יוסף זערור היה נגן קאנון מוכשר ששימש שנים רבות כמנהל המוזיקלי של רשות השידור בעיראק. עם עלייתו ארצה הוא נאלץ להיאבק על מקומו, אולם כשרונו הרב הוביל אותו להצלחה מחודשת גם בישראל
יום אחד, במהלך חזרות של תזמורת המקאם העיראקית של רשות השידור הישראלית, ראה נגן הקאנון יוסף זערור נגן קאנון אחר, אברהם סלמן, יושב מאחורי הדלת ומנסה לחקות את נגינתו המופלאה של זערור. זה האחרון יצא אליו, ואמר לו בדרך הלצה עיראקית ססגונית: "מה אתה עושה, ילד? מנסה לחקות את הנגינה שלי? להעתיק ממני?". ההלצה מרככת את המצב הקשה, שבו תלמיד מנסה לתפוס את המקום של רבו, משום שאת אברהם סלמן זערור הכיר עוד בעיראק, כשזערור היה המנהל המוזיקלי של רשות השידור העיראקית וסלמן היה נגן צעיר. זערור נהג לקדם נגנים צעירים ומוכשרים, בעיקר מקרב הקהילה היהודית, ואברהם סלמן היה אחד מהם.
יוסף זערור נולד ב-1902 למשפחה אמידה בבגדאד. מגיל צעיר גילה כישרון מוזיקלי, ובגיל 18 קנה לעצמו את הקאנון הראשון שלו. הוא התמחה גם בנגינה בכינור ובצ'לו. ב-1932 השתתף יחד עם נגנים עיראקים נוספים (כולם יהודים) בקונגרס המוזיקה הערבית הראשון בקהיר. הקלטה נדירה מקונגרס זה מצויה באוספי הספריה הלאומית. בהקלטה שומעים את נגינתו הוירטואוזית של זערור על הקאנון. כשרונו זיכה אותו במדליה ובמקום הראשון בקונגרס.
ב-1936 הצטרף לרשות השידור העיראקית וב-1941 כבר הפך למנהל המוזיקלי של התחנה. הוא החזיק במשרה זו עד ליום עלייתו לישראל, ב-1951. במהלך השנים שעבד ברשות השידור העיראקית, הוא קידם מוזיקאים יהודים רבים, ביניהם הזמר סלים שובת, אלבר אליאס, אברהם דאוד, אברהם סלמן, דאוד אכרם, חאקי עובדיה, שווע יחזקאל, אליאס זבידה, ששון עבדו, יוסף יעקב שם טוב ואת הזמר היהודי הצעיר צלאח אלשבלי.
זערור קידם לא רק זמרים יהודים. כאשר בא להיבחן בפניו הזמר העיראקי נאזם אלרזאלי, הוא שר שיר בסגנון מצרי. זערור ביקש ממנו לשיר שיר עיראקי, ואמר לו כי המקאם העיראקי הולם יותר את כשרונו וסגנון שירתו. לאחר הבחינה, זערור אמר לרזאלי כי הוא כשרוני מאוד וכי צפוי לו עתיד גדול, וכך היה.
במהלך השנים שבהן עבד ברשות השידור העיראקית, הוא הלחין מנגינות פופולאריות רבות ועבד עם גדולי הזמר הערבי של התקופה, החל מהמלחין המוערך עבד אלוהאב וכלה בכוכבת הגדולה של העולם הערבי, אום כולתום.
על אף שהיה נגן מבוקש מאוד, בתור עובד מדינה הוא לא נתן הופעות פרטיות אלא למספר מצומצם של אישים, ביניהם מלך עיראק, המלך פייסל, וראש הממשלה, נורי סעיד.
העלייה ארצה הביאה עמה בהכרח ירידה חדה במעמדו של זערור, והוא עבר מניהול של זמרים ותזמורות לנגינה בהופעות פרטיות בפני משפחות מהקהילה העיראקית בישראל. למרות שירד מהמעמד הרם שלו זכה בעיראק, הוא המשיך לנסות ולשלב מוזיקאים נוספים. משפחתו מספרת כי כשהיו מציעים לו לנגן בשמחות משפחתיות, הוא היה שואל אם הם מעוניינים גם בנגן כינור או עוד, שילווה את נגינת הקאנון. המזמינים דחו את ההצעה, כי רצו לשמוע רק את נגינתו של יוסף זערור. עם זאת, המזמינים שלמו לזערור כמו לתזמורת שלמה, מתוך הערכה לכשרונו הרב.
כשרונו הרב הביא לו הכרה מחודשת בישראל והוא הקים את תזמורת המקאם העיראקי צ'לרי בגדאד שהייתה חלק מהתזמורת הערבית של רשות השידור. את ההקלטות הרבות של יוסף זערור במסגרת רשות השידור ניתן למצוא באוספי הספריה הלאומית. אולם, בעבור הצלחה זו הוא נאלץ להיאבק על מקומו בין מוזיקאים שכבר התבססו בארץ, חלקם כאלה שקידם וטיפח בעיראק.
הסיפור שבו פתחנו מדגים את המאבק על המקום והיוקרה בין עולים חדשים לעולים ותיקים יותר ואת כשרונו החד-פעמי והבלתי ניתן לחיקוי של יוסף זערור. נגנים רבים ניסו להגיע ליכולות שלו, כולל נינו, נגן הקאנון דוד רגב-זערור. הוא מספר שהוא מנסה לנגן כמו סבא-רבא שלו, ומקווה שיום אחד יצליח.
תודה רבה לדוד רגב-זערור על הסיפורים והתמונות
תגובות על כתבה זו