מסע השורשים של טוביה ריבנר

טיול משפחתי תמים או שיבה אל זיכרון כאוב? בעקבות השיר "שם, אמרתי"

המשורר טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה עברית, היה פליט שואה שכל משפחתו נספתה במחנה ריכוז. את חייו העביר בקיבוץ מרחביה ושם, בסביבה הרחוקה מאוד מזו של השמדת יהודי אירופה, גידל ילדים. במשך שנותיו בארץ עבד ריבנר כחקלאי, כספרן וכמורה לספרות וכל העת עסק בכתיבת שירה, בתרגום ספרות עברית לגרמנית ובצילום אומנותי.

שירו של ריבנר "שָׁם, אמרתי" מציג את המרחק העצום שבין ילדוּת של ניצול שואה לילדות של בניו ואת הניסיון לגשר על הפער בכל זאת:

יָצַאתִי מִבֵּיתִי הָאֲרָעִי לְהַרְאוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי,
שָׁם, אָמַרְתִּי, שָׁכַבְתִּי עַל הָאָרֶץ
אֶבַן לִמְרַאֲשׁוֹתַי נָמוּךְ מִן הָעֵשֶב
כַּעֲפַר הָאָרֶץ
הָכֹּל שָׁם נִשְׁמַר.

עָבַרְנוּ בֶּהָרִים וּבַיְּעָרוֹת וּבֶעָרִים שֶׁהָיוּ
מְעָרוֹת וְהַמַּיִם נִקְווּ בַּדֶּרֶךְ וְהַכְּבִישִים הָיוּ רָעִים.
הַמְּכוֹנִית דִּלְּגָה עַל הַבּוֹרוֹת.
מָה הָאֲוִיר הַמָּתוֹק הַזֶּה? שוֹאֲלִים בָּנַי.
מָה הַטִּיחַ הַנּוֹפֵל מֵהַקִּירוֹת.

אֵין דָּבָר, הִגִּידָה הַיְּשִישָה בַּחַלּוֹן,
כָּאן גַּם הֶעָתִיד עָבַר. וְסָגְרָה אֶת עֵינֶיהָ הַיְּבֵשוֹת
כְּעוֹף הָעוֹלֶה וְקוֹפֵל אֶת כְּנָפָיו וְצוֹלֵל.

כָּאן נוֹלַדְתִּי, אָמַרְתִּי לְבָנַי,
הוֹרַי וּזְקֵנַי נוֹלְדוּ כָּאן קָרוֹב.
נוֹלָדִים. כָּאן הָיָה בַּיִת
אָמַרְתִּי לְבָנַי וְהָרוּחַ עָבְרָה
בֵּינִי לְבֵין הַמִּלִּים.

יָצָאתִי לְהַרְאוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי, וּמָתַי
נֹאכַל שוֹאֲלִים בָּנַי, וְאֵיפֹה
נָלוּן?

(מתוך: "שמש חצות", ספרית פועלים, תשל"ז [1976])/

בית הקברות היהודי בפראג. צילום: זאב רדובן. מתוך אוסף המרכז לאמנות יהודית. מס' מערכת: 997004015530405171

הדובר בשיר ניצל מזוועה גדולה, מתופת השואה. זו אינה מוזכרת בשמה, אך ניתן להניח שהיא קיימת לכל אורך השיר לצד מלחמת עולם, רדיפות וחרדת מוות קיצונית. זמן רב עבר מאז התלאות, אך הדובר עדיין מבקש למצוא מזור לפצע הזה באמצעות השיחה עם בניו והבאתם למקומות שבהם התרחש הסבל.

השאלות של הבנים "מתי נאכל?" ו"איפה נלון?" הן שאלות שגרתיות של ילדים בטיול ממושך שלכאורה מביעות חוסר עניין. בו-בזמן הן גם ממחישות את חוסר יכולתו של הדור הנוכחי להבין את השואה, שכן בזמן השואה שאלות כאלה נשאלו בהקשר שונה לגמרי, ובכל יום מחדש הוטל ספק בשאלה אם האדם יאכל או ילון בכלל.

"השטייטעל הקטן", ציור של יששכר בער ריבאק. מתוך אוסף המרכז לאמנות יהודית. מס' מערכת: 997004256030405171

הישישה בחלון, תושבת המקום מן הסתם, היא עוד דרך לנהל דיאלוג העוקף את האימה. היא מאשרת שלכאורה "גם העתיד עבר", ואין דרך להציג באמת את האסון שאירע במקום. הישישה סוגרת את "עיניה היבשות" – ספק דימוי לתריסי בית, ספק עיניו של אדם מת. החלון נסגר, הזמן עבר, רק ההשלמה נשארת.

*

השיתוף של דור ההמשך במה שעבר עליו, במראה המקומות שבהם נלחם על חייו, בקרבה פיזית לָאבנים ולעשב במקום, הוא דרכו של הדובר להתחזק ולהתחבר לחיים. תפיסה זו של ריבנר מקבלת ביטוי גם במכתב שכתב למשוררת לאה גולדברג. בין השניים שררו יחסי רעות ממושכים, ואלה מצאו את ביטוים גם בחליפת מכתבים ענפה.

במכתב מ-1953 סיפר ריבנר:

"[…] ומה נותר לנו עוד בעולם זה שדעתו נטרפת עליו בהגיון אכזרי אם לא שמחה קטנה זו או אחרת? ולכן אני ההיפך ממך, דווקא משום שהחרב שוב מעל ראשינו, דווקא בגלל כל אימת הלילות וחרדת הימים וקירבת המוות, כולי נתון אני לאותו 'היקר ביותר', ליחסי-אדם וקשוב ופתוח אני אל מול כל אדם שקרוב לי הרבה יותר מאי פעם. הרי אותן הנימות הדקות הקושרות ישות חיה בישות חיה חזקות בהרבה מהזוועה המפוררת והמפרידה ואף חזקות מן המוות, כי קשרם קשר שמעבר למוות, קשר שבאותה הדממה המולידה בכל רגע חיים חדשים. וכל זמן שאני חי, מבט-עין ומילה טובה ערכם עבורי גדול מכל ההצהרות וכל הנבואות על האנושות – מושג שאין לאחוז אפילו בקצה שולי מעילו.

דווקא משום שהכל מסביבנו מזדעזע כל-כך, אין אימה גדולה מבדידותו של ה'אני' שהרי בו הזעזוע עז שבעתיים. ולכן גם חשיבה (אני מתכוון לזו שאנו בעצמינו מנסים לדובבה) בעצם אינה מלווה אותנו עד לאותו הגבול האחרון שבין חיים למות. כי לאמיתו של דבר גם היא אינה אלא הד קולנו. ומה יפה יותר לשמוע קולו של הזולת המדבר אלינו!"

מכתב של טוביה ריבנר ללאה גולדברג, ינואר 1953 מתוך ארכיון גנזים.

שמירת היחסים והקשרים שבין אדם לאדם, אומר ריבנר במכתב (שנוסחו המלא כאן), היא הדבר העיקרי שיש לאדם להיאחז בו אל מול זוועות חיצוניות – מלחמות, סכנות ואף המוות עצמו. אמירה זו נראית פשוטה ומתבקשת, אך היא מגלמת התנגדות עזה למנגנון פעולה אחר ושגור: הישרדות אנוכית תוך השמת ה"אני" במרכז, שהלוא זה לכאורה מה שאדם אמור לעשות כאשר המשאבים מוגבלים והנסיבות ההיסטוריות קשות.

ואולם, על פי ריבנר, אין טעם בקיום ללא קשר אנושי הדדי. הבדידות היא אויבתו של האדם הנלחם על חייו, שכן שמירת צלם האנוש אינה פחות חשובה מהישארות בחיים גרידא. כפי שאדם זקוק לחברה ולצליל קולו של אדם אחר, כך הוא זקוק למראה פני הזולת מולו.

גישה זו של ריבנר שואבת, ככל הנראה, מכּתביו של הפילוסוף מרטין בּוּבֶּר, שכתב על החיוניות העצומה שביחסי "אני-אתה":

"כשאני ניצב מול אדם כאתה שלי ואומר לו את מילת השיתין [מילות יסוד] 'אני-אתה', שוב אין הוא חפץ בין חפצים ואינו מורכב מחפצים".

ובמקום אחר באותו הספר:

"כל עוד פרושים מעלי שמי האתה, רובצות לרגלי רוחות הסיבתיות, ומערבולת הגזרה שוקטת".

(מרטין בובר: "אני ואתה", עברית: יהושע עמיר, עריכת תרגום והערות: יהוידע עמיר, 2003)

מרטין בובר, 1962. צילום: בוריס כרמי. בבעלות אוסף מיתר. מס' מערכת: 997009326773305171

אם נשוב אל השיר "שם, אמרתי", השיחה בין הדובר לבניו נדמית שיחת חירשים, שכן הם אינם מסוגלים לתפוס באמת את גודל הסיוט שחווה. עם זאת לאור דבריו של ריבנר במכתב מתחוור הטעם האמיתי שבשיחה כזו; גם אם לא עובר בה "מידע ממשי", היא חיונית לכל הצדדים. במקום לשקוע בכאבו ובטראומה שלו הדובר בוחר לדבר אותם, להציג אותם ולחברם לעולם הפיזי ולמשפחתו, ואילו הילדים, במקום להתרחק ולשחק, שואלים ומסתקרנים בכל זאת – שאלותיהם הן "שאלות תם", אך הם לא איבדו עניין במה שעובר על אביהם.

על פי הרגשתו של הדובר, "וְהָרוּחַ עָבְרָה / בֵּינִי לְבֵין הַמִּלִּים", כלומר התוכן של דבריו לא הגיע כלל אל אוזני בניו, אבל ריבוי הפעלים המתייחסים לתקשורת ("להראות", "אמרתי", "שואלים", "הגידה") מרמז לנו שהדיאלוג מתרחש כל העת, בגלוי ובסמוי, גם בלי התוכן כפשוטו.

כך טיול שורשים הכרוך בהתעמתות עם זיכרונות קשים ואפלים הוא בו-זמנית גם "טיול משפחתי" של אב ובניו המלא דיבור חי והסתכלות רעננה. כאן מודגמת ביתר שאת אמירתו של ריבנר במכתב, שלפיה "הנימות הדקות הקושרות ישות חיה בישות חיה חזקות בהרבה מהזוועה המפוררת והמפרידה".

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

האמנם המשפחה מייצגת תמיד נאמנה את טובת החולה?

הניסיון מלמד כי לא תמיד המשפחה פועלת לטובת החולה. מה עושים אפוא במצב ספק זה?

אחיות מסדרות מיטה בבית החולים איכילוב, 1970. צילום: אוסף מיתר, ארכיון בוריס כרמי

במצבים מגוונים של טיפול בחולה אין ביכולתנו לדעת בבירור את רצונו. העיקרון הבסיסי של האוטונומיה של האדם על גופו ועל דרכי הטיפול בו נפגע. חוק זכויות החולה, ובעיקר סעיף 15, קובע כי במצבים בהם אין לנו מידע על רצונו, ניתן לעשות בו טיפול בעל כורחו, בהתקיים כל שלוש התנאים: אכן זהו מצב שאין כל דרך לדעת את רצונו; לא ידוע לנו על הנחיה קודמת המתנגדת לטיפול רפואי; אין לו אפוטרופוס או שאין דרך לקבל את הסכמתו. החוק אינו נותן מעמד כלשהו למשפחה, אלא רק אם נעשה מינוי חוקי שלה או של חלקה כאפוטרופוס.

ברם, בפרקטיקה הרפואית, הצוות הרפואי מתייעץ עם המשפחה ומבקש את הנחיותיה. הדבר נובע מהנחה כי המשפחה היא המייצגת הטובה ביותר של רצון החולה: היא הקרובה אליו ויודעת גם מהי מחלתו את ההיסטוריה של עמדותיו ביחס לעצמו; היא הרוצה ביותר בטובתו, ועל כן אנו מניחים שדעתה קרובה לעמדת החולה; היא זו שתצטרך להתמודד עם האתגר של תוצאות הטיפול, וכדו'.

באתר העיתונות ההיסטורית מופיעה הפניה למשפחה להתייעצות על מצב החולה כמה פעמים כמשל לנושאים אחרים. כך לדוגמה, במאמר על החינוך (החבצלת שנה תשיעית, גיליון 33, מיום יב תמוז תרלט) הפותח את הגיליון נאמר כי אבוי לו לחולה שנזקקים לשאול את המשפחה, והכותב מקיש מכך גם על סוגיות חינוכיות.

הנחות אלה נשמעות סבירות מאוד. ברם, הניסיון מלמד כי לא תמיד המשפחה פועלת לטובת החולה, ולעתים בשל סתירה הקיימת בנימוקים דלעיל. המצב השכיח ביותר המדגים זאת הוא תביעת המשפחה מהצוות הרפואי ומהוועדה האתית להילחם על כל שניית חיים של החולה, ולעשות את כל מה שאפשר כדי להאריך את חייו, גם כשאין אופק רפואי כלשהו, ושהחולה יסבול סבל רב. כשאנו מבררים מה המוטיבציה לעשות כך, ומדוע הם נלחמים, התשובה היא ״אנחנו רוצים לדעת שעשינו את הכל בשבילו, ושלא יהיו לנו נקיפות מצפון״. ניתוח עמוק של הרצון האנושי המובן הזה מלמד כי למעשה אין הם מייצגים את טובת החולה, ואין הם פועלים לאור ההנחה של מימוש רצון החולה, אלא עם המורא המובן של חוסר הרצון להיות אלה ש״גזרו את דינו״, ולשאת לאורך החיים כולם את הכאב שמא היה אפשר להאריך את חייו מעט יותר.

לעתים המצב הוא הפוך, והמשפחה שסובלת מאוד מטיפול ממושך בחולה חשה רפיון ידיים, וחוסר יכולת נפשית ופיזית לעמוד במשימה הקשה הצפויה להם, אם החולה יטופל אך מצבו הסיעודי ילך ויחמיר, והם אמנם מדברים בשפה של ״טובת החולה״, אך למעשה טובת עצמם לנגד עיניהם.

מה עושים אפוא במצב ספק זה? האם נכון להתעלם מהמשפחה, שהלוא אפשר שאלה מניעיה?

אחת מדרכי ההתמודדות עם דילמות אתיות היא לקבוע מהי נקודת המוצא, ועל מי מוטלת חובת ההוכחה. זו גם הדרך בדילמה הקשה הזו: נקודת ההנחה ממשיכה להיות כי המשפחה היא המייצגת הטובה ביותר של טובת החולה, וזאת לאור הנימוקים שהובאו לעיל. ברם, המודעות לכך שאפשר שיש מצבים חריגים – לכאן ולכאן – שהמשפחה פועלת ממניעים אחרים מאשר אלה שהם טובת החולה, מחייבת לבחון כל מקרה לגופו, ובמצבים בהם קיימת פרשנות קרובה לוודאי שהמשפחה מונעת מסיבות אחרות – מוטל על הצוות הרפואי להתעלם מהמשפחה, ולפעול לאור החוק והערכת רצון החולה.

פרופ' רוני אלנבלום – דברים לדרכו

פרופ' רוני אלנבלום, שנלקח במפתיע למגינת ליבם של יקיריו, מוקיריו, עמיתיו ותלמידיו הרבים, היה חוקר יוצא דופן ופורץ דרך.

פרופ' רוני אלנבלום, דצמבר 2020. צילום: לינור לנקין

כבר בעבודת הדוקטורט שלו רוני יצא כנגד מוסכמות ושינה את התפיסה לגבי ההתיישבות הצלבנית בארץ ישראל.

בעוד שהתפיסה המקובלת הייתה שהצלבנים חיו במבצריהם במנותק מהסביבה הכפרית רוני הראה שהיה מרחב כפרי צלבני נרחב וכי הם היו נטועים היטב בארץ. מכאן פנה רוני לחקר המבצר הצלבני. למחקר זה היו שני פנים. האחד היה חפירה של מצד עטרת, מבצר שהתקיים רק מספר חודשים בטרם נכבש ע"י צלאח א-דין, ובגין מגיפה נעזב במהרה גם על ידי כובשיו. כך נשמרה תמונת מצב שממנה ניתן היה ללמוד על טכניקות המלחמה והמצור של התקופה. כמי שהתואר הראשון שלו היה בגיאולוגיה רוני עמד על כך שיש העתק בחומה. העתק זה נוצר מרעידת אדמה לאחר חורבן המבצר. הדבר יצר פתח למחקר משותף שלו עם פרופ' אמוץ עגנון בנושא רעידות אדמה, נושא לא נפוץ למחקר היסטורי. הפן השני בחקר המבצר היה מחקר רפלקסיבי וביקורתי אודות הדרך בה המבצרים הצלבנים נחקרו בהיסטוריוגרפיה האירופית. בספרו השני רוני הראה כיצד המחקר אודות המבצרים הצלבניים הוטה והושפע על ידי תמורות בפוליטיקה ובתרבות האירופית.

כריכת ספרו של רוני אלנבלום: Crusader castles and modern histories

אך פריצת הדרך החשובה ביותר של רוני היא בתחום ההיסטוריה הסביבתית. תחום זה הוא תחום המתפתח לאחרונה במהירות, בעיקר בעולם המערבי. המחקר בתחום זה מתמקד ברובו בתקופה המודרנית ובשאלות של התפתחות תפיסות שמירת הטבע, מחד, וההתמודדות עם מפגעים, מאידך. עבודתו של רוני אלנבלום עסקה בשאלה ותקופה אחרת – כיצד שינויי אקלים הביאו לתמורות גיאו-פוליטיות והתמוטטות אימפריות במזרח התיכון בשלהי המאה העשירית וראשית המאה האחת עשרה לספירה. בעבודתו רוני קישר בין תנודות אקלימיות במערכת הגלובלית לתמורות החברתיות והפוליטיות במערב אסיה ובאירופה. מחקרו הסביר שבעוד שבמערב אירופה התקופה הייתה חמה יחסית, דבר שהקל על התפשטות הויקינגים, האזור המשתרע מהים הכספי ועד הים התיכון סבל מבצורות ומגלי קור, שהביאו לנדידת נוודים. במהלך ההיסטוריה מצרים יכלה לספק מזון בעת בצורת במזרח הים התיכון, שכן הנילוס הכחול מוזן ממונסונים ולא מהמערכות הים-תיכוניות. אך באותה עת גם הנילוס היה בשפל. התוצאה הייתה תופעות רעב נרחבות.

בעבודה זו רוני גיבש את תפיסתו בדבר הקשר ההדוק בין אקלים להיצע המזון, ובין היצע המזון ליציבות מדינית. יתר על כן, רוני הראה בעבודה זו כיצד מקורות היסטוריים יכולים לסייע בגיבוש תמונת אקלים מדוייקת בהרבה מזו שניתן לגבש באמצעות הכלים של המדעים הניסויים. הוא הראה כיצד מקורות היסטוריים, כאשר קוראים אותם בעין סביבתית-אקלימית, מספקים מידע מפורט ומדוייק על תנודות אקלימיות, שכן הם מספקים עדויות ברזולוציה עדינה בהרבה מזו שניתן להפיק באמצעים אחרים. בדרך זו רוני שילב בין סינופטיקה, לארכיאולוגיה ולהיסטוריה, שילוב נדיר שהחשיבות שלו הוכרה רק לאחרונה.

בשנים האחרונות רוני הרחיב את תחומי פעילותו, מעבר למזרח התיכון ולתקופת ימי הביניים. יחד עם גדעון שלח ואחרים הוא זיהה שהחומות הגדולות שנבנו, בסין, באנגליה ובלימס בארץ ישראל, וכן הגדרות והמכשולים שנבנים היום, לא נועדו לעצור צבאות, אלא לעצור מהגרים ונוודים. לכן הוא החל לבחון באיזו מידה הקמת חומות אלו קשורה לתנודות אקלימיות.

אך גולת הכותרת של עבודתו המדעית, שעומדת להתפרסם בספר עליו עמל בעשור האחרון היא פיתוח מושג "השבריריות". בעוד שרוב המחקר אודות השפעות אקלים עוסק בתמורות ארוכות הטווח של שינויי אקלים, רוני טען שאנשים מגיבים לתנודות קצרות טווח, כאלו אותן הם חשים. יתר על כן לתנודות כאלו יש השפעות מרחיקות לכת, שכן הקיום האנושי הוא שברירי. לכן כמה שנות בצורת או כישלונות של יבולים עלולים להביא לרעב, להגירה ולערעור הסדר החברתי והמדיני. זוהי תיזה מהפכנית, חדשנית ומעוררת מחשבה, בייחוד בימים אלו בהם אנו חווים את השלכותיה של מגפה עולמית חסרת תקדים, אך במבט היסטורי קצרת טווח.

כריכת ספרו של רוני אלנבלום: The collapse of the eastern Mediterranean : climate change and the decline of the East, 950-1072

היקף עבודתו של רוני אלנבלום, אותו תיארתי כאן רק בקצרה, עוצר נשימה. בעוד רוב המחקר והחוקרים מתמקדים ומתמחים, רוני אלנבלום הרחיב את תחומי מחקרו והקיף עולם ומלואו. חשיבות הרב-תחומיות נישאת בפי רבים, ובייחוד בתחום הסביבתי. אך רק מעטים משכילים בעבודתם לממש אידיאל זה. רוני אלנבלום, שהיה גם יזם אקדמי, ופעיל ציבורי ששאלות של צדק ושימורה של ירושלים היו במרכז עולמו, היה מהבודדים שאכן מימשו אידיאל זה. עם לכתו האקדמיה הישראלית, הציבוריות הישראלית, ובייחוד הירושלמית, וחבריו הרבים איבדו חוקר ואדם משכמו ומעלה.

יהי זכרו ברוך.


אחרית דבר: גלי גרבלר-ריצ'לר | מידענית – תחום ישראל, הספרייה הלאומית

גלי גרבלר-ריצ'לר

פרופ' רוני אלנבלום בלט בנוף האקדמי של הר הצופים. כתלמידת החוג לגאוגרפיה אי-אפשר היה שלא ללכת שבי אחר דמותו שופעת האור שחיוך רחב תמידי נסוך על פניה. אם נוסיף לכך את שיעוריו המרתקים שאף סטודנט לא נעדר מהם, אולי אצליח להעביר מעט מקסם דמותו. פגשתי את אלנבלום לראשונה בקורס שלו "ערים היסטוריות א", בתום השיעור הוא אמר בקולו הרועם, שדרוש לו לפרוייקט המבצרים, סטודנט או סטודנטית. עוד באותו יום נגשתי לחדרו ודפקתי בהיסוס. כשנכנסתי אמרתי שקוראים לי גלי ואשמח אם יקבל אותי לעבודה. התקבלת השיב "גם לביתי קוראים גלי". מאותו הרגע התחילו שבועות נהדרים של יציאה לשטח בלווי הרצאותיו המעמיקות. אלנבלום היה מורה ומחנך בכל מהותו וגם אם היינו שני תלמידים, המודד ואנוכי, הפליא בהסבריו כאילו עמד באותם רגעים מול שלש מאות סטודנטים. לא אשכח לעולם אייך הפליג יום אחד בזיכרונותיו על עברו כמורה וסיפר על תלמיד תיכון שהוא "נאלץ" לקבל את התירוץ שלו לאי הכנת שיעורי בית, רק בזכות היצירתיות שלו: ".. המחברת נפלה למערבל בטון"…סיפר לנו בחיוך וזיק שובבות נערי בעיניו.

לעולם אהיה אסירת תודה לפרופ' אלנבלום על אותם הקורסים המכוננים שעיצבו את תפיסת עולמי מחדש. מעל לכל המידע ההיסטורי על תולדות הצלבנים, ממירי הדתות ומזיזי הגבולות, אלנבלום העניק לנו את היכולת המופלאה של להנות ולהתרגש מטיול בתוך מפה. שנים מאוחר יותר כשעבדתי באוסף המפות ע"ש לאור עזרתי לקורא עם מפות של פריז. כשהוא אמר לי: "רואים שאת מכירה את העיר", חייכתי, והשבתי, בפריז טיילתי רק על המפה… אתר "מפות ערים היסטוריות" היה גם אחד המיזמים המקוריים והחשובים שיצר אלנבלום עם הספרייה הלאומית. מאז ועד היום לא אסע לעיר בלי לבדוק מראש את תווי חומתה, דרכיה הראשיות, פיתולי הנהר וגשריו.

מפה של פריז, 1472

פרופ' אלנבלום אהב את הספרייה הלאומית והיה קורא קבוע באולם קריאה כללי. בביקוריו ניכרים היו שניים מקווי האופי של אישיותו. מצד אחד, החוקר המרוכז בעבודתו, עת ישב באולם הקריאה ומצד שני, אדם לבבי וחברותי, שמעולם לא דילג על שלב השיחות האישיות בקפיטריה. תמיד עם רעיונות חדשים ליצירת קשרים והקשרים ולמיזמים טכנולוגיים מתקדמים. ברוח זו הייתה גם שיחתנו האחרונה. כחודש לפני פטירתו נועצתי בו על אוסף הספרים בתחום ירושלים באולם. רוני ענה מיד: "אעזור לך, אבל בבקשה תדאגי גם לסרוק את כולם"… למרות שהוא עצמו העדיף תמיד להחזיק ספר מוחשי ביד, זכר את העדפות תלמידיו. לא חשבתי לרגע שזו תהיה שיחתנו האחרונה.

פטירתו בטרם עת של פרופ' רוני אלנבלום היא אובדן ענק לסטודנטים שכבר לא יזכו ללמוד אצלו, למחקר- בגין מחשבתו הייחודית ולספרייה הלאומית, שאיבדה גשר איתן, סמן, מצפן ואיש עשייה שאינו יודע לאות.

יהי זכרו ברוך.

בסיפורי בשביס זינגר אין למוות שליטה

תקווה חדשה מופיעה תמיד, כך על פי כותב הסיפור "המפתח", שבו מצליחה הגיבורה בסוף חייה להסתגל לעיר שגדלה ולנסיבות שהשתנו

הסופר היידי חתן פרס נובל יצחק בשביס-זינגר עסק רבות ביכולתם של בני אדם להשתנות ולהסתגל לנסיבות חדשות ותובעניות. גיבורי סיפוריו, רובם מהגרים וניצולי שואה, חוו בחייהם מעברים חדים בין תנאי קיום קיצוניים, והם מתמרנים בין מערכות ערכים מנוגדות ומנסים למצוא נחמה אישית. לעיתים דווקא הדרמטיות של השתלשלות החיים מביאה את האדם לתחושה ש"היה לו די", והוא נסוג אל תוך שקיעה והתאבנות.

הכורח שבהסתגלות לשינויים תכופים הוא רעיון החוזר ומופיע גם בשיחות עם בשביס-זינגר. כך הצהיר בריאיון ל"מעריב" בשנת 1978:

"כבנם של אנשים שקיבלו את המכות הקשות ביותר שהטירוף האנושי יכול לתת, התמסרתי פעמים רבות לרעיון של מצב ללא מוצא. אבל תקווה חדשה מופיעה תמיד, מבהירה לי שעדיין לא מאוחר עבור כולנו להתעשת ולקבל החלטה. התחנכתי להאמין ברצון חופשי."

את השינוי העיקרי שהכתיב את חייו, ההימלטות מהמשטר הנאצי ובניית חיים חדשים בארצות הברית, תיאר כך:

"ב־1935 עמד הנאציזם בשערי פולין. היה לי מזל גדול שעזבתי בזמן… הייתי בן עשרים ותשע כאשר הטלתי עוגן בניו־יורק… עבדתי קשה מאוד כדי להשתכר חמישה עשר דולר לשבוע, שלהם נזקקתי כדי לחיות חיי צנעה. המצב השתפר במקצת לאחר שהתחלתי לעמד בעיתון. שם למעשה החלה הקריירה האמיתית שלי כסופר בארצות-הברית, אם כי היא החלה בצורה גרועה מאוד. במשך חמש או שש שנים היו לי הרבה קשיים בכתיבה. הייתי צעיר, וקוראי היידיש היו זקנים. לא הכרתי כראוי את ארצות־הברית, והספר שניסיתי לכתוב על ארץ זו היה גרוע. למזלי לא פירסמתי אותו. שבתי ממש אל הכתיבה רק אחרי ההשמדה של יהודי אירופה המרכזית. רציתי להאריך את חייהם ולא יכולתי לעשות זאת אלא ביידיש."

 

רחוב הסטר (Hester Street), שכונת היהודים בניו יורק, 1924. מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, האוניברסיטה העברית בירושלים. מס' מערכת: 997003472020405171

גם אחרי יותר מ-40 שנה בארצות הברית המשיך בשביס-זינגר לכתוב ביידיש על עולם שאינו קיים עוד. רבים מסיפוריו הופיעו בעיתונים ידיים-אמריקניים שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה (בעיקר פארווערטס / Forward שניתן לעיין בגיליונותיו באוסף העיתונות של הספרייה הלאומית) וזכו לקוראים רבים מקרב הקהילה היהודית בארה"ב. באותו ריאיון הוסיף ואמר:

"עולם זה עדיין חי לגביי. הדמויות שלי אינן דמויות של קדושים. איני עורך להן הספד. אני אוהב אותן על מגרעותיהן. קדושים אינם יכולים להיות דמויות ברומן. לגבי, הגיבורים שלי חיים. בספרות כמו בחלום אין למוות שליטה."

שער העיתון "פארווערטס" מיום 24 בדצמבר 1978, גיליון חגיגי לרגל הענקת פרס נובל לבשביס זינגר. מתוך ארכיון דב סדן. מס' מערכת: 990043840460205171

גם חייה של בסי פופקין, גיבורת סיפורו של בשביס-זינגר "המפתח", היו רצופי שינויים מפליגים – הגירה, שרידת שואה ולאחר מכן התאלמנות. עם זאת בשונה מאחרים שהתאקלמותם הייתה קלה יותר, היא חשה שהשינויים מאיימים עליה ישירות:

"– אלוהים שבשמים, מיום מותו של סם, ניו-יורק, אמריקה – ואולי העולם כולו – החלו מתמוטטים. כל האנשים ההגונים עזבו את השכונה, והמון גנבים, שודדים וזונות פלשו לתוכה".

בסי חיה בחשדנות ובתחושת רדיפה מתמדת מצד שכניה, העוברים והשבים, השודדים ברחוב והחנויות. אין לה ולוּ אדם אחד שהיא יכולה לבטוח בו. ניגוד לדמותה של בסי מהווה העיר הגדולה ניו יורק, שמשנה את פניה ללא הרף, הן מבוקר עד לילה והן על פני שנים. ניו יורק מצטיירת בעיני בסי כתופת ממש, החנות נדמית לה כמקום שטני, שאון העיר פראי וקטלני, פתחי האוורור של הרכבת התחתית פולטים צחנה גיהינומית.

בחיים שאין בהם גמישות והסתגלות לעיר שגדלה ולחיים האישיים שהשתנו, אומר לנו בשביס-זינגר מאחורי גבה של בסי כי הקיום הופך בלתי נסבל, תלוי על בלימה. חיים ללא כִּוונונים עדינים, ללא יכולת להתאים את עצמנו לנסיבות חדשות, הם חלום עקר. את מצוקתה המתמשכת של בסי אי אפשר לתלות ברדיפה של ממש, גם לא ב"פתולוגיה" רפואית כלשהי של מחלת רדיפה. מצוקתה היא מצב אנושי שכיח שהלך והחריף בשל בדידות והזנחה.

אין פלא שכאשר המפתח שלה נשבר בתוך המנעול, מסיקה בסי בקול, "ובכן, זה הסוף," ומעט לאחר מכן היא מאמינה ש"כל כוחות הרע חברו נגדי הלילה".

טיוטת מאמרו של בשביס זינגר. A Jewish Writer and a Yiddish Writer. (תרגום לאנגלית בידי מירה גינסבורג). מתוך אוסף אברהם שבדרון, מס' מערכת: 990035376080205171.

אבל דווקא אז, כשבסי "נתקעת" מחוץ לדירתה ומוצאת מחסה על מדרגות כנסייה, המסע הפנימי שלה מתחיל בלית ברירה. ראשיתו בהיסחפות אל העבר: געגועים לבעלה ולמשפחתה שכבר אינם בחיים וחרטה על הזנחתה את צרכיה הרגשיים והרוחניים ואת הקשר לבני אדם ולאל שבו האמינה.

הירידה לעומקה של התובנה הזו מגיעה גם מהיכולת של בסי להביט מלמעלה על כלל חייה, בסקירה של שנים רבות, ולהביט מקרוב בפרטים ובבריות קטנות: חתול תועה, הירח, פרפר לבן חולף. הפרפר שחי יום אחד בלבד והירח שמתמלא ונחסר הם הזמן עצמו והשינויים שהוא מביא. הם אינם סתמיים ועומדים לעצמם, הם גם אינם חושבים להזיק לה אישית כפי שסברה תמיד, אלא הם עדות נוספת לכוח החיים העצום העצור בתוך העולם.

חיוניותה של היכולת להביט ולהבחין כתנאי לכל פתיחוּת וחמלה מודגשת כאן: "שנים חלפו ולא נשאה עיניה – תמיד השפילה", מבינה בסי. לאורך שנים כיסתה את חלונותיה בווילונות ולא טרחה לברר מי הם באמת שכניה או השוער בכניסה, אלא חרצה את דינם בלי לראותם. בקצרה, בסי מבינה שאילצה את עצמה להתנגד לכל שינוי, ובמקום זאת קפאה במקומה תוך התנגדות לכל אירוע חיצוני המאיים על הקפיאה הזו.

"'בת כמה אני?' – שאלה בסי את עצמה. 'מה השגתי בכל השנים הללו? מדוע לא נסעתי לאיזה מקום, לא נהניתי מכספי, לא עזרתי למישהו?'… הרגישה כאילו ניעורה מחלום ארוך".

מאמרו של בשביס זינגר בעיתון היידי "פארווערטס" (Forward) מ-24 בדצמבר 1978, גיליון חגיגי לרגל הענקת פרס נובל לסופר. מתוך אוסף אברהם שבדרון. מס' מערכת: 990035376080205171

גם בשני סיפורים נוספים שלו באותו קובץ, "שכנים" ו"האנוכי", מתאר בשביס-זינגר נשים מבוגרות המתגוררות בעיר ומרגישות מנוכרות לה. שתיהן מעידות על עצמן שהן "מתות-חיות" שלא הסתגלו לשינויים בנסיבות חייהן.

במקרה של בסי היציאה ממצב ההתאבנות היא מסע רוחני של ממש – הצטללות המבט, התרככות הלב, התעדנות התובנות – שהשפיע השפעה ניכרת גם על המציאות. פתאום מצאה בסי כוח לשתף בבעיותיה, לאפשר לאחרים לסייע לה ולהביע את דאגתם. פתאום הפכו הזיכרונות על בעלה המנוח לנעימים ומנחמים, ולא לתחושה שנזנחה מאחור. בהתאם לטענתו של בשביס-זינגר כי "בספרות כמו בחלום אין למוות שליטה", הצליחה בסי לתקן את סיפורה באופן שיעצב את ראיית חייה מחדש. רק כך, בתוך סיפור מתוקן, יכלה בסי פופקין לשקוע אל תוך תום החיים בתחושת שלווה.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.