שירה | טורנדו מתקרב לבית

שירים מאת גרגורי גורדון, גיתית דהן ואמיר חרש

מיכל גבע, ללא כותרת, אקריליק, גירי שמן וקולאז' על קנבס, 160X103 ס"מ, 2021

.

גרגורי גורדון

העד

הַלַּיִל נֶאֱסָף, הַיּוֹם קָרֵב,

הַזְּמַן אוֹבֵד מִבֵּין יָדַי כְּאֵד.

אֲנִי כּוֹתֵב זֹאת בְּחַדְרִי,

אַךְ זֶה נוֹגֵעַ גַּם לְחַדְרְכֶם,

אֲנִי הָעֵד.

הַתּוֹפָעוֹת מִחוּץ לַחֶדֶר

מֻחְתָּמוֹת בְּתוֹךְ עֵינַי

בְּאֵשׁ  –

עֵצִים מְדַמְּמִים

וְשִׁבּוֹלִים כְּרוּתוֹת רָאשִׁים

שׁוֹכְבוֹת לְהֵאָסֵף אֶל.

שֶׁמֶשׁ מִצְטַנֶּנֶת,

סַהַר מָט לִנְפֹּל,

טוֹרְנָדוֹ מִתְקָרֵב לַבַּיִת.

.

גרגורי גורדון, יהודי משיחי, עובד סוציאלי, כותב שירה ושר. שיריו פורסמו בין היתר בהליקון, עיתון 77, משיב הרוח, ליריקה וכן בגיליון 81 של המוסך.

.

.

גיתית דהן

הדף הדלת הטרוקה

אַתְּ תַּעַמְדִי בַּפֶּתַח וְתִרְאִי שֶׁהַיּוֹם

רָהִיטִים נִגְרְרוּ לִמְקוֹמָם, שְׁבָרִים נֶאֶסְפוּ

לְשַׂקִּית אַשְׁפָּה, תְּמוּנָה יֻשְּׁרָה, הָרִצְפָּה כֻּבְּדָה

הֵיטֵב, נֵר הוּטַב, בַּתַּנּוּר נוּרָה כּוֹתֶמֶת

עַל עוּגָה בִּבְלִילָתָהּ. הַבַּיִת כּוֹס תֶּה, אַתְּ קֻבִּיַּת

סֻכָּר בְּתַחְתִּיתָהּ, וְהוּא מֵמֵס אוֹתָךְ

וּמֵמֵס

וּמֵמֵס

וְכָל הַמָּתוֹק הַזֶּה מֵרִים עִנְבָּל לָגַעַת בַּחֵךְ.

בַּפִּנָּה יֵשׁ מִי שֶׁמְּחַיֵּךְ כְּכַפִּית קְטַנָּה, בּוֹחֶשֶׁת

בְּכִפְיוֹן כְּדֵי לְמַסְמֵס שֶׁאַף פַּעַם

לֹא הֻמְתַּק פֹּה: אַתְּ אֵינֵךְ קֻבִּיָּה

וְגַרְגִּירַיִךְ אֵינָם. לֹא תֶּה וְקֻבִּיָּה –

תְּמִסָּה פּוֹשֶׁרֶת, חוּמָה, מוֹתֶקֶת.

קֶצֶף בּוֹהֵק נִקְוָה בַּשּׁוּלַיִם וּמָג.

אַתְּ מְסָרֶבֶת בְּנִימוּס וָחִיל,

וּמְבִינָה שֶׁמָּחָר הַיּוֹם.

אַתְּ תַּעַמְדִי מִחוּץ לְדֶלֶת בֵּיתֵךְ

וּכְשֶׁתִּכָּנְסִי –

כַּדּוּרִית טַבָּק בּוֹעֶרֶת תִּקְנֶה שְׁבִיתָה

עַל יְרֵכֵךְ. כָּעֵת הִיא גַּל־אֵפֶר. אִם תְּלַחְלְחִי קְצֵה

אֶצְבַּע בְּדִמְעָה, תּוּכְלִי לְהָרִימָהּ בַּעֲדִינוּת,

בִּשְׁלֵמוּתָהּ.

.

2001

זוֹ אֲנִי שֶׁשָּׁבְרָה אֶת בַּקְבּוּק הַבֹּשֶׂם.

הוּא הָיָה מָלֵא עַד צַוַּאר קְלִפַּת הַבְּדֹלַח

שֶׁהֶחְלִיקָה בְּרֶגַע אֶחָד אִטִּי שֶׁלֹּא נוֹהֵר לִגְוֹעַ.

שְׁלוּלִית מְרֻסֶּסֶת פָּשְׁטָה בְּאֵין

צוּרָה אַחַר כַּף רֶגֶל חֲשׂוּפָה.

עָלָה מִמֶּנָּה רֵיחַ מְרֻכָּז שֶׁל אִישׁ

וְצֶבַע שֶׁל דְּמָעוֹת, הָיָה לָהּ טַעַם זוֹלֵג

מֵהַנְּחִיר אֶל גַּג הַחֵךְ וְאֵד כָּהֳלִי מְסַחְרֵר,

הִשְׁתַּקְּפוּת גַּבּוֹת שְׁלוּחוֹת בְּבַעַת,

צִנּוֹרִית מִשְׁתַּרְבֶּבֶת מִפִּיָּה תְּלוּשָׁה.

.

גיתית דהן היא מורה לספרות בהכשרתה וכיום מנהלת מחלקה בחברת תרגום. שיריה ראו אור בבמות שונות, וביניהן כתבי העת עיתון 77 ולכל הרוחות, ובאנתולוגיה "בגדות האפשר" (קתרזיס, 2021). השירים לקוחים מתוך ספר בכתובים.

.

.

אמיר חרש

שירי סגר שלישי

סגר

אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ

לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיִךְ

אַתְּ כָּל הַזְּמַן

פֹּה

.

את ואת

אַתְּ יוֹשֶׁבֶת מוּלִי

אֲנִי כּוֹתֵב עָלַיִךְ שִׁיר

אַתֶּן שְׁתַּיִם עַכְשָׁו

זוֹ שֶׁכָּאן

וְזוֹ שֶׁכָּאן

לְרֶגַע אֲנִי לֹא בָּטוּחַ

מִי מִשְּׁתֵּיכֶן לְהַשְׁאִיר

.

אני ואני

קָרָאתִי לָךְ

יוֹמָנִים יְשָׁנִים:

שְׁטוּטְגַּרְט, פָּרִיז, שִׁיקָגוֹ.

אֲנִי שֶׁבַּיּוֹמָן לֹא יוֹדֵעַ

מָה שֶׁאֲנִי וְאַתְּ יוֹדְעִים

הוּא לִפְנֵי פְּרֵדָה גְּדוֹלָה

טוֹב שֶׁבָּאת אִתִּי

לְבַקֵּר אוֹתוֹ

.

אמיר חרש כותב פרוזה ועושה פרפורמנס מבוסס טקסט תחת הפסבדונים "כתבן א". מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לאומנויות המילה בירושלים. פרסם שני ספרים: "יתבטל העולם" (כתר, 2013) ו"ברונז" (כתר, 2019).

.

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת צילה זן־בר צור ובכל סרלואי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | סיפורים של יתמות ועדות

"המספרת של הנדל נחשפת עוד ועוד, במעין כפיית חזרה, לסיפוריהן של מי שאיבדו את יקיריהן, ועוסקת ללא הרף במוות ובשכול". מעין הראל על חוויית התשתית ביצירתה של יהודית הנדל, במלאת 100 שנה להולדתה

יהודית הנדל (מתוך סרטון יוטיוב: "יהודית הנדל על יהודית הנדל", ממיזם "העברים" של יאיר קדר)

.

"היא לא מתה … רק הלכה": יתמות ועדוּת בסיפוריה של יהודית הנדל

מאת מעין הראל

.

עלילת רבים מסיפוריה הקצרים של יהודית הנדל מתרחשת בגן. גן ציבורי, עירוני. לעיתים הוא מעלה על הדעת את גינת דובנוב בתל אביב, שמולה התגוררה. לעיתים קרובות מתוארת בו המספרת, בת דמותה של הנדל, כאשר היא יושבת על ספסל, לרוב לצד אישה אחרת המגוללת בפניה את סיפורה. המספרת החוזרת בסיפוריה של הנדל כמעט לעולם אינה גיבורה אלא עדה: היא מאזינה לעלילות הנמסרות לה ומדובבת אותן; מצטרפת לחברותיה לנסיעות, לא אחת בעקבות אהובים מתים; מלווה במילותיה את ורדינה בעלת השמשייה ואת ב. הנוטה למות. אפילו כאשר נקודות המוצא של הסיפורים רומזות לכאבה הפרטי של המספרת, שמאורעות חייה מובילים אותה לבית החולים או לבית הקברות, הוא מוסט עד מהרה אל כאביהן של בנות־השיח שלה. הסיפורים כתובים ברובם כדיאלוגים ישירים ארוכים ("אמרה"; "אמרתי"). תמיד ללא מירכאות המפרידות בין מילותיהן של הדוברוֹת לשאר הטקסט.

המספרת של הנדל כמו מסרבת להיות גיבורה, אך היא גם אינה עדה ניטרלית, המקפידה על נפרדוּת: מילותיה נבללות באלה של בנות־השיח שלה, ולעיתים היא נדמית אפילו ככפילה שלהן. נוכחותן ודבריהן מעוררים את זיכרונותיה, המתוארים בלשון פיגורטיבית גועשת ואסוציאטיבית. כך למשל בסיפור "כסף קטן":

היינו שתינו לבד בגן … רות'שֶן לא הסירה ממני את עיניה … אישוניה התרחבו בברק חגיגי, אותו ברק בו הכל נעשה פתאום פעור, העולם פעור, קרוע מבפנים … מלא טלאים וחבלים ומוטות וברזלים, בכל קול שומעים תזמורת אדירה. פתאום נזכרתי איך בנֶשֶר, בבית־החרושת, הבאתי פעם תרמוס ענק לדודי, בעלה של דודתי אחות אבי, שנשאר למשמרת לילה בבית־החרושת. היה לילה חם, והוא עמד בחדר הכבשנים מכוסה אבק, שעוּן על מוט הברזל המחובר לכבשן, יחף בתוך ערמת הברזלים.

(בתוך כסף קטן, הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, 1988, עמ' 30)

ההקשבה הדרוכה לדבריה של אישה אחרת, שלעיתים נושאת אופי כמו־טִיפולי, מטשטשת את הגבולות בינה לבין המספרת והופכת אותם לנזילים, וכן גורמת לא אחת ליסודות פנטסטיים ושיריים להבליח אל תוך ההוויה הריאליסטית. אלה מדגישים את עירוב התחומים שבין המספרת לבין דמויות הנשים האחרות, ואת ההוויה הנשית המלוכדת כמרכזם של הסיפורים, אפילו כאשר מדובר בעלילות העוסקות ביחסי גברים ונשים, למשל.

אבקש להציע כי התבנית החוזרת הזו מהדהדת יותר מכול קשרים בין אֵם לבת, המאופיינים לא אחת בקשיי נפרדות, אך גם באפשרות הגואלת הטמונה בעדות המתמשכת שיש בהם: אֵם המלווה את בתה מילדות לבגרות, מהיותה נערה להיותה אם בעצמה, מעניקה לה מבט עֵד שמסייע בגיבוש זהותה ודמותה. לעומת זאת, דמות המספרת החוזרת בסיפוריה של הנדל אינה נהפכת לגיבורה בפני עצמה, או למי שזהותה מובחנת ומגובשת. היא מתמודדת עם חוויית יתמות והֶעדר נוקבת, ממש כמו הגבר הממתין על הספסל לאשתו שכבר לא תשוב, אך מקפיד לשמור לה את מקומה. הגבר הזה נזכר בסיפור המאוחר "המקום הריק":

ואמרתי: המקום פנוי? אפשר לשבת קצת?

שוב הניע את ראשו בשלילה.

אי־אפשר, אמר, כבר אמרתי לך, הוא רק נראה ככה, ואמרתי: אבל הוא ריק.

אי־אפשר, אמר.

היתה אכזריות בקולו.

אני מצטער, אני מחכה לאשתי, אמר  …

אני מחכה לה אבל היא לא תבוא  …

בשבילי היא עדיין יושבת כאן, אמר.

אבל היא איננה, אמרתי.

כן, היא איננה, אמר. היא הלכה.

(בתוך המקום הריק, הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, 2007, עמ' 16–17)

המספרת של הנדל נחשפת עוד ועוד, במעין כפיית חזרה, לסיפוריהן של מי שאיבדו את יקיריהן, ועוסקת ללא הרף במוות ובשכול, אך היא בראש ובראשונה דמות של בת יתומה מאם, ממש כמו הנדל עצמה בחייה, שאיבדה את אמה בצעירותה בפתאומיות. זו חוויית התשתית של יצירתה, ואולי גם של עמדת המספרת שבחרה לעצמה: מי שאין לה עצמה אמא־עדה המלווה אותה לאורך חייה לא תהיה לגיבורה בפני עצמה, אלא תישאר כל העת בעמדת המלווה, המתבוננת, המבקשת לה חיים באמצעות שהייה בנבכי סיפוריהן ובאבלן של אחרות.

כפי שציין כבר דן מירון בספרו הכוח החלש: עיונים בסיפורת של יהודית הנדל (הקיבוץ המאוחד, 2002), העיסוק בדמותה של האם המתה בולט במיוחד בקובץ כסף קטן, שבו המספרת חווה רגעי התוודעות מאוחרים לאמה. בסיפור הפותח את הקובץ, "נמוך, קרוב לרצפה", נזכרת האם כאשר אביה של המספרת מתלבט אם להיקבר לצידה או לצד אשתו השנייה. רק לאחר מותו מצליחה המספרת להסיר את העטיפות מתמונתה של אמה ופוגשת במבטה: "אמי הביטה משם מאוד צעירה … כל יום היא נראית יותר צעירה" (שם, עמ' 16). בסיפור החותם את הקובץ, "איך הכרתי את אצ"ג", נזכרת האם לראשונה ככפילה של בתה, המספרת, כאשר המשורר אורי צבי גרינברג מזהה אותה באמצעות הדמיון ביניהן:

 כמו שראיתי אותך, ידעתי שאת הבת של האשה ההיא, אמר …

לא ידעתי את נפשי. לא אמרתי מלה. אמא, כאמור, שנים כבר לא היתה אז בחיים. ופתאום האיש הזה הזר הרזה, ראה אותה פעם אחת … בקצה השני של העולם, זה היה לפני שנולדתי בכלל, לא החליף אתה מלה, וזהה אותי, אחרי עשרות שנים, נערה אלמונית קטנה בקפה קטן בכיכר דיזינגוף בתל־אביב, ובְרגע ידע. (עמ' 136–137)

הסיפור מסתיים במותו של אצ"ג, המשכפל את מות האם. כך, למשל, בהיבט המצלולי: שמה של האם, חוּמֶה, מהדהד את צבע רגבי האדמה שבה נקבר אצ"ג: "משורר שני הנצחים עוד היה חם באדמה וגם צבע האדמה כורכר חום דהה" (שם, עמ' 138; ההטיה במקור).

רגעים אחרים הם אלה שבהם מבליח מות האם אל תוך הסיפורים כאילו במקרה, כמתגלגל מתוך שיחותיה של המספרת עם דמויות אחרות ומתוך פגישותיה עם כאביהן. כך, ב"סיפור בלי כתובת", היא נכפית בעל כורחה לסיפורה של אישה שמתה באקראי בחנות בפינת הרחוב. המספרת הייתה עדה למותה, וכעת היא מחפשת את הכלב שהיה עימה. המוות הזה מטיל עליה אימה, וכך גם הכלב, שנהפך אט־אט לבדיה ("אין פה שום כלב"). רק לאחר שהיא מגיעה לביתה עולה בה, כמו במקרה, זיכרון האם שנותרה צעירה:

אמי אמרה לי פעם שאין צורך לפחד מן המתים.

הייתי נערה כשהביאו את החפצים האישיים שלה.

היא לא מתה. אמר אב־אבי. היא רק הלכה.

זה היה לפנות בוקר כשהלכה. אז לא ידעתי כמה היתה צעירה …

הייתי אתה לבדי באותו לפנות־בוקר. המרפסת היתה מלאה אור. הגן היה מלא אור. היא נאנחה אנחה רפה אחת. יצאתי למרפסת ועמדתי במרפסת. עד היום אני זוכרת את האור. (שם, עמ' 129)

נראה שהמספרת מצליחה להשתחרר מדבקותה כעדה משתתפת, אובססיבית, בסיפורה של האישה הזרה שמתה, רק כאשר היא מחייה בתוכה את מותה של אמה, המדברת אליה כנערה.

קובץ סיפוריה האחרון של הנדל, המקום הריק, ראה אור ב־2007. מאז ועד מותה, שבע שנים לאחר מכן, לא פרסמה סיפורים. באוקטובר 2007 הלכה לעולמה חוקרת הספרות דורית מאירוביץ, בתה של הנדל. הטקסט האחרון של הנדל שראה אור הוא "תפילת נעילה לבתי". זה אינו סיפור ואין בו מספרת־עדה, אלא קינה אוטוביוגרפית בגוף ראשון, החותמת את קובץ מאמריה של מאירוביץ, שכונס לאחר מותה, הנוף הוא הנפש (הוצאת קשב לשירה, 2011). צער היתמות מתחלף באבלה הנורא של האם על בתה: "אין דבר יותר אכזרי מאשר לקבור את בתך, ואני קברתי את בתי היחידה. ואני לבד בכאב הנורא הזה" (עמ' 154). החתימה בשולי הקינה היא "יהודית הנדל, אמא של דורית".

.

ד"ר מעין הראל, מלמדת וחוקרת ספרות. מאמרה "לכתוב מן הכסא החבוש: פואטיקה ומחלה ביצירתה של יהודית הנדל" ראה אור בקובץ המאמרים "כאב בשר ודם" (זמורה ביתן־דביר, 2013).

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מיכל בן־נפתלי על הגותו של ז'ק דרידה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | על קברים, מרפסות ושכנוֹת מעבר לקו הירוק

"דקלה מצידה התפללה בסתר ליבה שימצאו רק כמה עצמות יהודיות יבשות וכך ייאלצו להפסיק לבנות את שיכון ג' מול המרפסת שלה ויעבירו את בניין הארץ לגבעה מול מרפסת של מישהו אחר." קטע מתוך ספר בכתובים מאת דורית שילה

רות קסטנבאום בן־דב, Land of Painting, ארץ ציור, שמן על בד, 170X105 ס"מ, 2019

.

קטע מתוך ספר בכתובים / דורית שילה

.

הדחפורים הופיעו שבוע לפני הבחירות. ראש הממשלה הבטיח לבנות אלפיים מאתיים ושלושים יחידות דיור ביהודה ושומרון ומתוכן שבעים ושש יחידות דיור, כלומר בנייני דירות עם מרפסות שמש, הוקצו לשכונה שלה ואיימו להרוס את הנוף הפסטורלי של הגבעה ממול. "שתִבּנה ארץ ישראל בימינו אמן," אמרה סופי ולא הוסיפה דבר על ערך הנדל"ן של הבניין שלהם שעומד לאבד מהנוף שלו, או על השקט ואיכות החיים. שלושה ימים אחר כך יצאה הודעת גינוי מהדוברת של האיחוד האירופי בזו הלשון: "האיחוד האירופי מגנה את החלטת הרשויות בישראל לבנות אלפיים מאתיים ושלושים יחידות דיור ביהודה ושומרון. החלטה זו מפרה את החוק הבינלאומי ועומדת בדרכו של פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, החיות זו לצד זו בשלום בביטחון, הפתרון היחיד שהינו צודק ובר־קיימא ויכול להשכין יציבות באזור." דקלה הקשיבה לקריינית החדשות ברדיו מקריאה את דף המסרים שנשמע כמו מחולל גינויים ונאלצה להגביר את הרדיו כי הדחפורים החלו לטרטר בעוצמה. לפני שעברה לגור במגדלי רימון ב' הקשקשת הזאת חלפה מעל לראשה, ורק עכשיו שמה לב לתדירות שבה נפלטות הצהרות מסוג כזה. ממש מעניין פה מישהו מה חושב האיחוד האירופי, חשבה, הם מגנים ואנחנו חופרים. הישראלים כבשו את הפלסטינים ועכשיו קבלני בניין כובשים את ישראל, "אדמה משוחררת" כבר לא יקְרה פה, חשבה. הקרקע פה נדונה לשעבוד מצד כל מי שיושב עליה, נכבשים וכובשים כאחד, ולא יעזור לאף אחד כלום.

היא סגרה את דלת המרפסת והדליקה מזגן. ניסתה למצוא בתוכה איזה זיק של שמחה בבניין הארץ ולהדוף את החרדה מפני פלישת הדחפורים מהפרצוף שלה. היא גם ניסתה לחשוב אצל מי היא יכולה לברר מה הולך לקרות פה. אולי מתחילים את מגדלי רימון ג'? האם ככה הרגישו תושבי מגדלי רימון המקוריים כשהתחילו לבנות את השכונה שלה? הם פצחו בריקודי שמחה על הרחבת היישוב ובלב הדחיקו חרדה שייקחו מהם את הדבר האחד שאפשר לומר בקול בלי לשקר: 'כמה יפה פה'. לא משנה שאנחנו גרים בבניינים כעורים, העיקר שכשנביט מהבית החוצה ישתקף לנו יופי. סטפן סיפר לה שהסופר גי דה מופאסאן נהג לאכול את ארוחת הצהריים שלו מדי יום במסעדה שבמרומי מגדל אייפל משום שזה המקום היחיד בפריז שלא רואים ממנו את מגדל אייפל. דקלה חשבה שהאייפל דווקא מגדל יפה מאוד, כמו אישה גדולה ומגוננת שמכסה על כולם בגפיה הרחבים, ודווקא בנייני המגורים שבונים האדריכלים הישראלים מכוערים, איך שהעסק מתרומם מעל לשלוש קומות נוחתת עליו רוח הכיעור. הם גם אף פעם לא גרים במה שהם בונים, אמרה לסטפן אז, אני לא חושבת שפגשתי אדריכל או אדריכלית אחת בשכונה מאז שעברתי לגור פה.

.

*

.

בור רחב נפער באדמה שמול מרפסת דירתה. במשך שבועיים הדחפורים חפרו במרץ לקראת מה שכנראה יהיה היסודות של השכונה החדשה, ולפתע השתתקו. יום אחד נפסק הכול. דקלה רצה למחשב לבדוק באתרי החדשות אם הממשלה שחררה הכרזה חדשה. כלום. אולי הודעה של דובר משרד החוץ האמריקאי? אליהם מתייחסים יותר ברצינות כאן, לא כמו אל הגינויים של האירופאים. גם כלום. היא אפילו בדקה את דף הפייסבוק של ראש הממשלה, שכבר שנים לא מתראיין לשום כלי תקשורת ורק מעלה סרטונים של עצמו באיפור כבד. בחיי שהאיש הזה מתנהג כמו יוטיובר מתבגר. עף על עצמו עם שפכטל של חמישה סנטימטרים שמנסה לכסות על החצ'קונים. אבל גם אצלו לא נאמר שום דבר דרמטי. מאיפה בא השקט הזה לעזאזל, תהתה והחליטה ליהנות ממנו כל עוד הוא כאן. היא פתחה את דלת המרפסת לרווחה ונהנתה מקרני השמש.

בצהריים הגיעה בחורה בלונדינית עם קוקו גבוה ואיתה חבורה של נערות ונערים מלאי מרץ בבגדי עבודה ונעלים גבוהות. חיש מהר מתחו חבלים וחילקו את הבור לריבועים. הקוקו הבלונדיני התיישבה על כיסא גבוה שנראה כמו כיסא של שופט במגרש טניס בדיוק מתחת למרפסת של דקלה וחילקה פקודות במגפון, מור טו יור רייט, בי קרפול וית' דה סטונז, סלואולי, סלואולי. תוך שעתיים הבור שהיה מיועד להפוך לחניון התת־קרקעי של מגדלי ג' הפך לאתר חפירות של רשות העתיקות. מעניין מה ימצאו שם, אמרה סופי בהתרגשות. ארץ ישראל יפה וגם פורחת וגם שלנו מקדמת דנא. היא כבר דמיינה את היישוב העברי הקדום הולך ונחשף מתחת לביתה, ואיך תרד לשם להתפלל עם כל נשות היישוב. היא לא קיוותה למשהו בסדר גודל של מערת המכפלה, היא תסתפק במשהו מינורי יותר, נגיד כמו קבר יהושע בן נון. היא זכרה היטב את עצרת העלייה לקבר ההיא לפני ארבע שנים, אלף איש הגיעו לקבר הקטן לכבוד שבת של פרשת המרגלים והריעו להתגייסות ההיסטורית של יהושע בן נון וכלב בן יפונה להגנת הארץ. אפילו ראש המועצה האזורית דאז, שמעון ויסמן זכרו לברכה, אבא של עפי ויסמן, הגיע בכבודו ובעצמו בליווי כוחות צבא רבים. "עלה נעלה וירשנו אותה," קראו כולם וסופי הרגישה את כוחה מתעצם בקהל המתפללים, ניזון מחוסנו וליכודו של ההמון. מאז היא מזכירה בכל הזדמנות את יהושע, "המתנחל הראשון", ולדקלה לא היה לב לומר לה שהיא לא בטוחה שיש לתואר הזה אותה המשמעות היום. מדויק יותר לומר שלדקלה לא היה האומץ לומר את זה לסופי בפנים, כי היא בוודאי הייתה מתריסה כלפיה, שוב פעם את עם זה? אז מה את עושה פה? יהושע בן נון הוא דוגמה ומופת, עמוד אש ותימרות עשן לנגד עינינו. לא נירתע ולא נירא לקחת את הארץ המובטחת בחזרה, על הדבש ועל העוקץ. לפעמים סופי הייתה משלבת בדבריה מילים גבוהות כמו יראה או לנגד, מילים עם ניחוח מקראי, או שורות מפזמונים של נעמי שמר שנשמעו לה כמו עדות חותכת לצדקתה.

סופי פיללה לקבר יהודי עתיק שקדושתו תיתמר כעשן קטורת ותחדור אל דירת השלושה חדרים שלה דרך חרכי התריסים ורשתות היתושים ותמלא את הבית שכינה. היא דמיינה איך בערבי חג, כשנחיל מתפללים יצבא על דלתות האתר שלה, היא תפתח את עזרת הנשים במרפסתה, תארח אקסקלוסיבית את נכבדות השכונה, אולי עפי ויסמן תבוא עם בתה, שכן היא גרה בקומה השלישית ואילו המרפסת של סופי, כמו זאת של דקלה, בקומה הראשונה, ממש נושקות לכיפת הקבר שתקום מן העפר. דקלה צפתה בסופי יורדת עם מגש ועליו בקבוק מיץ וצלוחית עוגיות ומכבדת בחיוכים את הקוקו הבלונדיני עם המגפון והפועלים שלה, "חבר'ה נהדרים מתגלית, אמריקאים, באו לתור את הארץ לפני שעושים עלייה," אמרה בהתפעלות. "נו, ומה הסיפור של החפירות הארכאולוגיות האלה, יודעים כבר?" שאלה דקלה. וסופי ענתה, "עדיין לא, הדחפורים נתקלו באבנים מסותתות, מסודרות ככה בשורה, הארכאולוגית הבלונדה הראתה לי, יש חוק שאומר שאסור להמשיך לבנות עד שרשות העתיקות לא באה לבדוק מה העניינים. זה בכלל לא מפתיע, אנחנו מיישבים רק מה שהיה כבר מיושב." דקלה שתקה כמה רגעים ואז אמרה, "ומה עושים אם מגלים סימני יישוב עתיק אבל לא יהודי? נגיד יבוסי או פלישתי?" – "אוי נו באמת, הפלישתים בכלל לא הסתובבו באזור הזה, הם היו יותר ליד הים," מיהרה סופי לומר אבל פניה נפלו כי פתאום הבינה שחלום הקבר היהודי העתיק יכול בין רגע להפוך לסיוט של אתר עובדי אלילים או חלילה לקבר של איזה שייח'.

דקלה מצידה התפללה בסתר ליבה שימצאו רק כמה עצמות יהודיות יבשות וכך ייאלצו להפסיק לבנות את ג' מול המרפסת שלה ויעבירו את בניין הארץ לגבעה מול מרפסת של מישהו אחר. וואי, זה יהיה שיחוק. אין מצב שהנערים בשכונה יתנו לבנות על קברים יהודיים, יש להם יותר מדי הורמונים בסיסטם, חשבה, זה יספק להם תעסוקה עד לשידוך. ואחר כך שאלה את עצמה אם כדאי לכלול את המחשבות המרושעות והאנוכיות שלה בכלל המחשבות האסורות שסופי מדברת עליהן ולהפסיק גם עם המנהג זה.

לעת ערב, כשסיימו הקוקו הבלונדיני והצעירים האמריקאים לחפור, לרוקן סלים ולהבריש את העפר והאבק, הגיע אוטובוס נקי ובוהק, שלט לבן מתוח לכל רוחבו "תגלית, העוצמה העולמית שלנו", והם נבלעו בתוכו. הם השאירו מאחוריהם את כלי החפירה העדינים ושאר מכושים ופטישים ואת המלמול האינסופי והצחוקים שהתגלגלו באמריקאית עם רי"ש עגולה ואת חדוות הנעורים. כשהחושך ירד, נדלקה נורת חשמל חלשה ומתחתיה התיישב שומר זקן, מחרוזת תפילה בידו. הוא נהג לשבת כך, עיניו פקוחות, אוזנו צמודה לטרנזיטור ישן, מעשן בשרשרת ואוכל במבה. באחד מאותם לילות שלא הצליחה להירדם, היא החליטה שלא תיקח כדור שינה וימות העולם, ירדה למטה עם תרמוס תה חם, עוגיות שומשום של עבאדי כמו שאבא שלה אהב ושתי שקיות במבה. היא ניגשה אל השומר ובירכה אותו לשלום. "לא ידעתי שמכשירים כאלה עוד קיימים," אמרה והצביעה על הטרנזיסטור שבקעו מממנו קולות קריין בערבית. השומר הרים אליה את עיניו ואמר "אל רדיו אל אורדוני," והיא חייכה אליו, הניחה את התה, העוגיות והבמבה על ארגז עץ ששימש כשולחן ואמרה, "תשאיר את זה כאן, אני כבר אקח את זה בבוקר." והשומר הביט בה, אמר שוקראן והניח את ידו ימינו על ליבו. "לילה טוב," אמרה, והרימה עיניה מעלה. בחיים אני לא אתרגל לכל הכוכבים האלה, חשבה, מלחיצים, והחלה להשפיל את מבטה. היא הבחינה שהטלסקופ של הנכד של עפי ויסמן שנהג להזדקר לעברו של הירח מכוון עתה מטה ומתבונן בה. היא הישירה אליו מבט, צללית אדם חמקה מהמרפסת והסתתרה מאחורי הווילון.

.

דורית שילה היא סופרת, עורכת ומתרגמת. קובץ סיפוריה הראשון, "אחרי הספירה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2020. מעורכות המוסך.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך נובלה בכתובים מאת יעל לאוקומוביץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שיחה | מסעות אנשי המערות אל מעמקי התודעה

"הם היו אנשים בעלי יכולות לעבור בין העולמות, לעשות מסעות אסטרליים, ואני מניח שציורי המערות הם ביטוי של חזיונות שראו במהלך הרחבת מצבי התודעה שלהם." הארכאולוג רן ברקאי בשיחה עם גיא פרל

טל ירושלמי, חור, אקריליק ושמן על בד, 60X50 ס"מ, 2019

.

שיחה עם פרופ' רן ברקאי בעקבות צאת הספר "היו פה לפנינו: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות"

גיא פרל

.

היו פה לפנינו: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות הוא מסע מרתק בין אתרים ארכאולוגיים פרהיסטוריים בארץ ישראל – מהר פועה שבגליל העליון ועד מערת משמר באזור ים המלח; מעוּבֵּדִיָּה שבבקעת הירדן, שאליה הגיע ההומו־ארקטוס מאפריקה לפני כמיליון וחצי שנים, ועד לרוג'ום אל־הירי שברמת הגולן, שבה התקיימה לפני 6,000 שנה בלבד פעילות פולחנית שבליבה זריחת ושקיעת החמה. זהו ספר מפורט ועשיר במידע ארכאולוגי, אך נגיש לקהל הרחב ונקרא כסיפור ממש – סיפור תולדות האנושות. הוא מגולל את התהליכים המרתקים שהובילו אותנו למקום שבו אנו ניצבים כיום וחושף את שורשיהן של תופעות אקטואליות לגמרי: התחממות כדור הארץ, גזענות, היררכיות חברתיות, מבני כוח, הקפיטליזם ועוד. את הספר חיברו יחד איל חלפון, תסריטאי, במאי קולנוע ובעל תואר שני בארכאולוגיה, ורן ברקאי, פרופסור לארכאולוגיה של תקופות פרהיסטוריות החוקר ומלמד באוניברסיטת תל אביב. בין רן ברקאי לביני מתקיים קשר רציף, שראשיתו במייל מפתיע במיוחד שקבלתי ממנו לפני כשנה: רן קרא את ספרי מערה (לוקוס, 2019), שיש בו פואמה המבוססת על דיאלוג ביני לבין צייר מערות מן התקופה הפלאוליתית, וחשב שההבנות העולות ממנו בנוגע לתודעתם של אותם ציירים מהדהדות הבנות שהוא הולך ומגבש במחקרו. אותו מייל הוביל להתכתבות ארוכה, פגישות, שיתוף פעולה בהוראה, ואני מקווה שיניב פירות נוספים. לכבוד צאתו לאור של הספר החדש, נפגשתי עם רן לשיחה על הפרהיסטוריה, על תודעה, על אמנות ועל הקשר בין מעגלי אבן שיצרו הניאנדרטלים לשירתה של אלחנדרה פיסארניק.

.

שלום רן, נהניתי מן הספר הנאה רבה מאוד. רבות מדובר על חשיבות ההיסטוריה בעיצוב חיינו כאן, בהקשר של הבנת שורשי התהליכים הלאומיים והפוליטיים. אל תקופת התנ"ך, למשל, מתייחסים שוב ושוב בשיח האקטואלי. מה הרלוונטיות של הפרהיסטוריה בכלל וזו של ארץ ישראל בפרט עבורנו? מה בין אורחות חייו של הומו־ארקטוס "שהתנחל" לפני כמיליון שנה בבקעת הירדן לחיי כישראלי במזרח התיכון של המאה ה־21?

תודה, גיא. ראשית, באופן אינסטינקטיבי ורגשי, העובדה שבמקום שאנו חיים בו היום חיו בני אדם במשך מיליון וחצי שנה מטלטלת מאוד ומבהירה ש"חלקת האלוהים" הזו הייתה תמיד מקום מועדף, ללא הבדלי דת, גזע ומין. חיו כאן אנשים מאז ומעולם לא כי זה היה מקום קדוש, לא כדי להוכיח בעלות או לממש זכות, לא כי הם ברחו ממקום שבו השמידו אותם. פשוט כי זה מקום טוב לחיות בו. וזה חידוש. יש כאן כל מה שבני אדם צריכים: מים, מזון, אבנים לעשות מהן כלים, מערות ומקומות טובים תחת כיפת השמיים, מזג אוויר נחמד, ים, שקיעות מרהיבות וזריחות יפות. המקום הזה הוא לא ברירת מחדל ולא חור נידח, הוא תמיד היה מקום מועדף, ומסיבות טובות. אין עוד הרבה מקומות כאלה בעולם, עם היסטוריה אנושית עמוקה ומתמשכת כל כך. אנחנו עומדים על כתפי ענקים, על שרידי כל מה שהשאירו אלה שחיו כאן לפנינו, הרבה לפני התנ"ך. זו אדמת אבות ואימהות, אדמת הקדמונים.

שנית, ההומו־ארקטוס, אלה שיצאו מאפריקה והגיע לכאן לפני מיליון וחצי שנים, הם האבות הקדמונים הישירים שלנו (וגם של הניאנדרטלים). אנחנו קשורים אליהם בעבותות חזקים מאוד. אנחנו נושאים את הגנים שלהם, הם נמצאים בכל אחד מאיתנו. ירשנו מהם את כאבי הגב, את הידיים המוכשרות ואת כישורי ההישרדות המדהימים, ועוד חלק ניכר מהתכונות שלנו, מהאינסטינקטים שלנו ומהיכולות שלנו. והם אלה שעשו את הצעדים הראשונים בתרבות האנושית, והכול קרה כאן: הקדמונים הם אלה שבייתו את האש והתחילו לצלות בשר, צדו בעלי חיים ופיתחו איתם יחסים מורכבים, קברו את המתים שלהם במערות ובסופו של דבר גם בייתו כאן בעלי חיים וצמחים. הם אהבו, כעסו, הולידו ילדים, התרגשו ופשוט חיו. חלק גדול ממה שנקרא הטבע האנושי, או טבע האדם, עוצב והובנה על ידי בני אדם שחיו כאן במליון וחצי השנים האחרונות. הרבה מושגים שבעינינו היום נתפסים כטבעיים הם למעשה המצאות של אלה שקדמו לנו, שהתאימו את עצמם לנתוני הסביבה ויצרו מסגרות חברתיות ברבות הדורות. תפיסת הבית, חלוקת עבודה, אכילת בשר, הכנת מאכלי חלב, מאבקים טריטוריאליים, אלימות ומלחמה, אופן גידול הילדים, העברת ידע וכן הלאה – כל התפיסות האלה אינן גזירת גורל, והן עברו שינויים רבים במהלך ההיסטוריה האנושית. לא תמיד חיו אנשים כפי שאנחנו חיים היום, והנוכחות האנושית הממושכת כל כך באזורנו מאפשרת לנו להבין מה קרה. איך ומדוע תפיסות עולם השתנו, מדוע אנו חיים בבתים קבועים עשויים מאבן, מדוע אנו קוברים את מתינו, מדוע אנו מכורים לטכנולוגיה ולמה מסך מרצד מושך אותנו כל כך. בקיצור, כדי להבין את עצמנו היום אנחנו חייבים להסתכל אל העבר, אל הקדמונים שחיו כאן.

זה מעניין, כי להבדיל מרבים אחרים, שחווייתם את האנושי מעוגנת בהשתייכותם לעת החדשה על תרבותה והישגיה, אתה רואה אותנו ואת אותם קדמונים רחוקים על רצף אחד. הדבר בולט מאוד בספר, ויתרה מזה, עולה ממנו שמבחינה טכנולוגית אין ספק שהאנושות מצויה ברצף התפתחותי מאז ועד היום, אבל מבחינות רבות אחרות, ובהן איכות חיי האדם, איכות הקשרים בין בני אדם ובינם לבין הטבע, וכמובן יכולת האנושות להתקיים לאורך זמן – אנו מצויים בנסיגה מתמשכת. ״אנחנו עומדים על כתפי ענקים״, השבת לי, וגם מהספר התרשמתי שעמדתכם כלפי אבותינו הקדמונים מלאת כבוד והערכה. תוכל להרחיב בעניין זה? והאם לא מדובר בעמדה רומנטית, שעושה אידיאליזציה לגן עדן שגורשנו ממנו לבלי שוב?

רומנטי או לא רומנטי, הנתונים מדברים בעד עצמם: בני אדם, אבותינו ואימהותינו הקדומים, הצליחו לשרוד ולשגשג בעולם לא פשוט במשך מאות אלפי שנים. אם לא הם, לא היינו כאן. הם חיו כאן לפני שהחיים היו קלים (כמו שנדמה לחלק מהאנשים) ולפני שהאדם השתלט על העולם. הם היו צריכים להשיג את הכול בעצמם, לדאוג לעצמם, לדאוג לעולם. יש שפע עצום של נתונים ארכאולוגיים מחפירות בארץ ובעולם שמאפשרים לנו ללמוד ולהבין מה קרה שם. מה שקרה, להבנתי, הוא שהמין האנושי פיתח יכולת הסתגלות פנומנלית ולמד לחיות באיזון מתמיד עם הסביבה ושאר הגורמים  שחיים בעולם. כולל בני אדם אחרים, כמובן. אחרת כל המסע האנושי הזה לא היה מצליח. העדויות הארכאולוגיות מלמדות על תקופות ארוכות של חידושים והמצאות, וגם על תקופות ארוכות ששום דבר לא השתנה בהן. יש רצף ששזורות בו תקופות כאלה וכאלה. התקופות שלא השתנה בהן הרבה מלמדות, לתפיסתי, על הסתגלות מושלמת לסביבה ולתנאים, ובתקופות שיש בהן שינויים, חידושים והמצאות אפשר לראות שיש צרכים חדשים. וכך או כך, הכול היה מתואם עם העולם סביבם. עם בעלי החיים, הצמחים, ההרים והנחלים. הם הכירו היטב את העולם שבו חיו וידעו שגם בעיתות שינוי וחידוש אסור להם להגזים, אסור להם לנצל יותר מדי וצריך להתנהל בתבונה. אנו רואים את זה בהרבה חברות ילידיות בנות זמננו ובכאלה שהושמדו זה לא כבר.

ולא גורשנו מגן עדן. גירשנו את עצמנו. טעינו, הגזמנו, חרגנו מהכללים. לכן הכול השתנה. למה זה קרה זו שאלה טובה. אם אפשר או אי אפשר לחזור אחורה זו גם שאלה. אני מניח שאי אפשר. יש יותר מדי אנשים בעולם, והתודעה היום לא תאפשר זאת, למרבה הצער. התנהגות מכבדת כלפי העולם אינה נוהג נפוץ כיום. אנחנו בהחלט חוזים במרוץ טכנולוגי מטורף (אני לא אוהב את המושג התפתחות, הוא שיפוטי בעיניי כלפי מה שהיה קודם לכן) ובמה שנראה כרמת חיים מתקדמת. אני לא רואה זאת כך. איבדנו המון בדרך. איבדנו שקט, שלווה, ביטחון קיומי בכל מה שסובב אותנו ובעצמנו. איבדנו את היחסים שהיו לנו עם העולם. שכחנו שאנחנו רקמה אחת חיה. ולא, בעיניי זו לא פרספקטיבה רומנטית. זו תובנה מההכרות שיש לי עם האנשים האלה באמצעות כל מה שהם הותירו אחריהם. וכן, זו הפרשנות שלי.

אני רוצה להתמקד בנושא ציורי המערות, שהוא קרוב לליבי. השאלה הראשונה, המתבקשת, היא מדוע באזורנו אין ציורי מערות מן התקופה הפלאוליתית העליונה (מלפני 45 אלף שנה ועד לפני 20 אלף שנה). מן הספר עולה שהאזור היה שוקק חיים לאורך כל הפרהיסטוריה, ונמצאו כאן שפע של ממצאים ארכאולוגים, גם מתקופה שבה באזורים אחרים ציירו במערות – ובכל זאת, ציורים אין.

נכון, גם כאן חיו אותם בני אדם מודרניים מוכשרים שחיו במקומות אחרים, ובכל זאת כאן הם לא ציירו על קירות מערות. מתסכל. אולי עוד ימצאו אצלנו ציורי מערות, מי יודע. אבל כל עוד לא ימצאו, אף אחד לא יוגיע את מוחו בשאלה למה אין ציורי מערות. כאלה הם הארכאולוגים, מתעסקים במה שיש. אני רואה את המצב קצת אחרת. אני מנסה לחבר את כל קצוות החוטים. לדעתי ציורי המערות מאירופה מייצגים ניסיון של בני האדם הקדומים להגיע אל העולם התחתון, מקור השפע, שנמצא בסוף המערה, וליצור שם קשר עם אדוני בעלי החיים שנמצאים מעבר לקיר המערה. הם טרחו להגיע לשם כי בעלי החיים הגדולים – הממותות והקרנפים – הלכו ונכחדו. בני האדם היו תלויים בבעלי החיים האלה והיו במצוקה קשה. לכן הם חדרו לעומק המערה החשוכה, במצב של חסך חושי שאולי לווה גם בהרחבת טווח התודעה בעקבות מחסור בחמצן, במטרה להעביר מסרים לישויות שאחראיות לשפע בעולם. זו תכלית הציורים לטעמי, וייתכן שכאן לא ציירו, כי כאן, שלא כמו באירופה, השפע לא פסק בפרק הזמן הזה.

טוב, נכנסנו בעובי הקורה והמערה. אתה מציע שציורי המערות נועדו בין השאר ליצירת קשר עם עולמות שמעבר לעולמות הגלויים לעין. מדובר למעשה בהתפתחות היכולת לחשיבה סימבולית במובנה העמוק ביותר? שחרור התודעה מן הקונקרטיות, מן הארציות? באחת משיחותינו אמרת לי שהשערות מעין אלו על תודעתם של הקדמונים, שעבורי כאנליטיקאי ומשורר נראות טבעיות, אינן מאפיינות את הזרם המרכזי בארכאולוגיה.

אני לא יודע אם הייתי מגדיר זאת כיכולת חשיבה סימבולית. אנחנו אולי מגדירים זאת כך, אבל אני לא ממש בטוח שכך זה היה עבור בני האדם הקדומים. נראה לי שעבורם זו הייתה חשיבה טבעית ואינטואיטיבית לחלוטין. אני חושב שהתודעה שלהם הייתה רחבה משלנו ולגמרי משוחררת מהקונקרטיות. אולי בדומה לתודעה של קבוצות ילידיות שחיו עד לא מכבר, עד ש"הציוויליזציה" המערבית חיסלה אותן לחלוטין. אני סבור שקיומם של עולמות מורכבים היה לחם חוקם של בני אדם קדומים, ותודעתם לא נזקקה לשחרור, בניגוד לתודעתנו. אני גם סבור, אגב, שיש עדויות ארכאולוגיות לכך עוד הרבה לפני ציורי המערות. למשל בתופעת ייצור העתקים של אבני יד מעצמות של פילים כבר לפני מיליון שנים, ובשימוש בנוצות של ציפורים כבר לפני כ־400 אלף שנים. כל אלה, לדעתי, נועדו לחבר בין בני אדם קדומים לעולמות האחרים, עולמות שבהם שכנו גם בעלי החיים שבני האדם היו תלויים בהם; בעת מצוקה, בעת צורך וגם בעת שגרה – לאות כבוד ושמירה על יחסים טובים – ביקשו בני האדם להעביר מסרים לישויות הללו. גם עדויות למוזיקה קיימות כבר משלבים מוקדמים, וגם מוזיקה, לדעתי, הייתה עשויה לשמש ככלי לימינלי למעבר בין עולמות.

ואכן, התודעה של רוב הארכאולוגים היא תודעה מערבית מודרנית שלא מותירה מקום לטווחי תודעה נרחבים יותר. לא אצלם עצמם ולא אצל מושאי מחקרם. הם מתייחסים בדרך כלל אל בני האדם הקדומים כיצורים שהיו עסוקים בהישרדות בסיסית ותו לא. קמו בבוקר, צדו, מילאו את הבטן, הלכו לישון וחוזר חלילה. שום דבר מעבר לזה.

מדבריך עולה שיש עדויות להרחבת תודעה שכזאת מתקופות קדומות בהרבה לציורי המערות מן התקופה הפלאוליתית, ואני מסיק מכך שאינך מסכים עם ההגדרה הרווחת של ציירי המערות כאמנים הראשונים.

נכון. ראשית לעניין הראשוניות. הזכרתי דוגמאות קדומות בהרבה, שמשמעותן שנויה במחלוקת. מה שלא שנוי במחלוקת הוא מערה בצרפת, מערת ברוּניקֵל, שבעומקה נמצאו מעגלים שנבנו ממשקעי מערות לפני כ־170 אלף שנים. אז חיו בצרפת באופן מובהק רק ניאנדרטלים, ולכן ברור שהרבה לפני בני אדם מודרנים חדרו ניאנדרטלים למעמקי מערות ועשו שם מעשים מסתוריים שאין להם כל הסבר מעשי, פרקטי. שנית, לעניין היותם אמנים, אני לא חושב שההגדרה אמנים הולמת אותם. הם היו אנשים בעלי יכולות לעבור בין העולמות, לעשות מסעות אסטרליים, ואני מניח שציורי המערות הם ביטוי של חזיונות שראו במהלך הרחבת מצבי התודעה שלהם. לכן אני חושב שההגדרה אמנים מפספסת את העיקר. אני חושב שהמונח אמנות הוא מונח מודרני שבא לענות על הצרכים שלנו או על ההרגלים שלנו, שגם אנחנו לא תמיד יודעים להסביר. אני לא חושב שיש אמנות לשם אמנות. מה שאנחנו קוראים לו אמנות הוא משהו אחר בעיניי, ואני שואב השראה מהמסה הפילוסופית של אלדוס הקסלי, "עדן ושאול".

כל הדברים ש"עושים לנו נעים" בעין, בלב, במוח ובנשמה פועלים על מקומות בתודעה של בני האדם. מקומות שמייחלים למשהו מוכר, משהו שיהדהד כתזכורת למקומות מוכרים, עולמות מוכרים, חיבורים מוכרים. אני חושב שייצוגים חזותיים ואסתטיים פועלים על המקומות האלה. הם מהדהדים תופעות שצרובות בזיכרון הקולקטיבי שלנו, בלא־מודע שלנו, וגם במודע שלנו. הם מפעילים אותנו, כבני אדם, לפעמים בצורה אוניברסלית. אנחנו נמשכים אליהם כי הם נקשרים אצלנו למקומות שהיינו בהם, בתודעה כמובן. מקומות טובים, מוכרים, בעלי משמעות. אני חושב שזו המשמעות של מה שאנחנו מכנים אמנות עבור בני אדם קדומים וחברות ילידיות. אולי זו גם האמנות שאנחנו חווים היום בלי לשים לב לכך, ואולי אני טועה, כמובן.

אני מסכים עם חלק מדבריך. יש הגדרות שונות לאמנות, וחלקן דווקא עולות בקנה אחד עם מה שייחסת ליוצרים הקדמונים, ולכן אני רואה בהם אמנים גדולים ועמוקים. לתפיסתי האמנות שלהם, אכן, לאו דווקא נועדה "לעשות נעים", גם לא לרגש או להביע רגש – הרי רוב ציורי הקיר צוירו במעמקיהן הבלתי נגישים של מערות ולא נועדו לעיני קהל כלשהו. לדעתי חלק מתפקידה של האמנות כיום דומה לדברים שייחסת לקדמונים: לחבר אותנו אל מה שבלעדיה נותר מחוץ לטווח התודעה שלנו. זה נכון לגבי כל אמנות, אבל בוא נדבר רגע על שירה. עבורי, שירה במיטבה לא "עושה נעים", לא מביעה רגש ולא מרגשת, אלא חותרת באמצעות השפה מתחת לשפה ומהדהדת מרחבי תודעה ומשמעות שבלעדיה היו בלתי נגישים. כשאלחנדרה פיסארניק כותבת "כְּשֶׁהַלַּיְלָה יִהְיֶה זִכְרוֹנִי / זִכְרוֹנִי יִהְיֶה הַלַּיְלָה" היא מתייחסת אל מה שאינו ניתן להשגה באמצעות המחשבה והשפה הרגילה, אבל ייתכן שבוני המעגלים במחשכי מערת ברוניקל נגעו בו, גם אם לא היה בשפתם מושג שהתייחס אל "עולם הרוחות" השמאני, "השאול" המיתולוגי או ה־nigredo (מונח ששאלה הפסיכולוגיה האנליטית מן האלכימיה), וגם אם לא היו להם מחשבות על התמזגות עם האפלה הנצחית. הפסיכואנליזה מתייחסת בשפתה אל אזורים משיקים כשהיא מדברת, למשל, על "חרדת איון", "אימה נטולת שם" ובמקרים אחרים – פשוט על דיכאון. לדעתי אין דרך למתוח גבול ברור בין חלק מהאמניות והאמנים לבין מה שבתרבויות הקדם־מודרניות היינו מתארים כשמאנים ושמאניות: אלו גם אלו עוסקים בתיווך בין שכבות של התודעה, הן ברמה האישית והן ברמה התרבותית, כלומר עבור התרבות בכללותה. כשמרינה אברמוביץ׳ מזמינה אותנו להכניס את כפות רגלינו לכפכפים עצומים עשויים מקווארץ ולצאת לדרך בעיניים עצומות, היא נכנסת לנעליה (תרתי משמע) של השמאנית ממערת חילזון. שנדבר עליה קצת?

השמאנית ממערת חילזון היא דוגמה טובה. במערת חילזון מצאה פרופ' ליאור גרוסמן קבורה של אישה מבוגרת וגיבנת מלפני כ־12 אלף שנים. היא נקברה במערה מיוחדת, שעוצבה במיוחד לשם כך, עם המון חפצים בעלי משמעות עבור אותה תרבות: תשעים שריוני צב, כנף של עיט, אגן של פנתר, שני נחשים, רגל של אדם אחר, אבנים שנאספו במיוחד ועוד שפע של דברים מיוחדים. הקהילה השקיעה בה ובמערה שבה נקברה. היה לה תפקיד חשוב מאוד בקהילה. היא אחת מאלה שחיברו אותם אל העולמות האחרים. אין תפקיד חשוב מזה. היא עוד דוגמה לכך שהייתה להם תפיסה שאנחנו יכולים לקרוא לה פילוסופית. בוודאי אקו־פילוסופית. אני חושב שהם הבינו הבן היטב, טוב הרבה יותר מאיתנו, את מקומם בעולם, את השפעתם על העולם ואת אופן ההתנהגות הנדרש והמצופה מהם כדי להמשיך לחיות בעולם טוב. העולם שהם הכירו. נראה לי שחלק גדול מזמנם היה מוקדש ל"עשיית הדבר הנכון" מבחינת ההתנהגות המצופה מבני אדם בעולם. לשם היו מכוונים מעשיהם, לשם היו מכוונות היצירות שאנחנו מכנים אמנות, ולדעתי בזה הם היו עסוקים באופן אובססיבי לגמרי. בדאגה שעולמם לא ישתנה. בשמירה על יחסיהם עם שאר הדברים בעולם. ציורי המערות, למשל, לא נועדו לתפיסתי לשם גילוי רבדים נסתרים וחבויים בנפש האדם. כמו שאמרתי, אני חושב שהתודעה שלהם הייתה רחבה משלנו והם הכירו את המרחבים הנסתרים הללו. הייצוגים החזותיים נבעו מתוך הראייה הפנימית שלהם, within vision, ולכן הם רוויים דגמים אֶנְטוֹפְּטיים, כלומר דגמים אוניברסליים שנחזים בתוך התודעה, לא מבחוץ, במצבי תודעה משתנים, למשל דגם אדרת דג או מעגלים קונצנטריים. הייצוגים הללו היו חלק הכרחי במסע בין העולמות ובהעברת מסרים אל העולם העליון והתחתון, לדעתי, ולא בהכרח חלק ממסע גילוי עצמי. אני נוטה לחשוב שאת עצמם הם הכירו היטב. כמו מרינה אברמוביץ', גם הם עשו שימוש בחומרים בעלי משמעות כדי להתחבר לעצמם ולמקורות האדם והעולם, כדי להיכנס למצבי התודעה המתאימים ולמסעות התודעתיים הנחוצים להם לחיבור שלהם לעולם, לעולמות. אני מניח שלא הייתה להם בעיה עם עצמם. הם לא היו מסובכים כמונו במובן הזה, לא שיגעו אותם כמו ששיגעו אותנו. אני חושב שהם הבינו היטב את מקומם בעולם, את מהותם ואת מי שהם באמת. ועל כן אני לא חושב שהיו להם הפתעות בנוגע לעצמם. הם היו מוטרדים בעיקר בנוגע ליחסים שלהם עם העולם, ולשם הכול מכוון, לדעתי. אני גם לא חושב שהם היו זקוקים להמשגה מיוחדת באמצעות מילים. אני מניח שהכול היה ברור ונהיר להם באופן אינטואיטיבי. ככה זה כשאתה גדל בקבוצה ילידית, שבה אתה חשוף מגיל צעיר לכל הסודות ולכל הלכי הרוח ולוקח חלק פעיל בכל מה שקורה – בציד, בהכנת המזון וגם בטקסים ובפעילויות החברתיות והרוחניות. אני לא חושב שהם היו זקוקים לכל המלל שאנחנו מורגלים בו בניסיון להבין את עצמנו. ועל דיכאון נראה לי שבכלל אין מה לדבר. איזו סיבה הייתה להם להיות בדיכאון? הם לא עמדו בציפיות של החברה וההורים? הם לא היו הישגיים מספיק? מישהו התעלל בהם בילדותם? לא נראה לי.

לשנינו אין מושג אם הם היו בדיכאון במובנו הקליני, ואין לנו מידע על רמות הסרוטונין שלהם. מבחינתי, אחד הגורמים לתחושה שהאדם המודרני יכנה דיכאון היא התעוררות של אזור נפשי ארכיטיפי הכרוך במה שבמיתולוגיות רבות מכונה שאול. אני משער שהם הכירו את השאול, משום שכתינוקות בני יומם הם הכירו פחד, אַיִן, רִיק, רעב, חושך, וכבוגרים הצטרפו אל כל אלו תודעת המוות, או תחושות מורכבות שעוררה התייצבות אל מול אפלת מערה שנחוותה כאין־סופית. אני לא חושב שההרמוניה שהם ללא ספק חיו בה סיפקה להם הגנה מלאה מכל זה. כשהם נכנסו למערת ברוניקל, ואולי ניסו לגעת בזה בדרך כלשהי, אולי אפילו לפעול על זה, זו לא הייתה התעסקות נפשית, כשם שזו לא הייתה התעסקות חוץ־נפשית, וזאת משום שלא התקיימה עבורם – לדעת שנינו – ההפרדה המודרנית בין פנימי־סובייקטיבי־פסיכולוגי לבין חיצוני־אובייקטיבי־מציאותי.

נישאר חלוקים. אני חושב שתפיסת העולם שלהם ואורחות חייהם בהחלט סיפקו להם הגנה מפני מה שאתה קורא לו "כל זה". אני גם נוטה לחשוב שהם לא חששו מהמוות, וזה לא מאוד מוזר. אני חושב שגם בנוגע למוות הייתה להם תודעה שונה משלנו. יש גם לא מעט חברות ילידיות ולא ילידיות כיום שתפיסת המוות שלהם שונה מזו שנהוגה אצלנו, במה שמכונה העולם המערבי המודרני, או נכון יותר העולם הדתי, עולם של שכר ועונש, עולם של מניפולציה. מדוע לחשוש מפני המוות, כשאתה חי בעולם שאתה סומך בו על כל גורם, חי בביטחון מלא ביכולות שלך ושל הקבוצה שלך להתקיים וביכולתו של העולם לקיים אותך, מנהל יחסים של הדדיות עם כל בני האדם והגורמים האחרים בעולם ולא חי בתחושת עליונות על העולם או הפרדה בינך ובין העולם? בחברות ילידיות רבות התפיסה היא שבני האדם היו פעם פילים, עצים או לווייתנים, ויחזרו להיות כאלה. והפילים, העצים והלווייתנים יחזרו להיות בני אדם. יש ממשק בין כל הגורמים בעולם ואין ביניהם הפרדה. וכן, יש רגעי פחד ומחסור ואפילו מוות אלים. אך כל אלה לא מאפילים, לדעתי, על תחושת הביטחון, ההכרות והשקט. כן, שקט. שקט שנובע מאינטימיות, מכך שגדלת לעולם שאתה מכיר לפני ולפנים ומכך שאתה יודע שאם תעשה את הדבר הנכון, תנהג בעולם בכבוד ותכבד את הכללים המוכרים מאז ומעולם, השמש תמשיך לזרוח והעולם יחייך אליך. נכון, לא תמיד זה עבד, אבל לאורך מיליוני שנות קיום המין האנושי זה היה לדעתי הלך הרוח. לפעמים, מחשבה באמת יוצרת מציאות.

איך אמרת, נישאר חלוקים, זה הכיף בשיחות שלנו. עשרים שנה חפרת במערת קֶסֶם, מערה שנתגלתה במקרה, לא רחוק מכפר קאסם, ובכל הנוגע לחקר הפרהיסטוריה היא נחשבת כיום לאחת התגליות החשובות בעולם. ברוח השיחה שקיימנו בינינו, אולי תוכל לחלוק עם הקוראות והקוראים הבנה כלשהי, רלוונטית לחיינו כאן, שהגעת אליה בעקבות מחקרך המקיף בקסם?

הבחירה קשה, יש שם כל כך הרבה התנהגויות מרתקות ומלמדות. אבל הנה אחת: מִחזור. כבר לפני 400 אלף שנים בני אדם קדומים ליד ראש העין מחזרו כמעט הכול. כלי צור, אבנים, עצמות של בעלי חיים. והם עשו זאת לא כי חָסַר להם משהו, או בעקבות מסע פרסום לקידום המִחזור. הם עשו זאת כי בלב תפיסת העולם שלהם הייתה המנטרה nothing is wasted. צריך להתייחס בכבוד לכל דבר שמשתמשים בו, להשתמש בו ולמחזר אותו עד הקצה, כי זו התנהגות מכבדת כלפי העולם. זה עבד מאות אלפי שנים, ואולי יעבוד גם עבורנו אם נשכיל לעשות זאת מבפנים, באמת.

הפעם אני מסכים איתך לגמרי, זה באמת לא ייאמן – מִחזור ממקום של תחושה והבנה עמוקה, ללא כל קשר להבנה מדעית־רציונאלית לגבי התחממות כדור הארץ וכיוצא בזה. תודה רן. כרגיל, נהניתי מכל רגע.

.

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

איל חלפון, רן ברקאי, "היו פה לפנינו: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות", כנרת זמורה־דביר, 2021.

.

.

» "המשורר, השמאן ושומרי הסף": צילה זן־בר צור קוראת בספרו של גיא פרל, "מערה"

» במדור שיחה בגיליון קודם של המוסך: עדי יותם בריאיון עם הסופר שמעון אדף

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן