.
פיצול אישי
זהבה כלפה
.
בשעה שתיים־עשרה בלילה הוא בא לחדר השינה, היא שכבה במרכז המיטה, משני צידיה הילדים שנרדמו מזמן. הוא אמר שהלב שלו דופק בקצב לא ברור וממש כואב לו. "אני הולך לבית חולים," הוא הביט בה היישר לתוך העיניים, הזרועות שלו נחות קרוב לגוף שלו, חולצת טריקו לבנה. "טוב, תיקח טלפון איתך," היא אמרה בשלווה מוזרה.
היא נשכבה שוב בחזרה, נדחקת למקומה באמצע אחרי שכיוונה את השעון המעורר בטלפון לשעה שש, ואז הניחה על אותו על קוביית העץ שעמדה סמוך למיטה.
כבר כמה ימים שהם לא יצאו מהבית. הוא אמר שזה מסוכן עכשיו ועדיף לחכות. אחרי יומיים, כשנגמר חלב הסויה והוא לא הרשה לה לצאת לקנות, כלומר לצאת לכמה דקות בודדות, היא הבינה שהם צריכים עזרה, אבל מִמי, היא לא ידעה אל מי לפנות ומי יאמין לה עם הגרמנית המשובשת והמראה המזרח־תיכוני שלה.
"רק נלך לאכול נודלס, בסינית הקרובה." – "לא, את לא מבינה שזה מסוכן. משהו יכול לקרות," הוא הדגיש את המשפט עם היד קדימה. הטלפון ביד שלה הושט גם כן קדימה, היא החליטה להקליט אותו כדי שמישהו יאמין לה. הוא בכלל לא שם לב. "מה יכול כבר לקרות?" היא שאלה שוב. "כולה מדובר ברחוב אחד." – "משהו," הוא הדגיש בקול רם ונחרץ, "משהו," כולו מזיע. ״משהו עלול לקרות.״
בלילה, כשהחליט ללכת לבית החולים, היא הניחה שהם בדרך הנכונה. הם, הרופאים יגלו ממה הוא סובל, מה הפחדים האלו שעטפו אותו פתאום, כמו שמיכה בלי אוויר.
הוא יצא מהבית, עבר את החצר החשוכה, משמאלו ניצבו בשורה אחת ארוכה זוגות אופניים. הוא התלבט אם ללכת ברגל, מרחק של חצי שעה בערך. על המדרכה ברחוב קייזר פרידריך הוא הביט לצדדים והתלבט. מצידו הימני הפאב שנקרא סטוקר, בחוץ יושבים אנשים סביב שולחנות עגולים. מוזיקה נשפכת החוצה מהפאב, קולות של צחוקים ודיבורים. הוא שוב הזיע, חשש מפני יצירת קשר עין, להישיר מבט. מונית, הוא החליט. הוא פנה לצד השני של הרחוב, שם בשורה ארוכה עמדו מוניות באופן קבוע וחיכו לנוסעים. הלב עדיין כאב. הנהג שאל לאן והתחיל בנסיעה. הוא מסר לו את הכתובת וזרק מבט החוצה מהחלון לעבר הפאב, כשהם עברו על פניו. אל האנשים המשוחחים שם וצוחקים.
בבית החולים, חדר המתנה בשעה שתים־עשרה וחצי, הוא חיכה לבדו. הרופא התורן ניגש אליו והוביל אותו לחדר בדיקות. הוא התיישב על מיטת הבדיקה וסיפר לרופא שיש לו כאב בחזה והדופק ממש מכאיב, כבר כמה ימים זה ככה. הרופא בדק את קצב הלב, שהיה גבוה מהרגיל וחזר על הדברים שהוא מסר, "כבר כמה ימים זה ככה," ואז סיכם ואמר שעליו לנוח, זה הכול. הוא יצא החוצה אל הגן הגדול במרכז בית החולים, עבר את הכניסה המוארת והחליט לחזור ברגל הביתה.
ביציאה מבית החולים הוא הרגיש שמישהו עוקב אחריו. בעצם לא רק מישהו, אלא יש נוסף על כך קבוצת סוכנים שעוקבים אחרי ה"מישהו" הזה שעוקב אחריו, ובעצם שומרים עליו. הוא הרגיש את הנוכחות הזאת סביבו, ושיחק אותה כאילו הוא לא מודע לה, כאילו מבחינתו הכול בסדר. בירידה מהווסט אנד לכיוון גן המשחקים פטרסון אונד פינדוס הוא החליט לבדוק אם הכול בראש שלו או שיש לזה אחיזה במציאות. ברחוב הממשיך פנימה, רחוק מהכביש הראשי, וליד הסופרמרקטים לידל ופֶּני שניצבים צמודים בחושך הוא בחר פינה שקטה וחשוכה וחיכה למישהו הזה. הלב שלו דפק חזק מדי, החולצה שהתייבשה נרטבה שוב מזיעתו. הוא ניגב את העיניים וניסה להקשיב למרות השקט. מישהו יבוא, יהיו קולות של צעדים, הוא חיכה לאורב הזה, חיכה לבוקס בפרצוף, אולי לירייה. ככה במשך חצי שעה בערך, הוא הקשיב לשקט וחיכה למתקפה. הלב שלו הכאיב לו, הפעימות כמו דופקות על החזה ומאיימות עליו מבפנים.
בסביבות השעה שתיים בלילה הוא הניח שתי אפשרויות, כנראה אין אף אחד, או שיש אבל הנ"ל החליט שלא לתקוף היום, והוא המשיך הביתה, דרך השדרה שבה משחקים מבוגרים בסופי שבוע בכדור ברזל קטן ומגלגלים אותו קדימה לאיזו מטרה לא ברורה. קבוצות־קבוצות, לאורך השדרה המסתיימת בדיוק מול הפסלים מברונזה של משפחת שרלוטה מטירת שרלוטנבורג. הוא המשיך בחשכה לכיוון קייזר פרידריך שטרסה, ערב יום חמישי, הקיוסק ליד הדירה שבה גרו פעם עדיין פתוח ולידו ניצב שולחן עגול בצבע אדום, מואר מעט מהאור שנשפך החוצה.
בכניסה לחצר, ליד הפאב הסגור כעת, הוא מהסס להיכנס פנימה לקטע החשוך, הלב שוב פועם והוא מנגב את הזיעה מהפנים. שוב שורה ארוכה של אופניים ניצבים, הפעם מימינו, הוא מביט אחורה, מהסס מעט ואז מחליט להיכנס אל החושך, כאילו אף אחד לא מאחוריו, כאילו אף אחד לא מחכה לו שם.
.
זהבה כלפה, ילידת מושב עלמה שבמרום הגליל, מתגוררת עם משפחתה בברלין. סיפורים ושירים מפרי עטה התפרסמו בעברית, באנגלית ובגרמנית. ספר שיריה הראשון, ״לאן כל זה הולך״, ראה אור בהוצאת עיתון 77 בשנת 2020. סיפור פרי עטה התפרסם בגיליון 81 של המוסך.
.
» עוד קצר, בגיליון קודם של המוסך: רשימות קצרות מאת מאיה בז'רנו
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
