בעבודה | על קברים, מרפסות ושכנוֹת מעבר לקו הירוק

"דקלה מצידה התפללה בסתר ליבה שימצאו רק כמה עצמות יהודיות יבשות וכך ייאלצו להפסיק לבנות את שיכון ג' מול המרפסת שלה ויעבירו את בניין הארץ לגבעה מול מרפסת של מישהו אחר." קטע מתוך ספר בכתובים מאת דורית שילה

רות קסטנבאום בן־דב, Land of Painting, ארץ ציור, שמן על בד, 170X105 ס"מ, 2019

.

קטע מתוך ספר בכתובים / דורית שילה

.

הדחפורים הופיעו שבוע לפני הבחירות. ראש הממשלה הבטיח לבנות אלפיים מאתיים ושלושים יחידות דיור ביהודה ושומרון ומתוכן שבעים ושש יחידות דיור, כלומר בנייני דירות עם מרפסות שמש, הוקצו לשכונה שלה ואיימו להרוס את הנוף הפסטורלי של הגבעה ממול. "שתִבּנה ארץ ישראל בימינו אמן," אמרה סופי ולא הוסיפה דבר על ערך הנדל"ן של הבניין שלהם שעומד לאבד מהנוף שלו, או על השקט ואיכות החיים. שלושה ימים אחר כך יצאה הודעת גינוי מהדוברת של האיחוד האירופי בזו הלשון: "האיחוד האירופי מגנה את החלטת הרשויות בישראל לבנות אלפיים מאתיים ושלושים יחידות דיור ביהודה ושומרון. החלטה זו מפרה את החוק הבינלאומי ועומדת בדרכו של פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, החיות זו לצד זו בשלום בביטחון, הפתרון היחיד שהינו צודק ובר־קיימא ויכול להשכין יציבות באזור." דקלה הקשיבה לקריינית החדשות ברדיו מקריאה את דף המסרים שנשמע כמו מחולל גינויים ונאלצה להגביר את הרדיו כי הדחפורים החלו לטרטר בעוצמה. לפני שעברה לגור במגדלי רימון ב' הקשקשת הזאת חלפה מעל לראשה, ורק עכשיו שמה לב לתדירות שבה נפלטות הצהרות מסוג כזה. ממש מעניין פה מישהו מה חושב האיחוד האירופי, חשבה, הם מגנים ואנחנו חופרים. הישראלים כבשו את הפלסטינים ועכשיו קבלני בניין כובשים את ישראל, "אדמה משוחררת" כבר לא יקְרה פה, חשבה. הקרקע פה נדונה לשעבוד מצד כל מי שיושב עליה, נכבשים וכובשים כאחד, ולא יעזור לאף אחד כלום.

היא סגרה את דלת המרפסת והדליקה מזגן. ניסתה למצוא בתוכה איזה זיק של שמחה בבניין הארץ ולהדוף את החרדה מפני פלישת הדחפורים מהפרצוף שלה. היא גם ניסתה לחשוב אצל מי היא יכולה לברר מה הולך לקרות פה. אולי מתחילים את מגדלי רימון ג'? האם ככה הרגישו תושבי מגדלי רימון המקוריים כשהתחילו לבנות את השכונה שלה? הם פצחו בריקודי שמחה על הרחבת היישוב ובלב הדחיקו חרדה שייקחו מהם את הדבר האחד שאפשר לומר בקול בלי לשקר: 'כמה יפה פה'. לא משנה שאנחנו גרים בבניינים כעורים, העיקר שכשנביט מהבית החוצה ישתקף לנו יופי. סטפן סיפר לה שהסופר גי דה מופאסאן נהג לאכול את ארוחת הצהריים שלו מדי יום במסעדה שבמרומי מגדל אייפל משום שזה המקום היחיד בפריז שלא רואים ממנו את מגדל אייפל. דקלה חשבה שהאייפל דווקא מגדל יפה מאוד, כמו אישה גדולה ומגוננת שמכסה על כולם בגפיה הרחבים, ודווקא בנייני המגורים שבונים האדריכלים הישראלים מכוערים, איך שהעסק מתרומם מעל לשלוש קומות נוחתת עליו רוח הכיעור. הם גם אף פעם לא גרים במה שהם בונים, אמרה לסטפן אז, אני לא חושבת שפגשתי אדריכל או אדריכלית אחת בשכונה מאז שעברתי לגור פה.

.

*

.

בור רחב נפער באדמה שמול מרפסת דירתה. במשך שבועיים הדחפורים חפרו במרץ לקראת מה שכנראה יהיה היסודות של השכונה החדשה, ולפתע השתתקו. יום אחד נפסק הכול. דקלה רצה למחשב לבדוק באתרי החדשות אם הממשלה שחררה הכרזה חדשה. כלום. אולי הודעה של דובר משרד החוץ האמריקאי? אליהם מתייחסים יותר ברצינות כאן, לא כמו אל הגינויים של האירופאים. גם כלום. היא אפילו בדקה את דף הפייסבוק של ראש הממשלה, שכבר שנים לא מתראיין לשום כלי תקשורת ורק מעלה סרטונים של עצמו באיפור כבד. בחיי שהאיש הזה מתנהג כמו יוטיובר מתבגר. עף על עצמו עם שפכטל של חמישה סנטימטרים שמנסה לכסות על החצ'קונים. אבל גם אצלו לא נאמר שום דבר דרמטי. מאיפה בא השקט הזה לעזאזל, תהתה והחליטה ליהנות ממנו כל עוד הוא כאן. היא פתחה את דלת המרפסת לרווחה ונהנתה מקרני השמש.

בצהריים הגיעה בחורה בלונדינית עם קוקו גבוה ואיתה חבורה של נערות ונערים מלאי מרץ בבגדי עבודה ונעלים גבוהות. חיש מהר מתחו חבלים וחילקו את הבור לריבועים. הקוקו הבלונדיני התיישבה על כיסא גבוה שנראה כמו כיסא של שופט במגרש טניס בדיוק מתחת למרפסת של דקלה וחילקה פקודות במגפון, מור טו יור רייט, בי קרפול וית' דה סטונז, סלואולי, סלואולי. תוך שעתיים הבור שהיה מיועד להפוך לחניון התת־קרקעי של מגדלי ג' הפך לאתר חפירות של רשות העתיקות. מעניין מה ימצאו שם, אמרה סופי בהתרגשות. ארץ ישראל יפה וגם פורחת וגם שלנו מקדמת דנא. היא כבר דמיינה את היישוב העברי הקדום הולך ונחשף מתחת לביתה, ואיך תרד לשם להתפלל עם כל נשות היישוב. היא לא קיוותה למשהו בסדר גודל של מערת המכפלה, היא תסתפק במשהו מינורי יותר, נגיד כמו קבר יהושע בן נון. היא זכרה היטב את עצרת העלייה לקבר ההיא לפני ארבע שנים, אלף איש הגיעו לקבר הקטן לכבוד שבת של פרשת המרגלים והריעו להתגייסות ההיסטורית של יהושע בן נון וכלב בן יפונה להגנת הארץ. אפילו ראש המועצה האזורית דאז, שמעון ויסמן זכרו לברכה, אבא של עפי ויסמן, הגיע בכבודו ובעצמו בליווי כוחות צבא רבים. "עלה נעלה וירשנו אותה," קראו כולם וסופי הרגישה את כוחה מתעצם בקהל המתפללים, ניזון מחוסנו וליכודו של ההמון. מאז היא מזכירה בכל הזדמנות את יהושע, "המתנחל הראשון", ולדקלה לא היה לב לומר לה שהיא לא בטוחה שיש לתואר הזה אותה המשמעות היום. מדויק יותר לומר שלדקלה לא היה האומץ לומר את זה לסופי בפנים, כי היא בוודאי הייתה מתריסה כלפיה, שוב פעם את עם זה? אז מה את עושה פה? יהושע בן נון הוא דוגמה ומופת, עמוד אש ותימרות עשן לנגד עינינו. לא נירתע ולא נירא לקחת את הארץ המובטחת בחזרה, על הדבש ועל העוקץ. לפעמים סופי הייתה משלבת בדבריה מילים גבוהות כמו יראה או לנגד, מילים עם ניחוח מקראי, או שורות מפזמונים של נעמי שמר שנשמעו לה כמו עדות חותכת לצדקתה.

סופי פיללה לקבר יהודי עתיק שקדושתו תיתמר כעשן קטורת ותחדור אל דירת השלושה חדרים שלה דרך חרכי התריסים ורשתות היתושים ותמלא את הבית שכינה. היא דמיינה איך בערבי חג, כשנחיל מתפללים יצבא על דלתות האתר שלה, היא תפתח את עזרת הנשים במרפסתה, תארח אקסקלוסיבית את נכבדות השכונה, אולי עפי ויסמן תבוא עם בתה, שכן היא גרה בקומה השלישית ואילו המרפסת של סופי, כמו זאת של דקלה, בקומה הראשונה, ממש נושקות לכיפת הקבר שתקום מן העפר. דקלה צפתה בסופי יורדת עם מגש ועליו בקבוק מיץ וצלוחית עוגיות ומכבדת בחיוכים את הקוקו הבלונדיני עם המגפון והפועלים שלה, "חבר'ה נהדרים מתגלית, אמריקאים, באו לתור את הארץ לפני שעושים עלייה," אמרה בהתפעלות. "נו, ומה הסיפור של החפירות הארכאולוגיות האלה, יודעים כבר?" שאלה דקלה. וסופי ענתה, "עדיין לא, הדחפורים נתקלו באבנים מסותתות, מסודרות ככה בשורה, הארכאולוגית הבלונדה הראתה לי, יש חוק שאומר שאסור להמשיך לבנות עד שרשות העתיקות לא באה לבדוק מה העניינים. זה בכלל לא מפתיע, אנחנו מיישבים רק מה שהיה כבר מיושב." דקלה שתקה כמה רגעים ואז אמרה, "ומה עושים אם מגלים סימני יישוב עתיק אבל לא יהודי? נגיד יבוסי או פלישתי?" – "אוי נו באמת, הפלישתים בכלל לא הסתובבו באזור הזה, הם היו יותר ליד הים," מיהרה סופי לומר אבל פניה נפלו כי פתאום הבינה שחלום הקבר היהודי העתיק יכול בין רגע להפוך לסיוט של אתר עובדי אלילים או חלילה לקבר של איזה שייח'.

דקלה מצידה התפללה בסתר ליבה שימצאו רק כמה עצמות יהודיות יבשות וכך ייאלצו להפסיק לבנות את ג' מול המרפסת שלה ויעבירו את בניין הארץ לגבעה מול מרפסת של מישהו אחר. וואי, זה יהיה שיחוק. אין מצב שהנערים בשכונה יתנו לבנות על קברים יהודיים, יש להם יותר מדי הורמונים בסיסטם, חשבה, זה יספק להם תעסוקה עד לשידוך. ואחר כך שאלה את עצמה אם כדאי לכלול את המחשבות המרושעות והאנוכיות שלה בכלל המחשבות האסורות שסופי מדברת עליהן ולהפסיק גם עם המנהג זה.

לעת ערב, כשסיימו הקוקו הבלונדיני והצעירים האמריקאים לחפור, לרוקן סלים ולהבריש את העפר והאבק, הגיע אוטובוס נקי ובוהק, שלט לבן מתוח לכל רוחבו "תגלית, העוצמה העולמית שלנו", והם נבלעו בתוכו. הם השאירו מאחוריהם את כלי החפירה העדינים ושאר מכושים ופטישים ואת המלמול האינסופי והצחוקים שהתגלגלו באמריקאית עם רי"ש עגולה ואת חדוות הנעורים. כשהחושך ירד, נדלקה נורת חשמל חלשה ומתחתיה התיישב שומר זקן, מחרוזת תפילה בידו. הוא נהג לשבת כך, עיניו פקוחות, אוזנו צמודה לטרנזיטור ישן, מעשן בשרשרת ואוכל במבה. באחד מאותם לילות שלא הצליחה להירדם, היא החליטה שלא תיקח כדור שינה וימות העולם, ירדה למטה עם תרמוס תה חם, עוגיות שומשום של עבאדי כמו שאבא שלה אהב ושתי שקיות במבה. היא ניגשה אל השומר ובירכה אותו לשלום. "לא ידעתי שמכשירים כאלה עוד קיימים," אמרה והצביעה על הטרנזיסטור שבקעו מממנו קולות קריין בערבית. השומר הרים אליה את עיניו ואמר "אל רדיו אל אורדוני," והיא חייכה אליו, הניחה את התה, העוגיות והבמבה על ארגז עץ ששימש כשולחן ואמרה, "תשאיר את זה כאן, אני כבר אקח את זה בבוקר." והשומר הביט בה, אמר שוקראן והניח את ידו ימינו על ליבו. "לילה טוב," אמרה, והרימה עיניה מעלה. בחיים אני לא אתרגל לכל הכוכבים האלה, חשבה, מלחיצים, והחלה להשפיל את מבטה. היא הבחינה שהטלסקופ של הנכד של עפי ויסמן שנהג להזדקר לעברו של הירח מכוון עתה מטה ומתבונן בה. היא הישירה אליו מבט, צללית אדם חמקה מהמרפסת והסתתרה מאחורי הווילון.

.

דורית שילה היא סופרת, עורכת ומתרגמת. קובץ סיפוריה הראשון, "אחרי הספירה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2020. מעורכות המוסך.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך נובלה בכתובים מאת יעל לאוקומוביץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | מלחמתה של אנקוויסט בהרדמה

"כוחה של אנקוויסט כמספרת שב אליה ברגעים שבהם היא מרשה לעצמה לשמוט את העמדה הדיכוטומית שביסוד הרומן, או שמא לערער עליה במתכוון." אורית פוטשניק על "המרדימנים", הרומן החמישי של אנה אנקוויסט, שתורגם לאחרונה לעברית

תימור גבע, ללא כותרת (מסילה), טכניקה מעורבת, 2020

.

קריאה ב"המרדימנים" לאנה אנקוויסט

אורית נוימאיר פוטשניק

.

לרומן החמישי של אנה אנקוויסט, המרדימנים, שתורגם לאחרונה לעברית בידי רן הכהן, יש אג'נדה ברורה. היא מוצהרת באחרית הדבר של הספר, שבה אנקוויסט מספרת שהוזמנה להיות סופרת אורחת בבית החולים הלימודי של אמסטרדם ובחרה במחלקת ההרדמה. היא בחרה כך בשל היותה פסיכואנליטיקאית: הפסיכואנליזה היא דיסציפלינה השואפת לחשוף קונפליקטים, מועקות וכאבים ישנים ומודחקים, וכך להביא להחלמה. כל זאת בניגוד גמור לעבודתם של הרופאים המרדימים. הללו מעלימים את הכאב, שואפים להשכיחו, גורמים לאובדנו מההכרה אל האזורים הסמוכים למוות, לחידלון, שאליהם, כמו אלים, הם לוקחים את החולים, ומהם הם משיבים אותם. הדיכוטומיה הזו שאנקוויסט מציבה, בין הפסיכואנליטקאים למרדימים, בין הרצון להרדים, לטשטש, להשכיח ובין הרצון לחשוף, להגיע אל שורשה של איזו אמת פסיכולוגית שאין בלתה, עומדת ביסודו של הרומן, וכדרכן של דיכוטומיות נוקשות, אני לא בטוחה שהיא מיטיבה איתו. "הרדמה! מחבוא לנוירוזה", מצהיר דירק דה־יונג, אחד מגיבורי הרומן, ונדמה שהמספרת מזדהה איתו. אנקוויסט גם חידשה מילה לצורך העניין: "מרדימנים". הלא לכאורה אין צורך בזה, מדובר ברופאים מרדימים, המונח קיים. אבל הבחירה להפוך את העניין מפעולה שהאדם (כלומר הרופא) מבצע לתכונה או מהות המאפיינת אותו, היא הבחירה להקצין, להכריז מלחמה על ההרדמה; על ההדחקה וההשכחה הסימבוליות המפתות וההרסניות.

דירק וסוזן הם אח ואחות. הוא פסיכיאטר והיא רופאה מרדימה. משפחתם הקטנה למודת שכול וסבל. אמם מתה בנפילה מצוק במהלך חופשה של ההורים כשסוזן הייתה תינוקת ואחיה פעוט. דודתם, אחותו התאומה של אביהם, ויתרה על חייה העצמאיים כדי לטפל בהם ואפשרה לאביהם המנותק מהם ממילא להיסחף הלאה.

אשתו של דירק, האנה, מתה זה לא כבר ופערה חור גדול בחיי המשפחה הקטנה. האנה מתוארת כמי שמילאה את תפקיד האם והייתה הדבק המשפחתי עבור כולם, בכללם רוס, בתם של סוזן ופטר (פסיכיאטר גם הוא, וחברו הטוב של דירק). הרומן מתחיל מהנקודה שבה דירק מרגיש שהגיע הזמן להתאושש מהאבל וחוזר לעבודתו כמטפל. הוא מקבל את אלרד סכורמן, מתמחה צעיר בפסיכאטריה, לתרפיה לימודית.

סכורמן מתואר כמטופל סרבני, מטופל קשה, אדם סגור, תוקפני וציני שקורא תיגר ללא הרף על עצם יכולתו של דירק לעזור לו, להבין אותו ולחדור אל שורשי הפגיעה הילדית שלו (גירושי הוריו ונטישת אביו). הוא עסוק בהגנה ובהתבצרות מתמדת מפני פלישה והשפלה שהוא מדמיין בכל אשר יפנה – ואף מביא על עצמו בסופו של דבר. סכורמן עוזב את הפסיכיאטריה ופונה להתמחות בהרדמה, תחת הדרכתה של סוזן, אחותו של דריק, האנליטיקאי שמטפל בו. הוא גם קושר קשר עם בתה סוזן וחייו נשזרים בחייה של המשפחה למודת השכול והטראומה ומובילים את הרומן אל סופו הטרגי.

אנקוויסט היא לא רק פסיכואנליטיקאית, היא גם מוזיקאית. אחד המאפיינים הבולטים ברומנים הקודמים שלה הוא תיאורי המוזיקה, תיאורי נגינה ותיאורי האזנה לבאך, למוצרט (הסוד, השיבה הביתה, קונטרפונקט – שבו כל פרק מוקדש לפרק מווריאציות גולדברג). תיאורי המוזיקה ברומנים הקודמים שלה הם בעלי איכות ייחודית, סינסתזית אולי. היא מאפשרת לקוראת לשמוע דרך אוזניה שלה. הכישרון הייחודי הזה נעדר מהרומן האחרון. אבל עם הקריאה עולה ההרגשה שאת תיאורי המוזיקה החליפו תיאורי הפרוצדורות הרפואיות: הכתיבה על אודות ההליכים הרפואיים חיה מאוד. אפשר ממש לראות את צינוריות הנשמה המוחדרות בין מיתרי הקול, לחוש את מחט האינפוזיה המוחדרת לווריד ומחליקה כשפוקעת התנגדות שכבת העור, להריח את הדם על שולחן הניתוחים ולהתמסר לקצב מכונת ההנשמה המלאכותית.

הד למוזיקה אפשר למצוא במבנה. הרומן בנוי כמו סונטה: אקספוזיציה, פיתוח, רפריזה, קודה. אנקוויסט נאמנה למבנה. יסודות הרומן מונחים באקספוזיציה, בקצב איטי מאוד ובאריכות יתרה, ומתחילים להסתחרר זה סביב זה, עדיין לאט בפיתוח, ואז שועטים אל סיום אינטנסיבי ומהדהד ברפריזה. העלילה סגורה ומוקפדת, כל אקדח המופיע באקספוזיציה יורה ברפריזה. אבל כדי לכונן את העלילה, אנקוויסט נשענת בכבדות רבה מדי ואפילו בשמץ גסות (שאינה מאפיינת את הסופרת הדקה והעדינה הזו) על קלישאות פסיכואנליטיות – פסיכולוגיזציה מוגזמת של דמויותיה ומסירת הפרשנות מפיהן ממש או באמצעות הקבלות ושיקופים שלעיתים נוטים לבנאלי: הקבלה בין הנטישה ההורית שחוו סוזן ודריק לזו שחווה סכורמן; הקושי של סוזן חשוכת אהבת האם ליצור קשר אינטימי עם בתה וההישענות שלה על דמות אם חלופית; אכזבת הבת מהאם הרופאה שלא הצליחה להציל את האם החלופית המיטיבה; הנסיגה של דריק לתלות ילדית ולפאסיביות שבסופו של דבר מביאה את המשפחה אל חורבנה, המקבילה לנסיגה של אביו לאחר מות אמו; ומעל לכל הבחירה של סכורמן לנטוש את הפסיכאטריה בעלבון ובזעם ולפנות להתמחוּת בהרדמה (כי הוא אינו מסוגל להתמודד עם הקונפלקטים בתוך נפשו שלו ומעוניין באנסתֶזיה עצמית, זועקת הפרשנות הבנאלית מדי בגוף הספר). נדמה שהעיצוב של דמויותיה, שתמיד היה מקורי וייחודי מאוד, נסמך הפעם יותר מדי על סכמות פסיכולוגיות ידועות.

אנקוויסט מתמסרת לתיאורי הטיפול הפסיכולוגי והמחשבה הפסיכולוגית כפי שהיא מתמסרת לתיאורי הפרוצדורות הרפואיות. ניתוח טראומת הילדות, מנגנוני ההגנה, תהליכי ההעברה נפרשים לעינינו כאילו אנחנו קוראים תיאור מקרה. אבל דווקא כאן כישרונה כמספרת מכזיב. התיאור אינו מרהיב כמו תיאורי המחטים וצינורות החמצן והדם. זה המקום שבו הספרות נעזבת, הזרמים התחתיים הסמויים מן העין אך מורגשים היטב בְלב הקוראת מפנים את מקומם לניתוח סיבתי, פרשני, מדוקדק מדי, ולא פעם גם פשטני. היכולת למסור רגש, הלך רוח, מתחלפת בצורך להסביר לעייפה.

כוחה של אנקוויסט כמספרת שב אליה ברגעים שבהם היא מרשה לעצמה לשמוט את העמדה הדיכוטומית שביסוד הרומן, או שמא לערער עליה במתכוון ולהפוך אותה על פיה. מחלקת ההרדמה מתוארת כמסבירת הפנים מכל מחלקות בית החולים. ראש המחלקה מקפיד על אוורור רגשות בתוך הצוות. רוב הרופאים הבכירים מאירים פנים למתמחים, בניגוד לכירורגים הענייניים והתוקפניים. במחלקה שוררת אווירה אימהית. "כשאני מקבלת מישהו לניתוח, היא חושבת, כשאני רואה פנים, נוגעת בעור, מבחינה בפחד, בכאב, כשאני מסבירה משהו, כשאני מרגיעה, כשאני עוזרת למישהו לעלות על שולחן הניתוחים ומדברת אליו ברוך ומכניסה את האינפוזיה, כשאני דואגת שיהיה רגע של שקט בחדר־הניתוח ורק אז מרדימה אותו – זה בדיוק כמו שהייתי משכיבה לישון את רוס, בזמנו", אומרת סוזן. דווקא סוזן, הרופאה המרדימה, האישה המעשית והפעלתנית, האם המתקשה ליצור קשר עם בתה, היא הדמות האהובה והחיובית בסיפור, בניגוד לאחיה דריק, הפסיכואנלטיקאי המהורהר.

גם דמותו של סכורמן מעניקה לרומן כח ותנופה. בגלל היותו מטופל סרבן, קשה, מתנגד, דירק לא מצליח לפצח את טראומת הילדות שלו, ואנקוויסט לא מעמידה את דמותו (דרך פרשנותו החסרה של דירק) על שורש אחד ויחיד. אין הסבר קלישאי וסגור להתנהגותו, דמותו נותרת אניגמטית. יתרה מזו, כל העלילה עומדת על קשריו המצטלבים עם בני המשפחה. הקשרים של סכורמן עם בני המשפחה הם לכאורה עניין של צירוף מקרים. עלילה הנסמכת על צירופי מקרים בלבד לא מחזיקה מים ויוצרת תחושה מלאכותית. אבל אין זה המקרה כאן, שכן לאורך הספר נוצרת תחושה שסכורמן אינו יוצר עם בני המשפחה קשרים מקריים, בתום לב, אלא שהוא עושה זאת במידה מסוימת מדעת, פועל באכזריות כאדם שאינו יכול לבטא את מצוקותיו וצרכיו בדרך אחרת. כל זה לא נכתב, אפילו לא נרמז, אבל דרך דמותו החידתית של סכורמן, המכסה וחושפת בעת ובעונה אחת דווקא מפני שהוא מתנגד לטיפול, מתנגד לפסיכואנליזה, לפרשנויותיה והסבריה, מצליחה אנקוויסט להחזיר לעצמה את היכולת לתאר תחושות ודקויות של רגש, שכל כך מאפיינת אותה. היא במיטבה כשהיא חותרת תחת האג'נדה שלה, תחת הרעיונות שלה. זה מחזיר אותה אל הספרות.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.

.

אנה אנקוויסט, "המרדימנים", הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2021; מהולנדית: רן הכהן.

.

.

» ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אסתי אדיבי־שושן על הספר "זה לא קרה" מאת מירב נקר־סדי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | הספרים המתים של רחביה

"נראה כי הדובר המשוטט הוא היחיד שמתעניין בספרים המושלכים, ובעשותו כך הוא מכבד ממילא גם את הנפטרים הקשישים ואת זכרם, ובוודאי את הספרים עצמם ואת מחבריהם." עדו ניצן קורא בשיר "סזון" לעמיחי חסון

פסי גירש, מזבח, הדפס דיו ארכיבי, 160x106 ס"מ, 2015. מתוך התערוכה "סופה להתקיים: רגישויות משותפות", הביאנלה של ירושלים, 2019 (אוצרת: סמדר שפי)

.

"רחביה נפטרת מנכסיה": מסע ציד בשכונה גוססת בעקבות השיר "סזון" מאת עמיחי חסון

עדו ניצן

.

סֵזוֹן / עמיחי חסון

יוֹצְאִים לָצוּד עִם שַׁחַר, פַּקַּח הַחֲנָיָה וַאֲנִי

לֹא מַבִּיטִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי. הוֹלְכִים בִּשְׁתִיקָה

מְחַפְּשִׂים סִימָנִים מַחֲשִׁידִים:

הוּא עַל שִׁמְשׁוֹת הָרֶכֶב

אֲנִי בְּמוֹדְעוֹת הָאֲבֵלִים.

עֲקֵבוֹת מוֹפִיעִים בְּתֹם הַשְּׁלוֹשִׁים

מוּטָלִים בַּעֲרֵמוֹת עַל הַמִּדְרָכוֹת:

אֶלְזֶה לַסְקֶר־שִׁילֶר שׁוֹכֶבֶת מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, זְקַן מַרְטִין

בּוּבֶּר מִתְחַכֵּךְ בְּאַבְנֵי הַשָּׂפָה, שְׁכוֹל וְכִשָּׁלוֹן מַהֲדוּרָה

רִאשׁוֹנָה (הוֹצָאַת שְׁטִיבְּל, נְיוּ יוֹרְק) חוֹמָה וּמִגְדָּל

בְּכִרְכֵי הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה הָעִבְרִית, הַקְדָּשׁוֹת בְּגֶרְמָנִית.

רְחַבְיָה נִפְטֶרֶת מִנְּכָסֶיהָ.

אֲנִי בּוֹרֵר סְפָרִים אֶל אַרְגְּזֵי יְרָקוֹת

הַפַּקָּח כּוֹתֵב דּוּ"חוֹת, מַצְמִיד לְשִׁמְשׁוֹת

הַמְּכוֹנִיּוֹת בִּרְחוֹב הַתִּבּוֹנִים.

בְּתֹם הַצַּיִד אָנוּ מִתְיַשְּׁבִים לַחֲלֹק

שִׂיחָה עַל הַשָּׁלָל, הַפַּקָּח לוֹקֵחַ אֶת נָתָן

זַךְ, מַקְשֶׁה בְּקוֹל: "בַּמֶּה לְהַמְתִּיק יָמִים".

בַּמֶּה לְהַמְתִּיק אִם לֹא בִּשְׁיָרִים.

.

משורר צעיר יוצא עם שחר למסע ציד ברחבי שכונת רחביה שבירושלים; הטרף – ספרים ישנים שנזרקו לרחוב בעקבות מות בעליהם הקשישים. אל המשורר מתלווה אדם אחר, במסע ציד משלו: פקח חנייה שסוקר במקביל אליו את רחובות השכונה, אך מחפש "טרף" שונה לחלוטין. עלילה זו עומדת במוקד השיר "סזון" מאת עמיחי חסון (בתוך בלי מה, מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2018). השיר מציג אפוא בפני הקוראים את תמונתה של רחביה כשכונה של אליטה מזדקנת, שהולכת וגוועת אט־אט ומחליפה את פניה עם התחלפות הדורות. זקני רחביה הייקים, הד ועדות למרחב ספרותי־תרבותי שהולך וגווע, מיוצגים בשיר באמצעות מודעות האבלים המבשרות על מותם, ובאמצעות הספרים שהושלכו מספרייתם, ככלי אין חפץ בו, אל הרחוב: "רחביה נפטרת מנכסיה", תרתי משמע.

עמיחי חסון, יליד 1987, שייך לדור של משוררים ירושלמים צעירים החיים בעיר וכותבים על אודותיה. בשני ספריו שפורסמו עד כה, מדבר עם הבית (אבן חושן, 2015) ובלי מה, ישנם כמה וכמה "שירי ירושלים". עם זאת, השירים אינם עוסקים בירושלים כאידאה רוחנית או פוליטית או כרעיון ערטילאי וכמושא לכמיהה, שנאה או צער. תחת זאת, השירים מתרחשים בירושלים והיא משמשת בהם כתפאורה חיה. כך, מתאר חסון את ירושלים כזירת התרחשות תוססת וחיה, שלא עליה נכתבים השירים, אלא בתוכה הם מתרחשים.

"סזון" כאמור מתחקה, בניחוח הומוריסטי מסוים, אחר מסע ציד כפול המתרחש בשעות הבוקר ברחביה: מסעו של פקח החנייה בבוקר והמסע של הדובר בשיר, התר אחר ספרים של נפטרים שהושלכו לרחוב. כותרת השיר לקוחה מן הביטוי הצרפתי la saison de chasse: עונת הציד. ואכן, השיר מתאר את מסע הציד בכל הלקסיקון המתבקש: "הולכים בשתיקה", "סימנים מחשידים", "עקבות", "ציד" ו"שלל". עם זאת, כותרת השיר איננה 'ציד' אלא "סזון", וזאת מפני שלמילה "סזון" יש קונוטציה רגשית־היסטורית חזקה עבור ישראלים, היות שכך כונו ההסגרות של אנשי מחתרת האצ"ל לבריטים בידי אחיהם, אנשי ההגנה, בראשית שנת 1945. אם כן, הסזון איננו סתם ציד, אלא ציד אכזרי של בני אדם, שנעשה בין איש לאחיו, ציד שיש עימו קלון מסוים. ממש כך, הדובר שצד ספרי נפטרים עשוי להצטייר כמעין "אוכל נבלות" ספרותי, המפרנס את ספרייתו משיירי ספריות של אחרים.

ציד הספרים מתרחש בשכונת רחביה, הידועה כמקום מגוריה הוותיק של האינטליגנציה האשכנזית והאקדמית. השכונה, שהוקמה בשנות העשרים של המאה הקודמת כשכונת גנים נאה, הפכה עד מהרה למקום מגוריה של אליטה ירושלמית. מיטב הפרופסורים מהאוניברסיטה העברית התגוררו ברחביה וביניהם גרשום שלום, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, מנחם אלון וישעיהו ליבוביץ'. לצידם התגוררו שם גם אישי ציבור מרכזיים, אף הם בני האליטה האשכנזית של ימי קום המדינה, כמו יצחק בן־צבי, זלמן שז"ר, משה שרת, ארתור רופין, מנחם אוסישקין ודב יוסף.

גם הרחובות ברחביה נקראים על שם גדולי רוח – חכמי ימי הביניים ובפרט בני תור הזהב בספרד, כמו אבן עזרא, בן מימון, הרמב"ן, אבן גבירול, אלחריזי ואברבנאל. עובדה זאת, לצד זהות תושביה של שכונת רחביה, הופכת את השכונה למרחב ספרותי חי, שבו הן הרחובות עצמם, בדמויות שהם מנציחים, הן התושבים הם אנשי ספרות ורוח. הצטרפות המרחב הספרותי הרעיוני, של שמות הרחובות, עם זהות אנשי הרוח שהתגוררו בשכונה , מקיימת מרחב שאין כמותו לשיר ממין זה, העוסק בספרות ובמצבה.

אם כך, השיר מבטא געגוע נוסטלגי לאותן דמויות מופת משכילות שסימלו את רחביה בעבר. דמויות אלה אינן בין החיים כבר עשרות שנים, אך אחרוני הדור המדובר של תושבי רחביה עודם מתגוררים בה גם היום, בגילם המופלג. הספרים שהדובר צד הם הם הספרים של תושבי רחביה הזקנים, שאף הם הולכים ופוחתים ומתים לאט־לאט. תהליך זה של התחלפות הדורות מתבטא היטב בשורת המחץ הדו־משמעית "רחביה נפטרת מנכסיה", באמצעות הדו־משמעות של הפועל "נפטר": זרק או מת.

קריאה מדוקדקת ברשימת הספרים שהדובר בוחר לתאר בבית השני, במעין רשימה חלקית ביותר שתפקידה להעיד על אופי הספרים המושלכים שהוא מוצא דבר יום ביומו, הכרחית להבנת השיר. ראשית, השניים הראשונים מתוארים במטונימיה באמצעות שמות המחברים: אלזה לסקר־שילר ומרטין בובר; על פי השיר הם עצמם שוכבים ברחוב: היא "שוכבת מאחורי הגדר" וזקנו שלו "מתחכך באבני השפה". כלומר, הספרים של לסקר־שילר ושל בובר מתגוללים ברחוב, אך במובן מסוים גם הם עצמם כמו הושלכו לרחוב. שני יוצרים יהודים־גרמנים אלה, שאף התגוררו ברחביה בשלב כלשהו בחייהם, מוטלים בה כיום כאבן שאין לה הופכין: לסקר־שילר, המשוררת הדחויה והמנודה, שוכבת מאחורי הגדר, מנודה כמו בסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", וזקנו של מרטין בובר, המעיד גם על זקנתו, מתחכך ב"אבני השפה", הן של המדרכה, הן של השפה עצמה.

גם הבחירות בשכול וכישלון מאת ברנר, ובערך "חומה ומגדל" באנציקלופדיה העברית, אינן מקרית: השכול והכישלון עשויים ללמד על מצבה של רחביה שזקניה מתים, והחומה והמגדל עשויים ללמד על הדור הצעיר הממשיך בדרכו, בונה ובונה, ומתעלם מהתרבות הגוועת. תרבות זו, המושלכת לרחוב, מגולמת באנציקלופדיה העברית הזנוחה, שהאינטרנט החליף, אנציקלופדיה שנכתבה על ידי אותה אינטיליגנציה ירושלמית ישנה. לבסוף, ההקדשות בגרמנית מסמלות יותר מכול את רחביה של פעם: קהילה ספרותית ענפה שמקורם של רבים ממנה ביהדות גרמניה. עם זאת, הגרמנית בישראל של ימינו איננה שפת התרבות, כמו ברחביה הוותיקה, אלא שפה זרה, שאיננה דבורה, המקושרת דווקא לאנטי־תרבות הנאצית, ולא לתרבות והספרות הגרמנית. אם כן, כל אותם ספרים וסופרים המושלכים לרחוב, שחלקם הגדול גר בעבר ברחביה בעצמו, מסמלים את הזנחת התרבות והספרות הוותיקה ואת הקהילה המשכילה והאקדמית הייקית, שהתגוררה ברחביה בעבר, שהולכת ואובדת מן העולם.

דומה שיחסו של הדובר למעשיו אמביוולנטי. כאמור, מצד אחד מעשה הציד, ובפרט סזון: ציד בני אדם הוא מעשה שפל המציג את הדובר כאוכל נבלות שמתעניין בשלל המתים ולא במתים עצמם או בזקנים שעודם חיים. צד זה מקבל חיזוק במעשה הכנסת הספרים לארגזי הירקות: אקט דיסוננטי של זילות שמנתק את הספרים מהקשרם המקורי. כמו כן, ההשוואה של איסוף הספרים למלאכה הטכנית והזדונית במקצת של פקח החנייה, מראה אף היא עד כמה שפל הוא עיסוקו. מנגד, נראה כי הדובר המשוטט הוא היחיד שמתעניין בספרים המושלכים, ובעשותו כך הוא מכבד ממילא גם את הנפטרים הקשישים ואת זכרם, ובוודאי את הספרים עצמם ואת מחבריהם.

שיאו של המתח בין חובב הספרים לבין מה שמצטייר כחברה המזלזלת בספרות מגיע בסופו של השיר, שבו נפגשים לראשונה פקח החנייה וצייד הספרים. פקח החנייה, המסמל את המעשיות של הדור הנוכחי, את הטכנוקרטיה ואת היחס המזלזל, המנוגד ליחסם של ותיקי השכונה והאליטה הישנה לספרות, יושב לראשונה עם צייד הספרים עצמו. השניים חולקים לא רק שיחה על השלל; בניגוד למצופה מציד משותף הם חולקים גם את השלל עצמו. או אז מתגלה כי דווקא פקח החנייה הוא שמביע עניין בספרים ובוחר באקראי את ספרו של נתן זך. מעשה בחירה זה עשוי להתפרש בשני אופנים: הראשון – הפקח איננו מתעניין בספרות והוא עתיד להמשיך בכך, אך הוא בוחר ספר כדי לנסות להבין במה עוסק בן שיחו המשונה; השני – הפקח המרוחק מן הספרות, ומסמל את הדור שלא ידע את יוסף, שכלל לא הכיר את תושבי רחביה הישנה ותרבותה, מגלה לראשונה עניין בספרות ובכך אולי מותיר פתח לאופטימיות בנוגע לעתיד התרבות בשכונה.

הספר שהפקח לוקח הוא ספר שירים של נתן זך. שמו של נתן זך מתכתב עם הלקיחה, תחבולה שמועצמת באמצעות הפסיחה: "הפקח לוקח את נתן". המשורר נותן משהו לבאים אחריו, גם לאלה שאינם קהל קוראיו המיידי. גם הבחירה בזך היא אינה מקרית: גם זך הוא משורר יליד גרמניה, שאמנם לא התגורר ברחביה אך הוא מסמל את הדור הייקי הוותיק, כתושבי השכונה. ספרו של זך מספק לפקח ציטוט שהוא בוחר לקרוא בקול, אך הפקח לא רק קורא את שורת השיר, אלא "מקשה" אותה, כלומר מטעים את השאלה ומתכוון אליה כמו אל שאלה שניסח בעצמו: "במה להמתיק ימים". הדובר משחק עם ההמשך המקורי והמוכר של זך: "במה להמתיק ימים אם לא בשירים", ותחת זאת מסכם את השיר במילים: "במה להמתיק אם לא בשיירים". הפער בין השירים לשיירים יוצר סילפסיס: מילה אחת שמרמזת במשחק לשון מחוכם למילה אחרת שאמורה להדהד בראשו של הקורא. אותם השיירים, שבהם מסתיים השיר, מסמלים הן את הספרים המושלכים לרחוב והן את הקשישים הרחבייתים האחרונים בדורם. אמנם השיירים עשויים להתפרש כשאריות נקלות בדרכן לפח האשפה של ההיסטוריה, אך סביר יותר להבינן בהקשר זה כשיירי קודש, כמנהג החסידים, שעל אף הבזות הנסוכה עליהם דווקא עליהם יש להתענג ובהם מצויה הקדושה.

השיירים הם שממתיקים את הימים. לכן, אף שהדובר צעיר והשכונה המזדקנת הולכת וגוועת, הוא בוחר להתענג דווקא על שאריות השכונה הוותיקה ותרבותה. לפיכך הוא יוצא למסע הציד היומי שלו, בכל בוקר, ואוסף ספרים ישנים וותיקים, כמו מנסה לגאול אותם ולהיאחז בפיסות ההיסטוריה, בשיירים שנותרו מן הדור הישן. המעשה הנוסטלגי נלחם בגבורה סיזיפית, שנועדה לכישלון, בתהליך הכיליון של השכונה ובהפיכתה לשכונה אחרת, עם מותם של הזקנים, והוא כמו קורא תיגר על רחביה עצמה ה"נפטרת מנכסיה". עם זאת, הפרשנות האופטימית למעשהו של הפקח עשויה לרמז כי יש שכר לפעולתו, וכי אולי גאולת הספרים עשויה להוביל גם למפגש מחודש בינם לבין הדור הנוכחי, אותו פקח חנייה.

ייתכן ששיר זה מסמל במידה רבה את יחסם של צעירים רבים לירושלים כולה. אמנם הוא איננו "שיר ירושלים" קלאסי, והעיר כמכלול משמשת בו כתפאורה וכרקע בלבד, אך ניתן להתבונן גם בירושלים, ולא רק ברחביה, כעיר מזדקנת המכילה שיירים רבים שעומדים לסוף מן העולם יחד עם אותם נציגים היסטוריים וותיקים של ירושלים של פעם, המתים לאיטם. על פי קריאה זו ישנם צעירים אחדים שעשויים להיאבק גם בגסיסתה של ירושלים ובתהליך התחלפות הדורות והבוז לתרבות ולמסורת העבר המתרחש בה. שירו של חסון כמו קורא להיאחז דווקא בשיירים הללו, בזקנים ובשאריות התרבותיות והספרותיות שהם מותירים אחריהם, כהד לעת אחרת, לדור אחר ולמסורת ספרותית מפוארת שהולכת וגוועת. בכך, השיר כולו אינו אלא הצעה לנסות להמתיק את הימים דווקא באותם שיירים ולחבר בין ההווה הצעיר של השכונה והעיר לבין עברן המפואר, המיתי וההיסטורי.

.

עדו ניצן, יליד ירושלים, תלמיד לתואר מוסמך בחוג לספרות כללית והשוואתית ומלגאי בתכנית מנדל באוניברסיטה העברית. מבקר השירה של עיתון "ישראל היום", מדריך בבית ש"י עגנון, מרצה לספרות ומתרגם. בקרוב עתיד לראות אור ספרו הראשון: "המזבח ושירים אחרים: תרגומים למבחר משירי המשורר האנגלי ג'ורג' הרברט", בהוצאת "קשב לשירה" ובעריכת פרופ' עמינדב דיקמן.

.

עמיחי חסון, בלי מה, מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2018.

.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: עמוס נוי קורא בשיר מאת סֶסָאר ואייֶחוֹ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

דיירי הספרייה: הכירו את פרופסור קימי קפלן

"היה פה צוות שידע לקחת סטודנט כמוני וללמד אותי איך לחפש, איך לייצר את מסע המחקר שלי. קיבלתי כאן כלי עבודה להשתמש במה שאצור בבניין הזה. כלים למרדף אחרי ידע, מידע ומקורות. זו אמנות בפני עצמה, בלתי נפסקת ולעולם מפתיעה, ובכל צומת כזה העוגן היה הספרניות." מדור חדש בו תכירו כמה מהדמויות המרכזיות ששוכנות בספרייה הלאומית דרך קבע

פרופ' קימי קפלן מאחורי מדפי הספרים, אולם קריאה יהדות בספרייה הלאומית

הכר את המומחה

פרופ' קימי קפלן, פרופ' להיסטוריה יהודית מודרנית. מלמד במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן.

בן 56. אני יליד הונג קונג. הוריי קראו לי קים, על שם ספרו של רודיארד קיפלינג. כיום אני ירושלמי, וגר בשכונת קטמונים.

מה אתה חוקר?

אני חוקר היסטוריה דתית יהודית במאות ה-19 וה-20, בעיקר זרמים דתיים, דת עממית, הדרשה וספרות דרוש. החברה החרדית היא אחד מהמוקדים המרכזיים של מחקריי בשנים האחרונות.

בימים אלו אני כותב ספר על פרשת יוסל'ה שוכמכר, פרשיית חטיפה ידועה של ילד בישראל שהתרחשה בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20.

כמה שעות לדעתך העברת בספרייה?

אני פה משנת 1991. הגעתי לכאן בקו התפר של שבין המאסטר לדוקטורט. הייתי פה בתור סטודנט כמעט כל השבוע, מבוקר עד ערב. בימים כתיקונם אני פה לפחות יומיים בשבוע, ובקיץ מעט יותר בממוצע.

אולם מועדף בספרייה?

אולם יהדות, בעיקר מתוך הרגל. כשבאתי לספרייה בתור תלמיד מחקר זה היה האולם שאליו הרגשתי שייך. ודבר שני, שהוא לחלוטין לא מובן מאליו – כל מי שנכנס לשם, התייחסו אליו בדיוק באותה צורה – גם לפרופסור וגם לתלמיד. הספרניות ניהלו את האולם באורך רוח, בסבלנות ובכבוד. באולם הייתה הילה של היררכיה, כי ישבו שם חוקרים שהיו "דינוזאורים" במונחים שלנו. לחלקם היו מקומות קבועים ואיש לא העז לשבת במקומם. ולמרות זאת, הרגשנו שבכל הנוגע לספרניות, ההירככיה לא קיימת.

זו חווייה שעושה את כל ההבדל, כאשר אתה מבין שיש לך מישהו שאפשר לשאול אותו שאלות, להיעזר בו, והכל במאור פנים.

פרופסור קימי קפלן מאחורי מדפי הספריים בספרייה הלאומית. צילום: לירון הלברייך

למה הספרייה הלאומית?

קודם כל, כי המורים שלי באוניברסיטה כיוונו אותנו שזהו המקום לשבת בו בתחום מדעי היהדות מבחינת ההיקף והעושר של האוסף. לא תמצאו בישראל ומחוצה לה ספרייה כל-כך מקיפה בנושאי יהדות במובנה הלאומי, היהודי, הדתי, ההיסטורי וההגותי.

עם הזמן, ככל שהתמצאתי יותר בתחום המחקר שלי הבנתי עד כמה יש פה שכבות-שכבות של אוצרות.

את הדוקטורט שלי עשיתי על נושא שלא קשור לישראל או לציונות – ועדיין אוסף הספרים שעמד לרשותי היה הכי טוב בעולם.

אני חושב שזה כנראה בגלל האוצרים. היו פה אנשים שהבינו שכשמדברים על יהדות צריך לאסוף מכל וכל, גם אם זה לא תמיד היה באופן שיטתי. המסה הקריטית עושה את כל ההבדל. תמיד אמצא פריטים בספריות ובארכיונים אחרים, אבל למעט יוצא דופן אחד עדיין לא מצאתי אוסף בתחומי העיסוק המחקרי שלי שהוא יותר טוב מאלה שכאן.

המסה הקריטית היא לא רק של ספרים אלא גם של ארכיוני עיתונות. האוסף שיש פה הוא אוסף ענק. העושר והרבדים של האוצרות פה הם מאד גדולים.

היה פה גם צוות שידע לקחת אדם כמוני כסטודנט ולעזור לי וללמד אותי איך לחפש, איך לייצר את מסע המחקר שלי. קיבלתי כאן כלי עבודה להשתמש במה שאצור בבניין הזה. כלים למרדף אחרי ידע, מידע ומקורות. זו אמנות בפני עצמה, בלתי נפסקת ולעולם מפתיעה, ובכל צומת כזה העוגן היה הספרניות.

יש פה גם תרבות של שיח מסדרון בעל פה. זה דבר לא מובן מאליו. יש המון מדינות בעולם שבהן זה לא קורה. קולגה שלי שהגיע לפה מארה"ב ישב ועבד פה בספריה והגיע למבוי סתם במחקרו. בקפיטריה הוא פגש מכר, שתה איתו קפה ותינה את צרותיו. אותו מכר אמר לו: מה הבעיה, יושב פה מאן דהוא, שזהו תחום המחקר שלו, גש אליו ושאל אותו! האיש הזדעזע כי בארה"ב לא עושים דבר כזה.

אתה שואל ונענה. הדינמיקה הזאת של תרבות שיח בע"פ יכולה להתקיים רק פה כי המנעד של חוקרים ומתעניינים במדעי היהדות שיושבים פה הוא הרבה יותר רחב מאשר באולמות קריאה במקומות רבים בעולם. זה כולל אנשים מכל מיני מקומות, לא רק מקומיים.

לכן יש מלומדים מחו"ל שבאים לחקור כאן כי הם יודעים שהם מקבלים במקום הזה משהו שאין בשום מקום אחר. זה תלוי תחום, כמובן, אבל בתחומי היהדות אין שני לספרייה הלאומית.

ספרן/ית יוצא/ת מן הכלל?

לאולם יהדות היה צוות של ספרניות שאין לו תחרות: אלונה אבינזר, ציפורה בן-אבו, רות פלינט ועליזה אלון המנוחה, הן ידעו המון, הרבה מעבר לידע של ספרן שישב ולמד ספרנות או מידענות. היה להן ידע אינטימי של איפה דברים נמצאים והיכן לחפשגם היום אני נעזר בספרניות וספרנים מצוינים וביניהם: גליה ריצ'לר גרבלר, אף היא באולם הקריאה, אריאל ויטרבו ורבקה פלסר מהארכיון. אלה, ורבים אחרים מעובדות ומעובדי הספרייה, חולקים שלושה דברים: מאור פנים, נכונות אין קץ לסייע וידע עצום.

המלצה לבאי הספריה, שרק יודעי ח"ן מכירים?

אם אתם מגיעים עם מכונית תגיעו מוקדם, אחרת לא תמצאו חניה.

טיפ לחוקר המתחיל

להתחבב על הספרנים והספרניות ולהגיע לשיח איתם ממקום צנוע ולא מנופח מחשיבות עצמית. אחד ממאפייניהם של אנשי אקדמיה הוא אגו. רבים מהם משדרים את זה במודע או שלא במודע, והדבר מייצר "נוגדנים" אצל נותני השירות. חשוב להפנים את הידע העצום שיש לאנשים הללו ולהבין שהוא הרבה פעמים מקצר דרכים וחוסך שעות של עבודה בהינף יד, גם בעידן שהכל לכאורה נגיש באמצעות מנועי חיפוש.