ב-1 ביוני 1969 הגיעו עשרות עיתונאים ולא מעט ידוענים לחדר מלון אחד, במלון "המלכה אליזבת" שבמונטריאול, קנדה. היו שם מוזיקאים, משוררים, רבי יהודי ופסיכולוג תומך שימוש ב-LSD. על המיטה שבמרכז החדר שכבו שניים מהאנשים המפורסמים ביותר בעולם באותה עת: ג'ון לנון ויוקו אונו.
באותם ימים השתוללה באסיה מלחמת וייטנאם, ולנון ואונו ביקשו למחות נגד המלחמה המיותרת בעיניהם. בשלב הזה שהו השניים במיטה הזאת כבר יותר משבוע. כלי התקשורת עלו אליהם לרגל – ביניהם גם נציג ישראלי, עקיבא נוף, ח"כ ופזמונאי. נוף שכנע את לנון לספק הקלטה בלתי נשכחת של שיר שכתב על ירושלים.
באותו יום אביב סידרו השניים ארבעה מיקרופונים מסביב לחדר, חיברו טייפ פשוט בעל ארבעה ערוצים, ובעזרתם של המוזמנים שהגיעו לחדרם, הם הקליטו שם את השיר שהפך אחר כך לסמל: "תנו צ'אנס לשלום" (Give Peace A Chance).
השיר הפך מיד ללהיט בקרב מתנגדי מלחמת וייטנאם, והגיע למקום השני במצעד הפזמונים הבריטי. זה היה הסינגל הראשון שכתב לנון לבד, בימי הדמדומים של להקת הביטלס. בהמשך יכתוב, לבד ועם יוקו אונו, עוד כמה שירים שיביעו את תקוותם לשלום ולסיומה של מלחמת וייטנאם.
מתברר שהתקווה לשלום עוררה הדים לא רק בבריטניה ובארצות הברית, אלא התגלגלה גם לישראל של סוף שנות השישים. בדרך כלל נהוג לומר על ישראל שטרנדים ומגמות עולמיות מגיעים אלינו עשור מאוחר יותר. איכשהו, דווקא בישראל של אחרי מלחמת ששת הימים, Give Peace A Chance מצא את מקומו מהר מאוד אל עולם התרבות המקומי.
נראה שכל זה היה בזכותו של אחד, אורי זוהר. הוא זה שקלט את גודל השעה, והוא זה שיזם את האירוע עליו אנו מספרים פה. כארבעה חודשים אחרי ההקלטה המפורסמת של ג'ון ויוקו, בסוף ספטמבר 1969, הזמין זוהר כמה חברים ל"אולפני אשל" ברחוב פרוג בתל אביב. הוא ביקש להקליט גרסה עברית לשיר. באוספי הספרייה הלאומית מצאנו אוצר של ממש – כ-100 תמונות שתיעדו את ההקלטה המיוחדת הזאת, כולן של סוכנות הידיעות י.פ.פ.א, מתוך ארכיון דן הדני. מאיר אשל, מבעלי האולפנים שנקראו אז "ישראקול", ניצח על ההקלטה.
"אורי יזם את זה יחד עם בועז דוידזון, צבי שיסל ואחרים", סיפר לנו רפי אשל, בנו של מאיר. "הם נכנסו לבית הקפה 'כסית' שהיה ליד האולפן והזמינו את כל מי שהיה שם, כל מי שישב לשתות משהו אחרי ההצגות וההופעות שלהם. כולם באו".
אורי זוהר לא היה תמים. בפתח ההקלטה הוא ביקש להבהיר: "אנחנו שרים לא בגלל זה שאנחנו מטומטמים. אנחנו שרים את זה ואנחנו יודעים שאנחנו, מצבנו קצת שונה. שלא תהיה פה שום טעות לחשוב שאנחנו נמצאים באנגליה ואנחנו עושים חגיגה בקשר לשלום". משם פוצחים כל הנוכחים בשירת הפזמון: "יאללה ביחד, תנו צ'אנס לשלום".
מי היו אותם נוכחים? מי לא. קודם כל ראשי החבורה שנקראה אז "הגר": אורי זוהר, אריק איינשטיין, צבי שיסל ושלום חנוך. היו שם גם רבקה מיכאלי, יוסי בנאי, דן בן אמוץ, בומבה צור, ישראל גוריון, ציפי שביט, דורי בן זאב, אילנית (ובעלה אז, שלמה צח, "'אילן"), אבי טולדנו, חנן יובל, אלונה איינשטיין, גבי ברלין, שלמה וישינסקי, בועז דוידזון ועוד רבים רבים אחרים. בסך הכל 42 אמנים ואמניות שהתייצבו לשירה, ועל הדרך גם שתו ביחד כוסית וויסקי או שתיים (או שלוש) – על פי עדויות הנוכחים במקום.
“לא היה שם אגו", מספרת עיינה אילון, שדרנית גלי צה"ל בעבר ואשת תקשורת בהווה, שהייתה בין הראשונים שהגיעו לאולפן. "כולם באו בכיף ובהתנדבות והרגישו שהם פועלים למען מטרה נעלה".
את הליווי המוזיקלי סיפקה להקת הצ'רצ'ילים בהנחיית שלום חנוך. את המילים העבריות תרמו אריק איינשטיין, אורי זוהר וכל חבורת לול. להרכב שהתכנס שם באולפן באותו יום נתנו את השם "מקהלת כולנו". עובדה משעשעת – מקהלת כולנו לא הקליטה שיר נוסף מעולם. בסוף סשן ההקלטות נשארו כ-14 דקות של שירה שהופיעו על תקליטון שיצא באותו סתיו. תוכלו להאזין להקלטה כאן:
"ביום למחרת קיבלתי את השיר על סרט הקלטה קטן", מספרת אילון. "השמעתי אותו כמה פעמים בתכנית הרדיו שלי למחרת וזה תפס".
"הם רצו לעשות מזה הכי אירוע", אומר אשל. "הזמינו את כל מי שהיה באזור, הזמינו את כתבי 'להיטון'. היו שם יותר עיתונאים מאשר זמרים בסופו של דבר", הוא מוסיף. "האווירה באולפן הייתה כאילו הנה השלום מגיע", משתף דורי בן זאב, שנכח גם הוא בסשן האגדי. "השיר הצליח, אבל השלום עדיין במיקס", מסכם בן זאב.
אם גם אתן ואתם נכחתם בהקלטה, אם תרצו להוסיף פרטים, לתקן, להעיר או להגיב, אפשר לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם. ואם תרצו לראות עוד תמונות שצולמו שם, כולן זמינות לצפייה כאן.
