יום הזיכרון הוא אחד הימים העושים אותנו יותר מימים אחרים עם אחד. הארץ כולה דומה למשפחה אחת גדולה המבכה את מתיה. אינני רוצה לומר שצערם של כל בני המשפחה באמת שווה. אינו דומה זה שנר זיכרון דולק בביתו ותמונת בן נופל תלויה על קירו למי שבנו חי קיים סביב שולחנו. אבל העם כולו מרגיש שנופלים אלה – אינם רק עניינם של משפחתם, והשתתפותם בצער המשפחות – היא השתתפות אמת.
(יצחק שלו)
בארכיונו של יצחק שלו המופקד בספריה הלאומית, יש תיק דק המכיל טיוטות להרצאות שנשא, ובהן מתוארת הדרך הנכונה, לדעתו, לציין את יום הזיכרון ויום העצמאות במערכת החינוך בישראל.
וכך הוא כותב על הדרך המתאימה לציון יום הזיכרון במערכת החינוך:
יום הזיכרון:
לא רק יום של נאומים, אזכרות וביקורים בבית הקברות. אלא גם ביקור במקומות שבהם נלחמו. לראות את העמדות, את המשלטים ואת המוצב שבהם נלחמו. את ההרים ואת שדות הקרב – ושם להזכיר את הנופלים (ההדגשות במקור).
דבריו של שלו על הדרך המתאימה לציון יום הזיכרון נראים תמוהים לקורא בן זמננו – מדוע ראה צורך לכתוב את המובן מאליו? והרי סיורים של "מורשת קרב" והליכה "בעקבות הנופלים" הם חלק מובנה במערכת החינוך בתקופה שבין יום השואה ליום העצמאות. אלא שלדבריו ולפעילותו של יצחק שלו, בשנים של ראשית המדינה, היה חלק חשוב בעיצוב אופיים של יום הזיכרון ויום העצמאות, עד ימינו.
יצחק שלו היה משורר, סופר, מסאי ואיש לשון – אך מעל לכל היה מורה ומחנך. כמי שלחם בעצמו ושָׁכַל תלמידים וחברים, היה חשוב לו הצביון של ימי הזיכרון והתקומה. בטיוטות כמו גם בחוברת "מקראי חג" ניתן לראות את הניסיונות ליצור במדינה הצעירה מסגרת ומסורת ליום הזיכרון וליום העצמאות (הטיוטות הן משנות השבעים של המאה הקודמת, והחוברת יצאה בתשט"ו / 1956).
שלו היה רגיש לתחושותיו האישיות של הפרט, אבל ראה חשיבות בהיבט הלאומי:
וכרגיל מתעורר הרצון לנחם. לנחם את ההורים השכולים. את הבנים המיותמים. את הנשים שנתאלמנו. וכרגיל נוכחים באזלת ידן של מילות הנחמה. אף נשקפת הסכנה להיווצרותה של נחמה שגרתית סטראוטיפית. וביחד עם זאת – רואים שאם מבחינה אישית – אין לנחם, הרי מבחינה היסטורית-לאומית קיימות כמה נחמות שאין לבטלן….
חללינו אינם חללי חינם, ואנו יודעים למה מתו ועל מי ועל מה מתו. אנחנו יודעים מה היה קורה לעם בישראל אלמלא יצאו לקרב והכו באויביהם.
במקרה של יום הזיכרון אומצה למעשה המסורת היהודית של העלייה לבתי הקברות ביום השנה לפטירה – בשילוב אלמנטים מהדרך שבה נוהגים לציין ימי זיכרון בעמים ובצבאות אחרים.
ליום העצמאות לעומת זאת לא הייתה מסורת יהודית להתבסס עליה. שלו אינו מרוצה מהדרך שבה הולכת ומתגבשת בזמנו מסורת של במות בידור, הרקדות ומצעד צבאי. וכך הוא כתב בטיוטה:
על חג העצמאות
בניגוד לחגים אחרים בישראל:
1. זה הוא חג לא מופנם. יותר מדי עושים בחוץ פחות מדי בבית. הופעות המוניות דחקו ישיבה סביב שולחן.
2. יותר מדי מאורגן. פחות מדי ספונטני.
3. יותר מדי עניינו של ציבור ופחות מדי עניינו של היחיד ושל המשפחה.
4. יש בו מיסוד הטכס יותר מאשר מיסוד החג. יותר מופע מאשר שמחה פנימית.
5. על מצעד אפשר וצריך לפקד ולצוות, אבל אין מפקדים על חג.
6. היום הפך לבילויים בחיק הטבע של קבוצת משפחות – וזה רצוי יותר לדעתי מאשר צפייה במצעד.
7. אם כי כל כמה שנים יש לערוך מצעד – כדי להרים את המורל.
8. יש לבטל לדעתי את הופעות האומנים הרעשניות. וההרקדות – שימי לב לשמחת תורה גם שם רוקדים אבל לא לפי צו של כוח חיצון" (ההדגשות במקור).
הערת הסיום בחוברת "מקראי חג" מסכמת למעשה את האופי הרצוי לחגיגות יום העצמאות, לשיטתו של יצחק שלו:
מכאן ואילך שרים המסובים משירי העם והמולדת, מסיימים בשירת "התקווה" ויוצאים לרחוב לשמוח בשמחת הרבים.
היום כבר כמעט אין קולות הקוראים להפריד את יום הזיכרון מיום העצמאות. אולם בתחילת ימיה של מדינת ישראל התנהל ויכוח ער סביב שאלה זו. יצחק שלו היה בעד הפרדת הימים זה מזה, וכך הוא מסביר את גישתו:
המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות
1. צריכים להיות שני ימים נפרדים. אי אפשר לחוג מצפירה לצפירה. בצפירה אחת מתחילים להיות עצובים, בצפירה שנייה – מותר כבר לשמוח. והרקטות מתחילות לעוף לפני שהדמעות התייבשו.
2. אסור למעבר להיות חד כל כך. הנפש אינה נוטה לזה. כל מעבר חד מאבל לשמחה מצנן.
3. אסורה להבנתי ההתמשכנות (= ההמשכיות) הזאת. כל יום הזיכרון – שידורים עצובים וכו'. המצב לא צריך להיות כזה שהנפש לא יכולה לעמוד בו. הנפש לא נוטה להיות במצבים קיצוניים הרבה זמן.
בשנה בה יצאה לאור החוברת "מקראי חג" התפרסם בעיתון "הארץ" שירו של יצחק שלו "קול ינשופים עתיקים". שנה לאחר מכן השיר נכלל גם בספר השירים "א-לוהי הנושק ללוחמים". ואולי שיר זה מסייע להבין את הרקע האישי לפעילותו הרבה של יצחק שלו – בראשית ימי המדינה – לצקת תוכן חינוכי ביום הזיכרון וביום העצמאות.
קול ינשופים עתיקים
עולה מעמק המצלבה
שלושה שם ישבנו בליל,
בתווך יקדה להבה.האחד – כבר טבע במים
ומשנהו נפל משחקים
ושלישי, – לו הותיר א-לוהים
לספוד לרעיו השותקים…
