דיירי הספרייה: הכירו את פרופסור קימי קפלן

"היה פה צוות שידע לקחת סטודנט כמוני וללמד אותי איך לחפש, איך לייצר את מסע המחקר שלי. קיבלתי כאן כלי עבודה להשתמש במה שאצור בבניין הזה. כלים למרדף אחרי ידע, מידע ומקורות. זו אמנות בפני עצמה, בלתי נפסקת ולעולם מפתיעה, ובכל צומת כזה העוגן היה הספרניות." מדור חדש בו תכירו כמה מהדמויות המרכזיות ששוכנות בספרייה הלאומית דרך קבע

פרופ' קימי קפלן מאחורי מדפי הספרים, אולם קריאה יהדות בספרייה הלאומית

הכר את המומחה

פרופ' קימי קפלן, פרופ' להיסטוריה יהודית מודרנית. מלמד במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן.

בן 56. אני יליד הונג קונג. הוריי קראו לי קים, על שם ספרו של רודיארד קיפלינג. כיום אני ירושלמי, וגר בשכונת קטמונים.

מה אתה חוקר?

אני חוקר היסטוריה דתית יהודית במאות ה-19 וה-20, בעיקר זרמים דתיים, דת עממית, הדרשה וספרות דרוש. החברה החרדית היא אחד מהמוקדים המרכזיים של מחקריי בשנים האחרונות.

בימים אלו אני כותב ספר על פרשת יוסל'ה שוכמכר, פרשיית חטיפה ידועה של ילד בישראל שהתרחשה בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20.

כמה שעות לדעתך העברת בספרייה?

אני פה משנת 1991. הגעתי לכאן בקו התפר של שבין המאסטר לדוקטורט. הייתי פה בתור סטודנט כמעט כל השבוע, מבוקר עד ערב. בימים כתיקונם אני פה לפחות יומיים בשבוע, ובקיץ מעט יותר בממוצע.

אולם מועדף בספרייה?

אולם יהדות, בעיקר מתוך הרגל. כשבאתי לספרייה בתור תלמיד מחקר זה היה האולם שאליו הרגשתי שייך. ודבר שני, שהוא לחלוטין לא מובן מאליו – כל מי שנכנס לשם, התייחסו אליו בדיוק באותה צורה – גם לפרופסור וגם לתלמיד. הספרניות ניהלו את האולם באורך רוח, בסבלנות ובכבוד. באולם הייתה הילה של היררכיה, כי ישבו שם חוקרים שהיו "דינוזאורים" במונחים שלנו. לחלקם היו מקומות קבועים ואיש לא העז לשבת במקומם. ולמרות זאת, הרגשנו שבכל הנוגע לספרניות, ההירככיה לא קיימת.

זו חווייה שעושה את כל ההבדל, כאשר אתה מבין שיש לך מישהו שאפשר לשאול אותו שאלות, להיעזר בו, והכל במאור פנים.

פרופסור קימי קפלן מאחורי מדפי הספריים בספרייה הלאומית. צילום: לירון הלברייך

למה הספרייה הלאומית?

קודם כל, כי המורים שלי באוניברסיטה כיוונו אותנו שזהו המקום לשבת בו בתחום מדעי היהדות מבחינת ההיקף והעושר של האוסף. לא תמצאו בישראל ומחוצה לה ספרייה כל-כך מקיפה בנושאי יהדות במובנה הלאומי, היהודי, הדתי, ההיסטורי וההגותי.

עם הזמן, ככל שהתמצאתי יותר בתחום המחקר שלי הבנתי עד כמה יש פה שכבות-שכבות של אוצרות.

את הדוקטורט שלי עשיתי על נושא שלא קשור לישראל או לציונות – ועדיין אוסף הספרים שעמד לרשותי היה הכי טוב בעולם.

אני חושב שזה כנראה בגלל האוצרים. היו פה אנשים שהבינו שכשמדברים על יהדות צריך לאסוף מכל וכל, גם אם זה לא תמיד היה באופן שיטתי. המסה הקריטית עושה את כל ההבדל. תמיד אמצא פריטים בספריות ובארכיונים אחרים, אבל למעט יוצא דופן אחד עדיין לא מצאתי אוסף בתחומי העיסוק המחקרי שלי שהוא יותר טוב מאלה שכאן.

המסה הקריטית היא לא רק של ספרים אלא גם של ארכיוני עיתונות. האוסף שיש פה הוא אוסף ענק. העושר והרבדים של האוצרות פה הם מאד גדולים.

