"יש לבטל לדעתי את הופעות האמנים הרעשניות": חגיגה אלטרנטיבית ליום העצמאות

המשורר והמחנך יצחק שלו משרטט את האופן הנכון, לדעתו, לציין את יום הזיכרון ויום העצמאות וקורא גם להפריד את שני הימים: "אסור למעבר להיות חד כל כך"

יצחק שלו וזיקוקי עצמאות צילומים: יואל הורוביץ ולע"מ

יום הזיכרון הוא אחד הימים העושים אותנו יותר מימים אחרים עם אחד. הארץ כולה דומה למשפחה אחת גדולה המבכה את מתיה. אינני רוצה לומר שצערם של כל בני המשפחה באמת שווה. אינו דומה זה שנר זיכרון דולק בביתו ותמונת בן נופל תלויה על קירו למי שבנו חי קיים סביב שולחנו. אבל העם כולו מרגיש שנופלים אלה – אינם רק עניינם של משפחתם, והשתתפותם בצער המשפחות – היא השתתפות אמת.

(יצחק שלו)

בארכיונו של יצחק שלו המופקד בספריה הלאומית, יש תיק דק המכיל טיוטות להרצאות שנשא, ובהן מתוארת הדרך הנכונה, לדעתו, לציין את יום הזיכרון ויום העצמאות במערכת החינוך בישראל.

וכך הוא כותב על הדרך המתאימה לציון יום הזיכרון במערכת החינוך:

יום הזיכרון:

לא רק יום של נאומים, אזכרות וביקורים בבית הקברות. אלא גם ביקור במקומות שבהם נלחמו. לראות את העמדות, את המשלטים ואת המוצב שבהם נלחמו. את ההרים ואת שדות הקרב – ושם להזכיר את הנופלים (ההדגשות במקור).

דבריו של שלו על הדרך המתאימה לציון יום הזיכרון נראים תמוהים לקורא בן זמננו – מדוע ראה צורך לכתוב את המובן מאליו? והרי סיורים של "מורשת קרב" והליכה "בעקבות הנופלים" הם חלק מובנה במערכת החינוך בתקופה שבין יום השואה ליום העצמאות. אלא שלדבריו ולפעילותו של יצחק שלו, בשנים של ראשית המדינה, היה חלק חשוב בעיצוב אופיים של יום הזיכרון ויום העצמאות, עד ימינו.

יצחק שלו היה משורר, סופר, מסאי ואיש לשון – אך מעל לכל היה מורה ומחנך. כמי שלחם בעצמו ושָׁכַל תלמידים וחברים, היה חשוב לו הצביון של ימי הזיכרון והתקומה. בטיוטות כמו גם בחוברת "מקראי חג" ניתן לראות את הניסיונות ליצור במדינה הצעירה מסגרת ומסורת ליום הזיכרון וליום העצמאות (הטיוטות הן משנות השבעים של המאה הקודמת, והחוברת יצאה בתשט"ו / 1956).

שלו היה רגיש לתחושותיו האישיות של הפרט, אבל ראה חשיבות בהיבט הלאומי:

וכרגיל מתעורר הרצון לנחם. לנחם את ההורים השכולים. את הבנים המיותמים. את הנשים שנתאלמנו. וכרגיל נוכחים באזלת ידן של מילות הנחמה. אף נשקפת הסכנה להיווצרותה של נחמה שגרתית סטראוטיפית. וביחד עם זאת – רואים שאם מבחינה אישית – אין לנחם, הרי מבחינה היסטורית-לאומית קיימות כמה נחמות שאין לבטלן….

חללינו אינם חללי חינם, ואנו יודעים למה מתו ועל מי ועל מה מתו. אנחנו יודעים מה היה קורה לעם בישראל אלמלא יצאו לקרב והכו באויביהם.

במקרה של יום הזיכרון אומצה למעשה המסורת היהודית של העלייה לבתי הקברות ביום השנה לפטירה – בשילוב אלמנטים מהדרך שבה נוהגים לציין ימי זיכרון בעמים ובצבאות אחרים.

ליום העצמאות לעומת זאת לא הייתה מסורת יהודית להתבסס עליה. שלו אינו מרוצה מהדרך שבה הולכת ומתגבשת בזמנו מסורת של במות בידור, הרקדות ומצעד צבאי. וכך הוא כתב בטיוטה:

על חג העצמאות

בניגוד לחגים אחרים בישראל:

1. זה הוא חג לא מופנם. יותר מדי עושים בחוץ פחות מדי בבית. הופעות המוניות דחקו ישיבה סביב שולחן.

2. יותר מדי מאורגן. פחות מדי ספונטני.

3. יותר מדי עניינו של ציבור ופחות מדי עניינו של היחיד ושל המשפחה.

4. יש בו מיסוד הטכס יותר מאשר מיסוד החג. יותר מופע מאשר שמחה פנימית.

5. על מצעד אפשר וצריך לפקד ולצוות, אבל אין מפקדים על חג.

6. היום הפך לבילויים בחיק הטבע של קבוצת משפחות – וזה רצוי יותר לדעתי מאשר צפייה במצעד.

7. אם כי כל כמה שנים יש לערוך מצעד – כדי להרים את המורל.

8. יש לבטל לדעתי את הופעות האומנים הרעשניות. וההרקדות – שימי לב לשמחת תורה גם שם רוקדים אבל לא לפי צו של כוח חיצון" (ההדגשות במקור).

הערת הסיום בחוברת "מקראי חג" מסכמת למעשה את האופי הרצוי לחגיגות יום העצמאות, לשיטתו של יצחק שלו:

מכאן ואילך שרים המסובים משירי העם והמולדת, מסיימים בשירת "התקווה" ויוצאים לרחוב לשמוח בשמחת הרבים.

היום כבר כמעט אין קולות הקוראים להפריד את יום הזיכרון מיום העצמאות. אולם בתחילת ימיה של מדינת ישראל התנהל ויכוח ער סביב שאלה זו. יצחק שלו היה בעד הפרדת הימים זה מזה, וכך הוא מסביר את גישתו:

המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות

1. צריכים להיות שני ימים נפרדים. אי אפשר לחוג מצפירה לצפירה. בצפירה אחת מתחילים להיות עצובים, בצפירה שנייה – מותר כבר לשמוח. והרקטות מתחילות לעוף לפני שהדמעות התייבשו.

2. אסור למעבר להיות חד כל כך. הנפש אינה נוטה לזה. כל מעבר חד מאבל לשמחה מצנן.

3. אסורה להבנתי ההתמשכנות (= ההמשכיות) הזאת. כל יום הזיכרון – שידורים עצובים וכו'. המצב לא צריך להיות כזה שהנפש לא יכולה לעמוד בו. הנפש לא נוטה להיות במצבים קיצוניים הרבה זמן.

בשנה בה יצאה לאור החוברת "מקראי חג" התפרסם בעיתון "הארץ" שירו של יצחק שלו "קול ינשופים עתיקים". שנה לאחר מכן השיר נכלל גם בספר השירים "א-לוהי הנושק ללוחמים". ואולי שיר זה מסייע להבין את הרקע האישי לפעילותו הרבה של יצחק שלו – בראשית ימי המדינה – לצקת תוכן חינוכי ביום הזיכרון וביום העצמאות.

קול ינשופים עתיקים
עולה מעמק המצלבה
שלושה שם ישבנו בליל,
בתווך יקדה להבה.

האחד – כבר טבע במים
ומשנהו נפל משחקים
ושלישי, – לו הותיר א-לוהים
לספוד לרעיו השותקים…

וּבְעִבְרִית | מה תעשה בדם הזה?

מבחר שירים מתוך הספר "קול דמי אחיך: אסופת שירה על השואה ועל רצח עם" שראתה אור לאחרונה

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות | 27.04.22

הַמּוּסָךְ – 28.04.22

עידית לבבי גבאי, ללא כותרת, מתוך הסדרה "הברות פתוחות (שני מבטים באטלייה שמי)", שמן על בד, 50X40 ס"מ, 2015 (צילום: רן ארדה)

.

מבחר שירים מתוך הספר "קול דמי אחיך: אסופת שירה על השואה ועל רצח עם" / מיה ולנטיין (עורכת)

רצח העם הארמני

חזיונות נוספים / קֵיית׳ גָרֶבִּיאַן (Կեիտ Գարեբյան)

מאנגלית: מיה ולנטיין

חיזיון ראשון

הֵם הָיוּ רְאוּיִים לִקְבוּרָה בַּקֶּרַח אוֹ בַּכָּבוּל:

הָרוּחַ הָיְתָה זוֹכֶרֶת אֶת הַגּוּף בִּשְׁלֵמוּת –

אֵיךְ קָרְאָה הָאִשָּׁה לִבְנָהּ בַּפַּעַם הַהִיא

כְּשֶׁמִּלְּאָה עֲלֵי גֶּפֶן בְּאֹרֶז וֶאֱגוֹזִים –

אֵיךְ לָטְשָׁה הַנַּעֲרָה עֵינַיִם בַּנַּעַר

(צַוָּארָהּ נֶחְתַּךְ, זְרוֹעוֹ הַיְמָנִית בֻּתְּרָה) –

אֵיךְ נָשָׂא תְּפִלָּתוֹ הָאִישׁ הַזָּקֵן

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת אוֹכְלוֹת אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמִשְׂרֶפֶת הַכְּנֵסִיָּה –

אֵיךְ אֵם זוֹ, וּבְתוֹכָהּ הַפִּגְיוֹן,

הָיְתָה אוֹהֶבֶת אֶת הַתִּינוֹק בְּבִטְנָהּ

קוֹרֵאת בִּשְׁמוֹ לַכּוֹכָבִים

רוֹקֶדֶת בִּשְׁמֵי הַלַּיְלָה –

אֵיךְ הַיֶּלֶד הַזֶּה, רַךְ בַּשָּׁנִים, מֹחוֹ מְעַטֵּר סֶלַע,

הָיָה אוֹהֵב אֶת בֶּטְהוֹבֶן, מַעֲלֶה בְּרוּחוֹ סוֹנָטַת אוֹר־יָרֵחַ.

זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם הָיוּ הוֹפְכִים הִתְגַּלֻּיּוֹת,

תְּשׁוּקוֹתֵיהֶם הָיוּ נוֹתְנוֹת תֹּקֶף לְדִמְיוֹנָם.

רְצִיחָתָם הִיא סְטָטִיסְטִיקָה, וְלֹא מֶטָאפוֹרָה בְּשִׁיר.

נִשְׁמוֹתֵיהֶם מֻצְפָּנוֹת בְּזִרְמֵי אֲוִיר וּבְמִשְׁקְעֵי נָהָר.

חיזיון שני

שְׁקוּעִים עַד בִּרְכֵּיהֶם בַּמָּוֶת, הָרוֹצְחִים מַמְשִׁיכִים

לַהֲרֹג בִּשְׁאִיפָה עִקֶּשֶׁת לִשְׁלֵמוּת.

לְכָל טֶבַח קוֹדֶמֶת תְּפִלָּה –

קַנָּאוּת הִיא דָּת קְדוּמָה.

הֵם רוֹאִים אֶת הַדָּם הַמָּתוֹק־מָלוּחַ

זוֹרֵם כָּל הַדֶּרֶךְ לְדַמֶּשֶׂק

וְהֵם צוֹחֲקִים בְּשִׁגָּעוֹן

לְנֹכַח תִּלֵּי בָּשָׂר

עַל בּוֹרוֹת מְלֵאִים עֲצָמוֹת.

תַּכְשִׁיטֵיהֶם הָעֲצוּבִים שֶׁל הַמֵּתִים.

חיזיון שלישי

בְּמַעֲמַקֵּי נְהַר הַפְּרַת

צְרִיחֵי מִסְגָּד עֲשׂוּיִים גֻּלְגּוֹלוֹת

מְעֻטָּרוֹת בְּמַחְשָׁבוֹת אַחֲרוֹנוֹת

שֶׁדָּגִים מַחֲלִיקִים לְתוֹכָן.

מֵאַנְקָרָה וְעַד תְּקוּמַת זֵיתוּן,

א' עַד ת' שֶׁל הִיסְטוֹרְיָה פִּתְאוֹמִית,

דּוֹרוֹת אוֹבְדִים בַּשְּׁמָמָה

מִתְעַוְּרִים מִכַּנְפֵי אַרְבֶּה.

לְאֵלֶּה שֶׁשָּׂרְדוּ

זֶהוּ הַסּוֹף לַיְקוּם

גִּבּוֹרִים מְגֻחָכִים שֶׁנִּצְּלוּ

וּשְׂכָרָם סִיּוּטֵי פַּלָּצוּת

עַל הַקַּלּוּת שֶׁבָּהּ נֻצַּחְנוּ,

וְהַפִּקְּחוֹת שֶׁבָּהּ הִשְׁמִידוּ אוֹתָנוּ.

אנקרה – עיר מרכזית ברמת אנטוליה, שבה חיו ארמנים אלפי שנים עד לרצח העם. כיום בירתה של טורקיה.

תקומת זייתון – מתייחסת להגנה העצמית של הקהילה הארמנית בזייתון בחורף 1895–1896, בזמן טבח חמידיאן. הארמנים הדפו את הכוחות העות׳מאניים וזכו לשקט יחסי עד לרצח העם.

רצח העם הרומי (הצוענים)

חיזיון מאושוויץ / רַיְקוֹ ג'וּרִיץ' (Rajko Ðurić)

מצרפתית: צביקה שטרנפלד

הַצְּעָקָה־שׁוֹר גָּרְרָה אֶת הָאֶבֶן־פַּחַד

מִבַּעַד לִשְׂדֵה אוֹשְׁוִיץ.

כָּאן הָאֲדָמָה אֵינָהּ אֲדָמָה,

אֲפִלּוּ שְׁמֵי הָאֱלֹהִים אֵינָם שָׁמַיִם.

כָּאן הַמָּוֶת הֻגְלָה.

הַזְּמַן חִדֵּד אֶת הַחֶרֶב.

הָאֵינְסוֹף מְיֻשָּׁב, וְכָךְ אֲפִלּוּ לָרוּחַ

יֵשׁ מִסְפָּר מִשֶּׁלּוֹ, הוּא מַמְתִּין, מַעֲלֶה מֻגְלָה,

מְחַכֶּה לְתוֹרוֹ בַּמִּפְקָד.

צִלְלֵי נַעְלַיִם קְטַנּוֹת,

שֶׁהַדְּמָעוֹת הִרְקִיבוּ,

מְדַלְּגִים מֵעַל בּוֹרוֹת הָאֵפֶר.

הֶעָלִים הִתְעוֹפְפוּ

כִּי כָּאן לְמַטָּה אֵין לָהֶם מָקוֹם.

הָאוֹר נִגְרָר עַל בִּטְנוֹ

מִבַּעַד לְאוֹשְׁוִיץ.

כָּאן הָאֲדָמָה אֵינָהּ אֲדָמָה,

אֲפִלּוּ שְׁמֵי הָאֱלֹהִים אֵינָם שָׁמַיִם

רצח העם הבנגלי

הדם הזה / אָלִי סארְדאר גַ׳עפְרִי (علی سردار جعفری)

מאנגלית: ירדן בן־צור

מַה תַּעֲשֶׂה בַּדָּם הַזֶּה?

הַדָּם הַזֶּה:

חַם כִּנְשִׁיקוֹת, אָדֹם כַּוֶּרֶד,

הַחִיּוּךְ עַל פְּנֵי יֶלֶד זַךְ,

תְּפִלָּה עַל שִׂפְתֵי זָקֵן,

כָּחֹל בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, חִינָה עַל יָדַיִם רַכּוֹת,

הַבִּיט שֶׁל הַמְתוֹפֵף, שִׁירוֹ שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר

שְׁבוּעַת הַדְּבֵקוּת, הָאַהֲבָה בְּטָהֳרָהּ

הַדָּם הַזֶּה אֵינוֹ בִּלְתִּי אָדוּק, לֹא אָתֵיאִיסְט

גַּם מֻסְלְמִי אֵינוֹ: הוּא הַמּוּזִיקָה

שֶׁל הַוֶּדָה וְהַגִּיטָה, גְּוִיל מֵהַסְּפָרִים הַשְּׁמֵימִיִּים,

שִׁירָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַתְּשׁוּקָה,

שִׁירוֹ שֶׁל הַתָּנָ"ךְ הַקָּדוֹשׁ,

רוּחָם שֶׁל הַתּוֹרָה וּתְהִלִּים,

צִמְאוֹן הַחֶרֶב לֹא יִרְוֶה בַּלֶּהָבָה הַזּוֹ.

מַה תַּעֲשֶׂה בַּדָּם הַזֶּה

הַדָּם הַזֶּה

חַם, אָדֹם, נַעֲרִי,

אִם יִטֹּף עַל הָאָרֶץ,

יִצְרֹב אֶת רַחְמָהּ.

הַחֶסֶד לֹא יִפֹּל שֵׁנִית מֵהַשָּׁמַיִם!

וְלֹא יִצְמַח כָּאן שׁוּב וְלוּ גַּרְגֵּר אֶחָד!

לְעוֹלָם לֹא יְחַיֵּךְ פֹּה אַף נִצָּן!

רֵיחַ הַפְּרָחִים לֹא יִנָּשֵׂא עוֹד!

הַדָּם הַזֶּה:

רֵיחַ הַחַיִּים, מְאוֹר עֵינַיִם.

הַדָּם הַזֶּה:

צֶבַע הַפָּנִים, חֶדְוַת הַלֵּב,

שִׁמְשׁוֹ שֶׁל הַר פָּארָן, הַהוֹד הַשְּׁמֵימִי שֶׁל סִינַי,

לַהֶבֶת עוֹלַם אֱמֶת, מִכְוַת לֵב חֲסַר־מָנוֹחַ,

אוֹר מִלַּת הָאֵל, בָּבוּאָתוֹ

שֶׁל אוֹר נִצְחִי:

הַדָּם הַזֶּה

דָּמִי שֶׁלִּי, דָּמְךָ שֶׁלְּךָ, דָּמֵנוּ כֻּלָּנוּ.

רצח העם בגואטמלה

איך זה יהיה לעוף בכנפיים שאולות / מַריוֹ אָווילה (Mario Avila)

מספרדית: טל ניצן

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לָעוּף בִּכְנָפַיִם שְׁאוּלוֹת

בְּעֵינַיִם לֹא־רוֹאוֹת, בְּאָזְנַיִם

לֹא־שׁוֹמְעוֹת.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לָדוּג בְּאֵין נְהָרוֹת

לִזְרֹעַ בְּאֵין אֲדָמָה.

לָרוּץ בְּאֵין דְּרָכִים, לֶאֱהֹב

בְּאֵין אַהֲבָה.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לְנַשֵּׁק יֶלֶד שֶׁטֶּרֶם נוֹלַד

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לִשְׁבֹּר אֶת הַקֶּרַח הֶעָשׂוּי מִפְּלָדָה.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לֶאֱחֹז בְּיָדֵךְ, אַרְצִי, שֶׁכָּעֵת אַתְּ גְּוִיָּה

שֶׁזֶּה עַתָּה הֵחֵל שׁוּב לְצַמֵּחַ

עוֹרֵךְ וְטַעֲמוֹ רֶצַח עַם.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לַחְלֹם עָלַיִךְ מָחָר, לְבוּשָׁה בְּנַהֲרוֹתַיִךְ הַכְּחֻלִּים

וְרַגלְיַךְ הָרִים.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לְנַשֵּׁק וּלַחֲבֹק שׁוּב

אֶת עוֹרֵךְ וְהוּא עָשׂוּי מִבֹּץ.

רצח העם בדארפור

נערך בידי מיה ולנטיין מתוך עדותו של אידריס איסמעיל (ɨdrɨ̂s Ismaîl)

"מִשְׁפַּחְתִּי הָלְכָה.

הֵם רָצְחוּ אֶת כֻּלָּם"

אוֹ

"הַתִּינוֹק הַזֶּה

שָׁם

הַיָּחִיד שֶׁשָּׂרַד בַּכְּפָר"

אוֹ

"חֲבֵרִי הַטּוֹב,

הָיָה לִי חָבֵר טוֹב

הוּא מֵת"

זֶה כָּל מַה

שֶּׁהָיהָ לךְ לְהַגִּיד

כְּשֶׁרָאִיתָ אָדָם שׁוֹכֵב

לֹא יַדַעְתָּ

הוּא יָשֵׁן?

רצח העם היזידי

נכתוב / מַהבּאד ח׳ליל (רוּדי ג׳אן) (مهباد خليل [رودي جان])

מערבית: עידן בריר

כָּל עוֹד מְבִינִים אָנוּ אֶת מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל הַכְּתִיבָה

נִכְתֹּב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים עַל תְּבוּסָתָם וּבְגִידָתָם.

נִכְתֹּב

בְּקֻלְמוּסֵינוּ הַפְּצוּעִים

נִכְתֹּב בְּדַם חֲֲלָלֵינוּ וּבְדִמְעוֹת הַשְּׁכוֹל.

דְּיוֹ קֻלְמוּסֵינוּ לֹא יִיבַשׁ

כָּל עוֹד אָנוּ חַלָּשִׁים

וְאֵין בְּעֶזְרֵנוּ זוּלַת אֱלֹהִים.

נִשְׁבֹּר אֶת כַּבְלֵי דִּכּוּיֵנוּ

נִכְתֹּב

בִּבְתוּלָיו שֶׁל הָהָר

עַל הָאָסוֹן שֶׁל שִׁינְגַאל

עַל הָעוֹלָל הַיּוֹנֵק

הַמִּזְדַּכֶּה עַל פִּקְדוֹן חַיָּיו

מִתְעַטֵּף בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ

בְּצִלּוֹ שֶׁל עָנָן הַמְפַלֵּחַ אֶת שָׁמָיו הַנִּרְחָבִים שֶׁל הָאֵל

אָנֶה וָאָנָה

וּנְסַפֵּר לִילָדֵינוּ

אֶת סִפּוּרָהּ שֶׁל מוֹלֶדֶת

שֶׁבָּנֶיהָ מְכָרוּנוּ

וֶאֱלֹהִים עֵדֵנוּ.

שואת העם היהודי

הַשִּׁיר עַל הָעָם הַיְּהוּדִי שֶׁנֶּהֱרַג / יצחק קצנלסון

מיידיש: מנחם זלמן ווֹלְפוֹבְסקי

ב. ואנגן

מְנַגֵּן אֲנִי, יָרַדְתִּי, יָשַׁבְתִּי עַל עָפָר,

וָאֲנַגֵּן, וּבְשִׁיר נוּגֶה: אֲהָהּ, עַמִּי, הָעָם!

מִילְיוֹנִים יְהוּדִים עָמְדוּ סְבִיבִי, הִקְשִׁיבוּ אֶל הַשָּׁר,

מִילְיוֹנִים הֲרוּגִים – מַחֲנֶה גָּדוֹל! – עָמְדוּ, הִטּוּ אָזְנָם.

מַחֲנֶה גָּדוֹל, עַם רָב הוֹי, הוֹי, מָה רָב! אוֹתָהּ בִּקְעָה, בִּקְעַת הָעֲצָמוֹת

שֶׁל יְחֶזְקֵאל בִּקְצֵה־פִּנָּה יָכְלָה פֹּה הִתְכַּנֵּס –

וְהוּא, יְחֶזְקֵאל עַצְמוֹ, לֹא עוֹד הָיָה מַרְהִיב בּוֹטֵחַ לַעֲמֹד

בְּדַבְּרוֹ אֶל הֲרוּגִים, כָּמוֹנִי אֶת יָדָיו הָיָה פּוֹרֵשׂ.

קְצַר־יָד כָּמוֹנִי יַעֲמֹד, כָּמוֹנִי רֹאשׁ יַפְשִׁיל, מַכְבִּיד,

יַבִּיט נָבוֹךְ בִּשְׁמֵי הָאֵפֶר, סָבִיב הַרְחֵק, שְׁמָמָה…

וּמַטָּה יוֹרִידֵהוּ שׁוּב כָּבֵד, יוֹרִיד, יוֹרִיד,

וְשַׁח אִלֵּם, עָמֹק, לָאָרֶץ, כְּאֶבֶן דְּמוּמָה.

הוֹי בֶּן בּוּזִי, הוֹי, יְהוּדִי, בְּבִקְעַת כַּשְׂדִּים,

רָאֹה רָאִיתָ אֶת עַצְמוֹת עַמְּךָ, אֶת הַיְבֵשׁוֹת, וַתְּהִי

כְּאִישׁ נִדְהָם… וְהָמוּם, כְּפֶסֶל־עֵץ נִתַּתָּ בְּיַד הָאֱלֹהִים,

אֵלְךָ זֶה, כִּי יַעֲבִיר אוֹתְךָ סָבִיב־סָבִיב שָׁם בַּבִּקְעָה הַהִיא.

וְנָתַתָּ אֹזֶן כִּי יִשְׁאַל עוֹד: "הֲתִחְיֶינָה?" הַעוֹד חֲזוֹן

חַיִּים לָעֲצָמוֹת? אֲהָהּ, לֹא הֵן אִם לָאו תֵּדַע –

אִם כֵּן, אֲנִי, מָה עוֹד אֲנִי אַגִּידָה? אוֹי לִי, אוֹיָה לָאָסוֹן!

כִּי מֵעַמִּי, מִן הֶהָרוּג, אַף עֶצֶם לֹא שָׂרְדָה!…

אֵין עֶצֶם כִּי יַעֲלֶה בָּשָׂר עָלֶיהָ, כִּי עוֹר יִקְרֹם,

וְאֵין דָּבָר לָפַחַת רוּחַ בּוֹ, כִּי עוֹד יָשׁוּב לִחְיוֹת,

רְאֵה, רְאֵה, פֹּה עָם הָרוּג כֻּלּוֹ, הָעָם, מוּמָת, עוֹמֵד פֹּה דֹּם,

מֶבָּט קָרוּשׁ יִלְטֹש אֵלֵינוּ, צוֹפֶה בָּנוּ בְּעֵינַיִם קְפוּאוֹת.

רְאֵה רָאשִׁים פּוֹנִים אֵלֵינוּ, מִילְיוֹנִים, יָדַיִם סְפֹר, הַאִם תּוּכַל!

רְאֵה שְׂפָתַיִם וּפָנִים, הַאִם תְּפִלָּה קָפְאָה בָּהֶם אוֹ זוֹ הִיא זַעֲקָתָם?

גְּשָׁה וְגַע בָּהֶם… אֵין מַשֶּׁהוּ לָגַעַת בּוֹ – חָלָל!

מִלֵּב בָּדִיתִי יְהוּדִים! מִלֵּב בָּדִיתִי עָם!

אֵינָם עוֹד! וְלֹא יוֹסִיפוּ פֹּה בָּאָרֶץ עוֹד לִהְיוֹת!

אֲנִי בְּדִמְיוֹנִי צַרְתִּים! וְכֹה יוֹשֵׁב אֲנִי, בּוֹדֶה אוֹתָם, בַּדַּאי! –

וְרַק יִסּוּרֵיהֶם אֱמֶת הֵם, הָעִנּוּיִים אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פֹּה רוֹאוֹת,

זֶה הָעִנּוּי שֶׁל הֵרָצְחָם אָמְנָם גָּדוֹל הוּא וּוַדַּאי…

רְאֵה, רְאֵה הָעָם סְבִיבִי, הַרְחֵק, לֹא יִסָּפֵר וְלֹא יִמַּד,

וּרְאֵה כֻּלָּם – בְּשָׂרִי יִסְמֹר וְחִיל בָּעֲצָמוֹת –

בְּעֵינֵי בֶּנְצִיּוֹן'קֶה יַבִּיטוּ, בְּעֵינָיו שֶׁל יוֹמֶק הַנֶּחֱרָד,

הִנֵּה הֵם מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּעֵינֵי אִשְׁתִּי הָעֲגוּמוֹת.

בְּעֵינֵי בֶּרְל, זֶה אָחִי, עֵינָיו הֵן, גְּדוֹלוֹת־כְּחֻלּוֹת – אָכֵן:

מִנַּיִן מֶבָּטוֹ לָהֶם? הִנֵּהוּ! הוּא עַצְמוֹ, הֲלֹא!

אֶת יְלָדָיו הוּא מְבַקֵּשׁ וְלֹא יֵדַע כִּי הֵם

בֵּין הַמִּילְיוֹנִים פֹּה… אַךְ לֹא אַגִּיד לוֹ, לֹא…

חַנָּה שֶׁלִּי וּשְׁנֵי בָּנֵינוּ – הֵן עִמָּם הִיא נִלְקְחָה!

חַנָּה שֶׁלִּי יוֹדַעַת: יַחַד נִלְכְּדוּ עִמָּהּ בָּנַי –

רַק לֹא תֵּדַע, הֵיכָן הוּא צְבִי? וַאֲנִי הֵיכָן, וְאֵיכָה

אֶת אֲסוֹנִי אֶשָּׂא, הָאָסוֹן אֲשֶׁר עוֹדֶנִּי חַי…

וְכֹה תָּרִים אֵלַי עֵינֶיהָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא עֵינַיִם דֹּם

הָעָם כֻּלּוֹ אֵלַי… וּכְמוֹ תַּבִּיט וְאֵינָהּ רוֹאָה –

הוֹי, בּוֹאִי, אַתְּ הַחֲרִישִׁית וְהַדּוֹבֶבֶת כֹּה, קִרְבִי, חַנָּה, הֲלוֹם,

הִתְבּוֹנְנִי, הַטִּי אָזְנֵךְ אֱלֵי קוֹלִי וְהַכִּירִינִי־נָא!

שְׁמַע, בֶּנְצִיקְ'ל, הָרַךְ גָּאוֹן שֶׁלִּי, הֲלֹא תָּבִין־תִּשְׁמַע

שְׂפַת יְהוּדִי אַחֲרוֹן־אַחֲרוֹן, קִינַת־אֵיכָה הָאַחֲרוֹנָה –

וְאַתָּה, נְיוֹמֶלֶה שֶׁלִּי, הָאוֹר הַצַּח שֶׁלִּי, הַנֶּחָמָה,

הוֹי, נְיוֹם, הֵיכָן בַּת־צְחוֹק שֶׁלְּךָ? הַסְתֵּר, הַסְתֵּר הַשְּׂחוֹק,

הוֹי, הַסְתִּירֵהוּ־נָא…

יָרֵאתִי, נְיוֹמֶלֶה, אֶת בַּת־הַצְּחוֹק הַזֹּאת, כַּאֲשֶׁר לִפְחֹד צָרִיךְ

מִפְּנֵי חִיּוּךְ שֶׁלִּי גַּם אָנִי… וְעַתָּה לַשִּׁיר הַקְשֵׁב –

הִנֵּה יָדִי כַּלֵּב עֲלֵי נִבְלִי אֶשָּׂא־אַשְׁלִיךְ,

לִסְפּוֹת מַכְאוֹב עַל מַכְאוֹבֵנוּ… כִּי יֶעְצַם וְגַם יֵמַר הַכְּאֵב!…

יְחֶזְקֵאל? לֹא הוּא; יִרְמְיָהוּ… לָאו, גַּם הוּא לִי לְמוֹתָר!

אֲנִי שִׁוַּעְתִּי אֲלֵיהֶם: עִזְרוּנִי־נָא, תְּנוּ יָד!

אַךְ לֹא אוֹסִיף חַכּוֹת לָהֶם בְּשִׁירִי, הָאַחֲרוֹן לַשָּׁר –

כִּי הֵם בִּנְבוּאָתָם, וַאֲנִי בְּמַכְאוֹבַי גְּדוֹלִים אֵחַד.

15.10.1943

מיה ולנטיין (עורכת), "קול דמי אחיך: אסופת שירה על השואה ועל רצח עם", דרור לנפש, 2022.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | אבא, ספר לי

"הדף הזה הוא הקבר שלהם, הדפיסו אותו יותר מחמישים שנה אחרי מותם. ההורים של אבי נקברו בתוך נייר. מוריס, לעומת זאת, זכה להיקבר בבור באדמה." קטע מהספר "דמיונות שווא" מאת המחזאית והמתרגמת הצרפתייה לורנס סנדרוביץ', בתרגומה של דורית שילה

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות | 27.04.22

הַמּוּסָךְ – 28.04.22

עטר רבינא, הפער, דיו על נייר, 30X20 ס"מ, 2018

דמיונות שווא / לורנס סנדרוביץ'

מצרפתית: דורית שילה

לנעדרים

עמודות על עמודות. בעמודה הראשונה רשומים שמות המשפחה, אחריה השמות הפרטיים, שם הנעורים של הנשים הנשואות, מספר המשלוח, תאריך היציאה.

הספר עבה. כבד. בן יותר מאלף עמודים.

באמצע הספר, במרכז העמוד, במרכז העמודה, מופיע שמי, פעמיים. על פני שתי שורות.

רק השם הפרטי שונה.

משלוח מספר XI, יצא ממחנה המעבר מֵכֵלן ב־26 בספטמבר 1942.

הדף הזה הוא הקבר שלהם, הדפיסו אותו יותר מחמישים שנה אחרי מותם.

ההורים של אבי נקברו בתוך נייר.

מוריס, לעומת זאת, זכה להיקבר בבור באדמה.

חשבתי שהכול ידוע לי ובתוך שעה נסגור עניינים. אני אשאל כמה שאלות, הוא יענה צ'יק צ'ק וגמרנו.

"כן ילדה שלי, מה את רוצה לדעת?"

מהנימה שבקולו הבנתי מיד שטעיתי. הישרתי אליו מבט: לא צריך שתיקח אותי ברצינות, אבא, ממש לא. אבל לא אמרתי כלום, ועכשיו אני כבר לא יכולה לסגת.

כמה זמן הוא ממתין לי כך עטוף בשתיקתו? שתיקה רווית הפרעות. אבא שלי אמנם מדבר בלי הפסקה, אבל האם ייתכן שהוא מעולם לא סיפר לנו את הדבר עצמו?

הם היו שני אחים. הארי האח הגדול, ומוריס הצעיר ממנו בשלוש שנים. בזמן המלחמה החביאו אותם בבית יתומים, ואז בעוד בית יתומים ואז בעוד אחד. המלחמה נגמרה, אבל לא בתי היתומים. אחר כך מוריס התחתן, הארי התחתן, בסדר הזה. למוריס נולדו שני ילדים, בן ובת, להארי נולדו שני ילדים, שתי בנות. בסדר הזה. לבנות של הארי נולדו שני ילדים, גם לבנו של מוריס, אבל לא לבתו.

וזה הכול, סיכום של חצי עמוד. מה לא ברור? מה אני לא יודעת?

מוריס התחתן ראשון ומת ראשון.

מה שאומר שאין שום דבר בטוח בחיים האלה.

ואיך הארי הרגיש?

הוא לא סיפר. אבא אף פעם לא מדבר כשכואב לו. הוא מתייסר בשקט ולא הולך לרופא שיניים. הכאב שיש לו בירך הולך וגובר ומעלה עווית על פניו – מראה קורע לב. אבל זה הלב שלנו שנקרע, לא שלו.

אבא! מוריס הוא לא חור בשן ולא מפרק ירך, מוריס הוא אחיך הקטן… אבל בבית הקברות הוא לא אמר דבר. זיגי דיבר בשם המשפחה. במבטא יידי כבד שמתאים יותר לבדיחות מלהספדים הוא סיפר עד כמה הוא אהב את הילדון הקטן, למרות התרגיל הזה שהוא עשה לנו עכשיו, כשמת ככה. התעלול האחרון שלו.

זיגי הירש אהב כמובן את כולם, את כל הילדים שאסף אל בית היתומים שניהל בתום המלחמה, אבל את מוריס הוא אהב יותר מכולם כי מוריס היה מוריס.

ולראיה, הקהל הרב שהתאסף סביב קברו. חברים רבים באו, ואנחנו, החמישה, עמדנו במרכז. חמישה סנדרוביצ'ים: אבא, בנו ובתו של מוריס, אחותי ואני. דור ההמשך היה צעיר מדי למעמד עצוב שכזה. החלטנו לגונן עליהם והפקדנו אותם בידי בייבי־סיטר.

אם כן, חמישה סנדרוביצ'ים. זה מעט? מעל למה שאפשר לצפות? תלוי את מי שואלים.

בנו של מוריס אמר קדיש. הנה, עכשיו אנחנו משפחה נורמלית, בן אומר קדיש על קבר אביו. קולו נסדק ונדמה לי שבאותו הרגע בדיוק הבחנתי בארון: הקברנים טמנו אותו בבור. ארון מעץ בהיר, לא גדול במיוחד, לוחית נחושת ממוסמרת אליו ועליה, באותיות גדולות ויפות, חרוט השם:

מ ו ר י ס ס נ ד ר ו ב י ץ'

מה פתאום?

אסור למסמר דברים לארונות קבורה. ואולי מותר, מה אני מבינה בקבורות? לוחית נחושת שמזכירה שלט של רופא בכניסה לבניין. אני רואה אותה בעיני רוחי כל הזמן, חלקה ונוצצת, ושמו של דודי חרוט עליה. כאילו ביקש המוות להעניק לתלמיד הגרוע מוריס, ברגע האחרון, איזה ברק או תואר אקדמי.

אבא לא אמר דבר כשהקהל התפזר. התחלנו להתקדם לעבר היציאה, הוא ואני, ולצידנו כמה אנשים שלא הכרתי. לפתע הוא נעצר מול פסל גבוה של איש צבא ופצח בנאום על בּוּלַנזֶ'ה, הגנרל הידוע. גדוד שלם הוא היה צריך לגייס כדי לגרש מראות שוודאי צפו ועלו… איך יכולת? אתה הקטן, איך יכולת להשאיר אותו ככה לבד? למה לערער את סדר הדברים הטבעי?

מה אבא מבקש להרחיק מעליו, מה הוא רוצה לטאטא מתחת לשטיח? אילו רגשות הזדחלו החוצה מהתהום שהייתה חייהם – יחד עד גיל עשרים ואז פרידה לשלושה עשורים. משונה שדווקא כאשר הקימו משפחות הם כמעט לא התראו, עד לאיחוד הגדול שנמשך עשור, העשור האחרון, ובמהלכו לא התאפשר לאיש להציץ פנימה ולהבין מה באמת קורה שם ביניהם. בכל פעם שנפגשו זה היה אותו הדבר; אנחנו נשארנו לעמוד ולצפות בהם ממפתן הדלת, מחוץ לתמונה, אבל היינו מאושרים לראות אותם יחד. הם היו משוחחים שעות על גבי שעות על פילוסופיה או על המצב בעולם, כי בין כה וכה למילים עצמן לא הייתה חשיבות. הם היו מתרווחים על הספה, זה לצד זה, האחד מתקשה להיחלץ ממנה והשני מזנק כמו מתאגרף במשקל נוצה. שני אחים, שונים כל כך ודומים כל כך.

כאבו לי הכתפיים והזרועות. לאורך כל טקס הלוויה עמדתי מתוחה מאחורי אבי, מעל הקבר הפתוח, עיניי נעוצות בגבו, מוכנה בכל רגע לתפוס את מאה הקילוגרמים שלו אם יתמוטט.

הוא לא התמוטט. הוא אפילו לא בכה. גם אני לא, ממחטות הנייר סתם ניפחו את כיסי מעילי. כשהכול נגמר הוא הסתובב אליי וראיתי שעיניו יבשות. חששותיי התבדו: האבל הטרי לא עורר את האבל הישן, את האבל המקורי, את האבל המכונן שעיצב את מי שאנחנו היום ואת מי שאנחנו לא. האדמה לא פערה את פיה תחת רגלינו, שום סופת הוריקן לא החריבה את כדור הארץ. כל זה לא קרה.

המשכנו לצעוד אט־אט בשביל האספלט, תחת שמיים קודרים שכוסו אפור, ולצידנו צעדו מכרים רחוקים לבושי שחורים. אבי חנך את החליפה הכחולה הכהה היפה שלו, שנראית כמעט כמו חליפת ערב. מוריס קנה לו אותה כמה שנים קודם לכן כדי שיהיה לו מה ללבוש לאירועים שלא התקיימו מעולם. לא הקשבתי למה שאבא סיפר על גנרל בולנז'ה, אבל שמעתי היטב את האיש שהסתובב אלינו פתאום וקרא בקול, בנימת תנחומים: "טוב שקברתם את מוריס. כי למרות שזה אופנתי עכשיו, העם שלנו לא יכול להרשות לעצמו משרפות. כבר סיפקנו די והותר אפר לעולם. רק קבורה באדמה תוכיח שהיטלר הפסיד באמת."

"זהו, שאני דווקא לא רוצָה קבר," ענה לו קול נמוך אך נשי, "אני רוצה שישרפו אותי אחרי מותי כמו ששרפו את ההורים שלי, כמו את כל המיליונים."

ואני לא הצלחתי להתאפק ועניתי בליבי, "בשביל מה? בשביל לדעת מה ההרגשה?"

אחרי כמה דקות של שתיקה אבא כחכח בגרונו וחזר להרצאה שלו על ההיסטוריה של הרפובליקה השלישית והבולנז'ה הזה. ללא ספק נאום חוצב להבות הוא הרביץ שם, אבל לאף אחד לא היה אכפת. השארנו את מוריס מאחורינו בבית הקברות והלכנו.

הארי המשיך בחייו. השנים חלפו, הוא אמנם הזדקן, אבל הוא יושב פה איתי עכשיו ולמרבה הפלא הוא גם צלול וזמין. לקח לו שבריר שנייה להבין את השאלה שלי.

למה אני מעלה את זה עכשיו?

ככה.

"אבא, ספר לי."

לורנס סנדרוביץ' היא מחזאית, שחקנית ומתרגמת. תרגמה לצרפתית מיצירותיהם של צרויה שלו, יורם קניוק, דרור משעני ורבים אחרים, ותרמה רבות להתקבלותו של חנוך לוין בצרפת, בזכות תרגומיה למחזותיו. זוכת פרס התרגום מטעם אגודת הסופרים הצרפתית לשנת 2012 ופרס ברנהיים לספרות יפה לשנת 2018. ספרה "דמיונות שווא" (Ils n'ont pas eu les gosses) מציג סיפור אלטרנטיבי לסיפורו של אביהּ, שמעולם לא סופר לה, על מקום מחבואו בבריסל, בילדותו בשנות המלחמה. הספר עתיד לראות אור בצרפת.

דורית שילה היא סופרת, עורכת ומתרגמת. קובץ סיפוריה "אחרי הספירה" (פרדס, 2020) זכה בפרס קרן גולדברג לספרי ביכורים לשנת 2021. מעורכות המוסך.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך ספר בכתובים מאת דינה עזריאל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | אי בודד ברחוב הציפורים

"לא בכדי נשען סיפור הישרדותו של אלכס בגטו בזמן השואה על 'רובינזון קרוזו'. סיפורו של קרוזו הוא סיפור מכונן של תפיסת האדם המודרנית." רתם פרגר וגנר על קריאה, ספרים ורובינזון קרוזו בספר "האי ברחוב הציפורים" לאורי אורלב

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות | 27.04.22

אורי אורלב הַמּוּסָךְ – 28.04.22

ג'וזיאן ונונו, Navis, טכניקה מעורבת על קנווס, 40X30 ס"מ, 2020 (צילום: אבי אמסלם)

.

"והרי בסך הכֹל הייתי כמו רובינזון קרוזו": על "האי ברחוב הציפורים" מאת אורי אורלב

רתם פרגר וגנר

"תמיד שמורה לי הצלה בין ספרי הילדים," כתב אורי אורלב ברשימה קצרה שהוקדשה לרובינזון קרוזו מאת דניאל דפו ולמקום המיוחד שספר זה ממלא בחייו ("רובינזון קרוזו", באתר דףדף). האי ברחוב הציפורים (כתר, 1981), ספרו עטור הפרסים ואחד מספרי הילדים היפים שנכתבו כאן, הוא בין שאר דברים ריאליזציה של האמירה הזו. אלכס, הילד־הגיבור המספר, הוא ילד אמיץ, סקרן ומלא תושייה, שמצליח לשרוד לבדו בגטו כחמישה חודשים. בין שאר סגולותיו הוא גם ילד קורא. ספרים מלווים אותו מילדותו, וגם בשעותיו הקשות במחבוא שבנה לעצמו, בחורבה ברחוב הציפורים 78, הוא מוסיף וקורא. ספרי הילדים, גם אלה שהוא קורא במהלכם של האירועים המתוארים בסיפור וגם אלה שקרא בעבר וחיים בזיכרונו ובדמיונו, מצילים אותו בבדידותו; גיבוריהם ועלילותיהם הם מעין ידידים משיאי עצה ומעוררי נחמה. הסיפור בנוי, במידה רבה, על חוויית הקריאה בילדות ועל האופן החי והמוחשי שבו היא חוקקת דימויים, אמות מידה, ידע ומושגים, שמשמשים אותנו בהבנת המציאות.

כל מיני ספרים נזכרים במהלך הסיפור – חלקם ספרי ילדות שהביאו לאלכס הוריו והיו חלק מילדותו שטרם המלחמה, חלקם ספרים שהוא לומד להכיר מתוך מפגש עם מבוגרים שנקרים בדרכו. כך למשל ברוך, ידידו הזקן שעובד עם אביו בבית החרושת לחבלים בגטו, מספר לו על היטלר, על נפוליאון ועל ההבדל ביניהם, מתוך קריאתו בספרים. לאחר שאלכס מאבד את הוריו ואת ברוך הוא בונה לעצמו מחסה ויוצא לחפש אוכל, בגדים ושמיכות בדירות שנעזבו, ובתוך כך אוסף גם ספרים ומציין לעצמו: "כנראה רק בדירה הראשונה היה ילד שאהב לקרוא" (עמ' 50). כלומר, אלכס יודע משהו על השותפות שבין אוהבי קריאה. ההישרדות כרוכה במעין רשת סמויה של קשרים בינו, השורד לבדו, לבין ילדים שנלקחו והשאירו אחריהם עקבות. לספרים ערך מיוחד ברשת הזו, הם גילויים של עולם שהתקיים לפני המלחמה ומשוקעת בהם רוח אוצרת חיים.

אלכס הוא לא רק ילד קורא, אדרבה, בימים ארוכים של המתנה במחבוא לפעמים נמאס לו מהספרים והוא מעדיף לשחק עם שלג, העכבר שלו:

אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו ימים שלמים, מהבוקר השכם ועד החשיכה, לבד במחבוא שלנו בעליית־הגג או למטה בבונקר, כמה אפשר לקרוא. גם לא תמיד הביא לי אבא ספרים חדשים שמצא. אפשר לקרוא ספרים יפים בפעם השניה והשלישית. כמו רובינזון קרוזו או המלך מתיא. אבל אי אפשר לקרוא כל יום כל היום. אז הייתי משחק עם שלג. (עמ' 16)

מאוחר יותר, כשהוא נתבע מדי יום להמציא את צורכי החיים הבסיסיים ביותר לבדו, הקריאה שוב אינה מצויה עבורו תמיד, אבל הספרים מנחים את פעולותיו, לעיתים הם מסייעים לו ולעיתים מכזיבים. כך למשל כשהוא מחפש דרך לבנות לעצמו מחסה חדש בקומת הבית ההרוס הוא חושב לעצמו:

הכרתי אגדות רבות על אנשים וחיות. בדרך כלל על נסיכים או על בני איכרים עניים. אחד כזה היה עושה טובה לאיזו חיה, דבורה או דג, ואחר־כך כשהיה נקלע לצרות החיה היתה באה לעזור לו. מוצאת את המפתח על קרקעית הים, למשל. הסתכלתי בציפורים שהיו באות ומעופפות להן מעל הרצפה העליונה ולא עלתה בדעתי שום טובה שאני יכול לעשות להן. ואם הייתי מעלה משהו בדעתי הרי גם אז זה לא היה עוזר." (עמ' 61–62)

גם הבדידות מפירה את ההשתקעות של אלכס בקריאה. הוא מספר שלעיתים קרובות היה ניתק מספריו, פותח בזהירות את חור האוורור ומציץ דרכו על הרחוב, בעזרת משקפת תאטרון קטנה. "הרגשתי כאילו אני גר על אי־בודד ורק במקום ים יכולתי להשקיף על בתים ואנשים שהיו כביכול קרובים מאד, אך למעשה היו רחוק בעולם אחר. כשלקחתי את המשקפת למטה, בבונקר, לא העליתי בדעתי שערכה שווה לזה של הספרים, ואף יותר מזה" (עמ' 89–90).

ובכל זאת ספרים מסוימים אהובים על אלכס במיוחד, בעיקר ספרי הרפתקאות שהוא מכיר היטב ומפענח באמצעותם את מחשבותיו שלו ואת ההתרחשויות שסביבו. כך למשל, בשעה שהוא מתבונן ברחוב הפולנים ועוקב אחר אב שחוזר לביתו שיכור מדי ערב ומכה את ילדיו ואת אשתו, הוא חושב: "מזל שהיהודים לא משתכרים. מה הייתי עושה אם אבא שלי היה טוב אלינו במשך היום ואחר כך בלילה הופך מפלצת? אולי כמו האיש שהיה שניים, ד"ר גֶ'קל ומר הַיְד" (עמ' 91).

על אף התנועה הערה של מחשבתו של אלכס בין הספרים לחיים והעדר הסנטימנטליות שמאפיין את ההתבוננות הישירה שלו במציאות, יש ספר אחד מובהק שמונח בתשתית של כל מפעל ההישרדות עז הרוח שלו, הספר היחיד שז'אן־ז'אק רוסו מוכן היה להתיר לחניכו הבדוי, אמיל, לקרוא:

לפי שנגזרו עלינו הספרים, ישנו ספר אחד הממציא לנו, לעניות דעתי, חיבור מעולה מאין כמותו על החינוך הטבעי. ספר זה יהא הספר הראשון שיקרא אמיל שלי; ספריתו תהא מורכבת לאורך זמן ממנו בלבד, ולעולם יישמר לו על מדפיה מקום של כבוד. הוא יהיה הטקסט, וכל שיחתנו על המדעים המדויקים לא יהיו אלא דברי פרשנות לו. הוא ישמש אבן בוחן למידת התקדמותה של יכולת השפיטה שלנו; וכל עוד לא נפגם טעמנו נתענג כל העת על הקריאה בו. מהו אפוא ספר מופלא זה? האם אריסטו הוא? האם פליניוס? האם בופון? לא; כי רובינזון קרוזו הוא.

רובינזון קרוזו באי שלו, בגפו, ללא סיועם של בני מינו, ללא כלים לכל מלאכה שהיא, המספק לעצמו, חרף כל זאת, כדי מחייתו, כדי הישרדותו, וממציא לעצמו אפילו סוג של חיי רווחה, הריהו נושא מעניין לכל גיל, ואלפי דרכים לנו להנעימו לילדים. …

הרומן הזה … יהיה לאמיל, בתקופת גיל זו שאנו עוסקים בה, לשעשוע וללימוד גם יחד. רוצה אני שראשו יסתחרר עליו בעטיו, שיעסוק בלי הרף בארמונו, בעדר עיזיו, במטעיו; שילמד בפרטנות, לא מן הספרים אלא דרך הדברים עצמם, את כל מה שיש לדעת במקרה כזה; שיחשוב עצמו לרובינזון בהתגלמותו …

(ז'אן־ז'אק רוסו, אמיל, או על החינוך, מאגנס וכנרת זמורה־ביתן דביר, 2009; תרגמה: ארזה טור־אפלרויט; עמ' 331–332).

רובינזון קרוזו נזכר מפורשות כמה פעמים במהלך הסיפור, ונוכח בתודעתו של אלכס: כך באזכור האי הבודד לעיל, ובסצנה שבה הוא פורץ בבכי כשהוא מבין שהרג חייל גרמני: "שוב ושוב ניסיתי להפסיק את בכיי ולא יכולתי. והרי בסך הכל הייתי כמו רובינזון קרוזו. גם רובינזון ירה בפראים כשרצו לאכול את ששת השבוי" (עמ' 104). אבל עיקר הנוכחות של סיפורו של דפו אינה בתודעתו של אלכס הילד־המספר אלא במבנה העומק של הסיפור, ויש לייחסה למחבר המובלע. כך משתמע, ראשית לכול, מהכותרת, "האי ברחוב הציפורים", שמדמה את המחבוא שאלכס בונה לאי שאליו נקלע רובינזון קרוזו. אולי גם הציפורים נקשרות לכך: כשרובינזון מגיע לאי הוא מציין את הציפורים הרבות שאינו מכיר. הרמיזה לרובינזון קרוזו באמצעות הכותרת, שקשה לייחסה לאלכס עצמו, חולשת על הסיפור כולו. בצד הכותרת, האנלוגיה לסיפורו של קרוזו מונחת ביסודה של העלילה וניכרת בפרטים רבים: עצם ההישרדות לבד מתוך תושייה רבה ותבונת כפיים; בניית שני בתים – הראשון במרתף והשני על רצפה תלויה בבניין ההרוס – המקבילה לשני הבתים שבנה קרוזו; תיאור ההישרדות על כל פרטיה הטכניים – מציאת פתרונות לבניית הבתים והבטחתם, איסוף אוכל וצידה מהספינה שנטרפה או מהבונקר הנטוש; סימון הימים החולפים; המאבק של קרוזו בבני האי אוכלי האדם, המקביל למאבקו של אלכס בגרמנים; רובינזון שמדבר אל התוכי שלו פול, ואלכס שמדבר אל שלג העכבר; הציפייה של רובינזון לספינה שתחלצו מהאי, המקבילה לציפייתו של אלכס לאביו שישוב לאסוף אותו; חיפוש מוצא מהבדידות והמפגש המפתיע של קרוזו עם פריידי, הדומה במידת מה למפגש של אלכס עם אנשים שוחרי טוב בצד הפולני; ואולי גם שמו של הילד, אלכס, מאזכר את שמו של הימאי הסקוטי אלכסנדר סלקירק, שעל פי סיפורו כתב דפו את רובינזון קרוזו (רימה שיכמנטר ושהם סמיט עמדו על היבטים מסוימים בהקבלה זו במאמריהן על האי ברחוב הציפורים).

לא בכדי נשען סיפור הישרדותו של אלכס בגטו בזמן השואה על רובינזון קרוזו כפי שנשען עליו רוסו במסכתו על החינוך הטבעי. סיפורו של קרוזו הוא סיפור מכונן של תפיסת האדם המודרנית. גרעינו הוא יכולתו של אדם לבנות את חייו לבדו, הרחק מהציוויליזציה המשחיתה והמושחתת, ולהתחיל, לכאורה, מבראשית. גרעין זה התגלגל ליצירות רבות בעידן המודרני ויש לו מקום מיוחד בספרות הילדים. אורי אורלב נוטע בסיפור, אפוא, ממד אנושי־אוניברסלי, שחורג ממה שנהוג לראות כסיפור שואה לילדים: היכולת ליצור המשכיות וחיים גם מתוך תרבות שאיבדה את צלמה. בעולם הסיפורי שיצר אורלב יכולת זו מתממשת בדמות של ילד סקרן, מעשי ונטול פאתוס.

יש כמובן גם הבדלים ניכרים בין סיפורו של דפו לזה של אורלב, אבל מבנה העומק הרובינזוני שמונח בתשתיתו של האי ברחוב הציפורים הוא שממחיש לעינינו את חוויית הקריאה בספר ילדות כפי שתופס אותה אורי אורלב: יש לה נוכחות מופנמת, מתמשכת, שמיתרגמת לפעולה, לעשייה, להזדהות, להצדקה של מעשים קשים, וגם לנחמה. ספרי ילדות, אכן, יכולים להציל.