בשנת 1998 קיבל יוסי בנאי את פרס ישראל. נימוקי השופטים פירטו את תרומתו של בנאי לתרבות הישראלית וניסו לסכם את פועלו של השחקן והיוצר שכל כך אהבנו לאהוב: "יוסי בנאי מבטא בכישרונותיו, באישיותו ובעולמו היצירתי את השילוב המיוחד של שחקן, במאי וכותב ואיש הבימה הקלה…". בארכיון יוסי בנאי שנמסר לספרייה הלאומית נמצא תיק ארכיון המוקדש לאותה זכייה, יחד עם המלצות כמה ממוקיריו של בנאי. אולם בכתבה זאת נתמקד בתיק אחר המייצג תקופה קדומה בהרבה – ההתחלה של יוסי בנאי בעולם התרבות והבידור הישראלי. השנים הראשונות בלהקת הנח"ל שהוקמה לא מכבר.
את החלום הברור והמוגדר להיות שחקן פיתח הנער הירושלמי יוסי בנאי בהשפעת הסביבה שבה נולד וגדל כבן למשפחה ענייה ומרובת ילדים ברחוב האגס 1. הייתה זו משפחה שבה, כפי שהעיד לימים, אמא מגדלת את הילדים בין כביסה לכביסה ואבא עובד כירקן בשוק מחנה יהודה. יוסי בינתיים מתפלח עם כמה חברים להצגות תיאטרון באזור, אבל בעיקר מושפע ומוקסם מאחיו הגדול, השחקן יעקב בנאי, שהצטרף לתאטרון המטאטא המיתולוגי כבר בשנת 1942.
בשנת 1951 התגייס בנאי אל צה"ל, שהתקשה אז להחליט כיצד תיראה המשך הפעילות הבידורית שיפיק לחיילים, או אפילו על שם הקצין שיהיה אחראי לפעילות הזאת. עד אוקטובר 1950 סיימו כל הלהקות הצבאיות מתקופת מלחמת העצמאות את פעילותן. צה"ל ניסה שני כיוונים אפשריים להמשך פעילות הבידור הצה"לית: תחילה הפיק צה"ל מופעים שבוצעו בידי אמנים אזרחים, רבים מהם הופיעו כסוג של שירות מילואים אלטרנטיבי. אך אלו היו מופעים לא קבועים, והצמא של החיילים לבידור קבוע הוא שהוליד את הדור הבא של הלהקות הצבאיות ואיתן את הידועה שבהן – להקת הנח"ל.
בסוף שנת 1950 התקבצו במחנה האימונים של הנח"ל בפרדס חנה (שכונה "מחנה 80" על שם המחנה הבריטי ששהה שם קודם) מספר הכשרות של גרעיני נח"ל. בין המקובצים היה טוראי יוסי בנאי, חייל טרי וסטנדרטי למדי. במקרה היה שייך להכשרת חצרים. כל שידע בנאי היה שהוא – כמו כל חבריו וחברותיו – עתיד לעבור הכשרה בת שלושה חודשים המורכבת מאימונים ומסעות, ובסופה יועבר לאחד הקיבוצים. שם יעבוד בשדות הקיבוץ וימשיך באימונים הצבאיים ובפעילות המבצעית המתבקשת. מה שבנאי לא ידע הוא שמסלול חייו השתנה במסיבת הסיום של ההכשרה.
מסיבת הסיום נערכה באולם של מחנה 80. בנאי הציג מערכון קצר שלמד מאחיו השחקן, המתאר "חדר" בנוסח יהודי ספרד בו המלמד משנן עם התלמידים כשהשוט בידו. ההופעה המאולתרת של בנאי הייתה כה מוצלחת עד שבתום ההופעה ניגש אליו – ואל חבריו להכשרה גאולה גיל, דובי זלצר ושמואל שי – סמל צבאי שהציג את עצמו כגיורא מנור, איש משמר העמק עם ניסיון משחק בקאמרי. לארבעה סיפר מנור שהוא מתכוון להקים להקה צבאית בסגנון הצי'זבטרון עליה השלום ושכבר הספיק לגייס כמה כשרונות מבטיחים. האם יסכימו להצטרף אליו?
לא רק שהסכימו. הם, החברים החדשים, יחד עם אותם כשרונות מבטיחים שגויסו זה מכבר, עזרו לעצב את מי שתהיה הלהקה הצבאית היוקרתית והמצליחה ביותר של צה"ל.
בלהקה קיבל בנאי הוראה מפורשת. הוא הרי התקבל כבדרן, ולכן נאמר לו שבקטעי השירה "אתה תעמוד בשורה השלישית ורק תעשה תנועות עם הפה". מנור, בימאי ומפקד הלהקה בשנותיה הראשונות, דחף להעלאת הצגות של ממש. התוכנית הראשונה של הלהקה הייתה "מיריק מסתדרת". בהצגה השנייה, "האגדה על המ"כ הרע", כבר שיחק בנאי תפקיד משמעותי יותר – את העט הנובע של המ"כ (את המ"כ הרע שיחק שמואל שי). העט של המ"כ הלך על הבמה וביטא את מחשבותיו הכמוסות של הגיבור. אבל שחקני הלהקה, וביניהם בנאי, הרגישו שהקו המנחה שהכתיב מנור לא עונה על צורכי החיילים, וכבר במהלך שתי התוכניות הראשונות התארגנו לחוליית בידור. ההצלחה האדירה של מסיבת הסיום במחנה 80 הייתה עוד טרייה בזיכרונם. וחוץ מזה, אם השילוב של שירים וקטעי מערכונים עבד לצ'יזבטרון – המודל שלהם ללהקה צבאית אחרי הכל – מדוע שלא יעבוד גם להם?
וכך נכתבה ונהגתה תוכנית ג' – תכנית מצומצמת יותר, אך כזאת ששמה את להקת הנח"ל על מפת הבידור הישראלי. יונה עטרי הייתה הסולנית, דובי זלצר המלחין, ובנאי שלנו – הוא חזר אל מערכון "החדר", שאותו שכלל ופיתח.
התפקיד הראשי הראשון שזכה לו, ומה שיהיה גם תפקידו האחרון בלהקה לפני השחרור, הגיע בתוכנית הרביעית של להקת הנח"ל, גם היא מחזה ראשי פרי עטו של הבמאי מנור. היה זה המחזה "טעות לעולם חוזרת" המספר את סיפור אהבתם של חייל וחיילת – יוסי בנאי ויונה עטרי. מה שמפתיע במיוחד בבחירה בבנאי לתפקיד לא היה האיסור לשיר בזמן ההופעות. אומנם ההוראה הזאת הדהדה שנים בראשו, ומאז ומעולם לא התווכח או התנגד לטענות על זיופים.
הבחירה בו מפתיעה מכיוון אחר לגמרי. במהלך שירותו הצבאי למד בנאי בסטודיו למשחק של פאני לוביץ' ואף חתם שנתיים קבע בשביל להמשיך ללמוד אצלה. היה זה בהצעת גיורא מנור, שדחף את חברי הלהקה ללמוד משחק כדי להתמקצע. אך למרות השקעתו, והעובדה שכבר זכה לתפקידים הולכים וגדלים בלהקה, לוביץ' אמרה לו בסוף לימודיו: "יוסף, חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שאין לך מה לחפש בתיאטרון". מזל, מזל גדול שלא הקשיב למורתו. ואולי בכלל לא יכול היה אחרת? הרי כבר נדבק בחיידק הבמה ללא שום סיכוי או יכולת להחלים.
היו שכינו את היצירה של כל הלהקות הצבאיות ולהקת הנח"ל בפרט בכינוי הלא מחמיא "אומנות מגויסת". אך העובדה שצורפו ללהקה בדרנים דוגמת יוסי בנאי, שתמיד דאגו לשמור על נימה של הומור ושעשוע, ולא פעם אפילו לפזר על ההופעות קמצוץ של סאטירה, היא שמרחיקה את להקת הנח"ל הרחק הרחק מסגנון האומנות המגויסת של הגוש הסובייטי. האם בברית המועצות יעזו להעלות הצגה צבאית בשם "האגדה על המ"כ הרע"?
למרות הדברים הקשים של מורתו, בנאי גמר אומר בלבו להיות שחקן תיאטרון. לאחר שירותו הצבאי התקבל ללימודים בבית הספר למשחק של "הבימה" והצטרף כשחקן לתיאטרון, בהתחלה כניצב ולאחר מכן בתפקידי אופי גדולים. בו בעת הוכיח שכוחו וכישרונו אינם רק במשחק. בשנות החמישים והשישים חזר בנאי לעבוד עם להקת הנח"ל וביים גם מספר תוכניות עבורה. בהמשך עבר בנאי גם על האיסור לשיר, וביצועיו לשירים שתורגמו מצרפתית או נכתבו עבורו או על ידו הפכו לחלק מהפסקול הישראלי. "אני לא זמר, אני מגיש פזמונים", נהג לומר על עצמו. מביני דבר הבינו היטב שאומנם לא מדובר בזמר, אלא – כמו שקוראים לזה בצרפתית – שנסונייר.
בשנת 2022, תרמה אביבה בנאי, אלמנתו של יוסי בנאי, את ארכיונו לספרייה הלאומית.
לקריאה נוספת
שמואל שי גולדברג: סיפור אישי מתוך אתר הלהקות הצבאיות
שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות (הוצאת יד בן-צבי, 2007)
