אסתר המלכה: למה נשכחה הזמרת הגדולה אסתר גמליאלית?

היא הייתה הזמרת הגדולה בתקופתה, גדולה יותר אפילו משושנה דמארי. טשרניחובסקי קרא לה "אסתרק'ה", וכולם קראו לה "הזמיר הארצישראלי". סיבובי ההופעות שלה הביאו אותה גם לביירות ולדמשק, אז מדוע פרשה אסתר גמליאלית מחיי הבמה כשהיא רק בת 22? סיפורה של הכוכבת הגדולה ביותר של היישוב העברי שנעלמה מהעין ומהלב של צלילי ההיסטוריה

אסתר גמליאלית. מתוך הקובץ "במה עברית", סוף שנות ה-30, ויקיפדיה

קצת כמו כוכב שביט, כך גם אסתר גמליאלית חלפה בשמי תרבות הזמר הארצישראלית. היא נסקה לכוכבות במהירות ובאותה מהירות גם דעכה. על שמה של גמליאלית רשומה שורה ארוכה של להיטי זמר ונכסי צאן ברזל כמו "שני שושנים", "הטנדר נוסע", "גדליה רבע איש", "בכרם תימן" ו"אל נא תגידי לי שלום". קולה הערב כיכב גם בכמה שירי ילדים אלמותיים כמו "הודי חמודי" ו"שעון בן-חיל". גמליאלית נשכחה עם השנים, בעוד שמן של זמרות אחרות מאותה תקופה, כמו שושנה דמארי, נשאר צרוב בתודעה הקולקטיבית הישראלית.

אסתר גמליאלית. צילום: זאב אלכסנדרוביץ'. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנות השמונים – יותר מארבעים שנה לאחר שעזבה את הבמה – עוד היו מי שהתגעגעו אליה. אבל מליבו של הקהל הרחב – וגם של מעצבי התרבות במדינה – היא נשתכחה. בריאיון נדיר שנתנה באותם ימים לעיתון "חדשות", התוודתה על התחושה שגם אם זוכרים את שיריה, שכחו אותה: "כשהיה 40 שנה למדינה, הלכו והביאו מלונדון את עפרה חזה במיוחד שתשיר 'הטנדר נוסע'. אותי שכחו. זה כאב לי נורא. לבי בכה". גמליאלית לא הייתה קוריוז חולף – היא שרה כאמור להיטי ענק שמוכרים גם היום, היא זכתה לכינוי הנדיר "הזמיר הארצישראלי" והיא נחשבה לממשיכתה של ברכה צפירה האגדית. למעשה, היא הייתה החוליה המקשרת בין צפירה ובין שושנה דמארי ומגיע לה שימשיכו לספר את הסיפור שלה – סיפורה של אגדת זמר ישראלית.

גמליאלית נולדה במצרים ב-13 במרץ 1919. במקרה באותה שנה חלה באותו יום תענית אסתר ומכאן קיבלה את שמה. שני הוריה, יוצאי תימן, היו אז בדרכם לארץ-ישראל המנדטורית. המשפחה התיישבה בתל אביב הקטנה, באוהל בנווה צדק ליד קולנוע עדן. היא הייתה הסולנית במקהלת בית הספר "גאולה" והמורה לזמרה, דוד מערבי, ניבא לה הצלחה.

באחד מהריאיונות שקיימה, סיפרה כי כבר בילדותה נהגה לזמר בכל הזדמנות את שירי הזמרת האהובה עליה ברכה צפירה. בשנת 1936, בת 16 בלבד, עלתה לראשונה על במה "אמיתית". הכל התחיל בעקבות מודעה שראתה ברחוב ללהקת המחול של רינה ניקובה, חלוצת הבלט הישראלי. שלוש שנים קודם לכן הקימה ניקובה את להקת הבלט התנ"כית, שכללה שבע רקדניות והעלתה על הבמות מופע ריקוד ושירה. גמליאלית התקבלה ללהקה ושם התבלטה בזכות כישרון השירה שלה וקולה הערב. עולם המחול לא עניין את גמליאלית, שמעולם לא למדה שירה באופן מקצועי, ופשוט נהנתה מההזדמנות לשיר במסגרת הלהקה. הלהקה זכתה לביקורות אוהדות ויצאה לסיבוב הופעות גדול שהגיע אפילו עד לאולמות ביירות ודמשק.

מתוך ביקורת על אסתר גמליאלית שהתפרסמה בדבר, 7 ביולי 1950

יו מאסט גו טו אמריקה!

העיתונאי גרשון סווט, ששמע את זמרתה בהופעה, המליץ עליה לתחנת הרדיו "קול ירושלים" וכמוהו גם העיתונאי אליעזר לוברני. בעקבות ההמלצות החמות היא הוזמנה לשם לשיר משירי מרדכי זעירא בשידור חי וישיר בערב ראש השנה 1937. הגייתה המדויקת, הקול בעל הגוון החלילי והחן שבזמרתה, כבשו את לבבות המאזינים. בין אלו שנצמדו למקלט הרדיו היה גם שחקן תיאטרון "המטאטא" יוסף גולנד, שמיד הזמין אותה ללהקה למבחן בד תחת עינו הבוחנת של בצלאל לונדון (אביו של ירון לונדון). היא התקבלה כמובן. במקביל להצלחתה ב"מטאטא", הופיעה גמליאלית גם כחלק משלישיית זמר עם יעקב טימן ושמואל רודנסקי, ויחד עם משה וילנסקי הופיעה ביישובי חומה ומגדל. קול הזמיר שלה לא הותיר שום אוזן אדישה – אפילו השחקן היהודי זוכה פרס האוסקר, פול מוני, שביקר בארץ-ישראל בפברואר 1938, התרשם עמוקות מהופעתה בפניו בנשף הפרידה שנערך לכבוד עזיבתו את הארץ. היא הותירה על מוני רושם כה עז עד כדי כך שהציע לה לנסוע ולנסות את מזלה בארה"ב – "יו מאסט גו טו אמריקה!", אמר לה. אבל לגמליאלית היו חלומות אחרים והצלחתה בארץ היתה מסחררת.

חברי "המטאטא" עם השחקן פול מוני, פורסמה בחוברת הגלגל 11.10.1945, אסתר גמליאלית יושבת בשורה התחתונה, שלישית מימין. מתוך ויקיפדיה

תיאטרון "המטאטא", במסגרתו הופיעה גמליאלית, הופיע בכל הארץ במופע סאטירי, וזכה להצלחה רבה ביישוב היהודי הקטן. בין להיטיה בתקופה זו היו "שיר המטאטא", "שיר הטנדר" ו"גדליה רבע איש". שאול טשרניחובסקי, שקרא לה אסתרק'ה, החמיא לה נרגשות אחרי שצפה בה מבצעת את שירו "בת הרב" בלוויית מלחין השיר, נחום נרדי, על הפסנתר. גם אלתרמן וזעירא כתבו לה שירים, למשל את "גדליה רבע איש", עליו העידה ששילמה לירה וחצי, שהיו הון בתקופתה, וגם את השיר "ליל גליל" שאותו שרה במופע ששינה את מהלך חייה לתמיד.

בשנת 1939, אחרי מופע "נשף הגליל" שנערך דווקא בנס ציונה, התייצב מולה השומר אביגדור יוסיפון, שנחשב נועז ויפה-תואר, ואמר לה ישירות – "אני רוצה אותך". לימים סיפרה בריאיון שכל ניסיונותיה להתחמק ממנו עלו בתוהו. הוא פשוט חיזר אחריה ללא הרף במשך כשבועיים, עד שהודתה כי התאהבה בו גם והסכימה להצעת הנישואים שלו. הזוג התחתן והתיישב במושב בית עובד. לאחר מכן גמליאלית עוד הופיעה מדי פעם, בעיקר עם נחום נרדי, שגם כתב לה בתקופה הזו את הלהיט "אל נא תאמר לי שלום". נרדי רצה שיטוסו למסע הופעות בארה"ב, אך גמליאלית הסכימה להופיע רק בארץ ובמשורה. עם לידת בנה הבכור, התמסרה לגידולו ולטיפול בבית ובמשק, ונטשה את הקריירה המזהירה שחיכתה לה, למעט גיחות ספורדיות אל הבמה אחת לכמה זמן. "הזמיר הארצישראלי" שזרח בשמי הזמר בארץ, נעלם באותה מהירות בה פרח.

מודעת הברכה של חברי לרגל נישואי אסתר ואביגדור. מתוך "דבר", 4 ביולי 1939

בקריאה מודרנית אפשר אולי לתרגם את בחירתה של גמליאלית בחיי עקרת בית על פני קריירה מוזיקלית לביטול עצמי, אבל נראה שגמליאלית עצמה לא ראתה זאת כך. אמנם שנים לאחר מכן, בריאיון לנרי לבנה בעיתון "חדשות", אמרה ש"הקנאה היא מחלה ממארת" – ולא יספה – אך גמליאלית נשאבה לחיי המשפחה. בהתחלה עוד המשיכה מדי פעם להגיח למחוזות השירה הישראלית. בשנת 1947, למשל, השתתפה בפסטיבל הנוער הראשון בפראג עם השיר "שולמית" ומשם הסכימה להצעה להופיע באירופה מול יהודים ניצולי שואה. אבל אחר כך סירבה להצעות להופיע בפסטיבלים במוסקבה ובוורשה, ומדי פעם הסכימה להשתתף במסיבות פרטיות. בזמן מלחמת השחרור היא הופיעה בבית החולים בלינסון בפני פצועים ואחד הרופאים נהג לומר לה כי הופעותיה מיטיבות עם הפצועים יותר מאשר זריקה.

אולי עזבתי את הבימה מוקדם מדי

בשנת 1952 עבר הזוג יוסיפון וגמליאלית לרמת ישי ושם השתקעו. בריאיון ל"מעריב" משנת 1960, הודתה גמליאלית כי היא טוטאלית בהתמסרותה לאימהות, ובכך למעשה "פינתה מקום לשושנה דמארי". עד כדי כך היא שקעה באלמוניותה שלשכניה במקום מגוריה החדש כלל לא היה מושג מי היא. באותו ריאיון העלתה הרהורי חרטה מסוימים: "אולי עזבתי את הבימה מוקדם מדי. בשנים הראשונות כאב לי לפעמים מאוד. הרבה מראשי העדה שלי ניסו לשכנע לחזור. אבל היה לי ילד ואחריות. כעת אני פוחדת. אני רוצה להיות כמו פעם – וזה לא ייתכן. הקהל אחר. את מצעד הפזמונים הגישו לי על מגש נוח…אשמח מאוד להופיע מפעם לפעם אם זה לא יפריע לחיי המשפחה שלי. הייתי רוצה גם להקליט – בעלי וילדיי אוהבים מאוד את תקליטיי והתקליטים הישנים כבר שחוקים. אבל לחזור לגמרי? להתחיל הכל מחדש? כבר עברו השנים".

עשור לאחר מכן נשמעה גמליאלית החלטית הרבה יותר. "משום מה יש דעה קדומה שאביגדור לא מרשה לי לשיר וזה לא נכון," אמרה גמליאלית בריאיון ל"מעריב", שהתפרסם לאחר הופעה נדירה במועדון הזמר ברדיו, הופעה שהתקבלה על ידי הקהל באהדה בלתי רגילה. "אני פרשתי כשהייתי בשיא. לא אהבתי את חיי הבמה, הם לא התאימו לי. לא יכולתי לחייך מאונס והעיר הייתה מלאה בנחשים…20 שנה הייתי טבועה בקלחת הבית. חקלאית, עקרת בית. אוהבת סדר וניקיון, אוהבת לבשל, לתפור ולרקום. ועכשיו הילדים גדלו".

מעניין אולי להשוות בין הקריירה של גמליאלית לזאת ש"תפסה את מקומה" – שושנה דמארי. בניגוד לגמליאלית שהתמסרה להורות, דמארי בחרה אחרת. כשעמדה מול אותה התלבטות בחרה דמארי דווקא לנסוע לחו"ל לתקופות זמן ארוכות והשתתפה בסיבובי הופעות ארוכים הרחק מבתה היחידה. דמארי ספגה לא מעט ביקורת על כך, אך זה היה המחיר עבור קריירה בת עשרות שנים.

אסתר גמליאלית. ילום: זאב אלכסנדרוביץ'. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גמליאלית, כאמור, המשיכה בחיי הבית ומיעטה להופיע. בשנת 1993, אחרי שלקה בעלה בשבץ מוחי, החליט יוסיפון כי אין טעם בחייו. הוא הודיע לאסתר כי דאג לה לכל ושכלום לא יחסר לה והתאבד בירייה בראשו. אסתר המשיכה לחיות בגפה ברמת ישי עד למותה בגיל 93, ב-17 באוקטובר 2012, רחוקה מחיקו המחמם של הזיכרון הציבורי. עשור לאחר מותה זה הזמן לזכור ולהזכיר את הכישרון, הפוטנציאל וההחמצה שהיו מנת חלקה של הזמרת הנפלאה הזו.

אם תרצו להעיר על האמור בכתבה או להוסיף דבר מה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

"אפשר לקוות שנחזור מהר": עובדי הספרייה הלאומית כותבים מחזית מלחמת יום כיפור

מלחמת יום הכיפורים לא השאירה את הספרייה הלאומית אדישה. גם עובדי הספרייה נקראו לחזית ונשארו לשרת עוד חודשים ארוכים במילואים לאורך קווי החזית. בזמן הזה הם עדכנו את חבריהם במחלקת הארכיונים וכתבי היד בנעשה, בשלומם, והביעו תקווה לשוב ולעסוק במה שבאמת חשוב: "טוב לראות שיש אנשים שעדיין מתעסקים בקטלוגים ובארכיונים"

עמית נאור | 22.09.22

גלויות מחזית יום כיפור שנשלחו למחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

“חושך, עלטה מסביב, רוח נושבת והקור די צורב. לא נורא מתגברים. אני מאמין שסיטואציות דומות לא פוקדות אתכם/ן באחד האֵי-שָמִים של ירושלים…".

במחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית אולי עוסקים יום יום במסמכים היסטוריים ובעדויות מפעימות מן העבר הרחוק – אבל לא מדובר במגדל שן מנותק ואטום לרחשי הסביבה. במחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית עובדים בני אדם, וכדרך בני האדם הם מושפעים מהנעשה בחוץ, מההתפתחויות הפוליטיות והמדיניות, ומשאר ענייני דיומא.

כך קרה גם באוקטובר 1973, חודש תשרי תשל"ג, ובחודשים הארוכים שבאו בעקבותיו. עובדי מחלקת כתבי היד של הספרייה נקראו לחזית במהלך מלחמת יום הכיפורים, ושירתו עוד חודשי מילואים ארוכים לאחר מכן בשמירה על גבולות מדינת ישראל. באותו זמן סיפק צבא ההגנה לישראל לחיילים שורת גלויות כדי לעודד את אותם לכתוב הביתה – תחת מגבלות צנזורה – וכמה מאנשי מחלקת כתבי היד שלנו ניצלו זאת. הם בחרו לכתוב לא רק לבני משפחתם, אלא גם להתעדכן בנעשה בין גווילי הקלף והניירות המצהיבים שחרוטות עליהם מילים שמרכיבות את הסיפור היהודי, הישראלי, הסיפור של כולנו.

חלק מהגלויות ההיסטוריות הללו נשמרו מאז. מצאנו כמה מהן בתיק ששמור בארכיון הספרייה הלאומית עד היום. הגלויות חושפות את המסרים שביקש להעביר הצבא באמצעותן, ומספקות צוהר לרגעים האנושיים הקטנים של אחרי המלחמה: התנאים הלא נעימים, הציפייה לחזור הביתה או לפחות לצאת לחופשה קצרה, וגם הרצון העז לדעת מה קורה בעולם שנשאר מאחור.

מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

"אצלי הכל בסדר", מעדכן אחד העובדים בגלויה שממוענת לרפי ויזר, המנהל המיתולוגי של מחלקת הארכיונים וכתבי היד בספרייה. "נמצא ב'קצה העולם' ומקווה להשתחרר לפני 1980". הגלויה האופטימית שהפיקו במפקדת קצין החינוך הראשי מצטטת את שירו של אהוד מנור "בשנה הבאה" – "עוד נראה, עוד נראה כמה טוב יהיה". עובד אחר ביקש להודות לעובדת חנה ששלחה לו קטעי עיתונות מסוימים. "אולי אצא לחופשה בקרוב", הוא מקווה.

בגלויה אחרת מנובמבר 1973, רק כשלושה שבועות אחרי תום המלחמה, שמח החייל עמוס על המכתבים שקיבל מעובדי המחלקה. "טוב לראות שיש אנשים שעדיין מתעסקים בקטלוגים ובארכיונים ולא בשטויות כמו אלו שאנחנו מתעסקים בהן", כתב עמוס. הוא לא שכח להוסיף ברכות לעובדת רחל ש"נפלה בפח והתחתנה", ולצרף עדכון: "אומרים שנישאר פה עוד הרבה זמן, אבל אפשר לקוות שנחזור מהר". על פני הגלויה מופיע הכיתוב "אני מרגיש חמש חמש", שאפשר רק לקוות שאכן ייצג את תחושות החיילים באותו זמן.

בדצמבר 1973 כותב החייל מוטי את הגלויה שפתיחתה צוטטה בפתח הכתבה הזאת. לחיילים קר, ומוטי "רוצה להאמין כי הכל כשורה והכל זורם באפיק הרגיל" בעבודת המחלקה. בהמשך הוא מספר כיצד בחופשתו הקצרה הספיק לבקר את רפי ויזר, מנהל מחלקת כתבי היד והארכיונים, ומביע תקווה שבחופשתו הבאה יוכל לבקר גם את שאר המחלקה. על גלויה אחרת שמצידה האחד קריקטורה של דוש, ושנשלחה כחודשיים לאחר מכן, מספר מוטי שהוא חזר "לאותו 'דונם' אדמה שאותו אני מכיר כבר מימים ימימה". מה עוד מעדכן מוטי? "אצלי ודאי שאין כל חדש פרט לשעמום שהולך ומתגבר". אבל למוטי יש פתרון: "נדמה לי שהדפים במחלקה עדיין לא אזלו וכל תוכניות הקיצוב והצמצום שפוקדים [כך במקור – ע.נ.] גם את האוניברסיטה לא חייבים להפריע לאי אילו מכתבים שישלחו לעברי מכיוונכם". שיעול שיעול. עזרו לחבריכם שבחזית ושלחו מכתבים.

גלויה עם קריקטורה של דוש. מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

עוד גלויה ממוטי קצרה הרבה יותר אבל טומנת בחובה מסר אופטימי. על הצד הכתוב כתב מוטי רק "מי יתן…להתראות", והוסיף חץ שמפנה את הקוראות והקוראים לצידה השני של הגלויה. שם מופיע ציור בעט – אולי פרי עטו של מוטי – של פרח פורח במדבר, וברקע שמש זורחת. מתחת מופיע כיתוב באותיות קידוש לבנה: הביתה.

ויש בתיק גם כמה גלויות שלא כתוב עליהן כלום. על אחת מופיעה עוד קריקטורה של דוש שצייר במיוחד לכבוד המלחמה. על אחרת מופיע ציור שמביע תקווה לשלום. גלויות רבות עם איורים של חיילים שמחים וכותבים הביתה. ואחת מכילה גם קריקטורה עם מסר חינוכי שמלמדת על המצב באותן שנים: באיור נראים ארבעה ילדים עסוקים כולם במרץ בעבודות הבית. אחת קולפת תפוחי אדמה, אחד שוטף כלים, שניים משתפים פעולה בקרצוף הרצפות. בתחתית המסר, בשלוש מילים. ילדים, עזרו לאמא.

מלחמת יום כיפור נגעה כמעט בכל בית בישראל של אותן שנים. התיק הדק עם הגלויות האלה מראה כיצד נגעה המלחמה ההיא גם בעבודת הספרייה הלאומית – ואיך הספרייה הלאומית פועלת על מנת לשמר את זכר הימים ההם, מאז ועד היום.

אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, לגלות לנו פרטים חדשים, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

איך הגיע יהלום מכתר המלכה אליזבת לטבעת אירוסין ישראלית?

במרכז כתר האימפריה המלכותי של המלכה אליזבת השנייה יושב יהלום עצום בגודלו, שחתיכה ממנו נמצאת בידי משפחה ישראלית. איך הוא הגיע לשם? זהו סיפורו של היהלום ששזור בסיפורה האישי של משפחה יהודית מיוחדת במינה

שקד אורבך | 14.09.22

גיבורות

המלכה אליזבת ביום הכתרתה, חובשת את הכובע עם היהלום הגדול (השקוף) במרכזו. צילום: ססיל ביטון, מתוך ויקיפדיה

בכתר האימפריה הממלכתי (באנגלית: Imperial State Crown) של המלכה אליזבת עליה השלום, הכתר שעבר אל ראשו של המלך צ'ארלס השלישי יבדל"א, תמצאו 2,868 יהלומים, 273 פנינים, 17 אבני ספיר, 11 אבני ברקת ו-5 אבני אודם. במרכזו של הכתר משובצת גולת הכותרת – יהלום עצום שחתיכה ממנו נמצאת בידיה של משפחה ישראלית. זהו סיפור מסעו המרתק:

הכתר הממלכתי. חלקנו אולי מזהים אותו מכתוביות הפתיחה של הסדרה "הכתר". מקור: ויקיפדיה

ב-1907 נכרה בדרום אפריקה יהלום בשם קאלינן (Cullinan), היהלום הגדול ביותר שנמצא נכון לאותה עת, במשקל של 3,106 קראט. במצבו הטבעי גודלו היה כגודלו של לב אנושי. הממשלה החדשה בדרום אפריקה, שרק חמש שנים קודם לכן קיבלה עצמאות מהכתר הבריטי, החליטה להעניק אותו במתנה למלך בריטניה אדוארד השביעי, אבי סבה של המלכה אליזבת, לרגל יום הולדתו.

יהלום ה"קאלינן" הלא מלוטש. מתוך ויקיפדיה

יהלום טוב זקוק למלטשים משובחים, ולכן חיפש המלך אדוארד על מי להטיל את המלאכה. הוא מצא משפחה הולנדית שהיתה ידועה בכישורי חיתוך היהלומים שלה – משפחת אשר. זו המשפחה של סבתא שלי.

סבתא שלי, אליזבת (אלישבע) ואחותה הגדולה באמסטרדם לפני מלחמת העולם השנייה. תמונה באדיבות המשפחה

מלונדון לאמסטרדם במבצע נועז

איך מעבירים אוצר כה יקר מלונדון לאמסטרדם, בלי להפקיר אותו לסכנת גניבה? ב-1908 יצאה ספינת קרב בריטית מלונדון בדרכה לאמסטרדם. בבטנה היא נשאה תיבה ממוגנת ובתוכה היהלום הבלתי מלוטש. כלומר לכאורה. כל זה היה בעצם תרגיל הטעיה גדול. היהלום האמיתי היה באותו זמן בכלל בכיסו של אחד מבני משפחת המלטשים, אברהם אשר, ששט מלונדון לאמסטרדם באונייה רגילה – ללא מטען, רק עם מעיל גדול שישמור עליו מן הקור ויסווה את מטענו היקר.

מלכת בריטניה אליזבת השנייה עם בעלה הנסיך פיליפ ביום הכתרתה, 1953. המלכה חובשת את הכתר האימפריאלי עם היהלום הגדול במרכזו. מתוך ויקיפדיה

התרגיל הצליח והיהלום הגיע בשלום לאמסטרדם. אבל אז צצה בעיה חדשה – משפחת אשר גילתה שבלתי אפשרי לחתוך את היהלום הענק. האשרים ניסו, אבל האזמל נשבר עם המכה הראשונה. יעברו עוד שנתיים, ורק לאחר שימציאו פטנט חיתוך חדש – שעד היום נקרא "חיתוך אשר" על שמם – עד שמשפחת מלטשי היהלומים תצליח לחתוך את האוצר כמבוקש.

יוסף אשר מנסה לחתוך את יהלום ה"קאלינן". מתוך ויקיפדיה

בתום שנתיים החזירו האשרים למלך אדוארד את היהלום כשהוא חתוך לתשעה יהלומים מלוטשים ועוד 96 אבנים קטנות יותר. באותה שנה, 1910, שובץ היהלום המרכזי, 530 קראט משקלו, בשרביט של מלך אנגליה וזכה לשם המתאים לתקופתו "הכוכב הגדול של אפריקה". שווי יהלום זה בלבד היה באותה תקופה 2.5 מיליון פאונד, שזה בערך 52 מיליון פאונד של היום. "אחיו הצעיר", היהלום השני בגודלו, זכה לשם "הכוכב השני של אפריקה" ושובץ במרכז הכתר של המלכה.

תשעת היהלומים הגדולים שנחתכו מתוך ה"קאלינן" המקורי. מתוך ויקיפדיה

כשחותכים יהלומים עפים שבבים

מה היה שכרם של המלטשים? כשחותכים יהלומים – עפים שבבים. במקרה הזה השבבים היו יהלומים לא קטנים, שניתנו לרב-רב-רב-סבא שלי, יוסף אשר, בתור תשלום על העבודה שלו. זמן קצר לאחר מכן הם גם קיבלו עיטור אבירות ממלכת הולנד דאז.

ידיעה על מתן עיטור האבירות לאחים אשר, 22 בינואר 1909. מתוך העיתון Hebrew Standard

האשרים החליטו שהיהלומים יעברו בירושה מדור לדור כשהגברים יעניקו אותם בתוך טבעות הנישואין לנשים שיצטרפו למשפחה. בשואה רבים מבני ובנות אשר נרצחו, אבל סבתא שלי, אליזבת לבית אשר, שרדה. אחרי המלחמה היא הצליחה להשיב לידיה שניים מהיהלומים האלה, אותם הצליחו איכשהו להסתיר מהנאצים.

משפחתה של סבתי. מימין לשמאל: ג'ול נרצחה בשואה; יאפ שרד והגיע לגיל 100 בארה"ב; סבתא שלי, אליזבת (אלישבע) שרדה את השואה וחיה בארץ עד שנפטרה לפני כמה שנים; בטי, שעדיין חיה בארץ וחגגה 103 לפני כמה חודשים. תמונה באדיבות המשפחה

אחד מהיהלומים הללו היה על הטבעת של סבתא אליזבת שלי במשך 65 שנה, יהלום מלכות שישב על טבעת של מתכת אל-חלד זולה, כמיטב המסורת הציונית-הולנדית הקמצנית.

אחד היהלומים ניתן לאח שלי, שבעזרת צורף מהמם מרחוב שינקין בתל אביב שיבץ אותו על טבעת ונתן אותה לבחירת ליבו, נינקס, שהיא במקרה גם חמודה וגם הולנדית.

הטבעת עם היהלום שניתנה לאח שלי, וממנו – לארוסתו נינקס. תמונה באדיבות המשפחה

כך הגיעה חתיכה מיהלום הכתר המפואר של מלכות ומלכי בריטניה לישראל. כך נקשרה משפחתי אל המשפחה המלכותית. ומי יודע כיצד ימשיך מסעו של היהלום מכאן?

גם לכם יש סיפור משפחתי מרתק? יש לכן בעליית הגג פיסת היסטוריה לשתף? ספרו לנו בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

התקוות שלא התגשמו: סיפור החיים ומותו הטראגי של הסופר ישראל ברמה

א.ב. יהושע ויורם קניוק היללו אותו. המבקרים אהבו אותו. הוא היה על המסלול המהיר בדרך להפוך לכוכב זוהר של הספרות העברית. רק מחלת ניוון שרירים אכזרית עמדה בדרך, והקריירה הספרותית הקצרה מדי של ישראל ברמה נגדעה בטרם עת

קשת סגל | 05.09.22

א.ב. יהושע הסיפור מאחורי

ישראל ברמה. צילום: מכון גנזים

"החיים יפים, מלאים בכאב". אלו היו המילים האחרונות של ישראל ברמה, על מיטת בית החולים, כחצי שעה לפני שנפטר בסוף דצמבר של שנת 1984. אבל עד לסוף הכואב הזה הוא היה על המסלול המהיר בדרך להפוך לכוכב בשמי הספרות העברית של שנות השמונים: הוא פרסם סיפורים פרי עטו בכתבי עת נחשבים, כתב ביקורות ספרות והיה בקשר עם גדולי הסופרים של ישראל.

הוא נולד בנובמבר 1956 בפתח תקווה. כשהיה בן שבע עשרה בלבד חלה במחלת ניוון שרירים, בה נאבק עד לרגעים האחרונים של חייו. בעשרים ושמונה השנים המעטות שחי הספיק לכתוב ולפרסם יצירות רבות, שנחשבו לפורצות דרך בעיני גדולי הסופרים של דורו.

א.ב. יהושע, למשל, סיפר שהוא מלמד את הסטודנטים שלו את סיפוריו של ברמה, ותמיד נפעם יחד איתם מהעושר המציאותי הטמון בהם, וגם "מהיופי והדיוק הלשוני ומתחושת החיים העמוקה". הוא סיפר: "כאשר סיפרתי להם שכתב אותם בחור בן עשרים ומשהו, שהתחיל ליצור מאז היותו בן שבע עשרה, משותק בכל גופו, עד שמחלתו הכריעה לבסוף את חייו, נפלה על כולנו עצבות עמוקה, כי ידענו שאדם בעל פוטנציאל גדול אבד לספרות העברית".

על גבי הכריכה האחורית של ספרו היחיד, "ימים קרועים", מופיע גם ציטוט של יורם קניוק על יצירתו של ברמה: "ישראל ברמה היה בשבילי אחד מן הכשרונות הגדולים, אחת ההבלחות הגדולות של הספרות החדשה בארץ, של הסיפורת הצעירה. הוא היה גם אחד הקוראים ה'חמים' ביותר שהכרתי, שאוזנו קשורה באופן אבסולוטי לכל מה שיפה ונכון בספרות. […] חבל על הכישרון הגדול הזה, שהלך מאיתנו בטרם זמן".

כריכת "ימים קרועים". הספר יצא לאור כשבע שנים לאחר שנפטר

הספר "ימים קרועים" יצא לאור בשנת 1991, שבע שנים אחרי שברמה הלך לעולמו, וכונסו בו שמונה מסיפוריו הקצרים. הוא פותח בהקדמה מאת אמנון נבות, שבה הוא מתחקה אחר קורותיו הביוגרפיים והספרותיים של ברמה, ומציג אותו כממשיך דרכם הסגנוני של גנסין וס. יזהר. מתוך ההיכרות האישית בין השניים, נבות מציג צד נוסף של הטרגדיה: בשנתו האחרונה ברמה תכנן לכתוב רומן, וכבר סיפר על קווי העלילה שיהיו בו. למרות שצלילות דעתו וכושר היצירה שלו לא נפגמו, מחלתו פגעה בידיו – עד שכבר לא היה יכול לבצע את פעולת הכתיבה הפיזית. הוריו סיפרו לנבות שהם תכננו לשכור עבורו כתבנית, אבל ישראל ברמה נפטר במהרה – והרומן לא נכתב.

בכתביו המעטים מדי, שנשארו כרוכים בספרו היחיד, נמצאים סיפורים מפעימים ברגישות החמה שבהם – שמופנית גם לבני אדם גם לטבע. ברמה מבקש להכניס את קוראיו אל עולם שספק אם הוא בעצמו בכלל יכול היה להסתובב בו בסוף חייו, כשהמחלה דרדרה את התפקוד היומיומי של גופו. בסיפוריו נפגשים נערים ונערות בגילאי תיכון עם המרחב הפתוח, עם הטבע שבו פרדסים שנעקרים לטובת בניינים שיקומו עליהם; חיילים שיצאו לקרבות ולא שבו מופיעים בסיפורים לצד חיילים שנמצאים רגע לפני השחרור מהשירות הצבאי. בתיאור של כל אחד מהם, בשטף זרם התודעה, הוא מגיע עד לנימים הדקים של נפש הדמויות שכתב.

דמויותיו לא פעם פונות אף הן אל הקוראים, ומבקשות להתקרב אליהם. למשל, ב"סיפור קטן של מלחמה" המספר פונה בגוף שני אל הקורא: "אני מתאר לי אותך תופס בדף זה, קורא מילים אלה, בשעות צהובות של צהריים או אחר צהריים, יום שישי או יום שבת, לאחר ארוחה סתמית שהפכה למעיקה. הקריאה חסרת התכוונות ורדומה והעיניים נרתעות באיטיות עצלנית מחשיפות השמיים המבריקות כנחושת מאחורי הווילון, ואתה מתאמץ למצוא שקט בין הדפים והתמונות".

ידיעה על פרסום הספר. מתוך "ידיעות אחרונות", אוגוסט 1991

בארכיון ישראל ברמה ששמור בספרייה הלאומית מסתתרים אוצרות רבים: טיוטות ראשונות לסיפורים, ביקורות ספרות שלא פורסמו, עבודות שכתב ללימודים באוניברסיטה ואפילו מחזה שלם פרי עטו, שלא ראה אור מעולם. את המחזה "אנוש", אותו הגדיר כ"דרמה-שירה-פרוזה", כתב – על פי התארוך החתום בראש הדפים – בין נובמבר 1972 לאוגוסט 1973. כלומר, עוד לפני שמלאו לו שבע עשרה שנים, ישראל ברמה כבר השלים חיבור יצירה בת מאות עמודים. בעמוד השער לקובץ המודפס מופיעה פנייה אישית ממנו אל קוראיו:

"אל הקורא", הוא פונה אל כל מי שיחזיק בדף הזה, ומתחיל להסביר את תהליך הכתיבה: "עבודה זו היא פרי של זמן ארוך של הכנות ולבסוף כתיבה, טיוטה והדפסה, זמן אשר נגזל בלא רחם על ידי דחף פנימי. בקשתי לאמר – קרא בזהירות, נסה להבין ולמצוא ולקשר ולנתח – אחר חרוץ משפטך. אל תחשוש לנקוט גישות שונות נובעות ממהות הצורות הספרותיות המלוכדות כאן". את פנייתו הוא חותם בפנייה אישית נוספת – הפעם אל עצמו: "ולבסוף – מקווה אני כי לא אתאכזב מיצירתי, כי יקרה היא לי. בתודה, ישראל ברמה".

עותק המחזה "אנוש" מתוך ארכיון ישראל ברמה. לאורך הטקסט מופיעות הערות בכתב ידו

בין מסמכי הארכיון הרבים נמצאת פנינה נוספת: תמליל שיחה מרתקת בין ברמה לא. ב. יהושע. השיחה התקיימה באוגוסט 1983, קצת יותר משנה לפני שהלך ברמה לעולמו. בפתיחות וכנות שובות לב ריאיין ברמה את א. ב. יהושע, ובין תשובה אחת לאחרת גם הגיב את דעתו על עמדותיו. עיקר שיחתם נגע בשאלת יכולתה וצורכה של הספרות להשפיע על המציאות הממשית, בבחינת כתיבה בעלת משקל חברתי ופוליטי. ומתוך כך הם דנו לאורך השיחה בהשתקפויות עמדותיהם הפוליטיות של סופרים ביצירתם, ביחס למלחמות בישראל ובכלל. לאורך השיחה עלו שמותיהם של סופרים גדולים רבים, וביניהם וויליאם פוקנר, דויד גרוסמן ועמוס עוז.

ברמה מתחיל ושואל: "הייתי רוצה להעלות שאלה שאני מאמין שהיא חשובה לשנינו. האם יש לספרות של היום חשיבות מיוחדת במצב הפוליטי הנוכחי? האם יש לספרות של היום מה לומר בעניין זה? האם אפשר לראות בה, אם לא מפת דרכים, אז לפחות סדרה של תמרורים שתנחה את האנשים המעוניינים בכיוון מסוים, או בכיוון אחר?". ומיד ביקש להבהיר את עצמו: "אהיה הראשון שיסתייג וישאל את עצמו עד כמה באמת יש לספרות השלכות מעשיות על המציאות בהקשרים פוליטיים כאלה או אחרים. ואני מסתייג משום שהספרות לאחר הכל תלויה, בין שאר הדברים, גם ברצון קוראיה. אבל אני חוזר ושואל את עצמי, ועכשיו אני מעביר את השאלה אליך, האם לספרות הישראלית של היום חייב להיות מסר מסוים, והאם הספרות היא אמצעי אפשרי כדי לחלץ אותנו ממצב שנראה לנו קשה בכל המובנים?".

א.ב. יהושע היה אז בן 47, אחרי פרסום שני ספריו הראשונים, "המאהב" ו"גירושים מאוחרים". הוא השיב לברמה: "אני חושב שמבחינה זאת הספרות אינה יכולה להיות אמצעי כדי לחלץ אותנו ממצב. היא יכולה לתאר את המציאות, ותמיד היא הייתה מתארת מציאות במובן המירבי של הדבר. כלומר, היא מתארת מציאות שתהיה, או שהיא יכולה אולי לתאר כמה שלבים קדימה, או לתפוס קצת חוטים קדימה…".

א.ב. יהושע, 1995. צילום: בני בירק. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לכאורה מדובר בשיחה פתוחה על ספרות בלבד. אבל אפשר לראות בשאלותיו של ישראל ברמה גם מבט ישיר אל המציאות הפרטית שלו עצמו, המציאות בה גופו הולך ונחלש מיום ליום, ואל ההבנה שאי אפשר לשנות אותה באמצעות המילים הכתובות. הוא ידע שגם אם הספרות יכולה להשפיע על המציאות הפוליטית או החברתית, על המציאות הבריאותית שלו היא לא תוכל להשפיע.

ממרחק עשרות השנים שעברו מאז שנפטר הלב כואב שני כאבים במקביל: האחד על האדם הצעיר שחלף מהעולם אחרי חיים קצרים וקשים, שלא זכה להמשיך לחיות את חייו האישיים, על כל מה שהם עוד היו יכולים להציע לו. והכאב השני הוא כאב ההפסד של הספרות העברית בכלל, שלנו הקוראים – שלא זכינו לקרוא את היצירות שהוא עוד עשוי היה לכתוב.