קצר | צל כבד

"ביציאה מבית החולים הוא הרגיש שמישהו עוקב אחריו. בעצם לא רק מישהו, אלא יש נוסף על כך קבוצת סוכנים שעוקבים אחרי ה'מישהו' הזה שעוקב אחריו, ובעצם שומרים עליו." סיפור קצר מאת זהבה כלפה

רם סמוכה, פתוח (מיצג רישום), לונדון, 2012

.

פיצול אישי

זהבה כלפה

.

בשעה שתיים־עשרה בלילה הוא בא לחדר השינה, היא שכבה במרכז המיטה, משני צידיה הילדים שנרדמו מזמן. הוא אמר שהלב שלו דופק בקצב לא ברור וממש כואב לו. "אני הולך לבית חולים," הוא הביט בה היישר לתוך העיניים, הזרועות שלו נחות קרוב לגוף שלו, חולצת טריקו לבנה. "טוב, תיקח טלפון איתך," היא אמרה בשלווה מוזרה.

היא נשכבה שוב בחזרה, נדחקת למקומה באמצע אחרי שכיוונה את השעון המעורר בטלפון לשעה שש, ואז הניחה על אותו על קוביית העץ שעמדה סמוך למיטה.

כבר כמה ימים שהם לא יצאו מהבית. הוא אמר שזה מסוכן עכשיו ועדיף לחכות. אחרי יומיים, כשנגמר חלב הסויה והוא לא הרשה לה לצאת לקנות, כלומר לצאת לכמה דקות בודדות, היא הבינה שהם צריכים עזרה, אבל מִמי, היא לא ידעה אל מי לפנות ומי יאמין לה עם הגרמנית המשובשת והמראה המזרח־תיכוני שלה.

"רק נלך לאכול נודלס, בסינית הקרובה." – "לא, את לא מבינה שזה מסוכן. משהו יכול לקרות," הוא הדגיש את המשפט עם היד קדימה. הטלפון ביד שלה הושט גם כן קדימה, היא החליטה להקליט אותו כדי שמישהו יאמין לה. הוא בכלל לא שם לב. "מה יכול כבר לקרות?" היא שאלה שוב. "כולה מדובר ברחוב אחד." – "משהו," הוא הדגיש בקול רם ונחרץ, "משהו," כולו מזיע. ״משהו עלול לקרות.״

בלילה, כשהחליט ללכת לבית החולים, היא הניחה שהם בדרך הנכונה. הם, הרופאים יגלו ממה הוא סובל, מה הפחדים האלו שעטפו אותו פתאום, כמו שמיכה בלי אוויר.

הוא יצא מהבית, עבר את החצר החשוכה, משמאלו ניצבו בשורה אחת ארוכה זוגות אופניים. הוא התלבט אם ללכת ברגל, מרחק של חצי שעה בערך. על המדרכה ברחוב קייזר פרידריך הוא הביט לצדדים והתלבט. מצידו הימני הפאב שנקרא סטוקר, בחוץ יושבים אנשים סביב שולחנות עגולים. מוזיקה נשפכת החוצה מהפאב, קולות של צחוקים ודיבורים. הוא שוב הזיע, חשש מפני יצירת קשר עין, להישיר מבט. מונית, הוא החליט. הוא פנה לצד השני של הרחוב, שם בשורה ארוכה עמדו מוניות באופן קבוע וחיכו לנוסעים. הלב עדיין כאב. הנהג שאל לאן והתחיל בנסיעה. הוא מסר לו את הכתובת וזרק מבט החוצה מהחלון לעבר הפאב, כשהם עברו על פניו. אל האנשים המשוחחים שם וצוחקים.

בבית החולים, חדר המתנה בשעה שתים־עשרה וחצי, הוא חיכה לבדו. הרופא התורן ניגש אליו והוביל אותו לחדר בדיקות. הוא התיישב על מיטת הבדיקה וסיפר לרופא שיש לו כאב בחזה והדופק ממש מכאיב, כבר כמה ימים זה ככה. הרופא בדק את קצב הלב, שהיה גבוה מהרגיל וחזר על הדברים שהוא מסר, "כבר כמה ימים זה ככה," ואז סיכם ואמר שעליו לנוח, זה הכול. הוא יצא החוצה אל הגן הגדול במרכז בית החולים, עבר את הכניסה המוארת והחליט לחזור ברגל הביתה.

ביציאה מבית החולים הוא הרגיש שמישהו עוקב אחריו. בעצם לא רק מישהו, אלא יש נוסף על כך קבוצת סוכנים שעוקבים אחרי ה"מישהו" הזה שעוקב אחריו, ובעצם שומרים עליו. הוא הרגיש את הנוכחות הזאת סביבו, ושיחק אותה כאילו הוא לא מודע לה, כאילו מבחינתו הכול בסדר. בירידה מהווסט אנד לכיוון גן המשחקים פטרסון אונד פינדוס הוא החליט לבדוק אם הכול בראש שלו או שיש לזה אחיזה במציאות. ברחוב הממשיך פנימה, רחוק מהכביש הראשי, וליד הסופרמרקטים לידל ופֶּני שניצבים צמודים בחושך הוא בחר פינה שקטה וחשוכה וחיכה למישהו הזה. הלב שלו דפק חזק מדי, החולצה שהתייבשה נרטבה שוב מזיעתו. הוא ניגב את העיניים וניסה להקשיב למרות השקט. מישהו יבוא, יהיו קולות של צעדים, הוא חיכה לאורב הזה, חיכה לבוקס בפרצוף, אולי לירייה. ככה במשך חצי שעה בערך, הוא הקשיב לשקט וחיכה למתקפה. הלב שלו הכאיב לו, הפעימות כמו דופקות על החזה ומאיימות עליו מבפנים.

בסביבות השעה שתיים בלילה הוא הניח שתי אפשרויות, כנראה אין אף אחד, או שיש אבל הנ"ל החליט שלא לתקוף היום, והוא המשיך הביתה, דרך השדרה שבה משחקים מבוגרים בסופי שבוע בכדור ברזל קטן ומגלגלים אותו קדימה לאיזו מטרה לא ברורה. קבוצות־קבוצות, לאורך השדרה המסתיימת בדיוק מול הפסלים מברונזה של משפחת שרלוטה מטירת שרלוטנבורג. הוא המשיך בחשכה לכיוון קייזר פרידריך שטרסה, ערב יום חמישי, הקיוסק ליד הדירה שבה גרו פעם עדיין פתוח ולידו ניצב שולחן עגול בצבע אדום, מואר מעט מהאור שנשפך החוצה.

בכניסה לחצר, ליד הפאב הסגור כעת, הוא מהסס להיכנס פנימה לקטע החשוך, הלב שוב פועם והוא מנגב את הזיעה מהפנים. שוב שורה ארוכה של אופניים ניצבים, הפעם מימינו, הוא מביט אחורה, מהסס מעט ואז מחליט להיכנס אל החושך, כאילו אף אחד לא מאחוריו, כאילו אף אחד לא מחכה לו שם.

.

זהבה כלפה, ילידת מושב עלמה שבמרום הגליל, מתגוררת עם משפחתה בברלין. סיפורים ושירים מפרי עטה התפרסמו בעברית, באנגלית ובגרמנית. ספר שיריה הראשון, ״לאן כל זה הולך״, ראה אור בהוצאת עיתון 77 בשנת 2020. סיפור פרי עטה התפרסם בגיליון 81 של המוסך.

.

» עוד קצר, בגיליון קודם של המוסך: רשימות קצרות מאת מאיה בז'רנו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

לך ישר, לך לבד, אל תפחד: יוני רכטר בן 70

דיברנו עם יוני רכטר, היוצר האהוב, על תחילת דרכו המוזיקלית, על הסיפור מאחורי "שיר נבואי קוסמי עליז" (זו באמת בדיחה פנימית?) ועל הגעגועים לעלי מוהר. וגם: מה הוא מאחל לעצמו בהגיעו לגיל 70?

יוני רכטר, צלם אילן בשור

כְּמוֹ עַמּוּד עָנָן, כָּךְ תֵּלֵךְ לִפְנֵי הָעֵדֶר
תָּבִין הַכֹּל, תֵּדַע, לֹא תֹּאמַר מִלָּה אַחַת
כְּמוֹ עַמּוּד עָשָׁן תֵּעָלֵם בְּתוֹךְ הַחֶדֶר
מַשֶּׁהוּ בְּךָ יֹאמַר לְךָ הַמְשֵׁךְ
בְּדַרְכְּךָ.

כְּמוֹ שְׁבִיל הֶחָלָב שֶׁחוֹצֶה אֶת הַשָּׁמַיִם
אַתָּה הוֹלֵךְ יָשָׁר, לֹא שָׂם לֵב לַכּוֹכָבִים
שֶׁזּוֹהֲרִים כְּדֵי לְסַנְוֵר אֶת הָעֵינַיִם
מַשֶּׁהוּ בְּךָ יֹאמַר לְךָ הַמְשֵׁךְ
בְּדַרְכְּךָ.

הוֹ, לֵךְ יָשָׁר
לֵךְ לְבַד,
אַל תִּפְחַד.
אוֹהוֹ אוֹהוֹ אוֹ.
אַל תִּכְעַס,
לֵךְ תָּמִים,
לֵךְ אֶחָד.

כְּמוֹ אֲוַז הַבַּר שֶׁחוֹלֵף בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב
הוּא טָס בְּרֹאשׁ הַחֵץ, לֹא נִרְתָּע מִן הַמֶּרְחָק
וְהָאִינְסְטִינְקְט מַרְאֶה וּבוֹרֵא לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ
מַשֶּׁהוּ בְּךָ יֹאמַר לְךָ הַמְשֵׁךְ
בְּדַרְכְּךָ.

כְּמוֹ בְּרִיזִ'יט בַּרְדּוֹ שֶׁתָּפְסָה כְּבָר אֶת הָעֵסֶק
הִשְׁאִירָה מֵאָחוֹר אֶת הַטּוֹב וְאֶת הָרַע
וְעַל הָעִנְיָנִים הִיא צוֹפָה מִן הַמִּרְפֶּסֶת
מַשֶּׁהוּ בְּךָ יֹאמַר לְךָ
הַפְסֵק.

בְּלִי לְהִתְכַּוֵּן תֵּן לְעַצְמְךָ לָלֶכֶת
כָּל הַחִשּׁוּבִים יִגָּמְרוּ מֵאֲלֵיהֶם
כְּמוֹ הָעֵץ שֶׁקָּם לִתְחִיָּה מִן הַשַּׁלֶּכֶת
מַשֶּׁהוּ בְּךָ יֹאמַר לְךָ
הַמְשֵׁךְ

("שיר נבואי קוסמי עליז", מילים: יוני רכטר ועלי מוהר)

 

כשיוני רכטר, מגדולי היוצרים בתרבות הישראלית, חוגג 70, גם אנחנו מתרגשים איתו. אז לרגל יום הולדתו גלגלנו שיחה עם רכטר – המלחין, הפזמונאי, הנגן והזמר החתום על כמה מיצירות המופת של המוזיקה הישראלית. מכיוון שמדובר באחד היוצרים הפוריים ביותר שידעה ארצנו ובלתי אפשרי להקיף בכתבה אחת את כל יצירתו המשובחת, בחרנו להתמקד בשיר אחד אהוב במיוחד: "שיר נבואי קוסמי עליז". השיר מסמל את שיתוף הפעולה הפורה, הנפלא והייחודי שהיה לרכטר עם הפזמונאי והחבר עלי מוהר המנוח, שבסוף נובמבר נציין 15 שנה לפטירתו.

יוני רכטר נולד בתל אביב של סוף שנת 1951 לאימא שרה שפיר ולאבא האדריכל יעקב רכטר. הוריו נפרדו בגיל צעיר, והוא גדל בבית אימו. אך נראה שאת האהבה למוזיקה ספג דווקא מאביו, שניגן בעצמו. אחרי גישושים ראשונים בפסנתר וכמה שיעורים אצל מורה שכונתית, לקח אותו אביו ללמוד נגינה אצל אליהו בודיקוב. "אצלו יותר התחלתי לעבוד על יצירות קלאסיות", נזכר רכטר.

הוא מעולם לא חלם להיות פסנתרן מקצועי. בילדותו ובנעוריו התעניין בכדורסל, בנות וגם מוזיקה. ובכל זאת ההתמדה והלמידה פתחו דלתות ליצירה, ובגיל 16 כבר הלחין רכטר את מילות השיר "דמעות של מלאכים" בשיתוף עם דן מינסטר, חברו לספסל הלימודים ב"תיכון חדש" בתל אביב.

רכטר מעיד שכבר כילד תמיד חיפש טקסטים להלחנה. רבים מהם איתר בספרי שירה שמצא בבית – יהודה עמיחי, לאה גולדברג ואברהם חלפי היו החשודים המיידיים. טקסטים אחרים חיבר עם חבריו. בצבא שובץ ללהקת חיל התותחנים, ותוך כדי השירות כבר למד באקדמיה למוזיקה. עם שחרורו הוזמן להיבחן ללהקה חדשה שעשתה אז את צעדיה הראשונים בהחלט, להקת כוורת. בבית הוריו של דני סנדרסון בסביון קיבל רכטר מסנדרסון קסטה והתבקש ללמוד את תוכנה. הייתה זאת הגרסה הגולמית הראשונה לאלבום סיפורי פוגי, שיצא ב־1973. ועם זאת בכוורת עדיין לא השתתף ממש בהלחנה. אבל ב־1976 התפרקה הלהקה ("אף אחד לא פירק את כוורת. זה קרה מעצמו", רכטר מבהיר), והוא חיפש אפיקי יצירה חדשים.

התיאטרון העממי – א. דשא (פשנל) מציג: להקת כוורת. מתוך אוסף הכרזות בספרייה הלאומית

מעט לפני סוף דרכה של כוורת הוציא עם חברו המוזיקאי אבנר קנר את האלבום הפרוגרסיבי ארבע-עשרה אוקטבות. בשלב הזה החל רכטר, בן 24 בלבד, לשתף פעולה עם מי שנראה לו אז המאסטר הגדול, אריק איינשטיין. השניים יצרו ביחד את האלבום האהבה פנים רבות לה (1976). "עטור מצחך", תוצר מופלא של שיתוף הפעולה בין איינשטיין לרכטר בתקופה ההיא, נחשב לעוד אחת מהפסגות הלא מושגות של המוזיקה הישראלית. השיר פורסם לראשונה ב־1977 באלבום של איינשטיין, ונכלל גם באלבומם המשותף משנת 1988, משירי אברהם חלפי. המילים השורטות של המשורר אברהם חלפי מוצמדות למנגינה הנפלאה של רכטר, המשרה על מילותיו של האהוב הנכזב בשיר אווירת קדושה שממנה ביקש להתקרב ולהתרחק בו־זמנית ("לֹא נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ").

מתי קרה המפגש עם עלי מוהר? היה זה בזמן ההקלטות לשיר "שיעור מולדת" של כוורת. אפרים שמיר הכיר את מוהר והזמין אותו. הכימיה בין רכטר למוהר הייתה מיידית, ובמילותיו של רכטר: "גילינו שיש לנו איזה דיבור יחד". מוהר ואורי קליין (לימים מבקר הקולנוע של "הארץ") כתבו באותם הימים מחזמר, ומוהר ביקש מרכטר להלחין. רכטר הסכים מייד. שניים מהשירים מצאו את דרכם לאלבום הסולו הראשון של רכטר, התכוונות: "שוב היא כאן" ו"בית קפה קטן". אומנם המחזמר לא התרומם, אבל החברות והעבודה המשותפת של השניים התחילו שם ובהחלט העפילו לפסגת המוזיקה הישראלית.

שיתוף הפעולה הממושך בין מוהר ורכטר הוליד שני אלבומים משותפים – בגובה העיניים ו-מחשבות ואפשרויות; עשר שנים של הופעות ביחד; כתיבה משותפת לתיאטרון; "וגם קצת לקולנוע", מחדד רכטר, "קשת רחבה של אפשרויות". שאלנו את רכטר איך התפתחה ההרמוניה הייחודית שכל כך אפיינה את החיבור ביניהם, וכך הוא מסביר:

לעלי ולי היה חיבור טוב מאוד מתחילת הדרך. היו לנו אהבות משותפות בנושאים רבים וגם טעם דומה והשקפת עולם די דומה. המוזיקליות של עלי היתה יוצאת דופן, וכך מצאתי שהטקסטים שלו מבטאים דברים שאליהם התכוונתי אך לא יכולתי לבטא, והוא הרגיש הרגשה דומה ביחס למוזיקה שלי.

בדיוק להיבט הזה בעבודה המשותפת עם מוהר רכטר עדיין מתגעגע, עשור וחצי אחרי פטירתו של מוהר: "אני מתגעגע להבנה האינטואיטיבית שהייתה בשיתוף הפעולה בינינו, לזה שעלי הביא אותי למקומות לא צפויים בהלחנה, וכמובן לעלי החבר הקרוב".

אלבומם המשותף השני והאחרון, "מחשבות ואפשרויות". הד ארצי, 1995

נחזור ל"שיר נבואי קוסמי עליז", שמאז ומתמיד עורר הרבה סקרנות. נדמה ששוב ושוב נכתב על השיר כאילו הוא בדיחה פרטית בין רכטר לבין מוהר. אך לא כך היה. רכטר מנפץ את המיתוס וחושף את האמת: "השיר נכתב דווקא ברצינות. שמו של השיר הוא אולי קצת מצחיק כי הוא מתייחס לכל בית בטקסט שלו: שיר נבואי (עמוד ענן) קוסמי (שביל החלב) עליז (בריז'יט בארדו)". רכטר גם שמח על המשמעויות השונות שקיבל השיר עם השנים: "אני יודע שהשיר עודד אנשים שהיו במצבי מצוקה, והפזמון שלו היווה עבורם מעין מוטו מחזק".

כמו ביצירות רבות אחרות פרי שיתוף הפעולה שלהם, גם השיר הזה נולד בתהליך משותף ומורכב. לצד הלחן שחיבר, גם המילים הראשונות היו של רכטר. "כפי שקורה לי פעמים רבות", משחזר רכטר את כתיבת "שיר נבואי קוסמי עליז", "חלק מהשיר יוצא לי עם מילים, ואז אני נתקע מבחינת הטקסט. הבית הראשון של השיר הזה נולד עם המנגינה, כלומר על ידיי, אך לא ידעתי איך להמשיך". רכטר מספר שפנה למוהר, שותפו ליצירה, והוא שהשלים את התמונה המלאה המוכרת לנו:

עלי בתבונתו המשיך את השיר לקשת רחבה של דימויים: שביל החלב, אווז הבר וגם בריז'יט בארדו, שבתקופה שבה כתבנו את השיר פרשה ממשחק והקדישה את זמנה לטיפול בחיות. הבית האחרון, 'בלי להתכוון' וכו', מתייחס לאלבום הראשון שלי, 'התכוונות', ואומר: תזרום באופן טבעי עם כל מה שעולה בך, לך עם הרגש ואל תוותר על רצונותיך בגלל מחשבות שמבלבלות אותך.

זה גם המסר שבו מסתיימת השיחה שלנו. עכשיו, כשרכטר הגיע לגיל 70, אנחנו שואלים אותו מה עוד לא עשה ומה הוא עוד רוצה לעשות. ועל כל אלה הוא עונה: "אין לי תשובה חד־משמעית. נראה לי שהדברים זורמים לשביעות רצוני, אני מקווה שאוכל להמשיך בצורה זו". אנחנו בהחלט שותפים לתקווה הזאת.

אמני ישראל מבקשים: דחילאק, תנו לשלום סיכוי!

אורי זוהר הוביל, אריק איינשטיין זימר, שלום חנוך ניצח, וכל אמני ישראל ניסו לשיר יחד שיר של ג'ון לנון. מסשן הקלטה של כמה שעות נותר קטע של כ-14 דקות, ואנחנו עדיין מנסים לענות על השאלה: האם המוזיקה תביא את השלום?

1

ב-1 ביוני 1969 הגיעו עשרות עיתונאים ולא מעט ידוענים לחדר מלון אחד, במלון "המלכה אליזבת" שבמונטריאול, קנדה. היו שם מוזיקאים, משוררים, רבי יהודי ופסיכולוג תומך שימוש ב-LSD. על המיטה שבמרכז החדר שכבו שניים מהאנשים המפורסמים ביותר בעולם באותה עת: ג'ון לנון ויוקו אונו.

באותם ימים השתוללה באסיה מלחמת וייטנאם, ולנון ואונו ביקשו למחות נגד המלחמה המיותרת בעיניהם. בשלב הזה שהו השניים במיטה הזאת כבר יותר משבוע. כלי התקשורת עלו אליהם לרגל – ביניהם גם נציג ישראלי, עקיבא נוף, ח"כ ופזמונאי. נוף שכנע את לנון לספק הקלטה בלתי נשכחת של שיר שכתב על ירושלים.

באותו יום אביב סידרו השניים ארבעה מיקרופונים מסביב לחדר, חיברו טייפ פשוט בעל ארבעה ערוצים, ובעזרתם של המוזמנים שהגיעו לחדרם, הם הקליטו שם את השיר שהפך אחר כך לסמל: "תנו צ'אנס לשלום" (Give Peace A Chance).

1
ג'ון לנון ויוקו אונו בהקלטת השיר Give Peace A Chance, 1969. מתוך ויקיפדיה

השיר הפך מיד ללהיט בקרב מתנגדי מלחמת וייטנאם, והגיע למקום השני במצעד הפזמונים הבריטי. זה היה הסינגל הראשון שכתב לנון לבד, בימי הדמדומים של להקת הביטלס. בהמשך יכתוב, לבד ועם יוקו אונו, עוד כמה שירים שיביעו את תקוותם לשלום ולסיומה של מלחמת וייטנאם.

מתברר שהתקווה לשלום עוררה הדים לא רק בבריטניה ובארצות הברית, אלא התגלגלה גם לישראל של סוף שנות השישים. בדרך כלל נהוג לומר על ישראל שטרנדים ומגמות עולמיות מגיעים אלינו עשור מאוחר יותר. איכשהו, דווקא בישראל של אחרי מלחמת ששת הימים, Give Peace A Chance מצא את מקומו מהר מאוד אל עולם התרבות המקומי.

1
אמני ישראל באולפן בזמן הקלטת "תנו צ'אנס לשלום". כמה מהמשתתפים תצליחו לזהות? מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

נראה שכל זה היה בזכותו של אחד, אורי זוהר. הוא זה שקלט את גודל השעה, והוא זה שיזם את האירוע עליו אנו מספרים פה. כארבעה חודשים אחרי ההקלטה המפורסמת של ג'ון ויוקו, בסוף ספטמבר 1969, הזמין זוהר כמה חברים ל"אולפני אשל" ברחוב פרוג בתל אביב. הוא ביקש להקליט גרסה עברית לשיר. באוספי הספרייה הלאומית מצאנו אוצר של ממש – כ-100 תמונות שתיעדו את ההקלטה המיוחדת הזאת, כולן של סוכנות הידיעות י.פ.פ.א, מתוך ארכיון דן הדני. מאיר אשל, מבעלי האולפנים שנקראו אז "ישראקול", ניצח על ההקלטה.

1
אורי זוהר מנצח על המקהלה. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"אורי יזם את זה יחד עם בועז דוידזון, צבי שיסל ואחרים", סיפר לנו רפי אשל, בנו של מאיר. "הם נכנסו לבית הקפה 'כסית' שהיה ליד האולפן והזמינו את כל מי שהיה שם, כל מי שישב לשתות משהו אחרי ההצגות וההופעות שלהם. כולם באו".

אורי זוהר לא היה תמים. בפתח ההקלטה הוא ביקש להבהיר: "אנחנו שרים לא בגלל זה שאנחנו מטומטמים. אנחנו שרים את זה ואנחנו יודעים שאנחנו, מצבנו קצת שונה. שלא תהיה פה שום טעות לחשוב שאנחנו נמצאים באנגליה ואנחנו עושים חגיגה בקשר לשלום". משם פוצחים כל הנוכחים בשירת הפזמון: "יאללה ביחד, תנו צ'אנס לשלום".

1
מאיר אשל (מימין), סטן סולומון מהצ'רצ'ילים, ושמעון וויסמן, טכנאי ושותף באולפנים, בזמן ההקלטה שנערכה באולפני "ישראקול" בתל אביב. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מי היו אותם נוכחים? מי לא. קודם כל ראשי החבורה שנקראה אז "הגר": אורי זוהר, אריק איינשטיין, צבי שיסל ושלום חנוך. היו שם גם רבקה מיכאלי, יוסי בנאי, דן בן אמוץ, בומבה צור, ישראל גוריון, ציפי שביט, דורי בן זאב, אילנית (ובעלה אז, שלמה צח, "'אילן"), אבי טולדנו, חנן יובל, אלונה איינשטיין, גבי ברלין, שלמה וישינסקי, בועז דוידזון ועוד רבים רבים אחרים. בסך הכל 42 אמנים ואמניות שהתייצבו לשירה, ועל הדרך גם שתו ביחד כוסית וויסקי או שתיים (או שלוש) – על פי עדויות הנוכחים במקום.

1
אריק איינשטיין, בומבה צור, אורי זוהר (בגבו למצלמה) מקליטים את "תנו צ'אנס לשלום". צילום: עוזי קרן, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
מימין לשמאל: בומבה צור, ישראל גוריון, רבקה מיכאלי ודן בן אמוץ, בזמן הקלטת "תנו צ'אנס לשלום". צילום: עוזי קרן, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
בתמונה, מימין לשמאל: שלום חנוך, ציפי שביט, בומבה צור, ישראל גוריון, תיקי דיין, שלמה וישינסקי. על הרצפה: רבקה מיכאלי, אורי זוהר. מאחור אפשר לראות את צבי שיסל וגברי בנאי. מזהים ומזהות משתתפים נוספים? מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
בתמונה, מימין לשמאל: שלמה וישינסקי בגבו למצלמה, אריק איינשטיין, בומבה צור, ישראל גוריון, רבקה מיכאלי, דן בן אמוץ, אורי זוהר במרכז, אילנית. מי עוד? מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

“לא היה שם אגו", מספרת עיינה אילון, שדרנית גלי צה"ל בעבר ואשת תקשורת בהווה, שהייתה בין הראשונים שהגיעו לאולפן. "כולם באו בכיף ובהתנדבות והרגישו שהם פועלים למען מטרה נעלה".

את הליווי המוזיקלי סיפקה להקת הצ'רצ'ילים בהנחיית שלום חנוך. את המילים העבריות תרמו אריק איינשטיין, אורי זוהר וכל חבורת לול. להרכב שהתכנס שם באולפן באותו יום נתנו את השם "מקהלת כולנו". עובדה משעשעת – מקהלת כולנו לא הקליטה שיר נוסף מעולם. בסוף סשן ההקלטות נשארו כ-14 דקות של שירה שהופיעו על תקליטון שיצא באותו סתיו. תוכלו להאזין להקלטה כאן:

1
עטיפת התקליטון ההיסטורי, בהוצאת פרלופון, 1969

"ביום למחרת קיבלתי את השיר על סרט הקלטה קטן", מספרת אילון. "השמעתי אותו כמה פעמים בתכנית הרדיו שלי למחרת וזה תפס".

"הם רצו לעשות מזה הכי אירוע", אומר אשל. "הזמינו את כל מי שהיה באזור, הזמינו את כתבי 'להיטון'. היו שם יותר עיתונאים מאשר זמרים בסופו של דבר", הוא מוסיף. "האווירה באולפן הייתה כאילו הנה השלום מגיע", משתף דורי בן זאב, שנכח גם הוא בסשן האגדי. "השיר הצליח, אבל השלום עדיין במיקס", מסכם בן זאב.

אם גם אתן ואתם נכחתם בהקלטה, אם תרצו להוסיף פרטים, לתקן, להעיר או להגיב, אפשר לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם. ואם תרצו לראות עוד תמונות שצולמו שם, כולן זמינות לצפייה כאן.

שירה | מכת האור עוד תפורר אותנו

שירים מאת תום הדני־נוה ורוני אלדד

רותי בן יעקב, ללא כותרת, שמן על בד, 59X38 ס"מ, 2018

.

תום הדני־נוה

זהירות


עֵר־עֵר הַלַּיְלָה. חוּט שְׁפָּגָט שֶׁל אַהֲבָה כָּרוּךְ
סְבִיב אֶצְבַּע. תִּינוֹק, מְכוֹנַת בֶּכִי טְעוּנָה בְּשֶׁקַע
הַצַּוָּאר. דִּמְעָה, שְׁאֵרִית אַפְטֶרְשֶׁיְב עַל זִיפִים.


לְעוֹלָם לֹא אֶבְכֶּה שׁוּב
כְּפִי שֶׁאֲנִי בּוֹכֶה אִתְּךָ.


רְצוּעָה. אַבְזָם. תִּינוֹק רָתוּם בְּמִנְשָׂא מִלְּפָנִים. אֲנִי מַדְרִיךְ
הַצְּנִיחָה שֶׁלּוֹ.   זְהִירוּת עָלָיו.   נֶגַע אֲדַמְדַּם שָׁט עַל עוֹר.
יַבָּשָׁה נָעָה בְּקֶצֶב גְּדִילַת צִפָּרְנָיו.


מָה גִּדֵּל אוֹתִי
לְגַדֵּל אוֹתוֹ?


חַם־חַם הַלַּיְלָה. נְקֻדּוֹת שֶׁחָלְפָה בָּהֶן שֶׁמֶשׁ.
מָה שֶׁלֹּא הָפַךְ לְמַעֲשֶׂה – נִשְׁכַּח. חוּט שְׁפָּגָט.
טִפְטוּף מַזְגָן עַל עֵשֶׂב זוּטָה, רֵיחַ עָלֶה בֵּין
אֶצְבָּעוֹת. צְעִידָה. תִּינוֹק מָעוּךְ בְּמִנְשָׂא.
מָחוֹג נָעוּץ בְּגַב הַזְּמַן.


זְהִירוּת עַל הַזְּמַן. הוּא נָע־נָע,
לֹא יוֹדֵעַ שֶׁאִם שְׁנַיִם מְחַפְּשִׂים,
אָז כְּדַאי שֶׁאֶחָד
יִשָּׁאֵר בַּמָּקוֹם.


הָלְאָה,
שְׁבִילֵי הֶעָפָר וְהַמֶּלֶט רֵיקִים. לַיְלָה,
אֵזוֹר סַחַר חָפְשִׁי. אֵין מִי שֶׁיַּנִּיחַ דִּבּוּר
עַל מִשְׁטַח הַשֶּׁקֶט.


זְהִירוּת עָלַיִךְ.
צְבוּטָה בִּכְאֵב, אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת אֶל הַתִּינוֹק.
אַל תִּדְאֲגִי, הוּא אֶצְלִי. עוֹד רֶגַע וּמַחְזִיר.


זְהִירוּת עָלֵינוּ.
שְׁלָשְׁתֵּנוּ רְדוּמִים עַל פְּנֵי רְצוּעַת רוּחַ מְאַוְרֵר.
לִפְנֵי שָׁנִים חָשַׁבְתִּי שֶׁאִם יְשַׁנֶּה כִּוּוּן, יְחַמֵּם.
הָיִיתִי יֶלֶד. מָה רָצִיתִי וְלֹא נִהְיֵיתִי.

.

תום הדני־נוה, פסיכולוג ומשורר. הוציא עד כה שני ספרי שירה: "פרא בית החזה" (בארד, 2011) ו"מפי התן" (קשב לשירה, 2015). השירים מתוך ספר בכתובים, "אבא מחזיק תינוק", העתיד לראות אור בקרוב בהוצאת עם עובד. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 2280 ו־105 של המוסך.

..

.

רוני אלדד

חדר 38

כָּאן הַיּוֹם מֻנָּח עַל אֶתְמוֹל מֻנָּח עַל מָחָר דּוֹמֶה לְהִבָּלַע.

מִישֶׁהוּ עָבַר פֹּה וְנִקָּה וַעֲדַיִן נִמְצְאוּ סִימָנֵי חַיִּים

הִנֵּה מַחַט וּקְצֵה חוּט עַל מְסִלַּת הָרֶשֶׁת,

סִכָּה וְרֻדָּה בְּפִנַּת הַחֶדֶר,

הִנֵּה "אֲנִי" חָקוּק בְּאֵד

בִּכְתָב עָגֹל עַל הַמַּרְאָה,

שְׁלוֹשָׁה יָמִים נִסִּיתִי לְהַשְׁלִים אֶת זֶה וְלֹא מָצָאתִי, אֲנִי מָה

אַתְּ שֶׁהָיִית פֹּה יוֹם לְפָנַי, אוּלַי גַּם אוֹתָךְ הִבְהִיל הָרֶוַח

בֵּין הַגּוּף וְהַמַּרְאָה

תְּמוּנוֹת תַּקְרִיב שֶׁל לֹעַ פֶּרַח שֻׁכְפְּלוּ לְכָל הַחֲדָרִים

וְרֵיחַ זָר שֶׁל הֲדָרִים אוֹ שֶׁל וָנִיל שׁוּב מָשַׁח אוֹתָךְ לִמְבֻגֶּרֶת

אוּלַי גַּם אַתְּ כָּל הַלַּיְלָה לֹא יָשַׁנְתְּ?

הָיִית שְׁקֵטָה אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב שֶׁכְּבָר נִרְדַּמְתְּ מִזְּמַן – –

זֹאת מְכוֹנַת הַלַּיְלָה שֶׁסָּבְבָה בְּתוֹךְ בִּטְנֵךְ,

כָּל הַחוֹלֵף הִתִּיז עָלַיִךְ רְסִיסִים

אוּלַי נִסִּית לְהֵאָחֵז בְּמִי שֶׁיָּשַׁן סָמוּךְ אֵלַיִךְ –

וְרַק הַסּוֹף שֶׁלּוֹ בַּסּוֹף שֶׁלָּךְ נָגַע וְהִתְהַפֵּךְ

כָּל קַיִץ זֶה אוֹתוֹ סִפּוּר – אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל שָׂפָה שֶׁל מַשֶּׁהוּ.

יְלָדִים קוֹרְאִים אֵלַי מִתּוֹךְ הַמַּיִם

מִתְחַנְּנִים אֵלַי עוֹד פַּעַם רַק עוֹד פַּעַם רַק עוֹד פַּעַם,

אַחַר כָּךְ נִצְטוֹפֵף לְהִצְטַלֵּם שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח.

וְגַם כָּךְ, מִישֶׁהוּ יִשָּׁאֵר בַּחוּץ

וְגַם כָּךְ, מִישֶׁהוּ יִלָּכֵד עֲצוּם עֵינַיִם

.

*

אַהֲבָה, כָּל הַמִּכְרוֹת נֶחְצָבִים לִקְרָאתָהּ אֵיךְ נֶחְצָבִים הוֹלְכִים סוֹבְבִים תְּלוּיִים בְּמָה הֵם תְּלוּיִים

דּוֹלְקִים אַהֲבָה בַּפְּתָחִים הַסְּגוּרִים, בְּמִכְרוֹת אַהֲבָה זִיו סָמִיךְ אֲוִיר עוֹמֵד – רָקָב בַּקִּירוֹת וְהַכּוֹרִים,

הַכּוֹרִים, זוֹכְרִים אֶת הַיָּם אֶת הַיַּעַר אֶת פְּנֵי הַיְּלָדִים הֵם שׁוֹמְעִים לְעֻמָּתָם פַּטִּישִׁים הוֹמִים הֵם קוֹרְאִים

זֶה אֶל זֶה וְשָׁרִים

אִם פִּתְאוֹם הָעוֹלָם כְּמוֹ מַפּוּחַ

יְפַלֵּס בֶּקַע אוֹר בֵּין קַרְנַיִם שְׁחֹרוֹת,

אִם יַעֲבֹר צִנְתּוּר אוֹר בְּעוֹרְקֵי הַפֶּחָם,

אוּלַי נִזְכֹּר

אוּלַי נַחְרֹג מֵהָעִגּוּל הַגָּדוֹל

אַתֶּם תֹּאמְרוּ אַהֲבָה, אַהֲבָה, אַהֲבָה

מְסַמְּאָה עֵינֵי הָרוֹאִים

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא כָּךְ שָׁאַלְנוּ

אַהֲבָה, אַהֲבָה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

מַכַּת הָאוֹר עוֹד תְּפוֹרֵר אוֹתָנוּ

.

*

                                                                      בָּאָה הַמַּלְכָּה לַמֶּלֶךְ
וְאָמְרָה: "אֵיךְ אֶפְשָׁר
שֶׁאַתָּה בְּתוֹךְ שְׁנָתִי
וְאַתָּה בַּחוּץ נִשְׁאַר.
כְּשֶׁבַּחֲלוֹמִי אַתָּה חָלוּם
לֹא עוֹבֵר בְּגַבְּךָ קֹר סָתוּם?"
(נורית זרחי)

הִיא אָמְרָה לוֹ אֲנִי

שׁוֹמַעַת עַכְשָׁו קוֹל בֶּכִי

מֵאֵיפֹה הוּא בָּא,

הוּא אָמַר, זֶה רַק גֹּדֶשׁ סֻכָּר שֶׁכָּפָה אֶת הַפְּרִי

וְתָסַס, וְנָשַׁר, וּכְתָמָיו,

הִיא אָמְרָה רָאִיתִי סְפִינָה אֲסוּרָה חֲבָלִים

לְפוּתָה סִירוֹת הַצָּלָה, הִיא אָמְרָה,

מִי בּוֹכֶה שָׁם אֲנִי

שׁוֹמַעַת קוֹל בֶּכִי דַּק וָמַר

וְנוֹרָא

הִיא אָמְרָה,

עָרִים נִדָּחוֹת נוֹטְפוֹת חָלָב אֶל הָרוּחַ

נוֹהוֹת אֶל אֶמְצַע

בָּלוּעַ

כְּמוֹ מִי שֶׁעָצְמָה רַק לְרֶגַע עֵינַיִם

וְגוּרֶיהָ אָבְדוּ

הוּא אָמַר, הָנִיחִי לַחֹשֶׁךְ, יַקִּיף אֶת הַבַּיִת,

אַנְטֵנוֹת חֵרְשׁוֹת יִטּוּ עַל צִדָּן, זֶה זִמְזוּם

זֶה מְאוּם, לֹא יְאֻנֶּה לָנוּ רַע

הִיא אָמְרָה, אֲבָל

כְּרִיעַת חַמָּנִית, נִצְחוֹן הַחַמָּה,

הַבֶּכִי בָּא,

הִיא אָמְרָה מַשֶּׁהוּ נוֹלַד וְנָפַל מִיָּד

לְפִיר בָּבוּאָה שְׁחֹרָה, הִיא אָמְרָה

מִי כָּרָה אֶת הַפִּיר מִי לֹא

הוֹתִיר לִי בְּרֵרָה, הוּא

אָמַר זֹאת תִּהְיֶה חֲתֻנָּה בְּהִירָה,

הָרוּחַ יִשְׁכַּךְ, הַשְּׁרִיקָה,

חִזְרִי לִישֹׁן, לֹא יְאֻנֶּה לָנוּ רַע, הִיא אָמְרָה אֲבָל

מַשֶּׁהוּ כְּבָר קָרָה, מַשֶּׁהוּ נִקְרַע אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹל בֶּכִי מֵאֵיפֹה הוּא בָּא

.

רוני אלדד, עורכת ומבקרת ספרות ילדים. ספר שיריה הראשון, "יבוא", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת פרדס. ספר שיריה השני, "יממה", עתיד לראות אור בסדרת בהוצאת פרדס בשנה הבאה. ספר ילדים פרי עטה, "מערבולת", ראה אור השנה בהוצאת טל־מאי. 

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת גרגורי גורדון, גיתית דהן ואמיר חרש

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן