.

"אני רוצה להיות בדבר הבא": ריאיון עם שמעון אדף

מאת עדי יותם

.

אי אפשר להתעלם מן הנוכחות של הספר החדש של שמעון אדף. קודם כול, הכריכה. ציור של בתיה קולטון, בצבעים עזים, שמרמז על עולמות אחרים, חיים אחרים. ואחר כך, ההיקף. כמעט שש מאות עמודים, שנכתבו בפחות משנה. ולבסוף, השם החריג, הפלינדרומי, "הלשון נושלה".

מי שקראו את הלב הקבור של אדף, שיצא ב־2006 (אחוזת בית), יפגשו בו שוב בהלשון נושלה, יחד עם אֶמִיר, גיבור הספר, שמוצא אותו בחנות ספרים. אבל אמיר של הלשון נושלה איננו בדיוק אותו אמיר של הלב הקבור. מסובך להבין? אתם לא לבד. גם אמיר ושאר הדמויות מתקשים להבין מה קורה בעולמם. אדף, שמופיע בספר בתפקיד עצמו, לא עוזר במיוחד בהתרת הסבך. מה קושר בין הלב הקבור, ספר ממוצע באורכו, בעל קו עלילה יחיד וציר זמן רציף, שגם בני נוער יכולים לקרוא ולהבין, לבין הלשון נושלה רחב ההיקף ועתיר הרבדים?

"הרבה פעמים אני לא חי בשלום עם דברים שעשיתי בעבר," אומר אדף. "עלתה אצלי השאלה, אילו כתבתי את הלב הקבור היום, איזה ספר הייתי כותב. האם אותה גישה נשארה אצלי, האם התפתחו אצלי מחשבות חדשות ביחס לפנטזיה יהודית, או לאפשרות של ספרות יהודית שהיא פנטסטית. רציתי לראות איך המחשבות שהיו לי לאורך השנים האלה מתגלמות בספרות."

אתה מתעסק תמיד בשפה בכתיבה שלך, והפעם זה מתגלה כבר במפגש הראשון עם הספר, בכותרת שלו.

הפנטזיה היהודית מבוססת על הקשר שבין הלשון למציאות. בהרבה מאוד ספרות פנטזיה אנחנו נתקלים בלחשים ובקסמים, אבל לא תמיד נדרשים לשאלה של התפקיד האמיתי של השפה, כתווך המאגי המוחלט. אני שם את זה במרכז מתוך מחשבה שסיפור הבריאה היהודי מתחיל במאמר. גם אם חז"ל נחלקים אם מדובר באמירה, כלומר בדיבור, או בטקסט כתוב, עדיין מתייחסים לזה שנקודת המוצא היא השפה. השפה יוצרת את המציאות, זו מחשבה שעוברת לאורך כל תורת הסוד היהודית. בסופו של דבר, אלוהים מדבר את העולם ויש כל מיני דרכים להפעיל מניפולציות על העולם בשפה. זו נקודת המוצא.

אבל בהלב הקבור נעניתי למבנים שהם אֶפִּיִּים בטבע שלהם, שלא בהכרח נובעים מתוך הספרות היהודית. נקודת המוצא לגבי הפנטזיה הייתה יהודית, אבל לא לגבי הצורה הספרותית. וזה הטריד אותי.

אז ממה היא נושלה, הלשון?

בספר ישנה הבריאה, שכולה מנוהלת על ידי השפה. המלאכים מטליאים את הבריאה כל הזמן באמצעות השפה שלהם, כי יש בה איזה פגם. אמיר וטליה, הגיבורים של הלב הקבור, עושים איזה מעשה שפוגם בה, מפירים את האיזון שבין השפה למציאות, וזה יוצר עולם אחר, שבו לשפה אין דריסת רגל. עולם שהוא נטול שפה, והקסם בו עובד בצורה אחרת. רציתי לחקור שיטת כישוף אחרת, שהיא לא לשונית, ולראות מה היחס בין הלשוני ללא־לשוני. אז יש לנו עולם שבו הלשון היא הדבר, והעולם ההופכי שלו, שבו הלשון מנושלת.

שפת המלאכים היא לא השפה היחידה. יש דרגות לשוניות. השפה של בני האדם, שפת הביניים, היא ניסיון ליצור חיקוי של שפת המלאכים. מה שחסר בשפה הזו זה מה שיש לשפת המלאכים, שפה שיודעת לדבר על אודות השפה, זאת אומרת מטא־שפה. המילים בשפת הביניים נקראות הִיבְּרֵיאוֹת. יש זוג היבריאות – אחת מתארת את השפה, זאת "הלשון", ואחת היא ה"נושלה", שמתארת את חוסר האפשרות של השפה להתקיים.

את הדיון הלשוני־פילוסופי הזה דוחס אדף לספר אחד שבין שלושת חלקיו יש קשרים מורכבים. בספר הראשון מצטרפים אל אֶמִיר, הילד בן האחת־עשרה, עוד שלושה ילדים: שרלי בן כיתתו, אייר, שקוראת לעצמה לוסינדה, ואחיה יוסי. טליה מופיעה בחלק הראשון כדמות בסדרה מצוירת. בחלק השני אנחנו מגלים שהדמות מהסדרה מבוססת על טליה פינטו, אישה צעירה, שהיא טליה מהלב הקבור. או לא. את החלק השלישי אפשר לקרוא כסוג של המשך לספר מ־2006.

זה די חריג, לכתוב ספר למבוגרים שעוסק בילדים.

יש מסורת בספרות שמציבה במרכז שלה ילדים אבל היא לא מיועדת לילדים. אני מאמין שלילדים יש עולם שלם ומורכב שלא תמיד אפשר להביע אותו באמצעים שספרות מבוגרים התרגלה אליהם. מה שקורה בספר הזה, ולא כל כך קורה גם בספרות אחרת שמעמידה ילדים במוקד שלה, זה שפתאום נכנסת דמות מבוגרת, וזה משנה את האופי של הספר. היא חושבת מחשבות אחרות, מנעד החוויות שלה הוא אחר, השאלות שמעסיקות אותה הן שונות. עניין אותי שלספר לא יהיה אופי מסוים.

כל זמן שכתבתי למבוגרים על ילדים, מה שעניין אותי זה לא להתיילד. לכתוב עליהם כסובייקטים ריבוניים שיש להם שאלות אמיתיות והשאלות הקיומיות שלהם בוערות לא פחות מאלה של מבוגרים. אני לא בטוח שאני אכתוב עוד על ילדים. מבחינתי הספר הזה הוא פרידה מהילדות. זהו, נגמר, הבנתי משהו. לא משהו מוצק, זה יותר שינוי פנימי.

יש בספר הזה, כמו בספרים אחרים שלך, הרבה התייחסות לאור. אייר/לוסינדה, שני שמות שהמשמעות שלהם קשורה באור, ומזכירים גם את אורי ב"פנים צרובי חמה" (עם עובד, 2008). וכמובן העיסוק בבני אור מול בני חושך.

כן. וגם אמיר הוא גם "תער האור", שיכול להראות ולסמא. דווקא בספר הזה ניסיתי להתנגד לתבנית של בני אור מול בני חושך. בסופו של דבר, האויב שטליה ואמיר צריכים להתמודד איתו הוא המעשים שלהם. רציתי למקד את השפה בשאלת האחריות. מה האחריות של אמיר וטליה למעשים שהם עשו בהלב הקבור, שעזרו להם למגר את אמרפל. כן, הם הצילו את העולם, אבל הם נקטו כל מיני צעדים, והצעדים האלה גרמו נזק משמעותי לבריאה. מי לוקח על זה אחריות עכשיו? וזה המבחן, בזה הם נאבקים. תפקידו של מי לתקן את הקרע הזה שיצרו בבריאה, ואיך עושים את זה.

אתה מציין בסוף הספר שהוא נכתב במכסיקו וברמת גן. כמה ממנו נכתב בחו"ל וכמה בארץ?

הטיוטה הראשונה נכתבה במכסיקו, במשך כחצי שנה. אבל הסוף, החלק השלישי, היה מאוד דחוס, ויגאל [יגאל שוורץ, עורכו הקבוע של אדף] אמר שמצד אחד הוא מלא בהסברים ומצד שני לא מבינים שום דבר. ואז ישבתי ועיביתי, את החלק השלישי בעיקר. אני חושב שהוא התארך בארבעים אחוזים. פירקתי אותו, הרכבתי את החלקים מחדש, היתה עבודה די רצינית של כתיבה והרגשתי שהספר באמת המשיך להיכתב ברמת גן. אבל הוא בעיקר נכתב במכסיקו ואני מייחס הרבה מהחלטות שקיבלתי לעובדה שהייתי שם.

