.
קריאה ב"המרדימנים" לאנה אנקוויסט
אורית נוימאיר פוטשניק
.
לרומן החמישי של אנה אנקוויסט, המרדימנים, שתורגם לאחרונה לעברית בידי רן הכהן, יש אג'נדה ברורה. היא מוצהרת באחרית הדבר של הספר, שבה אנקוויסט מספרת שהוזמנה להיות סופרת אורחת בבית החולים הלימודי של אמסטרדם ובחרה במחלקת ההרדמה. היא בחרה כך בשל היותה פסיכואנליטיקאית: הפסיכואנליזה היא דיסציפלינה השואפת לחשוף קונפליקטים, מועקות וכאבים ישנים ומודחקים, וכך להביא להחלמה. כל זאת בניגוד גמור לעבודתם של הרופאים המרדימים. הללו מעלימים את הכאב, שואפים להשכיחו, גורמים לאובדנו מההכרה אל האזורים הסמוכים למוות, לחידלון, שאליהם, כמו אלים, הם לוקחים את החולים, ומהם הם משיבים אותם. הדיכוטומיה הזו שאנקוויסט מציבה, בין הפסיכואנליטקאים למרדימים, בין הרצון להרדים, לטשטש, להשכיח ובין הרצון לחשוף, להגיע אל שורשה של איזו אמת פסיכולוגית שאין בלתה, עומדת ביסודו של הרומן, וכדרכן של דיכוטומיות נוקשות, אני לא בטוחה שהיא מיטיבה איתו. "הרדמה! מחבוא לנוירוזה", מצהיר דירק דה־יונג, אחד מגיבורי הרומן, ונדמה שהמספרת מזדהה איתו. אנקוויסט גם חידשה מילה לצורך העניין: "מרדימנים". הלא לכאורה אין צורך בזה, מדובר ברופאים מרדימים, המונח קיים. אבל הבחירה להפוך את העניין מפעולה שהאדם (כלומר הרופא) מבצע לתכונה או מהות המאפיינת אותו, היא הבחירה להקצין, להכריז מלחמה על ההרדמה; על ההדחקה וההשכחה הסימבוליות המפתות וההרסניות.
דירק וסוזן הם אח ואחות. הוא פסיכיאטר והיא רופאה מרדימה. משפחתם הקטנה למודת שכול וסבל. אמם מתה בנפילה מצוק במהלך חופשה של ההורים כשסוזן הייתה תינוקת ואחיה פעוט. דודתם, אחותו התאומה של אביהם, ויתרה על חייה העצמאיים כדי לטפל בהם ואפשרה לאביהם המנותק מהם ממילא להיסחף הלאה.
אשתו של דירק, האנה, מתה זה לא כבר ופערה חור גדול בחיי המשפחה הקטנה. האנה מתוארת כמי שמילאה את תפקיד האם והייתה הדבק המשפחתי עבור כולם, בכללם רוס, בתם של סוזן ופטר (פסיכיאטר גם הוא, וחברו הטוב של דירק). הרומן מתחיל מהנקודה שבה דירק מרגיש שהגיע הזמן להתאושש מהאבל וחוזר לעבודתו כמטפל. הוא מקבל את אלרד סכורמן, מתמחה צעיר בפסיכאטריה, לתרפיה לימודית.
סכורמן מתואר כמטופל סרבני, מטופל קשה, אדם סגור, תוקפני וציני שקורא תיגר ללא הרף על עצם יכולתו של דירק לעזור לו, להבין אותו ולחדור אל שורשי הפגיעה הילדית שלו (גירושי הוריו ונטישת אביו). הוא עסוק בהגנה ובהתבצרות מתמדת מפני פלישה והשפלה שהוא מדמיין בכל אשר יפנה – ואף מביא על עצמו בסופו של דבר. סכורמן עוזב את הפסיכיאטריה ופונה להתמחות בהרדמה, תחת הדרכתה של סוזן, אחותו של דריק, האנליטיקאי שמטפל בו. הוא גם קושר קשר עם בתה סוזן וחייו נשזרים בחייה של המשפחה למודת השכול והטראומה ומובילים את הרומן אל סופו הטרגי.
אנקוויסט היא לא רק פסיכואנליטיקאית, היא גם מוזיקאית. אחד המאפיינים הבולטים ברומנים הקודמים שלה הוא תיאורי המוזיקה, תיאורי נגינה ותיאורי האזנה לבאך, למוצרט (הסוד, השיבה הביתה, קונטרפונקט – שבו כל פרק מוקדש לפרק מווריאציות גולדברג). תיאורי המוזיקה ברומנים הקודמים שלה הם בעלי איכות ייחודית, סינסתזית אולי. היא מאפשרת לקוראת לשמוע דרך אוזניה שלה. הכישרון הייחודי הזה נעדר מהרומן האחרון. אבל עם הקריאה עולה ההרגשה שאת תיאורי המוזיקה החליפו תיאורי הפרוצדורות הרפואיות: הכתיבה על אודות ההליכים הרפואיים חיה מאוד. אפשר ממש לראות את צינוריות הנשמה המוחדרות בין מיתרי הקול, לחוש את מחט האינפוזיה המוחדרת לווריד ומחליקה כשפוקעת התנגדות שכבת העור, להריח את הדם על שולחן הניתוחים ולהתמסר לקצב מכונת ההנשמה המלאכותית.
הד למוזיקה אפשר למצוא במבנה. הרומן בנוי כמו סונטה: אקספוזיציה, פיתוח, רפריזה, קודה. אנקוויסט נאמנה למבנה. יסודות הרומן מונחים באקספוזיציה, בקצב איטי מאוד ובאריכות יתרה, ומתחילים להסתחרר זה סביב זה, עדיין לאט בפיתוח, ואז שועטים אל סיום אינטנסיבי ומהדהד ברפריזה. העלילה סגורה ומוקפדת, כל אקדח המופיע באקספוזיציה יורה ברפריזה. אבל כדי לכונן את העלילה, אנקוויסט נשענת בכבדות רבה מדי ואפילו בשמץ גסות (שאינה מאפיינת את הסופרת הדקה והעדינה הזו) על קלישאות פסיכואנליטיות – פסיכולוגיזציה מוגזמת של דמויותיה ומסירת הפרשנות מפיהן ממש או באמצעות הקבלות ושיקופים שלעיתים נוטים לבנאלי: הקבלה בין הנטישה ההורית שחוו סוזן ודריק לזו שחווה סכורמן; הקושי של סוזן חשוכת אהבת האם ליצור קשר אינטימי עם בתה וההישענות שלה על דמות אם חלופית; אכזבת הבת מהאם הרופאה שלא הצליחה להציל את האם החלופית המיטיבה; הנסיגה של דריק לתלות ילדית ולפאסיביות שבסופו של דבר מביאה את המשפחה אל חורבנה, המקבילה לנסיגה של אביו לאחר מות אמו; ומעל לכל הבחירה של סכורמן לנטוש את הפסיכאטריה בעלבון ובזעם ולפנות להתמחוּת בהרדמה (כי הוא אינו מסוגל להתמודד עם הקונפלקטים בתוך נפשו שלו ומעוניין באנסתֶזיה עצמית, זועקת הפרשנות הבנאלית מדי בגוף הספר). נדמה שהעיצוב של דמויותיה, שתמיד היה מקורי וייחודי מאוד, נסמך הפעם יותר מדי על סכמות פסיכולוגיות ידועות.
אנקוויסט מתמסרת לתיאורי הטיפול הפסיכולוגי והמחשבה הפסיכולוגית כפי שהיא מתמסרת לתיאורי הפרוצדורות הרפואיות. ניתוח טראומת הילדות, מנגנוני ההגנה, תהליכי ההעברה נפרשים לעינינו כאילו אנחנו קוראים תיאור מקרה. אבל דווקא כאן כישרונה כמספרת מכזיב. התיאור אינו מרהיב כמו תיאורי המחטים וצינורות החמצן והדם. זה המקום שבו הספרות נעזבת, הזרמים התחתיים הסמויים מן העין אך מורגשים היטב בְלב הקוראת מפנים את מקומם לניתוח סיבתי, פרשני, מדוקדק מדי, ולא פעם גם פשטני. היכולת למסור רגש, הלך רוח, מתחלפת בצורך להסביר לעייפה.
כוחה של אנקוויסט כמספרת שב אליה ברגעים שבהם היא מרשה לעצמה לשמוט את העמדה הדיכוטומית שביסוד הרומן, או שמא לערער עליה במתכוון ולהפוך אותה על פיה. מחלקת ההרדמה מתוארת כמסבירת הפנים מכל מחלקות בית החולים. ראש המחלקה מקפיד על אוורור רגשות בתוך הצוות. רוב הרופאים הבכירים מאירים פנים למתמחים, בניגוד לכירורגים הענייניים והתוקפניים. במחלקה שוררת אווירה אימהית. "כשאני מקבלת מישהו לניתוח, היא חושבת, כשאני רואה פנים, נוגעת בעור, מבחינה בפחד, בכאב, כשאני מסבירה משהו, כשאני מרגיעה, כשאני עוזרת למישהו לעלות על שולחן הניתוחים ומדברת אליו ברוך ומכניסה את האינפוזיה, כשאני דואגת שיהיה רגע של שקט בחדר־הניתוח ורק אז מרדימה אותו – זה בדיוק כמו שהייתי משכיבה לישון את רוס, בזמנו", אומרת סוזן. דווקא סוזן, הרופאה המרדימה, האישה המעשית והפעלתנית, האם המתקשה ליצור קשר עם בתה, היא הדמות האהובה והחיובית בסיפור, בניגוד לאחיה דריק, הפסיכואנלטיקאי המהורהר.
גם דמותו של סכורמן מעניקה לרומן כח ותנופה. בגלל היותו מטופל סרבן, קשה, מתנגד, דירק לא מצליח לפצח את טראומת הילדות שלו, ואנקוויסט לא מעמידה את דמותו (דרך פרשנותו החסרה של דירק) על שורש אחד ויחיד. אין הסבר קלישאי וסגור להתנהגותו, דמותו נותרת אניגמטית. יתרה מזו, כל העלילה עומדת על קשריו המצטלבים עם בני המשפחה. הקשרים של סכורמן עם בני המשפחה הם לכאורה עניין של צירוף מקרים. עלילה הנסמכת על צירופי מקרים בלבד לא מחזיקה מים ויוצרת תחושה מלאכותית. אבל אין זה המקרה כאן, שכן לאורך הספר נוצרת תחושה שסכורמן אינו יוצר עם בני המשפחה קשרים מקריים, בתום לב, אלא שהוא עושה זאת במידה מסוימת מדעת, פועל באכזריות כאדם שאינו יכול לבטא את מצוקותיו וצרכיו בדרך אחרת. כל זה לא נכתב, אפילו לא נרמז, אבל דרך דמותו החידתית של סכורמן, המכסה וחושפת בעת ובעונה אחת דווקא מפני שהוא מתנגד לטיפול, מתנגד לפסיכואנליזה, לפרשנויותיה והסבריה, מצליחה אנקוויסט להחזיר לעצמה את היכולת לתאר תחושות ודקויות של רגש, שכל כך מאפיינת אותה. היא במיטבה כשהיא חותרת תחת האג'נדה שלה, תחת הרעיונות שלה. זה מחזיר אותה אל הספרות.
.
אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.
.
אנה אנקוויסט, "המרדימנים", הקיבוץ המאוחד – הספריה החדשה, 2021; מהולנדית: רן הכהן.
.
.
» ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אסתי אדיבי־שושן על הספר "זה לא קרה" מאת מירב נקר־סדי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
