דמיינו לעצמכם מסיבת חנוכה ב"גן ליבי" או "גן דקלה" בכל עיר רנדומלית בארץ.
הילדות והילדים עומדים במעגל, כל אחד מחזיק סטיק לייט זרחני ביד אחת (הגרסה המודרנית לכתרי הנייר עם השלהבות הצבועות בכתום ואדום), והם שרים. הם שרים מילים ומנגינה שיצאו לאור עוד לפני שההורים שלהם נולדו.
בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ.
בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ.
כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן,
וְכֻלָּנוּ – אוֹר אֵיתָן.
סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר!
סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר!
כשהם מגיעים לשורה האחרונה הם רוקעים ברגליהם הקטנות, מגרשים את החושך שנמצא רק בפינות, וצוחקים.
האם הם יכולים לראות, בין רגליהם הנעולות נעליים חדשות, את רגליה היחפות של הילדה הענייה והבודדה שחיברה את מילות השיר הזה? האם הם יכולים לראות בגננת העומדת מולם את דמותה של הגננת הצעירה שלימדה את ילדי הגן שלה לשיר את השיר שכתבה, לרקוע במקומות הנכונים ולהתנועע בקצב המוזיקה שמילאה את חייה?
מי הייתה אותה גננת יתומה שצמחה להיות כוריאוגרפית עטורת פרסים ופורצת דרך? זהו סיפורה של שרה לוי-תנאי.
לוי-תנאי נולדה לעוני גדול אבל גם לשלווה המחבקת של משפחה אוהבת ושלמה ביפו של טרום מלחמת העולם הראשונה. הוריה עלו מתימן בדרך חתחתים מפרכת, אבל היא הגיעה לעולם מאוחר יותר, כששלבי הקליטה הראשונים בארץ החדשה היו כבר מאחוריהם.
בניגוד למקובל בקרב המשפחות נטולות האמצעים בסביבתם, היא נשלחה ללמוד בבית הספר לבנות בנווה צדק – פסגת החינוך העברי באותה תקופה. הילדה הקטנה, זו שפיזזה ושרה וגילתה כישרון גולמי לדרמה ולמילים, לא נועדה להמשיך את שרשרת הדורות העייפים מעבודת כפיים ועמל. במשפחתה ציפו וקיוו שהיא תשכיל ותגדל להיות חלק מהיצירה הציונית שהחלה להירקם כאן, על האדמה שהוריה עברו הרבה כל כך כדי לבנות עליה בית.
אבל חלומות התנגשו במציאות, ודי מהר.
באמצע מלחמת העולם הראשונה, כששרה הייתה רק בת שבע, חתם אחמד ג'מאל פאשה על צו גירוש ליהודי תל אביב ויפו. משפחת לוי העמיסה את מיטלטליה המעטים על עגלת עץ ויצאה שוב לגלות. אלא שהפעם, הם לא הגיעו לארץ המובטחת.
גולי תל אביב התפזרו בין המושבות הצעירות בפנים הארץ ובין הערים הוותיקות כמו טבריה וצפת. המשותף לכולן היה העוני הגדול והמחלות שפשו במחנות הארעיים שהוקמו עבור הפליטים. משפחת לוי הגיעה לכפר סבא, שם נבנה מחוץ למושבה הצעירה מחנה בקתות לטובת המגורשים.
החורף הקשה, מחלת הטיפוס והרעב גבו מחיר כבד מקהילת הגולים נטולי האמצעים. בין המתים הרבים היו אמה ואחותה של שרה. אחיה נעלם.
אביה של שרה, מן איוב מודרני שאיבד באחת את כל שהיה לו מלבדה, לקח אותה איתו לצפת. שם הם חיו ברחובות, מקבצים נדבות למחייתם וישנים תחת כיפת השמיים.
זו הייתה נקודת שפל שקשה היה לקום ממנה. אמה האהובה של שרה נלקחה ממנה, ואיתה הביטחון והאמונה. חלומותיה של הילדה מלאת החיים עם העיניים הבוערות על במות גדולות ותשואות של קהל מתפעל היו רחוקים מן המציאות ככל שחלום יכול להיות. הם הוחלפו בקולותיה האפלים של העיר בלילות ארוכים וקרים, בשקט הרועם של הבדידות הנוראה, ובחיים עם אביה, שצפנו בחובם רק עוני ומחסור.
אבל היא האמינה, ככל שאיפשר לה ליבה הקטן והצעיר, שיכול להיות אחרת. וכשאנשים טובים הציעו לה מקום בבית היתומות של צפת, היא קיבלה את ההצעה ופסעה פסיעה ראשונה בדרך חיים חדשה.
מבית היתומות היא עברה לכפר הנוער ע"ש מאיר שפייה ומשם לסמינר לוינסקי למורות וגננות. היא קיבלה סוף סוף את החינוך אליו כמהה כל כך – חינוך אירופאי קלאסי לצד חלוציות ציונית. היא למדה צרפתית ופסנתר לצד שיעורים מעשיים בחקלאות ומאוחר יותר – בחינוך.
בכל מקום שהגיעה אליו קיבצה לוי-תנאי סביבה חבורות של ילדים למופעי ריקוד וזמר. להפתעת סביבתה הקרובה, למרות החינוך האשכנזי האינטנסיבי שקיבלה כל השנים הללו, היא נשארה עם תחושת שייכות עמוקה כלפי תרבות המזרח והמשיכה לדבר בהטעמת ח' ו-ע'.
עם סיום לימודיה, היא החלה לעבוד כגגנת. הרפרטואר המוזיקלי העברי שיועד לילדי הגן באותם ימים היה דל מאוד. שרה נכנסה בשמחה לתוך הוואקום. היא המציאה שירים, דיקלומים ותנועות עבור ילדי גנה. היא שרה איתם, לימדה אותם לגרש את החושך, להאמין בעצמם ולהתנועע לקצב המוזיקה שלא הפסיקה להתנגן.
במקביל, היא לא הפסיקה לחלום על יותר מזה. היא ראתה את עצמה עומדת על במות גדולות, מופיעה ומשחקת מול קהל בוגר. היא הלכה ללמוד משחק בסטודיו של צבי פרידלנד (שם פגשה את בעלה לעתיד), אבל כשגם ב"הבימה" וגם בתיאטרון "האוהל" התל אביביים דחו אותה היא נפגעה. מאחורי האישה הבטוחה בעצמה והמעורה בחברה התל אביבית, היא הייתה עדיין אותה ילדה יחפה המביטה מהשוליים אל החברה שדחתה אותה ואת אביה.
לימים היא סיפרה על כך: "הדבר הכאיב לי מאוד וחשתי כי נדחיתי רק בגלל היותי מזרחית בעלת מבטא מזרחי".
אבל מי שבנתה לעצמה חיים מתוך החושך, לא תיתן לדחייה אחת או שתיים להפיל אותה. מי שלא רצה אותה כשחקנית מן המניין, קיבל אותה כמנהלת להקה.
היא אספה קבוצת נערים מזרחיים למה שכונה בתחילה "הלהקה המזרחית של שרה לוי". לימים הפכה החבורה ללהקה מוכרת ומוערכת שקיבלה מקום של כבוד בארץ ובעולם ופועלת עד היום – להקת ענבל. עם להקת ענבל הביאה שרה לוי-תנאי לראשונה את המחול האתני אל הבמות בישראל.
בניהול האומנתי של הלהקה היא הדגישה חומרים אתניים מסורתיים במוסיקה, בתנועה, בלבוש ובעיצוב הבמה. היא שילבה בכוריאוגרפיה המיוחדת שלה פרקי הווי של עדות המזרח, בעיקר של יוצאי תימן.
לא כולם אהבו את זה, והיא הרגישה זאת היטב. בעיקר בתחילת הדרך.
"היו רבים מידידיי שלא הסכימו להחלטתי 'להצטמצם' בתחום עדות המזרח. גם אז, בצעדיי התמימים הראשונים לא חשתי צמצום, אלא להיפך – התרחבות אישיותי האומנותית, אותה התלהבות רוחנית עמוקה המטלטלת אותי עד היום כטורנדו איום. חשתי כי לא רק אני, כי כל נער ונערה מוכשרים הבאים אליי נושאים בחובם חלק מאותה אנרגיה רוחנית כבולה של עדות אילמות ומסוגרות", כתבה במכתב לחבר.
מתוך התעקשות על דרכה האומנותית, היא הביאה לעולם יצירות שזכו בפרסים ונמכרו לתיאטראות בינלאומיים. היא עבדה קשה כל חייה כדי לקבל הכרה ציבורית – מקצועית ואישית. ובסופו של דבר אכן קיבלה אותה.
בשנת 1973 היא קיבלה את פרס ישראל על מפעל חייה באומנות המוסיקה והמחול.
עיריית תל אביב, העיר שבה התחילה את חייה ואליה שבה שונה לגמרי, הכירה בה גם: ב-1956 היא קיבלה את פרס אנגל, ב-1984 את פרס הכבוד לאומנות הבמה על שם משה הלוי, וב-1988 את תואר "יקירת תל אביב".
ההכרה והאישור לא היו רק מקומיים. להקת ענבל ייצגה את ישראל על במות העולם, ועל היצירה "מגילת רות" משנת 1961, לדוגמא, היא קיבלה ציון לשבח מתיאטרון האומות בפריז.
אי אפשר להמעיט בחשיבות השפעתה של תרבות יוצאי מדינות ערב על איך שנראית מדינת ישראל היום. ללא יוצרים כמו שרה לוי תנאי, שהתעקשו לשמרה ולפתחה למרות הגבות המורמות של עמיתיהם, היו נעלמים בתהום הנשייה ההיסטורית פרקי חיים שלמים ועשירים.
אבל אחרי הכל, היצירות המוחשיות שנשארו בידינו אינן דווקא היצירות "הגדולות", אלה שבוצעו על במת תיאטרון פריז או היו חלק משיקולי הוועדה בהענקת פרס ישראל. לא. אלה דווקא שירי הגן. הקטנים. הפשוטים מוזיקלית.
שרה לוי תנאי הייתה ונותרה אחראית על חלקים גדולים מפס הקול של שנות הגן של כולנו. היא כתבה והלחינה שירים שנשמעים בגני ישראל עד היום, מתוכם למשל "נסדר מעגל גדול", "זרת זרת לשלום", "ליצן קטן שלי" וכמובן "באנו חושך לגרש". שירי מעגל השנה של כור ההיתוך הישראלי.
בשנת 1960, כשיצא קובץ השירים "זמר חן" (שבו הופיע לראשונה השיר באנו חושך לגרש), שמה מופיע בכותרות העמודים לצד יוצרים אלמותיים אחרים כמו לוין קיפניס, חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין, לאה גולדברג ועוד רבים.
מילותיה, לחניה ותנועתה של אותה בת מהגרים, יתומה, אסופית, שבסופו של דבר פרצה את תקרת הזכוכית שפרשו מעליה דורות של אפליה עדתית ודעות קדומות, אותן מילים הן היום חלק בלתי נפרד ממסורת החגים בבתים ובגני הילדים של כולנו, מירוחם ועד כפר ורדים.
היש אור איתן מזה?