היה פה גם צוות שידע לקחת אדם כמוני כסטודנט ולעזור לי וללמד אותי איך לחפש, איך לייצר את מסע המחקר שלי. קיבלתי כאן כלי עבודה להשתמש במה שאצור בבניין הזה. כלים למרדף אחרי ידע, מידע ומקורות. זו אמנות בפני עצמה, בלתי נפסקת ולעולם מפתיעה, ובכל צומת כזה העוגן היה הספרניות.

יש פה גם תרבות של שיח מסדרון בעל פה. זה דבר לא מובן מאליו. יש המון מדינות בעולם שבהן זה לא קורה. קולגה שלי שהגיע לפה מארה"ב ישב ועבד פה בספריה והגיע למבוי סתם במחקרו. בקפיטריה הוא פגש מכר, שתה איתו קפה ותינה את צרותיו. אותו מכר אמר לו: מה הבעיה, יושב פה מאן דהוא, שזהו תחום המחקר שלו, גש אליו ושאל אותו! האיש הזדעזע כי בארה"ב לא עושים דבר כזה.

אתה שואל ונענה. הדינמיקה הזאת של תרבות שיח בע"פ יכולה להתקיים רק פה כי המנעד של חוקרים ומתעניינים במדעי היהדות שיושבים פה הוא הרבה יותר רחב מאשר באולמות קריאה במקומות רבים בעולם. זה כולל אנשים מכל מיני מקומות, לא רק מקומיים.

לכן יש מלומדים מחו"ל שבאים לחקור כאן כי הם יודעים שהם מקבלים במקום הזה משהו שאין בשום מקום אחר. זה תלוי תחום, כמובן, אבל בתחומי היהדות אין שני לספרייה הלאומית.

ספרן/ית יוצא/ת מן הכלל?

לאולם יהדות היה צוות של ספרניות שאין לו תחרות: אלונה אבינזר, ציפורה בן-אבו, רות פלינט ועליזה אלון המנוחה, הן ידעו המון, הרבה מעבר לידע של ספרן שישב ולמד ספרנות או מידענות. היה להן ידע אינטימי של איפה דברים נמצאים והיכן לחפשגם היום אני נעזר בספרניות וספרנים מצוינים וביניהם: גליה ריצ'לר גרבלר, אף היא באולם הקריאה, אריאל ויטרבו ורבקה פלסר מהארכיון. אלה, ורבים אחרים מעובדות ומעובדי הספרייה, חולקים שלושה דברים: מאור פנים, נכונות אין קץ לסייע וידע עצום.

המלצה לבאי הספריה, שרק יודעי ח"ן מכירים?

אם אתם מגיעים עם מכונית תגיעו מוקדם, אחרת לא תמצאו חניה.

טיפ לחוקר המתחיל

להתחבב על הספרנים והספרניות ולהגיע לשיח איתם ממקום צנוע ולא מנופח מחשיבות עצמית. אחד ממאפייניהם של אנשי אקדמיה הוא אגו. רבים מהם משדרים את זה במודע או שלא במודע, והדבר מייצר "נוגדנים" אצל נותני השירות. חשוב להפנים את הידע העצום שיש לאנשים הללו ולהבין שהוא הרבה פעמים מקצר דרכים וחוסך שעות של עבודה בהינף יד, גם בעידן שהכל לכאורה נגיש באמצעות מנועי חיפוש.

דיירי הספרייה: הכירו את פרופסור רמי ריינר

"יש לנו כאן 'חבורה', קהילה של חוקרים. אם אתה צריך לשאול שאלה, אז תוך שתי דקות אתה מקבל תשובה. הכל נמצא פה, החל מאנשים כלה בספרים וכתבי יד. וחוץ מזה, זהו המקום הכי נחמד בעולם. בואו לספריה, השתמשו במשאביה, הם בלתי נגמרים." מדור חדש בו תכירו כמה מהדמויות המרכזיות ששוכנות בספרייה הלאומית דרך קבע

פרופסור רמי ריינר באולם יהדות בספרייה הלאומית

הכר את המומחה

פרופ' רמי ריינר, המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. מלמד שם תלמוד והלכה כבר עשרים שנה.

בן 61, נשוי, אב ל-5 ילדים וילדות וסב ל-7 נכדים ונכדות.

לימדתי תלמוד בגימנסיה העברית, בישיבה התיכונית נווה שמואל ובבית הספר פלך. הייתי מראשוני המרצים ב"מכללת עלמא – בית לתרבות עברית בתל אביב", ובין השאר, למדו עימי בבית המדרש ב'עלמא' גם השרה מרב מיכאלי וחברת הכנסת אמילי מואטי

תחביבים

ריצה. פעם הייתי מסוגל לעשות חצאי מרתונים, היום אני מסתפק בכמה קילומטרים בודדים.

מה אתה חוקר?

עד לפני חצי שנה הייתי עסוק בכתיבת ספר על רבנו תם, שראה אור בערב פסח. הפרוייקט החדש שלי מתמקד בגישת ההלכה לממזרים, בדגש על קווי שינוי והתחדשות ההלכה.

כמה שעות העברת בספרייה הלאומית?

אני פה משנת 1993, מאז שהייתי מאסטרנט. את המאסטר והדוקטורט כתבתי רק פה, באולם קריאה יהדות, ומאז לא עזבתי.

למה דווקא הספרייה הלאומית?

בכניסה לאולם יהדות יש טקסט של יוסף חזנוביץ – טקסט שנכתב ב-1899. בעיניי זה טקסט נבואי שהתגשם: "בירושלים עיר קדשנו יבנה בית גדול, רם ונשא, ובו ייאצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי, ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו." הטקסט ומה שעומד מאחוריו מהווים סוג של השראה עבורי.

פרופסור רמי ריינר. צילום: לירון הלברייך

החוקרים שראיתי יושבים בספרייה כשהייתי סטודנט, היו המודל שלי ומשכו אותי לשבת פה. הרגשתי שאני מתחכך באצולת הדעת. אחד ממוריי הגדולים היה אומר: למה אדם צריך לנסוע למקום אחר? אדם יורד מהאוטובוס (!) ליד בניין המנהלה, הולך עד לבניין הספרייה הלאומית, רואה את כל מי שהוא צריך לראות ופוגש את כל מי שהוא צריך לראות. הכל פה.

מבחינה מקצועית, בתחום מדעי היהדות אין ספרייה שמתחרה בה בהיקפים ובזמינות בעולם. זאת הרגשה נעימה מאד לשבת במקום עם מורשת מחקרית. פרופ' עזרא פליישר, גדול חוקרי השירה והפיוט בדור האחרון, ומבאיו הקבועים של הבית הזה, אמר: "יש אנשים שהספרייה היא הבית השני שלהם, יש כאלו שהיא אפילו הבית הראשון שלהם."

זה המקום האמיתי. זה המקום שחבורת החוקרים בתחום חקר ההלכה וימי הביניים יושבים בו. יש לנו כאן "חבורה", קהילה של חוקרים. אם אתה צריך לשאול שאלה, אז תוך שתי דקות אתה מקבל תשובה. הכל נמצא פה, החל מאנשים כלה בספרים וכתבי יד. וחוץ מזה, זהו המקום הכי נחמד בעולם.

אולם מועדף בספרייה?

אולם מדעי היהדות, כי זה תחום העיסוק שלי, לצד אולם כתבי היד. יש לי מקום קבוע ואהוב. אני  אוהב להגיע מוקדם בבוקר כדי לוודא שהוא לא ייתפס על ידי אחר/ת.

ויש לי גם בבקשה תפסיקו להזיז את הספרים ממדף למדף. אנשים זקנים אוהבים שדברים נשארים במקום קבוע.

ספרן/ית יוצא/ת מן הכלל?

אסתר, אבל בתנאי שהיא תפסיק להגיד לנו לא לדבר באולם. היא לוקחת את העסק מאד ברצינות, מקצועית ויעילה מאוד, אבל אנא שתעלים עין כשאנו קצת מדברים. וכמובן גליה ועליזה, שעוזרות בכל דבר שצריך, וטובות לב אופן בלתי אפשרי, נוצרי כמעט.

אבל לא רק ספרנים יש בספריה. שלמה, השומר בכניסה לספרייה בשעות אחר הצהריים והערב מגלם עבורי את הספרייה מבחינה אנושית. לבביות חכמה כשלו נותנת לספרייה טעם של ממש.

טיפ לחוקר/ת המתחיל/ה

בואו לספריה, השתמשו במשאביה, הם בלתי נגמרים. אתם יכולים לחסוך ימי עבודה ארוכים רק משאלות בקפיטריה. יש אחווה בין חוקרים צעירים לוותיקים. חוקר צעיר יכול להיעזר בחוקרים מנוסים הרבה יותר בקלות מאשר בתקופתי.

המלצה לבאי הספריה, שרק יודעי ח"ן מכירים?

לבוא לפני תשע בבוקר ולהיכנס מלמטה, הרבה יותר נוח.

מה אתה עושה בספרייה חוץ מלחקור וללמוד?

פעם בשבוע אני מזמין תור לאחד החדרים האחוריים בספרייה, ובעשר בבוקר קורא ספרי ילדים לנכדותיי שבאוסטרליה.

פרופסור רמי ריינר. צילום: לירון הלברייך

בעתיד אחת התוכניות שלי היא לכתוב רומן על הספרייה. הספרייה היא מקום מרתק, והדמויות שמאכלסות אותה הן כר נפלא לרומן.

דיירי הספרייה: הכירו את פרופסור מנחם קיסטר

"הגעתי אל הספרייה עוד כנער. הספרנית הראשית של אולם הקריאה באותם ימים יישמה מדיניות שקבעה שבשום אופן אסור למישהו בתיכון להיכנס לאולם הקריאה, לכן החוויות הראשונות שלי מהספרייה היו שאני מגיע לאולם, מסולק ממנו וחוזר חלילה. בסופו של דבר אבי הפעיל פרוטקציה מיוחדת ואז הותר לי לשבת שם באופן חריג." מדור חדש בו תכירו כמה מהדמויות המרכזיות ששוכנות בספרייה הלאומית דרך קבע

פרופסור מנחם קיסטר באולם קריאה יהדות. צילום: לירון הלברייך

פרופ' מנחם קיסטר ב"בית חייו", אולם קריאה יהדות בספרייה הלאומית

הכר את המומחה

פרופסור מנחם קיסטר, פרופ' אמריטוס בחוגים למקרא ולתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים.
בן 64.

מה אתה חוקר ולמה?

אני עוסק בספרות היהודית בעת העתיקה, טקסטים יהודיים קדומים (כגון הספרים החיצוניים וספרות קומראן, ספרות המדרש של חז"ל) מהיבטים שונים: פרשנות המקרא הקדומה, לקסיקולוגיה, מסורות וגלגוליהן. מה שמעניין אותי במיוחד הוא התמורות החלות בניסוחים, ברעיונות ובמסורות. למשל, בימים אלה התפרסם מאמר שלי על תפיסת החסד האלוהי אצל פאולוס לאור טקסטים מדרשיים.

"למה אני חוקר?" – בשביל להבין, זו הסיבה היחידה לחקור. יש עוד סיבות?

אולם מועדף בספרייה?

אולם קריאה יהדות. רק אולם קריאה יהדות. זה בית חיי. הספרים שאני בדרך כלל משתמש בהם נמצאים שם. זה האולם שאני מכיר יותר מכול והספרים בו רלוונטיים לעבודתי. אני משתמש לא מעט בספרים באולם קריאה כללי (בעיקר ביציע), אבל אין ספק היכן המרכז. אני באולם הזה מגיל 16.

מכיתה ב' בעצם, תנ"ך היה המקצוע הקרוב לליבי. מורי בתיכון, פרופ' דוד רוזנטל, חשף בפניי בכתה ט' את קצֵה קָצֶהָ של הספרות התלמודית. המשכתי ללמוד, וכך הגעתי לכאן.

כמה שעות העברת בספרייה?

אני כאן לפי תקופות ולפי מה שצריך לעשות בכתיבה של מאמר: לפעמים שעות ארוכות, יום אחר יום, ולפעמים גיחות קצרות לבדיקה קצרה של מראי מקומות ולצילום של כמה עמודים. אבל גם כשאני יותר כאן וגם כשאני פחות כאן, אני כל הזמן כאן.

למה דווקא הספרייה הלאומית?

המיוחד בספרייה הזו, שלא מצאתי בשום מקום אחר, הוא שלמרות שזו ספרייה לאומית וגדולה, היא לא רק מקום לקרוא ספרים, אלא יש בה גם קהילה לומדת. כלומר, לעיתים קרובות מאוד אדם בא כדי לבדוק משהו בספר, ופוגש אדם אחר ונשאלת איזו שאלה ודברים מתבררים. אני פשוט רואה את האדם ונזכר שיש לי אליו שאלה, או מישהו רואה אותי ונזכר.

יש בזה גם חסרונות – אדם מתכוון לעבוד, בא לקרוא, ובסופו של דבר עוסק בשיחה. אבל זו לא שיחה בטלה ולא טרדה, היא מניבה רעיונות ומחשבות. היא חשובה מאוד, ואפילו קריטית. בזמן הקורונה התגעגעתי לספרייה ושמחתי מאוד לחזור אליה בכל המובנים. אני מקווה שהאופי הזה של הספרייה, כיוצרת קהילה לומדת ומלמדת, יישאר גם בבניין החדש.

פרופסור מנחם קיסטר באולם קריאה יהדות. צילום: לירון הלברייך

אירוע זכור במיוחד בספרייה?

כאמור, הגעתי אל הספרייה עוד כנער. הספרנית הראשית של אולם הקריאה באותם ימים, יישמה מדיניות שקבעה שבשום אופן אסור למישהו בתיכון להיכנס לאולם הקריאה, ואפילו היה שלט על הדלת: 'לתלמידי תיכון הכניסה אסורה'. לכן החוויות הראשונות שלי מהספרייה היו שאני מגיע לאולם, מסולק ממנו וחוזר חלילה. בסופו של דבר אבי הפעיל פרוטקציה מיוחדת, ואז הותר לי לשבת שם באופן חריג. כדי להתחבא ולהתחמק ככל האפשר מסילוק לא ישבתי בכסא באולם הקריאה אלא על גבי הסולמות שבין הספרים, מנהג שלקח לי כמה עשרות שנים להיגמל ממנו.

זכרון אחר ועצוב – אחד מבאי הספרייה הקבועים, יום-יום, היה פרופ' מנחם שטרן, שהיה אחד ממוריי האהובים. הוא נרצח בלכתו בעמק המצלבה, בדרכו לספרייה. שנים רבות הרגשתי, בהיותי בספרייה, את נוכחותו הנעדרת.

ספרן/ית יוצא/ת מן הכלל?

הספרנים שאני זוכר היו מקצועיים, עזרו ויצרו אווירה נעימה ביותר. אם להזכיר שם אחד מאולם הקריאה – זכורה לטוב אלונה אבינזר, שהיתה האחראית על אולם הקריאה בעבר. היתה לנו היכרות של שנים: היא הכירה אותי מנעוריי. מתבקש גם שאזכיר את דמותו המיוחדת של אברם לוי ז"ל, ממחלקת ההשאלה, שליוותה אותי ממש משנות ילדותי ועד לגיל העמידה, ומאוחר יותר את שלמה גולדברג יבדל"א – עם שניהם נרקמו שיחות בענייני מחקר, וגם בעניינים אחרים  אפשר לומר שהייתה בינינו ידידות. הם היו אנשי שיחה נלבבים גם להרבה קוראים אחרים מבאי הספרייה.

טיפ לחוקר/ת המתחיל/ה?

קוראים, כותבים, וחושבים בין הקריאה לכתיבה (ומהססים). מטבעו מחקר כרוך בבדידות. המשאב המשולב של הספרייה הוא גם הספרים וגם האנשים שנמצאים בה. כל זמן שאפשר לנצל את שני המשאבים יחד הרי זה משובח.

משה דיין כפי שלא ראיתם אותו מעולם

הכירו את הצבר הכי איקוני והכי פוטוגני שקם למדינת היהודים. צללנו לאוספי התצלומים בספריה הלאומית ודלינו מתוכם תמונות נבחרות, מוכרות יותר ומוכרות פחות, מחייו התוססים והמגוונים משה דיין

משה, רות, יעל, אודי ואסי דיין, תצלום משפחתי עם התמנות משה דיין לרמטכ"ל. ארכיון אסי דיין, הספרייה הלאומית

לא היה צריך לצלול עמוק מדי.

משה דיין מככב בתצלומיהם של מיטב צלמי הארץ, אדרבה, הבחירה היתה קשה. מאז ומתמיד נמשך דיין אל הצלמים והם נמשכו אליו. בין הבולטים שבהם יש לציין את בנו רותנברג, דמות ססגונית וצלם חשוב שפעל במחצית השניה של המאה ה-20, וחלק עם דיין חיבה עזה לארכיאולוגיה. סמוך למותו הפקיד בנו רותנברג את 50,000 התצלומים שלו בידיו הנאמנות של צבי מיתר, וכמוהו עשו עוד שני צלמים מרכזיים – בוריס כרמי ומשה לוין.

צלם נוסף שראוי לציון הוא דן הדני בן ה-97. בין השנים 2000-1965 ניהל הדני סוכנות צילום בשם IPPA (Israel Press and Photo Agency), תיעד אין ספור אירועים במדינת ישראל – מלחמות ואהבות, הפגנות ומערכות בחירות, מאבקים חברתיים, הקמת ישובים ופינוי ישובים, טקסים, הופעות ואירועי תרבות לרוב – סה"כ קרוב למיליון פריימים, כולם הועברו לפני מספר שנים לספריה הלאומית, וקרוב לחצי מיליון מהם כבר מונגשים כעת דרך קטלוג הספריה.

על אלה יש להוסיף תצלומים נדירים ומיוחדים שהתקבלו בספריה הלאומית בשנת 2017 עם הפקדת עזבונו של אסי דיין, וכן תצלומים השמורים באוסף ביתמונה ובארכיון יד בן צבי. כל אלה מונגשים באתר הספריה הלאומית כחלק מהאוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר.

משה דיין, מפקד חזית ירושלים עם יחידה משטרתית בדרכם להר הצופים, 1950. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין משחק בשלג עם מפקדת החטיבה במטה חטיבה 6 בחורף 1949. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין נואם במפגש עם תושבי ימית המוחים נגד הכוונה לפנות את היישוב במסגרת הסכם השלום עם מצרים, 1978. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, משה דיין עם מנחם בגין ונשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, 1979. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

טקס החופה בחתונתם הכפולה של אסי ואהרונה דיין ויעל דיין ודב שיאון. מתחת לחופה נראה דוד בן גוריון והרב שלמה גורן שניהל את טקסי החתונה, 1967. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין במדים קורא עם אסי דיין, בגב התצלום כתוב 'אידיליה משפחתית של לפנות ערב. הקצין הופך להיות מורה לבנו הצעיר אסף', 1955. ארכיון אסי דיין, הספרייה הלאומית

 

משה, רות, יעל, אודי ואסי דיין, תצלום משפחתי עם התמנות משה דיין לרמטכ"ל, עם כיתוב תמונה של אסי דיין, 1953. ארכיון אסי דיין, הספרייה הלאומית

 

משה דיין ובינימין זרחי, דור שני בנהלל ובן כיתה של משה עם פרש בדואי במהלך טיול לים המלח. מתוך אלבום תצלומים משפחתי שהכין אסי דיין עבור בנו ליאור. ארכיון אסי דיין, הספרייה הלאומית

 

משה דיין, ילד בדגניה. משה הילד מימין. נדב מן, ביתמונה. מאוסף שמואל דיין. מקור האוסף: זהר בצר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

אסירי ההגנה בהם משה דיין (צועד בראש) בכלא עכו, 1939. נדב מן, ביתמונה. מאוסף שמואל דיין. מקור האוסף: זהר בצר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

סיור של הרמטכ"ל הנכנס משה דיין מסביב לצריף המגורים של בן גוריון, 1953. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

פורטרט של משה דיין, הרמטכ"ל הרביעי של מדינת ישראל. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין בטקס לזכר הרוגי השיירות ופתיחת כביש הגבורה, 1948. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין בעת חפירה ארכיאולוגית, 1957. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין בעת חפירה ארכיאולוגית, 1957. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

סיור שר הביטחון משה דיין במערת המכפלה בתום מלחמת ששת הימים. (מימין לשמאל: העיתונאי מויש פרלמן, רחבעם זאבי (גנדי) , הרמטכ"ל משה דיין, ראש לשכתו מרדכי (מורל'ה) בר-און ואלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס), 1967. יד יצחק בן צבי, פרויקט "אז" – רשת ארכיוני ישראל והספרייה הלאומית

 

משה דיין ורעייתו רות לבית שוורץ עם בתם הבכורה יעל, מושב נהלל, 1939. יד יצחק בן צבי, פרויקט "אז" – רשת ארכיוני ישראל והספרייה הלאומית

 

הרמטכ"ל משה דיין עם וקציני צה"ל בסירה מתנפחת ביום נסיגת צה"ל משארם א- שייח', חצי האי סיני. (רחבעם זאבי (גנדי מימין, חותר עם משוט בסירה), שמואל טנקוס, משה דיין, מרדכי (מורלה) בר-און, עוזי נרקיס), 1957. יד יצחק בן צבי, פרויקט "אז" – רשת ארכיוני ישראל והספרייה הלאומית

 

דוד בן גוריון ומשה דיין במרכז רפ"י, 1966.צלם: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

בהכנת הכתבה השתתף מתן ברזילי, מנהל מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית