.

רוני אלדד

כך*

עָלַיִךְ לְהָבִין

זֶה שָׁלָב חָשׁוּב בְּהִתְפַּתְּחוּת יַלְדֵּךְ

אַל תִּכְעֲסִי עָלָיו אַל תַּאֲשִׁימִי אוֹתוֹ בִּתְגוּבוֹתָיו

תְּנִי לוֹ בִּטָּחוֹן תְּנִי לוֹ אֶת הַגַּב שֶׁהוּא זָקוּק לוֹ, הַרְאִי לוֹ חֹם וְאַהֲבָה

שַׂחֲקִי אִתּוֹ הַרְבֵּה בְּמִשְׂחָקִים כְּמוֹ קוּקוּ אֵיפֹה אִמָּא

הִתְחַבְּאִי מֵאֲחוֹרֵי סַפָּה,

הַחְבִּיאִי דְּבָרִים מִתַּחַת לְבַד כָּלְשֶׁהוּ

צְאִי מֵהַחֶדֶר, מַהֲרִי לַחְזֹר, לְחַיֵּךְ,

תַּחְזְרִי עַל הַשְּׁאֵלָה בְּאָזְנֵי תִּינוֹקֵךְ:

אֵיפֹה אִמָּא, אֵיפֹה אִמָּא, אִמָּא הָלְכָה, אוֹי מָה נַעֲשֶׂה

כָּךְ תַּרְאִי לוֹ שֶׁפְּרֵדָה זֶה דָּבָר שֶׁקּוֹרֶה יוֹם יוֹם, לֹא דָּבָר קָשֶׁה

אֲפִלּוּ אִם אַתְּ הוֹלֶכֶת לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי תִּפָּרְדִי מִמֶּנּוּ

וּבַמַּעֲבָר מֵחֶדֶר אֶל חֶדֶר הַמְשִׁיכִי לְדַבֵּר אִתּוֹ,

תִּגְרְמִי לוֹ לְהַאֲמִין שֶׁאַתְּ עֲדַיִן שָׁם, שֶׁאִמָּא לֹא עָזְבָה

עַכְשָׁו, בִּשְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה,

חָשׁוּב מְאוֹד שֶׁתְּחַבְּקִי אוֹתוֹ שֶׁתִּהְיִי שָׁם

אַל תַּגִּידִי: אֲנִי אֵלֵךְ אִם לֹא תִּשְׁכַּב

תְּנִי לוֹ חֵפֶץ מַעֲבָר

מַשֶּׁהוּ רַךְ שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לָחוּשׁ בָּטוּחַ וּמוּגָן, כָּל דָּבָר

נִתָּן אַף לְהוֹסִיף וּלְהִפָּרֵד מִכָּל מִינֵי אֲנָשִׁים וַחֲפָצִים

מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מִבָּתִּים, עֵצִים בַּחוּץ, כָּל מָה שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ

לְהִכָּנַע לָעֲיֵפוּת, לְהִתְמַסֵּר לַפְּרֵדָה עַצְמָהּ

כָּךְ תִּרְאִי אֵיךְ בֶּעָתִיד הוּא לֹא יִפְרֹץ בְּבֶכִי,

אֲפִלּוּ אִם פִּתְאוֹם אִמָּא נֶעֶלְמָה

.

* הטקסט לקוח מתוך סרטון הדרכה להורים לפעוטות.

.

תחנה

אֵלֶּה יָמִים קֵהִים,

הַהוֹוֶה חוֹרֵג קָדִימָה כְּמוֹ כֶּלֶב נְחִיָּה,

פּוֹרֵט אֶת הַמִּלִּים הֲבָרָה לַהֲבָרָה,

מַנְחֶה אוֹתָנוּ בְּמַעְגָּלִים רֵיקִים.

.

שָׁעוֹת קֵהוֹת: הַצֵּל שֶׁלָּךְ נוֹדֵד עַל הַבֵּטוֹן

כְּשֶׁאַתְּ בִּכְלָל תָּמִיד בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַחֶדֶר,

פּוֹלָה קוֹצִים שֶׁנִּתְפְּסוּ בְּגַב מְעִיל קָטָן.

.

בַּחוּץ הָאֲנָשִׁים עוֹמְדִים בְּקַו הַמִּדְרָכָה –

עוֹפוֹת עֲנָק עַל חוּט חַשְׁמַל.

אַתְּ רוֹאָה, הֵם נִכְמָרִים בְּתוֹךְ כַּנְפֵי עַצְמָם,

וְרַק לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן פּוֹקְחִים עֵינַיִם.

.

חָשַׁבְתְּ לְרֶגַע שֶׁשָּׁמַעְתְּ מִישֶׁהוּ מֵהֶם שׁוֹאֵל

אֵיךְ מַגִּיעִים מִכָּאן אֶל הַמֶּרְכָּז

לֹא נִשְׁמַע דָּבָר כְּשֶׁפָּתַחְתְּ פֶּה לַעֲנוֹת,

רַק פַּרְפָּרֵי אָבָק בָּקְעוּ מִתּוֹךְ רִבּוֹא פְּקָעוֹת.

.

שָׁעוֹת קֵהוֹת, וְלִפְעָמִים אֶחָד מֵהֶם מֵפֵר אֶת הַשּׁוּרָה,

הוֹלֵךְ יָשָׁר אֵלַיִךְ, טוֹעֶה לַחְשֹׁב שֶׁאַתְּ אִמּוֹ.

שָׂם אֶת כַּף יָדוֹ גְּדוֹלָה בְּכַף יָדֵךְ,

מַרְכִּין אֶת קוֹמָתוֹ וּמְבַקֵּשׁ.

.

שִׂימִי לֵב – אֶת מִי מִכֶּם אַתְּ מְרַמָּה כְּשֶׁאַתְּ עוֹצֶרֶת

אֶת הַנְּשִׁימָה, שֶׁלֹּא יַכִּיר בָּךְ שֶׁאֵינֵךְ –

.

רוני אלדד היא עורכת ומבקרת ספרות ילדים. ספר שיריה הראשון הראשון, "יבוא", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת פרדס. ספר שיריה השני, "יממה", עתיד לראות אור בהוצאת פרדס בשנה הבאה. ספר ילדים פרי עטה, "מערבולת", ראה אור השנה בהוצאת טל־מאי. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך מיום 04.11.21. 

.

.

אפרת נסימוב

*

לִמַּדְתִּי אוֹתָךְ לְדַבֵּר בִּשְׂפַת הַשִּׁירָה הַשְּׁבוּרָה

שֶׁהָיְתָה בְּפִי כְּשֶׁנּוֹלַדְתְּ. וְעַכְשָׁו אַתְּ

מְחַפֶּשֶׂת קֶשֶׁר בֵּין פְּרִישַׂת הַכּוֹכָבִים הַנִּשְׁקָפִים מֵחַלּוֹנֵךְ

לַחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה שֶׁלָּךְ, מוֹצֵאת הֶבְדֵּלִים בֵּין לַיְלָה לְלַיִל

יוֹדַעַת לִקְרֹא בְּשֵׁמוֹת לִדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ

רַק בַּמִּרְוָח שֶׁבֵּין קְצֵה רֹאשֵׁךְ לַשָּׁמַיִם.

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁרָחֵל מֵתָה בְּלֵדַת בְּנָהּ בִּגְלַל הָעֶצֶב

וּמְפַחֶדֶת שֶׁאָמוּת גַּם אֲנִי מִשּׁוּם צַעֲרִי

שֶׁאֲנִי מְכַסָּה בְּעֶרְבוֹנוֹת רַבִּים, קֵיסָרִי, פִּיטוֹצִין, וּוָקוּם

מְכַוְּצִים, אֶפִּידוּרָל, הַיּוֹם כְּבָר לֹא מֵתִים בְּלֵדָה אֲנִי צוֹחֶקֶת לָךְ

צְחוֹק שָׂרָה, מַלְאָכִית שֶׁלִּי, שֶׁאַתְּ מְדַבֶּרֶת אִתִּי

בַּשָּׂפָה הַמְּנֻפֶּצֶת הַהִיא שֶׁכְּבָר אֵינָהּ שְׂפָתִי

הִשְׁאַרְתִּי אוֹתָךְ לְבַדֵּךְ

לִרְצוֹת יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁדַּעְתֵּךְ מַשֶּׂגֶת

וְיָדִי אֵינָהּ מִתְאָרֶכֶת דַּי כְּדֵי לִקְרֹעַ אֶת הַקּוּרִים שֶׁטָּוִיתִי סְבִיבֵךְ

גָּדַלְתְּ מַסְפִּיק כְּדֵי שֶׁאֶחְיֶה אֶת הַחַיִּים דַּרְכֵּךְ

סִלְחִי לִי

.

אפרת נסימוב היא בוגרת בית הספר סם שפיגל ומסלול השירה של "הליקון". שיריה פורסמו בעבר בכתבי עת שונים. ספר השירה הראשון שלה עתיד לראות אור בקרוב. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 44 של המוסך.

..

.

ענת לויט

*

מִדֵּי בֹּקֶר אֲנִי נִמְשֵׁית מִמְּצוּלוֹת

הֵעָדְרֵךְ –

שָׁם עֲדַיִן אַתְּ שׂוֹחָה בְּחָזֶה פָּעוּר,

מְשַׁוֵּעַ לַאֲוִיר, בְּאֵין יָד מוּשֶׁטֶת לְעֶבְרֵךְ

לִמְשׁוֹת אוֹתָךְ כְּבֶעָבָר.

כָּל עֲבָרֵךְ טָבַע אִתָּךְ,

מַמְתִּין לִי מִדֵּי בֹּקֶר שֶׁאַנְשִׁים אוֹתוֹ –

בִּלְעָדַיִךְ

.

*

הָלַכְתְּ בְּדֶרֶךְ הַבָּשָׂר, לֹא אָנִין וְלֹא חֲסַר טַעַם

מִשְּׁאַר הָאָדָם. אָמַרְתְּ שֶׁאֵינֵךְ חוֹשֶׁשֶׁת

לִהְיוֹת רַק בָּשָׂר, שֶׁמָּאַסְתְּ בְּרוּחֵךְ הַהוֹלֶכֶת

וְנִתְלֶשֶׁת מִמֵּךְ, אֲבָל לָחַמְתְּ לְמַעֲנָהּ כִּנְמֵרָה

חֲבוּלָה בְּטֶרֶם נִלְכַּדְתְּ בִּידֵי רַב הַצַּיָּדִים.

וְגַם אֶת זֹאת הוֹרַשְׁתְּ כְּהַשְׁרָאָה

לִפְנֵי שׁוּבִי אֵלַיִךְ כְּגוּרָה.

.

*

אֵינִי מִתְגַּעֲגַעַת. אֵינִי רוֹצָה שֶׁתָּשׁוּבִי

אֵלַי מִן הַמָּקוֹם בּוֹ לֹא תֵּדְעִי עוֹד

דְּאָבַת חַיִּים שֶׁלֹּא רָווּ דַּיָּם.

לִפְעָמִים בְּמוֹת יְשׁוּעָה –

נְשִׁיקָה שֶׁל חֶסֶד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן לָאֵם וְלַבַּת.

.

ענת לויט, משוררת, סופרת ועורכת ספרים. פרסמה עד כה שבעה ספרי שירה וחמישה ספרי פרוזה. זכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה. השירים המתפרסמים הם מתוך ספר השירים "קינה", הצפוי לראות אור בקרוב בהוצאת עולם חדש. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 32 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת שולמית אפפל, אורית נוימאיר פוטשניק וליאת נאה

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת תמר וייס גבאי

.

חורף בפתח. רוחות חזקות נושבות. עטופות במעיל, שתי דמויות יוצאות לסיבוב היומי הקבוע, לשיטוט במקומות המוכרים לשתיהן היטב.

אבל למעשה, כל אחת מהן יוצאת לשיטוטיה לבדה. בודדה. כל אחת בספר אחר.

"נסעתי ליערות שפחות או יותר גדלתי בהם ושעדיין הייתה לי בראש תמונה ברורה של מיקום מרבית העצים בהם, של כל סלע ושל כל אגם. התמונה הזאת ברורה לי גם היום," מספרת הדמות האחת, שפניה אל העבר, והיא מנסה להבין שוב ושוב מה נשתנה.

הדמות השנייה רואה בשיטוטיה את העתיד, ושמחה לקראת השינוי, "השתדלתי לסייר פעמיים ביום ברחבי הנחלה שלי … לבסוף הייתי אף מטפסת על גבעה כדי להקיף את כל הרמה שלנו במבט אחד … כאשר נדדתי כך בסיורי דרך שדות ושטחי בור, אהבתי לתאר לעצמי איך כל זה ייראה בעוד מיליוני שנים. האם יהיו אותם צמחים? וצבע השמים? אולי ינועו הלוחות הטקטוניים ויתרומם לו כאן רכס הרים?"

הדמות הראשונה היא אַרְוִויד יֶנסֶן, גיבור גברים במצבי מאת פר פטרסון. ארוויד הוא סופר שחי בגפו באוסלו. כשהוא בבית, הוא שותה ומקשיב לתקליטים מן העבר.

הדמות השנייה היא ינינה דושייקו, גיבורת על עצמות המתים מאת אולגה טוקרצ'וק. ינינה היא מהנדסת גשרים במקצועה, מורה לאנגלית ושומרת־מתַחזקת בתים, שחיה לבדה בכפר נידח ומוכה רוחות על הגבול שבין פולין וצ'כיה. כשהיא בבית, היא מכינה מפות אסטרולוגיות כדי לחזות את העתיד.

ינינה וארוויד שונים מאוד זה מזה, ושונות מאוד גם היצירות שבהן דמויותיהם עשו את מסען תחת עיניי הקוראות. אבל רוח חזקה נושבת בחורף גם בכפר הפולני וגם באוסלו, ואני שמעתי אותה כאילו היא נושבת מספר אל ספר ובחזרה, נושאת איתה דימויים, רעיונות ושאלות הלוך ושוב.

לינינה יש ג'יפ, "הסמוראי" בפיה. "היה לי רושם שהוא בצד שלי בכל העניין", היא אומרת עליו. "בסמוראי היה לי כל הנחוץ." כשהיא בוכה ונשענת על ההגה, יללת הצופר שעולה ממנו נשמעת לה כמו קריאת אבל שמצטרפת אליה.

לארוויד יש מזדה, ובה הוא מבלה את רוב זמנו. הוא גומא קילומטרים בנדודים חסרי מטרה ברורה, להעביר את היום. במזדה יש לו מזרן שהוא התאים למידות המכונית, וגם כשהיא חונה ליד הבית, הוא ישן בה לעיתים קרובות. "הרגשתי יותר בבית מאחורי ההגה מאשר במיטה שלי. בכל אופן הייתי רגוע יותר."

שניהם, ינינה וארוויד, מקפידים לנסוע לעיתים, איש במכוניתו, אל מעבר לגבול, זו לצ'כיה וזה לשוודיה. ושניהם, כשהם חוצים את גבולות ארצם, מבקרים שם בחנויות ספרים. ב"עץ הספרים" השוודית ארוויד קונה קלאסיקות, ורק שם הוא מצליח לקרוא; הוא כבר לא מסוגל לעשות זאת בבית. בחנות הצ'כית אפשר לקנות כתבים נדירים של ויליאם בלייק. הכביש לשם נוח יותר. החיות בורחות לשם מפני ציידים. שם, מעבר לגבול, אולי יש מקלט מפני הקשיים.

מה הם הקשיים?

לכאורה, קשיי ההווה:

ינינה מתמודדת עם שורת רציחות בכפר שלה. הנרצחים, כך מתברר, כולם ציידים. נראה לינינה שבעלי החיים הם הנוקמים את דמם. אבל כשהיא משמיעה דעה זו היא צריכה להתמודד עם כל מי שחושב שהיא זקנה משוגעת.

ארוויד מתמודד עם עזיבתה המכאיבה של אשתו, שאט־אט מרחיקה ממנו גם את בנותיו.

אולם ברקע התמודדויות־ההווה של שתי הדמויות עומד אסון. בשני הספרים הוא מופיע תחילה רק במרומז, וזמן רב עובר עד שפרטיו מתבררים לנו. האסון קרה בעבר, לפני כשנה או שנתיים, לא כעת, ולכאורה, ואולי לא לכאורה, הוא לא קשור למתרחש עכשיו. ינינה מתאבלת על מותן של "הילדות שלה" לפני כשנה. היא מתקשה לשאת את העובדה שלא הובאו לקבורה ("איך אוכל להתאבל עליהן כשאני לא יודעת איפה הגופות שלהן?") ומקימה בחצרה בית קברות קטן לחיות שניצודו ולא נאספו. ארוויד מתאבל על מותם של הוריו ואחיו שנספו בשריפת ענק באונייה, ומתקשה לשאת את בית הקברות שבו נקברו ("זה היה מקום מוזר להקים בו בית קברות, לא היה שם דבר נעים לעין … בגלל זה לא הייתי כאן מאז ההלוויה.").

אנו מלווים את שניהם לאורך חורף אחד.

במהלך אותו חורף, ארוויד בעיקר שוב ושוב מתאפק: רוב הזמן הוא אומר ועושה ההפך ממה שהוא חושב ומרגיש. רוב הזמן הוא מסכים. מסכים עם זרים שמנהלים איתו שיחות תמוהות. נענה לנשים שבסוף ערב הקראה רוצות שיבוא עמן אל דירתן, על אף חוסר החשק המיני שלו. משתף פעולה עם גברים שרוצים ללכת איתו מכות. משלים בשתיקה כואבת עם בקשת בנותיו להפסיק לבוא לבקר אותו. מניח לאשתו לשעבר לקחת את חפציו ומסכים לבקשתה הדחופה שיבוא להציל אותה כשהיא נואשת. בדירתו, כך מוזכר מדי פעם באגביות, תלוי על הקיר הסימן הסיני למילה "לא", שהוא מסגר ותלה פעם, למקרה שיחוש צורך להתבונן בו.

ינינה לעומתו, עושה ואומרת בדיוק מה שהיא חושבת. בתחנת המשטרה לשוטרים המושחתים. בחנות הבגדים יד־שנייה לשכנים סקרנים. באמצע המיסה לכומר הצבוע. היא לא חוששת ממה שחושבים עליה ואין לה עניין לרַצות אף אחד. במידת מה היא אפילו נהנית מן הכעס ויתרונותיו: "הכעס עושה את המוות בהיר וחודר יותר, רואים יותר. הוא אוסף רגשות אחרים ומשתלט על הגוף. אין ספק שמתוך הכעס נובעת כל החוכמה, כיוון שהכעס מסוגל לחצות כל גבול. … האמת היא שמי שחש כעס ואינו פועל, מפיץ את הזיהום. כך אומר בלייק שלנו," היא מצטטת את המשורר. ובהזדמנות הקרובה היא אכן נותנת לכעס דרור: "אז אחז בי כעס, כעס אמיתי, שלא לומר אלוהי. הוא הכה בי במכה חמה מבפנים. הרגשתי שלווה בתוך האנרגיה הזאת; היה נדמה לי שהיא מעלה אותי לאוויר." בוויכוח הבא שלה היא מספרת על "מצב של בהירות, חרון אלוהי נוראי שאין לעוצרו … אש חודרת פתאום לדם שלי, והדם זורם במהירות, מביא את האש הזו למוח, ועכשיו המוח זוהר באור … את כל גופי אופפת הילה זוהרת." לא אכפת לה ממי שרואה בה פאתטית; היא בזה ללגלגנים, לאירוניים, לאלה ש"מפחדים מפאתוס יותר מאשר מהגיהינום" ומעדיפים למלא את פיהם מים רק כדי לא לומר דבר מה פאתטי. "הם מעדיפים לא להתחייב לשום דבר, לא להרגיש קשר לשום דבר … זו עמדה פחדנית מאוד … כמו אימפוטנט שאינו יכול לחוות עונג אבל יעשה הכול כדי להמאיסו על אחרים."

ינינה כמובן זוכה לתגובות מתנשאות שמנסות "להרגיע" אותה, ולתדמית של משוגעת הכפר, מכשפה קשישה ומטורפת שחוזה בכוכבים. ואילו ארוויד, כמובן, כגבר פאסיבי ומובס, שמוכן להירמס ולא מפיק את התגובות הנזעמות המצופות ממנו, ממשיך אמנם לזכות לכבוד בתדמיתו הציבורית כסופר רגיש ועמוק, אבל נתפס, לדעתו, בעיני הסובבים אותו, ובעצם בעיקר בעיני עצמו, כ"עוֹלֶב", כפי שמכנה אותו אחת מחברותיה של אשתו.

היה אפשר לסכם ולומר שזהו הסיפור המגדרי הרגיל: גבר שאינו משחק את התפקיד המצופה ממנו, אלא נעשה נרפה וחסר אונים, מתויג כ"עוֹלֶב", ואישה (ועוד מבוגרת) שפותחת את הפה ומורדת היא מכשפה מטורללת.

אלא שיש כאן יותר מזה. מפני שבשני הסיפורים – אזהרת ספוילר – המספרים קצת משקרים לנו. או לפחות לא מגלים הכול.

אצל ארוויד מתבררת לפתע, ממש לקראת סוף הספר, וכאילו בשולי הדברים, כוס שהטיח וניפץ מזמן, עוד בטרם אסון השריפה ואסון הגירושין, עוד בראשית הנישואין לאשתו. תוקפנות סמויה שבטרם כול, ואולי ממתינה שם כל העת. מי שמתאפק אולי יודע למה הוא מתאפק.

ואילו אצל ינינה מתגלה שהיא הסתירה מפנינו את הזהות האמיתית של הרוצח/ת, אך חשיפה זו אינה מגלה בגיבורה פן אחר, שלא הכרנו, אלא דווקא עוד מאותו כעס, עוד ועוד, הרבה ממנו. מי שלא מתאפקת היא, ובכן, אולי באמת בכלל לא מתאפקת, וחוצה את הגבול.

כאן מתערערות ההנחות שאולי הנחנו עד כה, הנחות בשבח השחרור ובגנות הריסון. צפות ועולות שאלות על המקומות שבהם שחרור הרסן, והיפוכו, הריסון וההתכופפות, פוגשים את הזולת. מה מהם פועל לטובת אותו זולת? והאם צריך גם להביא טובה זו בחשבון? השאלות, והתשובות ששתי היצירות אולי מציעות להן, ממשיכות להעסיק אותי גם כעת, זמן רב אחרי תום הקריאה בשני הספרים, ומחזירות אותי אל רגע מוקדם יותר בסיפורים, רגע שבו אולי הגיבורים מתבקשים להכריע בתוך תוכם משהו בסוגיה הזאת:

זהו רגע שבו כל אחד מהם פוגש חיה בטבע.

נדמה שזהו רגע המפגש של כל אחד מהם עם האותנטי. עם החייתי, עם החיוּת. שבתוכם. עבור שניהם הרגע הזה הוא קריאה. האם ייענו לה?

ההחלטה אם להיענות לקריאה אינה מתרחשת אצל השניים בתחומי המוסר והמצפון, אלא היא נעשית בתוך איזה גרעין פנימי בוער, הישרדותי, שמכוון אותם. אולי כך זה אצל כולנו?

המפגש של ינינה הוא מפגש עם איילות, והיא רואה אותן כפי שהיא רואה את עצמה: נפש חופשייה, בעלת זכות קיום ועולם פנימי משלה, שאין לפגוע בו. האיילות עומדות בשלג העמוק קרוב לבתי הכפר ולא בורחות. "הן התבוננו בנו בשקט כמו תפסנו אותן באמצע פולחן שאת משמעותו אנחנו לא יכולים לתפוס." "הן לא מפחדות?" היא שואלת. "לכו הביתה," היא מנופפת בידיים להזהירן. האיילות נרעדות לרגע, אך נשארות במקומן, עומדות בשלווה גמורה ומביטות בה, בלי לזוז. ברגע זה, כך היא מודה מאוחר יותר, היא מרגישה שהאיילות בחרו בה לעשות מעשה, לנקום את נקמתן בציידים, להיות כלי לזעמן. היענותה לקריאתן־קריאתה הפנימית מוחלטת כל כך, עד שהיא עצמה משוכנעת (ומשכנעת) שהאיילות הן שביצעו את הרציחות, ושהכול – אפלת הלילה, המדרונות הדרומיים החמימים של צ'כיה, מוכר הספרים שמעבר לגבול, הכוכבים שמסתדרים לה בשמיים – הכול ישתף פעולה עם האותנטיות שלה וייענה לתוכניתה. יש בה ביטחון שהיא לא תשלם את המחיר אלא תוסיף להיות חופשייה ומשוחררת על אף מעשיה. נראה שהיא משוכנעת (ואולי גם הסופרת, ואולי גם חלק מהקוראות והקוראים משוכנעים) שבסיפור הזה שלה, האתיות והאותנטיות חד הן.

ארוויד, לעומת זאת, באחת מנסיעותיו הארוכות, מתעורר במזדה שלו ליד אגם, ומחוץ לחלונו עומדת סוסה. לסוסה אין רתמה, אין אוכף, היא חופשייה. הוא יוצא מהמכונית בזהירות, שלא להבריח אותה. הוא נצמד אליה, קובר את אפו בפרוותה, ובוכה. "מספיק," הוא אומר לבסוף, "את סוסה נהדרת," הוא מסמיק. ומיד נבוך, "זה פתטי, כמו בסרט של דיסני." מצד שני, הוא מהרהר, אם אתה לבד ואף אחד לא רואה אותך, שום דבר לא יכול להיות פתטי. אבל – הוא נזכר ואומר לסוסה – אני צריך ללכת ואת צריכה ללכת, את חיה חברותית, את לא יכולה להיות לבד, אין סוסי פרא בנורבגיה, הוא מבהיר לה ולעצמו, מוחק את החוויה האותנטית בעודו חי אותה, חי כל כך. אבל הסוסה עומדת. הוא טופח על ישבנה כדי לזרז אותה להסתלק, "קצת כמו בסרט בוקרים כשרוצים לתלות מישהו מעץ". הסוסה מתרחקת קצת, אבל כשהוא חוזר אל המכונית, לנסוע משם, הוא רואה שהיא עומדת באמצע הכביש וחוסמת את דרכו, מכריחה אותו לשהות שוב בין השחרור הפראי לבין הריסון המודע לזולת, להיותך חיה חברותית. בין המחירים שגובה כל בחירה, ומידי מי. ארוויד נשאר מאחורי ההגה. הוא דוחף את הסוסה בעדינות בפגוש. קצת בכל פעם, ועוד קצת. ועוד. עד שהיא זזה די הצורך מהדרך. סגוּר במזדה שלו, הוא עובר ברווח שסוסת הפרא מותירה לו, ונוסע משם.

.

תמר וייס גבאי, סופרת למבוגרים ולילדים ועורכת. ספרה הבא לילדים, "סתם שדה ריק", יראה אור בתחילת 2022 בהוצאת כנרת זמורה־ביתן, ואחריו יראה אור ספרה למבוגרים, "החזאית", נובלה בשלושה חלקים, בהוצאת לוקוס. חברת מערכת המוסך.

.

אולגה טוקרצ'וק, "על עצמות המתים", אחוזת בית, 2021. מפולנית: מרים בורנשטיין.

פר פטרסון, "גברים במצבי", מודן, 2021. מנורבגית: דנה כספי.

.

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על "חג המכשפה" מאת עינת בדי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע קצר מתוך "צומת" / ג'ונתן פראנזן

מאנגלית: עתליה זילבר

.

אבל היום היה יום טוב מאוד, ופרוזדורי הכנסייה הרפורמית הראשונה עדיין היו ריקים. הוא הלך ישירות למשרדו, גלגל דף במכונת הכתיבה, וחשב על הדרשה הלא־כתובה ליום ראשון שאחרי חג המולד, כשדווייט הייפל יהיה שוב בחופשה. הוא התרפה בכיסאו וסירק את גבותיו בציפורניו, צבט את גשר אפו, נגע בַּפָּנים שתוויהם הזוויתיים, כפי שלמד מאוחר מדי, מושכים נשים רבות, לא רק את אשתו, וצייר בדמיונו דרשה על שליחות חג המולד שלו באזור הדרומי.* פעמים רבות מדי נשא דרשות על וייטנאם, פעמים רבות מדי על בני הנוואחו. לומר באומץ, מהדוכן, את המלים "לפרנסס קוטרל ולי הייתה הזכות" – לבטא את שמה בזמן שהיא יושבת ומקשיבה בשורה הרביעית, ועיני בני הקהילה קושרות אותה אליו, אולי בקנאה, את העונג הזה, אבוי, מנעה ממנו אשתו, שקראה את דרשותיו מראש וגם יושבת על אחד הספסלים, ואינה יודעת שפרנסס מצטרפת אליו היום.

על קירות משרדו היו כרזות של צ'רלי פרקר והסקסופון שלו, של דילן תומס והסיגריה שלו; תמונה ממוסגרת קטנה יותר של תומס מרטון ושל פלייר על הופעתו בכנסיית ג'דסון בשנת 1952; הדיפלומה של ראס מהסמינר התאולוגי בניו יורק; ותצלום מוגדל שלו ושל שני חברים בני נוואחו באריזונה בשנת 1946. לפני עשר שנים, כשהחל לכהן בתפקיד הכומר העמית בניו פרוספקט, מצאו הצהרות הזהות האלה, שנבחרו בשום שכל, הד בלב בני הנוער, שפיתוח אמונתם בישוע המשיח היה חלק מתפקידו. אבל לילדים שהצטופפו עכשיו במסדרונות הכנסייה במכנסי פעמון, בסרבלים, בבַּנדַנות, הן סימלו רק דברים שאבד עליהם כלח. משרדו של ריק אמברוז, בעל השיער השחור המפותל ושפם פוּ מנצ'וּ השחור המבהיק, דמה לגן ילדים, הקירות והמדפים מקושטים בהשתפכויות של חסידיו הצעירים המצוירות ביד גסה, בַאבנים המיוחדות ובעלות המשמעות  ובמחרוזות העצמות ופרחי הבר המיובשים שהם העניקו לו, בכרזות בהדפס רשת של קונצרטים לגיוס תרומות, בלי שום קשר נראה לעין לדת כלשהי המוכרת לראס. לאחר השפלתו הוא הסתתר במשרדו והתייסר בין הטוטמים הדוהים של נעורים שאיש מלבד אשתו לא מצא בהם עניין עוד. ומריון לא נחשבת, כי מריון היא שדחפה אותו לניו יורק, מריון היא שהכירה לו את מרטון ואת פרקר ואת תומס, מריון היא שהתרגשה מסיפוריו על הנוואחו והיא שדחקה בו למלא את ייעודו ככומר. מריון הייתה חלק בלתי נפרד מזהות שהתגלתה כמשפילה. היה צורך בפרנסס קוטרל כדי לגאול אותה.

"אלוהים אדירים, זה אתה?" אמרה בביקורה הראשון במשרדו, בקיץ הקודם, כשבחנה את התצלום משמוּרת הנוואחו. "אתה נראה כמו צ'רלטון הסטון צעיר."

היא באה לראס לייעוץ בענייני אֵבֶל, עוד אחד מתפקידיו, ולא מהאהובים עליו, שכן האובדן החמור ביותר שחווה עד כה היה של כלב ילדותו, סקיפר. הוקל לו לשמוע שהקושי החמור ביותר של פרנסס, שנה לאחר מות התבערה של בעלה בטקסס, הוא תחושת ריקנות. כשהציע לה להצטרף לאחד מחוגי הנשים של הרפורמית הראשונה, היא נופפה בידה. "אני לא הולכת לשתות קפה עם הגברות," אמרה. "נכון שיש לי ילד שמתחיל ללמוד בתיכון, אבל אני רק בת שלושים ושש." ואכן, היא הייתה נטולת דלדולים, נטולת שקיות, נטולת שומן, נטולת קמטים, התגלמות החיוניות בשמלת פייזלי צמודה ונטולת שרוולים, שערה בלונדיני טבעי וקצר כתספורת של נער, ידיה קטנות ורבועות כידי נער. היה ברור לראס שהיא תינשא שוב די מהר – שהריקנות שהיא חשה, סביר להניח שהיא רק מעט יותר מהיעדר בעל – אך הוא זכר את כעסו כששאלה אותו  אימו, מוקדם מדי אחרי מותו של סקיפר, אם הוא רוצה כלב אחר.

יש, אמר לפרנסס, חוג נשים מיוחד, שונה מהאחרים, בהדרכתו, שעובד עם בני "קהילת האל", כנסייה־אחות של הרפורמית הראשונה בשכונת מצוקה. "הגברות לא שותות קפה," הוא אמר. "אנחנו צובעים בתים, מעשבים, מפנים אשפה. לוקחים את הקשישים לביקורים אצל רופאים, עוזרים לילדים בשיעורי בית. אנחנו עושים את זה ביום שלישי, פעם בשבועיים, כל היום. ותאמיני לי, אני מצפה לימי שלישי האלה. זה אחד הפרדוקסים של אמונתנו – ככל שאתה נותן יותר לאלה שלא שפר גורלם, כך אתה מרגיש שישוע ממלא אותך יותר."

"אתה אומר את שמו כל כך בקלות," אמרה פרנסס. "אני באה לתפילת יום ראשון כבר שלושה חודשים, ואני עדיין מחכה להרגיש משהו."

"אפילו הדרשות שלי לא ריגשו אותך."

היא האדימה מעט, אדמומית שובת לב. "לא לזה התכוונתי. יש לך קול יפה. זה רק…"

"למען האמת, סביר להניח שתרגישי משהו ביום שלישי יותר מאשר ביום ראשון. אני עצמי מעדיף להיות באזור הדרומי יותר מאשר לשאת דרשות."

"זאת כנסייה כושית?"

"כנסייה שחורה, כן. קיטי ריינולדס היא מנהיגת הקבוצה שלנו".

"אני מחבבת את קיטי. למדתי אצלה ספרות בכיתה י"ב."

גם ראס חיבב את קיטי, אף שהרגיש שהיא מתייחסת אליו בספקנות, בתור זָכָר; מריון עוררה אותו לחשוב שקיטי, שמעולם לא התחתנה, היא קרוב לוודאי לסבית. היא התלבשה כמו חוטב עצים לנסיעה הדו־חודשית לאזור הדרומי, והיא תפסה מיד בעלות על פרנסס והתעקשה שתיסע במכוניתה הלוך ושוב, ולא בסטיישן של ראס. מתוך הכרת ספקנותה של קיטי, הוא פינה לה את המגרש וחיכה ליום שתחוש בו ברע.

ביום שלישי שלאחר חג ההודיה התפשטה הצטננות דמויית שפעת, ורק שלוש נשים, כולן אלמנות, התייצבו במגרש החניה של הרפורמית הראשונה. פרנסס, בכובע ציד מצמר משובץ כמו זה שחבש ראס בילדותו, קפצה למושב הקדמי של הפְיוּרי והשאירה את הכובע על ראשה, אולי בגלל הדליפה במערכת החימום של הפְיוּרי, שערפלה את השִמשה הקדמית אם לא השאיר חלון אחד פתוח. ואולי היא ידעה עד כמה מקסימה נראתה לו בכובע הזה – קסם אנדרוגיני של אגרוף בבטן, של מבחן אמונה? שתי האלמנות המבוגרות אולי ידעו זאת, כי כל הדרך אל העיר, כשעברו את מידווי וחצו את רחוב חמישים וחמש, הציקו לראס מהמושב האחורי בשאלות מכוונות כמדומה על אשתו ועל ארבעת ילדיו.

.

_____________________

* אזור בעיר שיקגו, הידוע כאזור רווי פשיעה.

.

ספרו של ג'ונתן פראנזן, "צומת" (Crossraods), מתורגם בימים אלה בידי עתליה זילבר ונערך בידי דבורה הנגבי, ויראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד.

.

 Crossroads: A Novel, Farrar, Straus and Giroux, 2020

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: שני קטעים מתוך ספר בכתובים מאת אורית וולפיילר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

השכנה

קרן להמן

.

אולגה, השכנה שלי, מתה. צעירה, נראה לי בגילי. היא השאירה אחריה בעל ובת אחת, בגיל יסודי או חטיבת ביניים, אני לא באמת יודעת. גם לא ידעתי שהייתה חולה, למרות שאנחנו שכנות כבר שמונה שנים. מתברר שהיה לה סרטן במעי הגס, זו הייתה גם סיבת המוות של אבא שלי, כך שאני יכולה לשער מה עבר עליה בחודשים האחרונים.

הפעם האחרונה שפגשתי אותה הייתה מזמן, לפני חצי שנה בערך. שאלתי בקבוצת הוואצאפ של התושבים ממי אפשר לשאול תבנית אינגליש קייק והיא כתבה שיש לה ושאבוא לקחת והוסיפה גם סמיילי מזמין. היא הזמינה אותי להיכנס בזמן שחיפשה את התבנית בארון המטבח. עמדתי קרוב לכניסה, ובחנתי את ביתה. ציפיתי שכמו בבתים רבים של עולים חדשים אמצא בו ערבוביה של רהיטים ללא חוט מקשר, שנאספו מתרומות או ממכירות סוף עונה של מחסני רהיטים. אך להפתעתי הבית היה מעוצב בקפידה והרהיטים מעץ מלא תאמו זה את זה ונראו כמו תמונה מהקטלוג שיש לי בבית. התביישתי לשאול אותה כמה זמן הם בארץ וגם לא חשתי בנוח להחמיא לה על מראה הבית, שלא תדע שבחנתי אותו בזמן שהמתנתי לתבנית. תמונה משפחתית על רקע הרים מושלגים עמדה על שידה. האושר המשפחתי שנשקף מהתמונה נראה לי אותנטי. תמיד רציתי גם אני לתלות את המשפחתיות שלנו על קירות הבית, אבל עד היום עוד לא מצאתי את התמונה הנכונה, או את הזמן ללכת לצלם מקצועי. לצד התמונה המשפחתית ניצבה קערת פירות חורף. צבע הפירות היה עז, נראה שנבחרו בקפידה אצל הירקן. עיניי נחו על תפוז זהוב ועסיסי, ריח הדרים עלה בנחיריי וחשתי עקצוץ בבלוטות הרוק. שלחתי יד זריזה והגנבתי את התפוז לכיס הז'קט שלי במיומנות מפתיעה. קולה של השכנה הבהיל אותי, בעודה רכונה לתוך הארון: "הבת שלי עשתה פה בלגן." – "בת כמה היא עכשיו?" שאלתי. אני לא זוכרת מה היא ענתה. מיששתי את התפוז, עדיין מופתעת שהוא בכיס הז'קט שלי, והסוויתי בגופי את קערת הפירות המחוללת. היא הגישה לי את התבנית ופתאום שאלה: "את רוצה לשתות קפה?" עור פניה היה חלק וחלבי, היא הייתה מאלה שמחייכות גם בעיניים. "הייתי שמחה, אבל הקטנה מחכה בבית שאאפה איתה עוגה," תירצתי. "לא נורא, בפעם אחרת," אמרה. ברגע שסגרה מאחוריי את דלת הבית, שלפתי את התפוז מהכיס, קרעתי ממנו את קליפתו הגסה ונגסתי בו בתאווה. המיץ ניגר על סנטרי וטפטף לי על החולצה. נכנסתי הביתה, פשטתי את בגדיי המוכתמים והמדיפים ריח הדרים מפליל ונכנסתי להתקלח.

כעת היא מתה, יחד עם הסיכוי לשתות איתה קפה בסלון היפה והמעוצב שלה. חבל שלא נשארתי באותה פעם, אולי יכולנו להיות חברות. אולי הייתי אוזרת אומץ ומספרת לה איך לא התאפקתי וגנבתי לה תפוז. היא הייתה מתפקעת מצחוק ואומרת לי: "את חייבת לי תפוז". ובפעם הבאה שהיינו נפגשות, הפעם אצלי, הייתי מכינה לה מיץ תפוזים סחוט. זו הייתה הופכת להיות הבדיחה הפרטית שלנו ויָקי היה שואל אותי: "אבל מה כל כך מצחיק בתפוז?"

להלוויה והשבעה לא יכולנו להגיע, רצה הגורל והיא מתה בדיוק באותו יום שבו טסנו לחופשה המשפחתית השנתית שלנו. התלבטתי אם ראוי לשלוח מסרון לבעלה באותו היום שבו הוא איבד את אשתו, אבל פחדתי שאישאב לתוך החופשה ואשכח לעשות זאת. לקח לי זמן לנסח הודעה שנראתה לי מספיק רגישה ומתאימה לסוג הקשר בינינו, שלא ידעתי להגדירו, אבל פתאום הוא הרגיש נוכח בחיי. "לאוניד יקר," כתבתי, "כל כך הצטערנו לשמוע על מותה בטרם עת של אולגה. היא הייתה מקסימה. אנחנו כואבים את מותה ומשתתפים בצערה הכבד של המשפחה. מצטערים שלא נוכל להגיע לשבעה, אנחנו בדיוק טסים היום. אתם במחשבותינו גם מרחוק. שלכם, משפחת כסיף." שאלתי את יקי איך נשמע לו הניסוח, הוא אמר "בסדר" והמשיך לענות למיילים מהעבודה. קראתי את המסרון שוב ושוב ולבסוף החלטתי להשמיט את המשפט "היא הייתה מקסימה", הרי לא באמת הכרתי אותה ולא רציתי להישמע צבועה. שאלתי את יקי אם הוא חושב שעדיף ככה והוא ענה "כבר אמרתי לך שזה בסדר." שלחתי את ההודעה. מדי פעם בדקתי אם התקבלה תגובה מלאוניד, אך זו לא הגיעה. אני משערת שהיו לו מספיק דברים להתעסק בהם מאשר לענות למסרונים שנשלחים אליו ביום שאשתו מתה.

"אתה חושב שהיא נקברה מחוץ לגדר?" שאלתי את יקי במטוס. "מה, למה את חושבת ככה?" יקי נראה מופתע. "שמעתי פעם שהרבה מהרוסים נקברים מחוץ לגדר, כי הם לא באמת יהודים," הסברתי. "לא יודע, אני מקווה שאת טועה," נימה של כעס נשמעה בקולו והייתה לי תחושה שהוא כועס עליי. במושב מימין ישבו שלושת ילדינו, עיניהם נעוצות במסכים מרצדים ואוזניות תחובות באוזניהם. השענתי לאחור את כיסא המטוס וניסיתי להירדם, אבל האישה מאחור העירה לי שגם ככה צפוף ומחניק במטוס ואין מקום לרגליים. יישרתי את הכיסא ואמרתי ליקי בקול רם, "מי שרוצה נוחות, שלא יטוס בצ'רטר."

שכבנו על מיטות שיזוף ליד הבריכה. המחשב הנייד היה מונח על בטנו של יקי ולחיצותיו על המקשים נשמעו כמו יריות. הנייד שלי לא השמיע צליל של הודעה נכנסת ובכל זאת בדקתי אם קיבלתי הודעה חדשה. "לאוניד עוד לא ענה לי," אמרתי. "מי?" שאל יקי. "לאוניד, בעלה של אולגה, השכנה שלנו שמתה." – "אני משער שהוא עסוק בלשבת שבעה," ענה יקי וחזר לנהל את העסק מרחוק. קולות רמים של צחוק נשמעו מכיוון הבריכה. זוג הורים השפריץ מים אחד על השני וילדיהם צחקו ועודדו פעם את האמא ופעם את האבא. האהבה נשפכה מהם כמו סילוני המים שהתיזו אחד על השני.

כשנכנסנו לחדר, מיד הילדים פתחו לעצמם עוד חטיף. עטיפות אחרות בצבעים זרחניים כבר מילאו את פח האשפה. "זה ממש לא בריא כל החטיפים האלה," אמרתי, "אני הולכת לקנות לנו קצת פירות, שיהיה גם משהו בריא לאכול פה." יצאתי מהמלון והתחלתי לצעוד ברחובות המובילים אל הים. זכרתי שאיפשהו בצד הדרך ראיתי מכולת קטנה. אישה מקומטת וקטנת קומה עמדה בדלפק, החנות הייתה אפלולית, פס שמש דק האיר פתותי אבק זעירים שחגו באוויר. פירות וירקות נחו בתוך ארגזי עץ, שניצבו באלכסון על גבי מדפים. תנוחתם של הארגזים מצאה חן בעיניי וחשבתי שכך הייתי רוצה גם אני לאחסן את הירקות והפירות בבית. אספתי כמה תפוזים, בננות ותפוחים וניגשתי לדלפק. המוכרת ספרה את מטבעות הכסף שהגשתי לה והחזירה לי עודף במנוד ראש.

הייתה זו שעת צהריים כשצעדתי במעלה הסמטאות הצרות בדרך חזרה למלון. השמש קפחה על ראשי וריצוף האבנים הלבנות על אדמת הסמטאות סנוור את עיניי. שקית הפירות הכבידה עליי, הייתי צמאה מאוד. תעיתי בין הרחובות והבנתי שאיני יודעת את הדרך בחזרה למלון. החנויות היו סגורות כיאה לשעת הסייסטה. פשפשתי בתיק והוצאתי את הטלפון הנייד. זה היה חסר תועלת, כיוון שיקי התקין חבילת שיחות וגלישה רק על הנייד שלו. לא הייתה לי קליטה ולא הייתה שום רשת אלחוטית באזור. גבר עב כרס עם שפם ישב פרקדן על כיסא מחוץ לאחת החנויות, רגליו היו פשוקות וראשו היה שמוט הצידה ברפיון. כשחלפתי מולו הוא הרים את ראשו וחיוך גס עלה על פניו. החשתי צעדיי והתרחקתי משם. הצמא הציק לי. בפינת רחוב ריק ושומם ניצב ספסל תחת עץ, התיישבתי עליו באפיסת כוחות. הנחתי את שקית הפירות לצידי ושלפתי מתוכה תפוז. קליפת התפוז הייתה דקה והתקשיתי להסירה, לכלוך כתום נאגר תחת ציפורניי. לבסוף חילצתי את התפוז מקליפתו וינקתי את המיץ שלו, טעמו היה חמוץ. התגעגעתי לטעם של אותו תפוז אסור מסלסילת הפירות של אולגה. התגעגעתי גם לאולגה. אילו הייתי נשארת לקפה באותו יום והיא עוד הייתה בחיים, וודאי הייתי נפגשת איתה בחזרתי לארץ ומספרת לה איך חיי ניצלו בזכות תפוז חמוץ ומאכזב. היא הייתה מניחה יד עדינה על זרועי, מביטה בי בחיוך ואומרת: "מזל שהיה לך תפוז." קמתי מהספסל ומצאתי את דרכי בחזרה למלון. כשנכנסתי לחדר, הילדים היו במסכים ויקי ישן על המיטה כשהמחשב הנייד שלו מונח על בטנו, מתרומם מעלה מטה בקצב נשימותיו הכבדות. עטיפות החטיפים הצבעוניות הזכירו לי ששכחתי את שקית הפירות על הספסל שתחת העץ.

בלילה יקי התחכך באחוריי. בתנועות מתורגלות, אחזתי בזין שלו ועזרתי לו לחדור. "את יבשה לגמרי," הוא אמר והמשיך לנוע פנימה והחוצה. עצמתי את עיניי וניסיתי לדמיין סיטואציה מגרה.

לאחר שלושה ימים נחתנו בארץ. את הדרך ליישוב העברנו בשתיקה. "אמרתי לך לעצור ליד הבית עם הגדר הכחולה," התרגז יקי על נהג המונית שעצר כמה מטרים אחרי הבית שלנו. "חכה, אני אקח רברס," אמר הנהג. "לא משנה, כבר נרד פה," אמר יקי. ירדנו סמוך לביתם של לאוניד ואולגה. על שער הכניסה לביתם הייתה תלויה מודעת אבל, "בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על מותה בטרם עת של נדיה דובנצקיה." הרגשתי סחרחורת ותפסתי את ראשי בשתי ידיי. קראו לה נדיה. יקי הבחין בי ואמר, "מה עצרת פה עכשיו, אני עוד חייב להספיק לעבוד היום." כעת עצר גם הוא והביט בי נבוך, "אבל למה את בוכה ככה? מה לך ולה?"

.

קרן להמן, רכזת דיגיטל ותוכן במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ת"א, מנחת סדנאות כתיבה ועורכת ערבי תרבות. ספר השירים שלה "טורסו" יצא בהוצאת טנג'יר. שני שירים מתוכו פורסמו לראשונה בגיליון 74 של המוסך. סיפורים נוספים פרי עטה ראו אור בבמות שונות.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "סמטת הבשרים", סיפור קצר מאת שהם סמיט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן