פרוזה | אצל רופא השיניים

"מבעד לדמעות ראיתי את השפיצים בנעליים החומות של דוקטור ברגר מתקרבים אליי. הוא הסביר שדקירה אחת קטנה תרדים את הפה ולא ארגיש דבר." סיפור מאת אורית גרוס

ברכה גיא, תקוות גדולות, טכניקה מעורבת, בקבוקי תרופות וצילומי חתונה על שקפי צלולויד, 160X100 ס"מ, 2012 (צילום: רן ארדה)

.

מה שאני כן זוכרת

אורית גרוס

.

את דוקטור ברגר ראיתי במפגשים משפחתיים. אני זוכרת שהרופא ואשתו היו אנשים גבוהים שתמיד חייכו. אימא אמרה שהם פרסומת מהלכת לשיניים לבנות ובריאות. הייתי בת שבע, אולי בת שמונה, כשאימא לקחה אותי לביקור ראשון במרפאה שלו.

אימא דאגה לא רק לשיניים שלי. בכל הזדמנות היא הזכירה לי להזדקף, למשוך את השכמות לאחור, להבליט את החזה, להרים את המבט מהרצפה או מהמדרכה ולהביט קדימה ורחוק. אימא חששה שאהיה כפופה כמו סבתא. גם לעיניים שלי היא דאגה. מדי יום הלכנו לקיוסק של מנשה ברחוב הרצל. האישה של מנשה עמדה ליד הפירות והירקות, סחטה אותם, מזגה את המיץ לכוסות זכוכית וניגבה את הידיים על הסינר שלה, שנראה לי כמו בריסטול לבן מרוסס בכתום ואדום. לא אהבתי לשתות את מיץ הגזר שהיא הכינה. בפעמים הראשונות רציתי להקיא אותו, אבל אימא אמרה שזו התרופה הכי טובה לעיניים. מנשה לא זז מהקופה, והתפקיד שלו היה לקבל כסף ולתת לאימא עודף וסיגריה מקופסה שהוא שמר על המדף, והוא תמיד אמר "במיוחד בשבילך". בקיוסק של מנשה התרגלתי לבלוע משהו שאני לא אוהבת. בכיתה ד' ראיתי כתמים צהובים על הלוח ומאז אני מרכיבה משקפיים. יותר לא שתיתי מיץ גזר.

יום אחד אימא סיפרה לי שפגשה את דוקטור ברגר, והוא הציע לבדוק את השיניים שלי. אני לא זוכרת שהתלוננתי על כאב או שמשהו לא בסדר איתן.

המרפאה הייתה בבניין מגורים בסמטה שקטה בסמוך לרחוב דיזנגוף. נסענו לשם באוטובוס קו 61. בדרך, אימא הבטיחה שבתום הביקור נשב באחד מבתי הקפה. היא בטח חשבה על סיגריה. אני חשבתי על עוגת שוקולד.

בכניסה לבניין היא עצרה מול מראה גדולה, הוציאה אודם מהתיק והדגישה את השפתיים שלה.  אני חיכיתי על המדרגה הראשונה, והיא הסתכלה עליי במבט המיוחד שלה שאמר: "חכי שתגדלי". עלינו במדרגות לקומה השנייה. אימא הצביעה על הדלת מימין ואמרה "זה כאן". אני הצבעתי על הדלת משמאל כי היה שם שלט גדול עם ציור של שן. אימא אמרה בגאווה שאנחנו נכנסות דרך הדירה הפרטית של הרופא, כי אנחנו משפחה.

אישה לבושה בשמלה חומה ושיער אפור פתחה את הדלת. גם אותה ראיתי במפגשים משפחתיים, היא תמיד ישבה ליד סבתא והן הסתודדו כמו שתי חברות טובות. הלכתי אחרי אימא שהלכה אחריה, ונכנסנו לסלון גדול עם כורסאות וכריות ותמונות על הקירות וספרים. אני זוכרת שהיו שם הרבה ספרים. אני לא זוכרת אם היא דיברה אל אימא בגרמנית או ביידיש, אני לא זוכרת אם היא בכלל דיברה. אני זוכרת שהיא חייכה, והשיניים שלה היו מרוססות בצהוב ובחום. אימא התיישבה על הספה, ואני שקעתי אל תוך כורסה רכה. הרגליים שלי נשארו תלויות באוויר, את זה אני זוכרת. אולי הייתי בת שש, אולי רק בת חמש.

הדלת נפתחה, והחיוך הלבן של דוקטור ברגר הזמין אותנו להצטרף אליו. חצינו חדר קטן שאנשים ישבו בו לאורך הקירות. אותם לא הכרתי.

נכנסנו לחדר של דוקטור ברגר, והוא הצביע על כיסא מוזר באמצע החדר.

"נו, למה את מחכה", שמעתי אותה, והיד שלה שנדבקה לגב שלי דחפה אותי לעבר הכיסא הזה.

שאלתי אם אני יכולה לשבת על כיסא רגיל, והיא אמרה שדוקטור ברגר לא פינה לנו זמן יקר כדי שאני אמשיך לעמוד ליד הקיר ולשאול שאלות. היא צחקה. אני לא. אני זוכרת שהרבה פעמים אימא צחקה ואני לא. התיישבתי על הדבר הזה, והרגליים שלי נותרו תלויות באוויר.

דוקטור ברגר התקרב אליי וביקש שאפתח את הפה. פתחתי קצת, בדיוק כמו שאימא מפשקת את השפתיים כשהיא מורחת אודם.

אימא התקרבה ושאלה איך הוא יכול לראות מה קורה בפה שלי אם אני לא פותחת אותו כמו שצריך. הוא אמר שאימא צודקת והבטיח שהוא רק יסתכל על השיניים שלי ויבדוק שכולן שם ושהן צמחו בכיוון הנכון.

פתחתי לרגע, ספרתי בלב עד שלוש וסגרתי.

הוא ביקש שאפתח פעם נוספת ושלא אסגור עד שיסיים לספור את כולן. העיניים שלו נכנסו עמוק לתוך הפה שלי, וזה הכאיב.

אימא התקרבה עוד, אבל דוקטור ברגר ביקש ממנה לחזור ולשבת על הכיסא שבפינה. בסוף דוקטור ברגר הזדקף, הסתכל מעל הראש שלי ואמר: "מצטער, יש חור".

אני זוכרת שקמתי מהכיסא וחזרתי לעמוד ליד הקיר.

"ולאן את הולכת, גברת צעירה?"

אמרתי שלא כואב לי ולא אכפת לי שיש לי חור.

אני זוכרת שרציתי לצאת משם, אולי רציתי כבר לשבת עם אימא בבית קפה.

אימא אמרה לדוקטור ברגר שהיא סומכת עליו שיעשה מה שצריך, ולי היא אמרה שאני לא חוזרת הביתה עם חור. סגרתי את הפה והסתכלתי על הרצפה, ובאחת העיניים שלי התמלאו בדמעות. אימא אמרה עוד אחד מהמשפטים הקבועים שלה: "בכי לא יעזור לך". אולי היא אמרה: "תפסיקי להתנהג כמו  ילדה קטנה". אני לא זוכרת אם הייתי קטנה או גדולה, אני כן זוכרת שבכיתי בקול רם, שהסתכלתי על הרצפה ושנעלתי את הפה.

מבעד לדמעות ראיתי את השפיצים בנעליים החומות של דוקטור ברגר מתקרבים אליי. הוא הסביר שדקירה אחת קטנה תרדים את הפה ולא ארגיש דבר. שמעתי אותו שואל את אימא אם היא רוצה לצאת מהחדר. היא כנראה לא רצתה, כי הוא אמר לה לשבת בשקט ולא להתערב.

"תסתכלי עליי, עכשיו תסתכלי עליי", והחזיק את הסנטר שלי והטה אותו מעלה.

עשיתי מה שהוא אמר והסתכלתי על הגבות המחודדות שלו שכמעט נפגשו, ולא הבחנתי בכף היד שלו, שעפה כמו טיל ונדבקה אל הלחי שלי.

שקט גדול נפל על החדר. אפילו אימא שלי לא דיברה. אולי ניגבתי את העיניים בחולצה, כמו שנהגתי לעשות כשגמרתי לבכות. ניגשתי לכיסא המיוחד, התיישבתי עליו ופתחתי פה גדול.

הרגליים שלי נשארו באוויר.

"בושות את עושה לי! בושות!" היא אמרה כשישבנו באוטובוס חזרה הביתה.

הדבקתי את המצח לחלון, הפניתי אליה את הגב והשכמות והסתכלתי על האנשים שהלכו ברחוב. אני זוכרת שהם נראו כפופים. אף אחד לא ניסה להזדקף.

.

אורית גרוס פרסמה ארבעה ספרי פרוזה: "סיפורים מאחורי הגב" (כרמל, 2003), "קליפות שקופות" (כרמל, 2006), "רצפת חול" (הקיבוץ המאוחד, 2012), "אספת דיירים" (כרמל, 2019). שותפה ליצירות המחול GO ו־Blue Zone עם הכוראוגרפית גלית ליס. סיפורה "סוגרת" התפרסם בגיליון 26 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "השכנה", סיפור מאת קרן להמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | ילדה לכודה בקופסת מתכת

"חמש דקות הליכה, כביש זעיר לחצות, והיא בשער בית הספר. אבל בתי מוסחת דעת הפעם." סיפור קצר מאת יעל דין בן־עברי

שרון פוליאקין, Ignorant Field, שמן על בד, דיפטיך, 200X195 ס"מ כ"א, 2010

.

קופסת מתכת

יעל דין בן־עברי

.

שבע שלושים וחמש בבוקר. ילדה בת תשע יוצאת אל חדר המדרגות של בניין ויקטוריאני בן מאה ועשר שנים וניגשת אל המעלית. הילדה הזאת לא נעלמת, אבל הרבה סיפורים שטים מפה לאוזן על ילדות שיוצאות מהבית בבוקר ונעלמות. חלקן נמשכות אל חצרות ברחובות מקבילים לשלנו, ומתנגדות ובורחות, שתיים מנסים שני גברים לגרור אל תוך אוטו והאבא צועק ומציל, אחת התגלתה לפני יומיים אחרי שברחה מהבית. על חלקן לא שמעתי. בבית הספר מגיעים שוטרים להסביר לילדים בדיוק מה לומר לאדם המבוגר שמושך אותם ביד ומנסה להרחיק אותם מהקבוצה. ״תניח לי״, הם לומדים לומר ואחר כך לצעוק. אני לבתי שחררתי את הלסת, אמרתי לה תצעקי ותנשכי, אל תחכי. היא מחייכת בהתלהבות ומסכימה. אבל ברגע האמת היא נוטה לקפוא, קולה יוצא חלוש והיא מסתתרת מאחורי גבי, אוחזת בזרועי. בשבע שלושים וחמש אנחנו בדרך כלל יוצאים איתה לחדר המדרגות, יורדים איתה במעלית ומלווים אותה אל בית הספר. לא הרבה הורים כאן מלווים את ילדיהם לבית הספר בכיתה השלישית. הם נדחפים בחוזקה אל עצמאות כבר מהגן, יוצאים לטיול של שלושה ימים בלי הוריהם בגיל חמש. בתי לא הסכימה לצאת. עיניה היו מבוהלות כששאלתי אותה אם תרצה. היא עדיין לא דיברה גרמנית, הייתה בשלב השתיקה והספיגה של השפה שאני נמצאת בו כרגע, אחרי ארבע שנים בארץ זרה. אני חוזרת אל הילדה שלי, בחדר המדרגות, אבא שלה נפרד ממנה בחדר המדרגות, כי הגיע הרגע וגם אנחנו דוחפים אותה לעצמאות. התינוקיות הזאת שעדיין פושה באיבריה מכאיבה לנו, מרגיזה אותנו. אנחנו מוכנים עכשיו כבר לקרוע אותה מעלינו ולהניח אותה בצד שתיצור לעצמה את צורתה בעצמה. היא יורדת במעלית לבדה וצועדת לבית הספר עם ים הילדים הזורם אל בית הספר מדי בוקר. חמש דקות הליכה, כביש זעיר לחצות, והיא בשער בית הספר. אבל בתי מוסחת דעת הפעם. היא לא לוחצת על כפתור קומת הקרקע והמעלית משייטת לבדה מטה ועוצרת כפי שהיא מתוכנתת לעשות כשהכפתור אינו נלחץ. הדלת לא נפתחת והמעלית נכנסת לתנומה. זוהי מעלית מפתח כך שאיש לא יכול לפתוח אותה מלבדנו – בעלי המפתח. הילדה נותרת כלואה בפנים. כלום למעשה לא קרה, אם תלחץ על כפתור קומת הקרקע המעלית תיפתח, אבל היא לא זוכרת שלא לחצה, היא לא יודעת שלא לחצה – היא בטוחה שהמעלית נתקעה. זוהי קופסת מתכת מזערית שמכילה בקושי שני אנשים מבוגרים. מבעד לחריצים מזעריים ניתן לראות את החצר הפנימית הקטנה של הבניין. אבל איש אינו שומע את לחישותיה: ״Hilfe״. היא לא מנענעת את המעלית או דופקת על הפח הדק של דפנותיה. היא מנסה לצלצל בשעון-פלאפון שלה שנועד להעביר לנו הודעות חירום ואת המיקום שלה, אבל המעלית חוסמת את הקליטה ודבר לא נשלח. היא רואה את ההודעות נשלחות, אבל איש איננו עונה. דממה. היא שולחת לנו תמונה שלה בוכה במעלית, אבל התמונה לא מגיעה, רק נשמרת בשעון שלה בשרשרת ההודעות אלינו, כמו שנשלחה. כפתור החירום במעלית מודיע שוב ושוב שיש להמתין ואיננו מחייג לשום מקום. היא סגורה בקופסת מתכת קטנה באמצע חצר הבניין הקטנה. למעלה, אני עוד ישנה, אחיה עוד ישן לצידי במיטה, אביה מבשל כוס קפה ראשונה של בוקר. הוא מנסה לאתר אותה באמצעות השעון שלה שנרכש במיוחד בשביל זה, אבל לא מצליח. מכשירים אלקטרוניים נועדו להיכשל שוב ושוב. הוא לא מתרגש. הילדה תקועה בארגז מתכת לצד הבניין, חמש קומות למטה. הוא לא שומע אותה ואת הקול הקטן שלה כי היא מפחדת להרעיש, היא מפחדת להרעיד את המעלית הנידפת הזאת, שמשהו יישבר בה. היא יושבת ומשחקת במשחק מתמטיקה בשעון, פעם אחת, שתיים, היא לא מצליחה להירגע. שוב לא עונים לה במרכז שאליו מחייג כפתור החירום. היא קוראת את הוראות שימוש החירום במעלית ומנסה לחייג למספר. אין קליטה. היא יושבת על רצפת המעלית. ואז נכבה האור. חצי שעה היא יושבת במעלית הקטנה ולא עולה על דעתה לצעוק. היא מפחדת שמשהו יקרה אם תצעק. מישהו עובר ליד המעלית ומשחרר אופניים קשורות. היא קוראת בשקט מבעד לדפנות המתכת הדקיקות והוא לא שומע. כשהחושך יורד היא לוחצת על הכפתורים כולם והמעלית מתעוררת משנתה ומתחילה לטפס מעלה. היא עדיין חושבת שהמעלית מקולקלת. היא לא יודעת אם הדלת תיפתח, אם המעלית תצנח צניחה חופשית למטה. תיק בית הספר הענק על גבה עדיין, תיק הספורט תלוי על זרועה עדיין. הדלת נפתחת בקומה שלנו. והיא יוצאת בשקט. הפעמון מצלצל בבית ומעיר אותי. אני יוצאת מהחדר והילדה בוכה. היא צועקת בבכייה כמו חיה שמשחררת אוויר לכוד מצלעותיה. השפתיים שלה רועדות ודמעות שוטפות לה את הפנים ומדביקות את השיער ללחייה. היא צועקת בקול גרוני ואני לא מבינה מה היא אומרת. השעה אחרי שמונה, למה היא לא בבית הספר? אני מצמידה אותה אל גופי. בשבילה זו כבר לא נחמה. איש לא ידע שהילדה הזאת נעלמה, נבלעה לרגע בחור שחור, שלושים דקות של דממה. איש לא שמע את קולה הלוחש, איש לא ניסה לגרור אותה אל אוטו חונה, כלום לא קרה אני חוזרת ואומרת. אבל היא לא צעקה, היא לא התפרעה, היא לא דפקה באגרופים על דלתות מעלית המתכת, היא ישבה בשקט עד שהאורות כבו עליה.

.

יעל דין בן־עברי, משוררת וסופרת. גדלה בחיפה ובעתלית וכיום מתגוררת בברלין. ספרה האחרון, הנובלה ״גלעד״, ראה אור בשנת 2019 בהוצאת ידיעות ספרים. סיפורים פרי עטה התפרסמו במגוון כתבי עת, ובהם המוסך.  

.

» במדור קצר בגיליון קודם של המוסך: "פיצול אישי", סיפור קצר מאת זהבה כלפה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | חיפוש שורשי השיבוש

"בין סיפור מוֹת הבן לסיפור מוֹת האם נפרש מנעד חיים של דמות מפתיעה ומקורית, ילדה־אישה שמוצאת מפלט משרירותיות החיים ספק בעולם המדע הרציונלי ספק במחוזות הפנטזיה". איריס רילוב על ספרה של ניצה להט, "הכלב הזה הוא אדם עצוב"

לירון אוחיון, עורב לבן, מיצב מבוסס מקום, 2021. הוצג בתערוכה "כמו אירופה", כפר יהושע (צילום: איתי בר יוסף)

.

תמיד אותו סיפור: על "הכלב הזה הוא אדם עצוב" מאת ניצה להט

איריס רילוב

.

בסיפור "רעש רקע", מתוך ספרה של ניצה להט, הכלב הזה הוא אדם עצוב, מתארת המספרת, גַּן־יָהּ, מדענית חוקרת סרטן שבעצמה נפלה קורבן למחלה, את ניסיונותיה החתרניים להבין את התנהגות התאים הסרטניים באמצעות דגימות שנלקחו מן הגידולים שלה. היא ושותפיה לצוות המחקר המאולתר בוחנים מתחת למיקרוסקופ זכוכיות־נושא צבועות ועליהן רקמת גידול:

כשצבע נעדר והיה ברור שהמסלול הנורמלי הושמד, או החוויר כי המסלול נחבל, או התחזק מאד כי המסלול הפך לאובססיה, וצורת התאים השתנתה, לפעמים לאבְקתית מנוּצָה, לפעמים לעמוקה עמומה, הפכה נשימת הפתולוג לכבדה וזהירה והוא זיהה סרטן. (עמ' 230–231)

אך מה  שהתחיל בשיטה מדעית נושנה ומוכרת הופך במהרה, בחיפוש אחר שורשי הסטייה במסלולי התָאים, ובניסיונות – לכאורה – לתרגם את הממצאים לשפה שהמחשב יוכל לנתח, למחול פרוע ומסחרר של הַמָּרוֹת: הצבעים הפכו לצלילים שמרכיבים מנגינות "צוחקות, בוכות וכועסות"; המנגינות נעשו שוב לאותות אור שיצרו "צורות, עמקים נוצרים ומתחרבים … הָרֵי מחטים חדים שצמחו בצבעים מתחלפים … [ו]הפכו לערים עתידיות וארמונות עם כיפות זהב נמסות", ומשם הומרו למילים:

אפס, החלטנו, יסמן כל מילת שקיעה שלי, החלשה של דימוי, התלהבות פחותה, גון קול בלי תשוקה. אחד יסמן עלייה, כל מילה שיש בה יותר התרגשות מהקודמת, יותר שמחה, פחד, תיעוב … אוכל לתאר ניגודי ודרגות צבעים, כהה ובהיר, אטום ושקוף, שחור ושחור קֶבר, אחד ואפס, אפס ואחד, ואז תיאור מתפוצץ רב־צבעי, אחד! אחד! אחד! … כך, בסיפור מעברים שלא נגמר, אולי נראה איפה מתחילה ההִשתנוּת הממאירה. (עמ' 233)

דומה שמשל חריף זה למלאכת היצירה האמנותית שמתפרצת בזיקוקי אור ושְחור, במאבק נואש להמיר כאב ואובדן לצבעים, צלילים ומילים, הוא אחד המפתחות להבנת הספר כולו, שהוא יצירה קלידוסקופית עשירה ומסקרנת, רב־ממדית וחודרת קרביים. ספרה של להט מורכב משלושה־עשר סיפורים הנשזרים למכלול אחד – מעין רומן פסיפסי – ומלווים את הגיבורה גן־יה בתנועה פלואידית שזולגת בין זמנים, מצבי תודעה ושלבי חיים. לעיתים בנימת קינה ולעיתים בתיאורים קרנבליים ססגוניים, הסיפורים מנסים להתחקות אחר מקור "ההִשתנוּת הממאירה", הסטייה המשבשת מסלולי חיים.

הספר נפתח בַּטרגדיה שהיא צירו של הספר כולו – מותו של נתנאל, בנה של גן־יה, בחור צעיר החולה בסוכרת נעורים – ומסתיים בחלום שמנסה לפענח את דמות אמה שנעדרת מחייה מאז ילדותה, ובבשורה על מותה. בין סיפור מוֹת הבן לסיפור מוֹת האם נפרש מנעד חיים של דמות מפתיעה ומקורית, ילדה־אישה שמוצאת מפלט משרירותיות החיים ספק בעולם המדע הרציונלי והמוצק־לכאורה ספק במחוזות הפנטזיה, בודדה בחברת בני אדם ומוקפת בעלי חיים. מורכבויות נפשה של גן־יה מדברות דרך הגוף: בהתענגות נסתרת על התמכרות לסיגוף והרעבה עצמית; בַּמחלה שהיא מפתחת בהמשך חייה כתגובה לממאירוּת הבלתי נסבלת של אובדן הבן; או, שנים קודם לכן, כנערה מתבגרת, בהצמחת כנפיים שייקחו אותה הרחק, כפי שמתואר בקטע פיוטי יפהפה:

יותר ויותר קשה לי להסתיר אותי. הכנפיים שלי, שצומחות בלילות, מתחבאות בימים בתוך הגב, והן רוצות להתמתח. כואב לי כשהן לוחצות … וקשה לי לנשום. … בלילות אני נועלת את דלת החדר שלי ומיד מתפרצות הכנפיים, עולות ויורדות בעדינות, מלטפות את האוויר בחדר וממלאות אותו בקולות פעמונים דקים. … אני חושבת שאני מוכנה לעוף, אבל מהססת. … כמעט אין לי גוף. אני לא זקוקה למזון, וגם לא לְמנוע. כל הדברים המיותרים נעלמו ונשאר רק מה שנחוץ ומספיק לתעופה. … אני צפה. אני מנפנפת. גולשת בתוך מערבולות של אוויר חם, דואה למרחקים בכלל בלי מאמץ. … עכשיו אני אלבטרוסית אגדית רחוקה. (עמ' 102–103)

סיפורי הקובץ מעוגנים במקום וזמן קונקרטיים, בעיקרם ישראליים מאוד: ילדותה של גן־יה עברה בתל אביב של שנות השישים לצד מבוגרים ניצולי שואה, את משפחתה גידלה בחיפה ובעתלית, את קריירת המחקר הרפואי פיתחה במעבדה של בית חולים חיפאי, את שנת השבתון שלה בילתה בבית החולים מאוּנט־סיני בניו יורק, ולכנס מדעי נסעה למוסקבה. אלא שבתוך מחוזות הריאליה המוכרים מתרחשת מדי פעם גלישה לרבדים פנטסטיים־סוריאליסטיים, שצבעוניותם ותנועתם המסחררת מפצים על הפגיעוּת בחיים הממשיים.

בעלי חיים מקיפים את גיבורת הספר בילדותה ובבגרותה. הם משמשים לה נחמה ומתווכים עבורה את השברון והמוות. הסיפור שובר הלב "מתים על חיות" נפתח בזעקותיו של רוברטו, כלב סן־ברנרד ענקי ושתום עין, המבשר את מות הבן; הוא, התוכית תותי הצחקנית שנוהגת למלמל "גמכיאלכבגיאצלמוות" ורוכבת על ראשו של הכלב, העורב ברמן הזקן ועוד כלבים וחתולים אסופיים ממלאים את עולמו של הבן החולה בימי חייו, ובהמשך הסיפור, לאחר מותו, הולכות ומתרבות החיות בבית המשפחה, כמו בטור הנדסי, ואיסופן והצלתן הופכים לעבודת האֵבל של האם המסרבת להתנחם. בסיפור אחר מסבירה הגיבורה־המספרת: "סבל ומוות של ילדים וחיות הם עוּבדות ואי אפשר לעשות מהן סיפור. הם תמיד נשארים כפי שהם, המילים נאבקות להשתחרר מהם ואני נאבקת בהן שיישארו. רק את זה אני יכולה לכתוב" (עמ' 185). בסיפור "הילדים של ינק" יוצרת גן־יה הילדה את המקבילה הקונקרטית של שמה, מעין גן־עדן בזעיר אנפין בחצר קרובי משפחה ברמת השרון הכפרית של פעם, ששם היא וילדי השכן משחקים עם בעלי החיים ומצילים גוזל עורב. הסיטואציה, שלרגעים מצטיירת כאידילית, מתנפצת בטרגדיה מחרידה, וכולה מתרחשת בצילה הכבד של טראומת השואה של המבוגרים. יש כאן הדהוד, ותמונת תשליל, של הפרק "מומיק" בספר עיין ערך אהבה של דוד גרוסמן (הספריה החדשה, 1986), שבו הילד שמנסה לפצח את חידת "החיה הנאצית" כולא חיות עזובות במחסן חשוך בציפייה שהנה־הנה תפרוץ מתוכן החיה המפלצתית. בסיפור של להט החיות אינן מעוּנות אלא מוּצלוּת, המחסן החשוך מתחלף בגן מואר, והמפלצת מגיחה דווקא מן האדם. אך הדחף של הגיבורים־הילדים – למצוא פשר לצל המרחף בעולמם, וריפוי ממנו – חד הוא.

גוזל העורב שמצילים גן־יה הילדה וחבריה, הזוכה לשם ברמן, שב ומופיע כעורב זקן בסיפורים המציגים את גן־יה בבגרותה, סביב אירועי מחלת הבן ומותו, כשהוא כבר גבר צעיר. מבחינה ריאליסטית הדבר אפשרי בדוחק, אם בכלל. עורבים חיים בדרך כלל 15–20 שנה לכל היותר. אבל דומה שהנאמנות למציאות פחות רלוונטית כאן; מבחינה ספרותית יש הצדקה מלאה למוטיב העורב, יצור פיקח וסקרני אך בעל מוניטין פואטי קודר, המגשר על השנים ומרמז על ההמשכיות בין הילדות לבגרות. כמו בכתם רורשאך, שהסימטריה מעמיקה את האניגמטיות שלו ואת עומק צלליו, כך גם בסיפורי הקובץ נוצר קפל כמעט מדויק בין שתי תקופות החיים המהדהדות זו את זו. הבת שאמה נטשה אותה, המרעיבה עצמה בהיחבא, הופכת לאם שַׁכּולה שמסתירה את הגידולים הסרטניים בשדיהּ, בתקווה למות ולהיגאל מן הסבל הנפשי ועומס האשמה; אשליית גן העדן הכפרי גדוש בעלי החיים בילדות מתגלגל באוסף החיות העזובות שמשתלטות על הבית בתקופת מחלת ומות הבן; הבריחה לעולם הדמיון בילדות מומרת במפגש סמי־ארוטי בשטח ההפקר של כנס אקדמי בחו"ל, ספק ממשי ספק בדיוני.

והרי כאבי הילדות אינם נמוגים אל האין; הם נדחסים אל כמוסה פנימית ונישאים עימנו הלאה אל בגרותנו. לעיתים, כפי שלמדנו מפרויד ומן החיים עצמם, הם מוּתמרים לסימפטום, לעיתים הם מתגלגלים ליצירת אמנות, לא פעם גם וגם. הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל, בספרה המופתי תיאטרוני הנפש (דביר, 1999; תרגמה מרים קראוס), מבהירה כיצד הדרמה הפנימית שלנו שבה וחוזרת על עצמה באופן מסתורי על במת החיים. הגיבורה היצירתית של להט מספרת על עצמה בילדותה:

שכללתי את היכולת שלי לחשוב כמה מחשבות ביחד, לשים את הראשונה מתחת לשנייה ולשלישית, ולקפל אותן בשכבות או לעשות מהן אוריגמי, בכל מיני גדלים וצורות וצבעים ובעומקים שונים במוח, במגירות. אחר כך יכולתי לפתוח אותן למה שהיו קודם, לפני שקיפלתי או כיווצתי, או חדשות, כמו ניצן שנפתח בשירים. (עמ' 62)

אותה יצירתיות מרתקת של גן־יה נישאת עימה אל בגרותה, כאשר היא מתחילה – אחרי האסון, האבל, המחלה, ובסופו של דבר, הבחירה בחיים – לכתוב סיפורים, וגם מתנחמת בנכדים שנולדו לה מבתה. בסיפור הקצרצר והנהדר "שניים מתוקים" אומרת לה הבת, שקוראת את סיפוריה (הקרויים 'אושר' ו'בית', ועוסקים באושר ובבית ובכמיהה ליופי – אך משק כנפי המוות נשמע בהם, וחוסר האונים מולו): "תמיד את מספרת אותו סיפור. תמיד אותו סיפור" (עמ' 211).

.

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית, מנחת סדנאות ומתרגמת. שימשה כעמיתת הוראה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מחברת ספר השירה "על ציר האפשר" (פרדס, 2019) וקובץ הסיפורים "אל תשבי סתם ככה" (פרדס, 2020). יצירות ורשימות פרי עטה התפרסמו בכתבי העת המוסך, מאזניים, צריף, משיב הרוח ואחרים.

.

ניצה להט, "הכלב הזה הוא אדם עצוב", פרדס, 2021.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: תמר וייס־גבאי על "גברים במצבי" מאת פר פטרסון ו"על עצמות המתים" מאת אולגה טוקרצ'וק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | טעם החיבוק

"לאורך מחזותיו נראה כי לוין מנסה לאתר את התשתית הכפולה המניעה את האדם לפעול בעולמו. מצד אחד יצר של ניצול ושל אכזריות ומצד אחר חמלה ואחווה." אסף אוזן במסה על הצדדים הפחות מוכרים ביצירתו של חנוך לוין

יאיר גרבוז, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על דיקט (חלק אחד מ-12), 480X242 ס"מ, מתוך התערוכה "אין גבול לפניך", גלריה זוזו, 2018

.

״מפני שאי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק״: על חמלה ביצירותיו של חנוך לוין

מאת אסף אוזן

.

חמלה, נתינה ודאגה לזולת, אלו ככל הנראה מושגים שהקהל הרחב אינו ממהר לייחס ליצירותיו של חנוך לוין, שכן על פי רוב הצד האפל של האנושי זוכה לעמוד אצלו בקדמת הבמה, ואת חומרי הבערה מספק לוין עצמו, שאף כותב על כך במעין גילוי אוטוביוגרפי באחד מהקטעים הפחות מוכרים שלו מראשית שנות השבעים (מתוך "עולם החנפנות", שהתפרסם בכתב העת סימן קריאה ב־1973):

.

כי מחוור לי: נפשי אל הלכלוך שואפת.

זבל חם, תרועות אשפה וריקבון סוער,

אלה הם חומר הבערה

מהן עולה מתלקח אפר שמחותיי.

.

השאיפה אל הריקבון הסוער מוצגת אצל לוין כבר בסאטירות המוקדמות בלינגוויסטיקת הפיפיקקא; דרך מחזות השכונה, המתאפיינים ביחסי כוח ושליטה תוך הקפדה יתרה, יש גורסים יתרה מדי, על השפלת הזולת; ועד למחזות המיתוס המזעזעים המפליגים אל מחוזות הרוע והשטנה – והכול מוגש באריזה אסתטית מונוכרומטית כדין וחשבון נגד הטבע האנושי. אלא שתחת הריקבון האנושי מונחת עמדה מוסרית, שבשל אסתטיקת הסחי והרוע הדומיננטית כל כך, קשה עד בלתי אפשרי להבחין בה. לוין עוסק רבות בתפקידה של האנושיות ובכלל זאת בכוחה של החמלה כרגע המכונן פעולה מוסרית שתכליתה להקל את סבלו של הזולת. איני מבקש לטעון כי לוין אינו מבטא ביצירותיו את הפן האכזרי שביצר האדם, אולם האם זוהי התכלית האחרונה של יצירותיו? לאורך מחזותיו נראה כי לוין מנסה לאתר את התשתית הכפולה המניעה את האדם לפעול בעולמו. מצד אחד יצר של ניצול ושל אכזריות ומצד אחר חמלה ואחווה. שתי תכונות אנושיות הופכיות אך משלימות, כך שלא תיתכן האחת ללא האחרת, ושתיהן גם יחד הן רכיב בסיסי ובלתי נפרד בטבע האדם.

תפיסת החמלה אצל לוין אינה שולית או נסתרת, אלא מוצגת כמעט בכל יצירה, בין במרומז המשתמע מתוך היצירה ובין במפורש. אחת הדוגמאות המובהקות לנוכחות החמלה ביצירה הלווינית מוצגת במחזה אשכבה, אשר מבוסס על שלושה מסיפוריו של צ׳כוב – "כינורו של רוטשילד", "יגון" ו"בבקעה". אתמקד בחלק השלישי במחזה, זה המבוסס על הסיפור "בבקעה", ובעיקר בדיאלוג שבין דמותו של הזקן לדמות האם הצעירה, התועה ברחבי העיירה הנידחת פּוּפְּקָה, כשתינוקהּ המת אחוז בין ידיה. אף שהזקן מתואר למן פתיחת המחזה כקמצן ואנוכי, במפגש עם האם הוא מוצג באור חדש, כמי שפועל מתוך כוונה גמורה לסייע לאם בכאבה:

.

הזקן: לאן את הולכת איתו?

קברי כאן, על גדת הנהר, מתחת לעץ הערבה הזה.

אעשה לו ארון מתים.

האם: אין לי כסף.

הזקן: לאיש אין כסף היום, כולם, ככה… אני נגר, בונה ארונות מתים.

האם: אקבור כמו שהוא, באדמה…

הזקן: לא צריך כאן עץ ליותר מחצי מטר … דבר של מה־בכך, קצת יותר מקופסת נעליים.

האם: לא, אקבור ככה. אל הטבע, בלי חציצה.

הזקן: הייתי עושה לך גם ספל תה. היית מתחממת.

האם: אתה קדוש?

הזקן: לא, אני מפופקה.

האם: ודאי קדוש.

הזקן: איזה קדוש אני…

(מייבב קצרות, חדֵל)

לפחות אעזור לך לקבור…

האם: לבדי, לבדי.

.

גם לאחר שהאם מסרבת, הזקן אינו מוותר אלא משתדל למענה. מצד אחד הוא רוצה לעזוב אותה לנפשה ומצד שני הוא מבין שעוד קיימת אפשרות לסייע לה בכאבה. נראה כי המסירות המיוחדת של החומל מתקיימת תוך דיאלוג מתמשך נוכח מצבו של הזולת. הזקן אינו כופה את עזרתו על האם, הוא מתנהל בצורה של קשב ופתיחות למצבה – חרף העובדה שהאם מסרבת לעזרה, הזקן מזהה שהוא יכול לסייע לה גם באופנים אחרים. הוא שוב פונה אליה, הפעם הוא מנסה לשוחח עימה כדי שתוכל לפרוק מעט מיגונה הגדול:

.

 הזקן: אם את זקוקה נואשות לקדוש, אז אני קדוש. דברי.

 

מיד לאחר מכן נכתב בהוראות הבמה: "היא שותקת, הזקן מתקרב אליה." כלומר הזקן לא רק מקשיב, הוא גם נוכח בכל הווייתו כמי שמבין את פעולת החמלה. הוא ממשיך לשוחח איתה כמי שמבין את חשויבתה של השיחה בהקלת סבלה או כחלק מתהליך תרפויטי:

.

הזקן: ובחייך מה עשית, ילדה?

האם: ככה, כיבסתי, טאטאתי…

הזקן: אבל מעשים יותר גדולים, עשית?

האם: לא עשיתי, אדוני.

הזקן: היית אדם, יש לך מוח, רצון משלך, מה עשית איתם?

האם: חייתי, אדוני.

הזקן: לא ניצבת אף פעם על איזו פרשת דרכים?

האם: לא, אדוני.

הזקן: אף פעם לא אמרת: הנה, אלך לכאן, ולכאן לא אלך?

האם: לא, אדוני. החיים הוליכו אותי, ואני הלכתי.

הזקן: איזה חיים, ילדה!…

האם: כפי שחיים כולם, אדוני. עמדתי בתור הארוך לקבל את חופן הסוכר שלי, השורה הייתה ארוכה, ותורי לא הגיע.

.

הזקן קשוב בדריכות לדברי האם הצעירה. ככל שמתבררות נסיבות חייה העגומות כן גוברת נכונותו של הזקן להתייצב לצידה. הזקן ניצב לצד האם על אף הספקות הגדולים העולים מצידו בנוגע ליכולת שלו לסייע, שכן אין הוא מאמין שיש בכוחו לנחם אדם שהוא אומלל לפחות כמותו:

.

הזקן: עכשיו את כורעת ברך לפני ומושיטה את פנייך שאלטף אותך ואנחם אותך. אבל את יודעת שאני אומלל כמוך ובמגע היד שלי אין ברכה ואין נחמה.

האם: עשה מה שאתה מבין, אדוני.

הזקן (עומד רגע מולה, אינו יודע מה לעשות, נוגע בלחיה):

הנה, אלטף אותך כדי שתוכלי לבכות קצת.

.

ההבנה שאליה מגיע הזקן, שלפיה גם אדם אומלל יכול לנחם את זולתו ולחמול עליו, היא מסר משמעותי לא רק באשר לכוחה של חמלה, אלא גם בנוגע לתפיסת המוסר בכללותה אצל לוין. האדם באשר הוא אדם יכול לפעול למען זולתו גם ממקומו העגום והקטן. נראה כי המגע המנחם והאוזן הקשובה הם כל שנדרש לעיתים כדי לסייע לזולת בכאבו. הזקן קשוב לצורכי האם ומתייצב לצידה במלוא הווייתו.

הבנתו של הזקן כפי שמציג זאת לוין, פותחת צוהר אל כוחם המנחם של הקרבה והמגע האנושי וביתר בהירות אל תפקידו של החיבוק כמרחב מרפא. החיבוק אצל לוין, החוזר במגוון רחב של יצירותיו, מגלם לא רק את הצורך אלא גם את האפשרות הבסיסית ביותר ליצירת שותפות, גם פיזית אבל גם פנימית, כיוון שיש בחיבוק אפשרות לטעת תחושת שייכות וקרבה, כפי שעולה למשל בדיאלוג בין שני חולים גוססים בשוכבם במיטת בית החולים בכלכותה שבהודו, במחזה הבכיינים:

.

גוסס ותיק: אתה,

המחרחר מכאב בנשימות אחרונות,

שתן וצואה תחתיך,

שאינני יודע את שמך,

ושאין לי קרוב ממך בעולם –

חבק אותי! חבק אותי חזק!

.

החיבוק כאן מבטא את הקשר האנושי במובנו הבסיסי ביותר, כזה שכל אחת ואחד יכולות ויכולים להעניק ולקבל כפעולה אנושית וחומלת. במובן העמוק לוין מראה עד כמה פשוט לחבק ולהעניק אפשרות של נוחם לזולת, זאת למשל לעומת הפעולות ההופכיות, שבהן הדמויות משקיעות הרבה מאמץ כדי לפגוע בזולתן.

מעבר להקשר האוטוביוגרפי המחבר את הדברים אל נסיבות חייו של לוין, שנאבק באותה העת במחלת הסרטן ועבד על בימוי הבכיינים בעודו מאושפז בבית החולים, החיבוק, אליבא דלוין, יוצר מרחב של נוחם, של תקווה ושל קשר בין־אישי גם ובעיקר כשהמוות חודר בהתמדה אל מרחבי החיים. דוגמה נוספת לכך עולה במחזה מלאכת החיים, בדברים שאומרת לביבה לבעלה יונה פּוֹפּוֹךְ כאשר הוא מודיע לה בפתאומיות שהוא עומד לעזוב אותה. היא מנסה לפייס אותו ולהסביר לו את עובדות החיים בתקווה לגרום לו לשנות את דעתו:

.

לא היה בנו להט.

בחרנו זה את זו מפני שמוכרחים,

מפני שגשם יורד בעולם,

והלילות קרים,

ומפני שאי־אפשר לעבור את החיים האלה

בלי חיבוק.

.

הסירוב העיקש של יונה פופוך מוביל את לביבה אפילו לכרוע ברך לפניו ולהתחנן שלפחות יעניק לה חיבוק אחרון:

.

חיבוק אחרון. במקום יין.

יונה: אני אבוא לבקר.

לביבה: אתה לא תבוא, ואני רוצה

להישאר עם טעם החיבוק האחרון.

אתה חייב לי חיבוק אחרון לפרידה.

.

גם כאשר לבסוף יונה מתרצה ונענה ולו לרגע לתחינותיה של לביבה, הוא עושה זאת בעיקר כדי לרגש את עצמו, מה שמתברר כניסיון כושל מצידו, ולביבה אינה זוכה ליחס החם שלו היא משוועת. ברם, יש להדגיש, בעיקר לאור התנהלותו של יונה פופוך, כי גם כאשר החיבוק כביטוי למגע אנושי חומל אינו בא לידי מימוש במחזה, הוא בבחינת הזדמנות עבור הצופים להרהר בכוחו של החיבוק, בעיקר לנוכח הדמות המשתוקקת למגע. כלומר, הפער הזה יוצר קריאה או הזמנה עבור הקהל עצמו לדון בחשיבותה של החמלה.

למרות הציניות הקרה הרווחת אצל לוין, נראה כי גם הוא מבין לעומק את כוחו של החיבוק ואת תפקידו המנחם והמרפא של המגע כאפשרות להקלת הסבל וחציית המרחב האנוכי אל עבר זה האנושי. החיבוק אצל לוין מבטא זיקה אנושית וחמלה שאליה משתוקקות כל דמויותיו, גם כאשר מדובר בדמויות חזקות המוצאות נחמה בידיהן של דמויות נחותות מהן. כך למשל המלך במחזה מתאבל ללא קץ, המוצג על בימת התיאטרון הקאמרי בימים אלה, מוצא מזור ונוחם בזרועותיה של האחות הרחמנייה. הרקע לכך הוא מות בנו של המלך, שבעקבותיו המלך מאבד את שפיותו מרוב צער. לעומת מומחי הנפש והרפואה, האחות אינה נתלית בספרות או במחקרים מלומדים, אלא פשוט מחבקת את המלך ומערסלת אותו בין ידיה כמי שבכוונתה לנסות ולהקל מעט את סבלו. המלך טובע בצערו, ובעודו מערער על יכולתו של החיבוק לנחם, הוא עושה את ההפך ומצביע על אופיו התרפויטי של החיבוק ועל חשיבותו:

.

מלך: למה אני מביט בך מבעד לדמעות

ותולה בך תקוות משונות?

למה אני משלה את עצמי

שאם אטמיע את עצמי בתוכך, אֶגָאל,

שיש נחמה בחיבוק,

ואם תעלה שוועה אדירה מפיות של אלף איש,

יהיה לה כוח להשיב מתים לתחייה?

ראי כמה חלש אני, נאחז בכל קור עכביש,

בעוד משקל האדמה כולה לא יספיק.

.

למרות דבריו, המלך אינו מרפה ונשאר מעורסל בידי האחות. למרות הגישה הרציונאלית שהוא נוקט, אין הוא מסוגל להרפות מן האחות, כראיה לכך שיש במגע החומל כדי להקל את כאבו. גם אם החיבוק לא יחזיר את המצב לקדמותו ולא יחיה את בן המלך, הרי הוא שואב ממנו הקלה ונחמה. כך נכתב בהוראות הבמה: "מנשק את ידיה בלהט, טומן את ראשו בחיקה. היא מחבקת אותו". תמיכה לדברים האלה עולה גם מדבריה של האחות אל המלך, כשהשניים מחובקים:

.

אחות: וכמה צדקת, גוף חבוק בגוף,

וכולנו יחד, החיים והמתים,

רק פרטים קטנים

בתמונה האחת הגדולה.

.

המלך מגלה את כוחו של המגע האנושי, את כוחו של החיבוק, כמו אוויר לנשימה, כרגע של הקלה גם אם רגעית ומזערית. או כפי שניתן לסכם זאת באמצעות דבריו של מרטין בובר: ״העולם אינו בר־הבנה אבל הוא בר־חיבוק״ (Poniting the Way, Harper, 1957, p. 27).

חרף נוכחות המוות והרוע שביצירותיו, לוין אינו פוסח על החמלה כאפשרות ריאלית אשר רואה בזולת חלק מתמונה אחת גדולה. בכך לוין מנכיח תדיר את המתח הדיאלקטי ביחס לטבע האנושי, טוב מול רע, אכזריות וניצול מול חמלה ואחווה, כסוג של דיאלוג פתוח ביחס לחיינו היומיומיים, כאתגר פנימי שבו אנו, נמעני היצירה, אמורים לבחור ולהכריע כיצד ייראו חיינו.

.

ד"ר אסף אוזן, חוקר ספרות השוואתית, אתיקה ותיאטרון. הרשימה מבוססת על עבודת הדוקטורט שלו, העוסקת בבחינת תפקידה של החמלה במרחבי קיום אכזריים באמצעות עיונים פילוסופיים ביצירותיו של חנוך לוין. העבודה נכתבה במסגרת היחידה ללימודים בינתחומיים בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מורן בנית במסה על האב והיעדרו ביצירתה של רונית מטלון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן