.

גיא פרל

ילדי מריופול ישנים בבניין התיאטרון

שֵׁנָה שְׁקֵטָה, כִּמְעַט בִּלְתִּי מֻפְרַעַת,

וְגַם אִם לְרֶגַע נִשְׁמַעַת צְרָחָה,

אוֹ יְבָבָה, אוּלַי שִׁעוּל קָצָר,

מִיָּד חוֹזֵר הַשֶּׁקֶט,

כָּעֵת הֵם יְשֵׁנִים

.

אַחַת חוֹלֶמֶת שֶׁאַבָּא, שֵׁנִי שׁוֹאֵף עָמֹק, יָשֵׁן

מִבְּלִי לַחְלֹם. שְׁלִישִׁית חוֹלֶמֶת שֶׁעָפָה

מֵעַל גַּגּוֹת הָעִיר, מֵעַל הַיְּעָרוֹת הַלְּבָנִים, מֵעַל הָעֲנָנִים,

מֵעַל מְטוֹס הַקְּרָב

.

עָפָה גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ לֹא שׁוֹמַעַת

נְקִישַׁת שִׁחְרוּר קְצָרָה

וְלֹא שְׁרִיקָה, שְׁרִיקָה, שְׁרִיקָה, תִּינוֹק אֶחָד,

.

מִתּוֹךְ שֵׁנָה, דַּוְקָא שָׁמַע שְׁרִיקָה

הוּא הִתְעוֹרֵר לְרֶגַע וּמִיָּד נִרְדַּם, חָלַם

שֶׁזּוֹ שְׁרִיקַת הָרוּחַ

חָלַם שֶׁבֹּקֶר, אִמָּא נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר, פּוֹתַחַת חַלּוֹן

וְהִיא נוֹשֶׁבֶת פְּנִימָה

.

גיא פרל, משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. הוא מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. הוא הוציא לאור שני ספרי שירה. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטו התפרסמו במוסך בין היתר בגיליונות 52  ו־67.

.

.

נדיה אייזנר

המדונה של צ'רניהוב

כָּאן שׁוֹכְבִים בְּתַחְתִּית הַבְּאֵר הַקְּפוּאָה, נִצְמָדִים

זֶה לָזֶה, רוֹעֲדִים, לֹא בּוֹכִים – הֲמוֹנֵי יְלָדִים,

לֹא יוֹדַעַת אֲפִלּוּ שֶׁל מִי, אַךְ כֻּלָּם מְחַכִּים

לַדָּבָר הַשּׁוֹרֵק הָרוֹעֵשׁ שֶׁנּוֹפֵל. וַחֲסַל.

בָּרִבּוּעַ הַקָּט שֶׁל הַתְּכֵלֶת יֵשׁ עָב יְחִידִי,

כְּמוֹ בְּפֶתַח לֵדָה שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹבֵעַ הָאוֹר.

הַגּוֹסֵס בַּמִּדְבָּר עוֹד הוֹזֶה עַל הַמָּן וְהַטַּל.

וּבֵינְתַיִם הַלַּיְלָה יוֹרֵד וְאִתּוֹ מְטוֹסִים,

יְלָדִים רְעֵבִים מַתְחִילִים לְיַלֵּל, רוֹעֲדִים.

וַאֲנִי רַק רוֹצָה שֶׁיֵּלְכוּ כְּבָר לִישֹׁן. אֵיזֶה קֹר.

הַתִּינוֹק שֶׁאֲנִי מַחְזִיקָה בָּא לִפְתֹּחַ אֶת פִּיו

לְחַפֵּשׂ נֶחָמָה בְּחָזִי הַיָּבֵשׁ, הֶעָקָר.

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת, נִדְמֶה לִי – הוּא בֶּן הַשְּׁכֵנָה

עֲגֻלַּת הַפָּנִים, בַּשְׁלָנִית וְשׁוֹפַעַת תָּמִיד,

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת הַאִם הוּא שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלָּהּ.

מַחְזִיקָה עַל בִּרְכַּי אֶת רַכּוּת יַנְקוּתוֹ הַפִּלְאִית

וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם יֵשׁ עוֹד דְּבַר־מָה מֵעָלַי

חוּץ מֵרֵיחַ מָתוֹק וְנוֹרָא שֶׁל בְּשַׂר הָאָדָם,

חוּץ מִפִּיחַ וּבוֹר וְקָצֶה שֶׁל יָרֵחַ מֻשְׁחָר.

.

נדיה אייזנר-חורש, מתרגמת ועורכת תוכן במקצועה, מתגוררת בירושלים ועובדת בתחום התקשורת הדיגיטלית. היא תלמידת תואר שני לספרות באונ' בן גוריון. יצירותיה פורסמו בכתבי-עת "הו!" "המוסך" ו"משיב הרוח". סיפור ביכורים פרי עטה, "לייק", התפרסם בגיליון המוסך מיום 21.10.21.

.

.

שחר־מריו מרדכי

מריה פרימצ'נקו

אַחֲרֵי 25 שְׁנוֹת הִסְתַּגְּרוּת

יוֹצֵאת מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ לָרְחוֹב.

לֹא הָיְתָה כָּזוֹ אֶפְשָׁרוּת,

אֲבָל בְּלַיְלָה קַר שֶׁל פֶבְּרוּאָר מָרִיָּה נָסָה וְקוֹפֵאת

עַל מְקוֹמָהּ שָׁעָה שֶׁהַחַיִּים מַפְצִירִים בָּהּ לָנוּעַ

לְהַסְדִּיר נְשִׁימָה מוּל הַנּוֹף הַמֻּכָּר אַךְ כָּנוּעַ

בְּצִנַּת הַחֹרֶף הַנִּשֵּׂאת בָּאֲוִיר.

.

הַלַּיְלָה בָּא אֶל קִצּוֹ, וְהַבֹּקֶר בִּלְתִּי עָבִיר –

קוֹרֶנֶת מִמֶּנּוּ רוּחוֹ הָרָעָה שֶׁל הַמָּוֶת

.

כְּאִלּוּ גָּזַר הַזְּמַן לְעַרְטֵל מִנְּכָסָיו אֶת

שׁוֹחֵר הַתַּרְבּוּת.

מִשְׁכָּנָהּ שֶׁל מָרִיָּה מֻפְצָץ, וְאוֹצְרוֹתֶיהָ הוֹלְכִים לְאִבּוּד

אֲבָל מָרִיָּה מְאִיצָה צְעָדֶיהָ, מִזְדַּהֶרֶת כְּמַטְמוֹן

הִיא נִתְלֶשֶׁת מִן הַקִּיר אֶל הַשֻּׁלְחָן

בְּרַק מִכְחוֹלֶיהָ מְשַׁנֶּה תְּנוּחָה

וּמִתְמַלֵּט מִבֵּין כָּתְלֵי הַמּוּזֵאוֹן

.

מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ יוֹצֵאת לָרְחוֹב אַחֲרֵי 25 שְׁנוֹת הִסְתַּגְּרוּת.

מִי הֶעֱלָה כָּזוֹ אֶפְשָׁרוּת?

.

וּבְכֵן, מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ.

חַסְרַת תְּנוּעָה וּמִטַּלְטֶלֶת

בִּזְרוֹעוֹת שׁוֹחֲרֵי הַחֵרוּת,

וְיֵשׁ לָהֶם תָּכְנִית: לִדְבֹּק בָּאָמָּנִית

מָרִיָּה פְּרִימָצֶ'נְקוֹ

הַמֵּתָה, הַמְּמַלְמֶלֶת:

"תְּקֻלַּל הַמִּלְחָמָה הַגַּרְעִינִית"

.

מריה פרימצ'נקו, אמנית שיצירותיה הן מסמלי האמנות האוקראינית, הלכה לעולמה לפני 25 שנה, בגיל 88. ב־27 בפברואר 2022, בהפצצה רוסית על מוזיאון באיוונקיב (מצפון־מזרח לקייב), נשרפו כ־25 מיצירותיה. אחרות, שהיו במוזיאונים בקייב, הוסרו מהקירות והועברו למקום מסתור. ליצירתה הנודעת משנת 1978 קראה "מי ייתן ותקולל המלחמה הגרעינית".

.

שחר־מריו מרדכי, משורר. ספרו החדש, ״עבור את הלילה בלוע האש״, עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת עם עובד. קדמו לו הספרים ״תולדות העתיד״ (אבן חושן, 2010), ״מי בעניין שלנו״ (עם עובד, 2013) ו״תפוס מקום לגשם״ (פרדס, 2019), שזכה במקום הראשון בקטגוריית השירה של פרס גולדברג מטעם קק״ל. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 4 של המוסך.

..

.

רוני אלדד

רעב

נוֹלַדְתְּ מִתּוֹךְ מַחְסוֹר בְּכוֹחַ אָדָם, בְּיָמִים עֲנִיִּים, רָצוֹן הֻחְלַף בְּרָעָב, נְסִיכִים וּנְסִיכוֹת רָכְסוּ כַּפְתּוֹרִים בְּיָדָם. אֲנָשִׁים

רָחֲקוּ מֵהַגְּבוּל לִמְצֹא כָּל דָּבָר, לִטְרֹף וְלִגְמֹעַ. כָּרוֹז עָבַר בָּעוֹלָם וְקָרָא בִּשְׁמוֹת כָּל הַיְּלָדִים, אֲבָל הַנְּפָשׁוֹת

קָצְרוּ מִלִּשְׁמֹעַ וְהָאָזְנַיִם פָּקְעוּ. תִּשְׁעָה יְרֵחִים חָצִית עֲרָבָה בַּדֶּרֶךְ אֶל עִיר, הָלַכְתְּ עַל שֶׁלֶג שָׁחֹר, כִּתְמֵי בֶּכִי וְדֶלֶק,

שְׂרוֹכִי שְׂרָף אֲרֻכִּים. הָלַכְתְּ וּבְתוֹךְ רֵאוֹתַיִךְ נְשִׁימַת נָשִׁים בְּהוּלָה, אֲחוּזַת בְּכִי תִּינוֹקוֹת עַתִּיקִים

נָע גַּלְגַּל, נָע גַּלְגַּל, נִשְׁכַּחְנוּ בְּתוֹךְ הַדְּרָכִים

הֵיכָן שֶׁנִּכְנַע הֶעָפָר וְנִבְקַע לַפְּרָחִים

בִּתְעָלַת הַכְּבִישִׁים פָּנָסִים נֶחְשָׁכִים

דָּג וּשְׁמוֹ מְצוּלוֹת זוֹלֵל אוֹר

לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ הָלְכוּ לְצִדֵּךְ אֲנָשִׁים יְשֵׁנִים, מִדֵּי פַּעַם הֵרִימוּ יָד לְצַלֵּם אֶת פְּנֵיהֶם עַל רֶקַע הָרִים, בִּנְיָנִים עֲשֵׁנִים,

עַד שֶׁבָּאת אֶל הָעִיר וְהַבַּהַט, מַכַּת הָאוֹרוֹת בְּעֵינַיִךְ, כִּמְעַט וְשָׁכַחְתְּ לָמָּה בָּאת. שָׂרַטְתְּ אֶת כָּל הַפְּתָחִים לְהָעִיר

אֶת יוֹשְׁבֵי הַבָּתִּים וְלֹא עָלָה בְּיָדֵךְ. וּמִתּוֹךְ הַבָּתִּים עָלָה שִׁיר

נָע גַּלְגַּל, נָע גַּלְגַּל, רָאשֵׁינוּ כְּבֵדִים,

צִפּוֹרִים אִלְּמוֹת נִרְדָּמוֹת עַל בַּדִּים

חֹשֶׁךְ בָּאָרֶץ, דָּג גָּדוֹל בַּמְּצוּלוֹת בָּלַע אוֹר

כְּשֶׁהַבֹּקֶר עָלָה הִקִּיפוּ אוֹתָךְ יְלָדִים חֲתוּמִים, יְתוֹמִים, לֹא יָדַעְתְּ מָה שְׂפָתָם. סִפַּרְתְּ בִּלְשׁוֹנֵךְ סִפּוּר שֶׁהִכַּרְתְּ

מִלֵּילוֹת רְחוֹקִים עַל הַצְּבִי הַפָּצוּעַ, עַל אָחִיו הַבָּרִיא, עַל צַיָּד, עַל צַוָּאר לָפוּף בְּצַוָּאר. אָחַזְתְּ בְּכָל רְאָיוֹת הַטּוֹב

כְּמוֹ גֶּשֶׁר מֵעַל לְנַחַל אָדֹם. מָתַי רָחַצְתְּ וְרֵיחַ הַדֶּרֶךְ הוּמַר בְּרֵיחַ הָדָר? וְכָל אוֹתוֹ זְמַן לַהֲקַת זְאֵבִים מְרִיחָה אַחֲרַיִךְ,

בְּרֹאשָׁהּ צֵלְכֶּלֶב שַׁכּוּל וְנוֹהֵם. רַצְתְּ מֵהֶם וּבְתוֹךְ הַשְּׁרִיקָה, שָׁמַעְתְּ יְלָדִים שָׁרִים שִׁירֵי עֶרֶשׂ לַשּׁוֹטְרִים שֶׁהֵטִילוּ

צֵל עַל פְּנֵיהֶם

נָע גַּלְגַּל, נָע גַּלְגַּל, הָעוֹלָם בַּחֵיק אִם

נָע גַּלְגַּל, הַשּׁוֹטֵר הָאַמִּיץ יֵרָדֵם,

רַק הַדָּג בַּמְּצוּלוֹת יֵעוֹר

.

רוני אלדד, עורכת ומבקרת ספרות ילדים. זוכת פרס שר התרבות למשוררים בראשית דרכם. ספר שיריה הראשון הראשון, "יבוא", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת פרדס. ספר שיריה השני, "יממה", עתיד להתפרסם בהוצאת פרדס בשנה הבאה. ספר הילדים "מערבולת" ראה אור השנה בהוצאת טל־מאי. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך מיום 04.11.21 ומיום 30.12.21.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ערן צלגוב, הדר לוטן ומרב זקס־פורטל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

היזהרו בַּזקֵנים

ענת שבח

 .

הוא כועס? לא, הוא אינו כועס. החיים גרועים עכשיו, כלומר – החיים שלו. אבל זו דרכו של עולם: כשאתה בן למעלה משמונים – שמונים ושלוש אם חייבים לדייק – ואשתך שאהבת כבר אינה בין החיים, ואתה מתנהל לבדך (בכבדות) בגופך זה שכבר אינו בריא ואינך יודע להחליט אם אתה ירא מהמוות המתקרב או דווקא משתוקק אליו – אז חייך גרועים. אין בכך כל דבר אישי.

הוא פוסע לו לאיטו בשדרות בן־ציון לכיוון קינג ג'ורג'. בוקר נאה של תחילת אביב, חמים במידה ומזמין. נעים ללכת כאן, במיוחד כשפניו לירידה (הדרך חזרה למעלה תהיה כבר סיפור אחר). הוא נזקק רק לשתי עצירות מנוחה על ספסלי העץ הפזורים לאורך השׂדרה, וגם מהן הוא נהנה. המראות חולפים על פניו כשהוא יושב כך על הספסל: אם צעירה עוברת עם עגלת תינוק וממלמלת מילים מתוקות לראש הזעיר המבצבץ מהשמיכה. כל כך צעירונת! לולא העגלה היה בטוח שהיא רק נערה. בחור עם זקנקן ואוזניות גולש בקלילות על הקורקינט שלו וכבר מתרחק ואיננו (הוא צריך לזכור להיזהר מהקורקינטים האלה). הוא שואף מלוא ריאותיו המצומקות את אוויר השדרה ומדמה שהוא באמת מריח עכשיו טוב יותר את העצים הוותיקים ואת הנרקיסים שנשתלו כאן בתחילת החורף ועדיין לא קמלו.

זה מה שנותר עכשיו. הרגעים הקטנים. אף אחד כבר לא ימלמל יותר באוזניו מלמולים מתוקים. אז כשהוא לא מתגעגע, וכשחוליי הגוף מזכים אותו בהפוגה, הוא משתדל לאחוז ברגעים האלה בשתי ידיו. הוא מצטחק לעצמו כשהוא קם מהספסל ומחדש את הליכתו: הוא והֲנאה, הוא ושלוות נפש. מי היה מאמין ששינוי כזה יחול בו לעת זקנה. חבל שנעמי כבר לא איתו בשביל לחזות בפלא. זה ודאי היה גורם לה קצת נחת. אתה תמיד דואג יותר מדי, הייתה אומרת לו ועיניה היפות היו נחות עליו בצער, תרפה קצת, תניח לעצמך, החיים הרי חולפים בינתיים. בינתיים חלפה היא. בשניהם לא ידע לשמוח מספיק כשעוד אפשר היה.

בפינת שדרות בן־ציון וקינג ג'ורג' יש קונדיטוריה. בעצם כבר לא. פעם הייתה שם קונדיטוריה, קטנה ונחמדה, שיכולת לשבת בִפנים ליד אחד משלושת השולחנות העגולים הזעירים ולהזמין לך כוס קפה הפוך עם שתיים סוכר ולעשן לך סיגריה או לכרסם את הקרואסון שזה עתה קנית. הוא ונעמי אהבו לשבת שם הרבה. היו מרגישים בחופשה בסתם בוקר של אמצע השבוע (או, ככה אני אוהבת אותך, אֵליק – הייתה אומרת נעמי – רגוע, נעים. אתה בחור נאה כשאתה מחייך, אתה יודע? והוא היה משווה לפניו מבט אדיש אך מרגיש שלחייו מאדימות). היום יש שם "פָּטִיסֵרִי". אין שולחנות קטנים – אין שולחנות בכלל – יש חלון ראווה ענק מלא עוגות קטנות מצועצעות, ובפנים אתה עומד בתור עד שאיזה צעיר או צעירה בכפפות דקות שקופות משרתים אותך באדיבות מאחורי דלפק לבן ואומרים לך בסוף יום טוב אדוני תודה שקנית אצלנו.

הוא חולף על פני הפּטיסרי ואינו נכנס. גם היום לא ימצא שם את האתמול. אבל כשהוא עובר על פני החנות, ריח מתוק של קרואסון טרי רודף בעקבותיו, אינו מניח לו. אולי הוא מדמיין, הרי חוש הריח שלו כבר אינו כשהיה. אולי הוא באמת מדמיין. ואולי לא?

מכל מקום הוא חוזר ונכנס. בעגלת מגשי נירוסטה, בקיר השמאלי של החנות, מונחים דברי המאפה הפשוטים. עוגת תפוחים מאורכת עם פירורים, עיגולי קינמון, קרואסונים. לוקחים לבד, שמים בשקית הנייר החומה, ונעמדים בתור. הוא ניגש, בוחר לו קרואסון זהוב, פריך – קרואסון אחד – ומניח בשקית. אחר כך מתייצב מאחורי האחרון בתור – אלו אישה וילדתה הקטנה. לפניהן בתור עוד כחמישה אנשים. הוא מחכה.

ומחכה.

העומדים בתור מנומסים. כולם פה מנומסים. גם הוא. אבל העמידה המתארכת קשה עליו. רגליו כבדות וקוצר הנשימה הארור שולח תזכורת. מצחו מתכסה בדוק של זיעה. עדיין הוא עומד, צייתן. צייתן כפי שהיה כל חייו, עכבר מעבדה מאולף ברגליים קצרות – רץ על גלגל הענק הזה, רץ. סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב ללא תכלית, עד שאתה נזרק ממנו החוצה זקן, בודד, נטול כוחות. וגם אז, כשאתה כבר בחוץ בעצם, מחוץ למשחק האכזרי הזה וחייךָ מאחוריך, עדיין גם אז אתה נשמע לכללים. למה לכל הרוחות? בדחף של רגע הוא עוזב את התור, השקית החומה עם הקרואסון בידיו, ופונה אל דלת היציאה. עודו אוחז בידית הדלת, נשלחת לעברו מכיוון הדלפק קריאה רמה "אדוני! אדוני!" ומיד מתייצב מולו המוכר, מניח יד כבדה על הדלת וחוסם את היציאה לרחוב. "אדוני" – עכשיו קולו של המוכר רגוע יותר, אך תקיף – "אדוני, אפשר לעזור לך?" הבחור גבוה ממנו בראש, צעיר מאוד, כמעט נער, על לחייו עוד סימנים של פצעי בגרות: "אדוני, אני יכול לעזור לך?!" הוא מרים פניו אל העיניים הצעירות, הזכּוֹת, שמביטות בו בתוכחה. הו התמימוּת, תחושת הצדק המוחלטת הזו של מי שעוד לא נכווה. הוא כמעט ומרחם עליו. שקט מאוד על אף הלמות ליבו, ידיו לופתות בחוזקה את שקית הנייר החומה, הוא אומר: "לעזור לי? אני לא יודע, בחור צעיר – אתה יכול?"

המבט הנחוש שמולו נדהם ומתערער. משהו בעמידה האיתנה, ביד היציבה שסוגרת על הדלת, נחלש. מה עבר מזקנתו של זה לעלומיו של זה באותו הרגע? הצעיר מרפה מהדלת וזז ממנה, מניח לו לצאת מהחנות. הוא מתרחק משם בצעד איטי, כבד, חזרה במעלה השדרה.

על הספסל הראשון שהוא פוגש בשדרה הוא מתיישב ונח, מסדיר את נשימתו. קשה העלייה ועוד הרבה ממנה לפניו. הוא יושב שם עוד דקות ארוכות באפס מעשה, נותן לשמש שכבר טיפסה לרום השמיים לחמם את עצמותיו הדוויות. זקן – מה נותר לו בחייו. אחר כך הוא פותח את השקית החומה שכבר התקמטה בינתיים ונכתמה בשמנוניות המאפה שבתוכה, ומוציא את הקרואסון. נוגס בו. הקרואסון מתוק, החיים מרים, הרגעים קטנים, אינו כועס.

.

ענת שבח, בעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. עבדה שנים רבות כמפתחת תוכנה בחברת הייטק. סיפורים פרי עטה התפרסמו בעבר בכמה כתבי עת, בהם המוסך והפנקס.

 .

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת יערה מוקי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

חניכה נשית והגירה: על ספרה של ריטה קוגן, "ארץ־סלע"

מאת אנה פרשיצקי

.

על עטיפת ספר הפרוזה הראשון של המשוררת והמתרגמת ריטה קוגן, ארץ־סלע, מופיע ציור של הצייר הצרפתי אודילון רדון, "הקונכייה". על רקע חום־זהבהב אפלולי זוהרת ביופייה קונכייה בעלת פתח לבן עדין, ששפתותיה משוחות בוורוד. בתרבות המערבית קונכיות וצדפות הן סמל של נשיות ומיניות נשית, ורומזות לאיבר המין הנשי. העטיפה אם כן רומזת על תוכו של הספר – אוסף של סיפורי חניכה נשיים, כשגילוי עצמי, סוד האהבה וההתבגרות המינית של נערה הם בין נושאיו המרכזיים. ואל אלה מצטרף משבר ההגירה שחווה הגיבורה בשנות התבגרותה, המחריף את חיפושי הזהות העצמית שלה.

בספר אחד־עשר סיפורים קצרים ונובלות, כתובים בפרוזה כובשת ומהפנטת. בחלק מהסיפורים מתחלפת דמות הגיבורה, ובכל הסיפורים מתחלפת דמותו של הגבר המלווה את הגיבורה במסע החניכה, אולם ניכר שהספר כולו נמסר מפי דמות מספרת ראשית אחת ויחידה. הסיפורים מסודרים בקו כרונולוגי המשורטט בצורה פרגמנטרית מהילדות לבגרות; אנו מתוודעים לראשונה לגיבורה כשהיא ילדה קטנה, ובפרק הסיום היא אישה בוגרת ועצמאית: שלושת הסיפורים הראשונים מספרים על אודות הילדות מאשה וויטה. עלילתם מתרחשת בלנינגרד, ובחופשת קיץ בכפר למרגלות ההר קארא־דאג בקרים, אז בברית המועצות. בסיפור הרביעי עולה הגיבורה לישראל עם אִמה, ובחמישי אנו פוגשות בנערה המתבגרת אלינה, עולה חדשה מרוסיה שחיה בקרית חיים. אלינה זו הופכת בסיפור השישי לוויטה, אישה צעירה שעוברת להתגורר בחיפה ואחר כך בתל אביב, ואותה אנו מלוות עד סופו של הספר.

הספר הוא יצירה רב־ממדית, בעלת יסודות אוטוביוגרפיים והיסטוריים, משמעויות מגדריות, תרבותיות וסוציולוגיות עמוקות, עם נגיעה בתרבות הפופולרית, ורבות ודאי עוד ייכתב על היבטיו השונים. ברצוני להצביע כאן על המשמעויות הסמליות המרכזיות שלו.

.

תהליכי מעבר

האנתרופולוג המפורסם ויקטור טרנר טען בספרו התהליך הטקסי (רסלינג, 2004; תרגם נעם רחמילביץ') שבחברה הפרימיטיבית נפוצים טקסי מעבר שמלווים כל שינוי במצב, במקום החברתי ובגיל. לפי טרנר, ההתנהלות הטקסית מורכבת מתנועה בת שלושה שלבים: א. התנתקות משטף הפעילויות היומיומי; ב. שלב הביניים של 'לא פה ולא שם' ועמידה על הסף (השלב הלימינלי); ג. התחברות מחדש וכניסה אל העולם היומיומי. התודעה האנושית, אגדות עם, פולקלור ויצירות ספרות רבות מאורגנים לעיתים קרובות סביב מבנה עומק ארכיטיפי זה. גם בחברה המערבית המודרנית יש חשיבות עצומה לטקסי המעבר, בהיותם מנגנונים סמליים רבי עוצמה שמארגנים את חיינו.

הספר של קוגן מתאר את תהליכי המעבר של חניכה נשית ושל הגירה, ואפשר לזהות בהם מבנה תלת־שלבי, במספר הפרקים בספר ובסדרם. ניתן לחלק את הספר באופן סכמתי, כך: שלושה סיפורים פותחים – ניתוק; חמישה סיפורים באמצע – שלב הביניים; שלושה סיפורים סוגרים – שילוב מחדש. המספרים שלוש וחמש, השזורים בספר בצורות שונות ומגוונות (למשל, חמישה פרחי ציפורן ושלוש נשים במשפחה של מאשה בסיפור הראשון; שלושה חברים למשחק, ושלושה סלעים בסיפור השני, חמישה ורדים מפלסטיק בסיפור החמישי, ועוד), הם מספרים טיפולוגיים; בתרבויות יוון ורומא העתיקות המספר חמש מסמל אהבה והתייחדות בין גבר לאישה. שלושת הסיפורים הראשונים מתארים את הילדות הסובייטית, שהגיבורה מאשה נפרדת ממנה, ומבטאים את הניתוק מהילדות. חמשת הסיפורים שבאים לאחר מכן מבטאים את שלב הביניים, והם לב ליבו של הספר. הם עוסקים במעברים, בניסיונות שונים שעוברות הגיבורות ובמכשולים שהן צריכות להתגבר עליהם. הסיפור הרביעי, "השקיעה", עוסק כאמור בתהליך העלייה לישראל של מאשה ואִמה. הטיסה בשמיים והשקיעה בזמן הדמדומים הם סמלי מעבר ומצבי ביניים סיפיים. הסיפור החמישי, "ככה וככה", מתאר את חוויית הזרות של העולה חדשה אלינה, תלמידת כיתה י"א, ואת רצונה הנואש להתקבל ולהפוך לישראלית, כשהשפה עברית, ספרות ומוזיקה ישראלית נעשים עבורה עוגנים מרכזיים של השתייכות. עוני, הסתפקות במועט, הצורך לעבוד ולהרוויח כסף, התבגרות מוקדמת ועצמאות רבה הם מאפיינים מרכזיים של חיי הגיבורה בשנים הראשונות בארץ. את הסיפור הזה צריך ללמד בשיעורי ספרות בבית הספר, כדי ללמוד על החוויה של ילדים עולים מברית המועצות לשעבר בתחילת שנות התשעים בישראל. הקריאה בסיפורים העוקבים – "1994", "כמו שתי אחיות" ו"סיפור דמיוני לחלוטין" – לא תמיד קלה, כי הם רצופים תיאורים קשים של אטימות, אלימות, והתאכזרות מצד גברים כלפי הגיבורה ויטה. התאהבות, התעלסות, עונג, כאב, ניסיון התאבדות ואונס קשה משמשים בהם בערבוביה ומהווים מעין ניסיונות בתהליך ההתבגרות והחניכה שעוברות הגיבורות: ההתבגרות הנשית מזה והקבלה לחברה הישראלית מזה. הם מסמלים את הירידה לשאול והחזרה לארץ החיים, את העמידה על סף החיים והמוות, ויכולתה של הגיבורה ויטה לעמוד בסבל ובכאב ולהתגבר עליהם היא ביטוי של תהליך החניכה.

השלב השלישי, שבו המעבר נשלם, נמשך לאורך שלושת הסיפורים האחרונים, "קערת מרק דלוח", "לעזוב את האי" ו"משחק ילדות". מעברי החניכה הנשית וההגירה מגיעים בשלב זה לסיומם בתהליך ריפוי והשלמה שעוברת הגיבורה ויטה. ויטה מבקרת אצל מטפלת רוחנית שמחזירה אותה לימי ילדותה ברוסיה, ועוברת תהליך של ריפוי באמצעות מטוטלת מהפנטת. בחלום שהיא חולמת לבסוף, מאשה הופכת לוויטה. החיים השלווים יותר עם בן זוג האוהב, העוטף והדואג אלפרד הם אחד מביטוייה של סגירת מעגל סמלית זו. הספר מסתיים בתיאור של ויטה שוכבת בביתה על מיטתה ובוהה "בעלים של עץ האהבה, רחבים, גדולים ומאוצבעים כעלי עץ אדר, רוטטים בעדינות ברוח בוקר קלה".

.

.

ילדות סובייטית

ברצוני להתעכב כאן על שלושת הסיפורים הראשונים, שמתארים את הילדות הסובייטית של הגיבורה ואת הפרידה ממנה. הסיפור הפותח, "החטא השלישי", עוסק במשפחה יהודית סובייטית מטריארכלית: ילדה, אם וסבתא. הוא ממחיש את החינוך הסובייטי הנוקשה, אשר ראה בילדים הפרעה ומכשול בחיי המבוגרים: מעשה שובבות ומשחק תמים של ילדה שקוטפת פרחים מהזר שאימא הביאה הביתה בחגיגיות נתפס כמעשה פסול, אגואיסטי ומתריס. הסיפור השני, "ארץ־סלע", מתאר את הנסיעה לַדרום בקיץ, מנהג רווח בקרב משפחות סובייטיות שרצו להימלט מערים הגדולות, הצפופות והמאובקות לבתי הקיט בכפר, לחוף הים בדרום ולמרחבי הטבע. הבילויים של הילדים בטבע, משחקי ילדות סודיים והתאהבויות ראשונות היו חלק מרכזי מהחוויות בחופשות קיץ אלה מחוץ לעיר הגדולה. הסיפור השלישי, שכותרתו "שיער", הוא מהמם ביופיו ומשתק באכזריותו, ונשים פוסט־סובייטיות רבות יזדהו עימו הזדהות מוחלטת. הסיפור מתאר מציאות עגומה ואכזרית של העיר הגדולה, שבה נערה צעירה, עדינה, רגישה, יפה וחכמה, מגלה את מסתורין החיים, את סוד האהבה בין גבר לאישה ואת רזי גופה הנשי המתפתח ומבשיל לאהבה ולאימהות (ובין היתר מצמיח שערות ערווה) – מתוך פסלי שיש רומיים שמוצגים בארמיטאז' ומתוך תיאורי גוף בשפה רשמית וקרה באנציקלופדיה לגוף האדם, אבל בעיקר מתוך צחקוקים של חברות אכזריות בנות כיתתה, מילות גנאי שנחרטו על קירות בניין הבית ובתוך המעלית, והטרדות מיניות באמצעי התחבורה הציבורית. במשפחה היהודית הילדה שמצטיינת בלימודים נשלחת ללמוד בבית ספר יוקרתי הרחק מן הבית. היא פיקחית, עצמאית ונוסעת לבדה מדי יום ברכבת התחתית בדרך לבית הספר, ועוברת ניסיון אונס ברכבת. באמצעי התחבורה הציבורית בערים הגדולות בברית המועצות נדחקו בלית ברירה המוני אנשים בצפיפות רבה, בדרך לעבודה או בחזרה הביתה. תמיד הייתה נשלחת שם יד של גבר, נוגעת, מגפפת, אצבע חודרת וממששת את איבריהן האינטימיים של ילדות קטנות, נערות צעירות ונשים בוגרות יותר. הטרדות מיניות, ניסיונות אונס וגם אונס ממש היו חלק רגיל מחייה של כל אישה סובייטית. זה היה נושא מוסתר ולא מדובר.

בקריאה בשלושת הסיפורים הפותחים את הספר של קוגן הדהימה אותי ביכולתה לתאר בלשון גבוהה, עברית ספרותית, את חוויית הילדות הסובייטית מנקודת מבטה של הילדה. מציאות סובייטית שהתקיימה ברוסית, נמוגה עם הזמן ונשארה רק בזיכרון, מתוארת בעברית בצורה מדויקת להפליא, בתשומת לב לפרטי הפרטים, בדיוק היסטורי, קורמת עור וגידים וקמה לתחייה. הקוראים והקוראות של הספר בעברית מרגישים, מריחים ורואים לנגד עיניהם חוויות ברוסית. קוגן מגלה יכולת מופלאה לתרגם מרוסית לעברית – ואף לתאר רוסית בעברית.

.

.

אדום אש

תיאורי הטבע הפיוטיים שמלווים את הסיפורים, היופי הנצחי של השמש, השמיים, העצים והצמחים, הים והסלעים, מופיעים בתור הנגדה חדה לאפרוריות החיים של בני אדם, בדידותם, דאגותיהם, המוסכמות שהם יצרו וגילוי הרוע האנושי. הסגנון הפואטי העשיר של תיאורי השמש והשקיעות, המלווים את הגיבורות השונות בהתמדה לאורך הספר, מגלה את חותם ידה של משוררת.

הצבע האדום הוא אחד הסמלים הרב־קוליים האוניברסליים העתיקים ביותר. טרנר טען שהוא מסמל בשבטים הפרימיטיביים פוריות, בהקשר של דם המחזור ולידה; חיוּת, באמצעות דם חיות שנשחטות; ולבסוף אלימות ורצח, באמצעות דם אנושי שנשפך. הצבע האדום עובר כחוט השני לאורך כל הסיפורים. במשפט הפותח את הסיפור הראשון, "החטא שלישי", מתפרצים "חמישה, אדומים כדם, פרחי ציפורן יפים־יפים, פרחי המהפכה", ובהמשכו: "שמש נמוכה של אחר הצהריים הגיחה פתאום מבעד לזגוגיות הכחולות מקור, חלפה־הזדהרה על פיתוחי הבדולח, השחירה את שולחן העץ הגדול, הטעינה חרש את הראשים הארגמניים שדמו עתה ללהבות האש הנצחית שבמרכז האנדרטאות לחייל האלמוני". הסיפור הרביעי, "שקיעה", מתמקד כאמור בטיסה של מאשה ואמה מרוסיה לישראל, והשקיעות בו מתרחשות בזמן לימינלי. מאשה במטוס "ניסתה בכל כוחה להישאר ערה, לראות את השמש, קרובה יותר מאי פעם, מאדימה, משחירה ונבלעת בעלטה של מעלה", ואילו אחרי הנחיתה, בדרך לביתה החדש בחיפה באוטובוס קטן, היא עדה לשקיעה הראשונה בארץ: "השמש שנותרה מאחור, הפכה להיות גדולה יותר, כתומה יותר, ספרת אש עזה ויוקדת המתגלגלת במהירות אל מעבר להר". הסיפור האחרון מסתיים בחלום על מדורה ששורפת את חברותיה בנות השבע של מאשה, שקפצו מתוך זיכרונות ילדותה הסובייטית.

את סיפוריה של קוגן משלימות עבודות של הציירת זויה צ'רקסקי משתי תערוכותיה: "ילדות סובייטית" (2018) ו"פרבדה" (2018), ויחד הם משרטטים בדיוק היסטורי מרשים את דיוקנם של בני דור אחד וחצי, ילידי שנות השבעים והשמונים בברית המועצות, שעלו לישראל בגיל הילדות וההתבגרות; בני דור הביניים שעומדים על קו התפר בין התרבות הרוסית־סובייטית לבן התרבות הישראלית. שתי האמניות, בזירת הספרות מזה והציור מזה, מתבוננות במבט נשי מפוכח, אוהב, נוסטלגי אך גם ביקורתי בשתי הוויות חברתיות – של ברית המועצות ושל ישראל – הנפגשות תדיר ביצירותיהן, שלרובן גיבורות נשים. ספרה המופתי של קוגן, מכיוון שהוא עוסק בנושא אוניברסלי של חניכה נשית, פורץ הרבה מעבר להקשרו האוטוביוגרפי, החברתי וההיסטורי.

.

.

ד"ר אנה פרשיצקי, סוציולוגית ואנתרופולוגית, מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, חוקרת את העלייה מברית המועצות לשעבר בישראל.

.

ריטה קוגן, "ארץ־סלע", כנרת זמורה־דביר, 2021.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נעמה ישראלי על "מבעד לקרקעית השקופה" מאת יובל שמעוני

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן