.
בחיי שאני רוצה להאמין שאני אצליח לעמוד בזה: על "זה לא קרה" מאת מירב נקר־סדי
אסתי אדיבי־שושן
.
קובץ הסיפורים זה לא קרה מאת מירב נקר־סדי, שיצא לאור זה עתה, הוא קובץ מפתיע, מגוון ומעניין. סופרים וסופרות ממעטים לכתוב בז'אנר הסיפור הקצר וממעטים עוד יותר להוציא לאור ספר ארוך ובו מספר רב של סיפורים (בספרה של נקר־סדי שמונה־עשר סיפורים). גם תהליך הכתיבה והפרסום של נקר־סדי אינו נפוץ: בתחילה פרסמה שני רומנים, אוקסנה (אחוזת בית, 2013) וסמאדר (בבל, 2017), ורק אחר כך קובץ סיפורים. למרות הבחירה הז'אנרית בסיפור הקצר, ניתן לקרוא בספר כברומן, שכן במרכזם של רבים מהסיפורים ניצבות דמויות נשיות בעלות מאפיינים דומים, וכן ניכר דמיון במרחב, בזמן ובשפת הכתיבה. כל אלה בשילובם יוצרים עולם אחדותי, שניכרים בו יסודות אוטוביוגרפיים שהורחקו או הסוו בשני הרומנים הקודמים.
"שאהידית", הסיפור הפותח את הקובץ, מעמיד בפתיחתו את הסצנה המייצגת את האסון המוחלט בחברה הישראלית, סצנה שחוזרת ומופיעה ביצירות ספרות קנוניות כמושא החרדה הקולקטיבי מאז קום המדינה ועד לזמן הזה: דפיקה בלתי צפויה בדלת ביתה של משפחה. מעבר לדלת ניצבות שלוש דמויות, שתיים במדי צבא, השלישית היא רופא בלבוש אזרחי, לשלושתם "פרצופים חתומים ומצח נפול". עם פתיחת הדלת תוהה המספרת: "אין אצלנו אף אחד בצבא. … מעניין מי זה מכל השכנים שלי, למי יש בן בצבא ואולי אפילו אבא, … זה בטח נמרוד". המספרת מקבלת את הידיעה על מות בן המשפחה, ולמרות "שלושת המודיעים" העומדים ומתבוננים בה, היא מעידה על עצמה: "אני צרחתי, כמו מטורפת אני צרחתי." לאחר הבשורה המרה היא נלקחת ברכב צבאי לבקו"ם, ושם נאמר לה, כמקובל, "את צריכה להיות חזקה".
אדָנים מוכרים אלה של סיפור השכול הישראלי מוסטים, כבר בתחילת הסיפור, ממהלכם הרגיל ונעשים מעוותים ופארודיים: למספרת, שבדלתה נשמעת הדפיקה, לא הייתה כל תחושה מקדימה, המת שעליו מבשרים המודיעים הוא אמהּ המבוגרת של המספרת, שכלל לא הייתה בצבא, והמודיעים עצמם משונים, מגוחכים ונראים בלתי מתאימים למשימה: המודיע הראשי הוא גבר בלי שיניים, והרופא מתהדר ב"צעיף משי קטן כזה, של גברים צרפתיים או אופנתיים במיוחד, בכחול עמוק עם נקודות אדומות". בהמשך, מוזמנת המספרת להיפרד מאמהּ המתה, ופרטי המפגש יוצרים במכוון שילוב כאוטי בין מוסד מקודש ליהדות – עוד מוסד שבבסיס הזהות החילונית הישראלית – מילים רבות מהתרבות והשפה הערבית ומונח דתי איסלמי: הבת מוזמנת להיפרד מאמהּ המתה ב"אוהל מועד" ש"בלב לבו של הבקו"ם" הממוקם קרוב ל"צומת סביון". מראה האם המתה מתואר בדמיונו המופרך לנשים מבוגרות מלב התרבות החלוצית־הקיבוצית, הרחוקות מרחק רב מדמות אמהּ של המספרת: "היתה לה צמה עבה בצבע אפור … עם הצמה הזאת היא נראתה קצת כמו אחות של יצחק רבין או כמו איכרה פולנייה מאיזה כפר יהושע או דגניה". מול כאוס וטשטוש אלו, שמה של האם, סגנון דיבורה המשלב עברית וערבית ואהבתה המוחלטת לבתהּ אינם ניתנים לשינוי ולעמעום: "אמא שלי עליזה דלאל, אמרתי אמא והיא דיברה אלי בשקט בואי בדלאק … ופתחה לי שתי זרועות … התנהגתי כמו ערבייה, זה שחרר אצלי את כל הטירופים, משכתי בשערות שלי ונתתי לעצמי מכות על הלחיים ואפילו קרעתי את הבגדים … וכל הפנים שלי היו מלאות דמעות". במשפט הסיום של הסיפור הבת מתארת את עצמה שוכבת מעל גופת אמהּ ולופתת אותה בלפיתת ביטחון: "ואני ידעתי שנגמר. שמפה אני לא זזה. שאהידית. לאן שהיא הולכת אני הולכת איתה לשמה". השימוש במונח "שאהידית", שחותם את הסיפור וגם נתן לו את שמו, מבטא את פעולתה הפואטית של נקר־סדי במהלך הסיפור כולו, ואף לאורך הספר. בהרחבת המושג המקורי והעתקתו מהמרחב הפוליטי של הקונפליקט הישראלי־ערבי אל המרחב הפרטי, האינטימי, של יחסי אם ובת, היא מבטאת השקפת עולם שלפיה האישי הוא פוליטי. השקפה זו ניכרת בקובץ כולו, כפי שעולה למשל מהלשון המטפורית בסיפור "נווה קטן שקט", בתיאור החסות שאבדה עם מות האב: "אני רואה את שלושתנו מיותמים לגמרי אחרי שנים רבות שהיו עלינו סוככים, שטיל פטריוט הגן עלינו או שכיפת ברזל היתה לנו קבוע מעל הראש."
הסיפורים הפותחים את הקובץ זה לא קרה מזכירים לי מאוד את קובץ הסיפורים ילדה שחורה מאת סמי ברדוגו (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 1999): שני קובצי הסיפורים נפתחים בסיפור מותה (המדומיין) של אם המסופר מפי בנה/בתהּ, ושני הסיפורים הפותחים, כמו גם שאר הסיפורים בקבצים, נכתבים מתוך עמדה פריפריאלית הניכרת בעיצוב דמות האם כָאחר האולטימטיבי בתרבות הישראלית בסוף המאה העשרים, תוך טשטוש מכוון בין הנמוך, הטריוויאלי והריאלי לבין הגבוה, המליצי ובעל ההדהוד התנ"כי. בשני הקבצים יש סיפור העוסק במות האב, ובשניהם הפרידה מהאב כרוכה בציטוט שיר ישראלי מולחן שהושמע באותן שנים ברדיו הישראלי ובביצועו המשותף בפי האב וילדו הצעיר. השיר שהאב המהגר בוחר לשיר עם ילדו בן־הארץ משמש בשני הסיפורים כמטונימיה לתרבות האשכנזית ההגמונית בת התקופה, שדור ההורים מרגיש שהוא מודר ממנה. כך, בסיפור "פלארד" מאת ברדוגו שרים האב והבן על מיטת חוליו־־מותו של האב את השיר, "היתה צעירה בכינרת אשר בגליל … כל היום היתה שרה, שיר חדווה וגיל", ואילו בסיפור "נווה קטן שקט" מאת נקר־סדי, האב, "שרק מילים של שירים בערבית הוא יודע", מסיע את בתו ברכב ותוך כדי כך הוא שר, "אם יש אי ש־הם רחו־הו הו הו הו־הוק, נווה קטן שקט. ולו־הו גזוזטרה־הה של עץ, … סבתה־הה, לנ־ה־כדת־ה תשי־הי־ר שי־הי־ר ערשׂהּ".
בסיפורים "מלכת היופי" ו"חוף סוסיתא" בקובץ זה לא קרה, מתוארת תקופת הילדות של המספרת ובה נוכחותה המשמעותית של האם, שנוסף לשמירתה על הקן המשפחתי היא גם "היחידה מכל האימהות וגם מחלק מהאבות שידעה לשחות, … היא דווקא העדיפה לצאת מהתפקיד של האישה הרגילה. … היא היתה לוקחת אותנו לכינרת. את כולנו. … אמא שלי היתה נשארת איתנו במים". אֵם זו, שבעברה נאלצה לוותר על שירות בצבא בגלל אביה ולעזוב את בית ספר לאחיות בגלל בעלה, ממריצה, עשרים שנה אחר כך, את בתה, נשואה ואם לילד קטן, להרחיק וללמוד: "בשקט היא לחשה לי … תיסעי … נְדָרֶטוּ מדארק, תיסעי. … היה לי ברור שכל אהבת האם שיש בעולם הזה מתמצה בשלוש המילים האלה, נדרטו מדארק, תיסעי". דמות זו של האם, הנכנסת למים, במשמעות הקונקרטית והמטפורית, משמשת מודל לבת־המספרת, שנחלצת, בכל הווייתה, מכל תיוג סטראוטיפי, שומרת בכל מאודה על משפחתה, ובה־בעת נענית למורשת אמה ונוסעת הרחק כדי להמשיך וללמוד שם, כפי שמסופר בסיפור אחר בקובץ, "מיסיסיפי", המתאר את קבלת התואר ב"טקס סיום של גראד סקול". ב"מיסיסיפי" – שבו ניכרת הצלחתה האקדמית של המספרת, בת דמותה של הסופרת נקר־סדי, בתם של עולים מעיראק ששוכנו במעברה, באוניברסיטה באמריקה, בניגוד גמור לחיי אמה וסבתה ולכל סטריאוטיפ של הצעירה המזרחית – מבליטה נקר־סדי את היסוד האוטוביוגרפי, הנוכח־נסתר בסיפורי הקובץ כולו, והוא ניכר בין היתר בבחירה לקרוא למספרת בשם מירב, אמנם בצירוף שם משפחה מזרחי אחר, שהאישה האמריקאית הממונה על הטקס מתאמנת בהגייתו הנכונה: "מירב … אלבחירי היא אמרה וחוץ מהר"יש האמריקאית זה נשמע כאילו היא יודעת מה היא אומרת."
האימהות שגוברת על מכשלה, כמורשת האם, מתממשת בסיפורים המובאים בחלקו השני של הספר, "מפעל" ו"ירח מלאכותי", שכותרתם מעידה על שימוש רב באמצעים טכנולוגיים ועל מרכזיותם בעולמה של המספרת, שנעשתה לאם בעצמה ומחפשת כל דרך כדי לסייע לבנה לקוי השמיעה. הסיפור "זה לא קרה", שכותרתו היא כותרת הספר, מעמת בין שתי חוויות הנתפסות כטראומטיות, שעברו שתי בנות מתבגרות – האם ובתהּ – בדורות תרבותיים שונים, כל אחת מהן מלווה על ידי אמה המנסה בכל מאודה לסייע לבתה הכואבת. החוויה המתוארת בחזית הסיפור, בהווה המתואר, בעשור השני של המאה עשרים ואחת, היא תקלה של אובדן הזיכרון בטלפון הנייד של הבת המתבגרת. אמה מסיעה אותה למעבדה בפתח תקווה כדי להשיבו לחיים. התחבולה המרכזית שנקר־סדי נוקטת כדי לבטא את חשיבותו המכרעת של המכשיר בחיי הבת המתבגרת היא האנשתו המוחלטת והעקבית לאורך הסיפור כולו, בייחוס פעולות ורצונות למכשיר: "קמתי בבוקר והוא לא הגיב הייתה שם הודעה שהוא מחפש את הכרטיס … הוא עשה לי את הסימן הזה של הלב מהתפוח. כבר ארבע שעות הוא ככה, לא מגיב". בדרך למעבדה, כשהאם ובתה חולפות ברחובות "ישמח משה או סעדיה גאון, השכונה של הקוסמטיקאית", המשמשים כמטונימיה למיקום הפריפריאלי של האם בצעירותה, האם נזכרת בפירוט רב בטראומת נעוריה שלה – הטיפול התוקפני והבלתי מקצועי בפצעי הבגרות המוגלתיים שכיסו את פניה, זיכרון המוטמע בתוכה וקיומו אינו מותנה בתקינותו של מכשיר טכנולוגי. כפל הפנים בתחושתה של האם בנוגע לאירוע הפוקד את בתה בולט: מצד אחד האם עושה כל שביכולתה להיות ליד בתה ולסייע לה, ומצד שני אין ביכולתה להבין את המהומה שמחוללת בתה במעבדה, את הזדהותם של העובדים במקום עם תחושת האסון של בתה, ויותר מכול – את כאבה ואבלה. "לא ידעתי אם זה הגיוני בכלל כל מה שקורה פה", אומרת האם ומבטאת את זרותה כלפי האירוע והשלכותיו. הכאוס שיוצר מכשיר הטלפון הנייד במרכיבי הזהות של הבת, כביטוי מובהק ל"רוח הזמן", ניכר בשעה שהיא פונה אל אמה שתישא תפילה – "אמא תתפללי, תתפללי אמא, שמע ישראל … חזרתי אחריה שמע ישראל" – ובהשוואה הפרועה שהאם עושה בעקבות זאת, בין שני מודלים שונים כל כך של עוצמה: הבת, שהיא "כמו הרקולס", ו־"אדונָי", שהבת מבקשת מהאם לפנות אליו. דווקא עולם המסורת מציע לבת את דרך המילוט היחידה להתמודד עם מה שנתפס בעיניה כאסון. כך, שבוע לאחר מכן, לאחר שחפרה בגינת הבית קבר בגודל המתאים, היא קוראת לאמה להתלוות אליה בעודה מדברת אל עצמה ומציינת את מצוות התורה: "אסור להלין את המת".
חלקו האחרון של הספר, "לא באיבּי", כולל שני סיפורים הכתובים בגוף ראשון, מנקודת תצפית של אישה בגיל המעבר, ובכך מסתיים הרצף הכרונולוגי של סיפורי הקובץ. בסיפורים אלה ניכרת כתיבה מסאית־הגותית. משפטי הפתיחה של הסיפור האחרון – קצרים, קצובים – מחקים את תקתוק השען הביולוגי ונחרצותו: "לפי ההגדרות הרפואיות, נשים חיות שליש מחייהן בגיל המעבר. שליש מחייהן. אני בת חמישים. אני מתחילה את השליש הזה. השליש השלישי". בסיפור זה מונה המספרת – כנראה גם כאן בת דמותה של הסופרת – את מפגעי גיל המעבר הנשי, אלה שכבר מחתימים־מכתימים את גופה, ואלה שהיא יודעת בוודאות שעתידים לבוא. משפט הסיום של הסיפור "לא באיבי" מבטא את הנושא והנימה של ספר זה, שעושים אותו למיוחד ומפתיע: "אז מה שאני אומרת זה שבשליש הזה … אני רוצה להאמין שלא תסתיים נשיותי ולא תסתיים אנושיותי. בחיי שאני רוצה להאמין שאני אצליח לעמוד בזה".
הספר זה לא קרה מוקדש "לאמי ולאבי", כמו ספרים רבים של יוצרים קודמים. ייחודו ונדירותו של ספר זה הם בהצגת (דור) ההורים המהגרים, הזרים בארצם – כפי שניכר מלקוּת דיבורם ומעירוב העברית והערבית – כמקור של ביטחון ועוצמה, ובהפנמת מורשתם על ידי ילדיהם כמעיין של אהבה שיונחל בהמשך לילדיהם שלהם וימשיך לפכות בעולם.
.
ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים. רשימת ביקורת פרי עטה על הספר "איך לאהוב את בתך" מאת הילה בלום התפרסמה בגיליון המוסך מיום 19.8.21.
גרסה מוקדמת של הסיפור "זה לא קרה" מאת מירב נקר־סדי התפרסמה בגיליון 93 של המוסך, במדור "בעבודה".
.
מירב נקר־סדי, "זה לא קרה", בבל, 2021.
.
» ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אסתי אדיבי־שושן על "איך לאהוב את בתך" מאת הילה בלום
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
