ספרי יזכור מוכרים לנו עוד מן התפוצות. ה'יזכור' המסורתי מטיל את מלאכת זיכרון המת על אלוהים. בתפילה המסורתית קורא אדם הספד על אביו או על אימו, אשר יזכור את "נשמת אבי מורי/ אמי מורתי (כאן מוכנס שם הנפטר או הנפטרת) שהלך לעולמו בעבור שאני נודר צדקה בעדו".
בשנת התרע"ב (1912-1911) ראה אור ספר היזכור הראשון של היישוב העברי בארץ ישראל, והוקדש לזכרם של שמונה אנשים שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים בשנים 1911-1890. מלאכת הזיכרון ב"יזכור" העברי מוטלת עלינו. העובדה שהשמונה נהרגו בעת בניית הארץ היא שהפכה אותם בעיניי היישוב הצעיר ל"חלוצים-קדושים".
הספר נפתח בהקדמה שהשפיעה עמוקות על הדרך שבה אנחנו מנציחים עד היום את הנופלים: זהו יזכור מודרני שבו מתבקש עם ישראל לזכור "נשמות יקרות ועדינות, שנקטפו בלא-עתן, אשר נפלו חלל בעצם שעת עבודתם הקדושה, אשר הפקירו את חייהן לטובת עמן ומולדתן." בהקדמה מתייחסים עורכי הספר, תחת השם "מערכת 'יזכור'", אל רשימת הנופלים שהרכיבו, ומציינים כי "אלה לא היו חללי הישוב הראשונים". חללים אלו היו חללי הקדחת בחדרה. אם כך, מדוע לא לכלול אותם במניין הנופלים? הסיבה נעוצה במצבה של הארץ כפי שתפסו אותה העולים אליה, "כי ארץ אשר היתה לשמה מאות בשנים, לא ביום אחד תשוב למצב בריאותה". הנופלים הנזכרים בספר, לעומת זאת, מתו "בידי אחים, בידי בני עם, הקרוב אלינו קרבת גזע – ובלי טעם ובלי סיבה נכונה ובלי מאור ההכרה".
מי היו שמונת הנופלים? רק על שישה מהם מספק הספר פרטי ביוגרפיה. גם מחסור זה מוסבר בהקדמה: "לדאבון לבם של אלה, שעסקו בהוצאת המאסף, לא הצליחו בכל השתדלותם להשיג את כל החומר הדרוש, בכדי לקבל תמונה בהירה מחיי האנשים האלה." מכריהם של הנופלים הם אלו שחיברו את הכתוב עליהם בספר.
על החלוץ הראשון שנהרג, ישראל רויזמן, נכתב רק שנהרג בתור שומר בגדרה בכ"ח תמוז תר"ן (1890). זהו הדין גם בשמעון מלמד שנהרג בסג'רה. על דוב שווייגר וישראל קורנגולד, שנהרגו גם בסג'רה בימי פסח תרס"ט (1909) כתב ר' בנימין, שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן. על דוב שווייגר סיפר ר' בנימין שהיה צעיר חולמני, שנמשך אל חיי החופש של ערביי הארץ. "החיים האלה היו לו לסמל, למשאת נפש, להנשגב וההוד שבחיים." הוא לא ידע מה תהיה מטרתו העיקרית בחיים, ואיך ישיגה, אך תחילה התנדב להיות לשומר המושבה הראשון בסג'רה. הוא הותקף בידי שודדים ערבים בעת שחזר חבר מסג'רה בחזרה למצפה ונורה מרובה ציד. יעקב רבינוביץ הוסיף עליו: "ראיתי את ברלי אח"כ גם במירון, וגם בראש-פנה רקדנו לאור הירח. ותמיד אותו ברלי, אותו השובב, הצוחק, הרוקד. ואך היה היה גם ברלי אחר, ברלי השומר. כמה שלא התאמץ גם זה להיות צוחק ורוקד. בשעה מאוחרת בלילה, כשהיה מטייל בין השיחים והאבנים סביבות, המושבה, והירח היה מתכסה או גווע – אז היה ברלי מתהווה לרציני. לא ברלי היה אז, כי אם דוב שויגר."
"ישראל קורנגולד", כתב ר' בנימין, "היה שונה ממנו לגמרי. הוא היה, אם אפשר לומר כך, אדם בלי אילוזיה." מעט מאוד כתב על ישראל, אך ציין שאהב את העבודה, הקדיש את רגעיו הפנויים בסיומה לקריאת ספרות ואף נמנה בין חברי הסתדרות פועלי ציון. אך אהבתו האמיתית הייתה "הארץ בכללותה (ש)הייתה לו כשכבת הטל על קרקע צחיחה."
על אברהם יוסף ברל שנהרג בסג'רה בכ"ד אייר תר"ע כתב אליהו קמצינקי כי "בא הנה לא למות, רק לחיות, לקום לתחיה. ובכל זאת, מת. ולא כמות כל האדם. לא שבע חיים היה ולא מאס בהם. לא! צמא היה לחיים וזה רק החילו לחיות. ופתאום נגדע העץ בראשית צמיחתו!". הכותב סיפר על נסיבות חייו של ברל, שלפני כשנה הגיע מרובנה ועבד בחדרה. הוא קנה מעט אדמה וחשב וחשב להביא את אמו ואחיותיו. גם הוא היה לשומר בסג'רה, ושם פגע בו כדור.
על יעקב פלוטקין – החלוץ המבוגר ביותר הנזכר בספר – כתב א. ז. רבינוביץ. הוא הזכיר כי התפרנס זה שנים כסוחר חשוב בעיר פולטבה, ואף היה עסקן חרוץ בכל ענייני הציבור. בגיל 43 היגר לארץ ישראל כדי לחזות ולסייע בתקומתה. "והאיש הזה עזב את עירו, שהיה בה חביב ונכבד וחי חיים של איש אמיד ובא לארץ ישראל. מטרתו היתה להתאחז בה בתור אכר, אבל בשביל שידע את תנאי החיים פה, קיבל על עצמו להיות מתחילה פועל פשוט." למרות ההתנגדויות התנדב יעקב לעבודת השמירה, נפצע פעמיים וחזר אל תפקיד זה. גם הוא נהרג בסג'רה.
ישראלי גלעדי כתב על יחזקאל ניסנוב ש"בא לפני חמש שנים מהרי קוקז להרי יהודה, כלו מסור בכל חום לבו הצעיר לרעיון תחיית עמו בארצו". הוא נפל במארב של שודדים "בנסעו עם חברו בעגלה סמוך לבית-ג'ן… יחזקאל הגין באקדחו על העגלה ונפל!"
הנופל האחרון הוא צבי בטרנובסקי עליו נכתבה פסקה יחידה: "הוא היה שומר בסג'רה ובשבת י"ט תמוז תרע"א לפנות בוקר ראה שני ערבים יורדים מההר. על שאלתו מי הם, לא ענוהו, כי אם ירו בו ואחרי שתי שעות מת."
את מרבית הספר ממלאים קטעי פרוזה ושירה, וביניהם גם מספר מאמרים על מסירת נפש. מבין התורמים נזהה את שמותיהם של כמה מסופרי היישוב הצעיר דוגמת ש"י עגנון שסיפק את "חוטב עצים, אגדה", את משה סמילנסקי שתרם קטע מרומן בשם קדושים ואת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'. גם כאן נדמה שסלל הספר דרך למפעל ההנצחה הישראלי: כפי שהרדיו כיום מנגן שירים באווירה עצובה בימי הזיכרון – ואפילו הם אינם שירי זיכרון – כך הכניסה מערכת "יזכור" קטעי פרוזה ושירה בעלי נימה עצובה לתוך המאסף.
ספר ה'יזכור' משנת 1911 מאפשר לבחון את השכול והזיכרון העבריים בתקופה שבה שפת הזיכרון וההיזכרות בנופלים טרם התעצבה והתאבנה. וכך, בין הזיכרונות וההספדים, ואפילו בהקדמת המערכת עצמה, עולים הבדלי גישות מהותיים: מות הגיבורים שמצא את שמונת חללי היישוב, מתואר לא פעם כמוות מיותר, כמעט אקראי, שייתכן שהיה ניתן למנוע אותו, ואולי לדאוג שלא ישנה שוב בעתיד. זהו מוות על הגנת המולדת, אך הוא מתואר כמעט תמיד במונחים פסיביים – שומר הנורה באישון לילה בידי שודדים ערבים. טון הנשמר עד ימינו.
תפילת היזכור האלטרנטיבית המופיעה בספר היוותה השראה עבור ברל כצנלסון, שחיבר לאחר נפילת תל-חי את תפילת יזכור עבור יוסף טרומפלדור והחברים שנפלו עימו. יזכור זה יהווה בתורו השראה ליזכור המוכר לנו כיום מטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה:
יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,
חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,
וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,
ואַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,
וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.
יִזְכּוֹר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש
אֲשֶׁר הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.
יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.
לקריאה נוספת
יונתן פרנקל, ספר ה"יזכור" משנת 1911 – הערה על מיתוסים לאומיים בתקופת העלייה השנייה, יהדות זמננו, 4, תשמ"ח
