יום אחד, במהלך חזרות של תזמורת המקאם העיראקית של רשות השידור הישראלית, ראה נגן הקאנון יוסף זערור נגן קאנון אחר, אברהם סלמן, יושב מאחורי הדלת ומנסה לחקות את נגינתו המופלאה של זערור. זה האחרון יצא אליו, ואמר לו בדרך הלצה עיראקית ססגונית: "מה אתה עושה, ילד? מנסה לחקות את הנגינה שלי? להעתיק ממני?". ההלצה מרככת את המצב הקשה, שבו תלמיד מנסה לתפוס את המקום של רבו, משום שאת אברהם סלמן זערור הכיר עוד בעיראק, כשזערור היה המנהל המוזיקלי של רשות השידור העיראקית וסלמן היה נגן צעיר. זערור נהג לקדם נגנים צעירים ומוכשרים, בעיקר מקרב הקהילה היהודית, ואברהם סלמן היה אחד מהם.

יוסף זערור נולד ב-1902 למשפחה אמידה בבגדאד. מגיל צעיר גילה כישרון מוזיקלי, ובגיל 18 קנה לעצמו את הקאנון הראשון שלו. הוא התמחה גם בנגינה בכינור ובצ'לו. ב-1932 השתתף יחד עם נגנים עיראקים נוספים (כולם יהודים) בקונגרס המוזיקה הערבית הראשון בקהיר. הקלטה נדירה מקונגרס זה מצויה באוספי הספריה הלאומית. בהקלטה שומעים את נגינתו הוירטואוזית של זערור על הקאנון. כשרונו זיכה אותו במדליה ובמקום הראשון בקונגרס.
ב-1936 הצטרף לרשות השידור העיראקית וב-1941 כבר הפך למנהל המוזיקלי של התחנה. הוא החזיק במשרה זו עד ליום עלייתו לישראל, ב-1951. במהלך השנים שעבד ברשות השידור העיראקית, הוא קידם מוזיקאים יהודים רבים, ביניהם הזמר סלים שובת, אלבר אליאס, אברהם דאוד, אברהם סלמן, דאוד אכרם, חאקי עובדיה, שווע יחזקאל, אליאס זבידה, ששון עבדו, יוסף יעקב שם טוב ואת הזמר היהודי הצעיר צלאח אלשבלי.

זערור קידם לא רק זמרים יהודים. כאשר בא להיבחן בפניו הזמר העיראקי נאזם אלרזאלי, הוא שר שיר בסגנון מצרי. זערור ביקש ממנו לשיר שיר עיראקי, ואמר לו כי המקאם העיראקי הולם יותר את כשרונו וסגנון שירתו. לאחר הבחינה, זערור אמר לרזאלי כי הוא כשרוני מאוד וכי צפוי לו עתיד גדול, וכך היה.

במהלך השנים שבהן עבד ברשות השידור העיראקית, הוא הלחין מנגינות פופולאריות רבות ועבד עם גדולי הזמר הערבי של התקופה, החל מהמלחין המוערך עבד אלוהאב וכלה בכוכבת הגדולה של העולם הערבי, אום כולתום.
על אף שהיה נגן מבוקש מאוד, בתור עובד מדינה הוא לא נתן הופעות פרטיות אלא למספר מצומצם של אישים, ביניהם מלך עיראק, המלך פייסל, וראש הממשלה, נורי סעיד.

העלייה ארצה הביאה עמה בהכרח ירידה חדה במעמדו של זערור, והוא עבר מניהול של זמרים ותזמורות לנגינה בהופעות פרטיות בפני משפחות מהקהילה העיראקית בישראל. למרות שירד מהמעמד הרם שלו זכה בעיראק, הוא המשיך לנסות ולשלב מוזיקאים נוספים. משפחתו מספרת כי כשהיו מציעים לו לנגן בשמחות משפחתיות, הוא היה שואל אם הם מעוניינים גם בנגן כינור או עוד, שילווה את נגינת הקאנון. המזמינים דחו את ההצעה, כי רצו לשמוע רק את נגינתו של יוסף זערור. עם זאת, המזמינים שלמו לזערור כמו לתזמורת שלמה, מתוך הערכה לכשרונו הרב.

כשרונו הרב הביא לו הכרה מחודשת בישראל והוא הקים את תזמורת המקאם העיראקי צ'לרי בגדאד שהייתה חלק מהתזמורת הערבית של רשות השידור. את ההקלטות הרבות של יוסף זערור במסגרת רשות השידור ניתן למצוא באוספי הספריה הלאומית. אולם, בעבור הצלחה זו הוא נאלץ להיאבק על מקומו בין מוזיקאים שכבר התבססו בארץ, חלקם כאלה שקידם וטיפח בעיראק.

הסיפור שבו פתחנו מדגים את המאבק על המקום והיוקרה בין עולים חדשים לעולים ותיקים יותר ואת כשרונו החד-פעמי והבלתי ניתן לחיקוי של יוסף זערור. נגנים רבים ניסו להגיע ליכולות שלו, כולל נינו, נגן הקאנון דוד רגב-זערור. הוא מספר שהוא מנסה לנגן כמו סבא-רבא שלו, ומקווה שיום אחד יצליח.

תודה רבה לדוד רגב-זערור על הסיפורים והתמונות 

“חושך, עלטה מסביב, רוח נושבת והקור די צורב. לא נורא מתגברים. אני מאמין שסיטואציות דומות לא פוקדות אתכם/ן באחד האֵי-שָמִים של ירושלים…".

במחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית אולי עוסקים יום יום במסמכים היסטוריים ובעדויות מפעימות מן העבר הרחוק – אבל לא מדובר במגדל שן מנותק ואטום לרחשי הסביבה. במחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית עובדים בני אדם, וכדרך בני האדם הם מושפעים מהנעשה בחוץ, מההתפתחויות הפוליטיות והמדיניות, ומשאר ענייני דיומא.

כך קרה גם באוקטובר 1973, חודש תשרי תשל"ג, ובחודשים הארוכים שבאו בעקבותיו. עובדי מחלקת כתבי היד של הספרייה נקראו לחזית במהלך מלחמת יום הכיפורים, ושירתו עוד חודשי מילואים ארוכים לאחר מכן בשמירה על גבולות מדינת ישראל. באותו זמן סיפק צבא ההגנה לישראל לחיילים שורת גלויות כדי לעודד את אותם לכתוב הביתה – תחת מגבלות צנזורה – וכמה מאנשי מחלקת כתבי היד שלנו ניצלו זאת. הם בחרו לכתוב לא רק לבני משפחתם, אלא גם להתעדכן בנעשה בין גווילי הקלף והניירות המצהיבים שחרוטות עליהם מילים שמרכיבות את הסיפור היהודי, הישראלי, הסיפור של כולנו.

חלק מהגלויות ההיסטוריות הללו נשמרו מאז. מצאנו כמה מהן בתיק ששמור בארכיון הספרייה הלאומית עד היום. הגלויות חושפות את המסרים שביקש להעביר הצבא באמצעותן, ומספקות צוהר לרגעים האנושיים הקטנים של אחרי המלחמה: התנאים הלא נעימים, הציפייה לחזור הביתה או לפחות לצאת לחופשה קצרה, וגם הרצון העז לדעת מה קורה בעולם שנשאר מאחור.

"אצלי הכל בסדר", מעדכן אחד העובדים בגלויה שממוענת לרפי ויזר, המנהל המיתולוגי של מחלקת הארכיונים וכתבי היד בספרייה. "נמצא ב'קצה העולם' ומקווה להשתחרר לפני 1980". הגלויה האופטימית שהפיקו במפקדת קצין החינוך הראשי מצטטת את שירו של אהוד מנור "בשנה הבאה" – "עוד נראה, עוד נראה כמה טוב יהיה". עובד אחר ביקש להודות לעובדת חנה ששלחה לו קטעי עיתונות מסוימים. "אולי אצא לחופשה בקרוב", הוא מקווה.

בגלויה אחרת מנובמבר 1973, רק כשלושה שבועות אחרי תום המלחמה, שמח החייל עמוס על המכתבים שקיבל מעובדי המחלקה. "טוב לראות שיש אנשים שעדיין מתעסקים בקטלוגים ובארכיונים ולא בשטויות כמו אלו שאנחנו מתעסקים בהן", כתב עמוס. הוא לא שכח להוסיף ברכות לעובדת רחל ש"נפלה בפח והתחתנה", ולצרף עדכון: "אומרים שנישאר פה עוד הרבה זמן, אבל אפשר לקוות שנחזור מהר". על פני הגלויה מופיע הכיתוב "אני מרגיש חמש חמש", שאפשר רק לקוות שאכן ייצג את תחושות החיילים באותו זמן.

בדצמבר 1973 כותב החייל מוטי את הגלויה שפתיחתה צוטטה בפתח הכתבה הזאת. לחיילים קר, ומוטי "רוצה להאמין כי הכל כשורה והכל זורם באפיק הרגיל" בעבודת המחלקה. בהמשך הוא מספר כיצד בחופשתו הקצרה הספיק לבקר את רפי ויזר, מנהל מחלקת כתבי היד והארכיונים, ומביע תקווה שבחופשתו הבאה יוכל לבקר גם את שאר המחלקה. על גלויה אחרת שמצידה האחד קריקטורה של דוש, ושנשלחה כחודשיים לאחר מכן, מספר מוטי שהוא חזר "לאותו 'דונם' אדמה שאותו אני מכיר כבר מימים ימימה". מה עוד מעדכן מוטי? "אצלי ודאי שאין כל חדש פרט לשעמום שהולך ומתגבר". אבל למוטי יש פתרון: "נדמה לי שהדפים במחלקה עדיין לא אזלו וכל תוכניות הקיצוב והצמצום שפוקדים [כך במקור – ע.נ.] גם את האוניברסיטה לא חייבים להפריע לאי אילו מכתבים שישלחו לעברי מכיוונכם". שיעול שיעול. עזרו לחבריכם שבחזית ושלחו מכתבים.

עוד גלויה ממוטי קצרה הרבה יותר אבל טומנת בחובה מסר אופטימי. על הצד הכתוב כתב מוטי רק "מי יתן…להתראות", והוסיף חץ שמפנה את הקוראות והקוראים לצידה השני של הגלויה. שם מופיע ציור בעט – אולי פרי עטו של מוטי – של פרח פורח במדבר, וברקע שמש זורחת. מתחת מופיע כיתוב באותיות קידוש לבנה: הביתה.

ויש בתיק גם כמה גלויות שלא כתוב עליהן כלום. על אחת מופיעה עוד קריקטורה של דוש שצייר במיוחד לכבוד המלחמה. על אחרת מופיע ציור שמביע תקווה לשלום. גלויות רבות עם איורים של חיילים שמחים וכותבים הביתה. ואחת מכילה גם קריקטורה עם מסר חינוכי שמלמדת על המצב באותן שנים: באיור נראים ארבעה ילדים עסוקים כולם במרץ בעבודות הבית. אחת קולפת תפוחי אדמה, אחד שוטף כלים, שניים משתפים פעולה בקרצוף הרצפות. בתחתית המסר, בשלוש מילים. ילדים, עזרו לאמא.

מלחמת יום כיפור נגעה כמעט בכל בית בישראל של אותן שנים. התיק הדק עם הגלויות האלה מראה כיצד נגעה המלחמה ההיא גם בעבודת הספרייה הלאומית – ואיך הספרייה הלאומית פועלת על מנת לשמר את זכר הימים ההם, מאז ועד היום.

אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, לגלות לנו פרטים חדשים, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.