.

אילה גליק מגיד

נוע תנוע

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ נָפַלְתְּ לִמַּדְתִּי עַל תְּנוּעָה מַעְגָּלִית

כַּדּוּר הָאָרֶץ נָע בְּסִבוּבוֹ הַצֶּנְטְרִיפֵּטָלִי

וְלֹא עָצַר.

טֶכְנָאִית הָאוּלְטְרָסָאוּנְד אָמְרָה שֶׁהִיא מִצְטַעֶרֶת

שֶׁזֶּה בֶּטַח קָשֶׁה

כַּדּוּר הָאָרֶץ מִסְתּוֹבֵב, גַּם כּוֹחַ הַכְּבִידָה

עוֹבֵד כְּסִדְרוֹ.

רָצִיתִי לִצְעֹק לָךְ שֶׁתָּקוּמִי

שֶׁאַסְלָה אֵינָהּ קֶבֶר רָאוּי

שֶׁבָּהִיתִי בְּעֵינַיִךְ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת

וְאַף עַל פִּי כֵן

.

ילד

אַתָּה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי יֶלֶד

כְּאִלּוּ הָיָה קוֹרְקִינֶט בְּמֵאָה שִׁשִּׁים וְתִשְׁעָה שְׁקָלִים

אַחֲרֵי הֲנָחָה. אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ הָיִינוּ אוֹגְרִים

אֶת דְּמֵי חֲנֻכָּה, אֲפִיקוֹמָן וּמַתְּנוֹת יוֹם הַהֻלֶּדֶת

מִכָּל הַסָּבִים וְהַסָּבְתוֹת,

וְהוֹלְכִים לַהִיפֶּרְטוֹי, לִפְנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה טוֹיְס־אָר־אָס,

לִבְחֹר אֶת מַתְּנַת הַמַּתָּנוֹת.

גַּם כְּשֶׁאוּכַל לִקְנוֹת

אֶת כָּל הַקּוֹרְקִינֵטִים שֶׁבָּעוֹלָם

זֶה לֹא יְשַׁנֶּה אֶת הַבְּחִילוֹת, הַהֲקָאוֹת, מִשְׁאֲלוֹת הַמָּוֶת, הַפְּחָדִים

וְהוֹדָעַת הָרוֹפֵא.

הַדֹּפֶק הִפְסִיק

.

תל"מ

מָחָר אַתְּ נוֹלֶדֶת

בְּקוֹל אֱלֹהִים מְחוֹלֵל אַיָּלוֹת

בִּנְשִׁיכַת נָחָשׁ

צִירִים גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים.

מָחָר אַתְּ נוֹלֶדֶת

מְחַפֵּשׂ עוֹרִי אֶת עוֹרֵךְ

פִּטְמָתִי אֶת פִּיךְ

וְאֵין לָהּ מֵשִׁיב

.

מָחָר אַתְּ נוֹלֶדֶת

חָלָל פָּעוּר מִתּוֹךְ רַחְמִי.

אֲהוּבִי אוֹחֵז בִּזְרוֹעִי לְבַל אֶפֹּל

אִתָּךְ, אוֹקְסִיטוֹצִין מְטַפְטֵף אֶל זְרוֹעִי

אוּפוֹרְיָה שַׁקְרָנִית. בַּחֲדַר הַלֵּדָה מְבַקְּשִׁים שֶׁאַמְתִּין

כִירוּרְג יָבוֹא לִתְפֹּר

כְּמוֹ אֶפְשָׁר לִסְגֹּר צְרָחָה

בְּחוּט מְנַתְּחִים

.

חָלָל הוֹפֵךְ כְּבָרָה, גּוּפִי

נְקָבִים נְקָבִים

חֲלָלִים חֲלָלִים

.

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת חִפַּשְׂתִּיךְ שֶׁאִבְּדָה נַפְשִׁי

בְּחֶלְקַת הַנְּפָלִים שֶׁל עֵין כָּרֶם

טְמוּנָה כַּף רַגְלֵךְ הַשְּׂמָאלִית

וְאֵין לָךְ אֶבֶן

וְאֵין לָךְ שֵׁם

וְלֹא מְצָאתִיךְ

.

אילה גליק מגיד היא דוקטורנטית לפיזיקה באוניברסיטה העברית. חוקרת דעיכות גרעיניות בחיפוש אחר עדויות לפיזיקה חדשה. שיריה זכו בפרס רחל נגב ובפרס זולטן ארניי, והתפרסמו במוספי ספרות ובכתבי עת שונים.

.

.

איה סומך

שיר רגיל

הַלַּיְלָה אֶחֱלֹם עַל

מַאֲפֵרוֹת גְּדוּשׁוֹת מִדַּי

בְּדָלִים וְאֵפֶר

.

אַתְּ תְּחַבְּקִי אוֹתִי

אֲנִי אֵאָחֵז בָּךְ

.

תַּגִּידִי לִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה

לְהַבְחִין בִּרְמִיָּה, רַק בִּגְלַל

שֶׁהָיָה לָךְ קַר מִדַּי, רַק בִּגְלַל

שֶׁקִּבַּלְתְּ מִמֶּנּוּ אַהֲבָה

.

גְּדוּשָׁה כְּמוֹ מַאֲפֵרָה

שֶׁל זוֹ שֶׁאֵין לָהּ אַף אֶחָד

.

גְּדוּשָׁה כְּמוֹ רֶגֶשׁ שֶׁל

זוֹ שֶׁאֵין לָהּ אַף אַחַת

.

הַלַּיְלָה אֶחֱלֹם עָלַיִךְ

בֵּין מַאֲפֵרָה גְּדוּשָׁה מִדַּי

לְפֶה שֶׁעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו

.

בֵּין כָּל מָה שֶׁלָּקְחוּ מִמֶּנִּי

לְכָל מָה שֶׁעוֹד אֶפְשָׁר לָקַחַת

.

מִין וְעוֹד.

.

כל כך הרבה זמן להגיד לי

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן לְהַגִּיד לִי: לֹא תּוּכְלִי

לְנַקּוֹת. אִי אֶפְשָׁר לְנַקּוֹת.

.

וְחָמְרֵי הַנִּקּוּי לֹא עוֹבְדִים. הֵם לֹא יַעַבְדוּ כָּאן

לְעוֹלָם. וְאַתְּ לֹא תִּלְבְּשִׁי לָבָן.

.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן לוֹמַר לִי: אֲנַחְנוּ נְקִיִּים

מִמֵּךְ. וְהַלִּכְלוּךְ מִתְפַּשֵּׁט. מִדַּבֵּק. כְּמוֹ וִירוּס.

.

וְכָל הוֹדָעָה עַל אַנְטִי וִירוּס שֶׁמֵּגֵן (לִכְאוֹרָה

מֵגֵן) עַל הַמַּחְשֵׁב הִיא הוֹדָעָה שֶׁנִּשְׁלְחָה

בַּזְּמַן. וְהִתְכַּוְּנָה לְכַנּוֹת אֶת בְּנוֹת מִינֵךְ בְּשֵׁם.

.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן לוֹמַר לִי: אַתְּ קִלְקַלְתְּ.

וְקִלְקַלְתֶּם אוֹתִי. לֹא רַק אוֹתִי. קִלְקַלְתֶּן אֶת

כֻּלָּן.

.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן לוֹמַר לִי: אֲנַחְנוּ מְטַפְּלִים

טוֹב יוֹתֵר. כְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַר כָּאן שׁוּם שָׂדֶה פּוֹרֵחַ.

שׁוּם שְׁתִיל שֶׁיִּגְדַּל.

.

רָצִיתִי לְהַגִּיד: תְּנוּ לִי לִדְאֹג לַדְּבָרִים.

כְּשֶׁעָבַדְתִּי הַכֹּל עָבַד, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, מֵאֵלָיו.

וְכָל מִי שֶׁעָבַר דַּרְכִּי גָּדַל וְהִתְרַחֵב. נִפְתַּח כְּמוֹ

עֲלֵי כּוֹתֶרֶת שֶׁל פֶּרַח, בְּסִרְטוֹן שֶׁמְּתַעֵד פְרֵיְם

פְרֵיְם, בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה חֳדָשִׁים, וּמֵאִיץ.

.

רָצִיתִי לְהַגִּיד: לַהֲרֹג אִשָּׁה בַּת שְׁלוֹשִׁים

וְשֶׁבַע, אוֹ שְׁלוֹשִׁים וְתֵשַׁע, אוֹ אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ,

כָּל הַגִּילִים שֶׁבָּהֶם כְּבָר הָיִיתִי, זֶה כְּמוֹ

לַהֲרֹג יַלְדָּה קְטַנָּה. אוֹתוֹ דָּבָר בְּדִיּוּק. כְּמוֹ

לַהֲרֹג אַחַת אוֹ עֶשֶׂר. צָרִיךְ הָיָה לְהַצִּיל אֶת

כֻּלָּן.

.

איה דבורה סומך היא משוררת, כותבת סיפורים קצרים ומסות, תסריטאית ובמאית. הייתה ממקימי כתב העת לשירה "משיב הרוח", ערכה וביימה סרטים וסדרות לטלוויזיה. סרטה הקצר "שאלות של פועל מת" זכה בפרס השלישי בתחרות ה־Cinéfondation במסגרת פסטיבל קאן, וסרטה הקצר "אווה עוזבת" זכה בפרס הראשון בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל Cinemed במונפלייה.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אהוד הוכרמן ואסף דבורי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אברא כדברא: על הספר "אלו אינדיגו" מאת ספיר יונס

גיא פרל

.

דַּמְיֵן שֶׁטַּסְתִּי לְיַפָּן. פְּרֹס פְּרוּסוֹת אֲוִיר עָבוֹת

אֱכֹל אֶת הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁהַיַּפָּנִים מוֹתִירִים לִשְׂפָתַיִם עֲנִיּוֹת

אֲנִי עֲשִׁירָה בִּרְגָעִים שֶׁל מָנוֹת חֲסֵרוֹת בַּתַּפְרִיט

מַקְלוֹת סוּשִׁי בְּטַעַם אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מְרַקְּדִים עַל שֻׁלְחָן,

סוֹעֲדִים אוֹכְלִים לִי בָּאָזְנַיִם.

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה בַּגָּרוֹן נִתְקַעַת כְּכֻפְתָּה בְּמִלּוּי קָצוּץ

כִּמְעַט נוֹעֶצֶת אֶת הַמַּזְלֵג בַּבָּשָׂר, אִישׁ אֵינוֹ מֵבִין אֶת הַמַּבָּט הַמְּסֻכָּר

נְמוֹגָה כְּעוּגַת מַיִם בִּקְעָרָה שְׁקוּפָה, אֲנִי מְנַסָּה לְהֵחָלֵץ מֵהֶעָגֹל שֶׁל הַכַּפִּית

.

זהו הראשון מחמשת חלקיה של הפואמה "טיסה ליפן", שגם בשאר חלקיה מדריכה הדוברת את דמיונו של הנמען בטיול פלאי, מסתורי, גופני, חושני, רוחני ומוזר ביפן. "טיסה ליפן" הוא דוגמה לפואטיקה הפלאית, מסתורית, גופנית, חושנית, רוחנית ומוזרה של יונס לא רק בשל סגנונה, אלא גם בשל האופן שבו היא בוראת במילותיה את יפן של מעלה, מסיירת בה ארוכות, ומזמינה את נמענה, קוראותיה וקוראיה להצטרף אליה. זו, לתפיסתי, ההזמנה העומדת בבסיסו של הספר אלו אינדיגו – לסייר עימה בעולמות שבראה בשפה, או ליתר דיוק – נבראו בשפה ששירתה מהווה לה ערוץ. הדבר נאמר במפורש בשיר הפותח את הספר, ונגזר כבר משמו: "אברא כדברא", ביטוי שמשמעותו בארמית היא 'שייברא כדבריי'.

.

אברא כדברא

הָעֵינַיִם יוֹדְעוֹת דָּבָר שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ אַךְ קִיּוּמוֹ יָדוּעַ לְךָ. גַּם מְכוֹנַת הַפֶּה אֶת הַקּוֹלוֹת

מְפִיקָה בַּחֶרֶשׁ. הַמַּבָּט נֶעֱצַר בְּפָחוֹת מִמֵּאָה וּשְׁמוֹנִים מַעֲלוֹת

הָאוֹן מִזְדַּהֵר מִתּוֹךְ הַחִכָּיוֹן, כְּבִישֵׁי הַקֶּשֶׁב מִתְנַקְּזִים בִּיצִיאָה אַחַת.

כָּל עוֹד הָעֲצָמוֹת בּוֹלְטוֹת וְהַזָּהָב נוֹגֵעַ אֲנַחְנוּ בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן

וְאִם הַמָּקוֹם מִתְבַּלְבֵּל יֵשׁ לַהֲשִׁיבוֹ לִשְׂפָתוֹ

הַשָּׂפָה הִיא הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁל הַלֵּב

בֵּין אִם בְּרָכָה אוֹ קְלָלָה הִיא אֲנַחְנוּ נִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַהִיא

וְאִם מְקוֹמָהּ בְּתוֹךְ הַגּוּפָה הַהִיא, עָלֶיהָ לְהִתְעַצֵּם עַד מְאוֹד.

כִּי בָּנוּ בָּחֲרָה וְלֹא אֲנַחְנוּ בָּחַרְנוּ בָּהּ וְרָצִינוּ לְשַׁלֵּחַ בָּהּ אֶת כָּל תֵּאוּרֵי הַזְּמַן, הַמָּקוֹם, הַמִּדָּה וּלְהוֹכִיחַ לָהּ

שֶׁלֹּא אֲנַחְנוּ, שֶׁאֵין בָּנוּ מָקוֹם לְתָאֵר

וְהִיא מָדְדָה כָּל מִלּוֹתֵינוּ וּפְגָמֵינוּ

וְיָצְקָה וְיָצְרָה

.

יונס לא רק מזמינה, היא גם מפתה בלחש, מכשפת פנימה, מוליכה אל המקום הידוע שאינו נחשב (בלשונו של כריסטופר בולאס). "אברא כדברא" מציע שתי אפשרויות להתבונן ביחס שבין מקום זה לבין השפה. אפשרות אחת היא שהשפה, בוראת הכול, בראה אף אותו. כשם שבחרה בנו, עיצבה אותנו ויצקה ויצרה אותנו – בוראת בנו השפה את הידוע שאינו נחשב. כדי לעשות זאת, בדומה לשפתו הייחודית של אלו אינדיגו, היא משתחררת מניסיונותינו להמציאה, לשלוט בה ולהורידה למדרגת מחשבתנו, בין השאר, כאשר אנו משלחים בה את תיאורי הזמן, המקום והמידה. זו שפה שהשתחררה מאיתנו. אפשרות נוספת, מעניינת לא פחות, היא שהשפה עצמה היא המקום הזה, ואם בראה אותו, הרי בראה את עצמה. רמזים לאפשרות זו ניתן לראות, בין השאר, במשפט ״אֲנַחְנוּ נִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַהִיא״ – לא ההוא, כי אם ההיא, כלומר, היא המקום. רמז נוסף ניתן לראות במשפט ״וְאִם הַמָּקוֹם מִתְבַּלְבֵּל יֵשׁ לַהֲשִׁיבוֹ לִשְׂפָתוֹ״, כלומר, השפה קדמה למקום, היא מקומו של המקום.

צריך לסמוך על משוררת־שמאנית שמודיעה, כבר בפתח ספרה, שהמקום הנכון הוא המקום שבו "העצמות בולטות והזהב נוגע". התייחסותה אל השפה כאל בוראת המקום הנכון, או כאל המקום הנכון עצמו, מסייעת לנו לעשות כן – השפה אינה רק בוראת ונעלמת, היא נותרת נקודת המשען. הדבר מתקיים לכל אורך הספר – שירתה האניגמטית אינה מתפרקת, ולרגע אינה חדלה מלאחוז ביד הקוראת, שהיא מוליכה דרך נופיה המרהיבים של יפן של מעלה. אביא את השיר "אחווה" כדוגמה:

.

מְקוֹרֵנוּ בִּזְרִימָתָן שֶׁל הָאַגָּדוֹת הַחֲבוּיוֹת בַּמַּיִם, הַשֹּׁבֶל מִתְפָּרֵץ וּמִתְאַמֵּץ לִחְיוֹת וּבֵינְתַיִם

הַמִּזְרָקוֹת זוֹרְקוֹת אָדֹם. רַעֲנַנּוּת הַמַּיִם יְכוֹלָה לְהַתֵּל. הַוְּרָדִים נִצְבָּעִים רַק כְּדֵי לִנְבֹּל וּלְהָנֵץ

כַּכַּלָּנִיּוֹת. הָאָדֹם מַכְרִיחַ אֶת הַיָּד לְגַשֵּׁשׁ אֶת קַו הַמִּתְאָר שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ,

חָרָבַת הַגּוּף מַסְגִּירָה אֶת הַדּוֹבֵר, זִכָּרוֹן נֶאֱגָר בְּתַּרְמִיל שֶמִּישֶׁהוּ

מְיַחֵל לִפְרִיחָתוֹ. הַתַּרְמִיל מִתְפּוֹצֵץ

מִגַּרְגְּרָיו וּמִתְפַּזֵּר בָּרוּחַ, מִסְתַּיֵּם כְּגַלְגַּל. הוּא אֵינוֹ יְכוֹלִ לָמוּת. הוּא אֵינוֹ יְכוֹלִ לָמוּת

מִבְּלִי לְהוֹתִיר אֶת מָה שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת לְצֶבֶר, מֻזְרָק בְּעֶדְנָה אֶל נִימֵי כְּנָפַיִם

שָׂפוּן בִּזְרִימָתָן שֶׁל הָאַגָּדוֹת הַחֲבוּיוֹת בַּמַּיִם

.

ממילותיו הראשונות של השיר, אנו מבינים שהפעם יוביל המסע אל מקורנו המצוי "באגדות החבויות במים", דימוי המורכב משלוש מילים שכל אחת מהן לבדה עוסקת בהתרחקות מן המציאותי, הידוע, המוצק והמוכר, ומקרבת אל המקום שבו "העצמות בולטות והזהב נוגע". השיר מתפתח לשורה של מראות פלאיים הנובעים ומתפתחים זה מזה – אדום המים צובע את הוורדים, ההופכים לכלניות, ואותו אדום מנכיח לרגע את גופו של הדובר, ואותו גוף/דובר נעלם כאשר זיכרונותיו הופכים לזרעים הנפוצים ברוח. כך נמשך גלגולם של הדברים, עד שובם אל מקורם, מקורנו, מקור השיר.

השיר "לאונרדו" מוקדש ללאונרדו דָה־וינצ'י, מגדולי היוצרים־שמאנים שחיו עלי אדמות, ומופיעה בו השורה הבאה: "לֵאוֹנַרְדוֹ הִרְכִּיב מִשְׁקָפַיִם עִם מִסְגֶּרֶת עֵץ עַד שֶׁנִּשְׁבְּרוּ וְשָׁתַל אוֹתָם עָמֹק בְּשֻׁלְחָנוֹ וְשָׁתַק עַד שֶׁצָּמְחוּ מֵחָדָשׁ / הוּא הִקְפִּיד עַל כָּל הֶמְיָה וְרַעַד, טָבַל בַּיָּם לְלֹא הֶרֶף, גַּם בְּיָמִים שֶׁלֹּא הֻכְרְזוּ כְּעוֹנַת הָרַחֲצָה". לאונרדו מתואר כמי שבעודו טובל בים מאזין לזרימתן שֶׁל ״הָאַגָּדוֹת הַחֲבוּיוֹת בַּמַּיִם״, ובדומה לשפה הבוראת עצמה בעודה משתחררת מאיתנו, כדי להשיב את מבטו היוצר למקומו־מקורו, הוא שותל את משקפיו, וממתין.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

ספיר יונס, "אלו אינדיגו", מקום לשירה, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: גיא פרל על הספר "לסלוח לזמן"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שיר אִשה

אורי הולנדר

.

ש. שפרה ידעה היטב שמרחבה של הספרות העברית, מרחב שהחלה לפעול בו בשנות החמישים של המאה הקודמת, נכבש על ידי גברים אשר יצרו סובייקטים גבריים – ואף שכנעו עצמם (הגברים היוצרים ואולי גם הסובייקטים שנוצרו) שהם הם הספרות.

את ספר שיריה הראשון, שיר אִשה (מחברות לספרות, 1962), ערך יונתן רטוש. ממרחק השנים – ואולי גם ממרחק התאוריות שפשו מאז בשדה המחקר – נראה מעשה העריכה הזה כמעט כאקט אלים. השורות קצוצות, המלים קטומות. אין זה מעשה עריכתי של "זיקוק" או "ליטוש" – כך, לפחות, מצטיירים הדברים בעיניי, וייתכן שזו פרשנות קיצונית – אלא השתקה, מדעת או לא מדעת. הקול האצור בדפיו של ספר זה אינו נשמע. גם סוף הדבר שצורף לספר, מפרי עטו של י. (ישראל) זמורה, על דברי השבח הכלולים בו, מצטייר ממרחק השנים כמוזר למדי, בלשון המעטה. "השירה – שירה, כמובן". כך נפתחת רשימתו של זמורה. מי היה מעלה בדעתו ספר שירים נתן זכי – שבשנים ההן דרך כוכבו – אשר בסופו מאשר המו"ל לקוראיו שאכן מדובר בשירה, כמובן?

זמורה תוהה אם יש בספר זה מה שהוא מכנה "מרידה": "מרידה כנגד המוסכמות? מרידה – לאו דווקא: כי אין כאן בכלל טעם של 'מלחמה', אלא פשוט של גילוי 'אני' טבעי, הגברת קולו של דם כמות־שהוא: כלומר, אלה שירים שאפשר לראותם כמין 'תיקון טעות', כמו הגהה קפדנית של מקור, שרבים גם טובים, סלפוהו."

לא ברור אם מרידה זו שאינה מרידה תכליתה להלל דווקא את עורכו של הספר, ושמא אותה "הגהה קפדנית" היא לדעתו של זמורה המעשה הנשי המוצלח ביותר ששדה השירה העברי עשוי להכיל ביחס ל"מקור" הגברי. כך או כך, ובלי שהתכוון לכך, יש ברשימה זו קביעה חשובה הקשורה בגילויו של אותו "אני טבעי" וגם בטעמה של אותה "מלחמה".

היה גם היה "טעם של מלחמה" בעולמה של ש. שפרה, והוא קשור מיניה וביה באותו מעשה גילוי של האני. השיר "בצֶלֶם" מתוך שיר אשה קובע: "אִשָּׁה מִצֶּלַע – / אִשָּׁה וְצַלְמָהּ לָהּ / אֲלֵיכֶם תִּצָּמֵד / בְּמַחֲזוֹר הַדָּמִים, / אַתֶּם / רַק אֲבוֹת בָּנֶיהָ / אַל תְּבַקְּשׁוּ לִהְיוֹת לָהּ / אֱלֹהִים". אותו "מחזור דמים" עבר כמה גלגולים בעולמה השירי של שפרה. גם בשיר החותם את ספר שיריה האחרון, מֶשי לחשתָ לי (זמורה־ביתן, 2007), תצהיר הדוברת: "אֲנִי הַשְּׁבוּיָה בְּמַחֲזוֹרִיּוּת כְּמִישָׁה וּפְרִיחָה מִתְקַנְּאָה / בָּכֶם מְשׁוֹרְרִים בְּנֵי־נְבִיאִים חוֹזֵי קֵץ־הַיָּמִים". אלא שמתוך מחזור דמים זה, מתוך מחזוריות זו של כמישה ופריחה – מחזוריות הקשורה גם במרחב הספרותי, גם במרחב הישראלי וגם בתהייה אקזיסטנציאלית נמשכת – אכן נתגלה "אני טבעי", ייחודי.

במסה שכותרתה "מספֵר או מספֶרֶת: מסע אל שלוש יצירות עתיקות" (מאזנים ס"ד, 3–4, 1989) משרטטת ש. שפרה – לא בגלוי ובמוצהר אלא בין השיטין – את קווי מתארו של אותו אני שירי. הקשר בין עולמה השירי ובין ספרות המזרח הקדום ("שלוש יצירות עתיקות") ברור מאליו; לא רק כמתרגמת דגולה של שירת המזרח הקדום וכמי שכל שיריה רוויים באזכורי דמויות, מושגים ודפוסי מחשבה הלקוחים מספרות זו, אלא כמי ששיחתה עם המיתולוגי הייתה תמיד אישית. שירה זו עבורה היא אחֵר המעצב את זהותה העצמית – לפעמים מתוכו ולפעמים כניגודו. גם התרבות העברית, לשיטתה, עוצבה במזרח הקדום – לא רק זו המִקראית אלא זו הנמתחת עד לימיה – ובנקודה זו מעניין לחשוב על האופן שבו הצטייר בעיניה המרחב הישראלי, שכאמור שולטות בו נורמות גבריות. כך היא כותבת במסה:

במקומותינו, אולי יותר מאשר בכל מקום אחר, גברים קובעים סולם הערכה של נושאים וז'אנרים מכמה סיבות: מסורת מִקראית שבה המשורר הוא קודם כל חוזה ונביא; מסורת יהודית שדחקה את הנשים לעזרת נשים … חברה ישראלית בתוך מציאות של מלחמה מתמדת, שבה שולטות נורמות גבריות. מסיבות אלה ואחרות ניכרת בסיפורת הישראלית מגמה של הפשטה ואלגוריזציה. נדמה כי חלקן של דמויות בשר ודם רב יותר בסיפורת הנכתבת על ידי נשים.

דמויות נשיות "בשר ודם" השבויות ב"מחזור הדמים" הן גם גיבורותיה שלה בכל ספריה. זה גם אחד מפירושיו האפשריים של הצירוף "שיר אשה" (כזכור, שמו של ספרה הראשון) – לא שירהּ של אישה אחת או אישה מסוימת, כי אם שיר שהוא אישה; שיר שהוא עולם נשי, מרחב נשי, המקיים יחסים מורכבים וטעונים עם בני החוזים והנביאים.

התרבות העברית, שעוצבה במזרח, הייתה בעיני ש. שפרה, ולא רק בעיניה, שילוב של ארוס ומוות. את ה"צבר המיתולוגי", אם לשפוט על פי כמה רשימות שפורסמו לאורך השנים, היא דווקא חיבבה, במובן זה של השתייכותו למרחב ישראלי שהוא שלילתו של ה"שָׁם", הגלות. גם מרחבי ה"כנעניות", כזכור, נשאו חן בעיניה, אם כי נראה שבהקשר זה עולמה קרוב הרבה יותר ל"מקום" הפיוטי של נסים אלוני מאשר לעולמותיהם של רטוש, אהרן אמיר או אחדים מבני חבורת "לקראת" שחיידק הכנעניות דבק בהם. ואולם שילוב זה של ארוס ומוות נתפס בעיניה, באופן פרדוקסלי, גם כנשי. דמותה של איננה־אשתר, האחר המובהק של התרבות המסופוטמית, אלת האהבה החשקנית ואלת המלחמה האכזרית, הפורעת תדיר את הסדר וכך גם מגדירה את גבולותיו – דמות זו נהפכה בגבולות עולמה גם למעין אחֵר של התרבות הישראלית, במובן זה של הצבת תמרור לא מופשט ולא אלגורי של הוויה המגדירה את עצמה. "גילוי 'אני' טבעי, הגברת קולו של דם כמות־שהוא", כפי שכינה זאת זמורה.

האפוס השירי של ש. שפרה מחולק לתמונות יומיומיות של מאבק (ומרתק לערוך מחקר השוואתי בין אפוס זה על שורשיו ה"מסופוטמיים" ובין ניסיונו של אהרן שבתאי להציג אפוס מקוטע, על שורשיו ה"יווניים"), ומנקודת זמן מסוימת – הספר אשה שמתאמנת בלִחְיוֹת (זמורה־ביתן, 2001) – אפוס זה מצא כביכול את התבנית שאפשרה לו לקחת מן המציאות את מה שליבו חומד (פרפרזה על סיום השיר "גברת חלומות"), ללוש אותו ולבטא עצמו כשיר של נביעה מתמדת, בוטחת, משוחררת ואולי "חופשית". בנקודה זו אף התמזג האני השירי של שפרה באני הביוגרפי, ובשירים רבים דמותה של איננה־אשתר (היורדת לשאול חרף האיסור החמור על כך) הייתה לאחת עם המשוררת עצמה, המתאבלת על בן זוגה. "אִשָּׁה שֶׁמִּתְאַמֶּנֶת בְּלִחְיוֹת" אמנם "פּוֹקֶדֶת אֶת מַצֶּבֶת אִשָּׁהּ", אבל במובן מסוים מנקודה זו החל גם מסעה הגדול כגיבורה אפית.

גיבורה זו אמנם תימצא לבושה במכנסי גברים, בתסרוקת " אַ־לַ־גַּרְסוֹן מְרֻבֶּבֶת שֵׂיבָה" ("קטיפה בגוף") והיא "כָּל יוֹם הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת, זֹאת / אוֹמֶרֶת נַעֲשֵׂית יוֹתֵר גֶּבֶר, יוֹתֵר / וְיוֹתֵר גֶּבֶר, לֹא אֶתְפַּלֵּא אִם תַּצְמִיחַ / שָׂפָם, מִתְגַּבֶּרֶת, זֹאת אוֹמֶרֶת, כְּמוֹ גִלְגַמֶשׁ שָׂשָׂה / לַעֲשׂוֹת לָהּ שֵׁם". ואולם מעשה זה הוא דווקא מעשה נשי מובהק, שתכליתו היא "עשיית שם"; האדרתה של גיבורה נשית, המבקשת לדעת הכול, לגעת בכול – באדמה ובשמיים – להיות לא כלום ולהיוולד מחדש. בשירים אחרים יימצאו גם רגעי הייאוש הכרוכים במסע נמשך זה: "הָאִשָּׁה שֶׁבִּי, שְׁאֵרִית הָאִשָּׁה / שֶׁבִּי מְוַתֶּרֶת, אָז לֹא אֶעֱשֶׂה לִי / שֵׁם" ("לא אעשה לי שֵׁם").

ואולם הצירוף "שיר אשה" אף מציג עמדה מורכבת מזו. ש. שפרה לא יצרה רק אלת מלחמה ופריון המבקשת לכבוש לה מקום במרחב הגברי. היא שאפה להיות, ואף הצליחה, מספרת אפית – לא דמות מדמויותיו של האפוס, כי אם הקול המניע אותו. היא לא רק עטתה שריון גברי (כמו פועה, אחותו של אקהת מן האפוס עלילת אקהת) אלא ביקשה לכתוב את סיפור המלחמה. מבחינה זו הציגה שפרה עמדה יוצאת דופן, שלא נחקרה כלל ודומה שאף לא הובנה כל צורכה.

"לִפְעָמִים בְּלֵיל קַיִץ אֲנִי מִתְקַנְּאָה / בָּכֶם מְשׁוֹרְרִים, בְּנֵי נְבִיאִים, חוֹזֵי קֵץ / הַיָּמִים … לִפְעָמִים בְּלֵיל קַיִץ / נֶחְרָץ אֲנִי הַשְּׁבוּיָה בְּמַחֲזוֹרִיּוּת כְּמִישָׁה וּפְרִיחָה מִתְקַנְּאָה / בָּכֶם מְשׁוֹרְרִים בְּנֵי־נְבִיאִים חוֹזֵי קֵץ־הַיָּמִים" ("לפעמים בליל קיץ"). קנאה זו אינה אלא קנאתם של האלים הקדומים בבני האדם, החופשיים לחיות ולמות. זו השבויה במעגל הפריחה, הכמישה והלידה מחדש לא תיגאל, משום שהיא בעליו של סיפור המעשה האפי.

.

אורי הולנדר, משורר, מוזיקאי וחוקר תרבות. ספריו האחרונים: "המוסיקה של המהפכה: נתן זך 1955–1966" (מוסד ביאליק, 2017), "עולם על גב עולם", שירים (אפיק, 2018). מסה פרי עטו על נסים אלוני פורסמה בגיליון 28 של המוסך.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אסף אוזן על החמלה ביצירותיו של חנוך לוין

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שלושה שירים מאת עדנה סנט וינסנט מיליי

מאנגלית: אורית נוימאיר פוטשניק

.

אני, אשר נולדתי אשה כל כך מוטרדת

אֲנִי, אֲשֶׁר נוֹלַדְתִּי אִשָּׁה, כָּל כָּךְ מֻטְרֶדֶת

מִכָּל הַמְּשׁוּגוֹת וְהַצְּרָכִים שֶׁל בְּנוֹת מִינִי,

כְּשֶׁקִּרְבָתְךָ שׁוֹלַחַת בִּי מִין דָּחַף פּוֹלְשָׁנִי

וְיָפְיְךָ מֵעִיר בִּי תַּאֲוָה עַזָּה, יוֹקֶדֶת

לָחוּשׁ אֶת מִשְׁקָלְךָ נִלְחַץ אֶל עֵירֻמִּי, לִשְׁאֹף אֶת

הֶבֶל הַחַיִּים הַמְּשַׁכֵּר, הָרֵיחָנִי,

בְּלֵב הוֹלֵם, בְּרֹאשׁ שֶׁמִּתְמַלֵּא בָּעֲנָנִים

וְשׁוּב לְהִוָּתֵר כְּפוּיַת דִּבּוּק, פְּרוּמָה, אוֹבֶדֶת.

אַךְ אַל תִּטְעֶה, כָּאן לֹא תִּצְלַח אוֹתָהּ בְּגִידָה שׁוֹקֶקֶת.

שִׂכְלִי הַחַד, הַקַּר לֹא יִכָּנַע לְדָם גּוֹעֵשׁ.

אֶזְכֹּר אוֹתְךָ בְּאַהֲבָה שֶׁעִם הַזְּמַן חוֹמֶקֶת.

בְּבוּז, אוֹ רַחֲמִים, אֲנִי אַבְהִיר, אִם תְּבַקֵּשׁ:

הַשִּׁגָּעוֹן הַזֶּה הוּא כְּלָל אֵינוֹ עִלָּה מַסְפֶּקֶת

אֲפִלּוּ לְשִׂיחָה כְּשֶׁנָּשׁוּב וְנִפָּגֵשׁ.

.

I, being born a woman and distressed

I, being born a woman and distressed

By all the needs and notions of my kind,

Am urged by your propinquity to find

Your person fair, and feel a certain zest

To bear your body’s weight upon my breast:

So subtly is the fume of life designed,

To clarify the pulse and cloud the mind,

And leave me once again undone, possessed.

Think not for this, however, the poor treason

Of my stout blood against my staggering brain,

I shall remember you with love, or season

My scorn with pity,—let me make it plain:

I find this frenzy insufficient reason

For conversation when we meet again.

.

כל השפתיים שנשקתי אז, היו של מי?

כָּל הַשְּׂפָתַיִם שֶׁנָּשַׁקְתִּי אָז, הָיוּ שֶׁל מִי?

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהִזָּכֵר, גַּם הַזְּרוֹעוֹת

שֶׁאָחֲזוּ בִּי כָּל הַלַּיְלָה נִשְׁכְּחוּ; רוּחוֹת

הָרְפָאִים בַּגֶּשֶׁם מִתְדַּפְּקוֹת עַל חַלּוֹנִי,

מִתְחַנְּנוֹת לִהְיוֹת יוֹתֵר מֵאֵד בְּזִכְרוֹנִי.

אֲבָל לִבִּי מְלֵא כְּאֵב שָׁקֵט וַאֲנָחוֹת

עַל נְעָרִים שְׁכוּחִים שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ עוֹד לִפְקֹד

אַחַר חֲצוֹת בְּיִלְלוֹת תְּשׁוּקָה אֶת מְעוֹנִי.

גַּם עֵץ עוֹמֵד בִּבְדִידוּתוֹ בַּחֹרֶף לֹא זוֹכֵר

אֶת שְׁמוֹת הַצִּפּוֹרִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ מֵעֲנָפָיו

אֲבָל הוּא שָׂם לִבּוֹ: עַכְשָׁו שָׁקֵט, שָׁקֵט יוֹתֵר.

אֵינִי זוֹכֶרֶת אֲהָבוֹת אֲשֶׁר חָלְפוּ מִכְּבָר

וְרַק יוֹדַעַת שֶׁהַקַּיִץ שָׁר בִּי שִׁיר קָצָר.

הַקַּיִץ הִתְרוֹנֵן בִּי רֶגַע קָט וְאָז חָלַף.

.

What lips my lips have kissed, and where, and why

What lips my lips have kissed, and where, and why,

I have forgotten, and what arms have lain

Under my head till morning; but the rain

Is full of ghosts tonight, that tap and sigh

Upon the glass and listen for reply,

And in my heart there stirs a quiet pain

For unremembered lads that not again

Will turn to me at midnight with a cry.

Thus in the winter stands the lonely tree,

Nor knows what birds have vanished one by one,

Yet knows its boughs more silent than before:

I cannot say what loves have come and gone,

I only know that summer sang in me

A little while, that in me sings no more.

.

היו נשים שאהבו כמוני בהיסטוריה

הָיוּ נָשִׁים שֶׁאָהֲבוּ כָּמוֹנִי בַּהִיסְטוֹרְיָה.

כָּתְבוּ עַל זֶה סְפָרִים, מְשׁוֹרְרִים עַל כָּךְ סִפְּרוּ לִי,

עַל תֹּרֶן יְוָנִי שֶׁהִזְדַּקֵּר זָקוּף מוּל טְרוֹיָה,

אוֹ עַל חַרְטוֹם מֵקוֹרְנְווֹל שֶׁנָּגַח בַּחוֹף הָאִירִי.

הֵן נֶעֶנְשׁוּ עַל הַפְּלִישָׁה, לַמְרוֹת כָּל זֹאת עֵינַי

צָדוֹת רַק אֶת סִפּוּר הָאַהֲבָה, כֵּן, רַק אֶת זֶה.

יֶשְׁנָן נָשִׁים אֲשֶׁר נוֹשְׂאוֹת כָּמוֹנִי בְּוַדַּאי

אֶת אֵשׁ הָאַהֲבָה כְּמוֹ עִיר בּוֹעֶרֶת בֶּחָזֶה.

אַךְ לְעִתִּים נִדְמֶה לִי שֶׁבֵּין הַחַיִּים הַיּוֹם

אֲנִי לְבַד נוֹשֵׂאת בְּאֹפֶן כֹּה מֻחְלָט, שָׁלֵם,

אֶת יִסּוּרֵי הָאַהֲבָה הָעַתִּיקִים עַד תֹּם,

אֶת הַתְּשׁוּקוֹת הַיְּשָׁנוֹת כְּמוֹ בְּיָמִים בָּהֶם

מְלָכוֹת בּוֹגְדָנִיּוֹת בְּצַעַד קַל בְּלִי חֲרָטָה,

הוֹבִילוּ אַבִּירִים וְגִבּוֹרִים אֶל הַמִּטָּה.

.

Women have loved before as I love now

Women have loved before as I love now,

At least, in lively chronicles of the past

Of Irish waters by a Cornish prow

Or Trojan waters by a Spartan mast

Much to their cost invaded  here and there,

Hunting the amorous line, skimming the rest,

I find some woman bearing as I bear

Love like a burning city in my breast.

I think however that of all alive

I only in such utter, ancient way

Do suffer love; in me alone survive

The unregenerate passions of a day

When treacherous queens, with death upon the tread,

Heedless and wilfull, took their knights to bed.

.

עדנה סנט וינסנט מיליי (Edna St. Vincent Millay) נולדה לפני מאה ושלושים שנה, בפברואר 1892, ברוקלנד, מיין. כשהייתה בת שתים־עשרה התגרשו הוריה, לאחר שחיו שנים מספר בנפרד. האם קוֹרָה ושלושת בנותיה חיו בעוני. עם זאת, האם הקפידה שיהיו משכילות ויקראו ממיטב הספרות הקלאסית, וחינכה אותן לעצמאות בכלל ועצמאות מחשבתית בפרט. בשנת 1912 זכה שירה של עדנה סנט וינסנט מיליי, "רנסאנס", במקום הרביעי בתחרות שירה של The Lyric Year. בשנת 1917 עברה לניו יורק, וספרה הראשון, "רנסאנס ושירים אחרים", ראה אור. ספרה A Few Figs from Thistles, שראה אור בשנת 1920, עורר תדהמה בגלל הנימה הקלילה שבה עסק במיניות נשית, ביחסי מין מזדמנים ובנושאים פמיניסטיים. בשנת 1923 זכתה סנט וינסנט מיליי בפוליצר על הפואמה "The Ballad of the Harp-Weaver" שכתבה לזכר אמה, והייתה לאישה השלישית שזכתה בפרס. מיליי פרסמה גם מחזות וסיפורים קצרים (חלקם בשם העט ננסי בויד).
מיליי ניהלה מערכות יחסים אינטימיות עם גברים ונשים, בין השאר עם הפסלת תלמה ווד, הסופר פלויד דל, והסופר והמבקר אדמונד וילסון. בשנת 1923 נישאה ליאן בויסווין והם חיו בנישואין פתוחים. בשנת 1950 נמצאה מתה בתחתית גרם המדרגות בביתה.
הסונטות של מיליי הן מופת לכתיבה משוכללת, שבה משולבת גישה מודרניסטית באופן מרהיב בצורה המסורתית, והיא מדגישה בה בעת את הברק השנון ואת המבוכה והקושי בביטוי של מיניות נשית משוחררת במפנה המאה.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. תרגומים פרי עטה פורסמו בגיליון 26 של המוסך.

.

» במדור ובעברית בגיליון קודם של המוסך: חמישה שירים מאת המשורר בָּאי ג'וּ־אִי, בתרגומה של עינת מרבך־בר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן