.

קירה

קטע מתוך "השעה החלשה" (שם זמני)

דינה עזריאל

.

את שוקעת. תרימי ראש.

אצבעות רזות, מפרקים בולטים, ציפורניים בצבע פנינה.

תזיזי.

הן זזות.

אלו הידיים שלך.

הן מונחות על בד פרחוני. הבד מתוח על משטח קשה.

שולחן.

את יושבת ליד השולחן בַּהוֹל. לפנייך הפיל. הוא יושב על השולחן ליד
המאפרה ושומר על הפתקים שלך.

צמרת העץ שבמסגרת החלון סגולה. ערב או בוקר; אור כהה שוטף את
הבית והחפצים קצת מתארכים.

מופיעה האישה הבהירה, אומרת, "גברת קירה את צריכה לשירותים לפני
האוכל?" תשקרי. תגידי שלא. "טוב גברת קירה," אומרת האישה וקושרת
לך מפית סביב הצוואר.

יש לך עט ביד. תניחי את הסיגריה במאפרה ותרימי את הפיל, תרשמי:

    איך קוראים לאישה הבהירה

תרימי ראש.

האור מנמיך ומאפרת הזכוכית שעל השולחן מתלקחת. הצבעים של הפיל
זוהרים תחת ציפוי האמייל. האישה הבהירה אומרת, "ארוחת ערב". יש
דברים על השולחן: קוטג'. לחמנייה. פלחי עגבנייה. חלקיקים צפים באור
הכהה. מחוץ לאור הדברים גרגיריים. גם האצבעות שנוברות בצלחת.
תזיזי. האצבעות נכנסות לתוך האור ויוצאות. תראי איך הן משתנות.
האישה באה והולכת. את רוצה תה. תקראי לה. תמצאי מילים.

קולות הילדים בפארק שליד הבלוק חדים באור הכהה; ביניהם משתרבב
קולו הגבוה של גרישה, הוא קורא בשמך; קולו בוקע ממרפסת המטבח.

את במרפסת המטבח וגרישה לא כאן. קופסאות שימורים מסודרות
בשורות על המדפים. מן המרפסת רואים את הבניין השכן ולפניו העץ
הסגול. בפינת החלון, בין הבניינים, מלבן ארוך של שמיים מעל הוואדי של
עין כרם.

תֵּאוֹ עומד ליד החלון: רגליו מוצלבות, אמת ידו האחת נשענת על אדן
החלון ובידו השנייה סיגריה והעשן מיתמר.

חזרי אל השולחן.

קחי פתק.

תרשמי:

     גרישה לא במרפסת

זה מתגבר. זה לא רעב מה שאת מרגישה. יש לך רצון אחר בפה, בגרון,
בנשימה. הידיים מחפשות. הנה הקופסה. תוציאי אחת. תדליקי. תרגישי
את זה צורב עד עומק הריאות. ככה טוב. את שומעת? זה גרישה קורא לך
לבוא לשחק בעליית הגג איתו ועם בוריה ואיזיה.

    איזיה

     בוריה

     גרישה

בני הדודים רצים בעליית הגג; הקרשים חורקים תחת רגליהם. את
מחפשת את המדרגות כדי לעלות, אבל רק הוֹל ומסדרון ומדרגות אין.
בחצר חורק השער. הדוד שבח שורק לסוסתו, גלגלים גורסים חצץ. שבח
נכנס ותולה את מעילו, שורק את אותה מנגינה. הדודה ליזה אופה לחם,
ריחו עולה. את יוצאת דרך השער אל הרחוב הראשי. כל הגדרות מעץ
ובהם שערים. אשתו של מילו יושבת על הספסל ליד השער שלה, מחכה
לפרות ולכבשים שיחזרו מהמרעה. היא מחייכת אלייך וחוזרת לסרוג. יד
שמאל שלך קופצת על בולי העץ של הגדר, מחוספס. בין הבתים שבילים
צרים מובילים אל חצרות המשק והשדות מאחוריהם, כל שביל שואב את
המבט שלך ארוך ועמוק עד לשדות; צהוב, לבן, צהוב, לבן, חיטה ותירס
לסירוגין. הרחוב הראשי מלא בוץ.

"מלא בוץ, מלא רוח."

"כן, גברת קירה," אומרת האישה הבהירה ומנגבת לך את הסנטר. את
זוכרת: לאישה הבהירה קוראים מאריה. תרשמי.

    מאריה

מאוחר או מוקדם. קווים בשעון מתחזים למחוגים, גרגרי חושך מנשימים
אותם והם מרצדים. מחוץ לחלון ציפורים צועקות. הסגול רווי פחות, אבל
קווי המתאר חדים ואפשר לראות כל עלה בנפרד על רקע השמיים. צבע
השמיים כתום שדהה.

האישה הבהירה אומרת, "תשתי גברת קירה, לפני שיתקרר."

ששש… סמני לה להיות בשקט. קולות עולים מעבר לקיר; אימא בסלון,
מארחת חברות למסיבת תה, סביב הסמובר, עם כלי הפורצלן והמפיות
הרקומות והעוגיות המסוכרות והמאפים הפריכים והפחזניות התפוחות,
הנחמדות. ריח חם.

אבא נכנס לבית. עיניו קודחות, קולו רועם ליד הדלת ואימא, עיניה כבות.
הוא נושא דרשות מלאות להט על המהפכה, מלווה את דבריו בתנועות
ידיים, כמו איכר ועוד לפני החברות. אימא מסמיקה, והוא, תו פראי
מתבלט בפניו ואת יודעת שתכף תחטפי. הנה הוא בא, אוחז בסרגל
המתכת שלו.

     פורצלן

     סרגל מתכת

"היה איש רע האבא שלי. שמחתי שהוא מת ואם יש גיהינום והוא נצלה
שם באיזה אש, אני אומרת, אדרבא, תגבירו."

האישה הבהירה מצטלבת ואומרת "את לא מתכוונת לזה גברת קירה."

"מתכוונת ועוד איך!"

העץ בחלון משחיר וגדל ומתחיל לנוע.

"אל תדליקי עוד אחת." אומרת האישה ולוקחת לך את הסיגריה מהיד.
קחי פתק חדש. תרשמי כמה תרוויחי החודש מהעבודה בבקרים, לפני
הלימודים, בחנות הלחם, וכמה משיעורים פרטיים. אחר כך, בערב, תלכי
למועדון הסטודנטים. גם הוא בא לשם, הגבוה, היפה: תֵּאוֹ. איפה הוא
עכשיו. את זוכרת: תאו מעשן במרפסת.

קחי פתק. תרשמי:

     תאו מעשן במרפסת

"תמיד היה שם תה חם והיו ויכוחים, או־הו, ושלא יספרו לכם סיפורים,
הייתה שם נטייה קומוניסטית ועוד איך." מישהו מדבר בקול שלך. חזק
וברור.

"איפה," שואלת האישה הבהירה.

"מה זאת אומרת איפה? במועדון הסטודנטים היהודים. ביאשי. ותאמיני
לי שמה שהם ידעו אז על הרוסים לא דומה לשום דבר שהיה במציאות."

"מה היא אומרת?" אומר הקול של לילי.

"משהו על הרוסים," אומרת האישה הבהירה.

"נכון מאד." ספרי לה על הרוסים שהיא לא מכירה, ספרי על הכניסות
לבתים, גירוש הדיירים. "שלחו אנשים לסיביר ולקחו את כל מה שהיה
להם. בבית הדואר, הבית הכי גדול בבריצ'ני, הם עשו את משרד הפנים
ובית הסוהר שלהם ומטה של נ־ק־וו־ד שלהם. אבל זה אני אומרת
בסוגריים, כי אסור לי לומר שום דבר רע על הרוסים, בזכותם נשארנו
בחיים, אבל זה סיפור אחר."

"אני לא מבינה." אומרת לילי ומתיישבת מולך.

"היום הדיבור שלה קשה," אומרת האישה הבהירה. "קשה להבין. משהו
על סיביר, משהו על מועדון."

"מה את לא מבינה, לילינקה?"

"סבתא, אני לא לילי, אני ענת."

"טוב," תגידי טוב כאילו שאת מאמינה לה אבל תצחקי קצת שהיא תבין
שאת לא כזאת טיפשה.

"ספרי על המועדון."

"היינו כל כך צעירים. בערב שישי, באמצע איזה ויכוח, נכנס למועדון
יאשה קויפמן עם גרמופון."

"לאט־לאט, סבתא, הנה, תשתי קצת תה, תשטפי את הגרון."

"גר־מו־פון." דברי לאט וברור. "את לא יודעת מה זה גרמופון? זה מין
מכשיר ששמים תקליט ומסובבים את הידית וזה מנגן."

    גרמופון

"הוויכוח נגמר וכולם רוקדים. תֵּאוֹ ניגש – אני בדיוק עמדתי על הסולם
ועשיתי סדר במדף של המגזינים ביידיש – והזמין אותי לרקוד, כמו רומיאו
מתחת למרפסת של יוליה, אז אני יורדת מהסולם ואנחנו רוקדים."
האישה הבהירה לוקחת לך את הסיגריה מהיד, מכבה עוד אחת שמעשנת
במאפרה, מאפרת ומחזירה. "העיקר שהיא צוחקת," אומרת לילי.

"בטח, צוחקת הרבה. השיניים שלי לבנות וישרות אז למה לא. שיני סוס
ושיער כהה ומבריק כמו שלו ואנשים תמיד אמרו, אוח, כמה שהילדה
דומה לאבא שלה, אבל זה סיפור אחר. היינו מטיילים בפארק קוֹפּוֹאוּ. אני
הייתי מספרת על בריצ'ני ועל בני הדודים שלי; ותאו היה מספר על אבא
שלו, ארון מילס, שהיה רואה חשבון בימים ומיסטיקן בלילות ועל אחיו
הגדול אנצ'ל, המשורר, שנסע לבוקרשט. יותר מאוחר, כשהרוסים כבשו
את בסרביה, גרשו אותי מיאשי בחזרה לבריצ'ני שהיתה עכשיו מעבר
לגבול. בינתיים גם אנצ'ל, שנמלט מהסיגורנצה, חצה את הפרוט לצד
הרוסי והפך למשורר גדול בקישינב עד שהפחד הרג אותו, אבל זה סיפור
אחר. תאו חצה כמה חודשים אחריו, בסכנת חיים, כדי להיות איתי."

     ארון מִילֶס

     אנצ'ל מילס

"רק בסוגריים אני אגיד שאנצ'ל היה קומוניסט לגמרי, אבל אל תגידו
לתאו, פעם אחרונה שאמרתי את זה הוא התרגז והפך כיסא."

"בסדר סבתא. אל תתרגשי," אומרת לילי.

"אני אימא שלך לא סבתא. טיפשה אחת." את צועקת ולא יוצא קול. תמיד
הייתה ילדה קשה. תמצאי פתק. תרשמי. את רוצה לרשום. מישהו החביא
את הפיל.

משהו מתנפץ. הכוס הפוכה. על המפה. על החלוק. חם ואז קר. "לא יפה
ככה, גברת קירה," אומרת האישה הבהירה ואוספת שברים ובדלים
מהרצפה. "אני מביאה לה חלוק אחר, תני לה את הפתקים". אומרת לילי
והאישה הבהירה באה עם הפיל. קחי פתק. תרשמי:

     איך קוראים לאישה הבהירה

העץ דופק בחלון והזכוכית מקרקשת בתוך המסגרת. החשיכה נמשכת
ימים רבים. כמו רכבת בהרים, הימים קצרים כמו מצמוץ בין מנהרות
חושך, מישהו הדליק את המנורה וסגר אותך בתוך עיגול אור. ריר שחור
נצמד ואוטם עצמו אל מסגרת החלון עד שהעץ נעלם ובמקומו מופיע
החדר הכהה, התאום, עם המנורה, ובתוכו קירה הכהה יושבת ליד השולחן
בהול. על השולחן מנמנם הפיל, הקומקום יושב על התנור ושורק בשקט.
מתוך האש באה אולגה איוואנובה, ששש… היא לוחשת, כי לילי התינוקת
ישנה בתוך שכמיית הפרווה שלה. השכמייה מסריחה וזקנה כמו אולגה
אבל חמה וכשהיא מכניסה את התינוקת לתוכה התינוקת נרדמת מיד.
אצלי הגרמנים לא יחפשו, אומרת אולגה, מהדקת את השכמייה סביב לילי
התינוקת ומסתלקת.

     אולגה איוואנובה

     שכמיית פרווה

השעון מתקתק חזק. הולם לך בתוך הראש. זה לא השעון שלך. את לא
באמת יושבת בהוֹל. זה לא הבית שלך. הוא מתחפש לעצמו, מתמלא
עיניים, והפתקים; לפעמים הם חומקים תחת משקל רגליו של הפיל,
ממלאים את השולחן, נופלים ומתפזרים. תרימי. תאספי. סדרי בערימה.
לפעמים הם נעלמים ומופיעים במקום אחר. אין לך הרבה זמן עד שהם
יבואו שוב. את זוכרת: זה לא הבית שלך. זה רק נראה כמו הבית שלך. הם
סידרו אותו ממש אותו דבר. הרהיטים והתמונות והכול.

     זה לא הבית שלי

"אל תקומי לבד, את כבר עייפה מדי," אומרת אימא. הקול שלה אחר. היא
לוקחת אותי למיטה בעגלה. הקירות של המסדרון נוסעים לאחור ואימא
אומרת, "את צריכה לנוח גברת קירה".

רוב הזמן האור דולק בהוֹל, לפעמים נכבה ומיד נדלק שוב. מהמיטה את
רואה חצי מהשולחן; לא לזוז. חכי לראות מי מחביא את הפתקים.

מישהו בוכה והצליל מתגבר. האור בהוֹל דולק ומישהי אומרת, "היא בוכה
כבר שעה."

"אל תבכי גברת קירה." את לא בוכה. אבל את לא מצליחה להפסיק את
זה. ההול שוב חשוך. העץ דופק בחלון, מתחיל כרסום. אסור לך להירדם
שוב. אלו העכברושים, הם מכרסמים את הקירות. תכף יגיעו אלייך.

החלון מחוויר וציפור צועקת, קומי, תעברי את המסדרון.

החושך נמס כמו גרגירי סוכר ומתוכם מופיע תֵּאוֹ; יושב אל השולחן בהול
ומקפל מפיות. כל מפית הוא מקפל למשולש, מהדק ומקפל למשולש קטן
יותר, מהדק שוב, שם במחזיק המפיות. עכשיו אתם כבר לא רבים, יש
לכם שיחות טובות. לפעמים שותקים ומקשיבים יחד לקול המוסיקה, או
לציפורים על העץ הגדול שמגיע עד לחלון. "אולי קצת לימון לתה," את
אומרת וקמה להביא. את במטבח. קולו של גרישה בוקע ממרפסת המטבח
ומזכיר לך שאת העומדת, קוקוריקו קורא בוריה, ואתם רצים אחד אחרי
השני עד שצנצנות הריבה והחמוצים רוקדות על המדפים וקורות העץ
חורקות תחת הרגליים. עוד סיבוב או שניים ושוב נעלמו, אבל את יודעת
איפה הם מתחבאים. תתקרבי בשקט, על בהונות, עוד כמה צעדים, את
במרפסת. קופסאות שימורים מסודרות על מדפים. בחוץ הבניין השכן.
בפינת החלון השמים והוואדי. תחזרי אל פינת האוכל. התה קר. הנה
הקופסה. קחי. תדליקי. תרגישי את זה צורב עד עומק הראות. ככה טוב.
תֵּאוֹ מקפל מפיות. "תשמע תאו, איזה יופי הציפורים שרות על העץ.
קונצרט ממש."

את שוקעת. תרימי ראש.

צמרת העץ שבמסגרת החלון סגולה.

את זוכרת: לעץ קוראים כליל החורש.

קחי פתק. תרשמי:

     כליל החורש

     מפיות

.

דינה עזריאל, אדריכלית, מתרגמת ועורכת, בעלת תואר שני בספרות עברית במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון, עורכת פרוזה ואמנות בכתב העת ספקולציה. קטעים מתוך יצירתה "מחזור ירושלמית" פורסמו בגיליון 27 של המוסך.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: קטע מהתרגום ל"צומת", ספרו החדש של ג'ונתן פראנזן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אורית גידלי

יום

1

פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,

הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.

אֲנַחְנוּ נוֹשְׁמִים בְּהַתְאָמָה.
.

זוֹכֵר?

לִפְנוֹת בֹּקֶר רָכַבְנוּ לַחוֹף בְּאוֹפַנַּיִם.

הַשֶּׁלֶט 'הַכְּנִיסָה לְסוּסִים אֲסוּרָה' שִׂמַּח אוֹתָנוּ,

יֵשׁ מִי שֶׁמֵּפֵר אֶת הָאִסּוּר.

הָיְתָה שִׁכְבָה שֶׁל טַל עַל הַיָּם.

נִשַּׁקְתָּ אוֹתִי.
.

חָזַרְנוּ רְעֵבִים.

הַחַשְׁמַל לָחַץ בְּעוֹרְקֵי הַקִּיר,

וּבְכָל זֹאת אָכַלְנוּ לְאַט.

דִּבַּרְנוּ מִלִּים רְווּיוֹת.

כְּאִלּוּ אֲנִי אֵשֶׁת רֶנֶסַנְס וְאַתָּה צַיַּר הַדְּיוֹקְנָאוֹת

שֶׁהֶחְלִיט שֶׁהַבֹּקֶר הוּא לֹא מְצַיֵּר.

.

2

אַחַר כָּךְ לָקַחְנוּ תֵּה מֵהַבַּיִת

אֶל הַסַּפְסָל בַּגִּנָּה.

הָאַהֲבָה הִתְגַּלְּתָה כְּמַתָּן בַּסֵּתֶר,

בַּהַחְלָטוֹת מַה לֹּא לְסַפֵּר.
.

הָעֶרֶב יָרַד.
.

בַּבֶּטֶן הֶהָרָה שֶׁל הָעַפְעַף

בָּעֲטוּ הַמִּשְׁאָלוֹת.
.

סוֹדִי הָיָה גָּלוּי לְפָנֶיךָ.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת לְהִזָּהֵר.

.

3

מָתַי בְּמוֹרַד הַשָּׁנִים

פְּגָמֵינוּ הִשִּׂיגוּ אוֹתָנוּ?

יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ שָׁם תָּמִיד,

סַבְלָנִיִּים כְּעַם גָּזוּל.
.

כָּךְ אוֹ כָּךְ הַלַּיְלָה בָּא בְּאַחַת.

פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,

הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.
.

אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת

הַאִם אַתָּה מַצְחִיק גַּם אוֹתָהּ.

אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת הַאִם גַּם הִיא יְשֵׁנָה אִתְּךָ בַּמְּכוֹנִית

רַק לְשֵׁם הַקִּרְבָה.

לִפְעָמִים לֹא צָרִיךְ לִרְאוֹת מַשֶּׁהוּ בַּחשֶׁךְ,

לִפְעָמִים צָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הַחשֶׁךְ.

.

אורית גידלי היא משוררת, סופרת ילדים ומנהלת שותפה של בית הספר לכתיבה 'סדנאות הבית'. פרסמה שלושה ספרי שירה, האחרון שבהם – "ערש" (הקיבוץ המאוחד, 2015) וארבעה ספרי ילדים, שתורגמו לשפות רבות. השיר "יום" הוא השיר הפותח את ספר השירים "התאומים", העתיד לראות אור בחודש הקרוב (מקום לשירה).

.

.

מרב פּיטוּן

מסלולן של החשופיות

עַל הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי שַׁעַר הַבַּיִת

נִפְרַשׂ רֶסֶס סְפִּירָלִי זוֹהֵר,

שְׁבִיל חָלָב דַּק

שֶׁהֵאִיר בִּשְׁנָתֵנוּ אֶת גָּלַקְסִיַּת הַלַּיְלָה.
.

הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה כֻּלָּהּ פַּרְוָה וְכוֹכְבֵי עֵינַיִם,

לַקְּטַנָּה עֲגָלָה וּמַצְפֵּן. חֲתוּלֵי הָרְחוֹב

בְּעָלָיו שֶׁל זָנָב שֶׁהוֹפֵךְ לְקוֹצִים.

לְעוֹרְבֵי הָעֶרֶב כְּנָפַיִם לָנוּס וְגָרוֹן לְהָנִיס.

אֲפִלּוּ לַחֶלְזוֹנוֹת קְלִפָּה שֶׁכָּל כּוֹחָהּ בְּדַקִּיקוּתָהּ.

לָהֶן רַק רִיר.
.

הֵן לֹא נִרְתָּעוֹת בַּחֹשֶׁךְ. לֹא מֵהִתְגַּבְּהוּת

הָעֵשֶׂב בֵּין הַמִּרְצָפוֹת וְלֹא מִנְּקִיקִים פִּתְאוֹמִיִּים

בַּמְּקוֹמוֹת בָּהֶם הַגֶּשֶׁם נָגַס וְהַשְּׁרַבְרַב שָׁבַר וְהַצִּנּוֹר פִּלֵּס.

הֵן לֹא מַשְׁמִיעוֹת קוֹל, אֲפִלּוּ לֹא תַּחַת סֻלְיָה.

אֵין בָּהֶן מָה שֶׁיִּשָּׁבֵר.
.

מְלַקְּקוֹת אֶת הַלֹּא נוֹדָע

בְּעִוָּרוֹן כְּמוֹ זֶה שֶׁלָּנוּ,

בִּדְבֵקוּת בִּלְתִּי מֻסְבֶּרֶת, הֵן רָצוֹת

כְּמוֹ דְּמָעוֹת עַל לֶחְיוֹ שֶׁל הַבֹּקֶר.
.

.

ליקוט

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים לָלֶכֶת יַחַד עַל שְׁבִיל, לְהַנִּיחַ עֵינַיִם

עַל קַוֵּי הַחַיִּים הַמִּסְתַּמְּנִים בַּגִּבְעוֹלִים

כְּשֶׁהֵם זְקוּפִים אוֹ מִתְכּוֹפְפִים בִּגְמִישׁוּת עִם הָרוּחַ,

כְּשֶׁהֵם שׂוֹרְטִים אֶת רַגְלֵינוּ לְשָׁלוֹם.

קוּרֵי אוֹר בִּלְתִּי נִרְאִים נִמְתָּחִים בֵּינֵינוּ

לְבֵין הַיְּלָדוֹת, רַגְלֵיהֶן מְדַלְּגוֹת הָלוֹךְ וָשׁוֹב

אֶת הַמֶּרְחָק וְהֵן קְטֵנוֹת וּמִתְאָרְכוֹת

עַל שְׁעוֹן הַצֵּל.
.

אַחַר כָּךְ אֲנַחְנוּ שָׁבִים אֶל הַבַּיִת.

הַנַּעֲלַיִם נֶחְלָצוֹת בְּפִתְחוֹ וּמֻכְרָז הַתּוֹר לַמִּקְלַחַת.

מִי שֶׁלֹּא רוֹצָה וּמִי שֶׁרִאשׁוֹנָה

לְהַחֲלִיף אֶת אַדְמַת הָעוֹר הַמְּאֻבֶּקֶת

בְּכֻתְנַת בַּיִת רַכָּה וְאֶת עֲרוּץ הַזֵּעָה בְּשֹׁבֶל שַׁמְפּוּ.

אֲנִי הָאַחֲרוֹנָה, מוֹשֶׁכֶת עוֹד קְצָת

לִפְנֵי שֶׁמַּיִם חַמִּים יִשְׁטְפוּ אֶת הַיּוֹם הָלְאָה.
.

תֵּיוֹן הַגּוּף מְאַבֵּךְ אֶת הַזֶּרֶם בְּאַקְוָרֵל עָדִין.

מִכְחוֹל הַשֵּׂעָר נִטְבָּל וּמִתְכַּהֶה.

סַלְעֵי בִּרְכַּיִם וּמַרְפֵּק נִרְטָבִים

בַּגֶּשֶׁם הָרוֹעֵשׁ מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן הַפְּלַסְטִיק.

עָמֹק מֵאֲחוֹרֵי הָעַפְעַפַּיִם

אֲנִי אוֹצֶרֶת אֶת הַצֶּבַע הָאוֹזֵל

בְּדַרְכּוֹ אֶל הַיָּם,

אֶת הָאוֹר שֶׁרָאִינוּ.

.

מרב פיטון היא משוררת, מתרגמת ועורכת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית. שירים, תרגומים ורשימות ביקורת שלה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתלוגיות לשירה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 33 ובגיליון 74 של המוסך.

.

.

אדוה מגל כהן

אחרי צפייה בסדרה התורכית "מוסכמות" בנטפליקס

בְּסִיּוּם הַפֶּרֶק עָלוּ צְלִילֵי הַפְּסַנְתֵּר וְהַזַּמָּר פְרֵדִי אוֹזְבְּגֶ׳ן עַל הַמָּסָךְ,

כְּמוֹ בַּטֵּלֵוִויזְיָה שֶׁל פַּעַם, נָּשָׁא אוֹתִי עִם עַנְנֵי צְלִילָיו הַסְּמִיכִים

לְמוֹעֲדוֹנִים מְעֻשָּׁנִים שֶׁלֹּא הָיִיתִי בָּהֶם מֵעוֹדִי, לִשְׂמָלוֹת צְמוּדוֹת

שֶׁלֹּא לָבַשְׁתִּי, אֶל בְּשָׂמִים מְתַקְתַּקִּים שֶׁלֹּא בִּשְּׂמוּ צַוָּארִי,

אֶל מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם עִם הַכִּנּוֹרוֹת, עִם הַתֻּפִּים, אֶל הַחִיּוּכִים

בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, אֶל הַזֵּעָה. נָשָׂא אוֹתִי אֶל אִיסְטַנְבּוּל, אֶל מַרְיַם,

שֶׁנִּיד רֹאשָׁהּ הַמָּתוֹק בְּ״אִנְשַׁאלְלָה״ הִרְחִיב לִבִּי וְהֶאֱמַנְתִּי:

הַבַּקָּשָׁה תִּתְגַּשֵּׁם, הָאַהֲבָה תִּתְמַמֵּשׁ, שְׁלוֹם הַבַּיִת יִשְׁכֹּן,

הָעֵץ יָשׁוּב וְיִשְׁפַע אֲפַרְסְמוֹנִים. הוֹ, מַרְיַם, לוּ יָכוֹלְתִּי לִטְעֹם

מִמַּאֲפַיִךְ הַנִּסְתָּרִים בַּעֲדִינוּת הַבַּד, מִטְּרִיּוּתֵךְ הַנֶּחֱשֶׁקֶת,

לִבְחֹר כָּמוֹךְ בַּחוֹלְמָנִי מִכֻּלָּם.
.

רָצָה בִּירוּשָׁלַיִם הַגְּשׁוּמָה לְאֹרֶךְ הַחוֹמָה שֶׁל סוּלִימַאן הַמְּפֹאָר

וְחוֹשֶׁבֶת עַל סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁלִּי חַנָּה מַפְלִיגָה בַּיָּם הַשָּׁחֹר, עֲטוּיָה

מִטְפַּחַת רֹאשׁ (כְּמוֹ שֶׁלָּךְ, מַרְיַם) עִם גְּרִישָׁה הַקָּטָן. בְּאֳנִיָּה קְטַנָּה

בּוֹרְחִים מִקְּרִים עַד קוּשְׁטָא, הִיא אִיסְטַנְבּוּל, הִיא הַצְּלִיל

אֵלָיו אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת, הִיא שְׁחָפִים בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ לַחֲלוֹמוֹת,

הִיא שִׁירִים בַּצְּבָעִים הַדְּהוּיִים, בְּטֵלֵוִיזְיוֹת קֻפְסָה,

בְּמִרְפָּסוֹת שִׁכּוּנִים בְּעַרְבֵי קַיִץ, בִּרְחוֹב לִיבוֹרְנוֹ

בְּבַת־יָם שֶׁל יַלְדוּתִי.

.

במבוכה תבוא האהבה

הָאוֹר לְעוֹלָם שֻׁתָּף בְּמַעֲשֶׂה הָאַהֲבָה.

סֶדֶק, אֲבוּקָה, חַלּוֹן בּוֹהֵק בַּשֶּׁמֶשׁ.

בְּגָדִים שֶׁהֵסַרְנוּ בַּחֲטָף נֶאֱסָפִים בְּנַחַת,

מַחְשָׁבוֹת בְּהִירוֹת מְמַלְּאוֹת

אֶת שֶׁקֶט הַחֶדֶר

עַל מָה שֶׁלֹּא הָיָה,

עַל מָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה.
.

אַחַר מַעֲשֵׂה אַתָּה מַבִּיט בְּעֵינַי,

אֲנִי מִתְיַלֶּדֶת וּמִזְדַּקֶּנֶת בְּאַחַת

אוֹגֶרֶת בְּכַפּוֹת יָדַי רֶגַע חוֹלֵף

וּגְבוּלוֹת הַזְּמַן נִמְתָּחִים.
.

נִסִּינוּ לְבַיֵּת אֶת הַזְּמַן

וְהוּא גָּלַשׁ עַל גְּדוֹתֵינוּ,

בּוֹא נַתְחִיל מֵהַתְחָלָה

בִּמְבוּכָה.

.

אדוה מגל כהן היא בוגרי לימודי קולנוע וטלוויזיה, מרצה ויוצרת קולנוע. שירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות וכן בגיליון 93 של המוסך. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר ביכורים בכתובים.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת רוני אלדד, אפרת נסימוב וענת לויט

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מה שאני כן זוכרת

אורית גרוס

.

את דוקטור ברגר ראיתי במפגשים משפחתיים. אני זוכרת שהרופא ואשתו היו אנשים גבוהים שתמיד חייכו. אימא אמרה שהם פרסומת מהלכת לשיניים לבנות ובריאות. הייתי בת שבע, אולי בת שמונה, כשאימא לקחה אותי לביקור ראשון במרפאה שלו.

אימא דאגה לא רק לשיניים שלי. בכל הזדמנות היא הזכירה לי להזדקף, למשוך את השכמות לאחור, להבליט את החזה, להרים את המבט מהרצפה או מהמדרכה ולהביט קדימה ורחוק. אימא חששה שאהיה כפופה כמו סבתא. גם לעיניים שלי היא דאגה. מדי יום הלכנו לקיוסק של מנשה ברחוב הרצל. האישה של מנשה עמדה ליד הפירות והירקות, סחטה אותם, מזגה את המיץ לכוסות זכוכית וניגבה את הידיים על הסינר שלה, שנראה לי כמו בריסטול לבן מרוסס בכתום ואדום. לא אהבתי לשתות את מיץ הגזר שהיא הכינה. בפעמים הראשונות רציתי להקיא אותו, אבל אימא אמרה שזו התרופה הכי טובה לעיניים. מנשה לא זז מהקופה, והתפקיד שלו היה לקבל כסף ולתת לאימא עודף וסיגריה מקופסה שהוא שמר על המדף, והוא תמיד אמר "במיוחד בשבילך". בקיוסק של מנשה התרגלתי לבלוע משהו שאני לא אוהבת. בכיתה ד' ראיתי כתמים צהובים על הלוח ומאז אני מרכיבה משקפיים. יותר לא שתיתי מיץ גזר.

יום אחד אימא סיפרה לי שפגשה את דוקטור ברגר, והוא הציע לבדוק את השיניים שלי. אני לא זוכרת שהתלוננתי על כאב או שמשהו לא בסדר איתן.

המרפאה הייתה בבניין מגורים בסמטה שקטה בסמוך לרחוב דיזנגוף. נסענו לשם באוטובוס קו 61. בדרך, אימא הבטיחה שבתום הביקור נשב באחד מבתי הקפה. היא בטח חשבה על סיגריה. אני חשבתי על עוגת שוקולד.

בכניסה לבניין היא עצרה מול מראה גדולה, הוציאה אודם מהתיק והדגישה את השפתיים שלה.  אני חיכיתי על המדרגה הראשונה, והיא הסתכלה עליי במבט המיוחד שלה שאמר: "חכי שתגדלי". עלינו במדרגות לקומה השנייה. אימא הצביעה על הדלת מימין ואמרה "זה כאן". אני הצבעתי על הדלת משמאל כי היה שם שלט גדול עם ציור של שן. אימא אמרה בגאווה שאנחנו נכנסות דרך הדירה הפרטית של הרופא, כי אנחנו משפחה.

אישה לבושה בשמלה חומה ושיער אפור פתחה את הדלת. גם אותה ראיתי במפגשים משפחתיים, היא תמיד ישבה ליד סבתא והן הסתודדו כמו שתי חברות טובות. הלכתי אחרי אימא שהלכה אחריה, ונכנסנו לסלון גדול עם כורסאות וכריות ותמונות על הקירות וספרים. אני זוכרת שהיו שם הרבה ספרים. אני לא זוכרת אם היא דיברה אל אימא בגרמנית או ביידיש, אני לא זוכרת אם היא בכלל דיברה. אני זוכרת שהיא חייכה, והשיניים שלה היו מרוססות בצהוב ובחום. אימא התיישבה על הספה, ואני שקעתי אל תוך כורסה רכה. הרגליים שלי נשארו תלויות באוויר, את זה אני זוכרת. אולי הייתי בת שש, אולי רק בת חמש.

הדלת נפתחה, והחיוך הלבן של דוקטור ברגר הזמין אותנו להצטרף אליו. חצינו חדר קטן שאנשים ישבו בו לאורך הקירות. אותם לא הכרתי.

נכנסנו לחדר של דוקטור ברגר, והוא הצביע על כיסא מוזר באמצע החדר.

"נו, למה את מחכה", שמעתי אותה, והיד שלה שנדבקה לגב שלי דחפה אותי לעבר הכיסא הזה.

שאלתי אם אני יכולה לשבת על כיסא רגיל, והיא אמרה שדוקטור ברגר לא פינה לנו זמן יקר כדי שאני אמשיך לעמוד ליד הקיר ולשאול שאלות. היא צחקה. אני לא. אני זוכרת שהרבה פעמים אימא צחקה ואני לא. התיישבתי על הדבר הזה, והרגליים שלי נותרו תלויות באוויר.

דוקטור ברגר התקרב אליי וביקש שאפתח את הפה. פתחתי קצת, בדיוק כמו שאימא מפשקת את השפתיים כשהיא מורחת אודם.

אימא התקרבה ושאלה איך הוא יכול לראות מה קורה בפה שלי אם אני לא פותחת אותו כמו שצריך. הוא אמר שאימא צודקת והבטיח שהוא רק יסתכל על השיניים שלי ויבדוק שכולן שם ושהן צמחו בכיוון הנכון.

פתחתי לרגע, ספרתי בלב עד שלוש וסגרתי.

הוא ביקש שאפתח פעם נוספת ושלא אסגור עד שיסיים לספור את כולן. העיניים שלו נכנסו עמוק לתוך הפה שלי, וזה הכאיב.

אימא התקרבה עוד, אבל דוקטור ברגר ביקש ממנה לחזור ולשבת על הכיסא שבפינה. בסוף דוקטור ברגר הזדקף, הסתכל מעל הראש שלי ואמר: "מצטער, יש חור".

אני זוכרת שקמתי מהכיסא וחזרתי לעמוד ליד הקיר.

"ולאן את הולכת, גברת צעירה?"

אמרתי שלא כואב לי ולא אכפת לי שיש לי חור.

אני זוכרת שרציתי לצאת משם, אולי רציתי כבר לשבת עם אימא בבית קפה.

אימא אמרה לדוקטור ברגר שהיא סומכת עליו שיעשה מה שצריך, ולי היא אמרה שאני לא חוזרת הביתה עם חור. סגרתי את הפה והסתכלתי על הרצפה, ובאחת העיניים שלי התמלאו בדמעות. אימא אמרה עוד אחד מהמשפטים הקבועים שלה: "בכי לא יעזור לך". אולי היא אמרה: "תפסיקי להתנהג כמו  ילדה קטנה". אני לא זוכרת אם הייתי קטנה או גדולה, אני כן זוכרת שבכיתי בקול רם, שהסתכלתי על הרצפה ושנעלתי את הפה.

מבעד לדמעות ראיתי את השפיצים בנעליים החומות של דוקטור ברגר מתקרבים אליי. הוא הסביר שדקירה אחת קטנה תרדים את הפה ולא ארגיש דבר. שמעתי אותו שואל את אימא אם היא רוצה לצאת מהחדר. היא כנראה לא רצתה, כי הוא אמר לה לשבת בשקט ולא להתערב.

"תסתכלי עליי, עכשיו תסתכלי עליי", והחזיק את הסנטר שלי והטה אותו מעלה.

עשיתי מה שהוא אמר והסתכלתי על הגבות המחודדות שלו שכמעט נפגשו, ולא הבחנתי בכף היד שלו, שעפה כמו טיל ונדבקה אל הלחי שלי.

שקט גדול נפל על החדר. אפילו אימא שלי לא דיברה. אולי ניגבתי את העיניים בחולצה, כמו שנהגתי לעשות כשגמרתי לבכות. ניגשתי לכיסא המיוחד, התיישבתי עליו ופתחתי פה גדול.

הרגליים שלי נשארו באוויר.

"בושות את עושה לי! בושות!" היא אמרה כשישבנו באוטובוס חזרה הביתה.

הדבקתי את המצח לחלון, הפניתי אליה את הגב והשכמות והסתכלתי על האנשים שהלכו ברחוב. אני זוכרת שהם נראו כפופים. אף אחד לא ניסה להזדקף.

.

אורית גרוס פרסמה ארבעה ספרי פרוזה: "סיפורים מאחורי הגב" (כרמל, 2003), "קליפות שקופות" (כרמל, 2006), "רצפת חול" (הקיבוץ המאוחד, 2012), "אספת דיירים" (כרמל, 2019). שותפה ליצירות המחול GO ו־Blue Zone עם הכוראוגרפית גלית ליס. סיפורה "סוגרת" התפרסם בגיליון 26 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "השכנה", סיפור מאת קרן להמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער": על ספרה של מרוה זוהר

מאת צילה זן־בר צור

.

כבר בכותרת ספר הביכורים של מרוה זוהר, הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער, יש מכניזם משותף לשתי קטגוריות בינאריות: הפלא והצער. שניהם אינסופיים, ואולי גילוי הרבדים שבהם גם הוא אינסופי. כמו חקר אקזיסטנציאליסטי שיש בו משקלים סגוליים משתנים של חופש רצון אל מול כפייה, משמעות החיים ובדידות קיומית. נוסף על הבינאריות יש בכותרת שבירה באמצעות הפסיקים ושבירת ציר הזמן: "הוא", "תמיד היה". אלו מרמזים לנו על שבירה ברצף הקיום של אותן נשים המתועדות בשירה. הרווח הזה שבין פגישת המבט לטקסט מאפשר רגע של נשימה, של הכנה למהלך הקריאה של שירה דוקומנטרית, של הבנה כי אנו שותפות לעדוּת, שותפות לתיקון.

.

בַּחֲלוֹמִי יָאסִין / אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּתַהֲלוּכָה / לִפְעָמִים מוּבֶלֶת / לִפְעָמִים מוֹבִילָה / אֲנִי וְעֵדֶר נָשִׁים שֶׁכָּמוֹנִי יוֹדְעוֹת / מָה שֶׁבְּנֵי אָדָם פָּגְעוּ רַק בְּנֵי אָדָם יוּכְלוּ לְתַקֵּן /

(עמ' 96)

.

הספר בונה קורפוס של סיפורי נשים שעברו אלימות גופנית ומינית: אונס, גילוי עריות, לידות אלימות ושתוקות, קשירות בבתי חולים לפגועי נפש, התאבדויות. האובדן הוא אובדן פיזי, נפשי רוחני, ובעקיפין יש בו אובדן של הצלם והמוסר החברתי. זהו מבט על אירועים החוצים טאבּוּאים חברתיים ואנושיים, הטומן בחובו הנעה לאקטיביזם חברתי. הקריאה בספר יוצרת תנועה כפולה: הקריאה הקשה והמרעידה על אודות נשים שעברו אלימות מינית, וזו השואלת מה ניתן לעשות. אי אפשר רק לקרוא בספר ולשתוק, משהו בפנים מבעבע לתהליכי שינוי עמוקים. האלימות אינה רק זו של הגוף הפאלי היחיד כי אם גם זו של הגופים החברתיים, הפוליטיים, הממסדיים בכל העולם: בישראל, בדיר יאסין, בניו יורק, בלוס אנג'לס, בפריז, בלונדון. אני יכולה לאחוז בידי גלובוס ולנעוץ סיכה בכל המקומות האלה המוזכרים בספר השירה. כל נעיצה שכזו היא דקירה עמוקה בלב החי.

גוף האישה הופך לזירה פוליטית צבאית רווית אלימות. כל מונולוג של איבר נשי פצוע, כל עדות פואטית הופכים את הקריאה למשתקת, למבעבעת, לזועמת, לחומלת, למלאת צער, צער אינסופי; לרצון לחולל פה מציאות אחרת, בטוחה ואנושית יותר.

.

שָׁלְחוּ אוֹתִי לַיּוֹעֶצֶת / הִיא שָׁאֲלָה אוֹתִי מָה קוֹרֶה / אָמַרְתִּי / אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לִישֹׁן / הִיא שָׁאֲלָה לָמָּה / הֶרְאֵיתִי לָהּ צִיּוּר שֶׁצִּיַּרְתִּי / זֶה הָיָה רִשּׁוּם שֶׁל יַלְדָּה וּמַגָּף שֶׁל גֶּבֶר דּוֹרֵךְ לָהּ בֵּין הָרַגְלַיִם / מְעַנְיֵן / אָמְרָה הַיּוֹעֶצֶת / אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁקָּרְאוּ לָהּ נָעֳמִי / וְהָיוּ לָהּ עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת / מְעַנְיֵן שֶׁאֵין לַיַּלְדָּה הַזֹּאת פָּנִים /

אֵין לָנוּ אֶלָּא לְהִתְפַּעֵל יָאסִין / מִיְּכֹלֶת הַהַמְצָאָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ / מִכֹּשֶׁר הַהַתְמָדָה / מֵהַהֶרֶס הָעַצְמִי הַמַּמְשִׁיךְ לִפְרֹץ כְּמַעְיַן מַיִם חַיִּים /

מה נוּכַל לוֹמַר / עַל יְכָלְתָּם שֶׁל מְבֻגָּרִים לֹא לִרְאוֹת / יַלְדָּה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה / מִתְהַלֶּכֶת בְּמִסְדְּרוֹנוֹת בֵּית הַסֵּפֶר / מַסְתִּירָה בְּגוּפָהּ עֻבָּר

(עמוד 76)

.

השירה מנכיחה מאורע. זה אכן קרה. זו לא מטאפורה, זה לא משל חברתי או פוליטי. זה קרה לילדה בת שתים־עשרה המהלכת בין כותלי בית הספר. הילדה הזו יכולה להיות הילדה שלנו, האחות שלנו, מישהי שאנחנו מכירות. ילדה שעברה אונס שמסתירה בגופה עובר. האשמה והבושה מונעים ממנה לספר. היא צורחת מבפנים. אף אחד לא שומע, לא רואה.

המשוררת משמיעה את קולן של הנשים המושתקות, אלה החיות ואלה המתות:

.

בְּכָל אֲשֶׁר אֵלֵךְ אֲנִי נוֹשֵׂאת אִתִּי גְּוִיּוֹת / עַכְשָׁו מִשֶּׁעָזְבָה אוֹתָן הַנְּשָׁמָה / הֵן שׁוֹקְלוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁשָּׁקְלוּ בְּחַיֵּיהֶן / חֻקֵּי הַפִיסִיקָה שֶׁל הַחַיִּים אֵינָם חֻקֵּי הַפִיסִיקָה שֶׁל הַמָּוֶת / כְּכָל שֶׁשָּׁתְקוּ בְּחַיֵּיהֶן כָּךְ הֵן מְדַבְּרוֹת בְּמוֹתָן /

(עמ' 133)

.

אנחנו רקמה אנושית אחת ופצעי הגוף והנפש של ילדה, של נערה, של אישה מתרקמים גם בנו, בגוף הקולקטיבי.

.

.

הַשְׁמִיעִי קוֹלָהּ הַנִּשְׁנַק שֶׁל אֱמֶת  

כָּל פְּגִיעָה / אוֹמְרִים / הִיא שִׁחְזוּר שֶׁל פְּגִיעָה קוֹדֶמֶת / כָּל שְׁבִירָה / הִדְהוּד שֶׁל שֶׁבֶר שֶׁנִּשְׁבַּר מִזְּמַן / מָה נוּכַל לוֹמַר אִם כֵּן / עַל הַפְּגִיעָה הָרִאשׁוֹנָה / תָּאֵר לְךָ יָאסִין מָה עָשָׂה הַיְּקוּם שֶׁהֵבִיא עַל עַצְמוֹ אֶת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל

(עמ' 58)

.

איך משמיעים את קולה הנשנק של האמת? איך שומעים אותה? אני קוראת בספר ומוצאת שכל גופי קשוב ודרוך לקול. עיתים הוא נשנק, עיתים הוא צרחה, עיתים מהירות הקול עוברת כל ממד וחוק פיזיקלי עד כי כל אברי גופי הופכים להיות איברים שומעים, שומעים, נחרשים ונרעדים.

אין עלילה נרטיבית בספר. יש שבירה. זוהי שבירה, במינונים שונים, לא רק של הרצף כי אם גם של הגוף, של התודעה. השירה לדידה של המחברת היא לא רק תיעוד פואטי כי אם גילומים של ריפוי נפשי עמוק, של תקווה. באחד האשפוזים שעברה המשוררת ערכו עליה חיפוש והחרימו לה חפצים שהיו בתיקה, ובהם ספל חרס עם יונקי הדבש, שלושת הספרים של אדריאן ריץ', כבל של מחשב, שרוכי נעליים. אולם הותירו לה את Wild Iris של לואיז גלוק, ספר שירה עם פרח על כריכתו.

.

אֲנִי שׁוֹלַחַת יָד לַתִּיק / שׁוֹלֶפֶת אֶת Wild Iris / הַסֵּפֶר הַיָּחִיד שֶׁלֹּא הֶחְרִימוּ לִי בַּחִפּוּשׂ / נֶאֱחֶזֶת בַּדַּפִּים בִּשְׁנֵי אֶגְרוֹפִים / כְּנוֹפֶלֶת מִצּוּק / נֶאֱחֶזֶת בְּרִגְבֵי אֲדָמָה / בְּשָׁרָשִׁים / בְּעֶצֶם הָאֲוִיר / הַסֵּפֶר נִפְתַּח בַּשִּׁיר THE WILD IRIS / At the end of my suffering there was a door / אֲנִי קוֹרֵאת בְּקוֹל / פִּי דָּחוּס בִּסְמַרְטוּט הָרִצְפָּה /

(עמ' 147)

.

זוהר משמיעה את קולה, את קולן של הנשים שדמם בארכיונים ובעיתונים, את קולן של הנשים שהיא פגשה כמיילדת במחנות פליטים:

.

מֵאָז תַּמָּה עוֹנַת הַמַּנְגּוֹ אֵין שׁוּם אֹכֶל

זוּלַת אוֹתוֹ סִיר שֶׁל פּוֹ פּוּשׁוֹ וְאוֹתוֹ סִיר שֶׁל שְׁעוּעִית

בֹּקֶר, צָהֳרַיִם וְעֶרֶב נַיְיטִי מַעֲמִידָה אֶת הַסִּיר עַל הַמְּדוּרָה

וְהַבֶּטֶן הָעֲגֻלָּה (וּבְתוֹכָהּ תִּינוֹק הַמִּלְחָמָה שֶׁהִטְמִינוּ בָּהּ הַמּוֹרְדִים)

אֵינָהּ מְאַפְשֶׁרֶת לָהּ לְהַגִּיעַ לַזָּוִית הַנְּכוֹנָה מִמֶּנָּה תּוּכַל לִנְשֹׁף מִבְּלִי

לִשְׁאֹף עָשָׁן וּלְהָפִיחַ בַּלֶּהָבוֹת חַיִּים

…

והשיר מסתיים במילים:

חַכִּי! חַכִּי! הֵן אוֹמְרוֹת לִי, חַכִּי שֶׁיָּבוֹאוּ הַנְּמָלִים הַלְּבָנוֹת הוֹ, וּבֶּטִי

תָּכִין לָנוּ מִמְרַח נְמָלִים לְבָנוֹת, רַק חַכִּי

שִׂפְתֵיהֶן מִתְנַפְּחוֹת וּמַגִּירוֹת וּמַשְׁחִירוֹת

כְּמוֹ נַרְתִּיק רֶגַע לִפְנֵי לֵדָה

(עמ' 14)

.

הנרתיק רגע לפני הלידה הוא משל קיומי ללידה שלנו הנשים אל סדר נשי חדש, אל זכותנו לחיים עצמאיים וחופשיים, אל הבחירה לספר את אשר היה, את אשר יהיה, ואת אשר אנו בוחרות לספר. הקול האישי הופך להיות קול קולקטיבי שבכוחו לחולל שינוי. בכוחו ללדת את עצמנו מחדש.

.

.

מבנים פרוצים – הפוליטיקה של הגוף, של המקום

בספר מסופר לנו על הכפר הערבי דיר יאסין שנכבש במלחמת העצמאות, ובמהלכה נחרבו חלק מבתי הכפר ונטבחו רבים מתושביו, ביניהם נשים וילדים. בשנת 1951 הוקם במבני הכפר בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. זהו המקום שבו אושפזה המשוררת לראשונה.

באחרית הדבר כותבת זוהר: "תוך כדי עבודתי על התזה, הגעתי לראשונה לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית, שם הכרתי נשים שעברו זוועות שטרם פגשתי מקרוב. בעודי מאושפזת המשכתי לאסוף סיפורים, הקשבתי, הקלטתי וכתבתי עדות ועוד עדות." (עמ' 190)

את שירתה על בית החולים היא ממענת אל יאסין, שייח' הכפר שחרב:

.

יָאסִין יַקִּירִי / שֶׁאֲסַפֵּר לְךָ עַל מָה מְדַבְּרוֹת הַנָּשִׁים / כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת / גְּרוּמוֹת מֵהֲקָאוֹת / עַל גֶּרֶם הַמְּדָרְגוֹת / שָׁם בְּיָמִים אֲחֵרִים הָיוּ יוֹשְׁבוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלְּךָ / וְדוֹפְקוֹת זֵיתִים /

עַכְשָׁו הֵן מַדְלִיקוֹת סִיגַרְיָה / שׁוֹכְחוֹת לְעַשֵּׁן / מַדְלִיקוֹת שׁוּב / שׁוֹכְחוֹת / הַלֶּהָבָה דּוֹעֶכֶת

(עמ' 41)

.

יש אנלוגיה מבנית בין כפר נכבש ובתים הרוסים ובין הגוף הנשי. לשניהם יש פתחים, ושניהם, אלה של הכפר דיר יאסין ואלה של גוף האישה, פרוצים לאלימות הפאלית, לכיבוש, להרס.

.

יָאסִין יַקִּירִי / הָיוּ לְךָ בָּתֵּי אֶבֶן / הַשְּׁלָדִים עוֹדָם עוֹמְדִים / הַנֶּשֶׁק בִּידֵי הַתּוֹקְפִים / בְּקֹשִׁי שָׂרַט אֶת תְּרִיסֵי הַבַּרְזֶל / תַּחַת חִפּוּי אֵשׁ / זָחֲלוּ לוֹחֲמִים אֶל פִּתְחֵי הַבָּתִּים / צָרְבוּ חוֹר בַּדְּלָתוֹת / זָרְקוּ מִבַּעֲדָן / חֹמֶר נֶפֶץ /

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל גּוּפִי / עַל גּוּף נָשִׁי / עַל גּוּף יַלְדִּי / כַּמָּה פָּגִיעַ / כֻּלּוֹ פְּתָחִים / אֵיזֶה אֱלֹהִים / הָיָה בּוֹרֵא כָּךְ / חֲשִׂיפוּת מִבְנִית / אֲנִי מִתְקוֹמֶמֶת עַל הַפְּגָם בַּתִּכְנוּן / אֵינִי רוֹצָה לִחְיוֹת בְּגוּף אִשָּׁה

(עמ' 131)

.

המרחב הלימינלי מכיל בה בעת את הכפר הערבי שנהרס ואת בית החולים הפסיכיאטרי. המרחב מקיים שני גופים על ציר הזמן שיש בו חיים ומוות, בנייה והרס, שיקום ופירוק. המוות הוא פיזי, נפשי, סמלי. המרחב הלימינלי הופך להיות זיכרון של סבל אנושי כתוצאה מאלימות, טראומה, חולי והרג.

.

אִם אַתָּה רוֹצֶה לְדַעַת יָאסִין אֲסַפֵּר לְךָ / "הַהֶסְכֵּם הַטִּפּוּלִי" שֶׁלִּי אוֹמֵר שֶׁאִם אֲנִי רוֹצָה לָמוּת / אֲנִי מְדַוַּחַת מִיָּד לַאֲחָיוֹת / נוֹתְנִים לִי תְּרוּפָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ טַעַם שֶׁל סַם אֹנֶס / אֲנִי רוֹצָה לָמוּת / קוֹרְאִים לְרוֹפֵא / הָרוֹפֵא אוֹמֵר / "אֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לִקְשֹׁר אוֹתָךְ"

(עמ' 103)

.

לוּ הָיוּ מַצִּיעִים לִי צֶדֶק יָאסִין / הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַק דְּמָעוֹת שֶׁל הַכָּרָה

(עמ' 120)

.

העדות, בכוחה לבקש הכרה באשר היה, אם הרס וטבח בעיתות מלחמה ואם אלימות מינית כלפי נשים. המשוררת מבקשת זאת בשם אלה שאינם כאן, תושבי דיר יאסין הטבוחים והנשים הפצועות מאלימות מינית, הנשים המתות; היא בוחרת לחבר בין אירוע היסטורי לבין עדות הנשים משום שאין עדיין הכרה לכל אשר אירע שם ובתוכן.

.

.

שירה דוקומנטרית

הספר כתוב כשירה דוקומנטרית. באחרית הדבר מוסיפה המשוררת: "האירועים המתוארים בספר הזה היו והינם אמת. חלקם קרו לי, חלקם קרו לחברותי, על חלקם קראתי במחקר, ברשתות החברתיות ובעיתונות." (עמ' 189)

ראשיתה של סוגה זו בתחילת המאה העשרים. בין הבולטים שבמייסדיה נמצאים מיוריאל רוקיסר (Muriel Rukeyser), משוררת ופעילה פוליטית אמריקאית, מחברת ספר המתים (The Book of the Dead, 1938), שבו תיעדה אסון תעשייתי שבו מתו מאות כורים במערב וירג'יניה ממחלת ריאות תעסוקתית, וויליאם קרלוס ויליאמס (William Carlos Williams), משורר, סופר ורופא אמריקאי אשר תיעד את המרחב הטיפולי שבו עבד: מרשמים תרופתיים, שיחות עם פציינטים, חולי, הגוף המובס, לידה ומוות. ויליאמס השפיע על תנועת הביט. שניהם שילבו בשירתם קטעי עיתונות, דוחות ממשלתיים, עלונים פוליטיים, עדויות של עדי ראייה וחומרים תיעודיים אחרים.

במקום לטעון לאמת אובייקטיבית המבוססת על עובדות, שירה דוקומנטרית מספקת פרשנות סובייקטיבית בכך שהיא ניגשת לנושאים בצורה מופשטת וניסיונית. היא אינה מנכסת הון תרבותי ואינה מוגבלת לזמן – החומר המתועד קיים בשיחות עם אנשים חיים, ברשתות החברתיות, בארכיונים היסטוריים מעופשים ובעיתונות. לעיתים, השירה הדוקומנטרית חורגת מאומנות השפה אל אומנות הבמה וכוללת מיצבים, מיצגים, צילום וקולנוע. שירה דוקומנטרית משתמשת בטכניקות אוונגרדיות על מנת לעורר אצלנו, הקוראים, הלך רוח ער ומודע, תגובות רגשיות עמוקות, ונקודות מבט חדשות על העולם.

כך, לדוגמה, השיר שלהלן, מתוך ספרה של זוהר, הוא תיעוד דוקומנטרי שיש בו ממאפייני המייצג ואפשר להרגיש בו את הפּוּנקטוּם, הדקירה העמוקה פנימה, כפי שאנו רואות בצילום סטילס שלא מניח לנו, שמצמית לנו את הנשימה.

.

ניו יורק 1015–2014

אֶמָּה שׁוּלְקוֹבִיץ, סְטוּדֶנְטִית בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת קוֹלוֹמְבִּיָּה, נֶאֱנֶסֶת בְּחַדְרָהּ בַּמְּעוֹנוֹת. וַעֲדָה פְּנִימִית שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה מְזַכָּה אֶת הָאַנָּס. כִּמְחָאָה, אמה נוֹשֵׂאת עַל גַּבָּהּ אֶת הַמִּזְרָן שֶׁעָלָיו נֶאֶנְסָה לְכָל מָקוֹם אֵלָיו הִיא הוֹלֶכֶת בַּקַּמְפּוּס. הַמִּזְרָן שׁוֹקֵל עֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשָׁה ק"ג. הִיא מַחֲלִיטָה לֶאֱסֹר עַל עַצְמָהּ לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה בִּנְשִׂיאַת הַמִּזְרָן, אֲבָל מוּכָנָה לְקַבֵּל עֶזְרָה מִמִּי שֶׁמַּצִּיעַ לָשֵׂאת עִמָּהּ בַּנֵּטֶל. הָרִאשׁוֹן שֶׁמַּצִּיעַ עֶזְרָה הוּא גֶּבֶר חֲסַר בַּיִת. הִיא נִשְׁבַּעַת לָשֵׂאת אֶת הַמִּזְרָן עַד שֶׁהַסְּטוּדֵנְט שֶׁאָנַס אוֹתָהּ יִדָּרֵשׁ לַעֲזֹב אֶת הַקַּמְפּוּס. אֶמָּה וּקְבוּצַת נָשִׁים נוֹשְׂאוֹת עַל גַּבָּן אֶת הַמִּזְרָן אֶל טֶקֶס הַסִּיּוּם.

.

הבחירה של זוהר בסוגת השירה הדוקומנטרית מציבה אל מול עינינו סיפורים הנמצאים בצומת שבין שירה, דיווח עיתונאי, אמנות מיצג, ובכך היא ממענת את האמירה שלה לכל הזרמים, לכל האנשים באשר הם, ללא כל היררכיה. אמירה אמנותית שבכוחה לחולל שינוי חברתי ותודעתי.

.

.

מאיבר נשי פצוע לאיבר מוליד חיים

בספר ניכרת עבודה מונומנטלית של המשוררת: היא נברה בארכיונים, בעיתונות, בדוחות רפואיים, בכינוסים, וליקטה סיפורים ממקומות שונים בעולם. בספר אנחנו פוגשים גם את אליזבת ג'קסון, שעמדה למשפט על כישוף (לונדון, 30 באפריל 1602); את בלאנש, שנולדה בפריז ב־1859, עברה אונס, סבלה מ"התקפים דמויי אפילפטיקה" ואושפזה בבית החולים בסלפטריר, ושם עברה טיפולים רפואיים ניסיוניים, ברחה ואושפזה מחדש; את אוגוסטין, שנולדה בפריז ב־1861, נענשה במנזר בעקבות אוננות; את ג'נביב שננטשה בת־יומה על מדרגות בית החולים, עברה בין בתי אומנה והוכתה.

ראשיתו של התיעוד הפואטי של זוהר הוא בעבודת התזה שלה בנושא סוגת השירה הדוקומנטרית. היא תיעדה בשירה את האלימות המתחוללת נגד נשים במקומות שונים בעולם: סקילת נשים שנאנסו תחת משטר הטאליבן באפגניסטן, מילת נשים באפריקה, המתת תינוקות ועובּרים באסיה, אלימות ממסדית, כלכלית, זוגית. התיעוד הפואטי שהחל במקומות רחוקים גאוגרפית ותרבותית המשיך לתיעוד קרוב, של המתחולל כאן בארצה של המשוררת, של שמה עבר עליה, בגוף ראשון, ועל חברותיה.

לאורך הספר הכול שלוב זה בזה, הרחוק והקרוב חורגים מהזמן לכדי אמירה שיש בה עדות ויש בה מחאה. זוהר הייתה שם, בפליאה ובצער האינסופי הזה, בגוף הפצוע, הזב כאב. היא רצתה לגמור עם הכאב הבלתי נסבל הזה. אותה הצילו. אבל זוהר מעידה בשירה הדוקומנטרית שארבע־עשרה מחברותיה התאבדו. תוך כדי אשפוז היא אוספת עדויות וסיפורי חיים. גם במהלך מסעותיה על פני שלוש יבשות היא אוספת מידע ממיילדות, מסבתות, מנשים מרפאות. הן הופכות להיות מורות הדרך שלה, החונכות. אלו שמאפשרות את האיניציאציה, המוות והלידה מחדש.

המשוררת לא רק מעבירה את הקוראות והקוראים מסע בתוך ומחוץ לגוף הנשי הפצוע, היא מקבצת עדויות שמרחיבות את גבולות התודעה, את המצב וגילוי האמפתיה והחמלה כלפי הנפגעות בכל המקומות ובכל הזמנים, היא מתמירה איבר נשי פצוע לאיבר נשי מוליד חיים.

זוהר היא גם מיילדת. היא פעלה בעולם, בין היתר במחנות פליטים, והיא מיוזמות המאבק נגד אלימות מינית ואלימות בלידה, ההוגה והמייסדת של אמ"ן – אדמת מרפא נשית, מקום המאפשר לנשים פגועות לקבל תמיכה מתוך ראייה הוליסטית.

גם במעשה העריכה של ספר השירה יש מהלך אוונגרדי. עריכת השירים מדגישה מקצביות שונה שאינה רציפה. אירועים שבורים אלו על רצף הזמן מאפשרים מבט חדש של הקורא על העולם, על המתרחש בו. ניכר כי עורכת הספר, הדס גלעד, החזיקה כאן לא רק עריכה פואטית כי אם את המהות של הספר כולו, המהות הנשית הפצועה המבקשת ריפוי וקומיוניטאס, שיראו אותה, שישמעו, שנהיה גם אנו עדות ועדים ושותפים לתהליכי השינוי. הספר יוצא לאור במלוא כאבו ואבחתו. יש כאן ערך מוסף של עריכה, של אחזקה ושותפות במעשה היצירה.

באחרית הדבר כותבת המחברת: "אני נושאת תפילה שהספר הזה יהיה מקור של הדהוד, כוח, תיקוף וריפוי לכל הנשמות וחלקי הנשמות באשר הן." (עמ' 189)

אנחנו איתך בתפילה הזו.

.

צילה זן־בר צור חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. היא מלמדת חברה ומגדר באקדמיה, מחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018),"כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020) ו"מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" (צבעונים, 2021). רשימות פרי עטה התפרסמו בגיליון 84  ובגיליון 94 של המוסך.

.

מרוה זהר, "הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער", טנג'יר, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מרב פיטון על ספר השירה "כל מה שהיא שרה מעלה עשן" מאת שי שניידר־אֵילת

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן