"אהבת ציון": הרומן המודרני העברי הראשון

יותר מעשרים שנה טרח הסופר אברהם מאפו על כתיבת הרומן "אהבת ציון", וכך תיאר את העבודה הממושכת: "שנסתי מתני, קרבתי אל המלאכה, בניתי, הרסתי עד צאת אהבת ציון"

הסופר והמשכיל אברהם מאפו על רקע הרומן העברי הראשון

שנים לפני שהפך לסופר ולמשורר המשכיל שהוכתר בתואר "מחבר הרומן העברי הראשון", השתוקק הנער אברהם מאפו להפוך לרואה ואינו נראה. ואכן אחד הסיפורים שאהב מאפו לספר שוב ושוב בבגרותו נגע לניסיונו להגשים את חלומו. על אותה גבעה תלולה שבפסגתה חיבר לימים את הרומן שיעניק לו תהילת עולם, ניסה מאפו בן ה־16 לעשות את הסגולה שקרא בספר הקבלה של אביו. הוא מצא גולגולת של אדם מת, מילא אותה בעפר וזרע בה זרעי קטניות. לאחר מספר ימים חזר אל המקום וגילה שעשבים גדלו בה.

היה זה סימן מבשר טובות. בערב שבת השלים מאפו הנער את סדר השמות והלחשים ובכך השתכנע שהצליח, ושמעכשיו הוא רואה ואינו נראה. הוא ירד מהגבעה ועבר את הגשר בחזרה אל העיירה. העוברים והשבים לא הבחינו בו. ליבו דפק בחוזקה מרוב אושר. אבל אז הרגיש יד נוגעת בגבו. וכשהסתובב ראה חבר השואל אותו לאן הוא ממהר כל כך. וכך ברגע אחד התחלפה שמחתו הגדולה בצער עמוק.

"אהבת ציון" במהדורה מתורגמת לערבית־יהודית, שראתה אור בסוסה שבתוניסיה בתחילת המאה ה־20

מחבר הרומן המודרני הראשון בעברית

אברהם מאפו נולד ב־1808 בפרבר של העיר קובנה (כיום בליטא), המרוחקת כ־100 קילומטרים מווילנה – שהייתה המרכז הספרותי של יהודי מזרח אירופה. במכתביו של מאפו ובזיכרונות מקורביו צוין כי אביו, ר' יקותיאל, היה מלמד גמרא ומקובל, נמשך אל לימודי הסוד ואהב גם נגינה ופיוט. אימו דאגה לטפח את שאיפותיו הספרותיות מגיל צעיר, ובאחד ממכתביו הודה בגילוי לב: "לבי כלב אמנו ז"ל". העוני והדלות שחוותה המשפחה לא מנעו ממאפו הילד השכלה מעמיקה. הוא התגלה כעילוי בבית המדרש, קרא בסתר ספרות חול ובדמיונו ראה עצמו משורר. ייתכן שהתמיכה המשפחתית היא שאפשרה למאפו להקדיש את חייו לייעוד האומנותי שבחר. בגיל מאוחר יותר אחיו הצעיר מתתיהו – שאליו היה קשור כל ימיו – הוא שתמך בו כלכלית.

דיוקן אברהם מאפו עם חתימתו. מתוך אוסף אברהם שבדרון בספרייה הלאומית

את כתיבת הרומן "אהבת ציון" החל מאפו בשנת 1830. האגדה שנקשרה בחיבור הרומן מתארת את מאפו כבחור צעיר, חיוור ומבוהל, העולה מדי יום ביומו עם מחברת אל גבעת אלקסוטס בקרבת העיירה שבה גדל. ושם, בבקתת עץ ישנה שיש המייחסים לה חשיבות היסטורית (באומרם כי נפוליאון הגה בה את תוכניות הפלישה לרוסיה), החל מאפו מדמיין לראשונה את הרומן העברי הראשון. לימים סיפר שנהג לדמיין את קובנה שלמרגלות ההר כירושלים הבנויה שתיאר ב"אהבת ציון".

בן 22 היה מאפו בעת שהחל לחבר את ספרו, ובן 45 בצאת הספר לאור בשנת 1853. היו אלה חבלי לידה ממושכים שבסופם יצא לאוויר העולם הרומן העברי הראשון. נהוג לראות בספר "אהבת ציון" מבשר חשוב של הציונות. עלילת הרומן חוזרת אל העבר המקראי, אבל אינה מספרת מחדש את אירועי המקרא. בשפה מקראית ובעיצוב ספרותי מודרני כתב מאפו אגדה עברית חדשה. וכמו בעלי האגדה מתקופת חז"ל – לא חשש למלא בחידושים משל עצמו את שחסר בסיפורי המקרא. נוסף על כך, ובזה גדולתו הספרותית, המציא פרטים ושינה את השתלשלות האירועים כדי לשרת את הסיפור שרצה לספר.

העלילה מתפרשת על פני שני דורות בממלכת יהודה בימי מלכותם של אחז ובנו חזקיהו. על רקע נקודת המוצא ההיסטורית של מסע סנחריב (מלך אשור) בארץ ישראל, מאפו משרטט ברומן את תמונת המצב בירושלים הנצורה. סיפורי האהבה העומדים בלב הרומן שזורים בתיאור המחלוקת העזה בין "האקטיביסטים" בראשות המלך חזקיהו וישעיהו בן אמוץ – שאינם חוששים מאיומיו של רבשקה, השר הבכיר של סנחריב – ובין "התבוסתנים" בראשות שבנא הסופר, הדורשים להיכנע בעקבות איומיו של רבשקה.

תבליט אבן של סנחריב. נמצא בקרבת העיר גזירה שבכורדיסטן הטורקית, כיום במוזיאון בבוואריה, גרמניה

גם בחייו גילם מאפו את האידיאל המתרקם: צעיר היוצא את בית המדרש בחיפוש אחר הארץ הרחוקה, ארץ אבותיו. מאפו היה נשוי פעמיים. לאשתו הראשונה נישא בהיותו בן 17, אך היא נפטרה בצעירותה. ב־1851, שנתיים לפני צאת "אהבת ציון", התחתן עם אשתו השנייה. נולדו לו שלושה ילדים, וכל חייו הוא התפרנס בדוחק מעבודתו כמורה ומחנך. בגיל 45 זכה לתהילה כאשר פרסום הספר הפך את השם אברהם מאפו לשגור בפי דוברי העברית באשר הם. בשנים הבאות חיבר מאפו רומנים וספרי לימוד נוספים. הוא נפטר בשנת 1867 בהיותו בן 59.

במכתב אל המשכיל והמחנך העברי שניאור זק"ש כתב מאפו על הרעיון הראשוני לחבר את הרומן: "ומי מלל לי, כי אעלה על גיא החזיון ואהיה סופר? אמנם, ידידי, אתה דברת אלי בחזון יום אחד… 'אל נא ללשונות זרות תקדיש כל עתותיך, כתוב ידך לשולמית… עבוד עבודתך על הרי ישראל.' הדברים האלה עוררנו אז, שנסתי מתני, קרבתי אל המלאכה, בניתי, הרסתי עד צאת אהבת ציון". בכך התכוון מאפו לעבודת השכתוב הארוכה על הספר, שהצריכה מיומנות ורגישות חסרות תקדים. בכל זאת, מדובר ברומן העברי הראשון.

מאז שראה אור בשנת 1853, התפרסם הרומן "אהבת ציון" ביותר מ־40 מהדורות בעברית ותורגם לגרמנית, אנגלית, יידיש, רוסית, צרפתית, לדינו, ערבית, ערבית־יהודית ופרסית־יהודית.

 

לקריאה ברומן הסרוק באתר הספרייה הלאומית

"כראמל" – שונה זה הרגיל החדש

אבישי היה בן שנתיים וחצי כשגילינו שהוא על הספקטרום האוטיסטי. מיד ידעתי שאני רוצה לכתוב עליו ספר. כך נולדה סדרת ספרי הילדים "כראמל" ונולדה דמותו של "ויש". רק אחרי שכתבתי אותה, הבנתי שהספר לא בא לעזור לאבישי שלי, לוויש, הוא בא לעזור לי

מאירה ובנה אבישי יחד עם כריכת הספר החמישי בסדרת "כראמל"

לפני שהתחלתי לכתוב ספרים, וגם קצת אחרי, עבדתי כמוכרת ברשת חנויות ספרים ידועה. עבדתי שם 15 שנה. מספיק זמן כדי להכיר היטב את "מדף הבעיות". שמתי לב שבכל פעם שיוצא ספר על ילד שונה, חריג, אפילו עם צבע עור שונה, הספר תמיד היה מונח, כלאחר כבוד, על "מדף הבעיות". ומהו מדף הבעיות, אתם שואלים? "מדף הבעיות" היה מדף נפרד משאר ספרי הילדים, שבו היו ספרים שעוסקים בסוגיות שונות שמצריכות "פתרון".

"מדף הבעיות" היה סידור נוח לעובדים וללקוחות. אלו לא היו ספרים שממליצים עליהם סתם ככה. אם להורים יש "בעיה" שצריך לדבר עליה עם ילדיהם, והם רוצים התייחסות ספציפית לבעיה הזו, שם הם ימצאו ספר בנושא, בין אם מדובר ב"אח חדש נולד", מעבר דירה או מוות של סבא וסבתא, חס וחלילה.

כמעט כל מי שעשו ניסיון לכתוב ספר שנפל בקטגוריית "מדף הבעיות", היו סופרים שהוציאו את ספריהם בהוצאה עצמית. בדרך כלל היו אלה הורים שלא מצאו את הילדים שלהם בספרים אחרים, וניסו לתת להם מקום ונראות. בהתאם, הספרים סבלו מאיורים בעייתיים ועריכה חובבנית, ובדרך כלל מי שקנה אותם היו חברים, משפחה וכמובן הורים אחרים שהיו להם "בעיות".

אני, שהייתי סופרת מתחילה, ידעתי שמה שלא יהיה, למדף הזה אני לא מעוניינת להגיע.

אבישי שלי היה בן שנתיים וחצי, כשגילינו שהוא על הספקטרום האוטיסטי. הייתי אז סופרת למבוגרים. סופרת מתחילה עם פוטנציאל – הספר הראשון שהוצאתי כבר מכר 15,000 אלף עותקים. בכלל לא חלמתי לכתוב לילדים, זה נראה לי קשה ומסובך מדי.

אבל אחרי שגילינו, מיד ידעתי שאני רוצה לכתוב עליו ספר, לכתוב כדי להגן עליו. בין דמעות הגילוי והפחד מהעתיד אמרתי לעצמי: "אני אכתוב על אבישי ספר שיהיה רב מכר. ייצא מכל זה משהו טוב".

אבישי קורא ספר מסדרת "כראמל"

החשש הכי גדול שלי היה שהבן שלי יגיע לכיתה א' ויצחקו עליו. אני לא הייתי אוטיסטית, הייתי ילדה חמודה מאד, עם שם מצחיק ובעיות שמיעה שגרמו לי לדבר קצת מוזר. לא היו לי חברים עד כיתה ג', וחווית הילדות שלי בבית ספר היסודי היתה איומה. לא הייתי מוכנה שהבן שלי יעבור את זה.

בהתחלה לא הצלחתי לכתוב על אבישי ואת אבישי לילדים. אז כתבתי ספר למבוגרים, "משפחה לדוגמה", שדן בהתמודדות עם הגילוי מנקודת המבט של האמא. הספר הצליח בקרב הקהל הבוגר, אבל זה לא היה הקהל אליו רציתי להגיע.

אמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב ספר ילדים ונוער שיהיה רב מכר מטורף עד שאבישי יגיע לכיתה ג'. ספר שיגרום לכל מי שיקרא אותו לרצות להיות חבר של אבישי. וכמובן שלא רציתי שהספר יתקרב בכלל ל"מדף הבעיות".

ידעתי שכך אני מצילה את הבן שלי.

אז מה עושים? איך מתחילים? קראתי את כל הקלאסיקות העולמיות לנוער וגם את הסופרים הכי מצליחים בישראל והחלטתי לבנות עולם של פנטזיה לילדים. בהתחלה בכלל לא היתה בו דמות "אוטיסטית", כי אבישי היה עוד קטן ובכלל לא ידעתי איך מתנהגים ילדים אוטיסטים בבית הספר. ואכן, בשני הספרים הראשונים של "כראמל", סדרת ספרי הנוער שלי, בן דמותו של אבישי עוד לא נולד.

כשכתבתי את הספר השלישי בסדרת כראמל, "כראמל 3", אבישי היה כבר בגיל בית ספר יסודי. ואז הגיע הזמן להכניס לסדרת הספרים דמות חדשה, את "ויש". כשמו כן הוא, ויש נכנס בסערה והשתלט על כל הספר. תוך כדי שכתבתי אותו הבנתי שאין צורך להסביר ולתייג אותו כ"אוטיסט" – מי שיודע יבין, ומי שלא אז לא.

הדמות "ויש". איירה: קרן מאי מטקלף

 

ויש מתואר ונראה כמו כל הדמויות שם. זה ספר פנטזיה, וכל הדמויות בו "משונות", אז לא זה נראה מוזר שילד סותם את האזניים בתגובה לרעש חזק, או שיש לו קבעונות באוכל, או שהוא מדבר רק על דברים שמעניינים אותו, או שהוא אומר תמיד את האמת בפנים, גם אם היא מעליבה ופוגעת. יותר מזה – דווקא כי הוא רואה את העולם אחרת, דווקא כי המוח שלו חושב אחרת, ומנתח סיטואציות באופן שונה לחלוטין – דווקא בגלל זה הוא יכול להציל את העולם.

אם הייתי מכריזה על ויש כעל אוטיסט, היו מעיפים את הספר שלי ל"מדף הבעיות", למרות שהוא ספר מעולה שמתאים לכולם. ואני, כאמור, לא רוצה שיהיו סטיגמות על הבן שלי או על הספר שלי. אני רוצה שיקבלו אותם כפי שהם. כמו שהבן שלי לא הולך עם שלט "אני אוטיסט", גם בן דמותו ב"כראמל" לא הולך עם שלט כזה (חוץ מזה שהספר מתרחש "לפני הרבה הרבה שנים, בארץ רחוקה" ואני לא בטוחה שהיו אז את הכלים או הידע לאבחן אוטיזם).

ויש התקבל באהבה על ידי קהל הקוראים, אבל רק אחרי שכתבתי את דמותו, הבנתי שהספר לא בא לעזור לאבישי שלי, לוויש, הוא בא לעזור לי.

דמות של "ויש" (ציור: רמי טל) לצד אבישי.

כשהבן שלי היה קטן הוא אהב לשמוע מוזיקה קלאסית ולדבר על מלחינים קלאסיים ועל אופרות. גם כשיום אחד הגיעו חברים מהגן לשחק איתו, הוא בילה את כל הביקור בשירה ודיבורים בלתי פוסקים על מוזיקה קלאסית ועל אופרות. החברים שלו מהגן לא התרגשו מזה והמשיכו לשחק איתו כרגיל. אבל אני קצת נלחצתי. לקחתי אותו הצידה ושאלתי: אבישי, אתה אוהב את החברים האלה? כן, הוא אמר לי. אז למה אתה חופר להם על מוזיקה קלאסית? הם לא רוצים לשמוע על זה עכשיו.

החברים שלו, ששמעו אותי נוזפת באבישי, ניגשו אלי ושאלו אותי בחזרה: למה את אומרת לו להפסיק? גם בגן הוא עושה את זה, וזה לא מפריע לנו. אנחנו אוהבים שהוא עושה את זה.

התביישתי. התביישתי בזה שהפרעתי לו במשחק. התביישתי שבכלל חשבתי ככה, שהבן שלי מפריע או שהתנהגותו לא רצויה ולא מקובלת, וידעתי שכשאכניס את הדמות של אבישי לספר, שאר הדמויות יקבלו אותו כרגיל.

גם כשהגעתי יום אחד לבית הספר של בני כדי לדבר על הספר ועל אבישי, ילדים מכיתתו ניגשו אליי והבהירו שבשבילם הוא לא "אוטיסט", הוא פשוט אבישי. המבוגרים הם אלו שעושים סיפור מהשונות, לא הילדים. לילדים לא אכפת מהחריגות שלו, הם מקבלים אותו כמו שהוא. דבר נוסף ונהדר שגיליתי אחרי שכתבתי את דמותו של ויש היא שהוא עוזר לילדים לצאת מארון החריגות. בהרבה הרצאות שלי על "כראמל", ילדים ניגשים ומספרים לי שזיהו בדמותו את עצמם, או אחים או חברים שלהם.

המפגשים הללו שינו את כל הגישה שלי לכתיבה. הבנתי שבכתיבה שלי אני משנה השקפת עולם של ילדים. הבנתי שיש לי אחריות ללמד את הילדים שקוראים אותי שלא כולם אותו הדבר, לא במראה ולא בהתנהגות. מצד שני, חשוב מאד לא לדבר על השונות כל הזמן, זאת לא שטיפת מוח. הילדים האלה צריכים להיות פשוט חלק מהעולם, באופן טבעי. ה"בעיות" שלהם צריכות להתגלות כבדרך אגב, כמו אצל כולם. הם לא מושלמים, כמובן, ואסור להפוך אותם לסמל ומופת. כשכותבים כל דמות, חייבים לתת מקום גם לבעיות ולחסרונות שלה.

הילה, אחיינתה של מאירה, והדמות המצויירת המבוססת עליה המופיעה בספר "רועי אמר". איור: רמי טל

גם כשאני לא כותבת על ילדים "שונים" אני דואגת לתת להם נראות טבעית, ויזואלית, באיורים שבספרים שלי, כשווים בין שווים. אני רוצה שיתרגלו לראות אותם שם. בספרי הילדים שלי "רועי אמר" ו"הילדה שרצתה" רואים למשל ייצוג של ילדים עם כל מני גווני עור ושל ילדה בכיסא גלגלים, באופן אגבי וטבעי.

כסופרת התפקיד שלי הוא גם לחשוף את קוראיי הצעירים לתופעות ולדמויות שלא יכירו בהכרח, אלא אם אני אספר עליהם. לא יכול להיות שבספרות ילדים שכולם נראים אותו הדבר: כולם יפים, רזים, חמודים, לבנים, בריאים. זה לא הגיוני, העולם מורכב מכל-כך הרבה אנשים, והם צריכים לקבל את המקום שלהם גם בסיפורים שלנו.

מאירה ב"חברת" דמויות מתוך "כראמל". איור: רמי טל

ילדים כותבים מהמקלט

בעיצומה של מלחמת העצמאות ילדים מספרים מה עובר עליהם במקלט

ילדים יושבים במקלט על מיטות, קיבוץ גבעת השלושה. צילום: הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

איך זה מרגיש להיות ילד במקלט? מצד אחד לשמוע את ההפצצות, את המטוסים שחולפים מעל. מצד שני, להרגיש את הביטחון (היחסי) במקלט, מקום שעל אף כל מה שקורה בחוץ, מעניק תחושה של הגנה.

וכך, על שער העיתון "משמר לילדים" מיולי 1948, התנוסס השיר הזה, "המקלט שלנו", מאת המשוררת פניה ברגשטיין. ניסיון מקסים של המשוררת לבטא במילים את מבול הרגשות של ילדים במקלט בעיצומה של מלחמת העצמאות.

אך גם הילדים עצמם ניסו לתאר קצת מהנעשה במקלט במהלך המלחמה. בין עיתוני הילדים של אותה תקופה מצאנו כמה מכתבים למערכת שבו ילדים מתארים במילים שלהם (אולי עם קצת עזרה מההורים) את המציאות שסביבם ואת החוויות שלהם מהמקלט.

צילום: אליהו כהן, אוספי ביתמונה

רותי שכטר מכיתה ו' מתארת בפחד את החוויות שלה מהמקלט בחיפה:

תינוקות רבים בוכים, חתולים מיללים, כלבים נובחים, פה ילד נפחד קורא לאמו, ושם תינוק נבהל בוכה בקולי קולות…האנשים יושבים ושותקים מפחד. הילדים נלחצים אל אמם. הנה נשמע ממרחק רב זמזום אווירון, הזמזום מתקרב ומתקרב. הילדים יושבים ומחבקים בפחד את הוריהם. אך הזמזום עבר, הולך ומתרחב ונדם.

"משמר לילדים", 1.7.1948

ובמכתב אחר, מספר יוסף ברזלי בן ה-12 כיצד החליט לסייע להוריו לבנות מקלט. והנה הוא מתאר כיצד הוא "שואל" חביות כדי לסייע במאמץ ההגנתי, כיצד הוא ממלא יחד עם אחיו את החביות בחול ובונה כך מקלט מאולתר. אבל מצפונו של יוסי שלנו אינו שקט:

ורק לי נדמה לפעמים שלא היינו צריכים לקחת את החביות הריקות בלי רשות.

"משמר לילדים", 22.7.1948

ובכל זאת, לא הכל מסתכם בפחד ואימה. בין עיתוני הילדים גם מצאנו מכתבים בהם ילדים מתארים גם רגעים משמחים במקלט. רגעים שמכניסים קצת שמחה בתוך האימה.

כך למשל שושנה בת ה-10 מספרת כיצד לתוך המקלט הציבורי הגיעה תזמורת, שהייתה אמורה להופיע בסמוך. להפתעת הילדים (והמבוגרים) חברי התזמורת העניקו להם הופעה פרטית במקלט:

הנה בא למקלט המנצח. אחריו כנר אחד ועוד בחור המנגן בצ'לו…החלו לנגן והכל הקשיבו להם. ובאמצע נודע לנו כי הופל מפציץ מצרי. שמחנו מאוד והמנגנים השמיעו הורות עבריות. ילד אחד קטן רקד לפני הקהל. כולם קמו ממקומם וצחקו מאוד…ואני חשבתי לי: הלוואי ובכל המקלטים יהיה מצב רוח טוב כזה לקהל!

"משמר לילדים", 1.7.1948

ולסיום הכירו את נירה בת ה-8.5 שמצאה את עצמה שרה עם משפחתה ושכניה מתוך המקלט:

במרתף נמצאו חבילות ספרים וקרשים והם שימשו לנו ספסלים. גם שולחן היה שם…אנו קראנו לאור מנורת הנפט והגדולים שרו.

"משמר לילדים", 15.7.1948

ובנימה אישית: מי ייתן וילדים (וגם מבוגרים) לא יצטרכו עוד לרוץ למקלט או לממ"ד!

ספרה הקטן של לאה גולדברג

מן הפגישה הרומנטית ב"זֹהַר" נותרו בחלוף הזמן רק המזכרות שהמשוררת תיעדה בין הדפים

"זֹהַר" הוא השיר השני במחזור של חמישה שירי לאה גולדברג הנקרא "שירי אהבה מסֵפר עתיק". שני השירים הם סונטות ("שירי אהב"ה") שנכתבו במסורת סגנונית בת מאות שנים – מספר קבוע של שורות עם דרישות ספציפיות בחרוז ובמשקל. המורשת הלירית של הצורה השירית הזו מכתיבה נושאים הקשורים לחיי רגש עז ולרומנטיקה הקרובה לטבע. גולדברג מיטיבה ללהטט בצורה השירית הזו ונצמדת לנושאים הכוללים רגש, חלוף הזמן וטבע ובתוך כל זאת משלבת דגש משלה.

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֹהַר  

זֹהַר עָנָו שֶׁל הַשְׁכָּמָה בִּרְחוֹב כַּפְרִי 

וְלִבְלוּבוֹ שֶׁל גַּן בְּטֶרֶם פְּרִי 

בְּלֹבֶן תִּפְרַחְתּוֹ יְפַת הַתֹּאַר. 

וּמָה מְאוֹד צָחַקְתָּ בְּאָמְרִי 

כִּי אֶל הַשַּׁחַר הֶעָנֹג כַּוֶּרֶד 

אֶקְרַב וְאֶקְטְפֶנּוּ לְמַזְכֶּרֶת 

וְאֶשְׁמְרֶנּוּ בֵּין דַּפֵּי סִפְרִי. 

אֶת זְרוֹעֲךָ נָשָׂאתָ, הֲתִזְכֹּר? 

וַהֲנִידוֹתָ אַט עֲנַף תַּפּוּחַ, 

וְעַל רֹאשִׁי יָרַד מָטָר צָחוֹר. 

מֵאֲחוֹרֵי גַּבְּךָ הַכְּפָר נֵעוֹר, 

הַחַלּוֹנוֹת נִצְטַלְצְלוּ עִם רוּחַ – 

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא אוֹר.

(מתוך "מוקדם ומאוחר, מבחר שירים", ספרית פועלים תשל"ב 1972).

טיוטת "זוהר", לאה גולדברג. מתוך ארכיון גנזים.

ב"זֹהַר", כמו גם בשירי אהב"ה נוספים של גולדברג, עומדים איש ואישה בתוך טבע דומיננטי מאוד. המפגש בין האוהבים (או האוהבים לשעבר) גורלי וזכור מאוד, ויש בו מודעות גדולה למאורות ולטבע הרוחש סביב. מזג האוויר על כל פניו, שלבי הבשלה, לבלוב וקמילה של צמחים, מהלכי הכוכבים ועליית השמש והירח – כל אלה מזינים את הרגש המתפתח ובו-בזמן משקפים אותו. זוג האוהבים עומדים בגן מלבלב רגע לפני היווצרות הפירות ומתענגים על המראה. צבעי השיר הם לבן, ורוד וזהוב של האור העולה.

ציור פרי מכחולה של לאה גולדברג. מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990026481990205171

דומה שהשלישייה העומדת בגן הכפרי היא בלתי מנוצחת: איש, אישה ואילן שמרעיף מפרחיו עליהם. התמקדות זו בָּרגע אופיינית לתפיסה הרומנטית, הנוסטלגית, שנוצרת את מה שחלף כדי להתחמם לאורו כעבור זמן. לצד זה, הזמן הוא גורם מכריע בזירה המשולשת הזו, והוא מזכיר שהפגישה עומדת להסתיים – וכנראה, כך מנחשת הדוברת, שהקשר עומד להיקטע.

אולי משום כך היא מכריזה באוזני הבחור כי תשמור למזכרת את "השחר הענוג כוורד". משמע, כבר בזמן המפגש עצמו מודעת הדוברת לזמניותו של הרגע הקרוב ומתכננת איך להנציח אותו ואת התפאורה שמסביבו ולשמור את השחר כולו בתוך ספרה פשוטו כמשמעו. כך הופך השחר לפרח (ורד) מיובש ששומרים בין דפי ספר, ובאותה מידה גם לנושא לשיר שהיא מתעתדת לכתוב באותו ספר ממש.

דיוקן לאה גולדברג, 1957. מתוך אוסף לאה גולדברג. מס' מערכת: 990026482280205171

לגולדברג, מתברר, היה במציאות ספר כזה בדיוק, "המחברת הכתומה" כך כינתה אותו. למעשה, מדובר בכרך עבה בכריכה קשה שדפיו ריקים אשר אליו העתיקה טיוטות של שיריה ותרגומיה, ובהם "זֹהַר" וסונטות מתורגמות. גם את רוב רובו של ספר העיון שלה "אמנות הסיפור" העתיקה לשם בכתב ידה המסודר.

"המחברת הכתומה" של לאה גולדברג. מתוך ארכיון גנזים.
פרק מתוך "אמנות הסיפור", טיוטה נקייה שלאה גולדברג העתיקה במחברת הכתומה. באדיבות ארכיון גנזים.

אזכור הספר האישי חוזר גם בשירים נוספים של לאה גולדברג, וביניהם "מפנים ראשם", שפורסם ב-1935. בשיר זה שבה הדוברת אל אותו הנוף ומשחזרת את רגעי הקרבה הרומנטית. באין גבר, הדוברת ממלאת את החלל ומדמיינת פגישה או משחזרת פגישה מן העבר, שבה רק היא מול האילן. במהלך הפגישה המדומיינת היא מודה בפני עצמה כי השלימה את הפער הרגשי בעזרת דמיונה:

וְצָחֲקָה לְאִילָן כִּמְקַבֶּלֶת פְּנֵי אֲהוּבָהּ

וְלָחֲשָׁה מִלִּים (אִישׁ לֹא שָׁמַע אוֹתָן)

וְעָלֶה מְפַרְפֵּר מַכְסִיף שֶׁנָּשַׁר מֵעֵץ הָעֲרָבָה

הִסְתּוֹבֵב וְנִשְׁבָּה בֵּין דַּפֵּי סִפְרָהּ הַקָּטָן.

"מפנים ראשם", לאה גולדברג. מתוך ארכיון גנזים.

במפגשים ובגעגועים מלוֶוה את הדוברת ספרה הקטן, אותו ספר שבו ב"זֹהַר" הדביקה בו את השחר כולו. ואולם בהסתיימו של רומן האהבה, ב"מפנים ראשם", נושר אל תוך הספר "עלה מפרכס מכסיף", עלה שלכת שכבר גוֹוֵעַ וגוסס, והספר משמש לו מקום מנוחה אחרונה. העָלֶה (מילה נרדפת לדף ספר) הוא בה-בעת עמוד נוסף בתולדות האהבה של הדוברת.

*

מה משך את גולדברג לכתוב את תולדות האהבה הללו דווקא בצורת הסונטה? ניתן לנחש שהאתגר שבכתיבה בתוך צורה מוסדרת הכופה חריזה ומשקל קָסם לגולדברג, אך מעבר לזה הייתה לה פינה חמה מיוחדת לצורה השירית הזו. כך ניתן להסיק מן התרגומים הרבים והמעולים שהעמידה לסונטות אירופיות ידועות, כמו אלה של המשורר האיטלקי פֶּטְרַרְקָה ואחרים. על פטררקה ידוע כי כתב מאות שירים לגבירה בשם לָאוֹרָה שהיה מאוהב בה מרחוק ובסתר. לשירתו לא היה צורך בהתגשמות האהבה, שכן היא ניזונה מן הכאב המתוק של ייסורי אוהב.

ציור פרי מכחולה של לאה גולדברג. מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990026481990205171

גולדברג עצמה אהבה לא פעם בנוסח שהתווה פטררקה. היא עמדה בקשרי אהבה-אכזבה עם לא מעט גברים, לעתים בחשאי או בנסיבות שהקשו על התממשות האהבה. כך, למשל, את מחזור הסונטות "אהבתה של תרזה די-מון" כתבה גולדברג בהשראת אדם בשם ז'אק אָדו, והוא מתאר את אהבתה של הגבירה (המדומיינת) תרזה די-מון לעלם צעיר ממנה. עוד על מחזור השירים הזה של גולדברג ראו כאן.

אולי משום כך נושאיה הקלסיים של הסונטה של פטררקה – אהבה עילאית, כמיהה ואכזבה – לא היו זרים לגולדברג וחזרו בכל שירתה לאורך השנים. גם ברשימותיה על סיפורי דֵּקָאמֵרוּן ודַנְטֶה הזכירה את הטיפוס האיטלקי ש"חייו עלי אדמות אינם עוד אלא זיכרון וגעגועים […] געגועים ל'אור המתוק' של השמש שאיננה". (מתוך "אמנות הסיפור", ספרית פועלים, 1963)

שתי טיוטות של "חיי הגבירה לאורה", תרגום של לאה גולדברג לשיר של פטררקה. מתוך ארכיון גנזים.

לא במקרה ניכרים בשירי פטררקה שתרגמה מאפיינים החוזרים גם בשיר "זֹהַר" ובשירי גולדברג אחרים – זוג בטבע, נוף נפשי המשתקף בעונה ובמצב האילן, השלֶכת הנושרת על ראש האישה, הזמן החולף וההיזכרות שבדיעבד ברומן שהסתיים. ניתן להניח שההתנסות בצורת הסונטה (ואף מחזור סונטות) סיפקה לגולדברג עוגן צורני שאִפשר לה להתעמק בעיסוק בתוכן הרגשי שעניין אותה ולשכלל אותו וכן לאגד יחד כמה שירים לכדי תמונה שלמה.

כך למשל בית שתרגמה מתוך סוֹנֶטוֹת עַל חַיֶּיהָ שֶׁל הַגְּבִירָה לָאוֹרָה של פטררקה:

כָּל חֲמוּדוֹת פְּרָחַיִךְ – בְּשַׁלֶּכֶת,

יַחְוִיר מִצְחֵךְ, פַּז תַּלְתַּלֵּךְ יַכְסִיף,

וְאָנֹכִי אֶבְכֶּה בְּיוֹם אָסִיף

עַל מוֹת יָפְיֵךְ בְּנֶפֶשׁ מְדֻכְדֶּכֶת.

השלֶכת כאן מקבילה לפרחים הנושרים מן העץ ב"זֹהַר" ולעלה הנושר ב"מפנים ראשם" – כולם סמל של יופי בר-חלוף. העלה הנושר מצטרף גם אל עלי הנייר שבספר השירים; הוא משמש בה-בעת מזכרת אהבים, נחמה מצד העֵד האילם לפגישה ותזכורת של הדוברת לעצמה למה שלא שב. כך גם ספרה הממשי של גולדברג נושא עימו את השירים והתרגומים של סונטות פטררקה, שריד לאותה רומנטיקה לא ממומשת שיש בה גם מן העונג וגם מן העצב.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.