יש האומרים שכשסרן בארי חזק, כלכלן ומשורר, ובעתות חירום קצין מבצעים בגדוד מילואים של הצנחנים, הגיע לקרב סָרָפֵאוּם בחזית המצרית במלחמת יום כיפור – הוא כבר ידע מראש את גורלו. חזק, בן קיבוץ אפיקים, היה בן 29 בלבד כאשר חצה את התעלה, וכמו הרגיש שהוא הולך ליפול חלל. עדויות חבריו של הקצין הצעיר, שחזר לשרת במילואים עם פרוץ המלחמה, מתארות שהוא לא היה כתמול שלשום. פתאום היה שקט מאוד, לא אותו אדם שחבריו לנשק הכירו, וכך עברו עליו ימיו האחרונים, עד לנפילתו בקרב. "נראה לי (…) כי כאשר אדם מרגיש במותו הקרב, נפגע משהו ברצון הלחימה שלו. נדמה לי שלבארי הייתה בפירוש הרגשה כזו. ואולי אני טועה, לא נוכל לדעת זאת לעולם. אך כך זה נראה לי, ואולי בכך גם מוסברת השתיקה שלו" (מתוך דברי הספד של אסא קדמוני, חברו לנשק של בארי ז"ל).

עוד לפני הקרב, יש שיגידו שבארי ז"ל ידע לחזות את מותו. חזק ז"ל היה משורר חובב, והספיק לכתוב כמה וכמה שירים בטרם הלך לעולמו בטרם עת. בשיר "מַה תִּרְעַשׁ אָבִי" הוא פונה לאביו, שהלך לעולמו כמה שנים לפני מותו של בארי, ומתאר את עצמו כמי שיכאיב לאביו, חוזה כאב עתיד לבוא בעקוב אסון. הוא מנבא שכמו שאביו שזרע אותו בדמעה, כך גם יקצור אותו בבכי. נבואה קשה ועצובה.

דוגמה בולטת נוספת היא שירו "ריבונו של עולם", שנחשף לתודעה הציבורית ב-2001 כשברי סחרוף החליט להלחינו ולפרסם אותו. בשיר פונה בארי אל אביו ומכנה אותה "אב שכול", שעדיין לא יודע שבנו נהרג. לאב משמעות כפולה – גם אב, גם אלוהים. הוא מסמן את המוות של עצמו, ונותן לעצמו רשות למות, מבקש מעצמו מאביו לעצום כבר את העיניים. הוא מדבר על הברושים, הידועים בתור עצים האופייניים לבתי קברות, שלוחשים את שמו, קוראים לו, וכבר יודע שיגידו עליו קדיש. השיר מערבב בין עגה צבאית לבין מילים המזכירות נוסח תפילה.

אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ.
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים
לְעֵת עֶרֶב לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ,
וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד,
אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת

אָנָא, עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ,
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת.
אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית לָמוּת.
אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לֹא מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ.

(מתוך "ריבונו של עולם", מאת בארי חזק ז"ל)

 

כתיבתו של חזק מתאפיינת בזווית יוצאת דופן על המלחמה וחיי-החייל. למרות שבנופלו הגיע כבר לדרגת סרן והיה קצין המבצעים של הגדוד שלו, בקריאה של כתביו ניתן לראות כיצד ראה מעבר לחיי המלחמה, והשכיל להרגיש דברים אחרים גם בשדה-הקרב. במכתביו הרבים לנעמה אשתו מתאר חזק את האופן בו הוא תופס את חבריו לנשק ואת ההכנות למלחמה. כך כתב במכתב מתאריך 9 באוגוסט 1970: "שלום לחמודה מכל, שלום מחייל אפור, משועמם ומלוכלך. (…) גם כאן מסביב תרדמת אלוהים. כל החיילים החמודים הלכו כבר מזמן לישון, ובשינה גם הגנרלים הם ילדים קטנים מאוד של אמא שלהם. (…) וכשיתעוררו האפורים הקטנים איש (ילד) מהם לא יבין 'מה הוא, בעצם, עושה כאן'. הרי בא השלום, ושלום זה להיות בבית, לא בצבא". הדברים נכתבים ברוח תחושת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, בה השתתף בארי חזק ואף נפצע בקרב על ירושלים. גם פה ניכרת היכולת של בארי לצפות קדימה, וכפי שכתב – אם באמת היה שלום, הוא לא היה נאלץ לכתוב לאשתו מתוך אימון צבאי.

בארי חזק נולד ב-25 באוגוסט 1944, בן לקיבוץ אפיקים. בחודש בו הגיע לעולם נפטר ברל כצנלסון, והוריו קראו לו בכינוי הספרותי של כצנלסון  – בארי. הוא גדל בקיבוץ, היה פעיל בתנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים ואף שימש בתור רכז פעילות של אזור הנגב ויהודה. בשנת 1963 התנדב לחטיבת הצנחנים וסיים קורס קצינים בהצטיינות. ערב מלחמת ששת הימים, בה השתתף בפריצת הדרך לירושלים ואף נפצע, התחתן בארי חזק עם חברתו מילדות נעמה. לאחר המלחמה נערך טקס זיכרון לנופלי הקיבוץ, אותו תיאר אסף ענברי בספרו "הביתה": "כעבור שבוע חזרו החתנים הביתה עם קנקני קפה משכם, טסי נחושת מעזה, פגיונות מקונייטרה וקפסאות שש-בש מירושלים המזרחית, ובבית הקברות נערכה לוויה צבאית. (…) כיתת היורים הורכבה מהבנים שחזרו הביתה" (וביניהם בארי חזק).

לצד תחביב כתיבת השירה, כבר כילד הצטיין בארי כשחקן כדורסל ושיחק בנבחרת הקיבוץ, וכאשר עזב את אפיקים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית, הקפיד להמשיך לשחק. בתחילה עבד בתור מדריך בפנימייה על-שם מיי בויאר בירושלים, ולאחר מכן, עם התחלת התואר השני בכלכלה, התקבל לעבודה במשרד האוצר. חברו לעבודה במשרד האוצר, יצחק בר-גיל, מתאר את בארי בתור אחד מנערי האוצר המבטחים ביותר שהיו בזמנו במשרד. גם שם לקח חלק מרכזי בנבחרת הכדורסל, והחינוך הסוציאליסטי שקיבל בקיבוץ בא לידי ביטוי גם בעבודתו באגף התקציבים של משרד האוצר, כאחראי לתקציבי משרד החינוך והתרבות.

עם פרוץ מלחמת יום כיפור, שהה בארי חזק בקיבוץ אפיקים יחד עם אשתו ובנו התינוק. "בערב יום הכיפורים הוא קרא תפילת יזכור לחברים שמתו בשנה החולפת, ולמחרת פרצה מלחמה", כותב ענברי. המצרים צלחו את תעלת סואץ, הסורים התקדמו ברמת הגולן, וכשנודע באפיקים שפרצה מלחמה הודלקו מקלטי הרדיו. כל חבר בר גיוס שזיהה את בין משפטיו של הקריין את שם הצופן של יחידת המילואים שלו חיבק את אשתו, אמר לה: 'להתראות על לוח המודעות' ונסע לרמת הגולן או סיני". בדיחה קודרת, עצובה, שהגשימה אותה. בארי ונעמה לא יתראו שוב, אלא על לוח המודעות.

סרן בארי חזק, קצין המבצעים של גדוד מילואים 565 בחטיבת הצנחנים, נסע דרומה. הגדוד שלו השתתף במבצע "אבירי לב", שמטרתו הייתה להקים ראש גשר (ביצורי הכנה לכניסת כוחות רחבים) בגדה המערבית של תעלת סואץ. כוח מתוך הגדוד, בפיקודו של דן זיו, היה הראשון לחצות את התעלה על סירות גומי. החיילים, ביניהם בארי חזק ז"ל, אמורים היו להתקדם על מסילת הרכבת המצרית לכיוון הכפר סרפאום והמוצב המצרי שבו, כדי להרחיק את הכוחות המצריים מראש הגשר שהחל להיבנות. הפלוגה החלה להתקדם צפונה מכיוון סואץ, וככל שהתקרבה לגבולות הדרומיים של הכפר סרפאום, נתקלה בעוד ועוד התנגדות מצד כוחות מצריים עדיפים בהרבה.

הכוח נותק מהתגבורת, הטנקים הישראליים שליוו את הכוח הושבתו, וכך גם הזחל"מים. החיילים נאלצו לנטוש ולעבור ללוחמה רגלית. כ-14 לוחמים ישראליים, ביניהם המפקד דן זיו, בארי חזק וכן אסא קדמוני (שזכה לעיטור הגבורה לאחר הקרב) התבצרו בתוך מבנים נטושים בכפר, וניהלו קרב נואש והרואי נגד מאות חיילים מצריים. לבסוף הגיעו כוחות לחלצם, ותוך לחימה עזה נסוגו באבדות כבדות חזרה לכיוון סואץ. פעולת ההתקדמות נכשלה ומתחם סרפאום נותר בשליטה מצרית. בקרב נפלו 14 חיילי צה"ל ו-35 נפצעו, בין ההרוגים בקרב היה המשורר והכלכלן, סרן בארי חזק מקיבוץ אפיקים. לאחר הקרב, שנראה היה כתבוסה מהדהדת, התגלה שמטה הפיקוד המצרי פירש את תנועת הכוח בתור ניסיון כיתור של הארמייה המצרית השנייה. כתוצאה מכך הסיגו המצרים את כוחותיהם באזור החווה הסינית צפונה, מה שאפשר נחיתה נוחה יותר של כוחות צה"ל באזור.

בארי חזק נקבר בבית העלמין בקיבוץ אפיקים. בן 29 היה במותו, והשאיר אחריו אישה ותינוק, אם ואח. לצדו נפלו עוד כמה מבני המחזור שלו בקיבוץ. כתביו, מכתביו, שיריו וכן מאמר שכתב במסגרת עבודתו במשרד האוצר נכרכו יחד לספר שקיבל את השם "בבכי אותי תקצר", שנלקח מאחד משיריו של חזק. הספר יצא לאור שנה לאחר מותו בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

יהיה זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים

ספרי יזכור מוכרים לנו עוד מן התפוצות. ה'יזכור' המסורתי מטיל את מלאכת זיכרון המת על אלוהים. בתפילה המסורתית קורא אדם הספד על אביו או על אימו, אשר יזכור את "נשמת אבי מורי/ אמי מורתי (כאן מוכנס שם הנפטר או הנפטרת) שהלך לעולמו בעבור שאני נודר צדקה בעדו".

 

בשנת התרע"ב (1912-1911) ראה אור ספר היזכור הראשון של היישוב העברי בארץ ישראל, והוקדש לזכרם של שמונה אנשים שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים בשנים 1911-1890. מלאכת הזיכרון ב"יזכור" העברי מוטלת עלינו. העובדה שהשמונה נהרגו בעת בניית הארץ היא שהפכה אותם בעיניי היישוב הצעיר ל"חלוצים-קדושים".

 

הספר נפתח בהקדמה שהשפיעה עמוקות על הדרך שבה אנחנו מנציחים עד היום את הנופלים: זהו יזכור מודרני שבו מתבקש עם ישראל לזכור "נשמות יקרות ועדינות, שנקטפו בלא-עתן, אשר נפלו חלל בעצם שעת עבודתם הקדושה, אשר הפקירו את חייהן לטובת עמן ומולדתן." בהקדמה מתייחסים עורכי הספר, תחת השם "מערכת 'יזכור'", אל רשימת הנופלים שהרכיבו, ומציינים כי "אלה לא היו חללי הישוב הראשונים". חללים אלו היו חללי הקדחת בחדרה. אם כך, מדוע לא לכלול אותם במניין הנופלים? הסיבה נעוצה במצבה של הארץ כפי שתפסו אותה העולים אליה, "כי ארץ אשר היתה לשמה מאות בשנים, לא ביום אחד תשוב למצב בריאותה". הנופלים הנזכרים בספר, לעומת זאת, מתו "בידי אחים, בידי בני עם, הקרוב אלינו קרבת גזע – ובלי טעם ובלי סיבה נכונה ובלי מאור ההכרה".

 

מי היו שמונת הנופלים? רק על שישה מהם מספק הספר פרטי ביוגרפיה. גם מחסור זה מוסבר בהקדמה: "לדאבון לבם של אלה, שעסקו בהוצאת המאסף, לא הצליחו בכל השתדלותם להשיג את כל החומר הדרוש, בכדי לקבל תמונה בהירה מחיי האנשים האלה." מכריהם של הנופלים הם אלו שחיברו את הכתוב עליהם בספר.

על החלוץ הראשון שנהרג, ישראל רויזמן, נכתב רק שנהרג בתור שומר בגדרה בכ"ח תמוז תר"ן (1890). זהו הדין גם בשמעון מלמד שנהרג בסג'רה. על דוב שווייגר וישראל קורנגולד, שנהרגו גם בסג'רה בימי פסח תרס"ט (1909) כתב ר' בנימין, שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן. על דוב שווייגר סיפר ר' בנימין שהיה צעיר חולמני, שנמשך אל חיי החופש של ערביי הארץ. "החיים האלה היו לו לסמל, למשאת נפש, להנשגב וההוד שבחיים." הוא לא ידע מה תהיה מטרתו העיקרית בחיים, ואיך ישיגה, אך תחילה התנדב להיות לשומר המושבה הראשון בסג'רה. הוא הותקף בידי שודדים ערבים בעת שחזר חבר מסג'רה בחזרה למצפה ונורה מרובה ציד. יעקב רבינוביץ הוסיף עליו: "ראיתי את ברלי אח"כ גם במירון, וגם בראש-פנה רקדנו לאור הירח. ותמיד אותו ברלי, אותו השובב, הצוחק, הרוקד. ואך היה היה גם ברלי אחר, ברלי השומר. כמה שלא התאמץ גם זה להיות צוחק ורוקד. בשעה מאוחרת בלילה, כשהיה מטייל בין השיחים והאבנים סביבות, המושבה, והירח היה מתכסה או גווע – אז היה ברלי מתהווה לרציני. לא ברלי היה אז, כי אם דוב שויגר."

 

"ישראל קורנגולד", כתב ר' בנימין, "היה שונה ממנו לגמרי. הוא היה, אם אפשר לומר כך, אדם בלי אילוזיה." מעט מאוד כתב על ישראל, אך ציין שאהב את העבודה, הקדיש את רגעיו הפנויים בסיומה לקריאת ספרות ואף נמנה בין חברי הסתדרות פועלי ציון. אך אהבתו האמיתית הייתה "הארץ בכללותה (ש)הייתה לו כשכבת הטל על קרקע צחיחה."

על אברהם יוסף ברל שנהרג בסג'רה בכ"ד אייר תר"ע כתב אליהו קמצינקי כי "בא הנה לא למות, רק לחיות, לקום לתחיה. ובכל זאת, מת. ולא כמות כל האדם. לא שבע חיים היה ולא מאס בהם. לא! צמא היה לחיים וזה רק החילו לחיות. ופתאום נגדע העץ בראשית צמיחתו!". הכותב סיפר על נסיבות חייו של ברל, שלפני כשנה הגיע מרובנה ועבד בחדרה. הוא קנה מעט אדמה וחשב וחשב להביא את אמו ואחיותיו. גם הוא היה לשומר בסג'רה, ושם פגע בו כדור.

 

על יעקב פלוטקין – החלוץ המבוגר ביותר הנזכר בספר – כתב א. ז. רבינוביץ. הוא הזכיר כי התפרנס זה שנים כסוחר חשוב בעיר פולטבה, ואף היה עסקן חרוץ בכל ענייני הציבור. בגיל 43 היגר לארץ ישראל כדי לחזות ולסייע בתקומתה. "והאיש הזה עזב את עירו, שהיה בה חביב ונכבד וחי חיים של איש אמיד ובא לארץ ישראל. מטרתו היתה להתאחז בה בתור אכר, אבל בשביל שידע את תנאי החיים פה, קיבל על עצמו להיות מתחילה פועל פשוט." למרות ההתנגדויות התנדב יעקב לעבודת השמירה, נפצע פעמיים וחזר אל תפקיד זה. גם הוא נהרג בסג'רה.

ישראלי גלעדי כתב על יחזקאל ניסנוב ש"בא לפני חמש שנים מהרי קוקז להרי יהודה, כלו מסור בכל חום לבו הצעיר לרעיון תחיית עמו בארצו". הוא נפל במארב של שודדים "בנסעו עם חברו בעגלה סמוך לבית-ג'ן… יחזקאל הגין באקדחו על העגלה ונפל!"

 

הנופל האחרון הוא צבי בטרנובסקי עליו נכתבה פסקה יחידה: "הוא היה שומר בסג'רה ובשבת י"ט תמוז תרע"א לפנות בוקר ראה שני ערבים יורדים מההר. על שאלתו מי הם, לא ענוהו, כי אם ירו בו ואחרי שתי שעות מת."

 

את מרבית הספר ממלאים קטעי פרוזה ושירה, וביניהם גם מספר מאמרים על מסירת נפש. מבין התורמים נזהה את שמותיהם של כמה מסופרי היישוב הצעיר דוגמת ש"י עגנון שסיפק את "חוטב עצים, אגדה", את משה סמילנסקי שתרם קטע מרומן בשם קדושים ואת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'. גם כאן נדמה שסלל הספר דרך למפעל ההנצחה הישראלי: כפי שהרדיו כיום מנגן שירים באווירה עצובה בימי הזיכרון – ואפילו הם אינם שירי זיכרון – כך הכניסה מערכת "יזכור" קטעי פרוזה ושירה בעלי נימה עצובה לתוך המאסף.

 

ספר ה'יזכור' משנת 1911 מאפשר לבחון את השכול והזיכרון העבריים בתקופה שבה שפת הזיכרון וההיזכרות בנופלים טרם התעצבה והתאבנה. וכך, בין הזיכרונות וההספדים, ואפילו בהקדמת המערכת עצמה, עולים הבדלי גישות מהותיים: מות הגיבורים שמצא את שמונת חללי היישוב, מתואר לא פעם כמוות מיותר, כמעט אקראי, שייתכן שהיה ניתן למנוע אותו, ואולי לדאוג שלא ישנה שוב בעתיד. זהו מוות על הגנת המולדת, אך הוא מתואר כמעט תמיד במונחים פסיביים – שומר הנורה באישון לילה בידי שודדים ערבים. טון הנשמר עד ימינו.

תפילת היזכור האלטרנטיבית המופיעה בספר היוותה השראה עבור ברל כצנלסון, שחיבר לאחר נפילת תל-חי את תפילת יזכור עבור יוסף טרומפלדור והחברים שנפלו עימו. יזכור זה יהווה בתורו השראה ליזכור המוכר לנו כיום מטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה:

 

יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,

חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,

וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,

ואַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,

אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,

וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.

יִזְכּוֹר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים

וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש

אֲשֶׁר הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן

חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

 

לקריאה נוספת

יונתן פרנקל, ספר ה"יזכור" משנת 1911 – הערה על מיתוסים לאומיים בתקופת העלייה השנייה, יהדות זמננו, 4, תשמ"ח

בשולי בית קברות יהודי בצ'כיה, קבור עד היום חלל צה"ל מרטין דוידוביץ, החלל הראשון של צנחני צה"ל. דוידוביץ נולד בשנת 1927 בעיירה ז'דנובו אשר הייתה במזרח צ'כוסלובקיה, וכיום נמצאת באוקראינה. בילדותו למד ב"חדר" והצטרף לתנועת השומר הצעיר. בשנת 1938 המחוז שבו התגורר עבר לשליטת הונגריה, ובמהלך השואה שרד את מחנות אושוויץ ומאוטהאוזן. לאחר סיום המלחמה דוידוביץ חזר להתגורר בצ'כוסלובקיה והתנדב ל"בריגדה הצ'כית" שנועדה להכשיר יהודים מקומיים לקראת עלייה ושירות צבאי בישראל.

במהלך מלחמת העצמאות, צ'כוסלובקיה סייעה רבות לבניין צה"ל. במערך סודי מתחת לאפה של הקהילייה הבינלאומית, העבירה צ'כוסלובקיה לישראל נשק רב ותחמושת ברכבת אווירית, ובמיוחד מוכר "הרובה הצ'כי" אשר בו נלחמו חיילי צה"ל במלחמה. ידועה גם העסקה הצבאית של מכירת מטוסים לחיל האוויר הצעיר ולהכשרת ראשוני הטייסים של החיל, כולל עזר וייצמן, לימים נשיא המדינה השביעי. הסיוע הצבאי נעשה בעזרתו של שר החוץ הצ'כוסלובקי דאז, יאן מסריק, שהיה תומך עקבי ברעיון הציוני וראה בה תנועה לאומית מקבילה לשל ארצו. אותו סיוע היה קריטי במיוחד לישראל לפריצת המצור על ירושלים ולהמשך הלחימה, ובן גוריון אף טען כי ללא הסיוע ישראל לא הייתה יכולה להתקיים.

כחלק מאותו סיוע שכלל אימונים צבאיים במספר תחומים, נפתח ביולי 1948 קורס הצנחנים הראשון של צה"ל בבסיס צנחנים צפונית לפראג שהקימו הנאצים בתקופת כיבוש צ'כוסלובקיה. לקורס היוקרתי הצטרפו לוחמים צעירים מהיישוב העברי ויהודים שטרם עלו לישראל כמרטין דוידוביץ. סגל הקורס כלל אנשי צבא צ'כוסלובקים ואנשי ההגנה, וביניהם מפקד הקורס חיים גורי, לימים אחד המשוררים המוכרים של דור תש"ח. ההתנהלות בקורס הייתה סודית ביותר מחשש שדבר הסיוע הצבאי יתגלה ויופסק. חניכי הקורס נדרשו ללבוש את מדי הצנחנים הצ'כוסלובקים כאשר היו מחוץ לבסיס. משתתפי הקורס שלא היו דוברי צ'כית נאסרו לפצות פה שמא ייחשפו כי מדובר בחיילים זרים.

כחודש לאחר תחילת ההכשרה, התאמנו חניכי הקורס בתרגיל השתלטות על זקיף. משום שדוידוביץ היה דובר צ'כית, הוא נבחר במסגרת התרגיל לתקוף איש סגל צ'כוסלובקי. לצורך התרגול המדריך נעזר בנשקו האישי, שחשב שלא היה טעון, ופלט כדור על דוידוביץ שנהרג במקום. חיים גורי כתב בספרו "עד עלות השחר" על אירוע מותו של דוידוביץ: "לא מרפה ממני דמותו של צעיר משלנו, מרטין דוידוביץ ז"ל מקרפטרוס, שנהרג מכדורו של אחד המדריכים הצ'כים. הוא נקבר בחשאי, בבית העלמין היהודי בפראג. מכנים את האסונות הנוראים האלה 'תאונת אימונים'".

על אף שדוידוביץ לא גויס באופן רישמי, בארכיון צה"ל נמצאו עדויות על השתתפותו בקורס הצנחנים הראשון בדיווח למטה הכללי, ובשל כך הוא הוכח כחייל צה"ל אשר נפל בעת שירותו. בשנת 2001 הוא הוכר כחלל צה"ל, וכיום ישראל נמצאת במגעים עם הרשויות בצ'כיה לצורך העברת שרידיו לקבורה בישראל בבית עלמין צבאי, במדינה שחלם להיות חלק ממנה ולהילחם על עצמאותה. כפי שניתן לראות בצילום, על קברו שעדיין נמצא בפראג ניצבים שני דגלי ישראל קטנים עם סרט שחור המציינים את הקרבתו.