מסה | הזיווג הקדוש

"ואז, כבתנועות טאי־צ'י בגודל קוסמי ובהילוך איטי עד מאוד, יורדת זרוע זו במפתיע אל האדמה ומוצאת את מקומה תחת ראש האהובה, השכינה, השוכבת בעפר. " מלילה הלנר אשד על חגי תשרי בספרות הקבלה

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
01.09.2021
שי אזולאי, לילה כיום יאיר, שמן על בד, 120X100 ס"מ, 2019

.

חגים על כנפי הדמיון

מאת מלילה הלנר אשד

.

גלגל השנה העברי הולך וסובב כשהוא מסומן באיכויות ובגוונים המסוימים של החגים והמועדים הקבועים בו. במחזורי הזמן אנו מוצאים גלגולים על גבי גלגולים שעברו החגים והמועדים במהלך הדורות. נסיבות היסטוריות משתנות, תפיסות עולם עולות ויורדות, שכבות תרבותיות מתרבדות אלו על אלו והחגים צוברים ובה בעת מאבדים טקסים, מנהגים ומשמעויות.

הנה הולכים וקרבים חגי תשרי, אנו מכירים ומזהים אותם מכוח הזיכרון המעלה בפנינו את האופן שבו נחוגו בכל שנה לאורך חיינו. בראייה ראשונית ותמימה אנחנו נוטים לחשוב שהחגים היו תמיד כפי שאנו מכירים אותם מן החברות, העדות והקהילות שבהן צמחנו ובהן בחרנו. בחינה של מקורות החג חושפת דווקא את השינויים הגדולים שעברו חגי תשרי מראשיותיהם במקרא ובמזרח הקרוב ועד ימינו אנו. בדברים הבאים אבקש להצביע על מקומו של הדמיון היוצר, ובעיקר דמיונם של מקובלי הזוהר, בעיצובם המשתנה של חגי תשרי.

הדמיון היוצר הוא תנאי לקיומה החי של תרבות. הוא המרחיב את אופקי התרבות ומגמיש את הווייתה כך שתוכל לקבל לתוכה תכנים חדשים ועמדות נפש שונות. הדמיון הוא המאפשר למתוח קווים ולחבר בין רעיונות ותהליכים שונים באופן שמרחיב את ההכרה ומעניק משמעות לחיינו האנושיים בעולם. הדמיון הוא המאפשר להפוך רעיונות וחוויות לסמלים ולהעניק להם שפה. בכל דתות העולם, כמו גם בדת היהודית, הכוח המדמה טווה קשרים בין החוויה האנושית לבין מציאויות מקודשות הסמויות מן העין ויוצר שדה משותף שבו מתקשרים האנושי והאלוהי דרך פרקטיקות של טקסים, תפילה ושירה.

אני רוצה למקד את המסע אל הדמיון האנושי היוצר שעיצב את חגי תשרי בספר הדמיונות של היהודים, ספר הזוהר, שהוא יצירת המופת של היהדות המיסטית של ימי הביניים. בזוהר אנו מוצאים קריאה נועזת ומחדשת בחגי תשרי. המועדים שבין ראש השנה, הפותח את מחזור חגי תשרי, לבין שמיני עצרת, הסוגר אותם, מתוארים כימים שמתרחשת בהם בממד האלוהי והקוסמי דרמה הרת גורל (ובה בעת דרמה מיתית החוזרת על עצמה בכל שנה). בימים אלו מתרחשת בתהליך מדורג ואיטי התקרבות בין הזכרי והנקבי באלוהות.

המיתוס הקבלי הימי־ביניימי הציב כשפת יסוד מתחים בינאריים משלימים בין איכויות אלוהיות הנתפסות כזכריות לבין אלו הנתפסות כנקביות. העניין העמוק בשניים השונים ולא באחד הזכר יצר שפה של אחדות רבת פנים ודינמית הבאה ממערכת היחסים שבין הזכרי והנקבי.

על פי תפיסות הקבלה, שאליה שייך ספר הזוהר, האלוהות אינה מדומיינת עוד בדמות מלך, שופט או לוחם זכרי ויחידאי. האלוהות היא ממד שלם ודינאמי של כוחות, המכונים בשפת הקבלה ספירות, שהן ביטויים שונים של החיים האלוהיים. כוחות אלו – כמו חסד, דין, חכמה ובינה – נתפסים כאיכויות זכריות ונקביות, ויחסיהם אלו עם אלו, שנעים בין קרבה לריחוק, מתוארים לא באופן מופשט אלא דווקא בשפה גופנית, פרסונלית וארוטית.

הזכרי והנקבי באלוהות מדומיינים בשפה זו כאהובים. הזכר הוא הקדוש ברוך הוא, ממד אלוהי זכרי הקשור ליציבות, סדר וחוק, והנקבה היא השכינה, האלוהות הנקבית הססגונית והדינמית, השוכנת ונוכחת בשלל אופנים בתוך עולם האדם, בגוף, ברגש, בשמחה ובצער. הזכר בשפה זו מסומל כשמש, והשכינה – כלבנה המתמלאת ונחסרת תדיר.

ראש השנה, שלא כמו רוב חגי ישראל הקבועים באמצע החודש, ביום הלבנה המלאה, מתחיל דווקא בַּכֵּסֶה (כבכתוב "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", תהילים פא 4), כלומר בתחילת החודש, ביום שבו אין הלבנה נראית. על פי אחד התיאורים רבי הדמיון והאנתרופומורפיים עד מאוד של הזוהר, ביום זה חושף האל הזכר את זרוע שמאל שלו אל תוך המציאות. תנועה זו מלווה בפסוק "חָשַׂף יְהֹוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ" (ישעיה נב 10) ומקבלת ממנו תוקף מקודש. הופעת הזרוע האלוהית בעולם, כפי שמתארה הזוהר, מחיה ומעצימה את הממדים המיתיים של הפסוק. חשיפה זו ממלאה את העולם באימה בשל אי־הידיעה כיצד תפעל הזרוע בעולם. ואז, כבתנועות טאי־צ'י בגודל קוסמי ובהילוך איטי עד מאוד, יורדת זרוע זו במפתיע אל האדמה ומוצאת את מקומה תחת ראש האהובה, השכינה, השוכבת בעפר. המציאות של השכינה השוכבת בעפר היא הביטוי הזוהרי להשפלת הממד הנקבי במציאות האלוהית והאנושית, כמו גם ביטוי לשפלותם של דת ישראל או עם ישראל במציאות ההיסטורית. הריחוק והניכור בין הזכרי והנקבי, על פי הזוהר, מקבלים את ביטויים במציאות כאובה; כשהשניים מצויים בפירוד וריחוק הולכת המציאות ומתייבשת והיא נטולת שפע, רוויה וברכה.

החודש השביעי בלוח השנה העברי הוא זמן השיבה והקירוב המחזורי שבין השניים. לתמונה הנאדרה של זרוע שמאל, היורדת וסומכת את ראש האהובה, מתווסף ממד עומק בחיבורה אל פסוק מהמקרא, שפת היסוד היהודית. הפסוק הוא ממגילת שיר השירים, ובו מתארת האישה את תנוחת האהבה שלה עם אהובה: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (ב 6). זרוע הדין האלוהי אינה זורעת אלימות ואימה בעולם, אלא היא באה לרומם את המוחלשת, להיות סמך לראשה של הנפולה לעפר. בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, בין כסה לעשור, הולכת ומתרוממת האהובה וקמה לעמוד מלוא קומתה. הלבנה הולכת ומתמלאת. יום הכיפורים, שחל בעשרה בתשרי, מתואר כיום שבו אורה של האיכות האלוהית הפלאית, הבינה, שהיא האם הגדולה, מאיר את הקדוש ברוך הוא והשכינה. בערב חג הסוכות, שחל באמצע תשרי, כשהלבנה במילואה, מושטת זרועו הימנית של האהוב, הקשורה לאיכות החסד, ומילות שירת האהבה של שיר השירים "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" מלוות את התנועה של חיבוק האהובה. באור הלבנה הזורחת עומדים האהובים חבוקים. שבעת ימי החג הם מעשה אהבה איטי המגיע לשיאו בזיווג מלא עונג המתרחש בשמיני עצרת:

אמר רבי חייא לרבי אלעזר: ימים אלו מראש השנה עד היום האחרון של חג [סוכות] – מבקש אני לעמוד עליהם.

אמר ר' אלעזר: … סדר ימים אלה סוד החכמה הוא בין קוצרי השדה …

פתח ואמר: "חָשַׂף יְהֹוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ" – זו זרוע אחת שבה תלויה ישועה, שבה תלויה נקמה, שבה תלויה גאולה, ולמה? להקים את כנסת ישראל מעפר ולקבלהּ אצלו להזדווג כאחד. וכאשר זה מתעורר לעומתה, כמה יראָה שורה בעולם, עד שיניח אותה זרוע תחת ראשהּ להתחבר, כמו שנאמר: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי". אז נח הדין ומכפר על חטאים.

לאחר מכן בא הימין לחבק. אז חדוה שורה בעולם וכל הפנים מאירים.

לאחר מכן מזדווגת בגוף, ואז הכל נקרא אחד בלא פירוד.

אז הוא שלמות הכל וחדוות הכל ואיחוד ודאי, מה שלא נמצא כן בשאר זמנים, כמו סדר זה של ימים אלו מראש השנה עד יום אחרון של חג.

(זוהר, פרשת פנחס, ח"ג ריד ע"ב; התרגום מארמית – שלי)

 

התרחשות דינמית זו, סיפור אהבתם ומשבריהם של אלוהים והשכינה, מקורו בספרי הנביאים במקרא, המתארים לא פעם את היחסים שבין האל לבין עם ישראל כיחסי אהבה סוערים. בספרות חז"ל התעצם מוטיב זה לממדים חדשים באמצעות האנשה של יחסים אלו כיחסים שבין הקב"ה וכנסת ישראל, שהיא הדמות הפרסונלית הקולקטיבית של עם ישראל. אל המקורות הללו נצטרפו המסורות בדבר היחסים בין שתי מידות של הקב"ה, מידת הדין ומידת הרחמים.

השפה הקבלית והדמיון הקבלי העצימו סיפור זה והפכוהו למיתוס קוסמי מכונן בדבר היחסים בין שני כוחות בתוך האלוהות עצמה – בין הדמות הארכיטיפית הזכרית, היא ספירת תפארת, לבין הדמות הארכיטיפית של הנקבה, ספירת מלכות, היא השכינה. יחסי האהבה, הגעגועים, הריחוק, הגלות והמפגש האוהב שבין הזכרי והנקבי בכל ממדי המציאות הפכו למוקד הטעמים והמשמעויות שהעניקו המקובלים בכלל ומחברי הזוהר בפרט למצוות רבות ולחגי ישראל.

מול חגי תשרי שזמנם בסתיו עומדים הימים שבין חג הפסח וחג השבועות באביב, וגם הם נקראים ברגיסטר המיתי העז של הזוהר כסיפור ההתקרבות של הזכרי והנקבי המתרחש אט־אט לאורך כל ימי ספירת העומר עד מעמד הכלולות, בחג השבועות. כך, בדמיון הזוהרי, חגי השנה, יום השבת בשבוע ורגעי השחר שבכל יום, הם רגעי עדות לאפשרות מלאת התקווה של חיבור הרמוני של הזכרי והנקבי. כמו בשפת הארכיטיפים של פסיכולוגיית המעמקים של יונג, כך גם בשפה המיתית והמיסטית של הזוהר, ה־Hieros Gamos, הזיווג הקדוש שבין הזכרי לנקבי והתכללותם מלאת הברכה, אינו מצב הוויה יציב, אלא רגע שיא בתהליך דינמי מתמיד.

הדמיון הזוהרי, שהוא מיתי ומיסטי, אִפשר להעביר לאחורי הבמה את חוויית חגי תשרי כפי שעיצב אותם דמיונם המפואר של החכמים במאות הראשונות לספירה, כימי הכתרת מלך העולם; עמידת כל אדם בבית דין של מעלה בפני האל, המלך השופט כל באי עולם; האשם, הווידוי, ההכאה על חטא, התשובה; זיכרון המסע במדבר; הבקשה על הגשם. כל אלו הפכו למעין פסקול לסיפור הגדול באמת – השבת הזכר והנקבה פנים אל פנים זה מול זו, והברכה שבה מתברך כל העולם מרגעי החסד שבעונג החיבור ביניהם.

כוח הדמיון הקבלי בכלל והזוהרי בפרט הביא לעיצוב ממדים שלמים של מציאות מקודשת שהאדם הוזמן לא רק להתבונן בהם אלא אף להשתתף עימם. בכוחם של בני האדם במחשבה, דיבור ומעשה להשפיע על הריקוד הקוסמי הזה, לחזקו או להחלישו, לפעול עליו לטוב או למוטב. היכן וכיצד מתרחש המפגש בין האנושי והאלוהי והיחסים החיים ביניהם? במאמרו "מיתוס לעומת סמל בזוהר ובקבלת האר"י" הגדיר חוקר הקבלה יהודה ליבס את עולם המיתוס כממד שבו אפשרי המפגש בין האדם והכוחות האלוהיים השונים במישור אחד משותף. הנרי קורבין, חוקר הדתות והמיסטיקה באסלאם, במאמרו "Mundus Imaginalis or the Imaginary and the Imaginal", הצביע על ממד מציאות שהוא כינה – בעקבות המושג הסוּפִי "עַאלַם אל־מִתַ'אל" – Mundus Imaginalis, עולם הדמיון. מרחב זה להבנתו מתקיים בין העולם הפיזי לבין עולם הרעיונות המופשטים. שם בתווך מתקיימת מציאות הטקס והדמיון המקודש, מרחב־מציאות שבו נפגשים בני האדם והקדוש להם. לעניינינו חשובה טענתו של קורבין שללא הכרה בקיומו של מרחב דמיון מקודש זה אי אפשר בעצם להבין לאשורם את הטקסטים המיסטיים של דתות העולם. זהו דמיון יוצר עולמות שאינו פחות מן הממשי, אלא "יותר מן הממשי".

מפגש ראשון עם עיצוב כה יצירתי, מחדש, נועז וארוטי של חגי תשרי הוא מרגש ומטלטל. מה אִפשר מופע מרהיב שכזה העושה שימוש במיטב כוחות היצירה ויוצק תוכן מְחדֵש ונועז אל תוך כלי התרבות היהודית ואל החגים המסמנים את מחזור השנה? דומתני שזהו כוח הדמיון היוצר של אמנים ברוכי רוח, שכפי שאמר עליהם ביאליק במסתו "הלכה ואגדה": "האמן ברוך האלהים כמה הוא צריך וייצר? – מעט 'חומר היולי' כדי אחיזת הרוח. אם דל הוא החומר – יעשירנו משלו, ואם מת – יחיינו ממקור חייו". מקובלי הזוהר ירשו חומר עשיר ולא דל מן המסורות שקדמו להם. חוסר הסיפוק שלהם מן המסורת כפי שהגיעה לידיהם ותשוקתם העצומה לתת ביטוי בתמונות ובמילים לתפיסת העולם והאלוהות שלהם היו דלק מועשר לאמני רוח אלו להמריא על כנפי הדמיון וליצור שפה יהודית חדשה, ומתוכה לחדש את חגי ישראל.

אולי יותר מכול מותירה בי רושם החירות שיש לאנשים המרגישים שתרבותם הדתית שייכת להם והם לה ומתוך כך הם נותנים דרור לרוח ולדמיון, כדי להעניק לדת ולחוויה הדתית פנים חדשות וחיות.

.

ד"ר מלילה הלנר־אשד, חוקרת, כותבת ומלמדת את ספר הזוהר באוניברסיטה העברית ובמכון שלום הרטמן בירושלים. שני ספריה, "ונהר יוצא מעדן: על שפת החוויה המיסטית בזוהר" (עם עובד–עלמא, 2005) , ו"מבקשי הפנים: מסודות האדרא רבא שבזוהר" (ידיעות, 2017), יצאו לאור בעברית ובאנגלית. בקרוב יראה אור בהוצאת ידיעות הספר "בדרך עץ החיים: שערים לספר הזוהר", שכתבה עם עמרי שאשא.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: סיון בסקין ברשימה אישית על שירת תור הכסף ברוסיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation