לפני שהתחלתי לכתוב ספרים, וגם קצת אחרי, עבדתי כמוכרת ברשת חנויות ספרים ידועה. עבדתי שם 15 שנה. מספיק זמן כדי להכיר היטב את "מדף הבעיות". שמתי לב שבכל פעם שיוצא ספר על ילד שונה, חריג, אפילו עם צבע עור שונה, הספר תמיד היה מונח, כלאחר כבוד, על "מדף הבעיות". ומהו מדף הבעיות, אתם שואלים? "מדף הבעיות" היה מדף נפרד משאר ספרי הילדים, שבו היו ספרים שעוסקים בסוגיות שונות שמצריכות "פתרון".
"מדף הבעיות" היה סידור נוח לעובדים וללקוחות. אלו לא היו ספרים שממליצים עליהם סתם ככה. אם להורים יש "בעיה" שצריך לדבר עליה עם ילדיהם, והם רוצים התייחסות ספציפית לבעיה הזו, שם הם ימצאו ספר בנושא, בין אם מדובר ב"אח חדש נולד", מעבר דירה או מוות של סבא וסבתא, חס וחלילה.
כמעט כל מי שעשו ניסיון לכתוב ספר שנפל בקטגוריית "מדף הבעיות", היו סופרים שהוציאו את ספריהם בהוצאה עצמית. בדרך כלל היו אלה הורים שלא מצאו את הילדים שלהם בספרים אחרים, וניסו לתת להם מקום ונראות. בהתאם, הספרים סבלו מאיורים בעייתיים ועריכה חובבנית, ובדרך כלל מי שקנה אותם היו חברים, משפחה וכמובן הורים אחרים שהיו להם "בעיות".
אני, שהייתי סופרת מתחילה, ידעתי שמה שלא יהיה, למדף הזה אני לא מעוניינת להגיע.
אבישי שלי היה בן שנתיים וחצי, כשגילינו שהוא על הספקטרום האוטיסטי. הייתי אז סופרת למבוגרים. סופרת מתחילה עם פוטנציאל – הספר הראשון שהוצאתי כבר מכר 15,000 אלף עותקים. בכלל לא חלמתי לכתוב לילדים, זה נראה לי קשה ומסובך מדי.
אבל אחרי שגילינו, מיד ידעתי שאני רוצה לכתוב עליו ספר, לכתוב כדי להגן עליו. בין דמעות הגילוי והפחד מהעתיד אמרתי לעצמי: "אני אכתוב על אבישי ספר שיהיה רב מכר. ייצא מכל זה משהו טוב".
החשש הכי גדול שלי היה שהבן שלי יגיע לכיתה א' ויצחקו עליו. אני לא הייתי אוטיסטית, הייתי ילדה חמודה מאד, עם שם מצחיק ובעיות שמיעה שגרמו לי לדבר קצת מוזר. לא היו לי חברים עד כיתה ג', וחווית הילדות שלי בבית ספר היסודי היתה איומה. לא הייתי מוכנה שהבן שלי יעבור את זה.
בהתחלה לא הצלחתי לכתוב על אבישי ואת אבישי לילדים. אז כתבתי ספר למבוגרים, "משפחה לדוגמה", שדן בהתמודדות עם הגילוי מנקודת המבט של האמא. הספר הצליח בקרב הקהל הבוגר, אבל זה לא היה הקהל אליו רציתי להגיע.
אמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב ספר ילדים ונוער שיהיה רב מכר מטורף עד שאבישי יגיע לכיתה ג'. ספר שיגרום לכל מי שיקרא אותו לרצות להיות חבר של אבישי. וכמובן שלא רציתי שהספר יתקרב בכלל ל"מדף הבעיות".
ידעתי שכך אני מצילה את הבן שלי.
אז מה עושים? איך מתחילים? קראתי את כל הקלאסיקות העולמיות לנוער וגם את הסופרים הכי מצליחים בישראל והחלטתי לבנות עולם של פנטזיה לילדים. בהתחלה בכלל לא היתה בו דמות "אוטיסטית", כי אבישי היה עוד קטן ובכלל לא ידעתי איך מתנהגים ילדים אוטיסטים בבית הספר. ואכן, בשני הספרים הראשונים של "כראמל", סדרת ספרי הנוער שלי, בן דמותו של אבישי עוד לא נולד.
כשכתבתי את הספר השלישי בסדרת כראמל, "כראמל 3", אבישי היה כבר בגיל בית ספר יסודי. ואז הגיע הזמן להכניס לסדרת הספרים דמות חדשה, את "ויש". כשמו כן הוא, ויש נכנס בסערה והשתלט על כל הספר. תוך כדי שכתבתי אותו הבנתי שאין צורך להסביר ולתייג אותו כ"אוטיסט" – מי שיודע יבין, ומי שלא אז לא.
ויש מתואר ונראה כמו כל הדמויות שם. זה ספר פנטזיה, וכל הדמויות בו "משונות", אז לא זה נראה מוזר שילד סותם את האזניים בתגובה לרעש חזק, או שיש לו קבעונות באוכל, או שהוא מדבר רק על דברים שמעניינים אותו, או שהוא אומר תמיד את האמת בפנים, גם אם היא מעליבה ופוגעת. יותר מזה – דווקא כי הוא רואה את העולם אחרת, דווקא כי המוח שלו חושב אחרת, ומנתח סיטואציות באופן שונה לחלוטין – דווקא בגלל זה הוא יכול להציל את העולם.
אם הייתי מכריזה על ויש כעל אוטיסט, היו מעיפים את הספר שלי ל"מדף הבעיות", למרות שהוא ספר מעולה שמתאים לכולם. ואני, כאמור, לא רוצה שיהיו סטיגמות על הבן שלי או על הספר שלי. אני רוצה שיקבלו אותם כפי שהם. כמו שהבן שלי לא הולך עם שלט "אני אוטיסט", גם בן דמותו ב"כראמל" לא הולך עם שלט כזה (חוץ מזה שהספר מתרחש "לפני הרבה הרבה שנים, בארץ רחוקה" ואני לא בטוחה שהיו אז את הכלים או הידע לאבחן אוטיזם).
ויש התקבל באהבה על ידי קהל הקוראים, אבל רק אחרי שכתבתי את דמותו, הבנתי שהספר לא בא לעזור לאבישי שלי, לוויש, הוא בא לעזור לי.
כשהבן שלי היה קטן הוא אהב לשמוע מוזיקה קלאסית ולדבר על מלחינים קלאסיים ועל אופרות. גם כשיום אחד הגיעו חברים מהגן לשחק איתו, הוא בילה את כל הביקור בשירה ודיבורים בלתי פוסקים על מוזיקה קלאסית ועל אופרות. החברים שלו מהגן לא התרגשו מזה והמשיכו לשחק איתו כרגיל. אבל אני קצת נלחצתי. לקחתי אותו הצידה ושאלתי: אבישי, אתה אוהב את החברים האלה? כן, הוא אמר לי. אז למה אתה חופר להם על מוזיקה קלאסית? הם לא רוצים לשמוע על זה עכשיו.
החברים שלו, ששמעו אותי נוזפת באבישי, ניגשו אלי ושאלו אותי בחזרה: למה את אומרת לו להפסיק? גם בגן הוא עושה את זה, וזה לא מפריע לנו. אנחנו אוהבים שהוא עושה את זה.
התביישתי. התביישתי בזה שהפרעתי לו במשחק. התביישתי שבכלל חשבתי ככה, שהבן שלי מפריע או שהתנהגותו לא רצויה ולא מקובלת, וידעתי שכשאכניס את הדמות של אבישי לספר, שאר הדמויות יקבלו אותו כרגיל.
גם כשהגעתי יום אחד לבית הספר של בני כדי לדבר על הספר ועל אבישי, ילדים מכיתתו ניגשו אליי והבהירו שבשבילם הוא לא "אוטיסט", הוא פשוט אבישי. המבוגרים הם אלו שעושים סיפור מהשונות, לא הילדים. לילדים לא אכפת מהחריגות שלו, הם מקבלים אותו כמו שהוא. דבר נוסף ונהדר שגיליתי אחרי שכתבתי את דמותו של ויש היא שהוא עוזר לילדים לצאת מארון החריגות. בהרבה הרצאות שלי על "כראמל", ילדים ניגשים ומספרים לי שזיהו בדמותו את עצמם, או אחים או חברים שלהם.
המפגשים הללו שינו את כל הגישה שלי לכתיבה. הבנתי שבכתיבה שלי אני משנה השקפת עולם של ילדים. הבנתי שיש לי אחריות ללמד את הילדים שקוראים אותי שלא כולם אותו הדבר, לא במראה ולא בהתנהגות. מצד שני, חשוב מאד לא לדבר על השונות כל הזמן, זאת לא שטיפת מוח. הילדים האלה צריכים להיות פשוט חלק מהעולם, באופן טבעי. ה"בעיות" שלהם צריכות להתגלות כבדרך אגב, כמו אצל כולם. הם לא מושלמים, כמובן, ואסור להפוך אותם לסמל ומופת. כשכותבים כל דמות, חייבים לתת מקום גם לבעיות ולחסרונות שלה.
גם כשאני לא כותבת על ילדים "שונים" אני דואגת לתת להם נראות טבעית, ויזואלית, באיורים שבספרים שלי, כשווים בין שווים. אני רוצה שיתרגלו לראות אותם שם. בספרי הילדים שלי "רועי אמר" ו"הילדה שרצתה" רואים למשל ייצוג של ילדים עם כל מני גווני עור ושל ילדה בכיסא גלגלים, באופן אגבי וטבעי.
כסופרת התפקיד שלי הוא גם לחשוף את קוראיי הצעירים לתופעות ולדמויות שלא יכירו בהכרח, אלא אם אני אספר עליהם. לא יכול להיות שבספרות ילדים שכולם נראים אותו הדבר: כולם יפים, רזים, חמודים, לבנים, בריאים. זה לא הגיוני, העולם מורכב מכל-כך הרבה אנשים, והם צריכים לקבל את המקום שלהם גם בסיפורים שלנו.
