"החיים יפים, מלאים בכאב". אלו היו המילים האחרונות של ישראל ברמה, על מיטת בית החולים, כחצי שעה לפני שנפטר בסוף דצמבר של שנת 1984. אבל עד לסוף הכואב הזה הוא היה על המסלול המהיר בדרך להפוך לכוכב בשמי הספרות העברית של שנות השמונים: הוא פרסם סיפורים פרי עטו בכתבי עת נחשבים, כתב ביקורות ספרות והיה בקשר עם גדולי הסופרים של ישראל.
הוא נולד בנובמבר 1956 בפתח תקווה. כשהיה בן שבע עשרה בלבד חלה במחלת ניוון שרירים, בה נאבק עד לרגעים האחרונים של חייו. בעשרים ושמונה השנים המעטות שחי הספיק לכתוב ולפרסם יצירות רבות, שנחשבו לפורצות דרך בעיני גדולי הסופרים של דורו.
א.ב. יהושע, למשל, סיפר שהוא מלמד את הסטודנטים שלו את סיפוריו של ברמה, ותמיד נפעם יחד איתם מהעושר המציאותי הטמון בהם, וגם "מהיופי והדיוק הלשוני ומתחושת החיים העמוקה". הוא סיפר: "כאשר סיפרתי להם שכתב אותם בחור בן עשרים ומשהו, שהתחיל ליצור מאז היותו בן שבע עשרה, משותק בכל גופו, עד שמחלתו הכריעה לבסוף את חייו, נפלה על כולנו עצבות עמוקה, כי ידענו שאדם בעל פוטנציאל גדול אבד לספרות העברית".
על גבי הכריכה האחורית של ספרו היחיד, "ימים קרועים", מופיע גם ציטוט של יורם קניוק על יצירתו של ברמה: "ישראל ברמה היה בשבילי אחד מן הכשרונות הגדולים, אחת ההבלחות הגדולות של הספרות החדשה בארץ, של הסיפורת הצעירה. הוא היה גם אחד הקוראים ה'חמים' ביותר שהכרתי, שאוזנו קשורה באופן אבסולוטי לכל מה שיפה ונכון בספרות. […] חבל על הכישרון הגדול הזה, שהלך מאיתנו בטרם זמן".
הספר "ימים קרועים" יצא לאור בשנת 1991, שבע שנים אחרי שברמה הלך לעולמו, וכונסו בו שמונה מסיפוריו הקצרים. הוא פותח בהקדמה מאת אמנון נבות, שבה הוא מתחקה אחר קורותיו הביוגרפיים והספרותיים של ברמה, ומציג אותו כממשיך דרכם הסגנוני של גנסין וס. יזהר. מתוך ההיכרות האישית בין השניים, נבות מציג צד נוסף של הטרגדיה: בשנתו האחרונה ברמה תכנן לכתוב רומן, וכבר סיפר על קווי העלילה שיהיו בו. למרות שצלילות דעתו וכושר היצירה שלו לא נפגמו, מחלתו פגעה בידיו – עד שכבר לא היה יכול לבצע את פעולת הכתיבה הפיזית. הוריו סיפרו לנבות שהם תכננו לשכור עבורו כתבנית, אבל ישראל ברמה נפטר במהרה – והרומן לא נכתב.
בכתביו המעטים מדי, שנשארו כרוכים בספרו היחיד, נמצאים סיפורים מפעימים ברגישות החמה שבהם – שמופנית גם לבני אדם גם לטבע. ברמה מבקש להכניס את קוראיו אל עולם שספק אם הוא בעצמו בכלל יכול היה להסתובב בו בסוף חייו, כשהמחלה דרדרה את התפקוד היומיומי של גופו. בסיפוריו נפגשים נערים ונערות בגילאי תיכון עם המרחב הפתוח, עם הטבע שבו פרדסים שנעקרים לטובת בניינים שיקומו עליהם; חיילים שיצאו לקרבות ולא שבו מופיעים בסיפורים לצד חיילים שנמצאים רגע לפני השחרור מהשירות הצבאי. בתיאור של כל אחד מהם, בשטף זרם התודעה, הוא מגיע עד לנימים הדקים של נפש הדמויות שכתב.
דמויותיו לא פעם פונות אף הן אל הקוראים, ומבקשות להתקרב אליהם. למשל, ב"סיפור קטן של מלחמה" המספר פונה בגוף שני אל הקורא: "אני מתאר לי אותך תופס בדף זה, קורא מילים אלה, בשעות צהובות של צהריים או אחר צהריים, יום שישי או יום שבת, לאחר ארוחה סתמית שהפכה למעיקה. הקריאה חסרת התכוונות ורדומה והעיניים נרתעות באיטיות עצלנית מחשיפות השמיים המבריקות כנחושת מאחורי הווילון, ואתה מתאמץ למצוא שקט בין הדפים והתמונות".
בארכיון ישראל ברמה ששמור בספרייה הלאומית מסתתרים אוצרות רבים: טיוטות ראשונות לסיפורים, ביקורות ספרות שלא פורסמו, עבודות שכתב ללימודים באוניברסיטה ואפילו מחזה שלם פרי עטו, שלא ראה אור מעולם. את המחזה "אנוש", אותו הגדיר כ"דרמה-שירה-פרוזה", כתב – על פי התארוך החתום בראש הדפים – בין נובמבר 1972 לאוגוסט 1973. כלומר, עוד לפני שמלאו לו שבע עשרה שנים, ישראל ברמה כבר השלים חיבור יצירה בת מאות עמודים. בעמוד השער לקובץ המודפס מופיעה פנייה אישית ממנו אל קוראיו:
"אל הקורא", הוא פונה אל כל מי שיחזיק בדף הזה, ומתחיל להסביר את תהליך הכתיבה: "עבודה זו היא פרי של זמן ארוך של הכנות ולבסוף כתיבה, טיוטה והדפסה, זמן אשר נגזל בלא רחם על ידי דחף פנימי. בקשתי לאמר – קרא בזהירות, נסה להבין ולמצוא ולקשר ולנתח – אחר חרוץ משפטך. אל תחשוש לנקוט גישות שונות נובעות ממהות הצורות הספרותיות המלוכדות כאן". את פנייתו הוא חותם בפנייה אישית נוספת – הפעם אל עצמו: "ולבסוף – מקווה אני כי לא אתאכזב מיצירתי, כי יקרה היא לי. בתודה, ישראל ברמה".
בין מסמכי הארכיון הרבים נמצאת פנינה נוספת: תמליל שיחה מרתקת בין ברמה לא. ב. יהושע. השיחה התקיימה באוגוסט 1983, קצת יותר משנה לפני שהלך ברמה לעולמו. בפתיחות וכנות שובות לב ריאיין ברמה את א. ב. יהושע, ובין תשובה אחת לאחרת גם הגיב את דעתו על עמדותיו. עיקר שיחתם נגע בשאלת יכולתה וצורכה של הספרות להשפיע על המציאות הממשית, בבחינת כתיבה בעלת משקל חברתי ופוליטי. ומתוך כך הם דנו לאורך השיחה בהשתקפויות עמדותיהם הפוליטיות של סופרים ביצירתם, ביחס למלחמות בישראל ובכלל. לאורך השיחה עלו שמותיהם של סופרים גדולים רבים, וביניהם וויליאם פוקנר, דויד גרוסמן ועמוס עוז.
ברמה מתחיל ושואל: "הייתי רוצה להעלות שאלה שאני מאמין שהיא חשובה לשנינו. האם יש לספרות של היום חשיבות מיוחדת במצב הפוליטי הנוכחי? האם יש לספרות של היום מה לומר בעניין זה? האם אפשר לראות בה, אם לא מפת דרכים, אז לפחות סדרה של תמרורים שתנחה את האנשים המעוניינים בכיוון מסוים, או בכיוון אחר?". ומיד ביקש להבהיר את עצמו: "אהיה הראשון שיסתייג וישאל את עצמו עד כמה באמת יש לספרות השלכות מעשיות על המציאות בהקשרים פוליטיים כאלה או אחרים. ואני מסתייג משום שהספרות לאחר הכל תלויה, בין שאר הדברים, גם ברצון קוראיה. אבל אני חוזר ושואל את עצמי, ועכשיו אני מעביר את השאלה אליך, האם לספרות הישראלית של היום חייב להיות מסר מסוים, והאם הספרות היא אמצעי אפשרי כדי לחלץ אותנו ממצב שנראה לנו קשה בכל המובנים?".
א.ב. יהושע היה אז בן 47, אחרי פרסום שני ספריו הראשונים, "המאהב" ו"גירושים מאוחרים". הוא השיב לברמה: "אני חושב שמבחינה זאת הספרות אינה יכולה להיות אמצעי כדי לחלץ אותנו ממצב. היא יכולה לתאר את המציאות, ותמיד היא הייתה מתארת מציאות במובן המירבי של הדבר. כלומר, היא מתארת מציאות שתהיה, או שהיא יכולה אולי לתאר כמה שלבים קדימה, או לתפוס קצת חוטים קדימה…".
לכאורה מדובר בשיחה פתוחה על ספרות בלבד. אבל אפשר לראות בשאלותיו של ישראל ברמה גם מבט ישיר אל המציאות הפרטית שלו עצמו, המציאות בה גופו הולך ונחלש מיום ליום, ואל ההבנה שאי אפשר לשנות אותה באמצעות המילים הכתובות. הוא ידע שגם אם הספרות יכולה להשפיע על המציאות הפוליטית או החברתית, על המציאות הבריאותית שלו היא לא תוכל להשפיע.
ממרחק עשרות השנים שעברו מאז שנפטר הלב כואב שני כאבים במקביל: האחד על האדם הצעיר שחלף מהעולם אחרי חיים קצרים וקשים, שלא זכה להמשיך לחיות את חייו האישיים, על כל מה שהם עוד היו יכולים להציע לו. והכאב השני הוא כאב ההפסד של הספרות העברית בכלל, שלנו הקוראים – שלא זכינו לקרוא את היצירות שהוא עוד עשוי היה לכתוב.
