ספר היזכור הראשון לזכר שמונת החלוצים-הקדושים של היישוב העברי

מה ספר היזכור הראשון של היישוב משנת 1911 מלמד אותנו על הנצחת החללים בימינו?

יזכור... מצבת זכרון לחללי הפועלים העברים בא"י, נערך ע"י א. ז. רבינוביץ. שנת התרע"ב (1912-1911)

ספרי יזכור מוכרים לנו עוד מן התפוצות. ה'יזכור' המסורתי מטיל את מלאכת זיכרון המת על אלוהים. בתפילה המסורתית קורא אדם הספד על אביו או על אימו, אשר יזכור את "נשמת אבי מורי/ אמי מורתי (כאן מוכנס שם הנפטר או הנפטרת) שהלך לעולמו בעבור שאני נודר צדקה בעדו".

ה'יזכור' המסורתי לזכר האב, האם ומשפחת האב והאם. מתוך ספר 'הזכרת נשמות' שראה אור ברומניה, שנת 1909

 

בשנת התרע"ב (1912-1911) ראה אור ספר היזכור הראשון של היישוב העברי בארץ ישראל, והוקדש לזכרם של שמונה אנשים שנהרגו בהתנגשויות עם ערבים בשנים 1911-1890. מלאכת הזיכרון ב"יזכור" העברי מוטלת עלינו. העובדה שהשמונה נהרגו בעת בניית הארץ היא שהפכה אותם בעיניי היישוב הצעיר ל"חלוצים-קדושים".

עמוד השער של המאסף

 

הספר נפתח בהקדמה שהשפיעה עמוקות על הדרך שבה אנחנו מנציחים עד היום את הנופלים: זהו יזכור מודרני שבו מתבקש עם ישראל לזכור "נשמות יקרות ועדינות, שנקטפו בלא-עתן, אשר נפלו חלל בעצם שעת עבודתם הקדושה, אשר הפקירו את חייהן לטובת עמן ומולדתן." בהקדמה מתייחסים עורכי הספר, תחת השם "מערכת 'יזכור'", אל רשימת הנופלים שהרכיבו, ומציינים כי "אלה לא היו חללי הישוב הראשונים". חללים אלו היו חללי הקדחת בחדרה. אם כך, מדוע לא לכלול אותם במניין הנופלים? הסיבה נעוצה במצבה של הארץ כפי שתפסו אותה העולים אליה, "כי ארץ אשר היתה לשמה מאות בשנים, לא ביום אחד תשוב למצב בריאותה". הנופלים הנזכרים בספר, לעומת זאת, מתו "בידי אחים, בידי בני עם, הקרוב אלינו קרבת גזע – ובלי טעם ובלי סיבה נכונה ובלי מאור ההכרה".

ה'יזכור' שחיבר ר' בנימין, מתוך ספר 'יזכור', שנת 1911

 

מי היו שמונת הנופלים? רק על שישה מהם מספק הספר פרטי ביוגרפיה. גם מחסור זה מוסבר בהקדמה: "לדאבון לבם של אלה, שעסקו בהוצאת המאסף, לא הצליחו בכל השתדלותם להשיג את כל החומר הדרוש, בכדי לקבל תמונה בהירה מחיי האנשים האלה." מכריהם של הנופלים הם אלו שחיברו את הכתוב עליהם בספר.

על החלוץ הראשון שנהרג, ישראל רויזמן, נכתב רק שנהרג בתור שומר בגדרה בכ"ח תמוז תר"ן (1890). זהו הדין גם בשמעון מלמד שנהרג בסג'רה. על דוב שווייגר וישראל קורנגולד, שנהרגו גם בסג'רה בימי פסח תרס"ט (1909) כתב ר' בנימין, שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן. על דוב שווייגר סיפר ר' בנימין שהיה צעיר חולמני, שנמשך אל חיי החופש של ערביי הארץ. "החיים האלה היו לו לסמל, למשאת נפש, להנשגב וההוד שבחיים." הוא לא ידע מה תהיה מטרתו העיקרית בחיים, ואיך ישיגה, אך תחילה התנדב להיות לשומר המושבה הראשון בסג'רה. הוא הותקף בידי שודדים ערבים בעת שחזר חבר מסג'רה בחזרה למצפה ונורה מרובה ציד. יעקב רבינוביץ הוסיף עליו: "ראיתי את ברלי אח"כ גם במירון, וגם בראש-פנה רקדנו לאור הירח. ותמיד אותו ברלי, אותו השובב, הצוחק, הרוקד. ואך היה היה גם ברלי אחר, ברלי השומר. כמה שלא התאמץ גם זה להיות צוחק ורוקד. בשעה מאוחרת בלילה, כשהיה מטייל בין השיחים והאבנים סביבות, המושבה, והירח היה מתכסה או גווע – אז היה ברלי מתהווה לרציני. לא ברלי היה אז, כי אם דוב שויגר."

 

"ישראל קורנגולד", כתב ר' בנימין, "היה שונה ממנו לגמרי. הוא היה, אם אפשר לומר כך, אדם בלי אילוזיה." מעט מאוד כתב על ישראל, אך ציין שאהב את העבודה, הקדיש את רגעיו הפנויים בסיומה לקריאת ספרות ואף נמנה בין חברי הסתדרות פועלי ציון. אך אהבתו האמיתית הייתה "הארץ בכללותה (ש)הייתה לו כשכבת הטל על קרקע צחיחה."

על אברהם יוסף ברל שנהרג בסג'רה בכ"ד אייר תר"ע כתב אליהו קמצינקי כי "בא הנה לא למות, רק לחיות, לקום לתחיה. ובכל זאת, מת. ולא כמות כל האדם. לא שבע חיים היה ולא מאס בהם. לא! צמא היה לחיים וזה רק החילו לחיות. ופתאום נגדע העץ בראשית צמיחתו!". הכותב סיפר על נסיבות חייו של ברל, שלפני כשנה הגיע מרובנה ועבד בחדרה. הוא קנה מעט אדמה וחשב וחשב להביא את אמו ואחיותיו. גם הוא היה לשומר בסג'רה, ושם פגע בו כדור.

 

על יעקב פלוטקין – החלוץ המבוגר ביותר הנזכר בספר – כתב א. ז. רבינוביץ. הוא הזכיר כי התפרנס זה שנים כסוחר חשוב בעיר פולטבה, ואף היה עסקן חרוץ בכל ענייני הציבור. בגיל 43 היגר לארץ ישראל כדי לחזות ולסייע בתקומתה. "והאיש הזה עזב את עירו, שהיה בה חביב ונכבד וחי חיים של איש אמיד ובא לארץ ישראל. מטרתו היתה להתאחז בה בתור אכר, אבל בשביל שידע את תנאי החיים פה, קיבל על עצמו להיות מתחילה פועל פשוט." למרות ההתנגדויות התנדב יעקב לעבודת השמירה, נפצע פעמיים וחזר אל תפקיד זה. גם הוא נהרג בסג'רה.

ישראלי גלעדי כתב על יחזקאל ניסנוב ש"בא לפני חמש שנים מהרי קוקז להרי יהודה, כלו מסור בכל חום לבו הצעיר לרעיון תחיית עמו בארצו". הוא נפל במארב של שודדים "בנסעו עם חברו בעגלה סמוך לבית-ג'ן… יחזקאל הגין באקדחו על העגלה ונפל!"

 

הנופל האחרון הוא צבי בטרנובסקי עליו נכתבה פסקה יחידה: "הוא היה שומר בסג'רה ובשבת י"ט תמוז תרע"א לפנות בוקר ראה שני ערבים יורדים מההר. על שאלתו מי הם, לא ענוהו, כי אם ירו בו ואחרי שתי שעות מת."

 

את מרבית הספר ממלאים קטעי פרוזה ושירה, וביניהם גם מספר מאמרים על מסירת נפש. מבין התורמים נזהה את שמותיהם של כמה מסופרי היישוב הצעיר דוגמת ש"י עגנון שסיפק את "חוטב עצים, אגדה", את משה סמילנסקי שתרם קטע מרומן בשם קדושים ואת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'. גם כאן נדמה שסלל הספר דרך למפעל ההנצחה הישראלי: כפי שהרדיו כיום מנגן שירים באווירה עצובה בימי הזיכרון – ואפילו הם אינם שירי זיכרון – כך הכניסה מערכת "יזכור" קטעי פרוזה ושירה בעלי נימה עצובה לתוך המאסף.

תוכן העניינים המלא של המאסף

 

ספר ה'יזכור' משנת 1911 מאפשר לבחון את השכול והזיכרון העבריים בתקופה שבה שפת הזיכרון וההיזכרות בנופלים טרם התעצבה והתאבנה. וכך, בין הזיכרונות וההספדים, ואפילו בהקדמת המערכת עצמה, עולים הבדלי גישות מהותיים: מות הגיבורים שמצא את שמונת חללי היישוב, מתואר לא פעם כמוות מיותר, כמעט אקראי, שייתכן שהיה ניתן למנוע אותו, ואולי לדאוג שלא ישנה שוב בעתיד. זהו מוות על הגנת המולדת, אך הוא מתואר כמעט תמיד במונחים פסיביים – שומר הנורה באישון לילה בידי שודדים ערבים. טון הנשמר עד ימינו.

תפילת היזכור האלטרנטיבית המופיעה בספר היוותה השראה עבור ברל כצנלסון, שחיבר לאחר נפילת תל-חי את תפילת יזכור עבור יוסף טרומפלדור והחברים שנפלו עימו. יזכור זה יהווה בתורו השראה ליזכור המוכר לנו כיום מטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה:

 

יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,

חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,

וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,

ואַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,

אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,

וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.

יִזְכּוֹר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים

וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש

אֲשֶׁר הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן

חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

 

לקריאה נוספת

יונתן פרנקל, ספר ה"יזכור" משנת 1911 – הערה על מיתוסים לאומיים בתקופת העלייה השנייה, יהדות זמננו, 4, תשמ"ח

חיילים ארצישראליים בשבי הנאצים

לא רק חנה סנש והבריגדה: אלפי חיילים מהיישוב העברי התגייסו לצבא הבריטי על יחידותיו השונות. זהו סיפורה של אחת מהיחידות האלו שאיתרע מזלה ונלכדה בציפורני הטורף הנאצי למשך שנים

1

תמונה קבוצתית של חלק מן החיילים הארצישראליים בשבי הנאצי. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

עבור רובנו, הסיוע של היישוב העברי בארץ ישראל למאמץ המלחמתי במלחמת העולם השנייה מסתכם במשימות צניחה נועזות ובבריגדה היהודית. לרגל יום השואה החלטנו לחזור לפרק פחות מוכר במאמציו המלחמתיים של היישוב היהודי: פרשת החיילים הארצישראליים בשבי הנאצים. השנה ימלאו 80 שנה בדיוק לנפילתם בשבי הגרמני.

כבר עם פתיחת מלחמת העולם השנייה הכריז דוד בן גוריון שיש להילחם בהיטלר כאילו לא היה ספר לבן, כאילו לא נאבקו הבריטים בשאיפות הלאומיות של היישוב היהודי. וכך רבים ביישוב מיהרו להתנדב לצבא הבריטי ולהשתלב ביחידותיו השונות. הבריטים ודאי שמחו על תוספת כוח האדם, אך גם הגבילו את קידומם של המתנדבים. בין החילות הראשונים אליהם גויסו המתנדבים העבריים היה חיל החפרים – כלומר, חיילים שתפקידם העיקרי הוא חפירת שוחות והנחת תשתיות. חלק מהמתנדבים ליחידה אף לא קיבלו נשק אישי. מתנדבים אחרים גויסו לחילות התותחנים, התובלה, הרפואה ועוד.

במשימתם הראשונה יצאו אנשי פלוגות החפרים למדבר הלובי, שם הניחו צינורות מים, סללו דרכי אספקה והכינו ביצורים לקראת מתקפה בריטית נגד האיטלקים בצפון אפריקה. לאחר כמה חודשים בחזית זו ושהות בנמל טוברוק, הופנו בסוף מרץ 1941 הכוחות ליוון לקראת הפלישה הגרמנית הצפויה. המערכה הבריטית על יוון הייתה, כידוע, כישלון. הכוחות הבריטיים נאלצו לסגת אל מול העוצמה הגרמנית, ונסיגה זו חרצה את גורלם של החפרים הארצישראליים. ביום 29 באפריל 1941 נאלצו הכוחות שהחפרים היו מסופחים אליהם להיכנע. כ-1500 חיילים ארצישראליים נפלו בשבי הנאצים, חלק מכוח בן עשרת אלפים חיילי הצבא הבריטי שנלכד כולו.

1
חיילים מארץ ישראל על רקע הפירמידות במצרים. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי
1
חיילים מארץ ישראל באוהלים בלוב. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

אחד מן החפרים הארצישראליים היה יצחק בן-אהרון – מאוחר יותר מזכ"ל ההסתדרות, חבר כנסת ושר. בן-אהרון היה בעל דרגות קצונה ויחד עם יוסף אלמוגי הנהיגו את השבויים היהודים שמפקדיהם הבריטים נטשום. מהר מאוד החליטו החיילים מארץ ישראל להתאגד ולפעול יחד במהלך תקופת שביים.

תחילה שהו השבויים הארצישראליים במחנות ביוון. שם נחקרו על ידי שוביהם הנאצים, ועל פי העדויות עמדו בחקירות אלו בגבורה. הם החליטו מבעוד מועד שלא להסתיר את יהדותם ולדרוש שמירה על מעמדם כחיילים עבריים בצבא הבריטי. לפרקים נדרשו לצאת לעבודות כפייה, עדיין לא קשות מאוד באופיין.

1
שבויים ארצישראליים מצולמים בזמן עבודת כפייה. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

בקיץ 1941 הועברו השבויים, ובכללם אלו מארץ ישראל, למחנות קליטה לשבויי מלחמה. אחרי תקופת מה במחנות האלו ובמסעות קשים בדרכים, הגיעו לבסוף למחנה השבויים המרכזי (סטאלאג) לאמסדורף שבשלזיה הפולנית. המקרה המוזר – בעיני הגרמנים – של יהודים מארץ ישראל, עורר שאלות בקרב מפקדי המחנות. הגרמנים לא ידעו מיד כיצד לטפל באותם שבויים: לו היו יהודים "סתם" ודאי היו זוכים לגורל דומה לזה של יהודי אירופה. אילו היו אזרחים בריטיים, גם אז היו זוכים לזכויות ידועות. אך אלו היו יהודים מפלשתינה, דבר חסר תקדים בעיני הצבא הגרמני. השבויים תיארו שיחות שניהלו עם קצינים גרמניים שנדהמו לגלות שהם יהודים "כמו אלו מפולין ומגרמניה", ועל קיומם של יהודים מארצות ערב, למשל מתימן – שגם הם היו בין השבויים. היותם שבויים מן הצבא הבריטי היטיבה עם מצבם, והם זכו להגנת הצלב האדום. כך זכו (לא בלי מאבק) לקבל חבילות סיוע ואת הזכות לכתוב למשפחותיהם.

1
מסדר של השבויים הארצישראליים. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

בעדויותיהם של השבויים מובאות שתי אפיזודות מעניינות על החיים היהודיים במחנה השבויים. הראשונה עוסקת בתשעה באב שחל באחד הימים הראשונים לאחר הגעתם של חלק מהשבויים היהודיים למחנה לאמסדורף. לאחר שכנוע הותר לשבויים הארצישראליים לערוך מסדר מיוחד והם ערכו אותו – לרגלי דגל צלב הקרס שהתנוסס מעל רחבת המסדרים במחנה. בתום המסדר, שנערך ללא כלי קודש וללא מגילת איכה, פרצו השבויים בשירה ספונטנית של "התקווה". בעקבות השירה הרועמת, גילו להפתעתם שהם אינם היהודים היחידים במחנה. שבויים יהודים מצבאות אחרים החלו ליצור איתם קשר ולהחליף ידיעות על הנעשה באירופה ובארץ ישראל.

את הסיפור השני סיפר יוסף אלמוגי, גם הוא אחד השבויים שהפך מאוחר יותר לחבר כנסת. בימי השבי הוכרז אלמוגי על ידי הצלב האדום כבא כוחם של השבויים הארצישראליים. לאחר שאחד האסירים מארץ ישראל מת בבית החולים של המחנה ונקבר על ידי הנאצים בבור מאולתר, התעקש אלמוגי על קיום לווייה צבאית, כנהוג לשבויים ועל פי כללי אמנות השבויים. התעקשותו ותמיכת מנהיגי השבויים הבריטיים אפשרו את קיומה של לוויה צבאית במחנה שבויים נאצי, תחת אותו דגל צלב קרס. הנפטר נישא בארון שנעטף בדגל כחול לבן ובדגל בריטי, ועל הארון אפילו נחרט מגן דוד. אפילו מטחי כבוד נורו שם, למורת רוחם של השובים. במהלך השבי נפטרו למרבה הצער שבויים נוספים, וגם הם נקברו לפי כללי הטקס.

1
קברו של אחד השבויים הארצישראליים, טוראי אלטמן. על הקבר הונחו זרים לפי כללי הטקס – ביניהם כאלו שעוטרו בצלב קרס. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

למרות הגנות אמנת ז'נבה, החיים במחנה השבויים ובמחנות העבודה אליהם הופנו השבויים לא היו קלים. העבודה הייתה קשה, מנהלי העבודה התעמרו בשבויים היהודים וניסו להפחית ממנות האוכל שלהם, היכו אותם וכיוצא בזה. השבויים הפגינו עמידה איתנה ועמדו על דרישותיהם, כשבסופו של דבר לרוב נשמרו זכויותיהם. למרות כל זאת, היו גם קורבנות בקרב השבויים הארצישראליים: היו מי שמתו מחמת התנאים הקשים ומי שנרצחו על ידי שוביהם בדרכים שונות. חלק נורו בעקבות ניסיונות בריחה במרוצת השנים.

אט אט פיתחו השבויים הארצישראליים גם חיי תרבות: למדו ולימדו עברית, הוציאו עיתונים וחוברות בעברית, ארגנו תחרויות כדורגל ושחמט, העבירו הרצאות והעלו מחזות. ללא לוח שנה ניסו לחשב את הימים ולחגוג את החגים העבריים.

1
השבויים הארצישראליים חוגגים את ראש השנה במחנה השבויים. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

חלק מהשבויים פגשו במחנות העבודה גם יהודים מאירופה, ושמעו מהם על גורלם המר של יהודי פולין. אותם שבויים ניסו להעביר לאחיהם חלק ממזונם ושאר ציוד וחפצים. בספר "בכבלי השבי" שכתב שלמה סלודש, אחד השבויים, מובא שיר ביידיש שכתב אדם בשם זימה פדר, אחד מאותם יהודים אירופים שנעקרו מביתם. השיר תורגם לעברית על ידי מ. בוים ונצטט כאן כמה שורות:

"חבר, קבל נא את תודתי

והתחזק,

ללבי הכאוב והדווי

שמן מרפא נסכת,

בעומק יאושי

ניחמתני."

גם פעילות מחתרתית התקיימה במחנות השבויים. השבויים חפרו לעיתים מנהרות, ונעשו ניסיונות בריחה שגם כמה שבויים ארצישראליים השתתפו בהם. חלקם נתפסו וניסו לברוח שוב, חלק אפילו נורו בעקבות ניסיונות בריחה כאלה. פעילות מחתרתית אחרת הייתה האזנה לרדיו, שאסורה הייתה. דרך הרדיו שמעו חלק מהשבויים על התקרבות הצבא האדום למחנה. חלק מהשבויים פונו בצעדה אל תוככי גרמניה וחלק אחר נותר במחנה עד שגם הוא פונה. חלק מהשבויים הצליחו להימלט במהלך הפינויים האלו, אולם חלק גדול מהם שוחרר לבסוף בצורה מסודרת במחנות השונים אליהם התפזרו. השבויים, ששוחררו במצב בריאותי רעוע, עוד שהו תקופה מסוימת על אדמת בריטניה על מנת להחלים. לאחר מכן שוחררו מהצבא וחזרו לארץ ישראל.

כך באה לסיומה לאחר ארבע שנים הפרשה המפחידה והפחות מוכרת בתולדות התרומה העברית למאמץ המלחמתי נגד הנאצים. על פי מחקרו של יוסף שקד, יותר מ-600 ממגויסי חיל החפרים ושאר יחידות הצבא הבריטי נהרגו במהלך שנות המלחמה והשבי והם מונצחים בהר הרצל. להנצחת הפרשה ניטע יער פדויי השבי בהרי ירושלים במלאת 70 שנה לשחרורם של השבויים. אם ידועים לכם פרטים נוספים אתם מוזמנים לספר לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה למכון לבון שאוצר חומרים רבים מעזבונם של השבויים.

תודה מיוחדת לפורום משפחות פדויי השבי על הסיוע בהכנת הכתבה ועל התמונות. מידע נוסף תוכלו למצוא בקבוצת הפייסבוק של הפורום כאן.

הכתבה מבוססת ברובה על עדויות מן הספרים:

  • סלודש שלמה, בכבלי השבי, הוצאת עם עובד, תש"ו
  • אלמוגי יוסף, בראש מורם: חיילים ארצישראליים בשבי הנאצי, משרד הביטחון, תש"ן – 1989.
  • יומן מסע משפחות פדויי השבי, ספטמבר 2016, הוצאה עצמית

 

 

גיבור כדורגל וגיבור ספרותי: סיפורו של יוז'ף "צ'יבי" בראון

יוז'ף בראון היה כדורגלן השנה בהונגריה ומלך שערים, אבל מי שצפו בו מלהטט במדי הנבחרת ההונגרית ודאי לא חזו כיצד יסיים את חייו בשואה

1

גם מי שהכיר אותו קודם ודאי התקשה להכיר את הגבר הצנום, לבוש במדיהם של עובדי הכפייה בצבא הונגריה, בגדים דלים שלא יכולים היו לעמוד בפני מזג האוויר הקשה בחזית הרוסית של מלחמת העולם השנייה. אבל מי שהסתכל מקרוב, או מי ששמע במקרה את שמו, כנראה ידע מי הוא. חלק מהסובבים אולי גם קראו את הספר שנקרא על שמו: "צ'יבי". ספר שכתב אחד, בלה סנש.

סנש זה הוא כמובן אביה של חנה סנש. באותן שנים היה בלה סנש מחזאי ועיתונאי די ידוע, אך "צ'יבי" נעשה לעבודתו הידועה ביותר. הספר נחל הצלחה רבה בהונגריה של שנות ה-20, ובשנות החמישים אף תורגם לעברית על ידי אביגדור המאירי.

1
כריכת הספר "צ'יבי", הוצאת הקיבוץ המאוחד

העלילה מספרת על נער יתום מאב, בן עניים שעובר מרובע הפועלים לבית ספר שתלמידיו כולם מגיעים ממשפחות אמידות. תחילה לועגים לו כל הילדים על עוניו. ילדי הכיתה מציינים ש"העניים האלה, מטבעם אינם נקיים", וקובעים להטיל עליו מיד חרם. הם דואגים שנער עני שמהלך בין ילדי עשירים "מסוגל לשלוף פתאום אולר ולתקעו בגבנו". הם גם אלו שמצמידים לו את הכינוי "צ'יבי", כינוי נפוץ לילדים שמשמעותו היא גם "פרחח". הנער, ווילי הורבץ, מפגין לאורך כל הספר את יושרו ומידותיו הטובות, ובסופו של דבר קונה מקום בלב חבריו לכיתה בזכות כישרונו במגרש הכדורגל. צ'יבי הצנוע מתמודד בגבורה מול תעלוליהם של ילדי הכיתה, ולבסוף (סליחה על הספוילר) מסייע לבית ספרו לזכות בתחרות ספורט. האפילוג מספר שהפך לכוכב כדורגל בינלאומי ואחר כך גם לרופא, בשביל הטעם הטוב. הספר הפך כמעט מיד לקלאסיקת נוער הונגרית, קצת בדומה לספר "הנערים מרחוב פאל" שכתב פרנץ מולנאר (יהודי בעצמו). "הנערים מרחוב פאל", או בשמו העברי הראשון "מחניים", מוזכר לא פעם בספרו של סנש כמופת לספר נעורים שגיבורי "צ'יבי" פועלים לפיו.

1
עותקי הספר צ'יבי בהונגרית ובשפות נוספות מספרייתו של בלה סנש. מתוך ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית

היהדות אמנם לא מוזכרת בפירוש בספר, אולם הרמזים ישנם. כך למשל ביומו הראשון של ווילי בבית הספר החדש, טועה המורה בקריאת שם משפחתו וקורא לו הורוביץ. למעשה, הורובֶץ היה שם שבחרו יהודים רבים בשם הורוביץ כשביקשו לטשטש את שמם היהודי ולבחור בשם בעל צליל "הונגרי" יותר. היטמעותו של ווילי בחברה ההונגרית הכללית מייצגת את שאיפתו של בלה סנש, שגם הוא האמין בהשתלבותם של היהודים בחברה.

1
בלה סנש, מתוך ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית

אז מי היה אותו "צ'יבי" שסנש השתמש בשמו עבור ספרו המפורסם? צ'יבי נולד בשם יוז'ף בראון, וסיפורו מזכיר את סיפוריהם של ספורטאים אירופים רבים בשנים האלה: הם היו הונגרים, גרמנים, אוסטרים, אבל עבור רבים מהסובבים אותם הם היו בעיקר יהודים. בהונגריה בפרט, יהודים רבים פנו לעסוק בענף הספורט הצעיר יחסית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הכדורגל. הספורט והכדורגל שימשו דרך לאותו חזון השתלבות בחברה.

כזה היה גם יוז'ף בראון. הוא נולד בבודפשט בשנת 1901 למשפחה בת המעמד הבינוני. למורת רוחו של אביו,הוא החל לשחק כדורגל וכבר בגיל צעיר בלט כשרונו. בגיל 13 שיחק עם שחקנים מבוגרים ממנו והרשים גם בין שורותיהם. בשנת 1916 הוא הצטרף לקבוצת הפאר ההונגרית MTK בודפשט בהזמנת מאמן הקבוצה שראה אותו משחק בפארק השכונתי וקרא לו לבוא. במקרה, MTK הייתה ידועה כ"קבוצה יהודית": מלבד נשיא הקבוצה היהודי, כיכבו במדיה שחקנים יהודיים רבים, הידועים שבהם היו בלה גוטמן וגיולה מאנדי.

1
יוז'ף "צ'יבי" בראון

בראון, שכונה "צ'יבי" ושיחק כקיצוני ימני, הרשים את כל רואיו. על פי העיתונאי ואיש הספורט רונן דורפן שכתב על בראון, צ'יבי ידע לבצע את כל הפעולות על המגרש בדיוק מושלם. הוא היה מהיר מאוד, שלט בכדור בצורה מושלמת וידע גם לכבוש. עם MTK הוא זכה בתשע אליפויות הונגריה ובשני גביעים. מעבר להצלחתו בקבוצה, הוא ייצג את הונגריה במדי הנבחרת, וכבש עבורה 11 שערים ב-27 הופעות בינלאומיות. זהו מספר רב של הופעות ביחס לעולם הכדורגל של שנות העשרים, מספר דורפן. הוא שיחק בנבחרת כבר בגיל 18, השתתף במדיה במשחקים האולימפיים של 1924 וגם נבחר לכדורגלן השנה בהונגריה בשנת 1919.

צ'יבי בראון (שלישי מימין) במדי נבחרת הונגריה, 1924.

למרבה הצער, הקריירה של צ'יבי ככדורגלן נקטעה בפתאומיות. בגיל 20 בלבד סבל מפציעה קשה – והצליח להתאושש ממנה – אך בשנת 1926, בגיל 25 בלבד, נאלץ לעזוב את המשחק לצמיתות בשל פציעה אחרת שהשביתה אותו לחלוטין. אמנם בסוף שנות העשרים עוד ניסה לשוב ושיחק מעט בשתי קבוצות אמריקניות (ביניהן הקבוצה היהודית "הכח" ברוקלין), אך בסופו של דבר הקריירה שלו באה אל סופה דווקא בשנים בהם רוב הכדורגלנים מגיעים לשיאם.

במהלך שנות השלושים ניסה את כוחו באימון, ואת רוב זמנו כמאמן בילה על קווי המגרש של סלובאן ברטיסלבה הסלובקית. ב-1938 נאלץ לעזוב את המשרה, ככל הנראה בשל אנטישמיות, ולשוב להונגריה.

אחר כך פרצה המלחמה, וב-1941 הצטרפה הונגריה אליה כבת ברית של הנאצים. בראון בן ה-40 לערך נדרש כמו יהודים רבים להתייצב ל"גדודי העבודה" של צבא הונגריה. הגדודים הללו היו למעשה גדודי עבודות כפייה. האסירים, בעיקר יהודים, נדרשו לחפור חפירים וביצורים בחזית, חשופים לחלוטין אל מול האש הסובייטית. בראון נשלח גם הוא לחזית המזרחית ושם מצא את סופו העגום: צ'יבי, כוכב הכדורגל הגדול, מת מרעב ומתשישות אחרי שנתיים של עבודת פרך בתת תנאים.

שמו של הכוכב הגדול כבר כמעט ונשכח בהונגריה. אבל משהו ממנו בכל זאת נשאר: אותו ספר נעורים שנושא את שמו וגם את זכר התקווה להשתלב בחברה ההונגרית באמצעות הכדורגל והספורט. למרבה הצער, ברבות השנים, אנו יודעים מה עלה בגורלה של התקווה הזו – ובאופן טרגי, מה עלה גם בגורלה של בתו של הסופר סנש.

בשנה שעברה נקלט בספרייה הלאומית ארכיונה המלא של חנה סנש. חלק ממנו מוקדש לפועלו של אביה, בלה. הקוראות והקוראים מוזמנים לעיין בארכיון המופלא הזה.

מסע השורשים של טוביה ריבנר

טיול משפחתי תמים או שיבה אל זיכרון כאוב? בעקבות השיר "שם, אמרתי"

המשורר טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה עברית, היה פליט שואה שכל משפחתו נספתה במחנה ריכוז. את חייו העביר בקיבוץ מרחביה ושם, בסביבה הרחוקה מאוד מזו של השמדת יהודי אירופה, גידל ילדים. במשך שנותיו בארץ עבד ריבנר כחקלאי, כספרן וכמורה לספרות וכל העת עסק בכתיבת שירה, בתרגום ספרות עברית לגרמנית ובצילום אומנותי.

שירו של ריבנר "שָׁם, אמרתי" מציג את המרחק העצום שבין ילדוּת של ניצול שואה לילדות של בניו ואת הניסיון לגשר על הפער בכל זאת:

יָצַאתִי מִבֵּיתִי הָאֲרָעִי לְהַרְאוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי,
שָׁם, אָמַרְתִּי, שָׁכַבְתִּי עַל הָאָרֶץ
אֶבַן לִמְרַאֲשׁוֹתַי נָמוּךְ מִן הָעֵשֶב
כַּעֲפַר הָאָרֶץ
הָכֹּל שָׁם נִשְׁמַר.

עָבַרְנוּ בֶּהָרִים וּבַיְּעָרוֹת וּבֶעָרִים שֶׁהָיוּ
מְעָרוֹת וְהַמַּיִם נִקְווּ בַּדֶּרֶךְ וְהַכְּבִישִים הָיוּ רָעִים.
הַמְּכוֹנִית דִּלְּגָה עַל הַבּוֹרוֹת.
מָה הָאֲוִיר הַמָּתוֹק הַזֶּה? שוֹאֲלִים בָּנַי.
מָה הַטִּיחַ הַנּוֹפֵל מֵהַקִּירוֹת.

אֵין דָּבָר, הִגִּידָה הַיְּשִישָה בַּחַלּוֹן,
כָּאן גַּם הֶעָתִיד עָבַר. וְסָגְרָה אֶת עֵינֶיהָ הַיְּבֵשוֹת
כְּעוֹף הָעוֹלֶה וְקוֹפֵל אֶת כְּנָפָיו וְצוֹלֵל.

כָּאן נוֹלַדְתִּי, אָמַרְתִּי לְבָנַי,
הוֹרַי וּזְקֵנַי נוֹלְדוּ כָּאן קָרוֹב.
נוֹלָדִים. כָּאן הָיָה בַּיִת
אָמַרְתִּי לְבָנַי וְהָרוּחַ עָבְרָה
בֵּינִי לְבֵין הַמִּלִּים.

יָצָאתִי לְהַרְאוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי, וּמָתַי
נֹאכַל שוֹאֲלִים בָּנַי, וְאֵיפֹה
נָלוּן?

(מתוך: "שמש חצות", ספרית פועלים, תשל"ז [1976])/

בית הקברות היהודי בפראג. צילום: זאב רדובן. מתוך אוסף המרכז לאמנות יהודית. מס' מערכת: 997004015530405171

הדובר בשיר ניצל מזוועה גדולה, מתופת השואה. זו אינה מוזכרת בשמה, אך ניתן להניח שהיא קיימת לכל אורך השיר לצד מלחמת עולם, רדיפות וחרדת מוות קיצונית. זמן רב עבר מאז התלאות, אך הדובר עדיין מבקש למצוא מזור לפצע הזה באמצעות השיחה עם בניו והבאתם למקומות שבהם התרחש הסבל.

השאלות של הבנים "מתי נאכל?" ו"איפה נלון?" הן שאלות שגרתיות של ילדים בטיול ממושך שלכאורה מביעות חוסר עניין. בו-בזמן הן גם ממחישות את חוסר יכולתו של הדור הנוכחי להבין את השואה, שכן בזמן השואה שאלות כאלה נשאלו בהקשר שונה לגמרי, ובכל יום מחדש הוטל ספק בשאלה אם האדם יאכל או ילון בכלל.

"השטייטעל הקטן", ציור של יששכר בער ריבאק. מתוך אוסף המרכז לאמנות יהודית. מס' מערכת: 997004256030405171

הישישה בחלון, תושבת המקום מן הסתם, היא עוד דרך לנהל דיאלוג העוקף את האימה. היא מאשרת שלכאורה "גם העתיד עבר", ואין דרך להציג באמת את האסון שאירע במקום. הישישה סוגרת את "עיניה היבשות" – ספק דימוי לתריסי בית, ספק עיניו של אדם מת. החלון נסגר, הזמן עבר, רק ההשלמה נשארת.

*

השיתוף של דור ההמשך במה שעבר עליו, במראה המקומות שבהם נלחם על חייו, בקרבה פיזית לָאבנים ולעשב במקום, הוא דרכו של הדובר להתחזק ולהתחבר לחיים. תפיסה זו של ריבנר מקבלת ביטוי גם במכתב שכתב למשוררת לאה גולדברג. בין השניים שררו יחסי רעות ממושכים, ואלה מצאו את ביטוים גם בחליפת מכתבים ענפה.

במכתב מ-1953 סיפר ריבנר:

"[…] ומה נותר לנו עוד בעולם זה שדעתו נטרפת עליו בהגיון אכזרי אם לא שמחה קטנה זו או אחרת? ולכן אני ההיפך ממך, דווקא משום שהחרב שוב מעל ראשינו, דווקא בגלל כל אימת הלילות וחרדת הימים וקירבת המוות, כולי נתון אני לאותו 'היקר ביותר', ליחסי-אדם וקשוב ופתוח אני אל מול כל אדם שקרוב לי הרבה יותר מאי פעם. הרי אותן הנימות הדקות הקושרות ישות חיה בישות חיה חזקות בהרבה מהזוועה המפוררת והמפרידה ואף חזקות מן המוות, כי קשרם קשר שמעבר למוות, קשר שבאותה הדממה המולידה בכל רגע חיים חדשים. וכל זמן שאני חי, מבט-עין ומילה טובה ערכם עבורי גדול מכל ההצהרות וכל הנבואות על האנושות – מושג שאין לאחוז אפילו בקצה שולי מעילו.

דווקא משום שהכל מסביבנו מזדעזע כל-כך, אין אימה גדולה מבדידותו של ה'אני' שהרי בו הזעזוע עז שבעתיים. ולכן גם חשיבה (אני מתכוון לזו שאנו בעצמינו מנסים לדובבה) בעצם אינה מלווה אותנו עד לאותו הגבול האחרון שבין חיים למות. כי לאמיתו של דבר גם היא אינה אלא הד קולנו. ומה יפה יותר לשמוע קולו של הזולת המדבר אלינו!"

מכתב של טוביה ריבנר ללאה גולדברג, ינואר 1953 מתוך ארכיון גנזים.

שמירת היחסים והקשרים שבין אדם לאדם, אומר ריבנר במכתב (שנוסחו המלא כאן), היא הדבר העיקרי שיש לאדם להיאחז בו אל מול זוועות חיצוניות – מלחמות, סכנות ואף המוות עצמו. אמירה זו נראית פשוטה ומתבקשת, אך היא מגלמת התנגדות עזה למנגנון פעולה אחר ושגור: הישרדות אנוכית תוך השמת ה"אני" במרכז, שהלוא זה לכאורה מה שאדם אמור לעשות כאשר המשאבים מוגבלים והנסיבות ההיסטוריות קשות.

ואולם, על פי ריבנר, אין טעם בקיום ללא קשר אנושי הדדי. הבדידות היא אויבתו של האדם הנלחם על חייו, שכן שמירת צלם האנוש אינה פחות חשובה מהישארות בחיים גרידא. כפי שאדם זקוק לחברה ולצליל קולו של אדם אחר, כך הוא זקוק למראה פני הזולת מולו.

גישה זו של ריבנר שואבת, ככל הנראה, מכּתביו של הפילוסוף מרטין בּוּבֶּר, שכתב על החיוניות העצומה שביחסי "אני-אתה":

"כשאני ניצב מול אדם כאתה שלי ואומר לו את מילת השיתין [מילות יסוד] 'אני-אתה', שוב אין הוא חפץ בין חפצים ואינו מורכב מחפצים".

ובמקום אחר באותו הספר:

"כל עוד פרושים מעלי שמי האתה, רובצות לרגלי רוחות הסיבתיות, ומערבולת הגזרה שוקטת".

(מרטין בובר: "אני ואתה", עברית: יהושע עמיר, עריכת תרגום והערות: יהוידע עמיר, 2003)

מרטין בובר, 1962. צילום: בוריס כרמי. בבעלות אוסף מיתר. מס' מערכת: 997009326773305171

אם נשוב אל השיר "שם, אמרתי", השיחה בין הדובר לבניו נדמית שיחת חירשים, שכן הם אינם מסוגלים לתפוס באמת את גודל הסיוט שחווה. עם זאת לאור דבריו של ריבנר במכתב מתחוור הטעם האמיתי שבשיחה כזו; גם אם לא עובר בה "מידע ממשי", היא חיונית לכל הצדדים. במקום לשקוע בכאבו ובטראומה שלו הדובר בוחר לדבר אותם, להציג אותם ולחברם לעולם הפיזי ולמשפחתו, ואילו הילדים, במקום להתרחק ולשחק, שואלים ומסתקרנים בכל זאת – שאלותיהם הן "שאלות תם", אך הם לא איבדו עניין במה שעובר על אביהם.

על פי הרגשתו של הדובר, "וְהָרוּחַ עָבְרָה / בֵּינִי לְבֵין הַמִּלִּים", כלומר התוכן של דבריו לא הגיע כלל אל אוזני בניו, אבל ריבוי הפעלים המתייחסים לתקשורת ("להראות", "אמרתי", "שואלים", "הגידה") מרמז לנו שהדיאלוג מתרחש כל העת, בגלוי ובסמוי, גם בלי התוכן כפשוטו.

כך טיול שורשים הכרוך בהתעמתות עם זיכרונות קשים ואפלים הוא בו-זמנית גם "טיול משפחתי" של אב ובניו המלא דיבור חי והסתכלות רעננה. כאן מודגמת ביתר שאת אמירתו של ריבנר במכתב, שלפיה "הנימות הדקות הקושרות ישות חיה בישות חיה חזקות בהרבה מהזוועה המפוררת והמפרידה".

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.