הַמּוּסָךְ – 19.09.21

"בלילות ישבה על המפות והספרים, תכננה את המסלול למחר וחישבה תקציב יומי, בזמן שהוא שכב עם הילדים בחדר מלא מזרנים וסיפר להם סיפורים עד שנרדמו."

"'יופי לךָ,' ליקק את שפתיו באיטיות מצד לצד, 'ואללה יצא יפה. וגם זה יתאים לךָ,' וכבר היו עפעפיו ספוגים בגוונים של תכלת וטורקיז ומיד גם ירקרק, בוהה במגש הצבעים המרצד למולו, ורצונו להפסיק את כל זה תכף ומיד שוכך."

"היא קרסה לתוך הספה, הניחה את רגליה הנתונות במגפי ברך על שולחן הקפה שלנו והשתמשה בדוחות המס שלי כבמניפה. דוד התחיל לבכות ברגע שרונית התיישבה לידינו. 'איזה גיל מבאס,' היא אמרה בקמיטת אף."

"אם עכשיו פתאום הוא גבר אנה היא באה. אליו? ומה זה אליו ואיפה זה ומי בו יקבל את פניה? הנער שמצא רגע של עוז בחשכת מכונית, או גבר חדש שאינה מכירה? מפניו פחדה."

"נומי קמה על רגליה. מים טפטפו ממנה לרצפה המחוספסת שהכאיבה ברגליים. היא הלכה לכיסא הנוח הצהוב. אסור לה לדבר עם זרים, אבל בבית הלוחם כולם כמו משפחה, אבא אומר תמיד."

"הוא עמד מול הדלת יותר מדקה עד שהיא פתחה לו, וניסה לחשוב מה זה אומר שהתמהמהה כל כך, אם שוב ניסתה להרגיז אותו, אם זה חשוב לה או שזה לא חשוב לה, ואם בכלל זה אומר משהו, ובאופן כללי מה קורה בתוך הראש שלה."

"את שואלת אותה כמה פעמים ביום היא מטלפנת לאחיה והיא עונה: ארבע או חמש פעמים ביום. על פניה את רואה שכבר אמרו לה שאין זה מומלץ. את מבינה שאחיה אינו עונה."