באיזה מובן?

קודם כול, לתחושתי, ואני מקווה שזה לא סוג של אוריינטליזם או אקזוטיקה, התחושה שלי במכסיקו היתה שהקיום שם הרבה יותר סִפִּי והגבול בין המיתי לממשי הוא הרבה יותר דק, והזהות שלהם נורא מורכבת. רובם מגדירים את עצמם כבני תערובת, זו מילה שלא אוהבים להשתמש בה במערב כי זה בעצם תואר שנועד להיות גנאי. הם לא יודעים לענות על השאלה באיזו מידה הם חייבים את הזהות שלהם לכיבוש הספרדי. זה פשוט שלב בהיסטוריה, לא כשבר אלא כמין סוג של רצף. וזה שינה לי את צורת החשיבה, איך אני כותב, איך אני מתעסק במופלא או בנסתר, איך אני עוסק בהיסטוריה, איך אפשר לספר יותר מהיסטוריה אחת בבת אחת, בצורה שהן יוציאו אחת את השנייה ובאותו זמן ידורו בכפיפה אחת, ישכנו בתואם.

והכנסת טרילוגיה שלמה לספר אחד, בעצם.

הבנתי שלא יספיק לי ספר אחד בשביל לכתוב את זה. הרבה פעמים מזהים רומן עם מבנה מסוים של סיפור. הרומן מבחינתי הוא הצורה הכי קיצונית של ספרות היום. אין לו הגדרה קבועה מראש. זה משהו שיש לו כך וכך עמודים, ויש לו איזה שלד, ואת השלד עצמו אני יכול להמציא בכל רומן. אני לא יודע אם אמשיך לכתוב או לפרסם, אבל בצד הרומנים שאני כותב יש לי את התשוקה לכתוב רומנים שמשתנים תוך כדי קריאה. שקוראים אותם ופתאום היצירה היא אחרת. ואמרתי, בוא ננצל את המבנה של הטרילוגיה, שכל חלק הוא משהו אחר. עוברים מספר לספר ונמצאים באותו עולם, אבל כל ספר הוא אחר.

האמירה האגבית הזו, "אני לא יודע אם אמשיך לכתוב או לפרסם," מעלה תהייה, מאחר שבעשר השנים האחרונות פרסם אדף בממוצע ספר בשנה, וגם לפני כן היה סופר פורה במיוחד. "תמיד יש לי מחשבות על גניזה, כמו מחשבות על הפרדה בין כתיבה לפרסום," הוא אומר. "מתישהו מתחיל להיווצר איזה קשר גורדי, שהוא לא תמיד נעים, בין הכתיבה לפרסום. וקורים עם זה כל מיני דברים שבעיניי הם פוגמים בסופו של דבר בכתיבה, כמו למשל הפנמת המבט החיצוני. אנחנו חיים בעולם ששיטת המקל והגזר הופכת בו לשיטה היחידה לנהל תקשורת. יש אלגוריתמים של הרשתות החברתיות, מה זוכה ללייק ומה לא זוכה ללייק. וזה קורה בקנה מידה הרבה יותר גדול בכתיבה, ברגע שמחברים בין כתיבה לפרסום. אני חושב שההפרדה הזו חשובה גם לשפיות שלי ככותב. אני כותב ואני לא חייב לאף אחד שום דבר. ואם הכתיבה הזו לא תראה אור, אז מותר לי לעשות את הדברים שאולי לא הייתי עושה ביצירה שידעתי שתתפרסם."

בפראפרזה על המשפט הזה, לשיר כאילו אף אחד לא שומע, לרקוד כאילו אף אחד לא רואה – לכתוב כאילו אף אחד לא יקרא.

בדיוק. אני לא ממליץ על זה לכותבים מתחילים, כי אני חושב שהמחשבה הזו יכולה לשתק. כותבים מתחילים הרבה פעמים שואלים את עצמם, מי יקרא את היצירה הזו, את מי היא מעניינת. להם אני ממליץ להשתמש באפשרות הפרסום כתמריץ לכתיבה, כי העולם הזה לא בנוי לעודד כתיבה. לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה חברתית, לא מבחינה תרבותית. ואני מאמין שכתיבה היא המקום שבו כותבים מתבטאים במלואם, הם חיים עד הסוף שם. לא שאין התנסויות עמוקות וחשובות אחרות, אבל אין שום התנסות בחיים של כותבים שמאפשרת להם להביע את מי שהם במלואם אלא הכתיבה. זו האמונה שלי.

אציין כאן, בבחינת גילוי נאות, שהייתי סטודנטית שלך במסלול לכתיבה יוצרת לתואר שני באוניברסיטת בן־גוריון, שאתה עומד בראשו. בכל זאת אשאל את השאלה הקלישאית, אפשר ללמד כתיבה?

לשאלות קלישאיות יש תשובות קלישאיות. כישרון אי אפשר ללמד, אבל כישרון אפשר לפתח ואפשר ללטש, ואפשר להאיץ את ההתפתחות של הכישרון הזה. הרבה פעמים לימודי כתיבה הם קיצור דרך. סדנאות ולימודי כתיבה גם מספקים מסגרת מחייבת לכתיבה ומעודדים אותה. וגם יכולת רפלקטיבית, היכולת לבחון את הכתיבה שלך ולדעת מה לא עובד בה, שזה תהליך הרבה יותר עשיר ומואץ כשיש שם קהל שקורא ומגיב. האשליה שכולנו משתמשים בשפה אז כולנו יודעים לכתוב – זאת אשליה מסוכנת. זה שאנחנו משתמשים בשפה לא אומר בהכרח שאנחנו יודעים לכתוב.

את הלשון נושלה הוציא אדף בהוצאת פרדס, אחרי שנים רבות שבהן יצאו ספריו בהוצאת כנרת זמורה־דביר, ההוצאה הגדולה בארץ. "אני נאמן ליגאל, והוא עשה את המעבר," אומר אדף. "זה לא שסבלתי בזמורה, זו הוצאה שעושה עבודה מצוינת, אבל מלכתחילה הרגשתי שאופי הספרים שלי לא מתאים להוצאה גדולה.

איך זה לעבוד עם עורך קבוע? יגאל שוורץ עורך את ספריך כבר שנים רבות. 

קודם כול, התכוננו בינינו יחסים לאורך השנים, והרבה פעמים יש לי כבר יגאל שוורץ קטן בראש וכשאני מסיים לעבוד על ספר אז אני מפעיל אותו, קורא את הספר בעיניים המשוערות של יגאל ועושה חלק מהעריכה, כי אני יודע מה הוא יגיד. יגאל הוא עורך אמיץ, במובן שהשיטה שלו נובעת מהספר שהוא עובד עליו. יש ספרים שהייתי צריך לחזור לשולחן העבודה ולכתוב חלקים שלמים מחדש, כי המבנה לא החזיק, המהלכים של הספר לא היו מספיק נהירים, ויש ספרים שהוא אמר, "אין מה לעשות, ככה זה הגיע. זה הספר."

העצה הכי טובה שהוא נתן לי כששימשתי עורך בהוצאת כתר והוא היה יועץ של ההוצאה, זה שהרבה פעמים אנחנו מעירים הערות כי אנחנו חושבים שנדרש מאיתנו להעיר, וצריך גם לדעת איפה לא צריך לעשות עבודה. אני סומך עליו לגמרי. אני  יודע שאם משהו לא יעבוד הוא יגיד לי, והוא לא יכפה בכוח את התפיסות שלו לגבי ספרות כשהוא יודע שזה עובד.

עבדתי פעם כספרנית, וכשהיו מבקשים ממני המלצה על ספר, הייתי מבררת קודם אילו ספרים הוא או היא אהבו בעבר. אתה עבדת פעם כמוכר בחנויות ספרים. אילו היית היום שוב מוכר בחנות, מה היו צריכים הקונים לענות כדי שתמליץ להם על ספר שלך?

"אני לא יודע אם הייתי ממליץ על הספרים שלי," הוא מחייך.

אוקיי, לא אתה. מישהו אחר.

אז צריך לשאול את המישהו האחר הזה… אני לא יודע. אני שנאתי להמליץ. כשהייתי מזהה שלקוח או לקוחה צריכים המלצה הייתי מתחבא.

למה?

אלה שנים שהייתי בהן ממש סנוב ולא הרגשתי שאני יכול להמליץ על ספרות שאני מחשיב או שהחשבתי באותן שנים כספרות טובה. להמליץ על ספר שאני חושב שהוא קריאה קלה, שנועדה להעביר את הזמן, וזה לא בדיוק ספרות אמיתית מבחינתי, היה גם להעליב את האדם. זה כאילו להגיד, זה מה שאתם שווים, אל תסתבכו, קחו הארלן קובן. מבחינתי זה עלבון.

השאלה הזו הייתה דרך עקיפה לשאול מי הקהל שלך.

הבנתי את זה, ניסיתי להתחמק. מי הקהל שלי? אני מקווה מאוד שזה לא ייראה יומרני: הקהל שלי זה מי שמגיעים לספרות בלי דעות קדומות, שרוצים ספרות כמו הספרות שלי באופן כללי, ובאופן פרטי, מאחר שפרסמתי מספיק ספרים, שהם מוכנים לסמוך עליי. לא תמיד הם יקבלו מה שהם רוצים. לא תמיד הצרכים שלהם ייענו. אבל אני רציני במה שאני עושה, ואני מוכן ללכת למקומות שלא הולכים אליהם בדרך כלל, וזה לצאת להרפתקה.

אל ההרפתקאות האלה אדף שולח לא פעם דמויות שיש נקודות השקה ביוגרפיות בינו לבינן, הגם שהוא מעיד שהן שונות ממנו מאוד. כאמור, בהלשון נושלה הוא מופיע בדמותו שלו. בספרים קודמים הטשטוש, אם אפשר לומר, היה ברור יותר: שמו של דורון אפללו מכפור (2010) וערים של מטה (2012) הוא משחק על שמו של אדף. במוקס נוקס (2011) ההסוואה מורכבת: כל הדמויות נקראות רק באות הראשונה של שמן: נ—, ר— וכו', חוץ מהמספר, שהוא נטול שם. כל אותיות האל"ף־בי"ת מוצמדות לדמות כלשהי, פרט לאות שי"ן. ובאהבתי לאהוב (2019), הרומן הקודם של אדף, מופיעה דמות ששמה שין. כמו אדף בעברו, שין חבר בלהקת רוק. אדף אינו חס על בני דמותו בספריו. "היה לו קול נורא, לשין, נשבר ומצטרד", הוא כותב באהבתי לאהוב. "תקופה התעקש לשמש כסולן, עד שאחיו של הבסיסט אמר לו שהוא זייפן, שהוא נשמע כמו ברווז שעומד לטבוע. דימוי על הפנים, אמר לי שין, כשסיפר את הסיפור בבדיחות, בביטול. ממתי ברווזים טובעים."

הרבה פעמים אתה מתייחס אל בני דמותך בספרים שלך באכזריות. ב"מוקס נוקס" מישהו אומר על הסופר־המספר שקל יותר למכור ספר עם דפים ריקים מאשר את הספרים שלו. למה האכזריות הזו?

זה משהו שאיש שיווק באמת אמר לי פעם. אם אני מכניס את בני דמותי לתוך ספרים, הסכנה הגדולה ביותר היא שהספר יהפוך למעין משאלת העצמה, במיוחד אם כותבים ספרות פנטזיה, ששם משאלת העצמה פרטית היא חלק מהמבנה. הגיבור יכול להיות פגום או חבול, אבל בסופו של דבר הוא גיבור, הוא צריך לעשות מעשה הרואי. הגיבורים משקפים איזה עצמי אידיאלי. ובעיניי זה מביך. אולי אכזריות היא דרך להתגבר על המבוכה. אני לא יודע אם זו אכזריות כמו שזה פיכחון, ואני אוהב לצחוק על עצמי. אם אני נקלע למצבים מגוחכים, אני לא חושב שאני צריך למנוע מצבים כאלה מהדמויות שלי.

אני יכולה להעיד שגם כשאתה כותב משובים על עבודות של סטודנטים אתה כותב שירה, אבל כבר הרבה שנים שלא הוצאת ספר שירה.

אני אענה על זה בכמה רמות. הרמה הראשונה היא שאין ספר שלי שלא מופיעה בו שירה. לא במובן שהפרוזה כתובה כמו שירה, אלא שיש ממש שירים שמופיעים שם. כשאנשים שואלים אותי על זה, בדרך כלל השאלה היא 'מתי נזכה לספר שירה נוסף?' ואז אני אומר, סליחה, יש ספרי שירה שלמים בתוך כל הספרים שלי. בכפור יש שירה שדורון אפללו כותב דרך הדמויות, במתנות החתונה [2014] יש מחזורי שירים של המספר, ממש אפשר לעבור ספר־ספר ולראות איך השירים מופיעים שם. בספרים אחרים יש שירים שבאמת עובדו לפסקות של פרוזה.

בסופו של דבר השאלה שמעסיקה אותי היא שאלת השירה. לא רק שאלת הלשון אלא איך בתוך הלשון השירה, כאחת מצורות ההבעה המרוכזות ביותר, חונכת אנשים לחיים. הרבה מהדמויות שלי הן משוררים שנחנכים לחיים באמצעות שירה. בכפור כל העניין הוא שאסור לשורר שירים, כי השירים משנים את העולם ומשוררים לא מודעים לכוח שלהם. השירה ככלי לשינוי חברתי. אני מתעסק בשאלות האלה שוב ושוב.

והתשובה היותר עמוקה לשאלה שלך היא שהצורה של השירה הלירית מציבה בשבילי בעיה. אני מסתכל על מה אפשר לעשות היום בשירה הלירית ומה אפשר לעשות בפרוזה, וברור לי שהשירה הלירית הגיעה לסוג של קיפאון. יש לא מעט משוררים טובים שאני עוקב אחריהם, שמח בשירה שלהם וקורא אותם בשקיקה, אבל שירה כתחום יצירה – היא לא מספיק ניסיונית בעיניי. הפן האקספרימנטלי גורש מפני הפן החווייתי שבו אנשים מביעים את רחשי ליבם. השירה חזרה כמעט לשלב הפרימורדיאלי, הקדמוני, ההיולי, שבו שירה היא התפרצות של רגש, הבעה עצמית וחוויה. וזו לא בהכרח השירה שאני מוצא את עצמי בה. אני חושב שגם ה"אני" בשירה עכשווית מוצק מדי. הפרוזה מאפשרת מרחב הרבה יותר עשיר של התנסות, ושאלת האני נשאלת שם בצורה הרבה יותר חריפה.

אבל למה החיפוש המתמיד הזה אחרי צורות חדשות? יש דברים שהאבולוציה שלהם הרבה יותר איטית, בני אדם לצורך העניין, ועדיין זה די מגניב, אנשים חדשים באותו מבנה, שתי עיניים, שתי רגליים…

אבל זו הסיבה שאני לא אומר צריך להפסיק לכתוב שירה לירית. יש לה מקום, יש לה תפקיד, יש משוררים טובים שעושים את זה. אני – אין לי מה לתרום. אני מחפש צורות הבעה חדשות, וחלק מצורת ההבעה זה להתיך או לטשטש את הגבול בין שירה לפרוזה. זה העולם שלי.

רק פרסמתי ספר, ויש לי שני כתבי יד שאני אחזור מתישהו לעבוד עליהם, ואני כבר חושב על הדבר הבא. אני רוצה להיות בדבר הבא. אני כבר חושב איך הדבר הבא שאעשה הולך להיות שונה לחלוטין מהלשון נושלה, שהיה שונה לגמרי מאהבתי לאהוב, ואהבתי לאהוב היה שונה לגמרי מקום קרא [2017].

אני מנסה להבין מאיפה חוסר השקט הזה.

אני לא יודע. אבל אני צריך להיות בתנועה כל הזמן.

 

עדי יותם, בוגרת המסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. יצירות פרי עטה התפרסמו בכתב העת צריף.  בעברה עיתונאית ומתרגמת ספרות.

שמעון אדף, "הלשון נושלה", פרדס, 2021

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: אקלילו דסלאן משוחח עם אדם רטה, בראיון בתרגומו של אדנה זאוודו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

זהב

יעל לאוקומוביץ

.

מה עושים שני אנשים שאוהבים זה את זו. מה היא בדיוק הגדרה לאהבה שכזאת, איך אפשר לקרוא לזה משהו טוב. כל הזמן היינו בקטטה הזאת, הטלפונית. יצאתי לשיעור גרמנית בבוקר, רכבתי על האופניים דרך פארק פראטר, דיוושתי בשדרת הערמונים, הדרך התעקלה, פניתי עם האופניים והמשכתי על הקאנאל שעובר באמצע העיר, שבו אי אפשר לרחוץ. הגעתי אל השיעור אחרי העלייה המתונה אך מורגשת של רחוב אלזרשטראסה. כשנכנסתי אל הקמפוס על האופניים הרגשתי כמו כוכב בוהק, הזיעה הדביקה קלות את החולצה הלבנה אל הגוף שלי, הוצאתי מהתיק דאודורנט וחידשתי אותו בזריזות במדרגות בדרך לשיעור, ואז התיישבתי בכיתה. בחרתי לעצמי את מקומי, באותו הקו המנחה שבו הייתי בוחרת תמיד, כך שיהיה אל מול החלון, מקום שאפשר יהיה להתבונן ברוח מפלרטטת עם עלי הצפצפה הלבנה. תרגלתי את השפה הזרה על הלשון שלי. התחברתי עם קים מטאיוון שאף על פי שהייתה חמודה מאוד הייתה רחוקה ממני, התרבויות שבאנו מהן היו שונות כל כך, וכשהיא דיברה איתי על התואר השני שלה הלכתי לאיבוד. היא דיברה על אחדות המנטליות המזרחית עם הטכנולוגיה המערבית, אבל טכנולוגיה יש גם בסין, לא הצלחתי להבין. בכיתה השתדלתי לדבר לעיתים קרובות, לשפשף את התנועות והעיצורים בתוך הפה. באחד הימים המורה לימד אותנו לשיר שיר בגרמנית, בדרך הביתה זמזמתי אותו שוב ושוב עד שהרגשתי את המילים יוצאות מפי בחופשיות.

אבל הרגעים האלו הם גיחות מהמציאות, או ההפך, גיחות למציאות, ותמיד באה הרוח. רציתי שתפסיק כבר הרוח, היא רדפה אותי ולא הפסיקה. בחדר בבית בווינה, ולפני כן בבית בירושלים גם כן, זה טוב לי, אמרתי לעצמי, המגורים האלו בצמרת של עץ. מהגובה יכולתי להשקיף למרחק אבל נפלתי מטה. נחבטתי בקצב סדור בענפים, הגעתי לקרקע, לא הספקתי לנשום, הלב עצר לי. רוח חזקה הפכה דפים בתוך החדר, טרקה את הדלת והסיטה כדורי אבק קטנים שהסתתרו מתחת למיטה, זאת המראה שלך, ככה נראית אישה לא מאושרת. בווינה יכולתי להיות אחרת, שונה, רעננה יותר, אבל לא באמת, לא הצלחתי כי הלב הרקוב שב להטריד אותי. מלמלתי אבל נשאר לי רק חצץ בפה, ניסיתי לסדר לעצמי את הדברים בתוך הראש, להתווכח עם המחדל המציאותי הזה. קמתי בבוקר והמיטה צפה בחלל על צמרת העץ. שוב הרוח, הרוח, ובלילה כשחזרתי לעצמי במיטה, הייתי עייפה מלהרגיש איך זה להיות, שפשפתי אורגזמות החוצה מתוך גופי. לא הרגשתי את העונג הזה, צפתי.

נוח עטה על עצמו דמות חיה שהלכה וגדלה בתוך המרחב, עד שלא הותירה לי מקום. אמרתי לו בראש שלי בקול רועד, בזמן שחתכתי ירקות והקפצתי קוביות טופו על מחבת, אני מצטערת שלא מצליחה האהבה שלנו, כמו יונקים קרובים לאימם, להסתדר ולהתחבק, ואנחנו מוסיפים להתכתש ולשרוט בציפורני ידינו. זה היה קשור לווינה, לרגעים היפים שהצטופפו זה לצד זה. הוא התחיל שוב לקנא. לומר שזה היה קשור לווינה זה כמו לומר שמלחמת העולם הראשונה התחילה מההתנקשות ההיא בסרביה, כמו ששטפן צוויג כתב. אבל הרי כל הרוחות באירופה נשבו אלו כנגד אלו, ובני האדם שכחו, ובני האדם הסתבכו להם בינם לבין עצמם ויצאו למחול הדמים המזוויע, וכשקראתי את הספר רציתי לשים יד על ראשו של הסופר ולומר לו שגם היום העולם מפולג ושנאה שרועה כחול בים. כולן יודעות על מלחמת העולם הראשונה אבל מי זוכרת את שמו של הקנצלר ההוא שנרצח, מה זה כבר משנה. אותו הדבר היה עם וינה. נוח סיים את מסעו בשוויץ והגיע לארץ כשאני כבר הייתי בווינה. ככל שאני התפרשתי בעיר האחרת הוא הסתגר בביתו. התלקחנו כמו אש שוב בשדה הקוצים. המרחק לא עזר כדי לעצור אותנו. הוא פלט, בואי ניפרד, ואני אחזתי בצמד המילים האלו ורצתי החוצה מתוך השריפה, משאירה אחרי לא יודעת מה, הוא התחרט כבר מיד אבל אני לא יכולתי לעצור. ברחתי כמו חיה פצועה, מדממת, הייתי נחושה בדעתי להציל את עצמי. השנים שבנינו ביחד, בהתמדה אך ביריבות, הלכו וקרסו עלינו. הוא בכה, בכיתי גם אני. היה לי קשה בתוך הגוף שלי.

בימים שאחרי שיחת הטלפון הארוכה הזאת שטרפה את הלילות בלבה רותחת, רכבתי על האופניים הכחולים בעיר וניסיתי לעכל את גודל השינוי. בכל כמה שעות הכול נעשה רותח מדי וקשה מדי לנשימה, ואז עליתי על האופניים ורכבתי את העיר לאורכה, לרוחבה, לצד גדת הנהר, במעלות ובירידות שלה, לא הגעתי לאף מקום אחד ורשמתי את כל מה שראיתי בתוכי. עצרתי לנוח באחד מהפארקים הווינאיים. חזרתי שוב לרכוב. דמיינתי שגם בשורות על מלחמה הגיעו מרחוק: תחילה הגיעו מרחוק מאוד, מקלטי הרדיו דיווחו משהו, איפשהו שמועה על אנשים מתים, על הפצצות; פוליטיקאים החליפו מילים חדורות קרב. אבל רק כששטפן התנדב כעיתונאי במלחמה, והוא נסע ברכבת וראה את הפצועים מובלים מצד אחד של הארץ לצד אחר של הארץ, והפצועים התייפחו והפצעים שלהם גדלו והפכו לאוקיינוסים, ורופאים עייפים רצו טרודים ותשושים בין הקרונות ולא היה להם אפילו במה לחטא את פציעות המלחמה, לא כל שכן לטפל ולרפא, רק אז הוא הבין מהי אותה מלחמת עולם הראשונה, וגם אז לא ידע, לא הייתה לו דרך לדעת שמלחמת העולם הזו עתידה להיות רק הראשונה בסדרה ארוכה, מעייפת. גם לי הפרידה התבשרה כאילו מרחוק. הקשר המתוח הזה, הבלתי אפשרי לנשימה, ניתק ברגע אחד, משימה שהצלחתי לעשות. נוח בלאו הכי לא היה לידי, אבל מרגע שנפרדנו ניסיתי לשנן שהוא כבר לא בן זוגי. שכבתי על המיטה שלי בחדר, התנשפתי. מהחלון, עץ הדולב. עם הזמן הוא היה נראה לי חולה, העלים שלו נראו מקומטים. על העץ עמד קן נטוש. מדי יום התבוננתי בקן, לומדת את הנטישה שלו, דמיינתי אילו ציפורים חיו שם קודם ואם המנוסה שלהן הייתה טבעית או תוצאה של אירועי אסון. לעיתים ירד גשם, לעיתים זרחה שמש. רכבתי על האופניים הכחולים שלי ונסעתי לנהר, נסעתי וחשבתי איך זה יהיה להיות לבדי.

הלכנו והתרחקנו. נוח, במהירות מבעיתה, הפך להיות כבר עומד בצד הנגדי לי, ולא היה בו זכר לאדם שהלך פעם לצידי. כתבתי לאימא שלו, מילים שמסבירות. ואימא של נוח, שטובה ויפה היא, ענתה לי במילים מתוקות, כמגישה סוכרייה לילדה בוכייה, שהיא מעריכה את האומץ שלי לחפש מקום שטוב לי בו. כשהצלחתי להפסיק לחשוב או למשל גם לזכור שהזמן מתקדם וההחלטה שקיבלתי שינתה את כל עולמי, היה לי טוב כמו שזה. אבל הייתי חרדה. חרדה שיגנבו לי את האופניים, קשרתי אותם וחזרתי לוודא שקשרתי. המראה הכחול שלהם צמוד אל הברזל בדשא מאחורי המעונות נסך בי תחושה מכרסמת של חשש. בכל שניה חששתי שהכול ייסגר עלי – ייעלם לי הארנק, ייעלם לי הטלפון ואני אשאר אני, יצור בודד ואלום בעולם, האנשים מתרחקים ונפרדים ממני. לא יהיה לי למי לפנות לעזרה.

במילים מאוד שבורות הצלחתי לספר ליערה שנוח ואני נפרדנו. יערה עודדה אותי, אמרה משהו, אמרה מילים כל מיני, לא הצלחתי להבין. בחדר עם רצפת הפרקט הסתובבתי והסברתי איך התרחשו האירועים, מה הוא אמר ומה אני עניתי, אבל בקושי. הקו נותק. הכול עלה מעל לאיפה שהצלחתי לקחת נשימה. כדי לא לאבד קשר עם המציאות, התיידדתי יותר עם השותפות הנעימות לדירה, הן הסתכלו עליי יוצאת מהחדר, מהמקום שבו התבצע הניתוח כדי להפריד בין החלקים שלי ושלו, שמעו אולי את הבכי משיחות הטלפון העקשניות שנמתחו אל תוך הלילה. הן הושיטו יד להגיד שהן שם. לא שאלו יותר מדי שאלות אבל הסתכלו בעיניים טובות. היו ימים של גשם, אפורים וקודרים. האופניים נשארו נעולים ואני התניידתי בעיר בקווי המטרו והחשמליות. כשחזרתי באחד מהימים לתחנת מזה־פראטר, הרכבת התחתית היוצאת מהתחנה הייתה אימתנית כמו שהפרידה מאדם היא אימתנית. רגע אחד חיית הברזל עוד נחה בתחנה ואז פרצה ברעש גדול וחבטה ונעלמה אל תוך מערת החשכה, משאירה אחריה חלל פעור גדול ורוח.

.

יעל לאוקומוביץ, ילידת השומרון 1992, כיום מתגוררת בירושלים. תלמידת תואר מוסמך, חוקרת טקסטים ריטואליים קדומים. עוסקת בשפות. בעלת תואר ראשון בבלשנות ולימודי המזרח הקרוב הקדום מהאוניברסיטה העברית.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך נובלה בכתובים מאת טלי עוקבי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

חגים על כנפי הדמיון

מאת מלילה הלנר אשד

.

גלגל השנה העברי הולך וסובב כשהוא מסומן באיכויות ובגוונים המסוימים של החגים והמועדים הקבועים בו. במחזורי הזמן אנו מוצאים גלגולים על גבי גלגולים שעברו החגים והמועדים במהלך הדורות. נסיבות היסטוריות משתנות, תפיסות עולם עולות ויורדות, שכבות תרבותיות מתרבדות אלו על אלו והחגים צוברים ובה בעת מאבדים טקסים, מנהגים ומשמעויות.

הנה הולכים וקרבים חגי תשרי, אנו מכירים ומזהים אותם מכוח הזיכרון המעלה בפנינו את האופן שבו נחוגו בכל שנה לאורך חיינו. בראייה ראשונית ותמימה אנחנו נוטים לחשוב שהחגים היו תמיד כפי שאנו מכירים אותם מן החברות, העדות והקהילות שבהן צמחנו ובהן בחרנו. בחינה של מקורות החג חושפת דווקא את השינויים הגדולים שעברו חגי תשרי מראשיותיהם במקרא ובמזרח הקרוב ועד ימינו אנו. בדברים הבאים אבקש להצביע על מקומו של הדמיון היוצר, ובעיקר דמיונם של מקובלי הזוהר, בעיצובם המשתנה של חגי תשרי.

הדמיון היוצר הוא תנאי לקיומה החי של תרבות. הוא המרחיב את אופקי התרבות ומגמיש את הווייתה כך שתוכל לקבל לתוכה תכנים חדשים ועמדות נפש שונות. הדמיון הוא המאפשר למתוח קווים ולחבר בין רעיונות ותהליכים שונים באופן שמרחיב את ההכרה ומעניק משמעות לחיינו האנושיים בעולם. הדמיון הוא המאפשר להפוך רעיונות וחוויות לסמלים ולהעניק להם שפה. בכל דתות העולם, כמו גם בדת היהודית, הכוח המדמה טווה קשרים בין החוויה האנושית לבין מציאויות מקודשות הסמויות מן העין ויוצר שדה משותף שבו מתקשרים האנושי והאלוהי דרך פרקטיקות של טקסים, תפילה ושירה.

אני רוצה למקד את המסע אל הדמיון האנושי היוצר שעיצב את חגי תשרי בספר הדמיונות של היהודים, ספר הזוהר, שהוא יצירת המופת של היהדות המיסטית של ימי הביניים. בזוהר אנו מוצאים קריאה נועזת ומחדשת בחגי תשרי. המועדים שבין ראש השנה, הפותח את מחזור חגי תשרי, לבין שמיני עצרת, הסוגר אותם, מתוארים כימים שמתרחשת בהם בממד האלוהי והקוסמי דרמה הרת גורל (ובה בעת דרמה מיתית החוזרת על עצמה בכל שנה). בימים אלו מתרחשת בתהליך מדורג ואיטי התקרבות בין הזכרי והנקבי באלוהות.

המיתוס הקבלי הימי־ביניימי הציב כשפת יסוד מתחים בינאריים משלימים בין איכויות אלוהיות הנתפסות כזכריות לבין אלו הנתפסות כנקביות. העניין העמוק בשניים השונים ולא באחד הזכר יצר שפה של אחדות רבת פנים ודינמית הבאה ממערכת היחסים שבין הזכרי והנקבי.

על פי תפיסות הקבלה, שאליה שייך ספר הזוהר, האלוהות אינה מדומיינת עוד בדמות מלך, שופט או לוחם זכרי ויחידאי. האלוהות היא ממד שלם ודינאמי של כוחות, המכונים בשפת הקבלה ספירות, שהן ביטויים שונים של החיים האלוהיים. כוחות אלו – כמו חסד, דין, חכמה ובינה – נתפסים כאיכויות זכריות ונקביות, ויחסיהם אלו עם אלו, שנעים בין קרבה לריחוק, מתוארים לא באופן מופשט אלא דווקא בשפה גופנית, פרסונלית וארוטית.

הזכרי והנקבי באלוהות מדומיינים בשפה זו כאהובים. הזכר הוא הקדוש ברוך הוא, ממד אלוהי זכרי הקשור ליציבות, סדר וחוק, והנקבה היא השכינה, האלוהות הנקבית הססגונית והדינמית, השוכנת ונוכחת בשלל אופנים בתוך עולם האדם, בגוף, ברגש, בשמחה ובצער. הזכר בשפה זו מסומל כשמש, והשכינה – כלבנה המתמלאת ונחסרת תדיר.

ראש השנה, שלא כמו רוב חגי ישראל הקבועים באמצע החודש, ביום הלבנה המלאה, מתחיל דווקא בַּכֵּסֶה (כבכתוב "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", תהילים פא 4), כלומר בתחילת החודש, ביום שבו אין הלבנה נראית. על פי אחד התיאורים רבי הדמיון והאנתרופומורפיים עד מאוד של הזוהר, ביום זה חושף האל הזכר את זרוע שמאל שלו אל תוך המציאות. תנועה זו מלווה בפסוק "חָשַׂף יְהֹוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ" (ישעיה נב 10) ומקבלת ממנו תוקף מקודש. הופעת הזרוע האלוהית בעולם, כפי שמתארה הזוהר, מחיה ומעצימה את הממדים המיתיים של הפסוק. חשיפה זו ממלאה את העולם באימה בשל אי־הידיעה כיצד תפעל הזרוע בעולם. ואז, כבתנועות טאי־צ'י בגודל קוסמי ובהילוך איטי עד מאוד, יורדת זרוע זו במפתיע אל האדמה ומוצאת את מקומה תחת ראש האהובה, השכינה, השוכבת בעפר. המציאות של השכינה השוכבת בעפר היא הביטוי הזוהרי להשפלת הממד הנקבי במציאות האלוהית והאנושית, כמו גם ביטוי לשפלותם של דת ישראל או עם ישראל במציאות ההיסטורית. הריחוק והניכור בין הזכרי והנקבי, על פי הזוהר, מקבלים את ביטויים במציאות כאובה; כשהשניים מצויים בפירוד וריחוק הולכת המציאות ומתייבשת והיא נטולת שפע, רוויה וברכה.

החודש השביעי בלוח השנה העברי הוא זמן השיבה והקירוב המחזורי שבין השניים. לתמונה הנאדרה של זרוע שמאל, היורדת וסומכת את ראש האהובה, מתווסף ממד עומק בחיבורה אל פסוק מהמקרא, שפת היסוד היהודית. הפסוק הוא ממגילת שיר השירים, ובו מתארת האישה את תנוחת האהבה שלה עם אהובה: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (ב 6). זרוע הדין האלוהי אינה זורעת אלימות ואימה בעולם, אלא היא באה לרומם את המוחלשת, להיות סמך לראשה של הנפולה לעפר. בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, בין כסה לעשור, הולכת ומתרוממת האהובה וקמה לעמוד מלוא קומתה. הלבנה הולכת ומתמלאת. יום הכיפורים, שחל בעשרה בתשרי, מתואר כיום שבו אורה של האיכות האלוהית הפלאית, הבינה, שהיא האם הגדולה, מאיר את הקדוש ברוך הוא והשכינה. בערב חג הסוכות, שחל באמצע תשרי, כשהלבנה במילואה, מושטת זרועו הימנית של האהוב, הקשורה לאיכות החסד, ומילות שירת האהבה של שיר השירים "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" מלוות את התנועה של חיבוק האהובה. באור הלבנה הזורחת עומדים האהובים חבוקים. שבעת ימי החג הם מעשה אהבה איטי המגיע לשיאו בזיווג מלא עונג המתרחש בשמיני עצרת:

אמר רבי חייא לרבי אלעזר: ימים אלו מראש השנה עד היום האחרון של חג [סוכות] – מבקש אני לעמוד עליהם.

אמר ר' אלעזר: … סדר ימים אלה סוד החכמה הוא בין קוצרי השדה …

פתח ואמר: "חָשַׂף יְהֹוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ" – זו זרוע אחת שבה תלויה ישועה, שבה תלויה נקמה, שבה תלויה גאולה, ולמה? להקים את כנסת ישראל מעפר ולקבלהּ אצלו להזדווג כאחד. וכאשר זה מתעורר לעומתה, כמה יראָה שורה בעולם, עד שיניח אותה זרוע תחת ראשהּ להתחבר, כמו שנאמר: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי". אז נח הדין ומכפר על חטאים.

לאחר מכן בא הימין לחבק. אז חדוה שורה בעולם וכל הפנים מאירים.

לאחר מכן מזדווגת בגוף, ואז הכל נקרא אחד בלא פירוד.

אז הוא שלמות הכל וחדוות הכל ואיחוד ודאי, מה שלא נמצא כן בשאר זמנים, כמו סדר זה של ימים אלו מראש השנה עד יום אחרון של חג.

(זוהר, פרשת פנחס, ח"ג ריד ע"ב; התרגום מארמית – שלי)

 

התרחשות דינמית זו, סיפור אהבתם ומשבריהם של אלוהים והשכינה, מקורו בספרי הנביאים במקרא, המתארים לא פעם את היחסים שבין האל לבין עם ישראל כיחסי אהבה סוערים. בספרות חז"ל התעצם מוטיב זה לממדים חדשים באמצעות האנשה של יחסים אלו כיחסים שבין הקב"ה וכנסת ישראל, שהיא הדמות הפרסונלית הקולקטיבית של עם ישראל. אל המקורות הללו נצטרפו המסורות בדבר היחסים בין שתי מידות של הקב"ה, מידת הדין ומידת הרחמים.

השפה הקבלית והדמיון הקבלי העצימו סיפור זה והפכוהו למיתוס קוסמי מכונן בדבר היחסים בין שני כוחות בתוך האלוהות עצמה – בין הדמות הארכיטיפית הזכרית, היא ספירת תפארת, לבין הדמות הארכיטיפית של הנקבה, ספירת מלכות, היא השכינה. יחסי האהבה, הגעגועים, הריחוק, הגלות והמפגש האוהב שבין הזכרי והנקבי בכל ממדי המציאות הפכו למוקד הטעמים והמשמעויות שהעניקו המקובלים בכלל ומחברי הזוהר בפרט למצוות רבות ולחגי ישראל.

מול חגי תשרי שזמנם בסתיו עומדים הימים שבין חג הפסח וחג השבועות באביב, וגם הם נקראים ברגיסטר המיתי העז של הזוהר כסיפור ההתקרבות של הזכרי והנקבי המתרחש אט־אט לאורך כל ימי ספירת העומר עד מעמד הכלולות, בחג השבועות. כך, בדמיון הזוהרי, חגי השנה, יום השבת בשבוע ורגעי השחר שבכל יום, הם רגעי עדות לאפשרות מלאת התקווה של חיבור הרמוני של הזכרי והנקבי. כמו בשפת הארכיטיפים של פסיכולוגיית המעמקים של יונג, כך גם בשפה המיתית והמיסטית של הזוהר, ה־Hieros Gamos, הזיווג הקדוש שבין הזכרי לנקבי והתכללותם מלאת הברכה, אינו מצב הוויה יציב, אלא רגע שיא בתהליך דינמי מתמיד.

הדמיון הזוהרי, שהוא מיתי ומיסטי, אִפשר להעביר לאחורי הבמה את חוויית חגי תשרי כפי שעיצב אותם דמיונם המפואר של החכמים במאות הראשונות לספירה, כימי הכתרת מלך העולם; עמידת כל אדם בבית דין של מעלה בפני האל, המלך השופט כל באי עולם; האשם, הווידוי, ההכאה על חטא, התשובה; זיכרון המסע במדבר; הבקשה על הגשם. כל אלו הפכו למעין פסקול לסיפור הגדול באמת – השבת הזכר והנקבה פנים אל פנים זה מול זו, והברכה שבה מתברך כל העולם מרגעי החסד שבעונג החיבור ביניהם.

כוח הדמיון הקבלי בכלל והזוהרי בפרט הביא לעיצוב ממדים שלמים של מציאות מקודשת שהאדם הוזמן לא רק להתבונן בהם אלא אף להשתתף עימם. בכוחם של בני האדם במחשבה, דיבור ומעשה להשפיע על הריקוד הקוסמי הזה, לחזקו או להחלישו, לפעול עליו לטוב או למוטב. היכן וכיצד מתרחש המפגש בין האנושי והאלוהי והיחסים החיים ביניהם? במאמרו "מיתוס לעומת סמל בזוהר ובקבלת האר"י" הגדיר חוקר הקבלה יהודה ליבס את עולם המיתוס כממד שבו אפשרי המפגש בין האדם והכוחות האלוהיים השונים במישור אחד משותף. הנרי קורבין, חוקר הדתות והמיסטיקה באסלאם, במאמרו "Mundus Imaginalis or the Imaginary and the Imaginal", הצביע על ממד מציאות שהוא כינה – בעקבות המושג הסוּפִי "עַאלַם אל־מִתַ'אל" – Mundus Imaginalis, עולם הדמיון. מרחב זה להבנתו מתקיים בין העולם הפיזי לבין עולם הרעיונות המופשטים. שם בתווך מתקיימת מציאות הטקס והדמיון המקודש, מרחב־מציאות שבו נפגשים בני האדם והקדוש להם. לעניינינו חשובה טענתו של קורבין שללא הכרה בקיומו של מרחב דמיון מקודש זה אי אפשר בעצם להבין לאשורם את הטקסטים המיסטיים של דתות העולם. זהו דמיון יוצר עולמות שאינו פחות מן הממשי, אלא "יותר מן הממשי".

מפגש ראשון עם עיצוב כה יצירתי, מחדש, נועז וארוטי של חגי תשרי הוא מרגש ומטלטל. מה אִפשר מופע מרהיב שכזה העושה שימוש במיטב כוחות היצירה ויוצק תוכן מְחדֵש ונועז אל תוך כלי התרבות היהודית ואל החגים המסמנים את מחזור השנה? דומתני שזהו כוח הדמיון היוצר של אמנים ברוכי רוח, שכפי שאמר עליהם ביאליק במסתו "הלכה ואגדה": "האמן ברוך האלהים כמה הוא צריך וייצר? – מעט 'חומר היולי' כדי אחיזת הרוח. אם דל הוא החומר – יעשירנו משלו, ואם מת – יחיינו ממקור חייו". מקובלי הזוהר ירשו חומר עשיר ולא דל מן המסורות שקדמו להם. חוסר הסיפוק שלהם מן המסורת כפי שהגיעה לידיהם ותשוקתם העצומה לתת ביטוי בתמונות ובמילים לתפיסת העולם והאלוהות שלהם היו דלק מועשר לאמני רוח אלו להמריא על כנפי הדמיון וליצור שפה יהודית חדשה, ומתוכה לחדש את חגי ישראל.

אולי יותר מכול מותירה בי רושם החירות שיש לאנשים המרגישים שתרבותם הדתית שייכת להם והם לה ומתוך כך הם נותנים דרור לרוח ולדמיון, כדי להעניק לדת ולחוויה הדתית פנים חדשות וחיות.

.

ד"ר מלילה הלנר־אשד, חוקרת, כותבת ומלמדת את ספר הזוהר באוניברסיטה העברית ובמכון שלום הרטמן בירושלים. שני ספריה, "ונהר יוצא מעדן: על שפת החוויה המיסטית בזוהר" (עם עובד–עלמא, 2005) , ו"מבקשי הפנים: מסודות האדרא רבא שבזוהר" (ידיעות, 2017), יצאו לאור בעברית ובאנגלית. בקרוב יראה אור בהוצאת ידיעות הספר "בדרך עץ החיים: שערים לספר הזוהר", שכתבה עם עמרי שאשא.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: סיון בסקין ברשימה אישית על שירת תור הכסף ברוסיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

איננו אבנים בעזה / מוסעב אבו תוהה

מאנגלית: מיה קליין

.

איננו אבנים בעזה

אֲפִלּוּ אֲבָנִים בּוֹכוֹת כְּשֶׁהֵן רוֹאוֹת אֶת הַדָּם שֶׁלָּנוּ זוֹרֵם מֵהָרָאשִׁים, מֵהַיָּדַיִם, מֵהָרַגְלַיִם, מֵהַגַּב שֶׁלָּנוּ,

הֵן בּוֹכוֹת כְּשֶׁעוֹלֶה הָרֵיחַ הַשָּׂרוּף שֶׁל הָעוֹר וְהַשֵּׂעָר שֶׁלָּנוּ.

אֲבָנִים מְקַוּוֹת לַעֲצֹר אֶת הַדִּמּוּם. הֵן מְקַוּוֹת שֶׁיִּהְיוּ לָהֶן יָדַיִם, יָדַיִם רַכּוֹת, לַחְבֹּשׁ אֶת פְּצָעֵינוּ.

.

עוזב את ילדותי

כְּשֶׁעָזַבְתִּי, הִשְׁאַרְתִּי אֶת יַלְדוּתִי בַּמְּגֵרָה

וְעַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח. הִשְׁאַרְתִּי סוּס צַעֲצוּעַ בְּשַׂקִּית פְּלַסְטִיק.

עָזַבְתִּי בְּלִי לְהַבִּיט בַּשָּׁעוֹן.

אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם זֶה הָיָה בַּצָּהֳרַיִם אוֹ בִּשְׁעַת עֶרֶב.

הַסּוּס שֶׁלָּנוּ הֶעֱבִיר אֶת הַלַּיְלָה לְבַדּוֹ,

בְּלִי מַיִם, בְּלִי חָצִיר לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב.

כַּנִּרְאֶה חָשַׁב שֶׁעָזַבְנוּ כְּדֵי לְבַשֵּׁל לְאוֹרְחִים

 שֶׁיָּבוֹאוּ מְאֻחָר, אוֹ כְּדֵי לְהָכִין עוּגָה

לְיוֹם־הַהֻלֶּדֶת הָעֲשִׂירִי שֶׁל אֲחוֹתִי.

הָלַכְתִּי עִם אֲחוֹתִי בָּרְחוֹב שֶׁלָּנוּ, לְלֹא תַּכְלִית.

שַׁרְנוּ שִׁיר שֶׁל יוֹם־הֻלֶּדֶת.

מְטוֹסֵי הַקְּרָב הִדְהֲדוּ בַּמְּרוֹמִים.

הוֹרַי הָעֲיֵפִים הִשְׂתָּרְכוּ מֵאָחוֹר,

אָבִי אָחַז בֶּחָזֶה שֶׁלּוֹ

בְּמַפְתְּחוֹת הַבַּיִת וְהָאֻרְוָה.

הִגַּעְנוּ לְתַחֲנַת הַהַצָּלָה,

בָּרַדְיוֹ שָׁאֲגוּ יְדִיעוֹת עַל הַתְּקִיפוֹת הַבִּלְתִּי פּוֹסְקוֹת.

שָׂנֵאתִי אֶת הַמָּוֶת, אֲבָל שָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים גַּם כֵּן,

כְּשֶׁהָיִינוּ חַיָּבִים לָלֶכֶת לְעֵבֶר מוֹתֵנוּ הַמִּתְמַשֵּׁךְ,

מְדַקְלְמִים אֶת שִׁירֵנוּ הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק.

 

הדג ומחנה הפליטים

לדיאד חאדאש

I

אִם תִּרְאֶה אוֹתִי טוֹבֵעַ,

אַל תִּזְרֹק לִי חֶבֶל הַצָּלָה.

זְרֹק לִי דָּג.

הִיא שׂוֹחָה טוֹב מִמֶּנִּי.

.

II

אִם אֶרְאֶה דָּג טוֹבֵעַ בְּחוֹף הַיָּם,

לֹא אַחְזִיר אוֹתָהּ לַמַּיִם.

נֵלֵךְ יַחַד לְמִסְעָדָה טִבְעוֹנִית,

הִיא תַּזְמִין סָלַט אַצּוֹת, אֲנִי אֶשְׁתֶּה תֶּה מַרְוָה.

נְשׂוֹחֵחַ עַל הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁלָּנוּ, הַיַּלְדוּת שֶׁלָּנוּ,

הָאֹפֶן שֶׁבּוֹ אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת עֲתִידֵנוּ.

נְרַחֵם זֶה עַל זוֹ.

וְאַחַר־כָּךְ אַצִּיעַ לָהּ אֹדֶם.

אוּלַי לִוְיָתָן קַטְלָן יֹאהַב אוֹתָהּ,

יָגֵן עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַכָּרִישׁ, כְּשֶׁהִיא תַּחְזֹר.

אַעֲנִיק לָהּ בֹּשֶׂם מַלְכוּתִי,

"אֲבָל הַלִּוְיָתָן הַקַּטְלָן אֵינוֹ יָכוֹל לְהָרִיחַ", אוֹמֶרֶת לִי הַדָּג.

אֲלַמֵּד אוֹתָהּ שִׁיר שֶׁל פַיְרוּז

"אָהַבְתִּי אוֹתָךְ עַד שֶׁשָּׁכַחְתִּי מָה הִיא שֵׁנָה

כִּי פָּחַדְתִּי שֶׁתִּשְׁכְּחִי אוֹתִי."

אִם זֶה לֹא יַעֲבֹד, אֶקַּח

אֶת סִירָתִי הַקְּטַנָּה לֵב הַיָּם,

וְהַלִּוְיָתָן יִרְקֹד עַל הֶחָזֶה הַקָּטָן שֶׁל הַדָּג.

.

III

יוֹם אֶחָד, הַדָּג, הַלִּוְיָתָן וַאֲנִי נֵלֵךְ יַחַד

לִמְצֹא אֶת הָאוֹצָר שֶׁחִפְּשׂוּ גִּבּוֹרֵי הָרוֹמָנִים.

נִמְכֹּר אוֹתוֹ וְנִבְנֶה אַרְמוֹן

בְּלֵב יָם, שֶׁאִישׁ לֹא יוּכַל לְהַגִּיעַ אֵלָיו.

.

IV

אֶתֵּן לַדָּג אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁלִּי בַּמַּחֲנֶה,

אֹמַר לָהּ שֶׁבַּמַּחֲנֶה אֵין שֵׁמוֹת לָרְחוֹבוֹת,

אֵין מִסְפְּרֵי בָּתִּים.

אֹמַר לָהּ:

אַתְּ תַּחְלִיקִי דֶּרֶךְ הַכְּנִיסָה הַצְּפוֹנִית שֶׁל הַמַּחֲנֶה,

וְאַחַר־כָּךְ תִּפְנִי בָּרְחוֹב הַצַּר מִיָּמִין.

רֹב הַדְּרָכִים צָרוֹת וּמְכֻסּוֹת אֲבָנִים.

מִשְּׂמֹאלֵךְ, יֶלֶד וְאִמּוֹ מוֹכְרִים

יְרָקוֹת טְרִיִּים בַּחֲנוּת הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהֶם.

מִיְּמִינֵךְ

עוֹמֵד אִישׁ זָקֵן שֶׁמּוֹכֵר לֶחֶם.

הוּא נוֹתֵן לְכָל קוֹנֶה קְצָת דּוּקָה מָלוּחַ^*

אוֹ טִימִין טָחוּן.

אַחַר־כָּךְ אַתְּ תִּפְנִי לִרְחוֹב אַחֵר מִצַּד שְׂמֹאל.

הוּא צַר מְאוֹד.

כְּשֶׁקָּנִיתִי שֻׁלְחַן כְּתִיבָה חָדָשׁ, הוּא לֹא עָבַר

בָּרְחוֹב. הָיִיתִי צָרִיךְ לְפָרֵק אוֹתוֹ

אֲבָל אִבַּדְתִּי אֶת רֹב הַבְּרָגִים.

.

V

לוּחוֹת פַּח מְכַסִּים אֶת בֵּיתֵנוּ.

תְּמוּנָה שֶׁל סָבִי תְּלוּיָה עַל הַדֶּלֶת.

הִזָּהֲרִי שֶׁלֹּא לְלַכְלֵךְ אֶת גּוּפֵךְ

בַּחֲלוּדָה שֶׁעַל דַּלְתֵּנוּ.

.

VI

אֲבַקֵּשׁ מֵהַשָּׁמַיִם לְהוֹרִיד גְּשָׁמִים כְּשֶׁתַּגִּיעִי

לַמַּחֲנֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיִי צְמֵאָה

אוֹ תִּשְׁכְּחִי אֵיךְ שׂוֹחִים.

בַּמַּחֲנֶה, בְּרֵכוֹת שְׂחִיָּה נוֹצָרוֹת לְלֹא

פּוֹעֲלִים, לְלֹא מְהַנְדְּסִים.

.

VII

אַתְּ תִּכָּנְסִי בַּדֶּלֶת מִבְּלִי לִדְפֹּק.

שְׁתֵּי כּוֹסוֹת תֶּה טָרִי יַמְתִּינוּ לָנוּ עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח.

אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְחַמֵּם אֶת קֵבָתֵנוּ.

קַר בַּמַּחֲנֶה בַּלַּיְלָה.

אֲנִי אֵשֵׁב בְּכִסֵּא עֵץ

שֶׁיָּרַשְׁתִּי מִסָּבִי.

מֵאֲחוֹרַי, תִּרְאִי סְפָרִים יְשָׁנִים רַבִּים,

סִפְרֵי יְלָדִים שֶׁאָבִי קָנָה לִי.

אֶכְתֹּב שׁוּרוֹת אֵלּוּ כְּשֶׁתִּקְפְּצִי עַל הַמַּחְבֶּרֶת שֶׁלִּי.

אֶפְתַּח אֶת סִפְרֵי אוֹצְרוֹת הַחַי הַתַּת־יַמִּי

אַנִּיחַ אוֹתָךְ עָלָיו.

הַלִּוְיָתָן יִהְיֶה שָׁם, בְּעַמּוּד חָמֵשׁ.

בַּאֲשֶׁר אֵלַי, אֲנִי גָּדוֹל. אָשִׂים תְּמוּנָה שֶׁלִּי

לְיָדֵךְ, וְשֶׁל צַעֲצוּעַ סוּס הַיָּם שֶׁלִּי.

כְּשֶׁאֶשְׁכַּב לִישֹׁן,

תִּלְחֲשִׁי לִתְמוּנָתִי, "לְהִתְרָאוֹת בְּקָרוֹב".

 

* דוּקה: מטבל מצרי מעשבי תיבול, אגוזים ותבלינים.

.

מוסעב אבו תוהה, משורר, סופר ומסאי פלסטיני המתגורר בעזה. מייסדה של הספרייה הציבורית על שם אדוארד סעיד בעזה. בין השנים 2019–2020 היה משורר וחוקר אורח באוניברסיטת הרווארד. יצירותיו פורסמו בכתבי עת שונים. ספרו Things You May Find Hidden in My Ear: Poems from Gaza  עתיד לראות אור בהוצאת City Lights Books באביב 2022.

מיה קליין, כותבת, מתרגמת וחוקרת ספרות באוניברסיטת תל אביב. יצירותיה בפרוזה באנגלית פורסמו בכתבי עת שונים. תרגומה לשיר מאת מוסאב מוסטפה לעזה התפרסם בגיליון 25 של המוסך.

 

 

We are not stones in Gaza.

Even stones cry when they see our blood seep down our heads, arms, legs, and backs, when they smell the burns in our skins and hair.

Stones wish they could stop the bleeding. They wish they had hands, soft ones, to dress our wounds.

.

Leaving Childhood Behind

When I left, I left my childhood in the drawer

and on the kitchen table. I left my horse toy

in its plastic bag.

I left without looking at the clock.

I forget whether it was noon or evening.

Our horse spent the night alone,

no water, no grains for dinner.

It must have thought we’ve left to cook a meal

for late guests or make a cake

for my sister’s tenth birthday.

I walked with my sister towards our road with no end point.

We sang a birthday song.

The hovering warplanes echoed across the heaven.

My tired parents strolled behind,

my father clutching to his chest

the keys to our house and to the stable.

We arrived at a rescue station.

News of ceaseless strikes roared on the radio.

I hated death, but I hated life, too,

when we had to walk to our prolonged death,

reciting our never-ending ode.

.

The Fish and the Refugee Camp

To Ziad Khaddash

I

If you see me drowning,

do not throw me a life buoy.

Throw me a fish.

She swims better than me.

II

If I see a fish drowning on the seashore,

I won’t put her back in the water.

We will go together to a vegan restaurant,

She’ll have an algae salad, and I’ll have a sage tea.

We will talk about our families, how we grew up,

how we imagine our future.

We feel sad for each other.

I’ll then offer her lipstick.

Perhaps a killer whale will love her,

protect her from the shark, when she’s back.

I will give her regal perfume.

But the killer whale doesn't smell, the fish tells me.

Then, I’ll teach her to sing a Fayrouz song,

"I loved you till I forgot sleep,

coz I feared you’d forget me. "

If that doesn’t work, then I'll take

my little boat to the middle of the ocean,

and the whale shall dance on the fish’s small chest.

III

Someday, the fish, her friend the whale, and I will go

find the treasure chest thousands of heroes in novels

had searched for. We will sell it, build a castle

in the middle of the Sea no one could reach.

IV

So, I'll give the fish my address in the camp,

tell her that in the camp there are no street names,

no house numbers.

I’ll say to her:

You slide through the northern side of the camp,

then take a narrow street on the right.

Most paths are narrow and covered with stones.

On your left, a child and his mother sell

fresh vegetables and fruit in their small shop.

On your right stands an old man selling bread.

He gives some salty duqqa or ground thyme

to every buyer.

Then you will take another street on the left.

It’s very thin.

Last time when I bought a new desk, it didn’t fit

in the street. I had to disassemble it,

but lost most of the screws.

V

Tin sheets cover our house.

A picture of my grandfather hangs on the door.

Be careful not to dirty your body

with the rust on our door.

VI

I will ask the sky to rain when you set foot

in the camp so you won’t get thirsty

or forget how to swim.

In the camp, swimming pools form without

workers or engineers.

VII

You will enter our house without knocking on the door.

Two cups of fresh tea will be waiting for us on the kitchen table.

We need to get our stomachs warm.

The camp gets very cold at night

I'll be sitting on a wooden chair

I inherited from my grandfather.

Behind me, you’ll see many old books,

children’s books my father bought for me.

I will be writing these lines when you jump on my notebook.

I'll stand and open my Treasure Island Marine Life book

and put you on it.

The whale will be there on page 5.

As for me, I’m big. I'll put a photo of me

beside you, and my toy seahorse.

When I go to sleep,

you'll whisper to my image "See you soon"

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שלוש סונטות מאת קלוד מק'קיי בתרגום לי שיר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן