אמני ישראל מבקשים: דחילאק, תנו לשלום סיכוי!

אורי זוהר הוביל, אריק איינשטיין זימר, שלום חנוך ניצח, וכל אמני ישראל ניסו לשיר יחד שיר של ג'ון לנון. מסשן הקלטה של כמה שעות נותר קטע של כ-14 דקות, ואנחנו עדיין מנסים לענות על השאלה: האם המוזיקה תביא את השלום?

1

ב-1 ביוני 1969 הגיעו עשרות עיתונאים ולא מעט ידוענים לחדר מלון אחד, במלון "המלכה אליזבת" שבמונטריאול, קנדה. היו שם מוזיקאים, משוררים, רבי יהודי ופסיכולוג תומך שימוש ב-LSD. על המיטה שבמרכז החדר שכבו שניים מהאנשים המפורסמים ביותר בעולם באותה עת: ג'ון לנון ויוקו אונו.

באותם ימים השתוללה באסיה מלחמת וייטנאם, ולנון ואונו ביקשו למחות נגד המלחמה המיותרת בעיניהם. בשלב הזה שהו השניים במיטה הזאת כבר יותר משבוע. כלי התקשורת עלו אליהם לרגל – ביניהם גם נציג ישראלי, עקיבא נוף, ח"כ ופזמונאי. נוף שכנע את לנון לספק הקלטה בלתי נשכחת של שיר שכתב על ירושלים.

באותו יום אביב סידרו השניים ארבעה מיקרופונים מסביב לחדר, חיברו טייפ פשוט בעל ארבעה ערוצים, ובעזרתם של המוזמנים שהגיעו לחדרם, הם הקליטו שם את השיר שהפך אחר כך לסמל: "תנו צ'אנס לשלום" (Give Peace A Chance).

1
ג'ון לנון ויוקו אונו בהקלטת השיר Give Peace A Chance, 1969. מתוך ויקיפדיה

השיר הפך מיד ללהיט בקרב מתנגדי מלחמת וייטנאם, והגיע למקום השני במצעד הפזמונים הבריטי. זה היה הסינגל הראשון שכתב לנון לבד, בימי הדמדומים של להקת הביטלס. בהמשך יכתוב, לבד ועם יוקו אונו, עוד כמה שירים שיביעו את תקוותם לשלום ולסיומה של מלחמת וייטנאם.

מתברר שהתקווה לשלום עוררה הדים לא רק בבריטניה ובארצות הברית, אלא התגלגלה גם לישראל של סוף שנות השישים. בדרך כלל נהוג לומר על ישראל שטרנדים ומגמות עולמיות מגיעים אלינו עשור מאוחר יותר. איכשהו, דווקא בישראל של אחרי מלחמת ששת הימים, Give Peace A Chance מצא את מקומו מהר מאוד אל עולם התרבות המקומי.

1
אמני ישראל באולפן בזמן הקלטת "תנו צ'אנס לשלום". כמה מהמשתתפים תצליחו לזהות? מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

נראה שכל זה היה בזכותו של אחד, אורי זוהר. הוא זה שקלט את גודל השעה, והוא זה שיזם את האירוע עליו אנו מספרים פה. כארבעה חודשים אחרי ההקלטה המפורסמת של ג'ון ויוקו, בסוף ספטמבר 1969, הזמין זוהר כמה חברים ל"אולפני אשל" ברחוב פרוג בתל אביב. הוא ביקש להקליט גרסה עברית לשיר. באוספי הספרייה הלאומית מצאנו אוצר של ממש – כ-100 תמונות שתיעדו את ההקלטה המיוחדת הזאת, כולן של סוכנות הידיעות י.פ.פ.א, מתוך ארכיון דן הדני. מאיר אשל, מבעלי האולפנים שנקראו אז "ישראקול", ניצח על ההקלטה.

1
אורי זוהר מנצח על המקהלה. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"אורי יזם את זה יחד עם בועז דוידזון, צבי שיסל ואחרים", סיפר לנו רפי אשל, בנו של מאיר. "הם נכנסו לבית הקפה 'כסית' שהיה ליד האולפן והזמינו את כל מי שהיה שם, כל מי שישב לשתות משהו אחרי ההצגות וההופעות שלהם. כולם באו".

אורי זוהר לא היה תמים. בפתח ההקלטה הוא ביקש להבהיר: "אנחנו שרים לא בגלל זה שאנחנו מטומטמים. אנחנו שרים את זה ואנחנו יודעים שאנחנו, מצבנו קצת שונה. שלא תהיה פה שום טעות לחשוב שאנחנו נמצאים באנגליה ואנחנו עושים חגיגה בקשר לשלום". משם פוצחים כל הנוכחים בשירת הפזמון: "יאללה ביחד, תנו צ'אנס לשלום".

1
מאיר אשל (מימין), סטן סולומון מהצ'רצ'ילים, ושמעון וויסמן, טכנאי ושותף באולפנים, בזמן ההקלטה שנערכה באולפני "ישראקול" בתל אביב. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מי היו אותם נוכחים? מי לא. קודם כל ראשי החבורה שנקראה אז "הגר": אורי זוהר, אריק איינשטיין, צבי שיסל ושלום חנוך. היו שם גם רבקה מיכאלי, יוסי בנאי, דן בן אמוץ, בומבה צור, ישראל גוריון, ציפי שביט, דורי בן זאב, אילנית (ובעלה אז, שלמה צח, "'אילן"), אבי טולדנו, חנן יובל, אלונה איינשטיין, גבי ברלין, שלמה וישינסקי, בועז דוידזון ועוד רבים רבים אחרים. בסך הכל 42 אמנים ואמניות שהתייצבו לשירה, ועל הדרך גם שתו ביחד כוסית וויסקי או שתיים (או שלוש) – על פי עדויות הנוכחים במקום.

