.
שיחה עם פרופ' רן ברקאי בעקבות צאת הספר "היו פה לפנינו: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות"
גיא פרל
.
היו פה לפנינו: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות הוא מסע מרתק בין אתרים ארכאולוגיים פרהיסטוריים בארץ ישראל – מהר פועה שבגליל העליון ועד מערת משמר באזור ים המלח; מעוּבֵּדִיָּה שבבקעת הירדן, שאליה הגיע ההומו־ארקטוס מאפריקה לפני כמיליון וחצי שנים, ועד לרוג'ום אל־הירי שברמת הגולן, שבה התקיימה לפני 6,000 שנה בלבד פעילות פולחנית שבליבה זריחת ושקיעת החמה. זהו ספר מפורט ועשיר במידע ארכאולוגי, אך נגיש לקהל הרחב ונקרא כסיפור ממש – סיפור תולדות האנושות. הוא מגולל את התהליכים המרתקים שהובילו אותנו למקום שבו אנו ניצבים כיום וחושף את שורשיהן של תופעות אקטואליות לגמרי: התחממות כדור הארץ, גזענות, היררכיות חברתיות, מבני כוח, הקפיטליזם ועוד. את הספר חיברו יחד איל חלפון, תסריטאי, במאי קולנוע ובעל תואר שני בארכאולוגיה, ורן ברקאי, פרופסור לארכאולוגיה של תקופות פרהיסטוריות החוקר ומלמד באוניברסיטת תל אביב. בין רן ברקאי לביני מתקיים קשר רציף, שראשיתו במייל מפתיע במיוחד שקבלתי ממנו לפני כשנה: רן קרא את ספרי מערה (לוקוס, 2019), שיש בו פואמה המבוססת על דיאלוג ביני לבין צייר מערות מן התקופה הפלאוליתית, וחשב שההבנות העולות ממנו בנוגע לתודעתם של אותם ציירים מהדהדות הבנות שהוא הולך ומגבש במחקרו. אותו מייל הוביל להתכתבות ארוכה, פגישות, שיתוף פעולה בהוראה, ואני מקווה שיניב פירות נוספים. לכבוד צאתו לאור של הספר החדש, נפגשתי עם רן לשיחה על הפרהיסטוריה, על תודעה, על אמנות ועל הקשר בין מעגלי אבן שיצרו הניאנדרטלים לשירתה של אלחנדרה פיסארניק.
.
שלום רן, נהניתי מן הספר הנאה רבה מאוד. רבות מדובר על חשיבות ההיסטוריה בעיצוב חיינו כאן, בהקשר של הבנת שורשי התהליכים הלאומיים והפוליטיים. אל תקופת התנ"ך, למשל, מתייחסים שוב ושוב בשיח האקטואלי. מה הרלוונטיות של הפרהיסטוריה בכלל וזו של ארץ ישראל בפרט עבורנו? מה בין אורחות חייו של הומו־ארקטוס "שהתנחל" לפני כמיליון שנה בבקעת הירדן לחיי כישראלי במזרח התיכון של המאה ה־21?
תודה, גיא. ראשית, באופן אינסטינקטיבי ורגשי, העובדה שבמקום שאנו חיים בו היום חיו בני אדם במשך מיליון וחצי שנה מטלטלת מאוד ומבהירה ש"חלקת האלוהים" הזו הייתה תמיד מקום מועדף, ללא הבדלי דת, גזע ומין. חיו כאן אנשים מאז ומעולם לא כי זה היה מקום קדוש, לא כדי להוכיח בעלות או לממש זכות, לא כי הם ברחו ממקום שבו השמידו אותם. פשוט כי זה מקום טוב לחיות בו. וזה חידוש. יש כאן כל מה שבני אדם צריכים: מים, מזון, אבנים לעשות מהן כלים, מערות ומקומות טובים תחת כיפת השמיים, מזג אוויר נחמד, ים, שקיעות מרהיבות וזריחות יפות. המקום הזה הוא לא ברירת מחדל ולא חור נידח, הוא תמיד היה מקום מועדף, ומסיבות טובות. אין עוד הרבה מקומות כאלה בעולם, עם היסטוריה אנושית עמוקה ומתמשכת כל כך. אנחנו עומדים על כתפי ענקים, על שרידי כל מה שהשאירו אלה שחיו כאן לפנינו, הרבה לפני התנ"ך. זו אדמת אבות ואימהות, אדמת הקדמונים.
שנית, ההומו־ארקטוס, אלה שיצאו מאפריקה והגיע לכאן לפני מיליון וחצי שנים, הם האבות הקדמונים הישירים שלנו (וגם של הניאנדרטלים). אנחנו קשורים אליהם בעבותות חזקים מאוד. אנחנו נושאים את הגנים שלהם, הם נמצאים בכל אחד מאיתנו. ירשנו מהם את כאבי הגב, את הידיים המוכשרות ואת כישורי ההישרדות המדהימים, ועוד חלק ניכר מהתכונות שלנו, מהאינסטינקטים שלנו ומהיכולות שלנו. והם אלה שעשו את הצעדים הראשונים בתרבות האנושית, והכול קרה כאן: הקדמונים הם אלה שבייתו את האש והתחילו לצלות בשר, צדו בעלי חיים ופיתחו איתם יחסים מורכבים, קברו את המתים שלהם במערות ובסופו של דבר גם בייתו כאן בעלי חיים וצמחים. הם אהבו, כעסו, הולידו ילדים, התרגשו ופשוט חיו. חלק גדול ממה שנקרא הטבע האנושי, או טבע האדם, עוצב והובנה על ידי בני אדם שחיו כאן במליון וחצי השנים האחרונות. הרבה מושגים שבעינינו היום נתפסים כטבעיים הם למעשה המצאות של אלה שקדמו לנו, שהתאימו את עצמם לנתוני הסביבה ויצרו מסגרות חברתיות ברבות הדורות. תפיסת הבית, חלוקת עבודה, אכילת בשר, הכנת מאכלי חלב, מאבקים טריטוריאליים, אלימות ומלחמה, אופן גידול הילדים, העברת ידע וכן הלאה – כל התפיסות האלה אינן גזירת גורל, והן עברו שינויים רבים במהלך ההיסטוריה האנושית. לא תמיד חיו אנשים כפי שאנחנו חיים היום, והנוכחות האנושית הממושכת כל כך באזורנו מאפשרת לנו להבין מה קרה. איך ומדוע תפיסות עולם השתנו, מדוע אנו חיים בבתים קבועים עשויים מאבן, מדוע אנו קוברים את מתינו, מדוע אנו מכורים לטכנולוגיה ולמה מסך מרצד מושך אותנו כל כך. בקיצור, כדי להבין את עצמנו היום אנחנו חייבים להסתכל אל העבר, אל הקדמונים שחיו כאן.
זה מעניין, כי להבדיל מרבים אחרים, שחווייתם את האנושי מעוגנת בהשתייכותם לעת החדשה על תרבותה והישגיה, אתה רואה אותנו ואת אותם קדמונים רחוקים על רצף אחד. הדבר בולט מאוד בספר, ויתרה מזה, עולה ממנו שמבחינה טכנולוגית אין ספק שהאנושות מצויה ברצף התפתחותי מאז ועד היום, אבל מבחינות רבות אחרות, ובהן איכות חיי האדם, איכות הקשרים בין בני אדם ובינם לבין הטבע, וכמובן יכולת האנושות להתקיים לאורך זמן – אנו מצויים בנסיגה מתמשכת. ״אנחנו עומדים על כתפי ענקים״, השבת לי, וגם מהספר התרשמתי שעמדתכם כלפי אבותינו הקדמונים מלאת כבוד והערכה. תוכל להרחיב בעניין זה? והאם לא מדובר בעמדה רומנטית, שעושה אידיאליזציה לגן עדן שגורשנו ממנו לבלי שוב?
רומנטי או לא רומנטי, הנתונים מדברים בעד עצמם: בני אדם, אבותינו ואימהותינו הקדומים, הצליחו לשרוד ולשגשג בעולם לא פשוט במשך מאות אלפי שנים. אם לא הם, לא היינו כאן. הם חיו כאן לפני שהחיים היו קלים (כמו שנדמה לחלק מהאנשים) ולפני שהאדם השתלט על העולם. הם היו צריכים להשיג את הכול בעצמם, לדאוג לעצמם, לדאוג לעולם. יש שפע עצום של נתונים ארכאולוגיים מחפירות בארץ ובעולם שמאפשרים לנו ללמוד ולהבין מה קרה שם. מה שקרה, להבנתי, הוא שהמין האנושי פיתח יכולת הסתגלות פנומנלית ולמד לחיות באיזון מתמיד עם הסביבה ושאר הגורמים שחיים בעולם. כולל בני אדם אחרים, כמובן. אחרת כל המסע האנושי הזה לא היה מצליח. העדויות הארכאולוגיות מלמדות על תקופות ארוכות של חידושים והמצאות, וגם על תקופות ארוכות ששום דבר לא השתנה בהן. יש רצף ששזורות בו תקופות כאלה וכאלה. התקופות שלא השתנה בהן הרבה מלמדות, לתפיסתי, על הסתגלות מושלמת לסביבה ולתנאים, ובתקופות שיש בהן שינויים, חידושים והמצאות אפשר לראות שיש צרכים חדשים. וכך או כך, הכול היה מתואם עם העולם סביבם. עם בעלי החיים, הצמחים, ההרים והנחלים. הם הכירו היטב את העולם שבו חיו וידעו שגם בעיתות שינוי וחידוש אסור להם להגזים, אסור להם לנצל יותר מדי וצריך להתנהל בתבונה. אנו רואים את זה בהרבה חברות ילידיות בנות זמננו ובכאלה שהושמדו זה לא כבר.
ולא גורשנו מגן עדן. גירשנו את עצמנו. טעינו, הגזמנו, חרגנו מהכללים. לכן הכול השתנה. למה זה קרה זו שאלה טובה. אם אפשר או אי אפשר לחזור אחורה זו גם שאלה. אני מניח שאי אפשר. יש יותר מדי אנשים בעולם, והתודעה היום לא תאפשר זאת, למרבה הצער. התנהגות מכבדת כלפי העולם אינה נוהג נפוץ כיום. אנחנו בהחלט חוזים במרוץ טכנולוגי מטורף (אני לא אוהב את המושג התפתחות, הוא שיפוטי בעיניי כלפי מה שהיה קודם לכן) ובמה שנראה כרמת חיים מתקדמת. אני לא רואה זאת כך. איבדנו המון בדרך. איבדנו שקט, שלווה, ביטחון קיומי בכל מה שסובב אותנו ובעצמנו. איבדנו את היחסים שהיו לנו עם העולם. שכחנו שאנחנו רקמה אחת חיה. ולא, בעיניי זו לא פרספקטיבה רומנטית. זו תובנה מההכרות שיש לי עם האנשים האלה באמצעות כל מה שהם הותירו אחריהם. וכן, זו הפרשנות שלי.
אני רוצה להתמקד בנושא ציורי המערות, שהוא קרוב לליבי. השאלה הראשונה, המתבקשת, היא מדוע באזורנו אין ציורי מערות מן התקופה הפלאוליתית העליונה (מלפני 45 אלף שנה ועד לפני 20 אלף שנה). מן הספר עולה שהאזור היה שוקק חיים לאורך כל הפרהיסטוריה, ונמצאו כאן שפע של ממצאים ארכאולוגים, גם מתקופה שבה באזורים אחרים ציירו במערות – ובכל זאת, ציורים אין.
נכון, גם כאן חיו אותם בני אדם מודרניים מוכשרים שחיו במקומות אחרים, ובכל זאת כאן הם לא ציירו על קירות מערות. מתסכל. אולי עוד ימצאו אצלנו ציורי מערות, מי יודע. אבל כל עוד לא ימצאו, אף אחד לא יוגיע את מוחו בשאלה למה אין ציורי מערות. כאלה הם הארכאולוגים, מתעסקים במה שיש. אני רואה את המצב קצת אחרת. אני מנסה לחבר את כל קצוות החוטים. לדעתי ציורי המערות מאירופה מייצגים ניסיון של בני האדם הקדומים להגיע אל העולם התחתון, מקור השפע, שנמצא בסוף המערה, וליצור שם קשר עם אדוני בעלי החיים שנמצאים מעבר לקיר המערה. הם טרחו להגיע לשם כי בעלי החיים הגדולים – הממותות והקרנפים – הלכו ונכחדו. בני האדם היו תלויים בבעלי החיים האלה והיו במצוקה קשה. לכן הם חדרו לעומק המערה החשוכה, במצב של חסך חושי שאולי לווה גם בהרחבת טווח התודעה בעקבות מחסור בחמצן, במטרה להעביר מסרים לישויות שאחראיות לשפע בעולם. זו תכלית הציורים לטעמי, וייתכן שכאן לא ציירו, כי כאן, שלא כמו באירופה, השפע לא פסק בפרק הזמן הזה.
טוב, נכנסנו בעובי הקורה והמערה. אתה מציע שציורי המערות נועדו בין השאר ליצירת קשר עם עולמות שמעבר לעולמות הגלויים לעין. מדובר למעשה בהתפתחות היכולת לחשיבה סימבולית במובנה העמוק ביותר? שחרור התודעה מן הקונקרטיות, מן הארציות? באחת משיחותינו אמרת לי שהשערות מעין אלו על תודעתם של הקדמונים, שעבורי כאנליטיקאי ומשורר נראות טבעיות, אינן מאפיינות את הזרם המרכזי בארכאולוגיה.
אני לא יודע אם הייתי מגדיר זאת כיכולת חשיבה סימבולית. אנחנו אולי מגדירים זאת כך, אבל אני לא ממש בטוח שכך זה היה עבור בני האדם הקדומים. נראה לי שעבורם זו הייתה חשיבה טבעית ואינטואיטיבית לחלוטין. אני חושב שהתודעה שלהם הייתה רחבה משלנו ולגמרי משוחררת מהקונקרטיות. אולי בדומה לתודעה של קבוצות ילידיות שחיו עד לא מכבר, עד ש"הציוויליזציה" המערבית חיסלה אותן לחלוטין. אני סבור שקיומם של עולמות מורכבים היה לחם חוקם של בני אדם קדומים, ותודעתם לא נזקקה לשחרור, בניגוד לתודעתנו. אני גם סבור, אגב, שיש עדויות ארכאולוגיות לכך עוד הרבה לפני ציורי המערות. למשל בתופעת ייצור העתקים של אבני יד מעצמות של פילים כבר לפני מיליון שנים, ובשימוש בנוצות של ציפורים כבר לפני כ־400 אלף שנים. כל אלה, לדעתי, נועדו לחבר בין בני אדם קדומים לעולמות האחרים, עולמות שבהם שכנו גם בעלי החיים שבני האדם היו תלויים בהם; בעת מצוקה, בעת צורך וגם בעת שגרה – לאות כבוד ושמירה על יחסים טובים – ביקשו בני האדם להעביר מסרים לישויות הללו. גם עדויות למוזיקה קיימות כבר משלבים מוקדמים, וגם מוזיקה, לדעתי, הייתה עשויה לשמש ככלי לימינלי למעבר בין עולמות.
ואכן, התודעה של רוב הארכאולוגים היא תודעה מערבית מודרנית שלא מותירה מקום לטווחי תודעה נרחבים יותר. לא אצלם עצמם ולא אצל מושאי מחקרם. הם מתייחסים בדרך כלל אל בני האדם הקדומים כיצורים שהיו עסוקים בהישרדות בסיסית ותו לא. קמו בבוקר, צדו, מילאו את הבטן, הלכו לישון וחוזר חלילה. שום דבר מעבר לזה.
מדבריך עולה שיש עדויות להרחבת תודעה שכזאת מתקופות קדומות בהרבה לציורי המערות מן התקופה הפלאוליתית, ואני מסיק מכך שאינך מסכים עם ההגדרה הרווחת של ציירי המערות כאמנים הראשונים.
נכון. ראשית לעניין הראשוניות. הזכרתי דוגמאות קדומות בהרבה, שמשמעותן שנויה במחלוקת. מה שלא שנוי במחלוקת הוא מערה בצרפת, מערת ברוּניקֵל, שבעומקה נמצאו מעגלים שנבנו ממשקעי מערות לפני כ־170 אלף שנים. אז חיו בצרפת באופן מובהק רק ניאנדרטלים, ולכן ברור שהרבה לפני בני אדם מודרנים חדרו ניאנדרטלים למעמקי מערות ועשו שם מעשים מסתוריים שאין להם כל הסבר מעשי, פרקטי. שנית, לעניין היותם אמנים, אני לא חושב שההגדרה אמנים הולמת אותם. הם היו אנשים בעלי יכולות לעבור בין העולמות, לעשות מסעות אסטרליים, ואני מניח שציורי המערות הם ביטוי של חזיונות שראו במהלך הרחבת מצבי התודעה שלהם. לכן אני חושב שההגדרה אמנים מפספסת את העיקר. אני חושב שהמונח אמנות הוא מונח מודרני שבא לענות על הצרכים שלנו או על ההרגלים שלנו, שגם אנחנו לא תמיד יודעים להסביר. אני לא חושב שיש אמנות לשם אמנות. מה שאנחנו קוראים לו אמנות הוא משהו אחר בעיניי, ואני שואב השראה מהמסה הפילוסופית של אלדוס הקסלי, "עדן ושאול".
כל הדברים ש"עושים לנו נעים" בעין, בלב, במוח ובנשמה פועלים על מקומות בתודעה של בני האדם. מקומות שמייחלים למשהו מוכר, משהו שיהדהד כתזכורת למקומות מוכרים, עולמות מוכרים, חיבורים מוכרים. אני חושב שייצוגים חזותיים ואסתטיים פועלים על המקומות האלה. הם מהדהדים תופעות שצרובות בזיכרון הקולקטיבי שלנו, בלא־מודע שלנו, וגם במודע שלנו. הם מפעילים אותנו, כבני אדם, לפעמים בצורה אוניברסלית. אנחנו נמשכים אליהם כי הם נקשרים אצלנו למקומות שהיינו בהם, בתודעה כמובן. מקומות טובים, מוכרים, בעלי משמעות. אני חושב שזו המשמעות של מה שאנחנו מכנים אמנות עבור בני אדם קדומים וחברות ילידיות. אולי זו גם האמנות שאנחנו חווים היום בלי לשים לב לכך, ואולי אני טועה, כמובן.
אני מסכים עם חלק מדבריך. יש הגדרות שונות לאמנות, וחלקן דווקא עולות בקנה אחד עם מה שייחסת ליוצרים הקדמונים, ולכן אני רואה בהם אמנים גדולים ועמוקים. לתפיסתי האמנות שלהם, אכן, לאו דווקא נועדה "לעשות נעים", גם לא לרגש או להביע רגש – הרי רוב ציורי הקיר צוירו במעמקיהן הבלתי נגישים של מערות ולא נועדו לעיני קהל כלשהו. לדעתי חלק מתפקידה של האמנות כיום דומה לדברים שייחסת לקדמונים: לחבר אותנו אל מה שבלעדיה נותר מחוץ לטווח התודעה שלנו. זה נכון לגבי כל אמנות, אבל בוא נדבר רגע על שירה. עבורי, שירה במיטבה לא "עושה נעים", לא מביעה רגש ולא מרגשת, אלא חותרת באמצעות השפה מתחת לשפה ומהדהדת מרחבי תודעה ומשמעות שבלעדיה היו בלתי נגישים. כשאלחנדרה פיסארניק כותבת "כְּשֶׁהַלַּיְלָה יִהְיֶה זִכְרוֹנִי / זִכְרוֹנִי יִהְיֶה הַלַּיְלָה" היא מתייחסת אל מה שאינו ניתן להשגה באמצעות המחשבה והשפה הרגילה, אבל ייתכן שבוני המעגלים במחשכי מערת ברוניקל נגעו בו, גם אם לא היה בשפתם מושג שהתייחס אל "עולם הרוחות" השמאני, "השאול" המיתולוגי או ה־nigredo (מונח ששאלה הפסיכולוגיה האנליטית מן האלכימיה), וגם אם לא היו להם מחשבות על התמזגות עם האפלה הנצחית. הפסיכואנליזה מתייחסת בשפתה אל אזורים משיקים כשהיא מדברת, למשל, על "חרדת איון", "אימה נטולת שם" ובמקרים אחרים – פשוט על דיכאון. לדעתי אין דרך למתוח גבול ברור בין חלק מהאמניות והאמנים לבין מה שבתרבויות הקדם־מודרניות היינו מתארים כשמאנים ושמאניות: אלו גם אלו עוסקים בתיווך בין שכבות של התודעה, הן ברמה האישית והן ברמה התרבותית, כלומר עבור התרבות בכללותה. כשמרינה אברמוביץ׳ מזמינה אותנו להכניס את כפות רגלינו לכפכפים עצומים עשויים מקווארץ ולצאת לדרך בעיניים עצומות, היא נכנסת לנעליה (תרתי משמע) של השמאנית ממערת חילזון. שנדבר עליה קצת?
השמאנית ממערת חילזון היא דוגמה טובה. במערת חילזון מצאה פרופ' ליאור גרוסמן קבורה של אישה מבוגרת וגיבנת מלפני כ־12 אלף שנים. היא נקברה במערה מיוחדת, שעוצבה במיוחד לשם כך, עם המון חפצים בעלי משמעות עבור אותה תרבות: תשעים שריוני צב, כנף של עיט, אגן של פנתר, שני נחשים, רגל של אדם אחר, אבנים שנאספו במיוחד ועוד שפע של דברים מיוחדים. הקהילה השקיעה בה ובמערה שבה נקברה. היה לה תפקיד חשוב מאוד בקהילה. היא אחת מאלה שחיברו אותם אל העולמות האחרים. אין תפקיד חשוב מזה. היא עוד דוגמה לכך שהייתה להם תפיסה שאנחנו יכולים לקרוא לה פילוסופית. בוודאי אקו־פילוסופית. אני חושב שהם הבינו הבן היטב, טוב הרבה יותר מאיתנו, את מקומם בעולם, את השפעתם על העולם ואת אופן ההתנהגות הנדרש והמצופה מהם כדי להמשיך לחיות בעולם טוב. העולם שהם הכירו. נראה לי שחלק גדול מזמנם היה מוקדש ל"עשיית הדבר הנכון" מבחינת ההתנהגות המצופה מבני אדם בעולם. לשם היו מכוונים מעשיהם, לשם היו מכוונות היצירות שאנחנו מכנים אמנות, ולדעתי בזה הם היו עסוקים באופן אובססיבי לגמרי. בדאגה שעולמם לא ישתנה. בשמירה על יחסיהם עם שאר הדברים בעולם. ציורי המערות, למשל, לא נועדו לתפיסתי לשם גילוי רבדים נסתרים וחבויים בנפש האדם. כמו שאמרתי, אני חושב שהתודעה שלהם הייתה רחבה משלנו והם הכירו את המרחבים הנסתרים הללו. הייצוגים החזותיים נבעו מתוך הראייה הפנימית שלהם, within vision, ולכן הם רוויים דגמים אֶנְטוֹפְּטיים, כלומר דגמים אוניברסליים שנחזים בתוך התודעה, לא מבחוץ, במצבי תודעה משתנים, למשל דגם אדרת דג או מעגלים קונצנטריים. הייצוגים הללו היו חלק הכרחי במסע בין העולמות ובהעברת מסרים אל העולם העליון והתחתון, לדעתי, ולא בהכרח חלק ממסע גילוי עצמי. אני נוטה לחשוב שאת עצמם הם הכירו היטב. כמו מרינה אברמוביץ', גם הם עשו שימוש בחומרים בעלי משמעות כדי להתחבר לעצמם ולמקורות האדם והעולם, כדי להיכנס למצבי התודעה המתאימים ולמסעות התודעתיים הנחוצים להם לחיבור שלהם לעולם, לעולמות. אני מניח שלא הייתה להם בעיה עם עצמם. הם לא היו מסובכים כמונו במובן הזה, לא שיגעו אותם כמו ששיגעו אותנו. אני חושב שהם הבינו היטב את מקומם בעולם, את מהותם ואת מי שהם באמת. ועל כן אני לא חושב שהיו להם הפתעות בנוגע לעצמם. הם היו מוטרדים בעיקר בנוגע ליחסים שלהם עם העולם, ולשם הכול מכוון, לדעתי. אני גם לא חושב שהם היו זקוקים להמשגה מיוחדת באמצעות מילים. אני מניח שהכול היה ברור ונהיר להם באופן אינטואיטיבי. ככה זה כשאתה גדל בקבוצה ילידית, שבה אתה חשוף מגיל צעיר לכל הסודות ולכל הלכי הרוח ולוקח חלק פעיל בכל מה שקורה – בציד, בהכנת המזון וגם בטקסים ובפעילויות החברתיות והרוחניות. אני לא חושב שהם היו זקוקים לכל המלל שאנחנו מורגלים בו בניסיון להבין את עצמנו. ועל דיכאון נראה לי שבכלל אין מה לדבר. איזו סיבה הייתה להם להיות בדיכאון? הם לא עמדו בציפיות של החברה וההורים? הם לא היו הישגיים מספיק? מישהו התעלל בהם בילדותם? לא נראה לי.
לשנינו אין מושג אם הם היו בדיכאון במובנו הקליני, ואין לנו מידע על רמות הסרוטונין שלהם. מבחינתי, אחד הגורמים לתחושה שהאדם המודרני יכנה דיכאון היא התעוררות של אזור נפשי ארכיטיפי הכרוך במה שבמיתולוגיות רבות מכונה שאול. אני משער שהם הכירו את השאול, משום שכתינוקות בני יומם הם הכירו פחד, אַיִן, רִיק, רעב, חושך, וכבוגרים הצטרפו אל כל אלו תודעת המוות, או תחושות מורכבות שעוררה התייצבות אל מול אפלת מערה שנחוותה כאין־סופית. אני לא חושב שההרמוניה שהם ללא ספק חיו בה סיפקה להם הגנה מלאה מכל זה. כשהם נכנסו למערת ברוניקל, ואולי ניסו לגעת בזה בדרך כלשהי, אולי אפילו לפעול על זה, זו לא הייתה התעסקות נפשית, כשם שזו לא הייתה התעסקות חוץ־נפשית, וזאת משום שלא התקיימה עבורם – לדעת שנינו – ההפרדה המודרנית בין פנימי־סובייקטיבי־פסיכולוגי לבין חיצוני־אובייקטיבי־מציאותי.
נישאר חלוקים. אני חושב שתפיסת העולם שלהם ואורחות חייהם בהחלט סיפקו להם הגנה מפני מה שאתה קורא לו "כל זה". אני גם נוטה לחשוב שהם לא חששו מהמוות, וזה לא מאוד מוזר. אני חושב שגם בנוגע למוות הייתה להם תודעה שונה משלנו. יש גם לא מעט חברות ילידיות ולא ילידיות כיום שתפיסת המוות שלהם שונה מזו שנהוגה אצלנו, במה שמכונה העולם המערבי המודרני, או נכון יותר העולם הדתי, עולם של שכר ועונש, עולם של מניפולציה. מדוע לחשוש מפני המוות, כשאתה חי בעולם שאתה סומך בו על כל גורם, חי בביטחון מלא ביכולות שלך ושל הקבוצה שלך להתקיים וביכולתו של העולם לקיים אותך, מנהל יחסים של הדדיות עם כל בני האדם והגורמים האחרים בעולם ולא חי בתחושת עליונות על העולם או הפרדה בינך ובין העולם? בחברות ילידיות רבות התפיסה היא שבני האדם היו פעם פילים, עצים או לווייתנים, ויחזרו להיות כאלה. והפילים, העצים והלווייתנים יחזרו להיות בני אדם. יש ממשק בין כל הגורמים בעולם ואין ביניהם הפרדה. וכן, יש רגעי פחד ומחסור ואפילו מוות אלים. אך כל אלה לא מאפילים, לדעתי, על תחושת הביטחון, ההכרות והשקט. כן, שקט. שקט שנובע מאינטימיות, מכך שגדלת לעולם שאתה מכיר לפני ולפנים ומכך שאתה יודע שאם תעשה את הדבר הנכון, תנהג בעולם בכבוד ותכבד את הכללים המוכרים מאז ומעולם, השמש תמשיך לזרוח והעולם יחייך אליך. נכון, לא תמיד זה עבד, אבל לאורך מיליוני שנות קיום המין האנושי זה היה לדעתי הלך הרוח. לפעמים, מחשבה באמת יוצרת מציאות.
איך אמרת, נישאר חלוקים, זה הכיף בשיחות שלנו. עשרים שנה חפרת במערת קֶסֶם, מערה שנתגלתה במקרה, לא רחוק מכפר קאסם, ובכל הנוגע לחקר הפרהיסטוריה היא נחשבת כיום לאחת התגליות החשובות בעולם. ברוח השיחה שקיימנו בינינו, אולי תוכל לחלוק עם הקוראות והקוראים הבנה כלשהי, רלוונטית לחיינו כאן, שהגעת אליה בעקבות מחקרך המקיף בקסם?
הבחירה קשה, יש שם כל כך הרבה התנהגויות מרתקות ומלמדות. אבל הנה אחת: מִחזור. כבר לפני 400 אלף שנים בני אדם קדומים ליד ראש העין מחזרו כמעט הכול. כלי צור, אבנים, עצמות של בעלי חיים. והם עשו זאת לא כי חָסַר להם משהו, או בעקבות מסע פרסום לקידום המִחזור. הם עשו זאת כי בלב תפיסת העולם שלהם הייתה המנטרה nothing is wasted. צריך להתייחס בכבוד לכל דבר שמשתמשים בו, להשתמש בו ולמחזר אותו עד הקצה, כי זו התנהגות מכבדת כלפי העולם. זה עבד מאות אלפי שנים, ואולי יעבוד גם עבורנו אם נשכיל לעשות זאת מבפנים, באמת.
הפעם אני מסכים איתך לגמרי, זה באמת לא ייאמן – מִחזור ממקום של תחושה והבנה עמוקה, ללא כל קשר להבנה מדעית־רציונאלית לגבי התחממות כדור הארץ וכיוצא בזה. תודה רן. כרגיל, נהניתי מכל רגע.
.
גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.
.
איל חלפון, רן ברקאי, "היו פה לפנינו: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות", כנרת זמורה־דביר, 2021.
.
.
» "המשורר, השמאן ושומרי הסף": צילה זן־בר צור קוראת בספרו של גיא פרל, "מערה"
» במדור שיחה בגיליון קודם של המוסך: עדי יותם בריאיון עם הסופר שמעון אדף
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
