דיירי הספרייה: הכירו את פרופסור רמי ריינר

"יש לנו כאן 'חבורה', קהילה של חוקרים. אם אתה צריך לשאול שאלה, אז תוך שתי דקות אתה מקבל תשובה. הכל נמצא פה, החל מאנשים כלה בספרים וכתבי יד. וחוץ מזה, זהו המקום הכי נחמד בעולם. בואו לספריה, השתמשו במשאביה, הם בלתי נגמרים." מדור חדש בו תכירו כמה מהדמויות המרכזיות ששוכנות בספרייה הלאומית דרך קבע

פרופסור רמי ריינר באולם יהדות בספרייה הלאומית

הכר את המומחה

פרופ' רמי ריינר, המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. מלמד שם תלמוד והלכה כבר עשרים שנה.

בן 61, נשוי, אב ל-5 ילדים וילדות וסב ל-7 נכדים ונכדות.

לימדתי תלמוד בגימנסיה העברית, בישיבה התיכונית נווה שמואל ובבית הספר פלך. הייתי מראשוני המרצים ב"מכללת עלמא – בית לתרבות עברית בתל אביב", ובין השאר, למדו עימי בבית המדרש ב'עלמא' גם השרה מרב מיכאלי וחברת הכנסת אמילי מואטי

תחביבים

ריצה. פעם הייתי מסוגל לעשות חצאי מרתונים, היום אני מסתפק בכמה קילומטרים בודדים.

מה אתה חוקר?

עד לפני חצי שנה הייתי עסוק בכתיבת ספר על רבנו תם, שראה אור בערב פסח. הפרוייקט החדש שלי מתמקד בגישת ההלכה לממזרים, בדגש על קווי שינוי והתחדשות ההלכה.

כמה שעות העברת בספרייה הלאומית?

אני פה משנת 1993, מאז שהייתי מאסטרנט. את המאסטר והדוקטורט כתבתי רק פה, באולם קריאה יהדות, ומאז לא עזבתי.

למה דווקא הספרייה הלאומית?

בכניסה לאולם יהדות יש טקסט של יוסף חזנוביץ – טקסט שנכתב ב-1899. בעיניי זה טקסט נבואי שהתגשם: "בירושלים עיר קדשנו יבנה בית גדול, רם ונשא, ובו ייאצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי, ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו." הטקסט ומה שעומד מאחוריו מהווים סוג של השראה עבורי.

פרופסור רמי ריינר. צילום: לירון הלברייך

החוקרים שראיתי יושבים בספרייה כשהייתי סטודנט, היו המודל שלי ומשכו אותי לשבת פה. הרגשתי שאני מתחכך באצולת הדעת. אחד ממוריי הגדולים היה אומר: למה אדם צריך לנסוע למקום אחר? אדם יורד מהאוטובוס (!) ליד בניין המנהלה, הולך עד לבניין הספרייה הלאומית, רואה את כל מי שהוא צריך לראות ופוגש את כל מי שהוא צריך לראות. הכל פה.

מבחינה מקצועית, בתחום מדעי היהדות אין ספרייה שמתחרה בה בהיקפים ובזמינות בעולם. זאת הרגשה נעימה מאד לשבת במקום עם מורשת מחקרית. פרופ' עזרא פליישר, גדול חוקרי השירה והפיוט בדור האחרון, ומבאיו הקבועים של הבית הזה, אמר: "יש אנשים שהספרייה היא הבית השני שלהם, יש כאלו שהיא אפילו הבית הראשון שלהם."

זה המקום האמיתי. זה המקום שחבורת החוקרים בתחום חקר ההלכה וימי הביניים יושבים בו. יש לנו כאן "חבורה", קהילה של חוקרים. אם אתה צריך לשאול שאלה, אז תוך שתי דקות אתה מקבל תשובה. הכל נמצא פה, החל מאנשים כלה בספרים וכתבי יד. וחוץ מזה, זהו המקום הכי נחמד בעולם.

אולם מועדף בספרייה?

אולם מדעי היהדות, כי זה תחום העיסוק שלי, לצד אולם כתבי היד. יש לי מקום קבוע ואהוב. אני  אוהב להגיע מוקדם בבוקר כדי לוודא שהוא לא ייתפס על ידי אחר/ת.

ויש לי גם בבקשה תפסיקו להזיז את הספרים ממדף למדף. אנשים זקנים אוהבים שדברים נשארים במקום קבוע.

ספרן/ית יוצא/ת מן הכלל?

אסתר, אבל בתנאי שהיא תפסיק להגיד לנו לא לדבר באולם. היא לוקחת את העסק מאד ברצינות, מקצועית ויעילה מאוד, אבל אנא שתעלים עין כשאנו קצת מדברים. וכמובן גליה ועליזה, שעוזרות בכל דבר שצריך, וטובות לב אופן בלתי אפשרי, נוצרי כמעט.

אבל לא רק ספרנים יש בספריה. שלמה, השומר בכניסה לספרייה בשעות אחר הצהריים והערב מגלם עבורי את הספרייה מבחינה אנושית. לבביות חכמה כשלו נותנת לספרייה טעם של ממש.

טיפ לחוקר/ת המתחיל/ה

בואו לספריה, השתמשו במשאביה, הם בלתי נגמרים. אתם יכולים לחסוך ימי עבודה ארוכים רק משאלות בקפיטריה. יש אחווה בין חוקרים צעירים לוותיקים. חוקר צעיר יכול להיעזר בחוקרים מנוסים הרבה יותר בקלות מאשר בתקופתי.

המלצה לבאי הספריה, שרק יודעי ח"ן מכירים?

לבוא לפני תשע בבוקר ולהיכנס מלמטה, הרבה יותר נוח.

מה אתה עושה בספרייה חוץ מלחקור וללמוד?

פעם בשבוע אני מזמין תור לאחד החדרים האחוריים בספרייה, ובעשר בבוקר קורא ספרי ילדים לנכדותיי שבאוסטרליה.

פרופסור רמי ריינר. צילום: לירון הלברייך

בעתיד אחת התוכניות שלי היא לכתוב רומן על הספרייה. הספרייה היא מקום מרתק, והדמויות שמאכלסות אותה הן כר נפלא לרומן.

משה דיין כפי שלא ראיתם אותו מעולם

הכירו את הצבר הכי איקוני והכי פוטוגני שקם למדינת היהודים. צללנו לאוספי התצלומים בספריה הלאומית ודלינו מתוכם תמונות נבחרות, מוכרות יותר ומוכרות פחות, מחייו התוססים והמגוונים משה דיין

משה, רות, יעל, אודי ואסי דיין, תצלום משפחתי עם התמנות משה דיין לרמטכ"ל. ארכיון אסי דיין, הספרייה הלאומית

לא היה צריך לצלול עמוק מדי.

משה דיין מככב בתצלומיהם של מיטב צלמי הארץ, אדרבה, הבחירה היתה קשה. מאז ומתמיד נמשך דיין אל הצלמים והם נמשכו אליו. בין הבולטים שבהם יש לציין את בנו רותנברג, דמות ססגונית וצלם חשוב שפעל במחצית השניה של המאה ה-20, וחלק עם דיין חיבה עזה לארכיאולוגיה. סמוך למותו הפקיד בנו רותנברג את 50,000 התצלומים שלו בידיו הנאמנות של צבי מיתר, וכמוהו עשו עוד שני צלמים מרכזיים – בוריס כרמי ומשה לוין.

צלם נוסף שראוי לציון הוא דן הדני בן ה-97. בין השנים 2000-1965 ניהל הדני סוכנות צילום בשם IPPA (Israel Press and Photo Agency), תיעד אין ספור אירועים במדינת ישראל – מלחמות ואהבות, הפגנות ומערכות בחירות, מאבקים חברתיים, הקמת ישובים ופינוי ישובים, טקסים, הופעות ואירועי תרבות לרוב – סה"כ קרוב למיליון פריימים, כולם הועברו לפני מספר שנים לספריה הלאומית, וקרוב לחצי מיליון מהם כבר מונגשים כעת דרך קטלוג הספריה.

על אלה יש להוסיף תצלומים נדירים ומיוחדים שהתקבלו בספריה הלאומית בשנת 2017 עם הפקדת עזבונו של אסי דיין, וכן תצלומים השמורים באוסף ביתמונה ובארכיון יד בן צבי. כל אלה מונגשים באתר הספריה הלאומית כחלק מהאוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר.

משה דיין, מפקד חזית ירושלים עם יחידה משטרתית בדרכם להר הצופים, 1950. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין משחק בשלג עם מפקדת החטיבה במטה חטיבה 6 בחורף 1949. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין נואם במפגש עם תושבי ימית המוחים נגד הכוונה לפנות את היישוב במסגרת הסכם השלום עם מצרים, 1978. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, משה דיין עם מנחם בגין ונשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, 1979. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

טקס החופה בחתונתם הכפולה של אסי ואהרונה דיין ויעל דיין ודב שיאון. מתחת לחופה נראה דוד בן גוריון והרב שלמה גורן שניהל את טקסי החתונה, 1967. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין במדים קורא עם אסי דיין, בגב התצלום כתוב 'אידיליה משפחתית של לפנות ערב. הקצין הופך להיות מורה לבנו הצעיר אסף', 1955. ארכיון אסי דיין, הספרייה הלאומית

 

משה, רות, יעל, אודי ואסי דיין, תצלום משפחתי עם התמנות משה דיין לרמטכ"ל, עם כיתוב תמונה של אסי דיין, 1953. ארכיון אסי דיין, הספרייה הלאומית

 

משה דיין ובינימין זרחי, דור שני בנהלל ובן כיתה של משה עם פרש בדואי במהלך טיול לים המלח. מתוך אלבום תצלומים משפחתי שהכין אסי דיין עבור בנו ליאור. ארכיון אסי דיין, הספרייה הלאומית

 

משה דיין, ילד בדגניה. משה הילד מימין. נדב מן, ביתמונה. מאוסף שמואל דיין. מקור האוסף: זהר בצר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

אסירי ההגנה בהם משה דיין (צועד בראש) בכלא עכו, 1939. נדב מן, ביתמונה. מאוסף שמואל דיין. מקור האוסף: זהר בצר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

סיור של הרמטכ"ל הנכנס משה דיין מסביב לצריף המגורים של בן גוריון, 1953. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

פורטרט של משה דיין, הרמטכ"ל הרביעי של מדינת ישראל. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין בטקס לזכר הרוגי השיירות ופתיחת כביש הגבורה, 1948. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין בעת חפירה ארכיאולוגית, 1957. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין בעת חפירה ארכיאולוגית, 1957. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

סיור שר הביטחון משה דיין במערת המכפלה בתום מלחמת ששת הימים. (מימין לשמאל: העיתונאי מויש פרלמן, רחבעם זאבי (גנדי) , הרמטכ"ל משה דיין, ראש לשכתו מרדכי (מורל'ה) בר-און ואלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס), 1967. יד יצחק בן צבי, פרויקט "אז" – רשת ארכיוני ישראל והספרייה הלאומית

 

משה דיין ורעייתו רות לבית שוורץ עם בתם הבכורה יעל, מושב נהלל, 1939. יד יצחק בן צבי, פרויקט "אז" – רשת ארכיוני ישראל והספרייה הלאומית

 

הרמטכ"ל משה דיין עם וקציני צה"ל בסירה מתנפחת ביום נסיגת צה"ל משארם א- שייח', חצי האי סיני. (רחבעם זאבי (גנדי מימין, חותר עם משוט בסירה), שמואל טנקוס, משה דיין, מרדכי (מורלה) בר-און, עוזי נרקיס), 1957. יד יצחק בן צבי, פרויקט "אז" – רשת ארכיוני ישראל והספרייה הלאומית

 

דוד בן גוריון ומשה דיין במרכז רפ"י, 1966.צלם: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

בהכנת הכתבה השתתף מתן ברזילי, מנהל מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית

שירה | קצה העולם שהוא כף יד

שירים מאת צילה זן־בר צור ובכל סרלואי

טגיסט יוסף רון, גונדר, פחם על נייר, 66X96 ס"מ, 2019 (צילום: אלעד שריג; באדיבות פיאמטה סגרה, רומא)

.

צילה זן־בר צור

אישה צעירה רוחצת

בחמאם

שַׂעֲרוֹתֶיהָ הַשְּׁחֹרוֹת

נִדְבָּקוֹת לְגֵוָהּ הַדַּק.

אֵדִים מַהְבִּילִים

עוֹלִים מִתּוֹךְ

הָאַגָּן

.

הִיא תּוֹפֶרֶת אֶת עֶרְוָתָהּ

בְּחוּט מַכְלֵב

הִיא תֵּדַע לִפְרֹם אֶת הַתַּכִּים

כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ

לָלֶדֶת

.

הִיא חוֹצָה לֶחִי מְצֻלֶּקֶת

אֶל מַיִם גְּדוֹלִים.

אֶת כָּל הַיָּם הַכַּסְפִּי

הִיא חוֹצָה

שֶׁיִּקַּח אוֹתָהּ הַרְחֵק מִכָּאן

.

אחיות

יָשַׁנּוּ בְּאוֹתָהּ מִטָּה. אֲנִי וַאֲחוֹתִי. הִיא הָיְתָה בַּת שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה וַאֲנִי בַּת עֶשֶׂר. הִיא גִּלְּתָה לִי בְּסוֹד שֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת בְּתוֹךְ סֵפֶר הַמַּעֲשִׂיּוֹת הַמְּצֻיָּר אֶת פִּרְחֵי הַיַּסְמִין שֶׁהוּא נָתַן לָהּ. הִיא גִּלְּתָה לִי אֶת שְׁמוֹ. הָאַהֲבָה שֶׁלָּהֶם מְתוּקָה יוֹתֵר מִסֻּכַּר נַבָּאט, יוֹתֵר מֵהַחַיִּים עַצְמָם. אָסוּר לְגַלּוֹת לְאַף אֶחָד, גַּם לֹא לַהוֹרִים וּבֶטַח לֹא לֶאֱלֹהִים. נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁאֶשְׁמֹר הַכֹּל בְּסוֹד. הִיא נָתְנָה לִי לְהָרִיחַ שֶׁמֶן יַסְמִין וְהוֹסִיפָה נְשִׁיקָה לְמִצְחִי.

.

אֵלּוּ כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלִּי מֵאֲחוֹתִי.

.

אַחַר כָּךְ נוֹדַע לִי שֶׁכָּרוּ בּוֹר בַּמִּדְבָּר. גִּלְגְּלוּ אוֹתָהּ בְּשָׁטִיחַ

וְהִנִּיחוּ שָׁם. הִיא לֹא הִתְנַגְּדָה. הִיא אֲפִלּוּ לֹא בָּכְתָה.

לֹא הָיָה צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ אֲבָנִים בִּשְׁבִיל לִרְגֹּם אוֹתָהּ.

..

אני בת לשבט האפרידי

מוֹכֶרֶת שְׁטִיחֵי צֶמֶר.

זֶהוּתִי רֵיחַ עִזִּים.

.

כָּל יַלְדוּתִי רָעִיתִי עֲדָרִים

אָבִי הָיָה הָהָר הַגָּבוֹהַּ

אִמִּי עֲטִינֵי הֶחָלָב.

.

אֲנָשִׁים מוּעָטִים עוֹבְרִים בְּמַעֲבַר חַ'יְבַּר

בְּהַר סֶפִיד כּוּה

דַּרְוִישִׁים, מַבְרִיחֵי גְּבוּל, פְּלִיטִים,

סוֹחֲרֵי אוֹפְּיוּם וְנָשִׁים.

בְּנֵי אָדָם הֵם סוּפַת אָבָק

בִּשְׁמֵי חַ'יְבַּר.

.

מִשְּׁתִיַּת הֶחָלָב לָמַדְתִּי

אֶת רַעַד הָאֲדָמָה

אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה

שֶׁל הַפְּלִישׁוֹת הַגְּדוֹלוֹת,

כּוֹרֶשׁ, דָּרְיָוֶשׁ הָרִאשׁוֹן וְאָלֶכְּסַנְדֶּר מוֹקְדּוֹן.

.

בְּאֵדֵי הַלַּיְלָה שָׁתִיתִי

אֶת הַפַּחַד הַמַּסְרִיחַ

שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם.

.

אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי

עַל אֱלֹהִים

אָזִיעַ לְלֹא רַחֵם.

.

יַתְמוּתִי תִּגְבַּר

עָלַי.

.

צילה זן־בר צור היא חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה, ובמיוחד באפגניסטן. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה ומגדר. מחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018), "כה אמרה זאר לשוסתרא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020), "מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" (צבעונים, 2021). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 67 של המוסך. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר בכתובים, בשם "הייתי פרח כותנה". הם נכתבו במהלך עבודת שדה למחקר על תפיסת הנשיות של נשים אפגניות, במסגרת לימודי דוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים. 

.

.

בַּכֹּל סרלואי

"רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי״
(תהילים כב)

ערב באדר (מחזור)

.

1.

תָּבוֹא לְפָנֶיךָ שְׁתִיקָתִי. בֵּין הַכִּיּוֹר

לִמְכוֹנַת הַכְּבִיסָה דְּבָרִים זָזִים מִמְּקוֹמָם, וְהֶחָתוּל

סָגוּר. כָּמוֹנִי, אָנוּ מְנַסִּים

לְהַרְגִּיל אוֹתוֹ אֶל הַבַּיִת.

.

2.
עַכְשָׁו כְּשֶׁזּוֹ יְשׁוּעָתִי וְאַתָּה רָחוֹק –

רָחוֹק עַד קְצֵה הָעוֹלָם שֶׁהוּא כַּף יָד.

פַּעַם עָבַדְתִּי אֶת אֱ־לֹהִים בְּכָל נְשִׁימָה

הַיּוֹם בַּמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ.

יוֹם וְעוֹד יוֹם חוֹזֵר הַגּוּף לַגְּבוּלוֹת הַמֻּכָּרִים לוֹ

שָׂפָה שֶׁשְּׁמָהּ לְבַד.

.

3.
אֲנִי עוֹבֶדֶת עַל אוֹתוֹ שֻׁלְחָן עָלָיו אָכַלְנוּ. בְּנוֹתֵינוּ קוֹרְאוֹת.

עָמֹק מְאוֹד בְּגוּפְךָ אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתְךָ שָׁר

שָׁעָה שֶׁאֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב.

אֵיךְ לְהַגִּיד: זֶה נִהְיָה פִּתְאוֹם בַּיִת

כָּבֵד כְּמוֹ שַׂקִּיּוֹת אַשְׁפָּה מְלֵאוֹת, מְבֹרָךְ כְּמוֹ עֲרֵמוֹת הַכְּבִיסָה

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינִי מַסְפִּיקָה לְקַפֵּל,

דַּק כְּקַוֵּי הָאוֹר בְּעֵינֶיךָ, רִקְמַת הַתְּפִלָּה

שֶׁשָּׁלְחוּ יָדֵינוּ בִּשְׁנוֹת הַחֲשֵׁכָה הַנּוֹרָאוֹת

בְּטֶרֶם הָיִינוּ

.

4.

בַּבַּיִת הֶחָדָשׁ אֵין עֵטִים

וְאֵלֶּה שֶׁיֶּשְׁנָם יְבֵשִׁים מִדְּיוֹ.

אֲנִי כּוֹתֶבֶת עַל צִדָּהּ הַשֵּׁנִי שֶׁל רְשִׁימַת קְנִיּוֹת בְּעִפָּרוֹן שֶׁלָּקַחְתִּי

מֵחֲדַר בִּנְךָ. בֵּין הַחֹד הַקֵּהֶה לְמָה שֶׁדָּחוּף שֶׁאֶזְכֹּר

פְּעִימַת הָרָעָב וְהַמְּלֵאוּת

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּגָּמֵר.

.

5.
דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.

רְגָעִים שֶׁגּוּפְךָ כּוֹאֵב לִי, קָרוֹב לִי מֵעַצְמִי.

מִבַּעַד לְמֶרְחַק נְשִׁימוֹת הַלַּיְלָה

אֲנִי מְהַדְהֶדֶת אוֹתְךָ

כְּקוֹנְכִיָּה אֶת גַּלֵּי הַיָּם.

.

6.

וְלַיְלָה לֹא דּוּמִיָּה לִי. כָּל מִלָּה הִיא גְּנֵבָה

מִמִּישֶׁהוּ שֶׁמְּבַקֵּשׁ, מֵהַכֵּלִים בַּכִּיּוֹר, מִמַּבָּטְךָ, וְהֶחָתוּל הָפַךְ שׁוּב

אֶת מְזוֹנוֹ, וְהַכְּבִיסָה מֵאֶתְמוֹל מְחַכָּה

בַּמְּכוֹנָה הַזּוֹ אוֹ הָאַחֶרֶת, אֲבָל בְּתוֹךְ הַקִּירוֹת הַפּוֹקְעִים מֵרְטִיבוּת

הַמְּחַכִּים לְתִקּוּן כְּמוֹ אֶלֶף חֲרַכִּים לְיוֹם

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת פִּעְפּוּעַ הָאוֹר הַחַי

הַשָּׂפָה הַסּוֹדִית שֶׁל הַבַּיִת

.

בכל סרלואי, מורה ומבקרת ספרות. כותבת את טור ביקורת השירה ״אומרת שירה״ בעיתון מקור ראשון. פרסמה שלושה ספרי שירה: "בית בחיק הלילה" (אבן חושן, 2013), "סכין שלופה האור" (ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, 2016), ו״מפחדך בשרי״ (הקיבוץ המאוחד, 2020), שזכה בציון לשבח מטעם הפרס על שם רעיית הנשיא לשירה לשנת 2021.

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת עמית שמרת, אלחנן מילר ורות קרא־איוונוב קניאל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | יחסי שכנות

"'מה קורה, שכנה?' הוא שאל. הוא הביט בי ובסיגריה לסירוגין, אבל כשליקק בלשונו את קצה הנייר ריכז בי את מבטו. 'הבת שלך, ליאן,' נקבתי בשמה מתוך קרבה. 'מתוקה אמיתית. ביקשתי ממנה שתעשה לנו בייביסיטר, אם זה בסדר מבחינתך'". סיפור מאת סמדר שטינברג

משה שיקו כץ, צל בירושלים, אקריליק וטכניקה מעורבת על נייר, 105X77 ס"מ, 2018

.

יחסי שכנות

סמדר שטינברג

.

העלבון. העלבון שהופיע על פניו כששאלתי לאיזו קומה. רגע לפני כן נכנסתי למעלית עם הילד שלי, ניקיתי אותו מחול הים שדבק בו, השכן נכנס אחריי, בירכתי לשלום, שאלתי לאיזו קומה. הרמתי רק לרגע את הראש.

זה לא היה עלבון גלוי, פתוח. לא, זה היה עלבון שהוסווה בזלזול, חיוך ציני מלווה בהרמת גבות קלה, ניד ראש שכולו תמיהה: באמת? באמת אין לך מושג מי אני? והעלבון ריצד מבעד החיוך רק לרגע נדיר של כנות ואחר הסתלק. התקפלתי במקום, מלמלתי משהו כמו סליחה, התבלבלתי. אחר כך עשיתי את הדבר הנכון. לחצתי על כפתור הקומה שלי. שלנו. כל אחד נעץ את עיניו במקום אחר, הוא בכפתורי המעלית, אני בראשו של הילד, שגרגרי החול זחלו ממנו אל הרקות. לא העזתי להביט במראה.

רק בדיעבד הבנתי שלרגע אחד הייתי אישה, אמנם אישה על טפה, כלומר אם, אבל קודם כול אישה. ושהוא היה גבר, גבר כבוי, שמבקש עוד רגע אחד של חסד מעבר לנסיבות חייו.

בימים הבאים התחלתי להבחין בו. בו, שהיה מטר שמונים לכל הפחות ומילא בגופו בטח שליש מנפח המעלית הצרה. אבל לא נכנסנו שוב למעלית יחד, לא מאז. נזהרנו. הכבוד שלו היה תלוי על בלימה. לפעמים ראיתי אותו מעשן באוטו, כאילו מחכה למשהו לפני שיתניע. אם רק הייתי מצטרפת אליו לסיגריה באוטו, מה היה קורה. יכולתי לנחש את המבט שלו כשהייתי פותחת את הדלת ומשתחלת אל המושב שלצידו, שוב ושוב ציירתי אותו בראשי מתוך תווי הפנים שכבר אספתי: מצח גבוה, שיער אפור, גבות עבות ובהירות שהיו מתרוממות לעברי בהפתעה. אבל לא, תמיד היד שלי הייתה קפוצה על העגלה או אחוזה בידו של מישהו. החלפנו מבטים מהירים, נבוכים. אם מישהו היה מברך לשלום, או אפילו מניד בראשו, הכול היה מתמוסס.

קו הגבול הפך דק מדי. פתאום נעשיתי מודעת מאוד לבגדיי, לתנועותיי. תהיתי מה הוא חושב עליי, כשאני חופנת בכף יד מלאה את פניו של בני, אוחזת בחיבה בסנטרו כשאני משוחחת איתו. האם אני נראית שתלטנית, אימהית מדי? האם השכן מדמיין אותי תופסת כך גם את פניו או שהוא מצליח לדמיין שאחליק את ידי על פניו אחרת? שאני מסוגלת בכלל לגעת לגמרי אחרת? מלמטה למעלה, נגד כיוון הזיפים. ואם יכאב אז שיכאב.

לא רק עליי חשבתי. גם על ילדיי, שנעשו פתאום בבואה חשופה שלי. הצרחות של התינוקת מדי ערב, בהשכבה. מה הן מסגירות. הפטפטנות העליזה של הילד, שבוטח בכל מכר מזדמן. אולי הוא נדמה עזוב, מופקר, כמו אותם ילדים שנתלים על רגליים זרות בגן. ולסביבה, נעשיתי מודעת גם אליה: לשקיות הזבל שאני משאירה לפעמים למשך שעות ליד הדלת, מתעצלת לרדת לזרוק. לחיתולים המצחינים שריחם נודף מבעד השקית הסגורה. לעלונים הנאספים על הדלת ומחליקים אל הרצפה ואני לא טורחת לאסוף.

הוא היה גרוש וגר אצל אימו, שהייתה בוועד הבית ודפקה על דלתנו פעם בחודשיים לבקש המחאות. לביקוריה קדם תמיד מכתב בטוש עבה על לוח המודעות: הערב יעבור הוועד בדירות לאסוף תשלום. הוועד היה רק היא, כמובן. באחד הביקורים האלה מצאה את בתי התינוקת בוכה על ידיי והשיאה לי עצה: להחזיק אותה גבוה יותר לכיוון הצוואר, כך שהכתף שלי תלחץ על בטנה הכואבת. כך עשתה לילדיה, אמרה והתרפקה בנוסטלגיה למראה בכייה הנואש של התינוקת, מתענגת כמעט על הסבל שלי. כך יצא ששמעתי על הגזים של השכן, עוד לפני שהבחנתי בו. גם על מצבו המשפחתי שמעתי באחד הביקורים, כשנידבה אותו לתקן משהו בקומה שלנו, בטח את הנורה שנטתה להישרף לעיתים תכופות. אולי ציפתה שאנדב אני את בעלי, אבל לא עשיתי זאת. העדפתי לשמור את כל כוחותיו לקלקולים שהופיעו חדשות לבקרים בתוך הדירה. זאת לא הייתה דירה ישנה במיוחד, אבל גם לא חדשה, והיו לה החסרונות שלה. וממילא, היו כל כך הרבה דברים לתקן: צעצועים שנשברו, נורות שנשרפו, מכונות שהתריעו באותיות אדומות באנגלית על תקלה זו או אחרת. עדכנתי את בעלי ברכילות, שאצל השכנה גר בנה הגרוש. חיברנו אחד ועוד אחד. הבנו למה הנכדים המנומסים שלה מגיעים כל כך הרבה.

ילדיו היו מבוגרים מילדיי. הוא כבר לא חפן את פניהם. למעשה, אני לא יודעת אם ראיתי אותו נוגע בהם אי פעם. (ואני, הייתי נוגעת בשלי ללא הרף. לפעמים היה נדמה לי שזה כל מה שעשיתי איתם, חיבקתי ונישקתי וליטפתי בכל הצורות האפשריות, אוספת מטבעות ליום סגריר שחיכיתי דרוכה לבואו.) בתו הייתה יפה ותמירה, תלתליה נאספו בקפידה לקוקו גבוה. היא נראתה בגיל חטיבה. היא הלכה עם מכנסונים קצרים וחולצת טריקו תחובה במכנסיים, כמו חברותיה, ולפעמים ישבה איתן על המדרגות שמתחת לבניין ולעסה סוכריות גומי צבעוניות, שנפרשו בשורה על המדרגות בתוך שקיות ניילון פתוחות. ריח מתקתק עלה מהן והזכיר לי טעם נשכח. אחיה היה צעיר ממנה בכמה שנים. הוא לבש חולצות עם סמל בית הספר היסודי של השכונה ותמיד גרר אחריו תיק על גלגלים ברעש גדול. כך יכולתי לדעת, כשכבר התחלתי להתעניין, מתי הוא בא ויוצא את הבית, כי רעש הגלגלים ליווה לא רק את הליכותיו לבית הספר אלא גם את היציאות המאוחרות יותר, לרוב של שלושתם יחד. אולי אז הסיע השכן את הילדים לאמם, ובתיק היו מלבד ספרי הלימוד ההכרחיים גם בגדים וכלי רחצה ואולי גם בובה או שמיכה אהובה. לא הצלחתי לגלות דפוס קבוע בביקורי הילדים. לפעמים ראיתי אותם בבוקר, לפעמים אחר הצהריים, לפעמים בערב. לפעמים בשבתות. למעשה, לא ידעתי עליו כמעט כלום.

פעם אחת בתו ישבה לבד על המדרגות. היא התעסקה עם הטלפון הנייד אבל הרימה לכיווני את ראשה כשחלפתי על פניה. היא לעסה משהו בלסת מכווצת, אולי מסטיק, אולי הסוכריות ההן. היה נדמה לי שהיא חייכה לתינוקת שלי. ייתכן שזה בכלל היה החיוך הציני של אביה.

היא שאלה איך קוראים לה. עניתי. ואיך קוראים לך?

ליאן.

ליאן, את עושה בייביסיטר? יצא ששאלתי.

היא הנהנה במרץ.

יש לך ניסיון? וידאתי, אחראית שכמותי.

היא אמרה שהיא שומרת על האחים הקטנים שלה. הם בני שנה ושלוש, הוסיפה. בדיוק כמו אצלנו, חייכתי, ונקבתי גם בשמו של בני, שהיה באותה עת בגן. עוד חלק נוסף לפאזל. הנה גרושתו, נשואה מחדש ומוסיפה ללדת, והוא – תקוע אצל אימו, חיוור, מעשן ולא מגולח. רציתי לנחם אותו, נגד כיוון הזיפים.

ליאן. אני אפרת. חשבתי איך השם שלי נשמע לאוזני ילדה בגילה. אז נקבע בשבוע הבא.

מעולה, היא צהלה. אני אוהבת ילדים.

אם אבא ירשה, הוספתי כמו אישה מהוגנת.

הוא ירשה, היא קבעה בביטחון.

אני אשאל אותו בכל זאת, אמרתי בחיוך הנחמד הזה, שמחייכים לילדים מתוך רחמים וכל מהותו זורחת: זה לא לגילך.

הייתי צריכה לחצות את המסדרון ולדפוק בדלת, זה הכול. אבל ימים ארוכים דחיתי את זה. כך משכתי את הציפייה ואיתה את הפחד, ושניהם חלחלו ללילות, הקטועים ממילא בהשכמות של בכי, ולשעות שבהן ניסיתי לעבוד מהמחשב בבית. המחשבות נדדו אל מעבר למסדרון ורק רגליי נותרו מאובנות מתחת לשולחן. בנעלי בית לבוא אליו? בלבוש ביתי, כתפיים חשופות ברישול מבעד לחולצה גדולה מדי? אולי עם חולצת טריקו של בעלי, כזו שאין לטעות בה? בסוף ראיתי אותו שוב בחניה, בכניסה לבניין, ודווקא כשלבשתי ג'ינס קצת רחב וחולצה סתמית להפליא. לבוש אימהות, כזה שנכון להתלכלך בכל רגע מנזלת ופירות מעוכים. לפחות הייתי בלי הילדים.

סליחה, קראתי אחריו, סליחה.

איך לא שאלתי את ליאן לשמו של אביה?! הלקיתי את עצמי. עכשיו לא הייתה דרך אלגנטית לפנות אליו. הוא נכנס לאוטו. מזל שלא שמע את הפנייה הרופסת שלי.

התקרבתי למכונית. דפקתי על החלון. הוא הביט בי רגע ואז פתח את הדלת. הוא החזיק ניירות עישון וטבק והיה באמצע הגלגול. הרסתי לו כנראה, הוא פתח את הסיגריה והתחיל מהתחלה.

מה קורה, שכנה? הוא שאל.

הוא הביט בי ובסיגריה לסירוגין, אבל כשליקק בלשונו את קצה הנייר ריכז בי את מבטו.

הבת שלך, ליאן, נקבתי בשמה מתוך קרבה. מתוקה אמיתית. ביקשתי ממנה שתעשה לנו בייביסיטר, אם זה בסדר מבחינתך.

היא ילדה גדולה, הוא אמר.

אז זה בסדר? וידאתי.

בטח. לא יזיק לה להתחיל להרוויח כסף לעצמה.

אוקיי. התכוונתי להתרחק. אני אשלם כמה שתגיד, הוספתי, דוחקת בלי משים את בעלי מהבית. כאילו הכסף שלנו לא משותף, כאילו לא ייתכן שהוא יהיה זה שישלם לה בסוף היום.

כמה שהיא תגיד, הוא שוב חייך. עכשיו זו כבר לא הייתה ציניות, בחיוך שלו, זו הייתה התנשאות, של אב בטוח בעצמו. אבל תיזהרי, הוא הוסיף והדליק את הסיגריה, היא לא פראיירית, הבת שלי.

קבענו ליום שלישי. היא באה עם חברה, אמרה שזה באותו תשלום. החברה רק תעזור. הייתי איתן קצת, לראות שהן מסתדרות, בישלתי ארוחת ערב בזמן שהן שיחקו עם הילדים. אחר כך יצאתי לסידורים.

זה הפך להרגל. בימי השלישי הבאים היא התייצבה אחר הצהריים, לפעמים לבד ולפעמים עם חברה, לא הייתי צריכה להזכיר לה, ואני ניצלתי את הזמן לקניות בסופר, בכלבו, בחנות לחומרי יצירה. אפילו למספרה הלכתי, לטפל בשיער שכבר מזמן התארך ואיבד צורה. כשהייתי רואה את השכן היה לנו על מה לדבר: על איך בתו רחצה את הבת שלי, על הפיצה שאפתה עם הבן שלי, על כמה היא מרגישה נוח בבית שלי. שלי, שלי, שלי. תמיד הם היו "בתו" ו"ילדיי". לא היו להם עוד הורים. לא גרושתו, לא בעלי. היינו רק שנינו בעולם, משוחחים על הילדים, חולקים בהם בהתרגשות.

אבל הסוכריות הארורות. בסוף הן הרסו את הכול. בעלי הגיע הבית ומצא את הבן שלנו משוויץ באצבעותיו הדביקות, המנוקדות פירורי סוכר, פיו דחוס גומי צבעוני. סוכריות נוספות נפלו על הרצפה ורק במזל התינוקת שלנו, שעדיין זחלה, לא לכדה אותן והכניסה לפה. בעלי העיר לה, לליאן, אבל היא אפילו לא הבינה מה הבעיה, כך סיפר. כבר באותו ערב אמר לי שהוא לא מוכן שהיא תבוא אלינו יותר. כמה טיפשה את צריכה להיות, כדי לתת לילד קטן סוכריות גומי? ועוד ליד התינוקת? הוא שאל, מזועזע. היא יכלה להיחנק, אם הייתה מכניסה את זה לפה.

נחלצתי להגנתה. אתה קצת מגזים, אמרתי לו, היא לא טיפשה, עד עכשיו היא הייתה מאה אחוז.

אבל גם אני הייתי מודעת לחוסר האחריות המשווע. אם הייתי מזועזעת ממישהו זה מאביה, תהיתי מה זה מעיד עליו, שהוא מפקיר ככה את שיניה של בתו, נותן לה לקנות בלי סוף סוכריות. אף גבר נשוי לא היה נוהג כך. על מה הוא מפצה אותה, עם הגועל המתוק והקלוקל הזה.

ביליתי זמן רב, בשעת הדחת הכלים או רחצת הילדים, במניית הסיבות האפשריות לגירושין שלו. חיפשתי את הפגמים שהביאו אותו לגור אצל אימו. ונוסף על כך הייתי צריכה עכשיו לא רק להתנער ממנו, אלא גם מבתו, בלי לעורר שערורייה. היה לי הרבה על מה לחשוב. היו הרבה כלים להדיח.

דפקתי בזהירות על הדלת, בכפי התשלום על הפעם האחרונה, מעוגל כלפי מעלה, נחושה לסיים את זה יפה. היא לא פראיירית, נזכרתי בדבריו של אביה.

הוא פתח לי את הדלת בגופייה ומכנסיים קצרים. הוא נראה רזה וקצת חולה אפילו, אבל גם ברזונו הוא כיסה את הדלת למלוא אורכה ורוחבה.

מי זה? שמעתי את אימו צועקת מאחורי גבו.

שום דבר, אמא, הוא אמר. הכול בסדר.

אני חייבת לליאן כסף, אמרתי בטון מתנצל.

באתי בכוונה בשעות הבוקר, ובכל זאת התפללתי שהיא לא תצוץ מאחוריו. בהיתי בצוואר שלו, בין השפה התחתונה לבית החזה. זה מה שהיה בגובה העיניים שלי, ולא העזתי להרים אותן יותר למעלה. הייתה לו שרשרת זהב דקה, רק שרשרת, בלי תליון, שלא הבחנתי בה קודם. היא הסתבכה בשערות החזה שלו והתאפקתי לא לסדר אותה.

לא נצטרך אותה בזמן הקרוב, המשכתי, שיניתי קצת את שעות העבודה שלי –

זה בגלל הסוכריות? הוא קטע אותי. לא הייתי מוכנה.

בעלי, הוא –

בעלך אידיוט, הוא אמר. היא בסך הכול עשתה טעות. היא לא פגעה באף אחד.

שתקתי. הוא לקח את הכסף וסגר את הדלת.

בעלי אדיוט, בעלי אדיוט, חשבתי כל הלילה. לא הצלחתי להיפטר מהמחשבה. גם לא בימים ובשבועות הבאים.

הזמן חלף. שכללתי את ההתחמקות לכדי אמנות. כשהייתי רואה את השכן בזווית העין, נהגתי לרכון לתיק העגלה או לנעוץ את עיניי בקרקפתו של הילד. תמיד היה שם מה לנקות. הילדים הלכו וגדלו, ואני גדלתי איתם.

.

סמדר שטינברג היא סופרת, ביבליותרפיסטית ומלווה בתהליכי כתיבה. פרסמה סיפורים קצרים בכתב העת עמדה. בשנת 2017 הוציאה לאור את הרומן "שבע דרכים לאיבוד" (כנרת זמורה־דביר), וזכתה עליו בפרס ספיר לספר ביכורים.

 

 »  בגיליון המוסך הקודם: גיליון שכולו פרוזה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן