מדוע קבור החלל הראשון של צנחני צה"ל דווקא בצ'כיה?

סיפורו של מרטין דוידוביץ, הצעיר הציוני שנהרג מפליטת כדור

מרטין דוידוביץ ז"ל

בשולי בית קברות יהודי בצ'כיה, קבור עד היום חלל צה"ל מרטין דוידוביץ, החלל הראשון של צנחני צה"ל. דוידוביץ נולד בשנת 1927 בעיירה ז'דנובו אשר הייתה במזרח צ'כוסלובקיה, וכיום נמצאת באוקראינה. בילדותו למד ב"חדר" והצטרף לתנועת השומר הצעיר. בשנת 1938 המחוז שבו התגורר עבר לשליטת הונגריה, ובמהלך השואה שרד את מחנות אושוויץ ומאוטהאוזן. לאחר סיום המלחמה דוידוביץ חזר להתגורר בצ'כוסלובקיה והתנדב ל"בריגדה הצ'כית" שנועדה להכשיר יהודים מקומיים לקראת עלייה ושירות צבאי בישראל.

במהלך מלחמת העצמאות, צ'כוסלובקיה סייעה רבות לבניין צה"ל. במערך סודי מתחת לאפה של הקהילייה הבינלאומית, העבירה צ'כוסלובקיה לישראל נשק רב ותחמושת ברכבת אווירית, ובמיוחד מוכר "הרובה הצ'כי" אשר בו נלחמו חיילי צה"ל במלחמה. ידועה גם העסקה הצבאית של מכירת מטוסים לחיל האוויר הצעיר ולהכשרת ראשוני הטייסים של החיל, כולל עזר וייצמן, לימים נשיא המדינה השביעי. הסיוע הצבאי נעשה בעזרתו של שר החוץ הצ'כוסלובקי דאז, יאן מסריק, שהיה תומך עקבי ברעיון הציוני וראה בה תנועה לאומית מקבילה לשל ארצו. אותו סיוע היה קריטי במיוחד לישראל לפריצת המצור על ירושלים ולהמשך הלחימה, ובן גוריון אף טען כי ללא הסיוע ישראל לא הייתה יכולה להתקיים.

כחלק מאותו סיוע שכלל אימונים צבאיים במספר תחומים, נפתח ביולי 1948 קורס הצנחנים הראשון של צה"ל בבסיס צנחנים צפונית לפראג שהקימו הנאצים בתקופת כיבוש צ'כוסלובקיה. לקורס היוקרתי הצטרפו לוחמים צעירים מהיישוב העברי ויהודים שטרם עלו לישראל כמרטין דוידוביץ. סגל הקורס כלל אנשי צבא צ'כוסלובקים ואנשי ההגנה, וביניהם מפקד הקורס חיים גורי, לימים אחד המשוררים המוכרים של דור תש"ח. ההתנהלות בקורס הייתה סודית ביותר מחשש שדבר הסיוע הצבאי יתגלה ויופסק. חניכי הקורס נדרשו ללבוש את מדי הצנחנים הצ'כוסלובקים כאשר היו מחוץ לבסיס. משתתפי הקורס שלא היו דוברי צ'כית נאסרו לפצות פה שמא ייחשפו כי מדובר בחיילים זרים.

כחודש לאחר תחילת ההכשרה, התאמנו חניכי הקורס בתרגיל השתלטות על זקיף. משום שדוידוביץ היה דובר צ'כית, הוא נבחר במסגרת התרגיל לתקוף איש סגל צ'כוסלובקי. לצורך התרגול המדריך נעזר בנשקו האישי, שחשב שלא היה טעון, ופלט כדור על דוידוביץ שנהרג במקום. חיים גורי כתב בספרו "עד עלות השחר" על אירוע מותו של דוידוביץ: "לא מרפה ממני דמותו של צעיר משלנו, מרטין דוידוביץ ז"ל מקרפטרוס, שנהרג מכדורו של אחד המדריכים הצ'כים. הוא נקבר בחשאי, בבית העלמין היהודי בפראג. מכנים את האסונות הנוראים האלה 'תאונת אימונים'".

על אף שדוידוביץ לא גויס באופן רישמי, בארכיון צה"ל נמצאו עדויות על השתתפותו בקורס הצנחנים הראשון בדיווח למטה הכללי, ובשל כך הוא הוכח כחייל צה"ל אשר נפל בעת שירותו. בשנת 2001 הוא הוכר כחלל צה"ל, וכיום ישראל נמצאת במגעים עם הרשויות בצ'כיה לצורך העברת שרידיו לקבורה בישראל בבית עלמין צבאי, במדינה שחלם להיות חלק ממנה ולהילחם על עצמאותה. כפי שניתן לראות בצילום, על קברו שעדיין נמצא בפראג ניצבים שני דגלי ישראל קטנים עם סרט שחור המציינים את הקרבתו.

 

גיבור כדורגל וגיבור ספרותי: סיפורו של יוז'ף "צ'יבי" בראון

יוז'ף בראון היה כדורגלן השנה בהונגריה ומלך שערים, אבל מי שצפו בו מלהטט במדי הנבחרת ההונגרית ודאי לא חזו כיצד יסיים את חייו בשואה

1

גם מי שהכיר אותו קודם ודאי התקשה להכיר את הגבר הצנום, לבוש במדיהם של עובדי הכפייה בצבא הונגריה, בגדים דלים שלא יכולים היו לעמוד בפני מזג האוויר הקשה בחזית הרוסית של מלחמת העולם השנייה. אבל מי שהסתכל מקרוב, או מי ששמע במקרה את שמו, כנראה ידע מי הוא. חלק מהסובבים אולי גם קראו את הספר שנקרא על שמו: "צ'יבי". ספר שכתב אחד, בלה סנש.

סנש זה הוא כמובן אביה של חנה סנש. באותן שנים היה בלה סנש מחזאי ועיתונאי די ידוע, אך "צ'יבי" נעשה לעבודתו הידועה ביותר. הספר נחל הצלחה רבה בהונגריה של שנות ה-20, ובשנות החמישים אף תורגם לעברית על ידי אביגדור המאירי.

1
כריכת הספר "צ'יבי", הוצאת הקיבוץ המאוחד

העלילה מספרת על נער יתום מאב, בן עניים שעובר מרובע הפועלים לבית ספר שתלמידיו כולם מגיעים ממשפחות אמידות. תחילה לועגים לו כל הילדים על עוניו. ילדי הכיתה מציינים ש"העניים האלה, מטבעם אינם נקיים", וקובעים להטיל עליו מיד חרם. הם דואגים שנער עני שמהלך בין ילדי עשירים "מסוגל לשלוף פתאום אולר ולתקעו בגבנו". הם גם אלו שמצמידים לו את הכינוי "צ'יבי", כינוי נפוץ לילדים שמשמעותו היא גם "פרחח". הנער, ווילי הורבץ, מפגין לאורך כל הספר את יושרו ומידותיו הטובות, ובסופו של דבר קונה מקום בלב חבריו לכיתה בזכות כישרונו במגרש הכדורגל. צ'יבי הצנוע מתמודד בגבורה מול תעלוליהם של ילדי הכיתה, ולבסוף (סליחה על הספוילר) מסייע לבית ספרו לזכות בתחרות ספורט. האפילוג מספר שהפך לכוכב כדורגל בינלאומי ואחר כך גם לרופא, בשביל הטעם הטוב. הספר הפך כמעט מיד לקלאסיקת נוער הונגרית, קצת בדומה לספר "הנערים מרחוב פאל" שכתב פרנץ מולנאר (יהודי בעצמו). "הנערים מרחוב פאל", או בשמו העברי הראשון "מחניים", מוזכר לא פעם בספרו של סנש כמופת לספר נעורים שגיבורי "צ'יבי" פועלים לפיו.

1
עותקי הספר צ'יבי בהונגרית ובשפות נוספות מספרייתו של בלה סנש. מתוך ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית

היהדות אמנם לא מוזכרת בפירוש בספר, אולם הרמזים ישנם. כך למשל ביומו הראשון של ווילי בבית הספר החדש, טועה המורה בקריאת שם משפחתו וקורא לו הורוביץ. למעשה, הורובֶץ היה שם שבחרו יהודים רבים בשם הורוביץ כשביקשו לטשטש את שמם היהודי ולבחור בשם בעל צליל "הונגרי" יותר. היטמעותו של ווילי בחברה ההונגרית הכללית מייצגת את שאיפתו של בלה סנש, שגם הוא האמין בהשתלבותם של היהודים בחברה.

1
בלה סנש, מתוך ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית

אז מי היה אותו "צ'יבי" שסנש השתמש בשמו עבור ספרו המפורסם? צ'יבי נולד בשם יוז'ף בראון, וסיפורו מזכיר את סיפוריהם של ספורטאים אירופים רבים בשנים האלה: הם היו הונגרים, גרמנים, אוסטרים, אבל עבור רבים מהסובבים אותם הם היו בעיקר יהודים. בהונגריה בפרט, יהודים רבים פנו לעסוק בענף הספורט הצעיר יחסית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הכדורגל. הספורט והכדורגל שימשו דרך לאותו חזון השתלבות בחברה.

כזה היה גם יוז'ף בראון. הוא נולד בבודפשט בשנת 1901 למשפחה בת המעמד הבינוני. למורת רוחו של אביו,הוא החל לשחק כדורגל וכבר בגיל צעיר בלט כשרונו. בגיל 13 שיחק עם שחקנים מבוגרים ממנו והרשים גם בין שורותיהם. בשנת 1916 הוא הצטרף לקבוצת הפאר ההונגרית MTK בודפשט בהזמנת מאמן הקבוצה שראה אותו משחק בפארק השכונתי וקרא לו לבוא. במקרה, MTK הייתה ידועה כ"קבוצה יהודית": מלבד נשיא הקבוצה היהודי, כיכבו במדיה שחקנים יהודיים רבים, הידועים שבהם היו בלה גוטמן וגיולה מאנדי.

1
יוז'ף "צ'יבי" בראון

בראון, שכונה "צ'יבי" ושיחק כקיצוני ימני, הרשים את כל רואיו. על פי העיתונאי ואיש הספורט רונן דורפן שכתב על בראון, צ'יבי ידע לבצע את כל הפעולות על המגרש בדיוק מושלם. הוא היה מהיר מאוד, שלט בכדור בצורה מושלמת וידע גם לכבוש. עם MTK הוא זכה בתשע אליפויות הונגריה ובשני גביעים. מעבר להצלחתו בקבוצה, הוא ייצג את הונגריה במדי הנבחרת, וכבש עבורה 11 שערים ב-27 הופעות בינלאומיות. זהו מספר רב של הופעות ביחס לעולם הכדורגל של שנות העשרים, מספר דורפן. הוא שיחק בנבחרת כבר בגיל 18, השתתף במדיה במשחקים האולימפיים של 1924 וגם נבחר לכדורגלן השנה בהונגריה בשנת 1919.

צ'יבי בראון (שלישי מימין) במדי נבחרת הונגריה, 1924.

למרבה הצער, הקריירה של צ'יבי ככדורגלן נקטעה בפתאומיות. בגיל 20 בלבד סבל מפציעה קשה – והצליח להתאושש ממנה – אך בשנת 1926, בגיל 25 בלבד, נאלץ לעזוב את המשחק לצמיתות בשל פציעה אחרת שהשביתה אותו לחלוטין. אמנם בסוף שנות העשרים עוד ניסה לשוב ושיחק מעט בשתי קבוצות אמריקניות (ביניהן הקבוצה היהודית "הכח" ברוקלין), אך בסופו של דבר הקריירה שלו באה אל סופה דווקא בשנים בהם רוב הכדורגלנים מגיעים לשיאם.

במהלך שנות השלושים ניסה את כוחו באימון, ואת רוב זמנו כמאמן בילה על קווי המגרש של סלובאן ברטיסלבה הסלובקית. ב-1938 נאלץ לעזוב את המשרה, ככל הנראה בשל אנטישמיות, ולשוב להונגריה.

אחר כך פרצה המלחמה, וב-1941 הצטרפה הונגריה אליה כבת ברית של הנאצים. בראון בן ה-40 לערך נדרש כמו יהודים רבים להתייצב ל"גדודי העבודה" של צבא הונגריה. הגדודים הללו היו למעשה גדודי עבודות כפייה. האסירים, בעיקר יהודים, נדרשו לחפור חפירים וביצורים בחזית, חשופים לחלוטין אל מול האש הסובייטית. בראון נשלח גם הוא לחזית המזרחית ושם מצא את סופו העגום: צ'יבי, כוכב הכדורגל הגדול, מת מרעב ומתשישות אחרי שנתיים של עבודת פרך בתת תנאים.

שמו של הכוכב הגדול כבר כמעט ונשכח בהונגריה. אבל משהו ממנו בכל זאת נשאר: אותו ספר נעורים שנושא את שמו וגם את זכר התקווה להשתלב בחברה ההונגרית באמצעות הכדורגל והספורט. למרבה הצער, ברבות השנים, אנו יודעים מה עלה בגורלה של התקווה הזו – ובאופן טרגי, מה עלה גם בגורלה של בתו של הסופר סנש.

בשנה שעברה נקלט בספרייה הלאומית ארכיונה המלא של חנה סנש. חלק ממנו מוקדש לפועלו של אביה, בלה. הקוראות והקוראים מוזמנים לעיין בארכיון המופלא הזה.

מסע השורשים של טוביה ריבנר

טיול משפחתי תמים או שיבה אל זיכרון כאוב? בעקבות השיר "שם, אמרתי"

המשורר טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה עברית, היה פליט שואה שכל משפחתו נספתה במחנה ריכוז. את חייו העביר בקיבוץ מרחביה ושם, בסביבה הרחוקה מאוד מזו של השמדת יהודי אירופה, גידל ילדים. במשך שנותיו בארץ עבד ריבנר כחקלאי, כספרן וכמורה לספרות וכל העת עסק בכתיבת שירה, בתרגום ספרות עברית לגרמנית ובצילום אומנותי.

שירו של ריבנר "שָׁם, אמרתי" מציג את המרחק העצום שבין ילדוּת של ניצול שואה לילדות של בניו ואת הניסיון לגשר על הפער בכל זאת:

יָצַאתִי מִבֵּיתִי הָאֲרָעִי לְהַרְאוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי,
שָׁם, אָמַרְתִּי, שָׁכַבְתִּי עַל הָאָרֶץ
אֶבַן לִמְרַאֲשׁוֹתַי נָמוּךְ מִן הָעֵשֶב
כַּעֲפַר הָאָרֶץ
הָכֹּל שָׁם נִשְׁמַר.

עָבַרְנוּ בֶּהָרִים וּבַיְּעָרוֹת וּבֶעָרִים שֶׁהָיוּ
מְעָרוֹת וְהַמַּיִם נִקְווּ בַּדֶּרֶךְ וְהַכְּבִישִים הָיוּ רָעִים.
הַמְּכוֹנִית דִּלְּגָה עַל הַבּוֹרוֹת.
מָה הָאֲוִיר הַמָּתוֹק הַזֶּה? שוֹאֲלִים בָּנַי.
מָה הַטִּיחַ הַנּוֹפֵל מֵהַקִּירוֹת.

אֵין דָּבָר, הִגִּידָה הַיְּשִישָה בַּחַלּוֹן,
כָּאן גַּם הֶעָתִיד עָבַר. וְסָגְרָה אֶת עֵינֶיהָ הַיְּבֵשוֹת
כְּעוֹף הָעוֹלֶה וְקוֹפֵל אֶת כְּנָפָיו וְצוֹלֵל.

כָּאן נוֹלַדְתִּי, אָמַרְתִּי לְבָנַי,
הוֹרַי וּזְקֵנַי נוֹלְדוּ כָּאן קָרוֹב.
נוֹלָדִים. כָּאן הָיָה בַּיִת
אָמַרְתִּי לְבָנַי וְהָרוּחַ עָבְרָה
בֵּינִי לְבֵין הַמִּלִּים.

יָצָאתִי לְהַרְאוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי, וּמָתַי
נֹאכַל שוֹאֲלִים בָּנַי, וְאֵיפֹה
נָלוּן?

(מתוך: "שמש חצות", ספרית פועלים, תשל"ז [1976])/

בית הקברות היהודי בפראג. צילום: זאב רדובן. מתוך אוסף המרכז לאמנות יהודית. מס' מערכת: 997004015530405171

הדובר בשיר ניצל מזוועה גדולה, מתופת השואה. זו אינה מוזכרת בשמה, אך ניתן להניח שהיא קיימת לכל אורך השיר לצד מלחמת עולם, רדיפות וחרדת מוות קיצונית. זמן רב עבר מאז התלאות, אך הדובר עדיין מבקש למצוא מזור לפצע הזה באמצעות השיחה עם בניו והבאתם למקומות שבהם התרחש הסבל.

השאלות של הבנים "מתי נאכל?" ו"איפה נלון?" הן שאלות שגרתיות של ילדים בטיול ממושך שלכאורה מביעות חוסר עניין. בו-בזמן הן גם ממחישות את חוסר יכולתו של הדור הנוכחי להבין את השואה, שכן בזמן השואה שאלות כאלה נשאלו בהקשר שונה לגמרי, ובכל יום מחדש הוטל ספק בשאלה אם האדם יאכל או ילון בכלל.

"השטייטעל הקטן", ציור של יששכר בער ריבאק. מתוך אוסף המרכז לאמנות יהודית. מס' מערכת: 997004256030405171

הישישה בחלון, תושבת המקום מן הסתם, היא עוד דרך לנהל דיאלוג העוקף את האימה. היא מאשרת שלכאורה "גם העתיד עבר", ואין דרך להציג באמת את האסון שאירע במקום. הישישה סוגרת את "עיניה היבשות" – ספק דימוי לתריסי בית, ספק עיניו של אדם מת. החלון נסגר, הזמן עבר, רק ההשלמה נשארת.

*

השיתוף של דור ההמשך במה שעבר עליו, במראה המקומות שבהם נלחם על חייו, בקרבה פיזית לָאבנים ולעשב במקום, הוא דרכו של הדובר להתחזק ולהתחבר לחיים. תפיסה זו של ריבנר מקבלת ביטוי גם במכתב שכתב למשוררת לאה גולדברג. בין השניים שררו יחסי רעות ממושכים, ואלה מצאו את ביטוים גם בחליפת מכתבים ענפה.

במכתב מ-1953 סיפר ריבנר:

"[…] ומה נותר לנו עוד בעולם זה שדעתו נטרפת עליו בהגיון אכזרי אם לא שמחה קטנה זו או אחרת? ולכן אני ההיפך ממך, דווקא משום שהחרב שוב מעל ראשינו, דווקא בגלל כל אימת הלילות וחרדת הימים וקירבת המוות, כולי נתון אני לאותו 'היקר ביותר', ליחסי-אדם וקשוב ופתוח אני אל מול כל אדם שקרוב לי הרבה יותר מאי פעם. הרי אותן הנימות הדקות הקושרות ישות חיה בישות חיה חזקות בהרבה מהזוועה המפוררת והמפרידה ואף חזקות מן המוות, כי קשרם קשר שמעבר למוות, קשר שבאותה הדממה המולידה בכל רגע חיים חדשים. וכל זמן שאני חי, מבט-עין ומילה טובה ערכם עבורי גדול מכל ההצהרות וכל הנבואות על האנושות – מושג שאין לאחוז אפילו בקצה שולי מעילו.

דווקא משום שהכל מסביבנו מזדעזע כל-כך, אין אימה גדולה מבדידותו של ה'אני' שהרי בו הזעזוע עז שבעתיים. ולכן גם חשיבה (אני מתכוון לזו שאנו בעצמינו מנסים לדובבה) בעצם אינה מלווה אותנו עד לאותו הגבול האחרון שבין חיים למות. כי לאמיתו של דבר גם היא אינה אלא הד קולנו. ומה יפה יותר לשמוע קולו של הזולת המדבר אלינו!"

מכתב של טוביה ריבנר ללאה גולדברג, ינואר 1953 מתוך ארכיון גנזים.

שמירת היחסים והקשרים שבין אדם לאדם, אומר ריבנר במכתב (שנוסחו המלא כאן), היא הדבר העיקרי שיש לאדם להיאחז בו אל מול זוועות חיצוניות – מלחמות, סכנות ואף המוות עצמו. אמירה זו נראית פשוטה ומתבקשת, אך היא מגלמת התנגדות עזה למנגנון פעולה אחר ושגור: הישרדות אנוכית תוך השמת ה"אני" במרכז, שהלוא זה לכאורה מה שאדם אמור לעשות כאשר המשאבים מוגבלים והנסיבות ההיסטוריות קשות.

ואולם, על פי ריבנר, אין טעם בקיום ללא קשר אנושי הדדי. הבדידות היא אויבתו של האדם הנלחם על חייו, שכן שמירת צלם האנוש אינה פחות חשובה מהישארות בחיים גרידא. כפי שאדם זקוק לחברה ולצליל קולו של אדם אחר, כך הוא זקוק למראה פני הזולת מולו.

גישה זו של ריבנר שואבת, ככל הנראה, מכּתביו של הפילוסוף מרטין בּוּבֶּר, שכתב על החיוניות העצומה שביחסי "אני-אתה":

"כשאני ניצב מול אדם כאתה שלי ואומר לו את מילת השיתין [מילות יסוד] 'אני-אתה', שוב אין הוא חפץ בין חפצים ואינו מורכב מחפצים".

ובמקום אחר באותו הספר:

"כל עוד פרושים מעלי שמי האתה, רובצות לרגלי רוחות הסיבתיות, ומערבולת הגזרה שוקטת".

(מרטין בובר: "אני ואתה", עברית: יהושע עמיר, עריכת תרגום והערות: יהוידע עמיר, 2003)

מרטין בובר, 1962. צילום: בוריס כרמי. בבעלות אוסף מיתר. מס' מערכת: 997009326773305171

אם נשוב אל השיר "שם, אמרתי", השיחה בין הדובר לבניו נדמית שיחת חירשים, שכן הם אינם מסוגלים לתפוס באמת את גודל הסיוט שחווה. עם זאת לאור דבריו של ריבנר במכתב מתחוור הטעם האמיתי שבשיחה כזו; גם אם לא עובר בה "מידע ממשי", היא חיונית לכל הצדדים. במקום לשקוע בכאבו ובטראומה שלו הדובר בוחר לדבר אותם, להציג אותם ולחברם לעולם הפיזי ולמשפחתו, ואילו הילדים, במקום להתרחק ולשחק, שואלים ומסתקרנים בכל זאת – שאלותיהם הן "שאלות תם", אך הם לא איבדו עניין במה שעובר על אביהם.

על פי הרגשתו של הדובר, "וְהָרוּחַ עָבְרָה / בֵּינִי לְבֵין הַמִּלִּים", כלומר התוכן של דבריו לא הגיע כלל אל אוזני בניו, אבל ריבוי הפעלים המתייחסים לתקשורת ("להראות", "אמרתי", "שואלים", "הגידה") מרמז לנו שהדיאלוג מתרחש כל העת, בגלוי ובסמוי, גם בלי התוכן כפשוטו.

כך טיול שורשים הכרוך בהתעמתות עם זיכרונות קשים ואפלים הוא בו-זמנית גם "טיול משפחתי" של אב ובניו המלא דיבור חי והסתכלות רעננה. כאן מודגמת ביתר שאת אמירתו של ריבנר במכתב, שלפיה "הנימות הדקות הקושרות ישות חיה בישות חיה חזקות בהרבה מהזוועה המפוררת והמפרידה".

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

ליל הסדר הראשון של נתן שרנסקי

"לא הבנו הרבה מהמילים, מהביטויים והמשפטים. אבל את המילים "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" היינו יכולים לא רק להבין אלא גם להרגיש"

נתן ואביטל שרנסקי עם עלייתם לישראל. 12 בפברואר, 1986. צילום: ישראל סימיונסקי, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית

נולדתי במשפחה יהודית מתבוללת לגמרי.

שום דבר יהודי, חוץ מהאנטישמיות, לא נכח בחיינו – לא מסורת, לא חגים, ולא שפה. בגיל 24 הצטרפתי לתנועה הציונית. נאבקנו לשחרור יהודי ברית המועצות. במסגרת הפעילות הציונית, התחלתי ללמוד עברית בסתר באולפן מחתרתי.

נתן שרנסקי, 1972

את ליל הסדר הראשון בחיי חגגתי יחד עם ארוסתי דאז אביטל (אז נטשה) במוסקבה. שלושה מורים לעברית חיברו את כל התלמידים שלהם לליל סדר פסח אחד גדול בדירה שם. מכיוון שלא ידענו עברית מספיק טוב בכדי לקרוא את כל ההגדה, המורים נתנו לכל אחד חלק קטן ללמוד בעל פה. לא הבנו הרבה מהמילים, מהביטויים והמשפטים, אבל את המילים "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" היינו יכולים לא רק להבין אלא גם להרגיש. היה מספיק להסתכל מחוץ לחלון ולראות את אנשי הק.ג.ב. שהקיפו את הדירה, כדי לדעת שאנחנו ממשיכים את היציאה ממצרים בעצמנו. וכשאמרנו "לשנה הבאה בירושלים", ידענו והאמנו שכמו היהודים במצרים, גם אנחנו נזכה לחיות חיי חרות.

אביטל שרנסקי, 1977

בהמשך, אביטל ואני נפרדנו ל-12 שנים.

9 מהן ביליתי בגולאג. כאשר חגגתי את ליל הסדר בצינוק, הייתי צריך להחליט מה יהיה מצה, מה מרור ומה יין, כשכל מה שיש בצינוק זה שלוש פרוסות לחם, שלוש כוסות מים חמים וקצת מלח. החלטתי שהמרור זה המלח, היין זה המים החמים והמצה זה הלחם היבש. הרגשתי שהמאבק שלנו נמשך כששחזרתי שם מהזיכרון את המשפטים מההגדה שלמדתי בליל הסדר הראשון שלי: "בשנה זו אנו עבדים לשנה הבאה בני חורין, השנה אנו כאן ובשנה הבאה בירושלים". זה חיזק את רוחי.

ההמונים מקבלים את נתן שרנסקי בכותל המערבי. 12 בפברואר, 1986. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית