היום בו אחמד ג'מאל פאשה החליט לנקום בתושבי ירושלים

ביום בהיר אחד בתחילת הקיץ, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, חזו תושבי ירושלים במחזה מעורר פלצות: חמישה מתושבי העיר נתלו על-ידי השלטונות העות'מאנים. צלם שהגיע למקום תיעד את המראה הקשה, והתמונה הפכה מאז לאגדה ירושלמית שמערבת נוצרים, יהודים ומוסלמים

התמונה צולמה ככל הנראה על ידי הצלם ח'ליל ראד, שהגיע למקום התלייה בטרם הורדו הגופות. גרסאות שונות מתארות כיצד הופצה התמונה: יש שמספרים כי הוא מכר אותה בחנותו בעיר העתיקה, ויש המספרים שהיא הועברה לקרוביו של אחד ההרוגים על-ידי בכיר לשעבר במנהל העות'מאני. צילום: יד יצחק בן צבי

בחודש יוני 1916 מצא את עצמו אחמד ג'מאל פאשה, מפקד הארמייה הרביעית של הצבא העות'מאני ושליט מחוז דמשק, ניצב מול בעיה קשה: חיילים רבים ערקו משורות הצבא העות'מאני, שסבל ממחסור כבד בכוח אדם. ההסתערויות העות'מאניות על תעלת סואץ נגמרו בחוסר הצלחה והחיילים חזרו לארץ ישראל מובסים, מותשים ורעבים. ירושלים, כמו ערים רבות נוספות באימפריה העות'מאנית, התמלאה בחיילים רבים שערקו, ברחו ונעלמו.

אחמד ג'מאל פאשה, המושל הצבאי התורכי בסוריה וארץ ישראל. צילום: יד יצחק בן צבי

העריקים כונו "פראר" (ערבית: فرار) ושוטרים צבאיים רבים הסתובבו בעיר בחיפוש אחריהם. ג'מאל פאשה, שזקוק היה בדחיפות לחיילים, דן למוות כל עריק שלא יסגיר את עצמו, אך ללא הועיל. בזעפו ובאכזריותו החליט שצריך ללמד את הציבור לקח. הוא פקד על אנשיו לתפוס חמישה עריקים ולהוציאם להורג במקום מרכזי בעיר. החמישה – שני יהודים, שני נוצרים ומוסלמי אחד – נתפסו ונתלו בהליך מזורז, וזה סיפורם.

האיש החולה על הבוספורוס

ההצטרפות העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה הביאה למשבר כלכלי חריף מאוד ברחבי האימפריה, במיוחד באזור המזרח התיכון וירושלים בפרט. כלכלת התיירות המקומית קרסה ומקורות מימון רבים יבשו, שנת הבצורת פגעה קשות ביבולים של עובדי האדמה, ואם לא די בכך – מכת ארבה קשה שטפה את המזרח התיכון בשנים 1915-1914, והגיעה גם לעיר הקודש. גיוס החובה שהוטל על ידי המשטר העות'מאני הותיר משפחות רבות ללא מפרנס, והעוני והרעב החלו להתגבר. רבים מהמקומיים לא נשלחו ליחידות הלוחמות אלא ל"עמאלייה", גדודי עבודת-פרך בשירות הצבא העות'מאני.

מסדר חיילים של הצבא העות'מאני עומדים ברחבת הקישלה בחצר המצודה לרגלי מגדל דוד, ירושלים. צילום: יד יצחק בן צבי

השילוב של מלחמת העולם והמשבר הכלכלי הוביל למוראל נמוך ולאחוזי עריקה גבוהים מאוד בקרב החיילים העות'מאניים במזרח התיכון. במקביל, החלו תנועות לאומיות מקומיות למרוד בשלטון העות'מאנים ולצדד במדינות ההסכמה. מקרים כמו הקמת גדוד נהגי הפרדות שהשתתף בקרב על גליפולי והמרד של השריף חוסיין ממכה הביאו את גמ'אל פאשה לנהוג באלימות רבה כלפי כל מה שפירש כחוסר נאמנות וחוסר ציות. לאורך 1915-1916 ביצע אחמד ג'מאל פאשה שורה של פשעי מלחמה ופעולות, בראשם רצח-העם הארמני, שקיבעו את מעמדו בתור אחת הדמויות האכזריות ביותר במלחמת העולם הראשונה.

התלייה בשער יפו

באמצע שנת 1916, אחרי שתלה והגלה עריקים ו"בוגדים" ברחבי המזרח התיכון, הגיע לירושלים אחמד ג'מאל פאשה כדי "לעשות סדר" בתופעת העריקות. הוא הודיע שידון למוות כל עריק שלא יסגיר את עצמו עד סוף יוני 1916. הוא הבטיח למחול לכל העריקים אם יחזרו ליחידותיהם, אך ללא הועיל. בזעמו, פקד ג'מאל פאשה לתלות חמישה עריקים שיתפסו בצורה אקראית, למען יראו וייראו. העריקים נבחרו לפי מפתח עדתי – שני יהודים, שני ערבים נוצרים וערבי מוסלמי אחד.

ג'מאל פאשה יוצא למערכה לכיבוש תעלת סואץ, שער יפו ירושלים, 1915. צילום: יד יצחק בן צבי

בתוך יממה נלכדו חמישה עריקים שהתאימו לדרישותיו, ונתלו בכיכר המרכזית של ירושלים דאז – ברחבת שער יפו. חמשת הנתלים היו איברהים אנדלפט ומוסא סוס הנוצרים; אחמד אלוצו המוסלמי; והיהודים משה מלל ויוסף אמוזיג. הנידונים זכו לשיחה אחרונה עם חכמי הדת שלהם, ונתלו עד שנפחו את נשמתם. על צווארם נתלו שלטים המתארים את פשעם, וגופותיהם הושארו תלויות עד שעות הערב, למען יחלחל המסר האלים שביקש ג'מאל פאשה להעביר.

הידיעה בדבר תליית יהודים על-ידי העות'מאנים פשטה בעיר, ולמחרת דווח על כך גם בעיתון "החרות", בו ציטטו גם את בקשותיהם האחרונות של הנידונים למוות. אמוזיג, לפי הדיווח, הסתפק בלשתות מעט מים בטרם הוצא להורג; מלל, לעומתו, ביקש שיגבו כספים שחייבים לו וישלמו אותם לאמו, וכן דרש שיסירו את כיסוי העיניים ששמו עליו, כדי שילך לקראת מותו בעיניים פקוחות. הכתב הוסיף כי למרבה הצער לא התאפשרה בקשתו להסרת כיסוי העיניים, שכן הייתה מנוגדת לחוק העות'מאני.

הוצאתו של יוסף אמוזיג להורג הייתה טראגית במיוחד, שכן הוא כלל לא היה עריק. אמוזיג נולד במרוקו ועלה יחד עם אחותו ואמו חנינה לירושלים. יוסף, בעקבות אביו, הפך לחייט והקים סדנה בשותפות עם מוסלמי מקומי בעיר העתיקה בירושלים. עם לקוחותיו נמנו שועי הארץ, משפחות מיוחסות כמו הנאשאשיבים, ויש שמספרים שתפר בגדים אפילו לג'מאל פאשה ופמלייתו. עם התחלת המלחמה הגדולה נסגרה הסדנה שלו והוא גויס לצבא. הוא נשלח להיות חייט בבסיס בבאר שבע, העיר היחידה שהקימו העות'מאנים בארץ-ישראל.

יום אחד נשלח על-ידי מפקדו בחזרה לירושלים כדי שיתפור לו כמה חליפות. הוא פתח את בית המלאכה שלו והתחיל לעבוד על המשימה, עד שהמלשינים של הצבא העות'מאני ראו אותו וסברו בטעות שהוא עריק. הוא נתפס על-ידי השוטרים הצבאיים והושם במאסר. כשניסה להבהיר את משימתו, נתקל בקשיים, לא הצליח ליצור קשר עם מפקדו, ואישור-המעבר הצבאי שלו נעלם. אמו של יוסף ניסתה למצוא את האישור נואשות, אך לא הצליחה. לאחר מעצרו הושם יוסף אמוזיג בקישלה (הכלא המקומי הסמוך למגדל דוד), אך האישור לא נמצא, ואמוזיג הוצא להורג לצד השאר.

המורשת

אחייניתו של אמוזיג, אסתר חרוש, התחתנה לימים עם עקיבא אזולאי שהיה סגן ראש העיר ירושלים. אסתר הייתה לאחת הבודדות שזכרו את הסיפור, לו נודעו כמה גרסאות דומות עם כמה פרטים שהשתנו בין הסיפורים. היהודים הספרדים של ירושלים היו מספרים את סיפור תלייתם של אמוזיג ומלל לאורך השנים עד שהפך למעשיה עירונית מוכרת בירושלים. אחד הפרטים שנודעו שנים לאחר ההוצאה להורג היה שהתליין היה יהודי בשם מרדכי ששון, שביצע את פקודות העות'מאנים בלב כבד וליווה את הנתלים היהודים עד לרגעיהם האחרונים.

ההחלטה של ג'מאל פאשה לתלות חמישה אנשים לפי שיוך דתי הייתה החלטה חריגה, גם ביחס לשאר פעולותיו האכזריות בזמן המלחמה. אקראיות הבחירה, הביצוע המהיר של גזר הדין וההשפעה על הקהילות השונות בעיר הפכו את המקרה לנקודת ציון בהיסטוריה של ירושלים. לצד אנשי ארגון ניל"י, נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי, שהוצאו להורג באותה תקופה בעוון פעילות הריגול שלהם, נמצאים גם אמוזיג ומלל, הרוגי מלכות שנתלו בשל יהדותם. במידה מסוימת, סיפור המקרה הזה מסמל גם הוא את קדושת העיר ירושלים לשלוש הדתות המונותאיסטיות, וכיצד זו העיר בה נפגשים מאמיניהן.

לקריאה נוספת:

שנת הארבה – יומנו של החייל אחסאן אלתורג'מאן, פלסטיני בצבא העותמאני / סלים תמארי

ירושלם: "משפט מות", עיתון "החרות", 30 ביוני 1916

מדריך כרטא להר הזיתים, עמ' 27 – קברו של יוסף אמוזיג

חמדת אבות / גרשון גרא

ואף על פי כן – משה מלל ויוסף אמוזיג הינם "הרוגי המלכות הראשונים" במאה העשרים / שמעון רובינשטיין

מחקרו של משה עובדיה

מאמרם של עודד ישראלי ויוסף גרינבוים

"ארץ צבי": השיר על מבצע יונתן

משמשון הגיבור בעזה ועד גבעת הקפיטול: איך ביטא השיר אֶרֶץ צְבִי את הרושם שהותיר "מבצע יונתן" באנטבה?

ד"ר חזי עמיאור | 04.07.21

יהורם גאון בתפקיד יוני נתניהו. מתוך הצילומים לסרט: "מבצע יונתן". ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית

באמצע חודש מרס 1977 עלה על המסך הגדול אחד מהסרטים המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי: "מבצע יונתן". שמונה חודשים בלבד לאחר המבצע לשחרור החטופים הישראליים והיהודים באנטבה, סיפורו הדרמטי והמרגש כבש את לב הציבור בארץ. סביר להניח שרוב גדול של אוכלוסיית ישראל באותן שנים ובשנים הבאות צפה בו בקולנוע, בטלוויזיה או בבתי ספר ומתנ"סים. צולמה לסרט גם גרסה אנגלית שהופצה בעולם, שהיה צמא לראות את סיפורו של המבצע שהצית את הדמיון.

כרזת הסרט "מבצע יונתן". אוסף סינמטק ירושלים – ארכיון ישראלי לסרטים

הסרט הופק בתקציב הגדול ביותר לסרט ישראלי באותן שנים, וממשלת ישראל השתתפה במימון ההפקה על ידי תקציב גבוה שהוקצה להפקה, שיתוף פעולה רב עם צה"ל, ואפילו השתתפות של ראש הממשלה יצחק רבין ושריו שצולמו לסרט בתפקידי עצמם.

הנעימה המלווה את הסרט, שבוים על ידי מנחם גולן, הולחנה על ידי דובי זלצר תחת השם "אנטבה" – שמו הראשון של הסרט לפני שזכה לשמו "מבצע יונתן". לקראת צאת הסרט הטילה חברת התקליטים CBS על תלמה אליגון, פזמונאית צעירה שניהלה אז את הרפרטואר העברי של החברה, לכתוב פזמון על פי נעימת הסרט עבור כוכב הסרט יהורם גאון, שהיה אחד מהזמרים המובילים של החברה. אליגון, שחשה מבוכה לנוכח המשימה שנראתה לה כמקטינה את רושמו של אירוע כה חזק, חתמה על השיר בתחילה בשם בדוי. תוך זמן קצר היא כתבה את המלים, שבהן היא שחזרה את הרגשות החזקים שחשה, כמו כולם, בשעות ובימים שלאחר המבצע. השיר הוקלט על ידי יהורם גאון ויצא אל הרדיו ימים אחדים לפני צאת הסרט לאקרנים, ביום 10.3.1977.

מדוע נקרא השיר אֶרֶץ צְבִי?

זהו כינוי ותיק של ארץ ישראל, ומקורו בנבואת יחזקאל:

בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, צְבִי הִיא לְכׇל הָאֲרָצוֹת.

(יחזקאל כ ו).

כלומר הכינוי "צבי" בא כאן במובן של יופייה וכבודה של הארץ. לא רק הכינוי אֶרֶץ צְבִי לקוח מפסוק זה, אלא ניתן לשער שגם דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ לקוח מכאן.

ועדיין, "ארץ צבי" או "ארץ הצבי" הוא כינוי מליצי, שהשימוש המסורתי בו הוא בדרך כלל בהקשר של מחוז חפץ נשגב ובלתי מושג בתקופת הגלות, או של הקדושה הדתית של הארץ. זהו הקשר פחות טבעי לנושא השיר שלנו, שהוא החילוץ וההצלה החטופים והשבתם לישראל. הארץ המחכה להם אינה נשגבת בשיר אלא מואנשת: לְטַבּוּרָהּ קְשׁוּרִים בָּנֶיהָ; דִּמְעוֹתֶיהָ נוֹשְׁרוֹת.

ייתכן שהכינוי "ארץ צבי" חושף רובד עמוק יותר בשיר. נתחיל במלים הפותחות את השיר:

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם קָמוּ, וְהִכּוּ בִּקְצֵה הָעוֹלָם.

התנ"ך מלא באירועים שקרו בחצות הלילה, אבל רק במקרה מובהק אחד קם גיבור בחצי הלילה ומכה בעורף האויב. זהו שמשון המכה בפלישתים ונושא איתו את שערי עזה:

וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן

(שופטים טז יג).

הדימוי של צעירים ישראלים נועזים הנושאים על גבם את שערי עזה העוינת היה רווח בישראל. בשנות השבעים הוא עוד היה זכור היטב מהספדו של הרמטכ"ל משה דיין בשנת 1956 לרועי רוטברג שנפל בנחל-עוז. הוא תיאר שם את הנח"לאים היושבים מול עזה ונושאים על גבם מרצון את שערי עזה הכבדים בשליחות המדינה כולה, אל מול גזירת עוינותו של האויב שמעבר לגבול. בכלל, דמותו של שמשון, הגיבור המקראי החוץ ממסדי הפועל שלא על פי הכללים המקובלים ומעבר לקווי האויב, סיפקה מודל פעולה ומקור השראה עבור צה"ל של מדינת ישראל הצעירה. גם הספרות העברית והאמנות הישראלית עסקו בהרחבה בסיפוריו של שמשון ובדמותו.

יתרה מכך. ישראל שלאחר המבצע חשה את עצמה כמי שיצאה ממבוכת מלחמת יום כיפור שנתיים לפני כן, אולי כמו שמשון הנושא בעצמו את שערי עזה במקום שמשון שנגזזו מחלפותיו. למשל במאמרו של הפובליציסט הבכיר של "מעריב" שמואל שניצר ביום שלמחרת המבצע:

מלבד שלוש המלים וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, לקראת סוף הפסוק מופיעות שלוש מלים נוספות העשויות לסמן דרך אפשרית למענה על שאלת מקומו של הביטוי "ארץ צבי" בשירנו: (וַיַּעֲלֵם) אֶל רֹאשׁ הָהָר. הביטוי "אל ראש ההר" מוביל אותנו אל רובד נוסף בתרבות הישראלית שאולי חבוי בשיר. כמעט כל אחד מילידי הארץ ובוגרי תנועות הנוער בשנת 1976 הכיר היטב את שירו הוותיק (משנת 1919) של לוין קיפניס (בלחנו של חנינא קרצ'בסקי) הנושא שם זה, פותח במלים אלה וגם פזמונו המוכר חוזר אליו: הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ! אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

מלבד הקישור האסוציאטיבי האפשרי מסיפורו של שמשון בעזה אל שירו של קיפניס, שתי שורות הפתיחה של השיר מספקות את הזיקה הישירה בינו לבין מבצע יונתן – נושא שירה של אליגון:

אֶל רֹאשׁ הָהָר! אֶל רֹאשׁ הָהָר!
הַדֶּרֶךְ מִי יַחְסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי?

הלא בפְּדוּיֵי שֶׁבִי שיש להעפיל אל ראש ההר כדי להביאם לארץ עסקינן כאן, בעַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה, שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר. ומהן שתי השורות הבאות בשיר "אל ראש ההר"?

מֵעֵבֶר הַר הֵן זֶה מִכְּבָר
רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צֶבִי.

הרי לנו מקור אפשרי לכינויה החריג של ארץ ישראל בשירנו. אם "אל ראש ההר" משמש קישור אפשרי לפסוק על אודות שמשון, הרי שהוא מחבר אותנו גם אל נושא שירה של תלמה אליגון וגם אל שמו.

ואם נפליג עוד, ונמשיך לבתים הבאים ב"אל ראש ההר", נמצא שם גם:

אֶחָד פִּתְאוֹם נָפַל לִתְהוֹם – קָרְבָּן רִאשׁוֹן אַךְ לֹא אַחֲרוֹן הוּא. ובהמשך: אֶחָד נָפַל. הַאֵין רוּחוֹ חַי בָּנוּ?

מלים אלה הולמות היטב את נפילתו של מפקד כוח הפריצה במבצע (וגיבור הסרט) יוני נתניהו, שמבוטאת כמובן גם בשירה של אליגון:

עֲרָבָה אִלֶּמֶת תַּרְכִּין אָז רֹאשׁ עַל אֲשֶׁר עִם שַׁחַר לֹא שָׁב.

עד כאן מצאנו בשיר "ארץ צבי" ובשמו סימנים לסיפורו של שמשון מן התנ"ך ולמקומו בתודעה הישראלית, ורובד אפשרי נוסף של שיר עם עברי ותיק כמקור השראה.

וכאן המקום להעלות עוד שאלה העולה מן השיר. לאחר שורות הפתיחה, הבית הראשון מסתיים במלים המסכמות את ייעודו של המבצע: כִּבְנֵי רֶשֶׁף חָשׁוּ הִרְחִיקוּ עוּף לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם. בהמשך השיר מתוארת היטב מטרתו של המבצע, המובנת מאליה: חיילי צה"ל נחלצו לשחרר את בני עמם החטופים ולהביאם אל ארצם המצפה להם. מהיכן אפוא הגיע לכאן הייעוד לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם? הלוא ספק אם הישראלים, הנרגשים מהמבצע ומתוצאותיו, חשו שהוא השיב את כבוד האדם באשר הוא. הוא היה עבורם סיפור ישראלי (וגם יהודי) משלהם, ועוד לנוכח מה שנראה ככתף קרה שהפנו רוב מדינות העולם אל ישראל במצוקתה.

הפתרון לשאלה זו נעוץ לדעתי בתאריך שבו נערך המבצע: הארבעה ביולי 1976. הידיעות על המבצע החלו להגיע בעצם יום העצמאות ה-200 של ארה"ב, שנחוג שם בחגיגיות יתרה. רשתות הרדיו והטלוויזיה שהיו עסוקות בתיאור חגיגות יום העצמאות המאתיים הפסיקו את שידוריהן כדי לדווח על המבצע ועל תוצאותיו.

הרושם המידי שהותיר המבצע בארה"ב היה חזק ועמוק, והוא עורר התרגשות בין אזרחי ארה"ב ומנהיגיה החוגגים את עצמאותה ועוצמתה של ארצם. הם ראו במבצע הנועז והעולה על כל דמיון לשחרור החטופים אלפי קילומטרים מישראל מתנה לחגיגה שלהם. היתה זו בעיניהם הגשמה של ערך כבוד האדם המשותף לישראל ולארה"ב. ישראל, שהיתה תלויה אז בארה"ב לביצור כוחה לאחר מלחמת יום הכיפורים, מיהרה לקפוץ על ההזדמנות. יום למחרת המבצע, בטקס לחנוכת יער בהרי ירושלים שהוקדש ל-200 שנות עצמאות ארה"ב, ייחד הנשיא אפרים קציר את נאומו לערך כבוד האדם המשותף לשתי המדינות, כפי שבא לידי ביטוי במבצע:

"כבוד האדם וחירותו, ערכים החרותים על דגלן של ישראל וארצות-הברית כאחד, באו על ביטוים בצורה מזהירה בפעולת צה"ל הלילה באוגנדה. שילוב האירועים — האחד חגה של אמריקה, שהוא בעל משמעות כה נעלה לכולנו, והשני מעשה החטיפה באוגנדה, שאין מלים לגנותו – יש בו כדי להעמיק את תחושת האחווה וההזדהות בין שני עמינו, הלוחמים למען חירות האדם וקדושת החיים, בעולם שבו פועלות ממשלות וכנופיות טרור חסרות מצפון". (אגב, מעניין לראות שבחתימת נאומו חזר גם הנשיא קציר לסיפורי שמשון מספר שופטים).

בישיבה חגיגית של הכנסת לציון יובל ה-200 לעצמאות ארה"ב הדגיש גם ראש הממשלה יצחק רבין את השותפות הערכית בין המדינות לאור המבצע: "יש זיקה עמוקה של תוכן וסמל בין חגה של ארה"ב ומבצע אנטבה" (במקומות אחרים הוא גם הדגיש במיוחד את הערך של כבוד האדם. למשל כחודשיים לאחר המבצע, בנאומו באירוע מיוחד יחד עם החטופים ששוחררו).

באותה ישיבה חגיגית בכנסת הוקראה גם אגרת ברכה מיוחדת ששלח סגן נשיא ארה"ב נלסון אולדריץ' רוקפלר, אשר קשרה גם היא בין המבצע הנועז לבין הערך המשותף של כבוד האדם:

"מסירות נפש משותפת למען החרות, למען הדמוקרטיה, למען כבוד האדם, מונחת ביסוד הידידות המיוחדת, הקיימת בין שתי מדינותינו, מאז זכתה ישראל בעצמאותה. ידידות מתמידה והדוקה זו תמשיך להתקיים גם במאה השלישית של אמריקה. העם האמריקני ינק השראה מאומץ הלב, מן התעוזה ומן התושיה שגילה העם בישראל, כאשר ניצב מול פני אתגרים חוזרים ונשנים לעצם קיומו".

זהו אם כן רובד נוסף בשיר, הפעם אקטואלי ובן הזמן, המעיד על ממד נוסף המבוטא בשיר. בעזרת תוספת של שתי מלים היטיבה תלמה אליגון לבטא בשירה ממד אוניברסלי של המבצע, שגם ישראלים רבים חשו בו. והלוא המשמעויות הפוליטיות הבינלאומיות של המבצע הן שהיו הגורם להשקעה הרבה כל כך של ממשלת ישראל בהפקת הסרט "מבצע יונתן", שהשיר היה תוצר שלו.

זו היתה רוח הדברים גם הקריקטורה שפרסם דוש בעיתון מעריב ביום שלמחרת המבצע (הרומזת גם לדימוי העצמי של ישראל שזקפה את קומתה):

כאמור, תלמה אליגון כתבה את שירה ללא הכנות מרובות: "השיר פרץ מתוכי בלי לחשוב יותר מדי על כל פרט. באופן אסוציאטיבי". כמו כל שיר או פזמון החודר אל הלבבות ועומד במבחן השנים, אותן אסוסיאציות שבוטאו בו, ואולי כאן חשפנו כמה מהן, נשאו בקרבן תכנים עמוקים ורחבים. ממרחק השנים היא מספרת שלא לכולן היא היתה מודעת, וההסבר שלה לכך נתלה בחידושו של קרל גוסטב יונג על "התת מודע הקולקטיבי" המשפיע על האדם גם מבלי שנחשף אליו ישירות בעצמו. כלומר, ייתכן שהמטען התרבותי הלאומי הישראלי השפיע עליה בכתיבת השיר אולי גם מבלי שנחשפה בעצמה לכל המקורות שהעלינו כאן.

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם קָמוּ
וְהִכּוּ בִּקְצֵה הָעוֹלָם
כִּבְנֵי רֶשֶׁף חָשׁוּ הִרְחִיקוּ עוּף
לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם

אֶל אֶרֶץ צְבִי
אֶל דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ
אֶל הַכַּרְמֶל וְהַמִּדְבָּר
אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה
שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר,

אֶל אֶרֶץ צְבִי שֶׁבְּהָרֶיהָ
פּוֹעֶמֶת עִיר מִדּוֹר לְדוֹר
אֶל אֶרֶץ אֵם לְטַבּוּרָהּ
קְשׁוּרִים בָּנֶיהָ בְּטוֹב וּבְרַע.

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה עוֹבֶרֶת
בִּשְׂדוֹתֵינוּ רוּחַ שָׁרָב
עֲרָבָה אִלֶּמֶת תַּרְכִּין אָז רֹאשׁ
עַל אֲשֶׁר עִם שַׁחַר לֹא שָׁב

אֶל אֶרֶץ צְבִי…

אֶל אֶרֶץ צְבִי שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ
נוֹשְׁרוֹת עַל שְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת
שֶׁעִצְּבוֹנָהּ וּשְׂשׂוֹנָהּ
הֵם שְׁתִי וָעֵרֶב בְּבֶגֶד יוֹמָהּ.

"בְּלֵילוֹת הַסְּתָו נוֹפֵל בַּיְּעָרִים עָלֶה לֹא-נִרְאֶה"

ככותבים אחרים בני תקופתו נצרך גם דוד פוגל לפרנס את הספרות שלו. פרסום ספר שיריו היה מהלך שהתגלה, לפי עדותו שלו, כ"פיאסקו גמור במובן החומרי". כתב-היד של ספר השירים הראשון של דוד פוגל עלה לרשת

חן מלול | 30.06.21

אלי עמיר דוד פוגל

'לפני השער האפל' היה לספר השירים היחיד שראה אור בחייו של המשורר דוד פוגל.

כתב-היד של ספר השירים נסרק והועלה לרשת. כיצד הגיע כתב-היד דווקא לספרייה הלאומית בירושלים?

תצלום דיוקנו של המשורר דוד פוגל: הופק בעיר וינה, אוסטריה. בתחתית התצלום, הקדשה בכתב ידו ובחתימתו של דוד פוגל, בגרמנית, אל ידידו ה. שטיינר, מיום 21 בספטמבר 1925. תצלום זה נתרם לאוסף בשנת 1975 על ידי מר שטיינר.

בסוף 1912 הגיע פוגל אל וינה הבירה, שבה עתיד היה להשתקע שנים. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא נעצר על היותו נתין רוסי ובילה שנתיים בבתי מעצר. לקראת סוף המלחמה החל מתפרסם כמשורר. למרות טענות שיושמעו מאוחר יותר בידי חוקרים ומכרים, טענות שהושמעו בעת ההתרחשויות בידי פוגל עצמו, את שיריו מעולם לא התקשה המשורר העברי לפרסם בעיתונות. עורכים הכירו את שמו של פוגל ושמחו לפרסם מדבריו, גם אם ראו בו משורר מסדר שני. שירים שכתב במעצר ואחרים שכתב לאחר שובו לווינה הופיעו ב-1918 במגזין הספרותי "גבולות", ושנה מאוחר יותר ב"מקלט". ב-1920 כבר ראו שיריו אור בשלושה עיתונים עבריים – בלונדון ("העולם"), ביפו ("הפועל הצעיר") ובוורשה ("הצפירה").

ב-1923 כינס שירים אלו ונוספים – שבעים-ושניים בסך הכל – בקובץ אחד, ערכם בקפידה ופירסמם תחת השם "לפני השער האפל". כיוון שמימן את הפרסום מכספו, נאלץ לדאוג למכירת חצי מהדורה לפחות על מנת לשלם את המלווה שסיפק לו בעל בית-הדפוס. מכתבים ששלח למכרים בכל רחבי העולם מעידים על מידה לא מובטלת של ייאוש וחשש. בתום שתים-עשרה שנות ישיבתו של פוגל בווינה כבר נחשב לדמות מוכרת בין סופרי העברית והיידיש בעיר. שנה לאחר פרסום ספרו, קיבל פוגל את הזכות לישיבת קבע בווינה. זה היה הרגע שהחליט הנווד הנצחי לעזוב.

בשנת 1929 הוזמן בידי חבורת הסופרים העבריים לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה. אך פוגל לא הסתגל לאקלים ולסביבה התרבותית והיגר חזרה לפריז בתוך כשנה. בתחילת מלחמת העולם השנייה עזב את פריז ונסע עם בתו לאוטוויל שבמחוז אן, שם הייתה אשתו מאושפזת עקב מחלת השחפת. ב-3 באוקטובר 1939 נעצר בידי הרשויות בצרפת ונכלא עקב היותו נתין של מדינת אויב (אוסטריה). בעקבות כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, שוחרר וחזר לאוטוויל, שהייתה תחת שלטון וישי. בפברואר 1944 נתפס על ידי הגסטאפו באוטוויל, הועבר למחנה הריכוז דראנסי וממנו למחנה ההשמדה אושוויץ, ממנו לא חזר.

במגירות החוקרים מתויג הספר "לפני השער האפל" כנציג זרם האימפרסיוניזם, במשמעות של Impression – התרשמות. השיר המוכר והמולחן של הספר, 'בלילות הסתיו' הוא הדוגמה המובהקת.

בְּלֵילוֹת הַסְּתָו

נוֹפֵל בַּיְּעָרִים עָלֶה לֹא-נִרְאֶה

וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.

בַּנְּחָלִים

יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם

וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה

יַעַן בָּאֹפֶל.

בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר

נִזְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא-נִרְאִים

הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.

כָּל אֵלֶּה יִשְמַע

הַהֵלֶךְ הֶעָיֵף

וְרַעַד יַעֲבֹר אֶת בְּשָׂרוֹ.

[בלילות הסתיו, מילים: דוד פוגל. לחן: שם טוב לוי]

שיר מס' 41, בלילות הסתיו, מתוך כתב-היד של דוד פוגל

בעידן של התעוררות לאומית חטאו כמעט כל 72 שירי הספר במה שמבקרים רבים ראו כמעין היבריס, או לפחות התעסקות נרקסיסטית בנפש המשורר על חשבון העיסוק בתחיית עמו. ומה הפלא שהיה הספר לכישלון שעליו מדבר פוגל? פוגל בחר בשפה ספרותית כמעט חפה מקוראים (היא העברית), ובגישה מהפכנית לכתיבת שירה וספרות בתקופה המעצבת שבה כתב: ללא אזכור של דת, לאום או תרבות. שירתו האישית אינה שייכת לאף אדם או קבוצה מלבד למשורר. אין בה אפילו התייחסות להיסטוריה. מדובר בכיוון לא שגרתי עבור יוצר הפועל בדורם של ביאליק, וגם בבני הדור המורד בו, דור אלתרמן ושלונסקי, משוררים שהתעסקו והגיבו ביצירתם על אירועי השעה ללא הרף. ודאי לא עזר לפוגל שלא עבד במהלך כל ימי חייו יותר מכמה שבועות בודדים, ותמיד בעבודות מזדמנות. את ספר השירים הראשון שלו הצליח לפרסם, לשני כבר לא מצא מימון.

כשרצה פוגל להוציא לאור את ספר שיריו השני לא הצליח לגייס את הסכומים הדרושים. ויותר מזה, על סף מלחמת העולם השנייה סירבו ראשי אגודת הסופרים לתמוך בהוצאה לאור של עוד ספר שירים אינדיבידואליסטי, שאין בו כל התייחסות לגורלו של עם ישראל.

השיר הפותח את "לפני השער האפל", מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

המבקר אהרן קומם כבר שיער לגבי פוגל ש"נדמה לעיתים כי יותר משהחשיב את פרסום שיריו, דאג ל"מכירתם"." במכתב אופייני לפוגל, שנשמר יחד עם כתב-היד של "לפני השער האפל", התלונן המשורר בפני חברו מאיר וינר על מצבו הכלכלי הרעוע. המשורר שלא הצליח מעולם להתפרנס משירתו, ניסה להחזיק את הראש מעל המים.

דן פגיס, שערך את כל שירי פוגל בכרך יחיד בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ציין בהקדמה לקובץ שכתב-היד של "לפני השער האפל" נשאר אצל וינר. האם מכר מאיר וינר את כתב-היד של פוגל לאספן אברהם שבדרון – שבארכיונו נשמרו הפריטים? אם כן, כמה שבועות של מנוחה כלכלית קנתה יצירת המופת העברית הזאת עבור יוצרה הדלפון? מדובר באפשרות לא סבירה בהתחשב בראיות, אבל זאת רק אחת האפשרויות. אפשרות אחרת היא שכתב-היד הגיע לספרייה, כפי שנכתב בפתק שצורף לכתב-היד עצמו, בתרומת היינריך שטיינר מגבעתיים בשנת 1975. מי יידע?

אפשר שזאת האפשרות הסבירה והנכונה. עובדה, על כריכת הספר משמאל נכתב:

לידידי ה. שטיינר למזכרת.

ד. פוגל, ווינה 26 ביוני 23

שער כתב-היד של 'לפני השער האפל' מתוך ארכיון הספרייה הלאומית. לשער צורפה הקדשה משמאל הקדשה של פוגל אל היינריך שטיינר. משמאל – חותמת המאשרת את תרומתו של שטיינר את כתב-היד לספרייה הלאומית

האם שטיינר רכש מווינר את כתב-היד? האם צורפו הפריטים מאוחר יותר לתיק אחד? מי יידע?

ולסיום: הצצה לכמה מהשירים הנפלאים בספר בכתב-ידו של המשורר. כל השירים נותרו ללא שם. למרות שמספור השירים בכתב-היד שונה מהספר, השתמשנו במספור הסופי מהספר המודפס:

שיר מס' 3

הֵן זְקָנְךָ הַשָּׁחוֹר,

הַמְסֻלְסָל,

רִפְרֵף עַל לֶחְיִי הַרַכָּה –

וּלְבָבִי רָקָד.

וְיָדְךָ הַשְּׂעִירָה

נָחָה דוּמָם תּוֹךְ יָדַי הַקְּטַנּוֹת,

אָבִי.

אַךְ עֵינֶיךָ הַנּוּגוֹת

אֵרֶא כָּל הַיָּמִים

עָלָי.

כָּל שְׁבִילַי בָּאִים אֵלֶיךָ, אָבִי!

מָתַי אֶסֹּךְ כָּל חַיַּי

לְרַגְלֶיךָ

כְּיַיִן זָהוּב, נוֹצֵץ?

שיר מס' 11

שִׁנֵּךְ הַלְּבָנָה, הָרְבוּעָה,

תִּקְעִי בְאֶצְבָּעִי –

עַד אִם הֶאְדִּימָה מִדָּמָהּ.

וְעֵינֵךְ הַשְּׁחוֹרָה,

נִשְׁמַת רֹךְ הַלַּיִל,

תִּצְלָל-נָא בְנִשְׁמָתִי

וְתֶהֱמֶה בָהּ וְתִרְקֹד

כְּיַעַר אָפֵל

תּוֹךְ חִוְרוֹן לָיִל.

אוֹ כְצִפּוֹר שְׁחוֹרָה

עַל פְּנֵי שְׁחָקִים תְּכֻלִּים.

וְעִם דִּמְדּוּמִים נוּגִים

אֶכְרַע עוֹרֵג לְפָנַיִךְ,

לְפָנַי –

וְאַתְּ חֲתוּמָה בְחַיָּי.

שיר מס' 24

עַל שְׂפַת הַנַּחַל עֲרֻמָּה אֶעֱמֹדָה,

זְקוּפָה.

בֵּין הַמַּיִם הָרַכִּים,

הַנּוֹדְדִים,

שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר יִרְעַד זָהוּב

מוּל יָפְיִי הַחִוֵּר, הַשּׁוֹתֵק.

אַךְ בָּעֵמֶק,

בֵּין גִּבְעוֹת שָׁדַי רְוֵי גַעְגּוּעִים,

רוּחַ תְּכֻלָּה

תֵּתַע חֶרֶשׁ,

אַף תַּחֲלִיק כְּרֵסִי הַנָּמָה.

כְּמֵהַת אַהֲבָה פֶּתַע אֶקְפֹּץ

אֶל הַשָּׁמֶשׁ.

אֶל הָאַהֲבָה הָרוֹעָדֶת. –

שיר מס' 48

רָאִיתִי אֶת אָבִי אֲשֶׁר טָבַע

בְּמִשְׁבְּרֵי הַיָּמִים;

יָדוֹ הָרָפָה הִלְבִּינָה עוֹד פַּעַם

אֶל הַמֶּרְחָק –

וְאֵינוֹ.

לְבָדָד נֶהֱלַכְתִּי עַל גְּדוֹתָם

– וְנַעַר עוֹדֶנִּי

וְרַגְלַי זְעִירוֹת וְדַקּוֹת –

וָאֶגְדַּל עַד כֹּה.

וְהִנֵּה אָנֹכִי אָבִי,

גַּם כָּל מִשְׁבָּרָיו

עָלַי עָבָרוּ,

עַד כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לָהֶם.

אַךְ כָּל קְדוֹשַׁי

הָלְכוּ הַמִּדְבָּרָה,

וְיָדִי לֹא אֶשְׁלַח לְאִיׁש.

אַשְׁרַי כִּי אִנָּפֵשׁ

בְּעֶרֶשׂ-לֵיל שָׁחוֹר

וְעָלַי חֻפַּת הַשַּחַק

עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף.

שיר מס' 64

דְּגָלִים שְׁחוֹרִים מְפַרְפְּרִים

בָּרוּחַ

כְּכַנְפֵי צִפֳּרִים אֲסוּרוֹת.

דֶּרֶךְ יָמִים וְלֵילוֹת

כֻּלָּנוּ שְׁחוֹחִים נֵלֵךְ

וּבַחֲשָׁאי

עַד הִגַּעְנוּ

אֶל הַשַּׁעַר הָאָפֵל, הַגָּדוֹל.

כִּילָדִים נִבְעָרִים

שָׁם נַעֲמֹד בַּחֲרָדָה

וּנְצַפֶּה

לִפְנֵי הִפָּתַח

הַשַּׁעַר הָאָפֵל, הַגָּדוֹל.

לצפייה בכתב-היד של 'לפני השער האפל' באתר הספרייה הלאומית לחצו

לקריאה נוספת

דוד פוגל, כל השירים (בעריכת דן פגיס), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972

דוד פוגל, כל השירים (בעריכת אהרן קומם), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998

דן מירון, "מתי נחדל 'לגלות' את פוגל?", בתוך ספרו הספרייה הָעִוֶרֶת : פרוזה מעורבת, 1980–2005, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.

אהרן קומם, האופל והפלא: עיונים ביצירתו של דוד פוגל, הוצאת אוניברסיטת חיפה/ זמורה-ביתן, 2001

"אהבת ציון": הרומן המודרני העברי הראשון

יותר מעשרים שנה טרח הסופר אברהם מאפו על כתיבת הרומן "אהבת ציון", וכך תיאר את העבודה הממושכת: "שנסתי מתני, קרבתי אל המלאכה, בניתי, הרסתי עד צאת אהבת ציון"

חן מלול | 16.06.21

הסיפור מאחורי ירושלים

הסופר והמשכיל אברהם מאפו על רקע הרומן העברי הראשון

שנים לפני שהפך לסופר ולמשורר המשכיל שהוכתר בתואר "מחבר הרומן העברי הראשון", השתוקק הנער אברהם מאפו להפוך לרואה ואינו נראה. ואכן אחד הסיפורים שאהב מאפו לספר שוב ושוב בבגרותו נגע לניסיונו להגשים את חלומו. על אותה גבעה תלולה שבפסגתה חיבר לימים את הרומן שיעניק לו תהילת עולם, ניסה מאפו בן ה־16 לעשות את הסגולה שקרא בספר הקבלה של אביו. הוא מצא גולגולת של אדם מת, מילא אותה בעפר וזרע בה זרעי קטניות. לאחר מספר ימים חזר אל המקום וגילה שעשבים גדלו בה.

היה זה סימן מבשר טובות. בערב שבת השלים מאפו הנער את סדר השמות והלחשים ובכך השתכנע שהצליח, ושמעכשיו הוא רואה ואינו נראה. הוא ירד מהגבעה ועבר את הגשר בחזרה אל העיירה. העוברים והשבים לא הבחינו בו. ליבו דפק בחוזקה מרוב אושר. אבל אז הרגיש יד נוגעת בגבו. וכשהסתובב ראה חבר השואל אותו לאן הוא ממהר כל כך. וכך ברגע אחד התחלפה שמחתו הגדולה בצער עמוק.

"אהבת ציון" במהדורה מתורגמת לערבית־יהודית, שראתה אור בסוסה שבתוניסיה בתחילת המאה ה־20

מחבר הרומן המודרני הראשון בעברית

אברהם מאפו נולד ב־1808 בפרבר של העיר קובנה (כיום בליטא), המרוחקת כ־100 קילומטרים מווילנה – שהייתה המרכז הספרותי של יהודי מזרח אירופה. במכתביו של מאפו ובזיכרונות מקורביו צוין כי אביו, ר' יקותיאל, היה מלמד גמרא ומקובל, נמשך אל לימודי הסוד ואהב גם נגינה ופיוט. אימו דאגה לטפח את שאיפותיו הספרותיות מגיל צעיר, ובאחד ממכתביו הודה בגילוי לב: "לבי כלב אמנו ז"ל". העוני והדלות שחוותה המשפחה לא מנעו ממאפו הילד השכלה מעמיקה. הוא התגלה כעילוי בבית המדרש, קרא בסתר ספרות חול ובדמיונו ראה עצמו משורר. ייתכן שהתמיכה המשפחתית היא שאפשרה למאפו להקדיש את חייו לייעוד האומנותי שבחר. בגיל מאוחר יותר אחיו הצעיר מתתיהו – שאליו היה קשור כל ימיו – הוא שתמך בו כלכלית.

דיוקן אברהם מאפו עם חתימתו. מתוך אוסף אברהם שבדרון בספרייה הלאומית

את כתיבת הרומן "אהבת ציון" החל מאפו בשנת 1830. האגדה שנקשרה בחיבור הרומן מתארת את מאפו כבחור צעיר, חיוור ומבוהל, העולה מדי יום ביומו עם מחברת אל גבעת אלקסוטס בקרבת העיירה שבה גדל. ושם, בבקתת עץ ישנה שיש המייחסים לה חשיבות היסטורית (באומרם כי נפוליאון הגה בה את תוכניות הפלישה לרוסיה), החל מאפו מדמיין לראשונה את הרומן העברי הראשון. לימים סיפר שנהג לדמיין את קובנה שלמרגלות ההר כירושלים הבנויה שתיאר ב"אהבת ציון".

בן 22 היה מאפו בעת שהחל לחבר את ספרו, ובן 45 בצאת הספר לאור בשנת 1853. היו אלה חבלי לידה ממושכים שבסופם יצא לאוויר העולם הרומן העברי הראשון. נהוג לראות בספר "אהבת ציון" מבשר חשוב של הציונות. עלילת הרומן חוזרת אל העבר המקראי, אבל אינה מספרת מחדש את אירועי המקרא. בשפה מקראית ובעיצוב ספרותי מודרני כתב מאפו אגדה עברית חדשה. וכמו בעלי האגדה מתקופת חז"ל – לא חשש למלא בחידושים משל עצמו את שחסר בסיפורי המקרא. נוסף על כך, ובזה גדולתו הספרותית, המציא פרטים ושינה את השתלשלות האירועים כדי לשרת את הסיפור שרצה לספר.

העלילה מתפרשת על פני שני דורות בממלכת יהודה בימי מלכותם של אחז ובנו חזקיהו. על רקע נקודת המוצא ההיסטורית של מסע סנחריב (מלך אשור) בארץ ישראל, מאפו משרטט ברומן את תמונת המצב בירושלים הנצורה. סיפורי האהבה העומדים בלב הרומן שזורים בתיאור המחלוקת העזה בין "האקטיביסטים" בראשות המלך חזקיהו וישעיהו בן אמוץ – שאינם חוששים מאיומיו של רבשקה, השר הבכיר של סנחריב – ובין "התבוסתנים" בראשות שבנא הסופר, הדורשים להיכנע בעקבות איומיו של רבשקה.

תבליט אבן של סנחריב. נמצא בקרבת העיר גזירה שבכורדיסטן הטורקית, כיום במוזיאון בבוואריה, גרמניה

גם בחייו גילם מאפו את האידיאל המתרקם: צעיר היוצא את בית המדרש בחיפוש אחר הארץ הרחוקה, ארץ אבותיו. מאפו היה נשוי פעמיים. לאשתו הראשונה נישא בהיותו בן 17, אך היא נפטרה בצעירותה. ב־1851, שנתיים לפני צאת "אהבת ציון", התחתן עם אשתו השנייה. נולדו לו שלושה ילדים, וכל חייו הוא התפרנס בדוחק מעבודתו כמורה ומחנך. בגיל 45 זכה לתהילה כאשר פרסום הספר הפך את השם אברהם מאפו לשגור בפי דוברי העברית באשר הם. בשנים הבאות חיבר מאפו רומנים וספרי לימוד נוספים. הוא נפטר בשנת 1867 בהיותו בן 59.

במכתב אל המשכיל והמחנך העברי שניאור זק"ש כתב מאפו על הרעיון הראשוני לחבר את הרומן: "ומי מלל לי, כי אעלה על גיא החזיון ואהיה סופר? אמנם, ידידי, אתה דברת אלי בחזון יום אחד… 'אל נא ללשונות זרות תקדיש כל עתותיך, כתוב ידך לשולמית… עבוד עבודתך על הרי ישראל.' הדברים האלה עוררנו אז, שנסתי מתני, קרבתי אל המלאכה, בניתי, הרסתי עד צאת אהבת ציון". בכך התכוון מאפו לעבודת השכתוב הארוכה על הספר, שהצריכה מיומנות ורגישות חסרות תקדים. בכל זאת, מדובר ברומן העברי הראשון.

מאז שראה אור בשנת 1853, התפרסם הרומן "אהבת ציון" ביותר מ־40 מהדורות בעברית ותורגם לגרמנית, אנגלית, יידיש, רוסית, צרפתית, לדינו, ערבית, ערבית־יהודית ופרסית־יהודית.

לקריאה ברומן הסרוק באתר הספרייה הלאומית