1
אריק איינשטיין, בומבה צור, אורי זוהר (בגבו למצלמה) מקליטים את "תנו צ'אנס לשלום". צילום: עוזי קרן, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
מימין לשמאל: בומבה צור, ישראל גוריון, רבקה מיכאלי ודן בן אמוץ, בזמן הקלטת "תנו צ'אנס לשלום". צילום: עוזי קרן, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
בתמונה, מימין לשמאל: שלום חנוך, ציפי שביט, בומבה צור, ישראל גוריון, תיקי דיין, שלמה וישינסקי. על הרצפה: רבקה מיכאלי, אורי זוהר. מאחור אפשר לראות את צבי שיסל וגברי בנאי. מזהים ומזהות משתתפים נוספים? מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
בתמונה, מימין לשמאל: שלמה וישינסקי בגבו למצלמה, אריק איינשטיין, בומבה צור, ישראל גוריון, רבקה מיכאלי, דן בן אמוץ, אורי זוהר במרכז, אילנית. מי עוד? מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

“לא היה שם אגו", מספרת עיינה אילון, שדרנית גלי צה"ל בעבר ואשת תקשורת בהווה, שהייתה בין הראשונים שהגיעו לאולפן. "כולם באו בכיף ובהתנדבות והרגישו שהם פועלים למען מטרה נעלה".

את הליווי המוזיקלי סיפקה להקת הצ'רצ'ילים בהנחיית שלום חנוך. את המילים העבריות תרמו אריק איינשטיין, אורי זוהר וכל חבורת לול. להרכב שהתכנס שם באולפן באותו יום נתנו את השם "מקהלת כולנו". עובדה משעשעת – מקהלת כולנו לא הקליטה שיר נוסף מעולם. בסוף סשן ההקלטות נשארו כ-14 דקות של שירה שהופיעו על תקליטון שיצא באותו סתיו. תוכלו להאזין להקלטה כאן:

1
עטיפת התקליטון ההיסטורי, בהוצאת פרלופון, 1969

"ביום למחרת קיבלתי את השיר על סרט הקלטה קטן", מספרת אילון. "השמעתי אותו כמה פעמים בתכנית הרדיו שלי למחרת וזה תפס".

"הם רצו לעשות מזה הכי אירוע", אומר אשל. "הזמינו את כל מי שהיה באזור, הזמינו את כתבי 'להיטון'. היו שם יותר עיתונאים מאשר זמרים בסופו של דבר", הוא מוסיף. "האווירה באולפן הייתה כאילו הנה השלום מגיע", משתף דורי בן זאב, שנכח גם הוא בסשן האגדי. "השיר הצליח, אבל השלום עדיין במיקס", מסכם בן זאב.

אם גם אתן ואתם נכחתם בהקלטה, אם תרצו להוסיף פרטים, לתקן, להעיר או להגיב, אפשר לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם. ואם תרצו לראות עוד תמונות שצולמו שם, כולן זמינות לצפייה כאן.

פרוזה | חופשת לידה

"היא פנתה למוכר בקול חלוש, 'אני יכולה שיחה בבקשה?' הזיעה והחלב טפטפו ממנה כשהפורץ השלישי בגוגל ענה והבטיח שיגיע תוך שעה." סיפור ביכורים מאת הדר פריאנטה

אבירו לילו, קליפת אם, חומר קרמי ורצועות בד, 63X59X11 ס"מ, 2019

.

חופשת לידה

הדר פריאנטה

.

המנגינה הילדותית בישרה על עוד יום לימודים שמתחיל מחוץ לחלונה ועשרות תלמידי תיכון עייפים נשאבו לתוך הקמפוס. הקפה שלה עמד קר על השולחן בזמן שהוא לא הפסיק לצרוח. היא ישבה על כדור פיזיו, הסתכלה על הראש המאורך שלו, עדות ללידה הקשה שעברו שניהם. הוא נראה לה עכברי והוא צווח לה באוזן והרס לה את החיים אף שלא הייתה יכולה לומר זאת בקול.

אמנם היא הייתה בשנות העשרים לחייה אבל השיער שלה הרגיש כמו נסורת אחרי אינספור ניסיונות הבהרה וחימצון. למרבה המבוכה הוא הגיע לעולם עם ערוות תלתלים שחורה לראשו.

הוא המשיך לצרוח, כיווץ את כפות ידיו לאגרופים והפך לאדום, צעק פקודות וכמעט והשתלט גם על קול מחשבותיה. הקפיצות על הכדור לא הועילו, והדלי, שאיתו שטפה את הרצפה לפני כמה ימים, החל להיראות אופציה לגיטימית להכרעת הקרב.

"בסוף הוא יתעייף," הדיחה את המחשבה האחרונה. היא למדה שהוא עושה את זה לפעמים, מתיש את עצמו. זה יכול לקחת שעות אבל לימדו אותה שכל עוד היא אוחזת ונוגעת בו הוא מרגיש ביטחון וזה לא עושה נזק נפשי, לפחות לא אחד שישרוט אותו כל כך עמוק כמו שהשבועות האלו שרטו אותה.

כשהייתה בטיפת חלב מילאה שאלון על כמות הפעמים שבכתה במהלך השבוע. "האם את מסוגלת לצחוק ולראות את הצד המצחיק שבדברים?" "האם הרגשת שקשה לך מדי?" "האם בכית יותר מהרגיל?"

היא קיבלה ציון עובר ונשלחה חזרה הביתה ביחד איתו.

הבכי שלו ניפח את שדיה והישיבה הכפופה על הכדור גרמה לה להיראות כמו אוריגמי כושל.

אומרים ששוכחים את הכאב, אבל היא יודעת לתאר אותו בפרטי פרטים. את ההתפתחות של זרמי החשמל שהציתו את השרירים בכל דקה ולא אפשרו לה לנוח בין ציר לציר, את ההצלפה שהגיעה לשיאה לאחר שלושים שניות בחנק, את הבחילה, את הקיא, את התשישות והרעד, את הפחד והטירוף.

בכל צרחה היא חזרה לרגעים האלו, הרגישה איך הוא מושך בוורידיה, מרקיד ומסובב אותה עד שיקבל את מבוקשו.

הוא בכה כשהלכה לשירותים. היא התאפקה שעתיים בתקווה שישחרר אותה מתישהו, זה לא קרה, היא הניחה אותו בסלקל ומיקמה אותו צורח מולה. עכשיו כשישבה על האסלה, הרגישה את הגב התחתון שלה מאובן מרוב הזמן שבילה על הידיים.

המבט שלה השתקף מבעד לדמעות שלו והיא רצתה להחזיק אותו שוב ולקרב אותו אליה, אבל היה נדמה שההשתנה לוקחת לה נצח ושזה העונש על המחשבות הרעות, שגורלם להביט אחת בשני בחדר שירותים עם רצפה לבנה ופולשנית מדי שמדגישה כל גרגר אבק או שערת ערווה סוררים.

היא הרימה את התחתונים אבל נשארה לשבת על האסלה, הושיטה ידיים, הרימה והצמידה אותו, הוא השתכנע ולגם באגרסיביות משדיה עד שהתעלף. האקוסטיקה החמיאה לשקט שנוצר, הפטמות שלה צרבו, היא הניחה אותו מכונס בעריסה וצנחה על הספה.

בחלון הזמן הקצר יכלה לעשות מה שתרצה וכנראה הייתה דרך ראויה והכרחית יותר לנצל אותו, כמו שינה, אבל היא העדיפה לראות פרקים של הקרדשיאנס.

היתרון בצפייה ישירה במחשב הוא שניתן לעצור את הפרק ולגשת לבדוק אם הוא לא מת מוות בעריסה. היא עשתה זאת אף על פי שלא השכיבה אותו לישון על הבטן. היא עשתה זאת באופן מכאני, כמעט ללא מחשבה, על מנת לא להזין חרדות שמתדפקות על מפתן תודעתה.

הפעמון צלצל. היא לא ציפתה לאורחים או טכנאים אבל הצמא לחברה גרם לה להזדקף. היא מוטטה את מפלסי הכביסה שביניהם הייתה מבוצרת, והעבירה אותם למקום נסתר מטווח דלת הכניסה. "רגע," אמרה בקול רם מספיק שמי שמאחורי הדלת ישמע אך לא מספיק בשביל שהתינוק יתעורר. היא השתחלה במיומנות לתוך חזייה, סירקה את שערה תוך כדי על מנת להחזיר לעצמה קמצוץ משאריות דמותה הישנה, ופתחה את הדלת.

מולה עמד כבאי נמוך, לחייו מכוסות צלקות שבמבט ראשון התאימו למדיו כלוחם אש אך למעשה היו שאריות עגומות מאקנה נעורים כבד.

"כבר באתי ללכת," אמר ומבטו עבר דרכה כדי לבחון את תוכן הבית.

"הגז שלך פתוח? יש ריח בכל הרחוב ואנחנו בודקים מאיפה הדליפה."

"אני לא מריחה כלום."

"אני צריך להיכנס לבדוק."

"בבקשה."

היא האדימה בכל צעד שלו לכיוון המטבח, הזבובים לקחו בעלות על הצלחות והכוסות המטונפות שפוזרו ברחבי הבית, היא התפללה שריח הגז יעלה על ריח גופה המצחין.

"זה לא מפה."

"אתה אולי צריך את המפתחות של הבלוני גז?"

הוא הרהר בהצעה שלה.

"הדיירים בבניין עובדים עד הערב, לפחות ככה אני יודעת."

"יש לך מפתח? תביאי, נסיים עם זה."

היא חיטטה בתיבה ושלפה צרור מפתחות חלוד, הוא תפס אותו מידיה וגרר את מגפיו לכיוון היציאה.

"תיזהר מהחרא של הכלבים."

"סליחה?" הוא הסתובב.

"יש כאן שכן שלא בזין שלו לאסוף" – המבט שלו נעצר עליה כמו שעון מקולקל – "או שככה הוא שומר שלא יגנבו לו את הבלון."

היא הצחיקה אותו וזה גרם לה לחייך.

"את רוצה שנבדוק בחדרים אחרים?”

היא הסיטה את מבטה לכיוון הרצפה ושמחה שהתינוק ישן בחדר ומגן עליה בכל נשימה שלו.

הכבאי יצא והיא נשארה עם הדריכות ועם צמרמורת קלה ומאיימת של נוכחות זר. היא הסירה את מעצור הדלת ונתנה לה להינעל למקרה שיצוץ בהפתעה.

היא דמיינה אותם מזדיינים על הספה, איך שהוא נשאר עם המגפיים כמו קלישאה ואיך התפרים שלה בכלל לא קיימים והיא עדיין שלמה.

הפעם הוא דפק על הדלת והפרצוף המכוער שלו הגעיל אותה יותר מהחרא שהיה מרוח לו על הסוליה.

"יש לך איזה סמרטוט?" הוא הגיש לה את הצרור.

היא תפסה כמה עיתונים ישנים והגישה לו אותם, הוא נשען על המשקוף.

"אין לך מזוזה."

"היא הייתה עוזרת לי עם הסירחון הזה?"

"מה את רוצה?" הוא ענה.

היא שתקה והלכה להביא מגבונים ולהסתכל על הקטן שוכב בעריסה.

היא צעדה חזרה לכניסה, הכבאי לא היה שם, העקבות נשארו למזכרת.

"בן של זונה.”

בשלב זה לא ידעה אם המחשבות שלה נזעקות החוצה ומהדהדות במסדרון או שהן מתפוצצות בתוך גולגולתה, חום גופה הפך לקיטור והרגליים שלה נעו מעצמן.

"אמיתי אתה משאיר אותי לנקות את החרא הזה? אתה עובד ציבור! עכשיו אני כותבת סטטוס בפייסבוק! איפה אתה נבלה? מי אתה חושב שאתה? חתיכת אפס!”

כשהגיעה למגרש החנייה היא סתמה את הפה. המצח שלה הוצף בזיעה, הגבות שימשו סכר לעיניה ולמרות זאת היא ראתה מטושטש.

היא נעצרה, הסתובבה ורצה חזרה לדירה, אך הדלת כבר נטרקה מאחוריה.

הידית המקובעת והמשוכללת גילמה סלקטור אכזרי ואדיש באמינות רבה. הייאוש, האשמה, החרטה והעייפות התגבשו במעלה הגרון ובתחתית הגב. בתוך הבית הנעול שרר שקט, היא רצתה לצעוק אבל התאפקה, שלא להעיר אותו, היא רצה לחזית הבניין. צלצול שלח תלמידים להפסקה, ההמולה שלהם נשמעה קרובה, רעש מערבל בטון וצעקות פועלים מאתר הבנייה הקרוב לביתה הגבירו את הכאוס המחשבתי שהיה לה ממילא, אך בכל זאת היא הצליחה לזהות את חלון האמבטיה פתוח ואת צינור הניקוז כחבל ההצלה שלה.

רגל ימין נשענה על בורג בולט, עדיין משייטת בכפכף רופף, שתי הידיים מחבקות את צינור המתכת בזמן שרגל שמאל משוכלת כבריקוד גמלוני על עמוד. היא הצליחה לטפס מטר או שניים, האצבעות החלו לכאוב וגופה הרעיד את צינור הניקוז כך שהוא פגע בקיר הצמוד והשמיע מקצב מתכתי שהצהיר בקול לבתים הסמוכים על מעשיה והשתלב בהרמוניה עם סאונד פטיש האוויר.

"אני קורא למשטרה!" קול קשיש מהבניין ממול הצליח להפתיע אותה.

"תעזור לי!"

"תעופי משם."

היא אימצה עוד את השרירים, ואפילו התקדמה כמה סנטימטרים לגובה, אך אפילו שהצליחה לשפר את האחיזה, הצינור איבד את אחיזתו והחל למרוד כלפי מטה. זאת לא הייתה התרסקות קטסטרופלית, משום שהעמוד עבר להישען על בטון הבניין והמתכת החלה להתעקם. היא נאחזה נואשות בבליטות צבע השפריץ שרק ליוו אותה בשריטות בדרך למטה.

הכפכפים הספיקו להיהרס והיא נותרה יחפה. עיניה אחוזות באדרנלין ופאניקה יצאו מחוריהן לכיוון מדרגות הבניין. היא עלתה לקומת הגג והתבוננה מעל למעקה, אחורי המזגנים ממוקמים אסטרטגית ליד עץ גדול, זר בנוכחותו במגרש החנייה. אישוניה ניסו לחשב את הסיכונים אך ההיגיון התאבד בצעד אגרסיבי של רגליה על גב המזגן העליון. ידה אחזה בסורגים, מנסה לאבטח את גופה שמתקדם לעבר הענף.

היא הסתכלה למטה וגופה הפך לנוקשה. שתי קומות על עמודים לא מספיקות בשביל להרוג. היא קפאה על הענף ונדרכה בהקשבה, תיפוף הפטיש מאתר הבנייה שימש כמטרונום והכפיל את הזמן בנצח. הצלצול קרא לתלמידים פנימה אך היא נשארה עומדת, בעוד החזה שלה מטפטף. טיפות חלב החלו לזרום בחריצי העץ היבשים, כתמים עגולים מסביב לפטמות גדלו לאט לאט ובלטו על רקע חולצתה.

היא דרכה על הענפים שסימנה בדמיונה, הושיטה ידיים בהחלטיות ותפסה ענף אחר ענף שקידם אותה לעבר חלון דירתה. הגובה המוכר הפחית את תחושת האימה ונתן לה חופש תנועה ותחושה שאם רק תתמתח היא תוכל לחזור לקרקע. אפה נמעך על הזכוכית בניסיון לזהות תזוזה, החדר היה חשוך מדי בשביל שתבחין במשהו מעבר לסילואטה של הרהיטים.

בדמיונה הוא משתולל, מאדים, מכחיל, מחוויר, מציף את העריסה בנזלת ודמעות, החיתול שלו עולה על גדותיו והוא שוחה עכשיו בשתן וצואה, נחנק מהנוזלים של עצמו, הוא החריש לעצמו את האוזניים אז הוא צועק חזק יותר ועכשיו הוא גם צרוד והגרון שלו שרוט ומדמם, הוא משתעל ומקיא דם כמו ציור של גיהינום מתקופת הרנסנס.

כשהצמידה את האוזניים המתינה בדריכות ובחשש לשמוע קול, אך העריסה המשיכה לעמוד בשקט.

כפות ידיה הזיעו, הקשו עליה לסיים את המשימה והחליקו כשניסתה להזיז את החלון הכבד במסילה.

"אני איכנס, הוא יתעורר ולא ייתן לי שנייה לישון," קיוותה בליבה.

החלון סירב להחליק ולהיפתח, התנוחה שבה הייתה לא אפשרה מנוחה משום שרק הרגליים והאגן נתמכו על ידי העץ. היא ניסתה פעם נוספת להישען על כפות הידיים ולדחוף יחד עם כל הגוף את החלון, אלא שההימור היה פחות מוצלח והיא מצאה את עצמה מאבדת שיווי משקל ופוגשת את האספלט, ידיה עדיין אוחזות קבוצת עלים אלטרואיסטית שהתנדבה ללוות אותה בנפילה.

כשהחדירו לה את האפידורל היא הייתה אחרי עשרים ושש שעות ערות, הגוף רעד באפיסת כוחות בזמן שהצירים המשיכו לשרוף אותה מבפנים ללא רחמים, המרדים נהם שלא תזוז ושתזדקף, הוא החדיר את החומר ורגליה התאדו ונעלמו. היא עצמה עיניים והתמסרה לנכות שייחלה לה.

מרוחה על מגרש החנייה, קול תיפופי הבנייה שלח חום שהתפשט סביב המכה, הצלצול שחרר את התלמידים לביתם והם נשפכו לרחוב.

היא פקחה את עיניה ופלג גופה העליון התרומם, רגל ימין התיישרה אבל רגל שמאל הבוגדנית נשארה במקומה. היא הצליחה לצעוד לכיוון הרחוב, מדדה באי־סימטריות כזומבי עקשן, חולפת על פני חבורות או מתבודדים, מבוצרים מאחורי אוזניות, דוהרים משני צדדיה על אופניים חשמליים. הם התעלמו מתחנוניה לשיחת טלפון, נרתעו, נגעלו ושמרו מרחק עד שהתפזרו. היא המשיכה לנוע בבלבול לפיצוצייה בפינת הרחוב.

שלוש נערות ישבו ליד מאפרה עם רגליים שתפקדה כשולחן, שערן היה מגוהץ ומוקפד כמעט כמו האייליינר שלהן. הן ענדו צמיד פנדורה כסוף, היו עליו צ'ארמים שונים מזהב וכסף, משובצים ביהלומים ואבנים צבעוניות שייצגו את האירועים המשמעותיים בחייהן, לבבות מעוטרים שמות, מכונית מיניאטורית, עץ דקל, צדפה, פרפר. הן שתו אייס קפה ועישנו סיגריות מגולגלות בלי להבחין בה.

"היא קראה לתינוקת שלה טרו? האישה הזאת אמיתית?”

"ברור שהיא לא אמיתית, הכול סיליקון."

כיסא מזמין וריק חיכה שתתיישב ותצטרף, מעליו מסך מצלמת האבטחה ובו דמותה המעוותת.

היא פנתה למוכר בקול חלוש, "אני יכולה שיחה בבקשה?"

הבנות השתתקו.

הזיעה והחלב טפטפו ממנה כשהפורץ השלישי בגוגל ענה והבטיח שיגיע תוך שעה. היא החזירה את הטלפון למוכר.

"מאמי את רוצה אולי מים? סיגריה?" אחת מהשלוש פנתה אליה, היא הנהנה, הן הציתו את הסיגריה שנתנו לה והיא נשמה אותה בצמא.

כבר רצתה לומר שהיא בסדר ושאפילו היא יכולה להישאר עוד כמה רגעים, שזה קטע שקלואי קראה לילדה שלה טרו אחרי שבגדו בה ושהיא לא יודעת מה היא תעשה כשהעונה תיגמר, אבל ריח גז הסתנן וחדר דרך הנחיריים, שייט בין שערות אפה וטיפס במעלה הגולגולת. הבכי שלו חזר להתנגן בראשה ולהוביל אותה לאתר הבנייה. חזותה הדהויה הקנתה לה מראה בלתי נראה, כך שיכלה לתמרן בין צעקות הטסטוסטרון של הפועלים ולשייט לעבר פטיש חמש קילו, בצליעה זריזה היא הרימה ולפתה אותו בבטחה בידיה.

במכה הראשונה פגעה במשקוף נטול המזוזה, במכה השנייה העיפה את הידית קיבינימט, במכה השלישית ציפתה שהדלת המחורבנת תיפתח, אבל רק בפעם הרביעית שהניפה אותו, הדלת נפתחה, הפטיש נשאר באוויר.

הוא הביט בה באימה והחזיק את התינוק שצרח וצרח, הכחיל והאדים מרוב שהוא צרח, למרות שחימם את הבקבוק לטמפרטורת הגוף, למרות שנדנד ושר ובכה ביחד איתו, למרות שהיה חסר אונים, התינוק צרח וצרח.

"מה את עושה? התקשרו שמישהו ניסה לפרוץ לנו, איפה היית?" הוא הושיט לה את התינוק. היא מתחה את צווארון חולצתה מטה כדי לחשוף פטמה, מהלחץ קרעה אותה לגמרי ונותרה עם מכנסיים בלבד, התינוק נצמד אליה, התחבר ושאב אותה עד ששניהם עצמו עיניים.

.

הדר פריאנטה, תסריטאית ואשת תוכן. בוגרת מגמת תסריטאות בבית הספר סם שפיגל וסדנת "המגירה". זהו לה פרסום ראשון.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "לייק", סיפור קצר מאת נדיה אייזנר־חורש

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | על פתן האשְמה ועל צוף החוכמה

שירים מאת המשורר הפולני צ'סלב מילוש, בתרגום דוד ויינפלד

ליאב מזרחי, קת, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2008

.

שני שירים מאת צ'סלב מילוש

מפולנית: דוד וינפלד

.

Vipera Berus

רָצִיתִי לִהְיוֹת דּוֹבֵר אֱמֶת

וְלֹא עָלְתָה בְּיָדִי.

נִסִּיתִי לְהִתְוַדּוֹת,

אַךְ לֹא הָיָה בְּכוֹחִי לְגַלּוֹת אֶת צְפוּנוֹתַי כֻּלָּן.

לֹא הֶאֱמַנְתִּי בִּפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה,

שֶׁכֵּן אָז מַפְרִיחַ הָיִיתִי כְּזָבִים לָרֹב.

אֲנִי מוֹ‏סִיף, אֵפוֹא, לָשֵׂאת בְּקִרְבִּי פֶּתֶן מִתְפַּתֵּל שֶׁל אַשְׁמָה.

וּבַעֲבוּרִי אֵין הַדָּבָר כְּלָל בְּגֶדֶר הַפְשָׁטָה.

אֲנִי עוֹמֵד עַל אַדְמַת בִּצָּה בְּרָאוּדוֹנְצֶה הַסְּמוּכָה לְיָשׁוּן

וּזְנַב הַפֶּתֶן נֶעֱלָם, בְּזֶה הָרֶגַע, בְּגַבְשׁוּשִׁית הַטַּחַב

שֶׁלְרַגְלֵי אֹרֶן נַנָּסִי,

עֵת אֲנִי לוֹחֵץ עַל הַהֶדֶק

וּמְשַׁחְרֵר רְסִיסֵי עוֹפֶרֶת מֵרוֹבֵה צַיִד.

אֵינִי יוֹדֵעַ, עַד כֹּה, אִם אֶחָד מִגַּרְגְּרֵי הָעוֹפֶרֶת

פָּגַע בַּבֶּטֶן הַלְּבָנָה, הַמְּאוּסָה,

אוֹ בַּזִּיג־זָג בְּגַבּוֹ שֶׁל Vipera Berus.

קַל יוֹתֵר, מִכָּל מָקוֹם, לְתָאֵר אֶת זֶה

מֵאֲשֶׁר הַרְפַּתְקָאוֹת רוּחָנִיּוֹת.

.

(מתוך זה, 2000)

 

Vipera Berus – צפע אירופאי, נחש ארסי שעל גבו דגם זיג־זג.
ראודונצה, יָשון – מקומות יישוב בליטא.
"לא האמנתי בפסיכואנליזה" – בתרגום האנגלי שנעשה בעצה אחת עם המשורר נאמר: "לא האמנתי בפסיכותרפיה".

.

.

אבוי

אֱמֶת הִיא כִּי שִׁבְטֵנוּ מָשׁוּל לִדְבוֹרִים.

אוֹגֵר אֶת צוּף הַחָכְמָה, שׁוֹמֵר עָלָיו מְאֻחְסָן בְּיַעֲרַת דְּבַשׁ.

שָׁעוֹת מְסֻגָּל אֲנִי לְשׁוֹטֵט בַּמָּבוֹךְ

שֶׁל הַסִּפְרִיָּה הַמֶּרְכָּזִית, מִקּוֹמָה אֶל קוֹמָה.

אַךְ אֶתְמוֹל בְּחִפּוּשׂ אַחַר מִלּוֹת רַבֵּי הָאָמָּנִים וְהַנְּבִיאִים

נִקְלַעְתִּי אֶל הַמְּחוֹזוֹת הַגְּבוֹהִים,

אִישׁ כִּמְעַט לֹא מְבַקֵּר בָּהֶם.

פָּתַחְתִּי סְפָרִים וְלֹא עָלְתָה בְּיָדִי לִקְרֹא בָּהֶם דָּבָר,

כִּי הָאוֹתִיּוֹת דָּהוּ, נֶעֶלְמוּ מֵהַדַּפִּים.

אֲבוֹי! – קָרָאתִי – כָּךְ אֵפוֹא עָלְתָה לָכֶם?

לָכֶם, הוֹ נְשׂוּאֵי הַפָּנִים, לְזִקְנֵיכֶם וְלִפְאוֹתֵיכֶם,

לַלֵּילוֹת שֶׁחָלְפוּ לְאוֹר הַנֵּר, עָגְמַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל נְשׁוֹתֵיכֶם?

נָדַמָּה, אֵפוֹא, לָעַד הַשְּׁלִיחוּת הַגּוֹאֶלֶת?

אוֹתוֹ יוֹם טִגְּנוּ בַּבַּיִת פֵּרוֹת מְשֻׁמָּרִים לְרִבָּה

וְכַלְבְּכֶם שֶׁנִּמְנֵם לְיַד הָאֵשׁ נֵעוֹר,

פִּהֵק וְהִבִּיט בָּכֶם, כְּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ.

.

(מתוך על גדת הנהר, 1994)

 

צ'סלב מילוש (1911–2004), משורר, מסאי, פרוזאיקן ומתרגם פולני. זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1980. נולד בליטא ובשנות מלחמת העולם השנייה התגורר בוורשה. שירת כדיפלומט בפולין העממית, אך ביקש מקלט מדיני בארצות הברית, השתקע בה ולימד בברקלי. שיריו נאסרו לפרסום בפולין. בין היתר תרגם לפולנית את ספרי תהילים ואיוב. הוא שב אליה לאחר נפילת מסך הברזל ונפטר בקרקוב.

.

דוד וינפלד, חוקר ספרות, עורך ומתרגם ישראלי יליד פולין. זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגום בשנת 2018. לימד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. תרגם לעברית כמה מהבולטים שבמשוררים הפולניים ובהם הרברט, שימבורסקה, זגייבסקי ואחרים. ערך ספרי שירה שונים ובכללם את "כל השירים: דוד אבידן" (עם ענת וייסמן; הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 2009). בימים אלו רואה אור בעריכתו הספר "כל השירים: בר פומרנץ", במוסד ביאליק. תרגומיו האחרונים לשירי צ'סלב מילוש הם: "זה: שירים" (אבן חושן, 2008) ו"אור יום: מבחר שירים" (אבן חושן, 2014). התרגומים המתפרסמים כאן הם מתוך ספר העתיד לראות אור בקרוב בשם "מחוזות רחוקים יותר", בהוצאת כרמל.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת המשורר טהא מוחמד עלי, בתרגומו של יותם בנשלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | תורת המידות

"את המחלה, האנורקסיה, תופסת הילדה כשינוי פיזי ונפשי שמסמן גם דרך רוחנית, אלא שהיא אינה מצליחה לעורר התפעלות באמה וגם אינה זוכה בקרבה המיוחלת." דפנה לוי על ספרה של מיכל בן־נפתלי, "הקבוצה"

טובה לוטן, אחיות, צבע על בד, 70X50 ס"מ, 2016

.

מאת דפנה לוי

.

פחות מ־180 עמודים מחזיקות שתי היצירות של מיכל בן־נפתלי, "הקיץ" ו"הקבוצה", המרכיבות את הספר הקבוצה, אך למרות ההצטמצמות הזו הן מותירות רושם עמוק – גם בשל הבחירה לעסוק בגוף הנשי, מבעד לפרספקטיבה של הפרעות אכילה, או בלשונה של בן־נפתלי, ״הגוף, בן לוויה מעיק, תובעני, ששולל מאיתנו כל פשטות״ – וגם בזכות השפה, שיש בה עדינות ודחיסות, כובד ושעשוע ויכולת למסור אירועים קשים עד ייאוש כאילו כתיבתם נעשית תוך ריחוף אצבעות קליל על הקלידים, בלי להזדקק לאקורדים כבדים ודרמתיים.

הנובלה ״קיץ״, הראשונה בצמד, נפתחת במות סבה של המספרת, מוות שהשקיע את אמה לדכדוך קשה, פניה ״ביקשו שילטפו אותן אך הסתגרו בעיצבונן״, והיא החלה להסתגר, חלושה ומובסת, מוסתרת מאחורי שכבות של בדים, משקפי שמש ועשן סיגריות עד שכמעט פסקה לתפקד. הבית כולו החל להלך על קצות האצבעות, והמספרת – אז ילדה במצב חירום הישרדותי – מנסה נואשות למצוא את דרכה בחזרה אל האם. בגופה מוטמע זיכרון מטושטש, אולי מימי הינקות, שבו היא מונחת על גוף חמים ומוצאת בו נחמה, אבל נחמה כזאת אינה מוצעת לה כעת, והיא עסוקה בפענוח מצבי הנפש של הסובבים אותה, ובעיקר של האם, שעתה היא מרירה ומנוכרת, ביקורתית ולעיתים קרובות גם אכזרית, כדי לחזור ולחוש שייכת או לפחות אהודה ומקובלת.

האבל שהכה באם הכה גם בסבתא, אלא שהוא אינו מקרב אותן זו לזו כי אם להפך, מרחיק ומבודד, וגם אם יש בו ״חוטים של געגוע שמושכים הביתה״, כפי שכותבת בן־נפתלי, אלה אינם מספיקים כדי להתגבר על השוני והעוינות שבין שתי הדמויות הנשיות העוצמתיות הללו. האם, התל אביבית הצעירה המעודנת, המלנכולית, המתוחכמת, שרזונה הוא אחד מהישגיה הבולטים, מי שמכתתת רגליה גם במסדרונות של מלון כדי למצוא אמבטיה הולמת ואז יושבת בה ומעשנת; ואמהּ שלה, הזקנה, הגלותית, עמוסת התכשיטים והביגוד הכבד, השמנה, שנוהגת ללעוס כדורי בצק ולהשאיר אותם דבוקים בשולי שולחנות ועל המדרכה, שמגופה עולה תערובת ריח בושם וזיעה חמוצה, ו״משמני זרועותיה שמוטים ונרעדים ככבסים ברוח״.

בתוך שדה הקרב המשפחתי הזה, הבת נאלצת לבחור צד. אין זה נאמר לה במפורש, ומאחר שהיא נואשת לקרבה, היא מוצאת עצמה נמשכת לזו וגם לזו, ולעיתים קרובות גם עוינת את שתיהן. אמה מתאמצת לעצב אותה בדמות בת טובים רזה וקוקטית ומרעיפה עליה בגדי פשתן וטריקו בצבעי פסטל, אך אלה צרים מדי, והיא, שמנסה לגמול טובה לאמה בהפגנת נשיות נינוחה וטוב לב, עוצרת את נשימתה ומכניסה את הבטן כדי להידחס אל הבגדים ואל הדמות. הסבתא, לעומת זאת, מעודדת אותה לאכול, אומרת בסיפוק – ואולי בהשלמה – ש״הילדה אוהבת לעשות פְרֶעס״ וגם מפגינה איזו עליצות ונדיבות שקוסמות לה. אך בכל אלה אין כדי לפוגג את חטאיה המרובים: היא זקנה, היא משחקת רֶמי עם עצמה, כך אומרות השמועות, והגרוע מכול: ייתכן שבדתה מליבה את הסיפור המזעזע שהוא תעודת הזהות שלה במשפחה, הסיפור על רצח אביה בעת שהמשפחה עשתה את דרכה מרוסיה לפלשתינה.

עיקר העלילה מתרחשת כשהסבתא, האם, הבת ויורי – קרוב משפחה אבוד שנמצא כמעט במקרה והקשרים עימו חודשו בשל מחויבות לעברה של המשפחה לפני השואה – נוסעים יחד לנופש בעיירת מרפא באוסטריה. מטעמי התחשבות באורח שלוש הנשים מוותרות על החלום להתאכסן בגראנד הוטל ובוחרת במלון פשוט יותר, אבל מנהלות שגרה יומית של ארוחות, צעידות באוויר הצח ומשחקי קלפים עם חברותיה של הסבתא, שנוהגות להגיע לשם מתל אביב לטבול באווירה אירופית. אלא שאין כאן שלווה ואין באמת מרחק מן המועקות שהביאו עימן מן הבית, וגם לא מן האיום המתמיד שהגוף הנשי נושא עימו. ״תורת המידות של אמי נגזרת מהגוף הגדול של אמה, צל המעיב על חייה״, מסבירה המספרת. זו אינה הילדה שראתה וזכרה כל מה שהתרחש בחודש ההוא, זוהי מספרת בוגרת, שיש לה כלים להבין שאמה אכן מזהה את הרזון עם הטוב, המוסרי והצודק, והשומן לא רק מבחיל אותה, אלא נתפס בעיניה כחטא. אותה אם, אגב, ״נכנעת מדי פעם לאישה השמנה המתגוררת בתוכה ומתדפקת לפעמים על דלתה לבקש מוצא לגרגרנותה״. ואחרי כל כניעה כזו, היא מן הסתם מביטה באמה, הסבתא, בעוינות וטינה גדולות עוד יותר.

כעבור שבוע בלבד האם נוטשת את בתה בשנית, ממש כפי שנטשה אותה כשהתמסרה לאבל לאחר מות הסב, וחוזרת ארצה בלעדיה. זה לא מפתיע, משום שהמספרת מבינה כי המשפחה נכפתה על אמה, וכי אלמלא התקשתה לסרב, האם כלל לא הייתה מקימה משפחה. על אף תחינותיה הבוכיות שתרשה לה לחזור איתה הביתה, האם משאירה אותה בחברת הסבתא ושאר הגברות המגונדרות, התפוחות והעמוסות מדי, ובחברת יורי, השרוי במערבולת משל עצמו כשברקע הסיפור יחסיו עם אשתו מתנפצים ברעש וזעם. כשיחזרו ארצה יוותר יורי על כל הישגיו לכאורה, על מעמדו, רכושו ושיירי משפחתו, יממש את הפנטזיה שהחל לטפח באותם ימים ויהפוך לאחד ״מחלוצי ההומלסים של תל אביב״. הילדה, בהתמרדות דומה, מקצינה את מי שנתבקשה להיות ומפסיקה לאכול. ״הפסקתי סופית לאכול. המטבח הפך לשדה של התחמקות. נכנסו ויצאו ממנו בשעות שונות של היום. אימא השאירה את האוכל על הכיריים … את מה שנועד עבורי השלכתי לפח".

את המחלה, האנורקסיה, תופסת הילדה כשינוי פיזי ונפשי שמסמן גם דרך רוחנית, אלא שהיא אינה מצליחה לעורר התפעלות באמה וגם אינה זוכה בקרבה המיוחלת. הרזון הקיצוני, המלווה בהרס הגוף, מדיף צחנה של זקנה בטרם עת, וזו מאיימת על אמה לא פחות מן האפשרות למשמנים, והיא אינה מסוגלת להושיט עזרה לבתה אלא רק לעצום את העיניים ולומר ״הסתכלנו עליך כל היום. הכול בסדר גמור איתך״.

אותה התכחשות למצוקה, סירוב להכיר בה והתחמקות מהושטת עזרה חווה המספרת – העשויה בהחלט להיות אותה מספרת – גם ב״הקבוצה״, שאינה ממש נובלה אלא שילוב של ממואר ומסה, שבן־נפתלי מצליחה לטעון אותו בפיוטיות בלי לגלוש לרגשנות או הטפה. הפעם ההתרחשות נולדת בקבוצה טיפולית של נשים אנורקטיות ובולימיות, אלה שאינן מעזות לבלוע דבר ואלה שבולעות ומקיאות. ״שמונה נשים צעירות, יושבות במעגל בחדר דחוס המועב באור קלוש … אנחנו מזיעות, מתכווצות בכיסאות … מיוסרות, אנחנו לא צוחקות … משהו לא בסדר איתנו.״ לכאורה יש להן הרבה במשותף, אבל כפי שבן־נפתלי מיטיבה לתאר, כל אחת כלואה בבועה משלה, והקבוצה כולה, ובעיקר האמפתיה והתמיכה שהיא מבקשת להעיר בהן, היא מעשה בלתי אפשרי.

הקונפליקט מתעורר כבר בתחילת המפגש. כשהמספרת מציגה את עצמה כמי שנוהגת להקיא כבר שש שנים, משתתפת אחרת בקבוצה קוטעת את דבריה ופונה אל המדריכה: ״אני לא מוכנה לשבת איתה. היא לא מקיאה. היא לא מתעסקת עם כל הגועל״. הנשים האמורות להבין זו את זו, שכן הן כלואות באותו מאבק של הרס עצמי: ״נפקדות, מתחבאות, מתחמקות … הורסות את עצמנו בחשאי, כיוון שחשיפה עלולה לחבל בפעולת החבלה הנמשכת שלנו״ – שופטות זו את זו. הן אינן רוצות להיגאל, לא מחפשות ישועה, ועוד יותר מזה, אינן מוכנות שיביטו בהן, כי כל מעשיהן הרי נעשים בגניבה (השלכת מזון לפח, בליעת משלשלים, הקאות), ומשום כך, גם מבטה של מי שעושה את זה אחרת, קצת אחרת, הוא מבט זר ומבהיל ומצמית.

בכתיבה על הפרעות אכילה קיבלה על עצמה בן־נפתלי משימה לא פשוטה. היא כותבת בלי להזדקק לתיאורים גרפיים שמטשטשים את הניואנסים הרגשיים. היא בונה תמונה מורכבת ולעיתים אפילו מפתיעה של חוויה שאמנם אינה מאפיינת נשים בלבד, אבל מותר להניח שאין אישה שלא התחככה בה מכיוון כלשהו.

.

מיכל בן נפתלי, "הקבוצה", כתר, 2021.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון המוסך הקודם: אורית פוטשניק על "המרדימנים", הרומן החמישי של אנה אנקוויסט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן