבת לכיוון כפר הנוער הדתי שבו יגורו הנערים. קרונות הרכבת היו מקושטים בציורי פורים וב"המנים" שונים מההיסטוריה היהודית, שיצרו תלמידי בית הספר תלפיות בתל אביב. דגלי המדינה התנופפו לכל אורכה של הרכבת. כדי להנעים את הנסיעה ניגנה מקהלת בית הספר ביל"ו, גם היא מתל אביב, בפני הנוסעים הנרגשים.
יומני כרמל, באדיבות ארכיון המדינה
עם הגעת הנערים לכפר הנוער הם הצטרפו אל תהלוכת הפורים שחיכתה לבואם. הם צעדו אל האולם הגדול בליווי מקהלת כפר הנוער, ולא שכחו להתעכב לכמה מילים מרגשות על רקע נחל קישון, באזור שבו לפי הסיפור המקראי ניצח עם ישראל את סיסרא. באולם הם שמעו עוד כמה נאומים, ובהם דברי פתיחה מאת שר הדתות וברכות מהנהלת כפר הנוער, צפו בהקראת מסכת פורים וקיבלו משלוח מנות מתנת משרד הדתות. בידיעה שפורסמה בעיתון "הבוקר" אנו מגלים מה הכיל משלוח המנות – ספרי ש"ס ותולדות גדולי ישראל. השי חולק גם לחיילי צה"ל שהשתתפו באירוע. בתום הרצאתו של שר הדתות צפו החוגגים במחזה פורים שהעמידו תלמידי כפר הנוער.
ב־21 במרץ 1943 נתלו כרוזים ברחבי תל אביב, ובהם הודיעה העירייה על "בטול שעשועים בפורים". אומנם גם בשנים 1920 ו־1930 בוטלה התהלוכה העירונית והחגיגות הוצנעו, אבל אז נבע הדבר ממאורעות טראגיים שפגעו ביישוב העברי ישירות – נפילת תל חי ומאורעות תרפ"ט. לקראת פורים של 1943 זעקו הכרוזים את סיבת הביטול: "מרד יהודים בוורשה".
חגיגות הפורים הראשונות בתל אביב נחגגו ב־1912. היו אלו חגיגות מצומצמות שיזם המורה אברהם אלדמע, מייסד קבוצת חבר'ה טראסק. בהשוואה לנשפים האקסקלוסיביים שארגן משנות העשרים המפיק ואושיית התרבות ברוך אגדתי עבור כל המי ומי של היישוב, היו התהלוכות של חבר'ה טראסק פתוחות לציבור הרחב. מאותה תקופה אימצה עיריית תל אביב את התהלוכה החגיגית לפורים.
צעירי המזרח בתהלוכת העדלאידע בתל אביב, 1931
פורים לא היה החג היחיד שצוין בתל אביב בתהלוכה עירונית: גם חג החנוכה, האחד במאי ופתיחת המכבייה נחגגו בתהלוכה לאורך רחובות העיר. אבל רק תהלוכת הפורים זכתה לשם "הקרנבל העירוני". לפחות עד שנת 1932. אז הוחלף שמה לזה המוכר לנו כיום, העדלאידע.
בעדלאידע של השנה שלאחר מכן, היא 1933, הופיע האזכור הראשון למתחולל באירופה. בדרך כלל הוקדשו מיצגי תהלוכות הפורים לנושאים כמו הגברת "העלייה הפנימית" (הילודה), תרומה לקרן הקיימת לישראל ועניינים אחרים שהעסיקו את היישוב העברי באותה השנה. ב־1933 הוצגו על אחד מקרונות התהלוכה בובה בדמותו של אדולף היטלר, הקנצלר החדש של גרמניה, ולרגליו שני יהודים זבי דם. עוד הוצג צלב קרס עצום בתוך כלוב, ומאחוריו שלטים המפצירים: "יהודי – הימנע מקניית סחורה גרמנית". תותח הפורים שהכינו תלמידי גימנסיה הרצליה סימל את העמידה היהודית כנגד הצורר.
תותח הפורים של תלמידי גימנסיה הרצליה, מתוך סרטו של יעקב גרוס "אגדה בחולות"
בניגוד לנוהג ההיסטורי לשרוף בובות המייצגות גלגולים מודרניים של המן בסוף תהלוכות פורים, בשנה זו לא נשרפה דמותו של היטלר. זה קרה בשנה שלאחר מכן. ב־1934 בלטה בתהלוכת הפורים מפלצת ענקית ועל גבה צלב קרס. בסוף התהלוכה נשרפה הבובה כנקמה על האירועים הגדולים של שרפות הספרים היהודיים בגרמניה.
אבל גם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והגעת הידיעות על ההשמדה המתחוללת באירופה, המשיכו חגיגות הפורים להיערך בתל אביב ובשאר היישוב. ב־2 במרץ 1942 התפרסמה בעיתון הרוויזיוניסטי "המשקיף" הידיעה על ביטול חגיגות הפורים בעקבות אסון הטביעה של אוניית המעפילים סטרומה שבה נספו 768 פליטים יהודים.
בשנת 1943 מגיע השינוי – כרוזים שפרסמה עיריית תל אביב קראו לביטול שעשועים בחג הפורים בעקבות הידיעות שהגיעו מפולין על "מאבקם המר של היהודים בגטו ורשה".
בכרוז מתוארת התקוממות היהודים בגטו ורשה והצלחתם להרוג 70 גרמנים. כמו כן מפורט בו כיצד הגרמנים שבאו לחסל את היהודים שנותרו בגטו, נתקלו בהתנגדות נמרצת. בקרבות נהרגו מאות יהודים, ובתוכם גם כמה ממנהיגי המרד. לאחר דיכוי המרד נשלחו 6,000 יהודים "בכיוון בלתי ידוע". בעקבות הידיעות האלה החליטה העירייה "לאות אבל וסולידריות, לאסור ולהפסיק בפורים זה כל הצגות בבתי השעשועים, הקולנוע והתיאטרון". הכרוז מסתיים במילים: "בל ישמע היום קול שמחה וששון בעירנו!"
ההתקוממות היהודית בגטו ורשה הייתה הראשונה שאירעה בעיר באירופה הכבושה. קדמו לה מרידות בכמה מן הגטאות שהוקמו בערי השדה, שמקצתן היו ספונטניות. רוב יהודי גטו ורשה גורשו ממנו כבר בקיץ 1942. הנותרים, שהבינו מה צפוי להם, הצטרפו לארגוני המחתרת שהחלו לפעול בגטו: הארגון היהודי הלוחם – אי"ל והארגון הצבאי היהודי – אצ"י. המרד פרץ ב־18 בינואר 1943, והוא היה שלב מכריע בתולדות ההתנגדות בגטו.
העובדה שהאקציה בינואר נפסקה אחרי ארבעה ימים עודדה את יושבי הגטו, ומעתה הם לא התייצבו מרצונם בנקודות האיסוף והחלו בהכנות לקראת המשך המרד. השלב השני והאחרון של ההתנגדות היהודית בגטו ורשה החל ב־19 באפריל 1943 והסתיים ב־16 במאי 1943 עם חיסולו הסופי של הגטו.
הכרוז של עיריית תל אביב מלמד שהידיעות על המרד בינואר הגיעו לארץ ישראל באיחור של כחודשיים. למרות המרחק, חוסר הוודאות והיעדר התקשורת הגיע לציבור בארץ מידע על השואה באירופה. הכרוז מעיד גם על הסולידריות והדאגה שאנשי היישוב חשו. עשרות אלפים מבני היישוב התגייסו לשורות הצבא הבריטי והשתתפו בלחימה נגד גרמניה.
