הברווזון המכוער יוצא לחופשי

מסע בעקבותיו של לוחם פלמ"ח, אסיר המחתרות, שהצליח להיות גם, בזמנו הלא-חופשי בבית הסוהר המרכזי בירושלים, מתרגם ומאייר מוכשר

טוביה הדני לצד איור מתוך תרגומו ל"ברווזון המכוער"

אני מחזיקה בידי את הספרון הקטנטן העטוף בכריכת קרטון כתומה, פשוטה, וקוראת את המילים הכתובות בכתב יד עגול ומוקפד בפינה הימנית של עמוד השער: "על סף בית הספר, חגית נחמדה! קבלי ממרחקים מתנה צנועה". מתחת, הכותרת היא: "הברווזון המכוער, לפי אנדרסן. ב"ס ירושלים, ט"ו אלול, תש"ד."

 

 

מיהי חגית? מי היה המתרגם העלום של היצירה הכתובה ביד הזו? מה זה "ב"ס ירושלים"? ומהם אותם "מרחקים" מהם נשלח הספרון?

שורשי הסיפור הזה מגיעים שמונים שנה אחורה, ליום שבו בית הדין הצבאי הבריטי גזר על טוביה הדני חמש שנות מאסר בעוון החזקת נשק לא חוקי.

 

כתבה על משפטו של טוביה הדני בו נגזרו עליו חמש שנות מאסר, עיתון "הארץ" מיום 6 בספטמבר 1942.

ביום שבו הכותרות הראשיות בכל העיתונים בישרו על כך שהבריטים מצליחים סוף סוף לעצור את הגרמנים באפריקה, קל היה לפספס את הכותרת הצנועה בעמוד שלפני האחרון: "מאסר עולם בעוון החזקת כדורים".

הידיעה סיפרה על פסק הדין במשפטם של כמה מחברי ההגנה שנתפסו "בקרבת השביל המוביל לגבעת ברנר", ובחזקתם נשק שלא היה אמור להיות מחוץ לבסיסי או מחסני הצבא הבריטי. אחד מהם, כפי שצוין בכותרת, נידון למאסר עולם. שאר הנאשמים נידונו לעונשי מאסר "מופחתים" של חמש עד שבע שנים.

כשטוביה הודנסקי, אחד מאותם נאשמים, הרים את ידיו מול החיילים הבריטים שעצרו אותו ואת חבריו הוא לא חשב על ברבורים או על אגדות ילדים אירופיות. הוא כנראה חשב על גזר הדין שמצפה לו ועל המשפחה שהשאיר בבית. לא היה יופי או מעוף בעובדה שחייו, כפי שהכיר אותם עד אז, נעצרו.

טוביה (או טדי, כפי שכינו אותו חבריו ומשפחתו) נולד בלייפציג שבגרמניה, שנים ספורות לפני מלחמת העולם הראשונה. לאחר ש"נדבק" ב"חיידק הציוני" הוא הצטרף לאחת מתנועות הנוער הציוניות, עזב את משפחתו ועלה לארץ.

השנה הייתה 1932, רגע לפני 1933 השערורייתית והמפחידה. יחד עם חבריו לעלייה מגרמניה – ה"יקים" – הוא הצטרף כחבר קיבוץ גבעת ברנר, שהיה בשעתו קיבוץ עני עם מעט מידי אדמות מכדי לפרנס את כל חבריו. מאחר וטדי שימש בגרמניה כשוליית נגרים והתמחה במקצוע, הוא הקים יחד עם חברים נוספים את הנגרייה שבעתיד תהפוך למפעל שיפרסם את שמו של הקיבוץ ברחבי הארץ.

טוביה הדני בטקס ביכורים בקיבוץ גבעת ברנר. מתוך אוסף חנן בהיר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

פעולותיו בבניית הארץ ומפעליה נקטעו כעשור אחר כך. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הוא התגייס בהתנדבות לפלמ"ח, יחד עם רבים מצעירי הקיבוצים וההתיישבות. עוד לפני שהספיק לצבור ניסיון או מוניטין בארגון הוא נתפס יחד עם חברים נוספים תוך כדי מבצע הברחת נשק. מישהו הדליף את פרטי הפעולה לחיילי הצבא הבריטי, ואלה חיכו להם במקום ובשעה הייעודיים.

בבית הכלא אליו הגיע לאחר שנקצב עונשו הוא חלק חדר, מזרן מעופש ודלי-צרכים עם אסירי מחתרות נוספים.

חדר הכלא בבית הסוהר המרכזי בירושלים כפי שצייר אותו טוביה הדני

שקט לא היה שם. גם לא שולחן כתיבה, שלוות נפש או מקורות השראה יצירתיים. ובכל זאת, הוא ישב ועמל בשקידה, בשעות בהן לא הועסק בעבודות שירות עבור הנהלת הכלא, על מלאכת תרגום עדינה ויסודית של אגדת הילדים מלאת המשמעות האירונית במצבו – "הברווזון המכוער".

האם ראה את עצמו, את תולדות חייו שלו, כשכתב על סבלו ותלישותו של הברווזון?

הוּא קָם וְהָלַךְ לוֹ. הוּא עָזַב אֶת הָאֲגָם הַגָדוֹל הֶרְחֵק אֲחַרָיו וְבָּא אֶל אֲגָם קָטָן. בַּחַשֵׁכָה הִתְחַבֵּא בֵּין הָעֵצִים שֶׁעַל הָחוֹף וְחִיכָּה שָׁם לֶעֲלוֹת הַשָׁחַר.

למילים העבריות הכתובות בכתב יד יפהפה ומוקפד הוא צירף איורים ילדותיים, מלאי רוך וחן.

את היצירה הוא הקדיש לחגית, ביתו של אורי שטיינברג, שנאסר יחד אתו אבל נקצב לו מראש עונש קצר יותר.

 

העמודים הראשונים בכתב היד המאוייר

 

התוצר הסופי אינו התרגום המקצועי או המהוקצע ביותר בשפה העברית, והוא אפילו כולל שגיאות לשון שהיו נפוצות בזמן ההוא ביישוב הישראלי. כשקראתי אותו, כמעט יכולתי לשמוע את קולה של סבתי מקריאה אותו בהיגוי שכילדים היינו צוחקים עליו: משתמשת בשורוק במקום בחולם, או בש' במקום בס'.

כָּל הַבָּרְוַזוֹת הַאִמָהוֹת הַאֲחֵרוֹת שָׁמְעוּ עַל הַמִשְׁפָּחָה הָחֲדָשָׁה וְגַם אוֹדוֹת הַבָּרְוָזוֹן הַחוּם. הַבָּרְוַזָה הַאֵם הִזְמִינָה אוֹתָן לִרְאוֹת אֶת אֶפְרֹחֶיהָ. הֵן בָּאוּ וְרָאוּ. "אֵלֶה חֲמֵשֶת הַאֶפְרֹחִים הַקְטַנִים הֵם נֶחְמַדִים לְהַפְלִיא", הֵן אָמְרוּ, "אֲבָל הַבָּחוּר הָחוּם הוּא הַבָּחוּר הַמְכוּעָר בְּיוֹתֵר אֲשֶׁר רָאִינוּ פַּעַם".

האם בגלל חוסר המקצועיות התרגום לא יצא לאור בצורה מסחרית, או שהיו אלה המלחמה והמאבק בבריטים שלא אפשרו לחבר פלמ"ח חסר משאבים לקדם את יצירתו?

כך או אחרת, ילדי היישוב העברי והמדינה הצעירה לא נהנו מהיצירה הזו. הם נאלצו לחכות עד לשלהי שנות החמישים כדי לקרוא את "הברווזון המכוער" בעברית (בתרגום מלכה פישקין עבור הוצאת יזרעאל).

 

עם שחרורו מהכלא, חזר טדי לקיבוץ, שם ניהל את נגריית גבעת ברנר המפורסמת. בהמשך, בהיותו איש רוח לפני הכל, הוא שב לספסל הלימודים על מנת להשלים את השכלתו הפורמלית, ואף היה פעיל בתחום העלייה.

אבל רק לאחר מותו, ולזכרו, הוציאו חברי הקיבוץ לאור את "הספרון" (כפי שעמוס רודנר, שערך חלק מכתביה של נעמי שמר והביא גם את היצירה הזו לדפוס, מכנה אותו).

בחשבון פשוט – חגית כבר הייתה אז אישה מבוגרת, אולי אפילו אמא לילדים בוגרים, אז עכשיו היצירה הוקדשה על ידי המדפיסים לכל ילדי גבעת ברנר.

טוביה לא זכה לראות את האותיות אותן צייר בתנאים לא הגיוניים על הרצפה החשופה והקרה של בית הסוהר, מודפסות שחור על גבי נייר. או את ציוריו העדינים מקבלים צבע ומעטרים את אותם דפים.

הוא כן זכה לראות את הארץ, עליה חלם עוד בגרמניה הרחוקה ועבורה נלחם מרגע שהגיע לכאן, מתבגרת והופכת מברווזון צעיר נטול כוח או הדר לברבור יפהפה ומרשים המתהלך בגאווה ובחן בין שאר ברבורי העולם, לא פחות מהם במאומה.

אבל כשנעיין בספרון, כשנקרא בו, או כשהורינו יקראו בו באזנינו, נראה לנגד עינינו אסיר עברי גאה המתרגם, כותב ומצייר לנו על רצפת הכלא את סיפורו של אנדרסן על הברווזון המכוער, כשהוא בטוח שכל חבריו, אסירי היישוב וההגנה אינם אלא ברבורים שהולבשו בגדי ברווזונים מכוערים ונכלאו במכלאת ברווזונים, אך הם עוד ישוטו וימריאו כברבורים

(עמוס רודנר, בהקדמה לתרגום).

אסתר המלכה: למה נשכחה הזמרת הגדולה אסתר גמליאלית?

היא הייתה הזמרת הגדולה בתקופתה, גדולה יותר אפילו משושנה דמארי. טשרניחובסקי קרא לה "אסתרק'ה", וכולם קראו לה "הזמיר הארצישראלי". סיבובי ההופעות שלה הביאו אותה גם לביירות ולדמשק, אז מדוע פרשה אסתר גמליאלית מחיי הבמה כשהיא רק בת 22? סיפורה של הכוכבת הגדולה ביותר של היישוב העברי שנעלמה מהעין ומהלב של צלילי ההיסטוריה

1

אסתר גמליאלית. מתוך הקובץ "במה עברית", סוף שנות ה-30, ויקיפדיה

קצת כמו כוכב שביט, כך גם אסתר גמליאלית חלפה בשמי תרבות הזמר הארצישראלית. היא נסקה לכוכבות במהירות ובאותה מהירות גם דעכה. על שמה של גמליאלית רשומה שורה ארוכה של להיטי זמר ונכסי צאן ברזל כמו "שני שושנים", "הטנדר נוסע", "גדליה רבע איש", "בכרם תימן" ו"אל נא תגידי לי שלום". קולה הערב כיכב גם בכמה שירי ילדים אלמותיים כמו "הודי חמודי" ו"שעון בן-חיל". גמליאלית נשכחה עם השנים, בעוד שמן של זמרות אחרות מאותה תקופה, כמו שושנה דמארי, נשאר צרוב בתודעה הקולקטיבית הישראלית.

1
אסתר גמליאלית. צילום: זאב אלכסנדרוביץ'. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנות השמונים – יותר מארבעים שנה לאחר שעזבה את הבמה – עוד היו מי שהתגעגעו אליה. אבל מליבו של הקהל הרחב – וגם של מעצבי התרבות במדינה – היא נשתכחה. בריאיון נדיר שנתנה באותם ימים לעיתון "חדשות", התוודתה על התחושה שגם אם זוכרים את שיריה, שכחו אותה: "כשהיה 40 שנה למדינה, הלכו והביאו מלונדון את עפרה חזה במיוחד שתשיר 'הטנדר נוסע'. אותי שכחו. זה כאב לי נורא. לבי בכה". גמליאלית לא הייתה קוריוז חולף – היא שרה כאמור להיטי ענק שמוכרים גם היום, היא זכתה לכינוי הנדיר "הזמיר הארצישראלי" והיא נחשבה לממשיכתה של ברכה צפירה האגדית. למעשה, היא הייתה החוליה המקשרת בין צפירה ובין שושנה דמארי ומגיע לה שימשיכו לספר את הסיפור שלה – סיפורה של אגדת זמר ישראלית. 

גמליאלית נולדה במצרים ב-13 במרץ 1919. במקרה באותה שנה חלה באותו יום תענית אסתר ומכאן קיבלה את שמה. שני הוריה, יוצאי תימן, היו אז בדרכם לארץ-ישראל המנדטורית. המשפחה התיישבה בתל אביב הקטנה, באוהל בנווה צדק ליד קולנוע עדן. היא הייתה הסולנית במקהלת בית הספר "גאולה" והמורה לזמרה, דוד מערבי, ניבא לה הצלחה.

באחד מהריאיונות שקיימה, סיפרה כי כבר בילדותה נהגה לזמר בכל הזדמנות את שירי הזמרת האהובה עליה ברכה צפירה. בשנת 1936, בת 16 בלבד, עלתה לראשונה על במה "אמיתית". הכל התחיל בעקבות מודעה שראתה ברחוב ללהקת המחול של רינה ניקובה, חלוצת הבלט הישראלי. שלוש שנים קודם לכן הקימה ניקובה את להקת הבלט התנ"כית, שכללה שבע רקדניות והעלתה על הבמות מופע ריקוד ושירה. גמליאלית התקבלה ללהקה ושם התבלטה בזכות כישרון השירה שלה וקולה הערב. עולם המחול לא עניין את גמליאלית, שמעולם לא למדה שירה באופן מקצועי, ופשוט נהנתה מההזדמנות לשיר במסגרת הלהקה. הלהקה זכתה לביקורות אוהדות ויצאה לסיבוב הופעות גדול שהגיע אפילו עד לאולמות ביירות ודמשק.

1
מתוך ביקורת על אסתר גמליאלית שהתפרסמה בדבר, 7 ביולי 1950

יו מאסט גו טו אמריקה!

העיתונאי גרשון סווט, ששמע את זמרתה בהופעה, המליץ עליה לתחנת הרדיו "קול ירושלים" וכמוהו גם העיתונאי אליעזר לוברני. בעקבות ההמלצות החמות היא הוזמנה לשם לשיר משירי מרדכי זעירא בשידור חי וישיר בערב ראש השנה 1937. הגייתה המדויקת, הקול בעל הגוון החלילי והחן שבזמרתה, כבשו את לבבות המאזינים. בין אלו שנצמדו למקלט הרדיו היה גם שחקן תיאטרון "המטאטא" יוסף גולנד, שמיד הזמין אותה ללהקה למבחן בד תחת עינו הבוחנת של בצלאל לונדון (אביו של ירון לונדון). היא התקבלה כמובן. במקביל להצלחתה ב"מטאטא", הופיעה גמליאלית גם כחלק משלישיית זמר עם יעקב טימן ושמואל רודנסקי, ויחד עם משה וילנסקי הופיעה ביישובי חומה ומגדל. קול הזמיר שלה לא הותיר שום אוזן אדישה – אפילו השחקן היהודי זוכה פרס האוסקר, פול מוני, שביקר בארץ-ישראל בפברואר 1938, התרשם עמוקות מהופעתה בפניו בנשף הפרידה שנערך לכבוד עזיבתו את הארץ. היא הותירה על מוני רושם כה עז עד כדי כך שהציע לה לנסוע ולנסות את מזלה בארה"ב – "יו מאסט גו טו אמריקה!", אמר לה. אבל לגמליאלית היו חלומות אחרים והצלחתה בארץ היתה מסחררת.

1
חברי "המטאטא" עם השחקן פול מוני, פורסמה בחוברת הגלגל 11.10.1945, אסתר גמליאלית יושבת בשורה התחתונה, שלישית מימין. מתוך ויקיפדיה

תיאטרון "המטאטא", במסגרתו הופיעה גמליאלית, הופיע בכל הארץ במופע סאטירי, וזכה להצלחה רבה ביישוב היהודי הקטן. בין להיטיה בתקופה זו היו "שיר המטאטא", "שיר הטנדר" ו"גדליה רבע איש". שאול טשרניחובסקי, שקרא לה אסתרק'ה, החמיא לה נרגשות אחרי שצפה בה מבצעת את שירו "בת הרב" בלוויית מלחין השיר, נחום נרדי, על הפסנתר. גם אלתרמן וזעירא כתבו לה שירים, למשל את "גדליה רבע איש", עליו העידה ששילמה לירה וחצי, שהיו הון בתקופתה, וגם את השיר "ליל גליל" שאותו שרה במופע ששינה את מהלך חייה לתמיד.

בשנת 1939, אחרי מופע "נשף הגליל" שנערך דווקא בנס ציונה, התייצב מולה השומר אביגדור יוסיפון, שנחשב נועז ויפה-תואר, ואמר לה ישירות – "אני רוצה אותך". לימים סיפרה בריאיון שכל ניסיונותיה להתחמק ממנו עלו בתוהו. הוא פשוט חיזר אחריה ללא הרף במשך כשבועיים, עד שהודתה כי התאהבה בו גם והסכימה להצעת הנישואים שלו. הזוג התחתן והתיישב במושב בית עובד. לאחר מכן גמליאלית עוד הופיעה מדי פעם, בעיקר עם נחום נרדי, שגם כתב לה בתקופה הזו את הלהיט "אל נא תאמר לי שלום". נרדי רצה שיטוסו למסע הופעות בארה"ב, אך גמליאלית הסכימה להופיע רק בארץ ובמשורה. עם לידת בנה הבכור, התמסרה לגידולו ולטיפול בבית ובמשק, ונטשה את הקריירה המזהירה שחיכתה לה, למעט גיחות ספורדיות אל הבמה אחת לכמה זמן. "הזמיר הארצישראלי" שזרח בשמי הזמר בארץ, נעלם באותה מהירות בה פרח.

1
מודעת הברכה של חברי לרגל נישואי אסתר ואביגדור. מתוך "דבר", 4 ביולי 1939

בקריאה מודרנית אפשר אולי לתרגם את בחירתה של גמליאלית בחיי עקרת בית על פני קריירה מוזיקלית לביטול עצמי, אבל נראה שגמליאלית עצמה לא ראתה זאת כך. אמנם שנים לאחר מכן, בריאיון לנרי לבנה בעיתון "חדשות", אמרה ש"הקנאה היא מחלה ממארת" – ולא יספה – אך גמליאלית נשאבה לחיי המשפחה. בהתחלה עוד המשיכה מדי פעם להגיח למחוזות השירה הישראלית. בשנת 1947, למשל, השתתפה בפסטיבל הנוער הראשון בפראג עם השיר "שולמית" ומשם הסכימה להצעה להופיע באירופה מול יהודים ניצולי שואה. אבל אחר כך סירבה להצעות להופיע בפסטיבלים במוסקבה ובוורשה, ומדי פעם הסכימה להשתתף במסיבות פרטיות. בזמן מלחמת השחרור היא הופיעה בבית החולים בלינסון בפני פצועים ואחד הרופאים נהג לומר לה כי הופעותיה מיטיבות עם הפצועים יותר מאשר זריקה. 

אולי עזבתי את הבימה מוקדם מדי

בשנת 1952 עבר הזוג יוסיפון וגמליאלית לרמת ישי ושם השתקעו. בריאיון ל"מעריב" משנת 1960, הודתה גמליאלית כי היא טוטאלית בהתמסרותה לאימהות, ובכך למעשה "פינתה מקום לשושנה דמארי". עד כדי כך היא שקעה באלמוניותה שלשכניה במקום מגוריה החדש כלל לא היה מושג מי היא. באותו ריאיון העלתה הרהורי חרטה מסוימים: "אולי עזבתי את הבימה מוקדם מדי. בשנים הראשונות כאב לי לפעמים מאוד. הרבה מראשי העדה שלי ניסו לשכנע לחזור. אבל היה לי ילד ואחריות. כעת אני פוחדת. אני רוצה להיות כמו פעם – וזה לא ייתכן. הקהל אחר. את מצעד הפזמונים הגישו לי על מגש נוח…אשמח מאוד להופיע מפעם לפעם אם זה לא יפריע לחיי המשפחה שלי. הייתי רוצה גם להקליט – בעלי וילדיי אוהבים מאוד את תקליטיי והתקליטים הישנים כבר שחוקים. אבל לחזור לגמרי? להתחיל הכל מחדש? כבר עברו השנים".

1
אסתר גמליאלית. צילום: זאב אלכסנדרוביץ'. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

עשור לאחר מכן נשמעה גמליאלית החלטית הרבה יותר. "משום מה יש דעה קדומה שאביגדור לא מרשה לי לשיר וזה לא נכון," אמרה גמליאלית בריאיון ל"מעריב", שהתפרסם לאחר הופעה נדירה במועדון הזמר ברדיו, הופעה שהתקבלה על ידי הקהל באהדה בלתי רגילה. "אני פרשתי כשהייתי בשיא. לא אהבתי את חיי הבמה, הם לא התאימו לי. לא יכולתי לחייך מאונס והעיר הייתה מלאה בנחשים…20 שנה הייתי טבועה בקלחת הבית. חקלאית, עקרת בית. אוהבת סדר וניקיון, אוהבת לבשל, לתפור ולרקום. ועכשיו הילדים גדלו". 

מעניין אולי להשוות בין הקריירה של גמליאלית לזאת ש"תפסה את מקומה" – שושנה דמארי. בניגוד לגמליאלית שהתמסרה להורות, דמארי בחרה אחרת. כשעמדה מול אותה התלבטות בחרה דמארי דווקא לנסוע לחו"ל לתקופות זמן ארוכות והשתתפה בסיבובי הופעות ארוכים הרחק מבתה היחידה. דמארי ספגה לא מעט ביקורת על כך, אך זה היה המחיר עבור קריירה בת עשרות שנים.

1
אסתר גמליאלית. ילום: זאב אלכסנדרוביץ'. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גמליאלית, כאמור, המשיכה בחיי הבית ומיעטה להופיע. בשנת 1993, אחרי שלקה בעלה בשבץ מוחי, החליט יוסיפון כי אין טעם בחייו. הוא הודיע לאסתר כי דאג לה לכל ושכלום לא יחסר לה והתאבד בירייה בראשו. אסתר המשיכה לחיות בגפה ברמת ישי עד למותה בגיל 93, ב-17 באוקטובר 2012, רחוקה מחיקו המחמם של הזיכרון הציבורי. עשור לאחר מותה זה הזמן לזכור ולהזכיר את הכישרון, הפוטנציאל וההחמצה שהיו מנת חלקה של הזמרת הנפלאה הזו.

אם תרצו להעיר על האמור בכתבה או להוסיף דבר מה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

כשרון בלתי ניתן לחיקוי: נגן הקאנון יוסף זערור

יוסף זערור היה נגן קאנון מוכשר ששימש שנים רבות כמנהל המוזיקלי של רשות השידור בעיראק. עם עלייתו ארצה הוא נאלץ להיאבק על מקומו, אולם כשרונו הרב הוביל אותו להצלחה מחודשת גם בישראל

יוסף זערור בקונגרס קהיר 1932

יום אחד, במהלך חזרות של תזמורת המקאם העיראקית של רשות השידור הישראלית, ראה נגן הקאנון יוסף זערור נגן קאנון אחר, אברהם סלמן, יושב מאחורי הדלת ומנסה לחקות את נגינתו המופלאה של זערור. זה האחרון יצא אליו, ואמר לו בדרך הלצה עיראקית ססגונית: "מה אתה עושה, ילד? מנסה לחקות את הנגינה שלי? להעתיק ממני?". ההלצה מרככת את המצב הקשה, שבו תלמיד מנסה לתפוס את המקום של רבו, משום שאת אברהם סלמן זערור הכיר עוד בעיראק, כשזערור היה המנהל המוזיקלי של רשות השידור העיראקית וסלמן היה נגן צעיר. זערור נהג לקדם נגנים צעירים ומוכשרים, בעיקר מקרב הקהילה היהודית, ואברהם סלמן היה אחד מהם.

תזמורת רשות השידור העיראקי 1936

יוסף זערור נולד ב-1902 למשפחה אמידה בבגדאד. מגיל צעיר גילה כישרון מוזיקלי, ובגיל 18 קנה לעצמו את הקאנון הראשון שלו. הוא התמחה גם בנגינה בכינור ובצ'לו. ב-1932 השתתף יחד עם נגנים עיראקים נוספים (כולם יהודים) בקונגרס המוזיקה הערבית הראשון בקהיר. הקלטה נדירה מקונגרס זה מצויה באוספי הספריה הלאומית. בהקלטה שומעים את נגינתו הוירטואוזית של זערור על הקאנון. כשרונו זיכה אותו במדליה ובמקום הראשון בקונגרס.
ב-1936 הצטרף לרשות השידור העיראקית וב-1941 כבר הפך למנהל המוזיקלי של התחנה. הוא החזיק במשרה זו עד ליום עלייתו לישראל, ב-1951. במהלך השנים שעבד ברשות השידור העיראקית, הוא קידם מוזיקאים יהודים רבים, ביניהם הזמר סלים שובת, אלבר אליאס, אברהם דאוד, אברהם סלמן, דאוד אכרם, חאקי עובדיה, שווע יחזקאל, אליאס זבידה, ששון עבדו, יוסף יעקב שם טוב ואת הזמר היהודי הצעיר צלאח אלשבלי.

תזמורת רשות השידור העיראקי 1938

זערור קידם לא רק זמרים יהודים. כאשר בא להיבחן בפניו הזמר העיראקי נאזם אלרזאלי, הוא שר שיר בסגנון מצרי. זערור ביקש ממנו לשיר שיר עיראקי, ואמר לו כי המקאם העיראקי הולם יותר את כשרונו וסגנון שירתו. לאחר הבחינה, זערור אמר לרזאלי כי הוא כשרוני מאוד וכי צפוי לו עתיד גדול, וכך היה.

במהלך השנים שבהן עבד ברשות השידור העיראקית, הוא הלחין מנגינות פופולאריות רבות ועבד עם גדולי הזמר הערבי של התקופה, החל מהמלחין המוערך עבד אלוהאב וכלה בכוכבת הגדולה של העולם הערבי, אום כולתום.
על אף שהיה נגן מבוקש מאוד, בתור עובד מדינה הוא לא נתן הופעות פרטיות אלא למספר מצומצם של אישים, ביניהם מלך עיראק, המלך פייסל, וראש הממשלה, נורי סעיד.

ביקור של סמי שאווה הכנר המפורסם ב1931 בבגדד – מופע בסינמה רויאל בגדד עם יוסף זערור על הקאנון ועזורי על העוד

העלייה ארצה הביאה עמה בהכרח ירידה חדה במעמדו של זערור, והוא עבר מניהול של זמרים ותזמורות לנגינה בהופעות פרטיות בפני משפחות מהקהילה העיראקית בישראל. למרות שירד מהמעמד הרם שלו זכה בעיראק, הוא המשיך לנסות ולשלב מוזיקאים נוספים. משפחתו מספרת כי כשהיו מציעים לו לנגן בשמחות משפחתיות, הוא היה שואל אם הם מעוניינים גם בנגן כינור או עוד, שילווה את נגינת הקאנון. המזמינים דחו את ההצעה, כי רצו לשמוע רק את נגינתו של יוסף זערור. עם זאת, המזמינים שלמו לזערור כמו לתזמורת שלמה, מתוך הערכה לכשרונו הרב.

קונגרס קהיר 1932 למוסיקה ערבית – המשלחת העיראקית שכולם בה יהודים חוץ מהזמר מוחמד אלקובנג'י . יוסף זערור אחד מהבכירים בתזמורת וזכה בפרס הראשון בניגינה על הקאנון

כשרונו הרב הביא לו הכרה מחודשת בישראל והוא הקים את תזמורת המקאם העיראקי צ'לרי בגדאד שהייתה חלק מהתזמורת הערבית של רשות השידור. את ההקלטות הרבות של יוסף זערור במסגרת רשות השידור ניתן למצוא באוספי הספריה הלאומית. אולם, בעבור הצלחה זו הוא נאלץ להיאבק על מקומו בין מוזיקאים שכבר התבססו בארץ, חלקם כאלה שקידם וטיפח בעיראק.

יוסף זערור 1966 בביתו בישראל

הסיפור שבו פתחנו מדגים את המאבק על המקום והיוקרה בין עולים חדשים לעולים ותיקים יותר ואת כשרונו החד-פעמי והבלתי ניתן לחיקוי של יוסף זערור. נגנים רבים ניסו להגיע ליכולות שלו, כולל נינו, נגן הקאנון דוד רגב-זערור. הוא מספר שהוא מנסה לנגן כמו סבא-רבא שלו, ומקווה שיום אחד יצליח.

תודה רבה לדוד רגב-זערור על הסיפורים והתמונות 

"אפשר לקוות שנחזור מהר": עובדי הספרייה הלאומית כותבים מחזית מלחמת יום כיפור

מלחמת יום הכיפורים לא השאירה את הספרייה הלאומית אדישה. גם עובדי הספרייה נקראו לחזית ונשארו לשרת עוד חודשים ארוכים במילואים לאורך קווי החזית. בזמן הזה הם עדכנו את חבריהם במחלקת הארכיונים וכתבי היד בנעשה, בשלומם, והביעו תקווה לשוב ולעסוק במה שבאמת חשוב: "טוב לראות שיש אנשים שעדיין מתעסקים בקטלוגים ובארכיונים"

גלויות מחזית יום כיפור שנשלחו למחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

“חושך, עלטה מסביב, רוח נושבת והקור די צורב. לא נורא מתגברים. אני מאמין שסיטואציות דומות לא פוקדות אתכם/ן באחד האֵי-שָמִים של ירושלים…".

במחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית אולי עוסקים יום יום במסמכים היסטוריים ובעדויות מפעימות מן העבר הרחוק – אבל לא מדובר במגדל שן מנותק ואטום לרחשי הסביבה. במחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית עובדים בני אדם, וכדרך בני האדם הם מושפעים מהנעשה בחוץ, מההתפתחויות הפוליטיות והמדיניות, ומשאר ענייני דיומא.

כך קרה גם באוקטובר 1973, חודש תשרי תשל"ג, ובחודשים הארוכים שבאו בעקבותיו. עובדי מחלקת כתבי היד של הספרייה נקראו לחזית במהלך מלחמת יום הכיפורים, ושירתו עוד חודשי מילואים ארוכים לאחר מכן בשמירה על גבולות מדינת ישראל. באותו זמן סיפק צבא ההגנה לישראל לחיילים שורת גלויות כדי לעודד את אותם לכתוב הביתה – תחת מגבלות צנזורה – וכמה מאנשי מחלקת כתבי היד שלנו ניצלו זאת. הם בחרו לכתוב לא רק לבני משפחתם, אלא גם להתעדכן בנעשה בין גווילי הקלף והניירות המצהיבים שחרוטות עליהם מילים שמרכיבות את הסיפור היהודי, הישראלי, הסיפור של כולנו.

חלק מהגלויות ההיסטוריות הללו נשמרו מאז. מצאנו כמה מהן בתיק ששמור בארכיון הספרייה הלאומית עד היום. הגלויות חושפות את המסרים שביקש להעביר הצבא באמצעותן, ומספקות צוהר לרגעים האנושיים הקטנים של אחרי המלחמה: התנאים הלא נעימים, הציפייה לחזור הביתה או לפחות לצאת לחופשה קצרה, וגם הרצון העז לדעת מה קורה בעולם שנשאר מאחור.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

"אצלי הכל בסדר", מעדכן אחד העובדים בגלויה שממוענת לרפי ויזר, המנהל המיתולוגי של מחלקת הארכיונים וכתבי היד בספרייה. "נמצא ב'קצה העולם' ומקווה להשתחרר לפני 1980". הגלויה האופטימית שהפיקו במפקדת קצין החינוך הראשי מצטטת את שירו של אהוד מנור "בשנה הבאה" – "עוד נראה, עוד נראה כמה טוב יהיה". עובד אחר ביקש להודות לעובדת חנה ששלחה לו קטעי עיתונות מסוימים. "אולי אצא לחופשה בקרוב", הוא מקווה.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

בגלויה אחרת מנובמבר 1973, רק כשלושה שבועות אחרי תום המלחמה, שמח החייל עמוס על המכתבים שקיבל מעובדי המחלקה. "טוב לראות שיש אנשים שעדיין מתעסקים בקטלוגים ובארכיונים ולא בשטויות כמו אלו שאנחנו מתעסקים בהן", כתב עמוס. הוא לא שכח להוסיף ברכות לעובדת רחל ש"נפלה בפח והתחתנה", ולצרף עדכון: "אומרים שנישאר פה עוד הרבה זמן, אבל אפשר לקוות שנחזור מהר". על פני הגלויה מופיע הכיתוב "אני מרגיש חמש חמש", שאפשר רק לקוות שאכן ייצג את תחושות החיילים באותו זמן.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

בדצמבר 1973 כותב החייל מוטי את הגלויה שפתיחתה צוטטה בפתח הכתבה הזאת. לחיילים קר, ומוטי "רוצה להאמין כי הכל כשורה והכל זורם באפיק הרגיל" בעבודת המחלקה. בהמשך הוא מספר כיצד בחופשתו הקצרה הספיק לבקר את רפי ויזר, מנהל מחלקת כתבי היד והארכיונים, ומביע תקווה שבחופשתו הבאה יוכל לבקר גם את שאר המחלקה. על גלויה אחרת שמצידה האחד קריקטורה של דוש, ושנשלחה כחודשיים לאחר מכן, מספר מוטי שהוא חזר "לאותו 'דונם' אדמה שאותו אני מכיר כבר מימים ימימה". מה עוד מעדכן מוטי? "אצלי ודאי שאין כל חדש פרט לשעמום שהולך ומתגבר". אבל למוטי יש פתרון: "נדמה לי שהדפים במחלקה עדיין לא אזלו וכל תוכניות הקיצוב והצמצום שפוקדים [כך במקור – ע.נ.] גם את האוניברסיטה לא חייבים להפריע לאי אילו מכתבים שישלחו לעברי מכיוונכם". שיעול שיעול. עזרו לחבריכם שבחזית ושלחו מכתבים.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
גלויה עם קריקטורה של דוש. מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

עוד גלויה ממוטי קצרה הרבה יותר אבל טומנת בחובה מסר אופטימי. על הצד הכתוב כתב מוטי רק "מי יתן…להתראות", והוסיף חץ שמפנה את הקוראות והקוראים לצידה השני של הגלויה. שם מופיע ציור בעט – אולי פרי עטו של מוטי – של פרח פורח במדבר, וברקע שמש זורחת. מתחת מופיע כיתוב באותיות קידוש לבנה: הביתה.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

ויש בתיק גם כמה גלויות שלא כתוב עליהן כלום. על אחת מופיעה עוד קריקטורה של דוש שצייר במיוחד לכבוד המלחמה. על אחרת מופיע ציור שמביע תקווה לשלום. גלויות רבות עם איורים של חיילים שמחים וכותבים הביתה. ואחת מכילה גם קריקטורה עם מסר חינוכי שמלמדת על המצב באותן שנים: באיור נראים ארבעה ילדים עסוקים כולם במרץ בעבודות הבית. אחת קולפת תפוחי אדמה, אחד שוטף כלים, שניים משתפים פעולה בקרצוף הרצפות. בתחתית המסר, בשלוש מילים. ילדים, עזרו לאמא.

1
מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

מלחמת יום כיפור נגעה כמעט בכל בית בישראל של אותן שנים. התיק הדק עם הגלויות האלה מראה כיצד נגעה המלחמה ההיא גם בעבודת הספרייה הלאומית – ואיך הספרייה הלאומית פועלת על מנת לשמר את זכר הימים ההם, מאז ועד היום.

אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, לגלות לנו פרטים חדשים, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.