.
שלושה קטעים מתוך "פרפרי החול"
מאיה בז׳רנו
.
27–28 ביולי 2004
כפר מנחם – תצפיות על כלב בבריכה
רצונו של כלב כבודו
האם העניין שווה את המאמץ לכתוב אותו? ודאי שכן – ערכו של העניין נמדד בסיפוק הצורך הקיומי, איזה נפח של כלום, של תהום ותרדמה הוא מכסה וממלא ומנחם. פניו של רינו צרור בטלוויזיה מלאות חשיבות ודאגה לעניינים שמעסיקים וצריכים להעסיק ראשי מדינה וחברה שלמה: סבל ועוני ומצוקה, ייאוש ומחסור זעם כאב עלבון, התאבדות שנכשלה התאבדות שהצליחה, ואני – עם כלב פקינזי שחור קטנטן, כדור צמר חמוד שבקושי מתנשא מעל הדשא היפה המטופח סביב הבריכה המקסימה של כפר מנחם. בשביל המציל הוא ללא ספק מטרד קטן, אבל בשבילי הוא היה מקור לשעשוע ולצחוק. צפיתי בו מרחוק תוך שכיבה על הבטן וברקע האיסור הפורמלי של תקנון הבריכה: אין להכניס בעלי חיים לשטח הבריכה. אבל לא לקחתי את זה כאיסור חמור במיוחד ונכנסתי ללא היסוס עם קלואי המתוקה לרחבת הדשא הגדולה והמגודרת היטב. מוקפת בדקלים ושיחי הרדוף הנחלים הוורוד ועוד עצים יפים שהטילו צל על הדשא המקיף את הבריכה. המציל בירך אותי לשלום גברת והעיר על קלואי משהו, אבל נו טוב ויתר לנו, בתנאי שתהיה קשורה לידי כל הזמן, רק הפעם הזאת. וכך נמצאתי שרועה בהסבה על כיסא הפלסטיק הרחב והנוח, אחד מרבים שפוזרו לרווחת המתרחצים, לולאת הרצועה של קלואי מושחלת סביב אחת מרגלי הכיסא הלבן והיא מצייתת ויושבת בשקט. ואז הופיע הוא – למראית עין כלב קטן כפי שתיארתי קודם, לא מזיק וחמוד, זנבו מונף בגאון והוא מתגלגל לו ומהדס. המציל זינק כמובן לעברו, תופס אותו ומרים בידיו ושואל מי הבעלים מי הבעלים? אבל אין תשובה ומסתבר שאין דבר כזה, הכלב הזה עוד יוכיח שהוא הבעלים של עצמו. וכל מה שהתרחש מאותו רגע היה מעין סרטון פעולה חביב ומצחיק למדי.
איפה הגברת של הכלבלב? הגברת בלי הכלבלב ממש לא חשובה כרגע, כי כאן הכלב הוא גיבור המערכה, כבר ציינתי שהוא היה כלב למראית עין, כי לפי התנהגותו ואופן התגלגלותו הוא היה יצור מאוד בטוח בעצמו, החלטי ונחוש להישאר על מקומו. המציל המסכן קם להוציאו ולגרשו ונראה מרוצה מאוד כשהצליח לסלקו אל מחוץ לשער ולנעול אותו אחריו. אבל לא עברו דקה או דקותיים והכלבלב השתרבב לו מתחת לשער בלי שהמציל יבחין בכך ונראה מרוצה מאוד, כמעט בחיוך יהיר. הוא התקרב ללא פחד למציל ונעמד מולו. המציל כבר התיישב והחל להתארגן לארוחת הצהריים שלו, מן הסתם היה רעב למדי כי השולחן הקטן שלפניו היה עמוס בקופסאות וכריכים. היצור שנראה ככלב לא היה כנראה כלב רגיל כמו שאומרים, not at all, ואז הגיע ניסיון שני מצד המציל המסכן, והפעם רציני יותר – הוא קם מסעודתו והשאיר את הכריך על השולחן, נטל את הכלבלב בסבלנות רבה, יש לומר, כשבטנו נלחצת בכף ידו כמו כרית פרווה שחורה מבהיקה, והכלב לא התנגד, והתמסר למחווה הזו ברכות. הפעם הוא נידון להרחקה מן השער האחר של הבריכה, שער מגודר גדול. המציל יצא איתו החוצה והתרחק מהפתח, עבר את שביל העפר הרחב והניח את הכלבלב בין שיחים מאובקים ליד שורת הבתים שמנגד.
אכן גזר דין נחרץ. הכלב עלול ללכת לאיבוד. דאגתי לו, ומאחר שישבתי סמוך לצד זה של הגדר, החלק המרוחק יותר מהמרכז, יכולתי לעקוב אחר מסלול הליכתו. הוא נראה מגשש ומרחרח את גדר הבריכה מצידה החיצוני, כמו נמשך אל ריח המים וצינתם, לריח הדשא הירוק, אבל לא מצא את הפתח הנכסף. קלואי קמה לעברו והשניים החליפו נשיקות ורחרוחים מבעד לגדר המחוררת. הם גרגרו, קלואי התרגשה אבל הוא ויתר והמשיך לאורך הגדר מעברה השני החיצוני עד שהגיע לשער הגדול הראשי וכמובן שוב הכניס את ראשו הקטן והשתרבב פנימה לשטח הבריכה. זה היה כה החלטי וחינני – לא כלב היה זה אלא גלגול של ילד שברח מהגן ומהוריו לחפש לו חברים חדשים, אבל מאין הגיע ומי הם אדוניו? הכלב התהלך לו על הדשא והתעקש להתייצב מול המציל שכבר עמד לסיים את ארוחתו, ולא חשש כלל. הספקתי להחליף איתו מבטים נוצצים ולקלוט את פיו ואפו הפחוסים, את שיני הלסת העליונה שבלטו וכיסו קצת את הלסת התחתונה בצורה מצחיקה כמו דג. הוא נעמד בגלוי בלי להסתתר מעיני מציל, הלה כבר נואש ממנו ולא ניסה להרחיקו שוב משטח הבריכה.
הכלב השתטח לרגליו, חיכה ודאי לאיזה נתח של לחם או נקניק או מה שלא יהיה ונראה זחוח דעת ממש. מרחוק היו תנועותיו מלאות חן גם כשישב וראשו נישא סנטימטרים ספורים מעל הדשא ואז כנראה הפסקתי לרגע לעקוב אחריו, חברים הגיעו והקיפו את המציל, הוא קם והכלב היה שם למרגלותיו וברגע של הסח קריאה או נמנום קל הכלב נעלם. חיפשתי אותו, אולי יגיח מאיזה פתח שוב, אבל הכלבלב השחור החמוד והחצוף לא נראה בשום מקום, מן הסתם נלקח על ידי אדוניו או גבירתו. איך אפשר לוותר על יצור שכזה.
השהייה בכפר מנחם נעמה לי מאוד לאחר שהוחלט כי אישאר ביום ג' כולו, ט' באב, לבד עם קלואי כשאליעזר נוסע לענייניו ויחזור בערב. אני מטפלת בהפשרת המקרר "קור־עוז", דגם ישן מאוד הפועל בקירור עם קרח. אליעזר מציע להשאירו מנותק בנסיעתו לחו"ל לשלושה ימים. טוב שמנעתי זאת ממנו – כמויות הקרח המפשיר היו מציפות את כל החדר. אני מרגישה כאישה חברה שמביאה תועלת וסדר. האהבה מתועלת למעשים של ניקוי המקרר, קניות במרכולית, בלשון המקום: חצילים פיקנטיים, גבינת סימפוניה, לחם דגנים, שלוש בננות, שלוש עגבניות, לימונים ואבוקדו. יותר מדי? בהחלט לא. אליעזר היה מרוצה שהכנתי לו ארוחת ערב, כמובן לא אחרי שרבתי איתו על חוסר התזמון מצידו. הקריאה ב"הסערה" של שייקספיר העסיקה אותי רוב היום, כמו כן הקריאה במגילת איכה.
.
*
.
29 באוקטובר 2004
להנחות סדנת שירה
"לעולם איני שוכח את מה שאני מרגיש"
(פרננדו פסואה, מתוך ספר האי נחת)
.
מיוזעת, חום רב מציף את גופי, את פניי – איזו צניחה במורד תלול של פנימיות, אין לי אחיזה. מתח ומועקה מעוצמת האחריות – בסך הכול להנחות סדנת שירה. בעצם שתיים. ומכאן הפחד והחרדה, מהרגע של עמידה בכיתה בחיקו של מוסד. נוכחותו של מוסד. מין מורא מפני חשיפת קלוני, ריקותי, היותי קליפה בלבד, זיוף, כי אין בי דבר לתת וללמד. כמו בעל חנות שפותח את החנות והנה היא ריקה. אבל החרדה אינה מפני הערכה שלילית, לא בזה העניין, החרדה שנתקפתי בה לפתע מול התאריך הנקוב ההולך ומתקרב שבו אעמוד ואצטרך ללמד שירה היא ממקום אחר.
כאוס גדול, רעש עצום, ערבוביה של טקסטים, נוכחותם של שירים, המון שירים של משוררים, קולות ואפשרויות רבות מדי מציפים את מחשבותיי ועליי לדלות משם ולעשות גבולות, לבחור שירים, כלומר משוררים מסוימים, לבנות מהלך משמעותי לתלמידים שאיני מכירה, לתפור חליפה לאנשים שאת מידותיהם איני יודעת, כאילו למצוא את כולם בתוכי, בנפשי, בביוגרפיה הכותבת שלי. לכן ההחלטה להתחיל בשיחה, לספר, לומר, לדבר. לא להרצות, לא לדקלם או לקרוא מהכתוב. ללחוש את עצמי כמי שהתנסתה במשהו שהם התנסו בו גם, ויכולים לשתף. הדבר קיבל אישור ממסדי של משהו בעל ערך. וזה אכן קרה. דיברתי על הכרחיות השירה והרצון השירי וההתכוונות. הטלת הספק בכל יציאה לדרך חדשה, השלילה והחיוב.
בסוף בחרתי לפתוח בשירו של אצ"ג, "שיר נס השיר", הנפלא באמת, שמחזק את הרגשתי הזו, ואז "שיר העוגבר" של אצ"ג, שירו של ויזלטיר על החתול דאדא, וגם פסואה האהוב עליי: "מהחלון הגבוה ביותר". ואחר כך הדברים הסתדרו.
..
*
.
25–26 במרץ 2005
ימי אביב בכפר מנחם
ימים לבנים וענוגים, ימים לבנים, ארוכים, כתבה לאה גולדברג ומיד ראיתי אפרים רחבים, שדות וברווזים ונהר ובקתות במקום רחוק, כמו תמונה של צייר מת.
היינו בתוך תלמים חרושים, אדמה תחוחה דשנה בין שתילי חומוס חיוורים, כדורים מסולסלים של עלים כגזירי נייר צבעוניים, רק בירוק וחום, רק ירוק וירוק וחום כמו קפה מגורען ענק. מנגד עמדה השקמה המבוקעת הקשישה, שכבר בקושי הסכימה לקבל אורחים חדשים. יצור מעוות חסר צוואר אבל מלא הוד, מין שקמה. היינו ארבעתנו בשדה: במבי, המכונה ג'וק, מרקד ומקפץ מבהיק בצבעו החום, זעיר ממדים – שהוא בעצם כלבלב חמוד, שנולד מראשו וליבו הבודד של אליעזר כהרהור שלוח רסן למרחקים; קלואי, הכלבה שלי החומה הקשישה שהבעתה ככבשה רחומה; אני ואליעזר – ארבעה קודקודי מצולע השלמוּת. לרגע שכבר חלף לנצח ונניח שהוא בכל זאת יחזור בדיוק באותו הרכב ובאותו מקום, זו תהיה נשיקה חוזרת, נשיקת נצח קטן אחד לנצח שני, כי חיינו מלאים כך בנצחים רוטטים חולפים של מופעים – מופעינו. להתבונן בהם ולהתמוגג מאושר. או מבושה.
.
״פרפרי החול" הם יומניה הפואטיים של בז'רנו, שבהם היא כותבת זיכרונות ורשמים, שירים, הערות על ספרים, סרטים ועוד. קטעים מתוכם התפרסמו בגיליונות 41 ו־85 של המוסך.
.
מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. עבדה בספריית בית אריאלה עד פרישתה בשנת 2011. לאחרונה ראה אור הספר ״עיבוד נתונים 0-1״, המכנס את כל שירי "עיבוד נתונים", שהתפרסמו בין השנים 1978–1987, בתוספת מסה מאת דורין מרגלית (כרמל, 2021).
.
» עוד קצר, בגיליון קודם של המוסך: סיפור קצר מאת חבצלת שפירא
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
