.
קטע מתוך ספר בכתובים / דורית שילה
.
הדחפורים הופיעו שבוע לפני הבחירות. ראש הממשלה הבטיח לבנות אלפיים מאתיים ושלושים יחידות דיור ביהודה ושומרון ומתוכן שבעים ושש יחידות דיור, כלומר בנייני דירות עם מרפסות שמש, הוקצו לשכונה שלה ואיימו להרוס את הנוף הפסטורלי של הגבעה ממול. "שתִבּנה ארץ ישראל בימינו אמן," אמרה סופי ולא הוסיפה דבר על ערך הנדל"ן של הבניין שלהם שעומד לאבד מהנוף שלו, או על השקט ואיכות החיים. שלושה ימים אחר כך יצאה הודעת גינוי מהדוברת של האיחוד האירופי בזו הלשון: "האיחוד האירופי מגנה את החלטת הרשויות בישראל לבנות אלפיים מאתיים ושלושים יחידות דיור ביהודה ושומרון. החלטה זו מפרה את החוק הבינלאומי ועומדת בדרכו של פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, החיות זו לצד זו בשלום בביטחון, הפתרון היחיד שהינו צודק ובר־קיימא ויכול להשכין יציבות באזור." דקלה הקשיבה לקריינית החדשות ברדיו מקריאה את דף המסרים שנשמע כמו מחולל גינויים ונאלצה להגביר את הרדיו כי הדחפורים החלו לטרטר בעוצמה. לפני שעברה לגור במגדלי רימון ב' הקשקשת הזאת חלפה מעל לראשה, ורק עכשיו שמה לב לתדירות שבה נפלטות הצהרות מסוג כזה. ממש מעניין פה מישהו מה חושב האיחוד האירופי, חשבה, הם מגנים ואנחנו חופרים. הישראלים כבשו את הפלסטינים ועכשיו קבלני בניין כובשים את ישראל, "אדמה משוחררת" כבר לא יקְרה פה, חשבה. הקרקע פה נדונה לשעבוד מצד כל מי שיושב עליה, נכבשים וכובשים כאחד, ולא יעזור לאף אחד כלום.
היא סגרה את דלת המרפסת והדליקה מזגן. ניסתה למצוא בתוכה איזה זיק של שמחה בבניין הארץ ולהדוף את החרדה מפני פלישת הדחפורים מהפרצוף שלה. היא גם ניסתה לחשוב אצל מי היא יכולה לברר מה הולך לקרות פה. אולי מתחילים את מגדלי רימון ג'? האם ככה הרגישו תושבי מגדלי רימון המקוריים כשהתחילו לבנות את השכונה שלה? הם פצחו בריקודי שמחה על הרחבת היישוב ובלב הדחיקו חרדה שייקחו מהם את הדבר האחד שאפשר לומר בקול בלי לשקר: 'כמה יפה פה'. לא משנה שאנחנו גרים בבניינים כעורים, העיקר שכשנביט מהבית החוצה ישתקף לנו יופי. סטפן סיפר לה שהסופר גי דה מופאסאן נהג לאכול את ארוחת הצהריים שלו מדי יום במסעדה שבמרומי מגדל אייפל משום שזה המקום היחיד בפריז שלא רואים ממנו את מגדל אייפל. דקלה חשבה שהאייפל דווקא מגדל יפה מאוד, כמו אישה גדולה ומגוננת שמכסה על כולם בגפיה הרחבים, ודווקא בנייני המגורים שבונים האדריכלים הישראלים מכוערים, איך שהעסק מתרומם מעל לשלוש קומות נוחתת עליו רוח הכיעור. הם גם אף פעם לא גרים במה שהם בונים, אמרה לסטפן אז, אני לא חושבת שפגשתי אדריכל או אדריכלית אחת בשכונה מאז שעברתי לגור פה.
.
*
.
בור רחב נפער באדמה שמול מרפסת דירתה. במשך שבועיים הדחפורים חפרו במרץ לקראת מה שכנראה יהיה היסודות של השכונה החדשה, ולפתע השתתקו. יום אחד נפסק הכול. דקלה רצה למחשב לבדוק באתרי החדשות אם הממשלה שחררה הכרזה חדשה. כלום. אולי הודעה של דובר משרד החוץ האמריקאי? אליהם מתייחסים יותר ברצינות כאן, לא כמו אל הגינויים של האירופאים. גם כלום. היא אפילו בדקה את דף הפייסבוק של ראש הממשלה, שכבר שנים לא מתראיין לשום כלי תקשורת ורק מעלה סרטונים של עצמו באיפור כבד. בחיי שהאיש הזה מתנהג כמו יוטיובר מתבגר. עף על עצמו עם שפכטל של חמישה סנטימטרים שמנסה לכסות על החצ'קונים. אבל גם אצלו לא נאמר שום דבר דרמטי. מאיפה בא השקט הזה לעזאזל, תהתה והחליטה ליהנות ממנו כל עוד הוא כאן. היא פתחה את דלת המרפסת לרווחה ונהנתה מקרני השמש.
בצהריים הגיעה בחורה בלונדינית עם קוקו גבוה ואיתה חבורה של נערות ונערים מלאי מרץ בבגדי עבודה ונעלים גבוהות. חיש מהר מתחו חבלים וחילקו את הבור לריבועים. הקוקו הבלונדיני התיישבה על כיסא גבוה שנראה כמו כיסא של שופט במגרש טניס בדיוק מתחת למרפסת של דקלה וחילקה פקודות במגפון, מור טו יור רייט, בי קרפול וית' דה סטונז, סלואולי, סלואולי. תוך שעתיים הבור שהיה מיועד להפוך לחניון התת־קרקעי של מגדלי ג' הפך לאתר חפירות של רשות העתיקות. מעניין מה ימצאו שם, אמרה סופי בהתרגשות. ארץ ישראל יפה וגם פורחת וגם שלנו מקדמת דנא. היא כבר דמיינה את היישוב העברי הקדום הולך ונחשף מתחת לביתה, ואיך תרד לשם להתפלל עם כל נשות היישוב. היא לא קיוותה למשהו בסדר גודל של מערת המכפלה, היא תסתפק במשהו מינורי יותר, נגיד כמו קבר יהושע בן נון. היא זכרה היטב את עצרת העלייה לקבר ההיא לפני ארבע שנים, אלף איש הגיעו לקבר הקטן לכבוד שבת של פרשת המרגלים והריעו להתגייסות ההיסטורית של יהושע בן נון וכלב בן יפונה להגנת הארץ. אפילו ראש המועצה האזורית דאז, שמעון ויסמן זכרו לברכה, אבא של עפי ויסמן, הגיע בכבודו ובעצמו בליווי כוחות צבא רבים. "עלה נעלה וירשנו אותה," קראו כולם וסופי הרגישה את כוחה מתעצם בקהל המתפללים, ניזון מחוסנו וליכודו של ההמון. מאז היא מזכירה בכל הזדמנות את יהושע, "המתנחל הראשון", ולדקלה לא היה לב לומר לה שהיא לא בטוחה שיש לתואר הזה אותה המשמעות היום. מדויק יותר לומר שלדקלה לא היה האומץ לומר את זה לסופי בפנים, כי היא בוודאי הייתה מתריסה כלפיה, שוב פעם את עם זה? אז מה את עושה פה? יהושע בן נון הוא דוגמה ומופת, עמוד אש ותימרות עשן לנגד עינינו. לא נירתע ולא נירא לקחת את הארץ המובטחת בחזרה, על הדבש ועל העוקץ. לפעמים סופי הייתה משלבת בדבריה מילים גבוהות כמו יראה או לנגד, מילים עם ניחוח מקראי, או שורות מפזמונים של נעמי שמר שנשמעו לה כמו עדות חותכת לצדקתה.
סופי פיללה לקבר יהודי עתיק שקדושתו תיתמר כעשן קטורת ותחדור אל דירת השלושה חדרים שלה דרך חרכי התריסים ורשתות היתושים ותמלא את הבית שכינה. היא דמיינה איך בערבי חג, כשנחיל מתפללים יצבא על דלתות האתר שלה, היא תפתח את עזרת הנשים במרפסתה, תארח אקסקלוסיבית את נכבדות השכונה, אולי עפי ויסמן תבוא עם בתה, שכן היא גרה בקומה השלישית ואילו המרפסת של סופי, כמו זאת של דקלה, בקומה הראשונה, ממש נושקות לכיפת הקבר שתקום מן העפר. דקלה צפתה בסופי יורדת עם מגש ועליו בקבוק מיץ וצלוחית עוגיות ומכבדת בחיוכים את הקוקו הבלונדיני עם המגפון והפועלים שלה, "חבר'ה נהדרים מתגלית, אמריקאים, באו לתור את הארץ לפני שעושים עלייה," אמרה בהתפעלות. "נו, ומה הסיפור של החפירות הארכאולוגיות האלה, יודעים כבר?" שאלה דקלה. וסופי ענתה, "עדיין לא, הדחפורים נתקלו באבנים מסותתות, מסודרות ככה בשורה, הארכאולוגית הבלונדה הראתה לי, יש חוק שאומר שאסור להמשיך לבנות עד שרשות העתיקות לא באה לבדוק מה העניינים. זה בכלל לא מפתיע, אנחנו מיישבים רק מה שהיה כבר מיושב." דקלה שתקה כמה רגעים ואז אמרה, "ומה עושים אם מגלים סימני יישוב עתיק אבל לא יהודי? נגיד יבוסי או פלישתי?" – "אוי נו באמת, הפלישתים בכלל לא הסתובבו באזור הזה, הם היו יותר ליד הים," מיהרה סופי לומר אבל פניה נפלו כי פתאום הבינה שחלום הקבר היהודי העתיק יכול בין רגע להפוך לסיוט של אתר עובדי אלילים או חלילה לקבר של איזה שייח'.
דקלה מצידה התפללה בסתר ליבה שימצאו רק כמה עצמות יהודיות יבשות וכך ייאלצו להפסיק לבנות את ג' מול המרפסת שלה ויעבירו את בניין הארץ לגבעה מול מרפסת של מישהו אחר. וואי, זה יהיה שיחוק. אין מצב שהנערים בשכונה יתנו לבנות על קברים יהודיים, יש להם יותר מדי הורמונים בסיסטם, חשבה, זה יספק להם תעסוקה עד לשידוך. ואחר כך שאלה את עצמה אם כדאי לכלול את המחשבות המרושעות והאנוכיות שלה בכלל המחשבות האסורות שסופי מדברת עליהן ולהפסיק גם עם המנהג זה.
לעת ערב, כשסיימו הקוקו הבלונדיני והצעירים האמריקאים לחפור, לרוקן סלים ולהבריש את העפר והאבק, הגיע אוטובוס נקי ובוהק, שלט לבן מתוח לכל רוחבו "תגלית, העוצמה העולמית שלנו", והם נבלעו בתוכו. הם השאירו מאחוריהם את כלי החפירה העדינים ושאר מכושים ופטישים ואת המלמול האינסופי והצחוקים שהתגלגלו באמריקאית עם רי"ש עגולה ואת חדוות הנעורים. כשהחושך ירד, נדלקה נורת חשמל חלשה ומתחתיה התיישב שומר זקן, מחרוזת תפילה בידו. הוא נהג לשבת כך, עיניו פקוחות, אוזנו צמודה לטרנזיטור ישן, מעשן בשרשרת ואוכל במבה. באחד מאותם לילות שלא הצליחה להירדם, היא החליטה שלא תיקח כדור שינה וימות העולם, ירדה למטה עם תרמוס תה חם, עוגיות שומשום של עבאדי כמו שאבא שלה אהב ושתי שקיות במבה. היא ניגשה אל השומר ובירכה אותו לשלום. "לא ידעתי שמכשירים כאלה עוד קיימים," אמרה והצביעה על הטרנזיסטור שבקעו מממנו קולות קריין בערבית. השומר הרים אליה את עיניו ואמר "אל רדיו אל אורדוני," והיא חייכה אליו, הניחה את התה, העוגיות והבמבה על ארגז עץ ששימש כשולחן ואמרה, "תשאיר את זה כאן, אני כבר אקח את זה בבוקר." והשומר הביט בה, אמר שוקראן והניח את ידו ימינו על ליבו. "לילה טוב," אמרה, והרימה עיניה מעלה. בחיים אני לא אתרגל לכל הכוכבים האלה, חשבה, מלחיצים, והחלה להשפיל את מבטה. היא הבחינה שהטלסקופ של הנכד של עפי ויסמן שנהג להזדקר לעברו של הירח מכוון עתה מטה ומתבונן בה. היא הישירה אליו מבט, צללית אדם חמקה מהמרפסת והסתתרה מאחורי הווילון.
.
דורית שילה היא סופרת, עורכת ומתרגמת. קובץ סיפוריה הראשון, "אחרי הספירה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2020. מעורכות המוסך.
.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך נובלה בכתובים מאת יעל לאוקומוביץ
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
