עבור רובנו, הסיוע של היישוב העברי בארץ ישראל למאמץ המלחמתי במלחמת העולם השנייה מסתכם במשימות צניחה נועזות ובבריגדה היהודית. לרגל יום השואה החלטנו לחזור לפרק פחות מוכר במאמציו המלחמתיים של היישוב היהודי: פרשת החיילים הארצישראליים בשבי הנאצים. השנה ימלאו 80 שנה בדיוק לנפילתם בשבי הגרמני.
כבר עם פתיחת מלחמת העולם השנייה הכריז דוד בן גוריון שיש להילחם בהיטלר כאילו לא היה ספר לבן, כאילו לא נאבקו הבריטים בשאיפות הלאומיות של היישוב היהודי. וכך רבים ביישוב מיהרו להתנדב לצבא הבריטי ולהשתלב ביחידותיו השונות. הבריטים ודאי שמחו על תוספת כוח האדם, אך גם הגבילו את קידומם של המתנדבים. בין החילות הראשונים אליהם גויסו המתנדבים העבריים היה חיל החפרים – כלומר, חיילים שתפקידם העיקרי הוא חפירת שוחות והנחת תשתיות. חלק מהמתנדבים ליחידה אף לא קיבלו נשק אישי. מתנדבים אחרים גויסו לחילות התותחנים, התובלה, הרפואה ועוד.
במשימתם הראשונה יצאו אנשי פלוגות החפרים למדבר הלובי, שם הניחו צינורות מים, סללו דרכי אספקה והכינו ביצורים לקראת מתקפה בריטית נגד האיטלקים בצפון אפריקה. לאחר כמה חודשים בחזית זו ושהות בנמל טוברוק, הופנו בסוף מרץ 1941 הכוחות ליוון לקראת הפלישה הגרמנית הצפויה. המערכה הבריטית על יוון הייתה, כידוע, כישלון. הכוחות הבריטיים נאלצו לסגת אל מול העוצמה הגרמנית, ונסיגה זו חרצה את גורלם של החפרים הארצישראליים. ביום 29 באפריל 1941 נאלצו הכוחות שהחפרים היו מסופחים אליהם להיכנע. כ-1500 חיילים ארצישראליים נפלו בשבי הנאצים, חלק מכוח בן עשרת אלפים חיילי הצבא הבריטי שנלכד כולו.
אחד מן החפרים הארצישראליים היה יצחק בן-אהרון – מאוחר יותר מזכ"ל ההסתדרות, חבר כנסת ושר. בן-אהרון היה בעל דרגות קצונה ויחד עם יוסף אלמוגי הנהיגו את השבויים היהודים שמפקדיהם הבריטים נטשום. מהר מאוד החליטו החיילים מארץ ישראל להתאגד ולפעול יחד במהלך תקופת שביים.
תחילה שהו השבויים הארצישראליים במחנות ביוון. שם נחקרו על ידי שוביהם הנאצים, ועל פי העדויות עמדו בחקירות אלו בגבורה. הם החליטו מבעוד מועד שלא להסתיר את יהדותם ולדרוש שמירה על מעמדם כחיילים עבריים בצבא הבריטי. לפרקים נדרשו לצאת לעבודות כפייה, עדיין לא קשות מאוד באופיין.
בקיץ 1941 הועברו השבויים, ובכללם אלו מארץ ישראל, למחנות קליטה לשבויי מלחמה. אחרי תקופת מה במחנות האלו ובמסעות קשים בדרכים, הגיעו לבסוף למחנה השבויים המרכזי (סטאלאג) לאמסדורף שבשלזיה הפולנית. המקרה המוזר – בעיני הגרמנים – של יהודים מארץ ישראל, עורר שאלות בקרב מפקדי המחנות. הגרמנים לא ידעו מיד כיצד לטפל באותם שבויים: לו היו יהודים "סתם" ודאי היו זוכים לגורל דומה לזה של יהודי אירופה. אילו היו אזרחים בריטיים, גם אז היו זוכים לזכויות ידועות. אך אלו היו יהודים מפלשתינה, דבר חסר תקדים בעיני הצבא הגרמני. השבויים תיארו שיחות שניהלו עם קצינים גרמניים שנדהמו לגלות שהם יהודים "כמו אלו מפולין ומגרמניה", ועל קיומם של יהודים מארצות ערב, למשל מתימן – שגם הם היו בין השבויים. היותם שבויים מן הצבא הבריטי היטיבה עם מצבם, והם זכו להגנת הצלב האדום. כך זכו (לא בלי מאבק) לקבל חבילות סיוע ואת הזכות לכתוב למשפחותיהם.
בעדויותיהם של השבויים מובאות שתי אפיזודות מעניינות על החיים היהודיים במחנה השבויים. הראשונה עוסקת בתשעה באב שחל באחד הימים הראשונים לאחר הגעתם של חלק מהשבויים היהודיים למחנה לאמסדורף. לאחר שכנוע הותר לשבויים הארצישראליים לערוך מסדר מיוחד והם ערכו אותו – לרגלי דגל צלב הקרס שהתנוסס מעל רחבת המסדרים במחנה. בתום המסדר, שנערך ללא כלי קודש וללא מגילת איכה, פרצו השבויים בשירה ספונטנית של "התקווה". בעקבות השירה הרועמת, גילו להפתעתם שהם אינם היהודים היחידים במחנה. שבויים יהודים מצבאות אחרים החלו ליצור איתם קשר ולהחליף ידיעות על הנעשה באירופה ובארץ ישראל.
את הסיפור השני סיפר יוסף אלמוגי, גם הוא אחד השבויים שהפך מאוחר יותר לחבר כנסת. בימי השבי הוכרז אלמוגי על ידי הצלב האדום כבא כוחם של השבויים הארצישראליים. לאחר שאחד האסירים מארץ ישראל מת בבית החולים של המחנה ונקבר על ידי הנאצים בבור מאולתר, התעקש אלמוגי על קיום לווייה צבאית, כנהוג לשבויים ועל פי כללי אמנות השבויים. התעקשותו ותמיכת מנהיגי השבויים הבריטיים אפשרו את קיומה של לוויה צבאית במחנה שבויים נאצי, תחת אותו דגל צלב קרס. הנפטר נישא בארון שנעטף בדגל כחול לבן ובדגל בריטי, ועל הארון אפילו נחרט מגן דוד. אפילו מטחי כבוד נורו שם, למורת רוחם של השובים. במהלך השבי נפטרו למרבה הצער שבויים נוספים, וגם הם נקברו לפי כללי הטקס.
למרות הגנות אמנת ז'נבה, החיים במחנה השבויים ובמחנות העבודה אליהם הופנו השבויים לא היו קלים. העבודה הייתה קשה, מנהלי העבודה התעמרו בשבויים היהודים וניסו להפחית ממנות האוכל שלהם, היכו אותם וכיוצא בזה. השבויים הפגינו עמידה איתנה ועמדו על דרישותיהם, כשבסופו של דבר לרוב נשמרו זכויותיהם. למרות כל זאת, היו גם קורבנות בקרב השבויים הארצישראליים: היו מי שמתו מחמת התנאים הקשים ומי שנרצחו על ידי שוביהם בדרכים שונות. חלק נורו בעקבות ניסיונות בריחה במרוצת השנים.
אט אט פיתחו השבויים הארצישראליים גם חיי תרבות: למדו ולימדו עברית, הוציאו עיתונים וחוברות בעברית, ארגנו תחרויות כדורגל ושחמט, העבירו הרצאות והעלו מחזות. ללא לוח שנה ניסו לחשב את הימים ולחגוג את החגים העבריים.
חלק מהשבויים פגשו במחנות העבודה גם יהודים מאירופה, ושמעו מהם על גורלם המר של יהודי פולין. אותם שבויים ניסו להעביר לאחיהם חלק ממזונם ושאר ציוד וחפצים. בספר "בכבלי השבי" שכתב שלמה סלודש, אחד השבויים, מובא שיר ביידיש שכתב אדם בשם זימה פדר, אחד מאותם יהודים אירופים שנעקרו מביתם. השיר תורגם לעברית על ידי מ. בוים ונצטט כאן כמה שורות:
"חבר, קבל נא את תודתי
והתחזק,
ללבי הכאוב והדווי
שמן מרפא נסכת,
בעומק יאושי
ניחמתני."
גם פעילות מחתרתית התקיימה במחנות השבויים. השבויים חפרו לעיתים מנהרות, ונעשו ניסיונות בריחה שגם כמה שבויים ארצישראליים השתתפו בהם. חלקם נתפסו וניסו לברוח שוב, חלק אפילו נורו בעקבות ניסיונות בריחה כאלה. פעילות מחתרתית אחרת הייתה האזנה לרדיו, שאסורה הייתה. דרך הרדיו שמעו חלק מהשבויים על התקרבות הצבא האדום למחנה. חלק מהשבויים פונו בצעדה אל תוככי גרמניה וחלק אחר נותר במחנה עד שגם הוא פונה. חלק מהשבויים הצליחו להימלט במהלך הפינויים האלו, אולם חלק גדול מהם שוחרר לבסוף בצורה מסודרת במחנות השונים אליהם התפזרו. השבויים, ששוחררו במצב בריאותי רעוע, עוד שהו תקופה מסוימת על אדמת בריטניה על מנת להחלים. לאחר מכן שוחררו מהצבא וחזרו לארץ ישראל.
כך באה לסיומה לאחר ארבע שנים הפרשה המפחידה והפחות מוכרת בתולדות התרומה העברית למאמץ המלחמתי נגד הנאצים. על פי מחקרו של יוסף שקד, יותר מ-600 ממגויסי חיל החפרים ושאר יחידות הצבא הבריטי נהרגו במהלך שנות המלחמה והשבי והם מונצחים בהר הרצל. להנצחת הפרשה ניטע יער פדויי השבי בהרי ירושלים במלאת 70 שנה לשחרורם של השבויים. אם ידועים לכם פרטים נוספים אתם מוזמנים לספר לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
תודה למכון לבון שאוצר חומרים רבים מעזבונם של השבויים.
תודה מיוחדת לפורום משפחות פדויי השבי על הסיוע בהכנת הכתבה ועל התמונות. מידע נוסף תוכלו למצוא בקבוצת הפייסבוק של הפורום כאן.
הכתבה מבוססת ברובה על עדויות מן הספרים:
- סלודש שלמה, בכבלי השבי, הוצאת עם עובד, תש"ו
- אלמוגי יוסף, בראש מורם: חיילים ארצישראליים בשבי הנאצי, משרד הביטחון, תש"ן – 1989.
- יומן מסע משפחות פדויי השבי, ספטמבר 2016, הוצאה עצמית
