.
מה שאני כן זוכרת
אורית גרוס
.
את דוקטור ברגר ראיתי במפגשים משפחתיים. אני זוכרת שהרופא ואשתו היו אנשים גבוהים שתמיד חייכו. אימא אמרה שהם פרסומת מהלכת לשיניים לבנות ובריאות. הייתי בת שבע, אולי בת שמונה, כשאימא לקחה אותי לביקור ראשון במרפאה שלו.
אימא דאגה לא רק לשיניים שלי. בכל הזדמנות היא הזכירה לי להזדקף, למשוך את השכמות לאחור, להבליט את החזה, להרים את המבט מהרצפה או מהמדרכה ולהביט קדימה ורחוק. אימא חששה שאהיה כפופה כמו סבתא. גם לעיניים שלי היא דאגה. מדי יום הלכנו לקיוסק של מנשה ברחוב הרצל. האישה של מנשה עמדה ליד הפירות והירקות, סחטה אותם, מזגה את המיץ לכוסות זכוכית וניגבה את הידיים על הסינר שלה, שנראה לי כמו בריסטול לבן מרוסס בכתום ואדום. לא אהבתי לשתות את מיץ הגזר שהיא הכינה. בפעמים הראשונות רציתי להקיא אותו, אבל אימא אמרה שזו התרופה הכי טובה לעיניים. מנשה לא זז מהקופה, והתפקיד שלו היה לקבל כסף ולתת לאימא עודף וסיגריה מקופסה שהוא שמר על המדף, והוא תמיד אמר "במיוחד בשבילך". בקיוסק של מנשה התרגלתי לבלוע משהו שאני לא אוהבת. בכיתה ד' ראיתי כתמים צהובים על הלוח ומאז אני מרכיבה משקפיים. יותר לא שתיתי מיץ גזר.
יום אחד אימא סיפרה לי שפגשה את דוקטור ברגר, והוא הציע לבדוק את השיניים שלי. אני לא זוכרת שהתלוננתי על כאב או שמשהו לא בסדר איתן.
המרפאה הייתה בבניין מגורים בסמטה שקטה בסמוך לרחוב דיזנגוף. נסענו לשם באוטובוס קו 61. בדרך, אימא הבטיחה שבתום הביקור נשב באחד מבתי הקפה. היא בטח חשבה על סיגריה. אני חשבתי על עוגת שוקולד.
בכניסה לבניין היא עצרה מול מראה גדולה, הוציאה אודם מהתיק והדגישה את השפתיים שלה. אני חיכיתי על המדרגה הראשונה, והיא הסתכלה עליי במבט המיוחד שלה שאמר: "חכי שתגדלי". עלינו במדרגות לקומה השנייה. אימא הצביעה על הדלת מימין ואמרה "זה כאן". אני הצבעתי על הדלת משמאל כי היה שם שלט גדול עם ציור של שן. אימא אמרה בגאווה שאנחנו נכנסות דרך הדירה הפרטית של הרופא, כי אנחנו משפחה.
אישה לבושה בשמלה חומה ושיער אפור פתחה את הדלת. גם אותה ראיתי במפגשים משפחתיים, היא תמיד ישבה ליד סבתא והן הסתודדו כמו שתי חברות טובות. הלכתי אחרי אימא שהלכה אחריה, ונכנסנו לסלון גדול עם כורסאות וכריות ותמונות על הקירות וספרים. אני זוכרת שהיו שם הרבה ספרים. אני לא זוכרת אם היא דיברה אל אימא בגרמנית או ביידיש, אני לא זוכרת אם היא בכלל דיברה. אני זוכרת שהיא חייכה, והשיניים שלה היו מרוססות בצהוב ובחום. אימא התיישבה על הספה, ואני שקעתי אל תוך כורסה רכה. הרגליים שלי נשארו תלויות באוויר, את זה אני זוכרת. אולי הייתי בת שש, אולי רק בת חמש.
הדלת נפתחה, והחיוך הלבן של דוקטור ברגר הזמין אותנו להצטרף אליו. חצינו חדר קטן שאנשים ישבו בו לאורך הקירות. אותם לא הכרתי.
נכנסנו לחדר של דוקטור ברגר, והוא הצביע על כיסא מוזר באמצע החדר.
"נו, למה את מחכה", שמעתי אותה, והיד שלה שנדבקה לגב שלי דחפה אותי לעבר הכיסא הזה.
שאלתי אם אני יכולה לשבת על כיסא רגיל, והיא אמרה שדוקטור ברגר לא פינה לנו זמן יקר כדי שאני אמשיך לעמוד ליד הקיר ולשאול שאלות. היא צחקה. אני לא. אני זוכרת שהרבה פעמים אימא צחקה ואני לא. התיישבתי על הדבר הזה, והרגליים שלי נותרו תלויות באוויר.
דוקטור ברגר התקרב אליי וביקש שאפתח את הפה. פתחתי קצת, בדיוק כמו שאימא מפשקת את השפתיים כשהיא מורחת אודם.
אימא התקרבה ושאלה איך הוא יכול לראות מה קורה בפה שלי אם אני לא פותחת אותו כמו שצריך. הוא אמר שאימא צודקת והבטיח שהוא רק יסתכל על השיניים שלי ויבדוק שכולן שם ושהן צמחו בכיוון הנכון.
פתחתי לרגע, ספרתי בלב עד שלוש וסגרתי.
הוא ביקש שאפתח פעם נוספת ושלא אסגור עד שיסיים לספור את כולן. העיניים שלו נכנסו עמוק לתוך הפה שלי, וזה הכאיב.
אימא התקרבה עוד, אבל דוקטור ברגר ביקש ממנה לחזור ולשבת על הכיסא שבפינה. בסוף דוקטור ברגר הזדקף, הסתכל מעל הראש שלי ואמר: "מצטער, יש חור".
אני זוכרת שקמתי מהכיסא וחזרתי לעמוד ליד הקיר.
"ולאן את הולכת, גברת צעירה?"
אמרתי שלא כואב לי ולא אכפת לי שיש לי חור.
אני זוכרת שרציתי לצאת משם, אולי רציתי כבר לשבת עם אימא בבית קפה.
אימא אמרה לדוקטור ברגר שהיא סומכת עליו שיעשה מה שצריך, ולי היא אמרה שאני לא חוזרת הביתה עם חור. סגרתי את הפה והסתכלתי על הרצפה, ובאחת העיניים שלי התמלאו בדמעות. אימא אמרה עוד אחד מהמשפטים הקבועים שלה: "בכי לא יעזור לך". אולי היא אמרה: "תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה". אני לא זוכרת אם הייתי קטנה או גדולה, אני כן זוכרת שבכיתי בקול רם, שהסתכלתי על הרצפה ושנעלתי את הפה.
מבעד לדמעות ראיתי את השפיצים בנעליים החומות של דוקטור ברגר מתקרבים אליי. הוא הסביר שדקירה אחת קטנה תרדים את הפה ולא ארגיש דבר. שמעתי אותו שואל את אימא אם היא רוצה לצאת מהחדר. היא כנראה לא רצתה, כי הוא אמר לה לשבת בשקט ולא להתערב.
"תסתכלי עליי, עכשיו תסתכלי עליי", והחזיק את הסנטר שלי והטה אותו מעלה.
עשיתי מה שהוא אמר והסתכלתי על הגבות המחודדות שלו שכמעט נפגשו, ולא הבחנתי בכף היד שלו, שעפה כמו טיל ונדבקה אל הלחי שלי.
שקט גדול נפל על החדר. אפילו אימא שלי לא דיברה. אולי ניגבתי את העיניים בחולצה, כמו שנהגתי לעשות כשגמרתי לבכות. ניגשתי לכיסא המיוחד, התיישבתי עליו ופתחתי פה גדול.
הרגליים שלי נשארו באוויר.
"בושות את עושה לי! בושות!" היא אמרה כשישבנו באוטובוס חזרה הביתה.
הדבקתי את המצח לחלון, הפניתי אליה את הגב והשכמות והסתכלתי על האנשים שהלכו ברחוב. אני זוכרת שהם נראו כפופים. אף אחד לא ניסה להזדקף.
.
אורית גרוס פרסמה ארבעה ספרי פרוזה: "סיפורים מאחורי הגב" (כרמל, 2003), "קליפות שקופות" (כרמל, 2006), "רצפת חול" (הקיבוץ המאוחד, 2012), "אספת דיירים" (כרמל, 2019). שותפה ליצירות המחול GO ו־Blue Zone עם הכוראוגרפית גלית ליס. סיפורה "סוגרת" התפרסם בגיליון 26 של המוסך.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "השכנה", סיפור מאת קרן להמן