.

יום מושלם לבית הלוחם

לירון וקסמן־ראובן

מוקדש לי' ולא', בהוקרה על ההשראה ועל האומץ

.

נומי הניחה את הספר הפתוח על הבטן. אוף משעמם. היא לקחה ענב מהקופסה, פיצחה אותו בין השיניים והמיץ המתוק התפוצץ לה בפה. אוף, חם ומשעמם, משעמם וחם. אם רק הייתה יכולה להיכנס לבריכה. איש שישב על אחד מכיסאות הנוח לידה פרם במיומנות את הרצועות שחיברו את התותבת לגדם. היא ידעה שבבית הלוחם אסור לנעוץ עיניים, אבל לעיניים היה רצון משלהן. האיש חייך והיא מיהרה להסיט את מבטה לקופסת הפלסטיק שהייתה מלאה בענבים ירוקים ונוצצים ובחרה לעצמה את הענב המושלם. כשהעזה שוב להציץ כבר עמדה הפרוטזה בפני עצמה, גרובה בגרב עם פסים כחולים ונעולה בנעל ספורט לבנה. היא הכניסה את הענב שכבר לא היה קר לפה. האיש התרומם בעזרת קביים ודידה בקפיצות מיומנות לכיוון הבריכה התכולה הגדולה. בבית הלוחם לכל אחד היה חסר משהו – אוזן, יד, עין, עור. לאבא שלה היו חסרים פס רחב של שריר מהכתף עד המרפק והריאה. כששאלו אותו אמר שנפצע בגילוח, אבל סבתא לילי סיפרה לה שהוא נפצע מרסיסים של פגז במלחמת יום הכיפורים וזה עוד מזל, כי במלחמה ההיא אפשר היה רק להיפצע או להפוך לתמונה במסדרון. "אף אחד לא יצא בחתיכה אחת," אמרה סבתא לילי והגישה לה באנחה פלח תפוח.

האיש השעין את הקביים על הגדר ונומי פוצצה עוד ענב בתוך הפה. הוא קפץ בקפיצות קטנות וזהירות לכיוון הבריכה, התיישב בתנופה והדף את עצמו לתוך המים שניתזו נוצצים באוויר. החום העיק עליה. היא הניחה את הספר בתיק הבריכה, קמה והמגבת שעליה נשרה. היא הניחה אותה על כיסא הנוח והלכה לבריכה. רצפת האבנים הקטנות הייתה לוהטת ודוקרת והיא דילגה מרגל לרגל. אבא הלך עם אחותה לראות סרט באולם ההקרנה.

"אני לא באה!"

"זה של דיסני, פעם…"

"זה של תינוקות!"

אחותה הנודניקית הוציאה לה לשון, והיא התאפקה לא להוציא חזרה.

"אני לא חייבת!"

"נו!!!" אמרה הנודניקית וניסתה לדחוף לאבא את הרגל, שילכו כבר.

"אבל את לא נכנסת למים לבד, אוקיי?"

"אוווףףףף, למה אני תמיד בעונש בגללה?"

אבא הרים את הנודניקית בזרועותיו הרחבות. היא חייכה לעבר נומי חיוך ניצחון.

אבא התחיל ללכת בצעדים גדולים לכיוון הבניין הראשי. "את יכולה לקרוא ספר או ללכת לגן משחקים," אמר והגדיל את צעדיו. היא הטילה את עצמה בזעם על כיסא הנוח הצהוב, "אווווף!!!!!"

היא תשב על הקצה ותרטיב רק את הרגליים, זה לא נקרא להיכנס. היא התיישבה על הסף ליד מצופי מסלול השחייה. המים היו קרים וציננו אותה קצת, היא בעטה בהם רגל־רגל וטיפות נוצצות התרוננו באוויר. ילדים בתוך המים השפריצו אחד על השני וצווחו בהנאה. האיש בלי הרגל הגיע חזרה למעקה ועצר מתנשם. נומי הביטה בו.

"גם אתה מכיפור?"

הוא חייך והמשיך להתנשם עוד קצת. "למה גבירתי שואלת?" שאל כשהצליח שוב לדבר. היא בעטה בשתי הרגליים יחד ושפריץ חזק של מים זוהרים מילא את האוויר.

"כי אם זה מכיפור יש לך מזל."

"ואיך בדיוק לאבד רגל זה מזל, גבירתי הצעירה?" הוא מילא את כפות ידיו במים והרטיב את ראשו המגולח.

"סבתא לילי אומרת שבכיפור רק להיפצע ולא להפוך לתמונה במסדרון זה היה ממש מזל."

"אני מבין," אמר והסיר את משקפי השחייה עם העדשות הכהות ונראה פחות כמו חייזר.

"זה מלבנון."

"וחוץ מהרגל?"

הוא חייך והיו לו המון קמטים קטנים ליד העיניים.

"זה לא מספיק לגברתי?"

אמר והדף את מעקה הבריכה ברגלו האחת ויצא לשחות בריכה נוספת. נומי הביטה ברגל שבעטה במים ובשנייה שהתפתלה כמו דג גדול בלי זנב.

"חגי," אמר האיש כשחזר אחרי הבריכה ואז המשיך להחזיר לעצמו את הנשימה.

"נומי," אמרה בלי לחשוב. "זאת אומרת נעמי," תיקנה מהר.

"נעים להכיר נומי־נעמי," אמר והדגיש את העין. היא הקפיצה רסיסי מים בבעיטות קטנות והסתכלה בריכוז בטיפות הנוצצות בשמש, יכול להיות שעוד כואב לו?

"איך את עם סודות נומי־נעמי?"

היא הנהנה.

"פעם היה לווייתן בבית הלוחם."

היא הסתובבה בבת אחת, קמט הריכוז עוד נשאר בין עיניה.

"אתה משקר."

"את צודקת," הוא חייך ואז נעלם לרגע ועלה מתוך המים עטור טיפות. "עברת את בדיקת הערנות, אבל יש דגים."

"באמת?" מבטה נמשך לסרוק את המים הצלולים המנצנצים. משהו דגדג לה בכף הרגל והיא משכה אותה בבהלה.

חגי הבליע חיוך ואמר כבדרך אגב: "הם יוצאים רק בשבת, אבל לא כל אחד יכול לראות אותם, ובטח שלא מבחוץ." הוא נשכב לאחור, הדף את המעקה ברגלו האחת והפליג לבריכה נוספת, הפעם בשחיית גב.

נומי קמה על רגליה. מים טפטפו ממנה לרצפה המחוספסת שהכאיבה ברגליים. היא הלכה לכיסא הנוח הצהוב. אסור לה לדבר עם זרים, אבל בבית הלוחם כולם כמו משפחה, אבא אומר תמיד, אז טכנית זה לא כזה נורא וגם יש פה מציל. היא אספה את כובע הים שלה. שיירת נמלים עצלנית טיפסה על דופנות קופסת הענבים. "פיכסה!" נומי גירשה־מעכה אותן, הסתירה ענב פושר אחד במרכז כף ידה וסגרה את הקופסה. היא תיכנס רק לקצת, כמה דקות, רק דג אחד. המחוגים העבים של שעון הבריכה התאחדו בשעה שתים־עשרה, יש עוד ארבעים וחמש דקות עד שיסתיים הסרט, זה מלא זמן, היא אפילו תספיק להתייבש, אבא לא ישים לב וחוץ מזה אחותה בכלל אשמה.

חגי היה ברדודים. היא עצרה והסתכלה, עורפו נשען על מעקה הבריכה, עיניו עצומות והוא בועט בעצלות במים ברגלו האחת, פניו היו מכווצות.

נומי קפצה למים הקרים בבת אחת. חגי נהם כמו חיה ונעמד, עיניו מתרוצצות, מחפשות את מקור הרעש.

"זה עוד כואב?" שאלה והצביעה בידה הקמוצה מתחת למים לכיוון הגדם. היא רצתה לגעת, להרגיש את העור האחר.

"זה תלוי," הוא אמר בקול שהגיע מרחוק.

"תראי שמה!" נדרך בבת אחת והצביע לעומק הבריכה.

הוא לקח בזריזות גלשן קלקר כחול מגדת הבריכה, "בואי נומי־נומי, מהר!" קרא והיא זינקה על הגלשן ונשכבה על הבטן, מושכת בידה את הבגד הים הכחול שנסחב למטה. "קדימה!" חגי הדף את הגלשן וטיפות מים מדגדגות ניתזו על אפה. היא התעלמה מהן והביטה בריכוז במי הבריכה הצלולים־תכולים. "קחי!" הגיש לה חגי את משקפי החייזר והיא מיהרה להרכיב אותם, מתעלמת מהצביטה ומהמשיכה בשערות. המשקפיים הפכו את המים כחולים יותר והיא ראתה עד הקרקעית. אדוות של אור הצטיירו על אריחי התכלת שכיסו את תחתית הבריכה. שוב הרגישה משהו מדגדג בכף הרגל והרגל בעטה במים בעווית. "היי! זהירות גברת נומי־נומי," אמר חגי ומחה מים מפניו. הם היו על הקו האדום שהפריד בין הרדודים לעמוקים. פה היא עומדת בקושי על קצות האצבעות. היא פתחה את האגרוף הקמוץ בבת אחת וענב ירוק מאיר החל לשקוע במים המופזים.

"טוב! ענב זרחני? איך ידעת שזה מפוצץ אותם על המקום?״

נומי ניסתה לתפוס את הענב בחזרה ואיבדה שיווי משקל על הגלשן, חגי אחז בקרסוליה וייצב אותה.

"אייה!!!" היא צעקה, מבוהלת, "לא היה לי מושג! רק רציתי להוציא אותם מהמחבוא." היא התייפחה, דמעות וטיפות התערבבו.

"די, די." אמר חגי בקול רך "הנה," ופתח את כף ידו, במרכזה זהר הענב שהשליכה.

 "תפסתי אותו ברגע האחרון," אמר, קירב את ידו לפניה ומחה דמעה באוויר, "די נומי־נומי, די."

צל כיסה אותם. חגי נדרך, האהיל על עיניו והסתכל למעלה. "מה המצב אחי?" שאל המציל, "סבבה…" התחיל חגי לענות והמציל שרק שריקה צורמת במשרוקית שלו. "כן אתה שם, עם הספידו האדום! אסור לרוץ!" צעק והתחיל ללכת לכיוון העבריין, "אני אדבר איתך אחר כך, אחי." הפטיר והמשיך ללכת ולשרוק.

"אז איפה היינו? כן, הדגים של בית הלוחם. לפני שנים רבות, ביום שבת, איש אחד התפוצץ לרסיסים בבריכה והרסיסים הפכו לדגים זריזים וזוהרים…״

"למה הוא התפוצץ?" נומי התפרצה. חגי חשב קצת ואמר שמקובל להגיד שזה היה מעצב אבל הוא באופן אישי חושב שזה שטויות ברוטב. "בכל מקרה, כל דג שהוציאו מהבריכה הפך לאור ונעלם, אבל לא הצליחו להוציא את כל הדגים. גם שבועות אחר כך חברים דיווחו על צללית זוהרת שחוצה את מי הבריכה כברק ועל דגדוגים בכף הרגל. עם השנים הדגים נשכחו והפכו לצל שקוף, כמו שמועה. אבל פעם בכמה שנים, רק ביום שבת, עוד אפשר לראות או להרגיש דג." נומי הקשיבה לו והביטה בריכוז במים. כמו הדג שדגדג לי את הרגל חשבה. הבטן שלה כאבה מאוד, כאילו היה בתוכה גוש קפוא. אולי בלעתי דג בטעות? "אני צריכה לצאת," היא אמרה לחגי ובעטה במים ברגליה כדי לכוון את הגלשן לרדודים. "חבל," אמר חגי לעצמו. "היום זה יום מושלם."

"מה זתומרת?" נומי הפסיקה לבעוט. והמים סביבם נעו בגלים קטנים. "התכוונתי שהיום זה יום מושלם לראות אותם והיום הבא יהיה רק בעוד בערך שבע שנים." נומי הציצה לכיוון השעון, המחוג הארוך הצביע על שלוש, יש עוד חצי שעה. חגי התחיל להדוף את הגלשן לכיוון הרדודים. "רגע," עצרה אותו נומי. "ננסה עוד פעם אחת." פעם אחרונה באמת באמת באמת, הבטיחה לעצמה. כאב הבטן שקע כמו בוץ לקרקעית.

"לפקודתך גברת נומי־נומי," הזדקף והצדיע והתחיל לדחוף את הגלשן. הם עברו את הקו האדום לעמוקים. "מהר!" האיצה בחגי והצביעה, "לשם! ראיתי משהו נוצץ בעמוקים!״

"כל שתצווי גברת נומי־נומי," חגי השתחווה והם התקדמו במהירות.

"יותר מהר! טיפה ימינה!" היא האיצה בו וכיוונה אותו.

"כאן!" ציוותה וחגי עצר מיד. הם היו לבד באמצע הבריכה. המים היו עצלים ומלאים בשמש, כמו תצלום שיש בו יותר מדי אור. הם היו בתוך שקט ומרחוק שמעו צווחות חדווה וצחוק של ילדים.

חגי צלל, עלה ומים נזלו ממנו עד שהצטמצמו לטיפות. "את בטוחה?" נומי קירבה אצבע לפיה, "ששש!" חגי הנהן. נומי עצמה עיניים והרגישה את התנועות הקטנות של המים, ואת הבוץ הסמיך שבקרקעית הבטן. היא פקחה עיניים. "אין דגים היום. תחזיר אותי עכשיו בחזרה."

בשבת הבאה הם לא הלכו לבית הלוחם. אבא אמר משהו לאמא באנגלית והיא נראתה מבוהלת ושמה יד על הפה שלה. "ממש שם, במלתחות של בית הלוחם?" היא שאלה בקול רועד ואבא הנהן וסימן לה עם העיניים שהילדה שומעת. לנומי אמרו שהמלתחות בשיפוצים. אחרי חודש, כשעברו במסדרון ההנצחה הארוך, האיש שבתמונה האחרונה הזכיר קצת את חגי, אבל היו לו מדים ושיער. נומי הצביעה והתחילה לשאול משהו, אבל אבא מיהר כי שוב איחרו לסרט ומשך אותה משם.

.

לירון וקסמן־ראובן, כותבת ומלווה תהליכי כתיבה, בוגרת תואר ראשון בספרות ובאמנויות באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן־גוריון. סיפור פרי עטה התפרסם לאחרונה בכתב העת צריף.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

התגלות

נעמה צפרוני

.

את יושבת במשרד וקוראת כשהדלת נפתחת ושלי נכנסת פנימה. את שוקלת אם להביט בה רק לרגע ולחזור לספר שבכתובים שעליו התבקשת להעיר הערות. אם היא תראה שמבטך חזר למחשב היא תשלח לעברך מספר משפטים ותוך זמן קצר תצא. את אינך עושה זאת; לא משום שיש לך מוסר עבודה גבוה אלא מסיבה אחרת שעליה את חוזרת בתקיפות בשיחות צוות הקהילה התומכת בפגועי נפש. את נאבקת עם העליצות של חלק מחברי הצוות שמעדיפים לגרש את דיירי הדירות לביתם כדי שישתרר שקט או כדי שבמשרד לא יהיה יותר מדי לכלוך או כדי שלא יהיו יותר מדי סכסוכים בין הדיירים. את מפגינה זלזול בסדר ובניקיון ובשלום משום שאת חושבת שאי אפשר שישהו בדירות מגוריהם שעות ארוכות ובמיוחד בימי שישי וימי שבת. ואפילו אם הדיירים שלנו גרים עם שותפים, כדאי שיצאו פעם פעמיים ביום להליכה קצרה, וכדאי שבסופה של ההליכה יהיה יעד, כלומר מדריכה שיושבת מאחורי דלת שאפשר לפתוח, ומציעה לך לשבת. את זוכרת שבתות ארוכות, בעיקר בקיץ, שבהן חיפשת את מי לבקר לאחר שצעדת בעליות ובירידות בעיר מנומנמת. מסיבה זו את מוכנה לוותר עכשיו על הריצה בהרים בעקבות הגיבורה שמושכת אותך אחריה.

שלי חצתה את פתח הדלת, הציצה בך והורידה את התרמיל מהגב. את מוציאה את פניך מהמסך והיא שואלת אם מותר לה להכין קפה. את חוזרת להביט בכמה סימונים אדומים בגוף הטקסט וכשהיא מגיעה עם הספל ומניחה אותו על השולחן הנמוך את דוחפת ברגלייך את הכיסא המשרדי לאחור ומסובבת אותו לכיוונה.

שלי אומרת שהיא בחרדה גדולה, "בגלל הקורונה, את יודעת." אחרי כמה דקות היא מוסיפה שאמא שלה לא מדברת איתה כבר ארבעה ימים, וזה גורם לה לחרדה גדולה. את שואלת למה אמא שלה לא מדברת איתה והיא עונה שזה "בגלל שאמרתי משהו שלא הייתי צריכה להגיד." היא חוזרת על כך פעמיים ולא מפרטת, אבל חוזרת ואומרת שהיא בחרדה גדולה, ומחכה שאמא שלה תסכים לדבר איתה, ומסכמת: "בטוח שתסכים, כי היא אוהבת אותי."  אחר כך היא מספרת לך מה בישלה עם המדריך. אחר כך היא מספרת לך שלא הייתה הרבה זמן בחדר כושר משום שהוא נסגר עם פריצת הקורונה. אחר כך היא מבקשת להכין עוד ספל קפה ואת משבחת אותה על שהיא הולכת הרבה ברגל, במיוחד עתה, כשמקום העבודה נסגר זמנית וכשהיא לא שוחה בבריכה. אחר כך היא יוצאת ואומרת שתלך הביתה. היא חוזרת אחרי שעתיים ואומרת שיש לה חרדה גדולה ושואלת אם היא יכולה להכין לעצמה קפה. אחר כך היא יוצאת. כשחזרה שוב אמרה שניסתה לטלפן לאחיה. את שואלת אותה אם גם קודם כשיצאה ניסתה לטלפן והיא עונה שכן. את שואלת אותה כמה פעמים ביום היא מטלפנת לאחיה והיא עונה: ארבע או חמש פעמים ביום. על פניה את רואה שכבר אמרו לה שאין זה מומלץ. את מבינה שאחיה אינו עונה. את שמה לב לעובדה שרק בגלל אורך המשמרת במשרד הריק בשל סידורי הקורונה את מתוודעת לאורח חייה של שלי. למעשה ידעת עליה מעט מאוד, למרות שבערך פעמיים בחודש את מגיעה לדירה שבה היא גרה עם שתי שותפות, לפעמים את עוזרת לה לסדר את הארון, לפעמים לנקות את המקרר, בשעה שהיא חוזרת באוזנייך על מה שהכינה לאכול, ועל שהלכה למכון כושר, שהלכה לקניון עם נטלי, ששתתה קפה הפוך עם קצפת, שבעוד שבוע תיסע להורים.

דיירים נכנסים ויוצאים, לפעמים יושבים שניים או שלושה, השיחה ביניהם בדרך כלל קצרה ודועכת מהר. על פי רוב, השניים שיושבים זה ליד זה פונים בתורם אלייך. כשהמשרד התרוקן סובבת את הכיסא המשרדי וחזרת למסך. הגיבורה שלך עזבה את עומק ההרים והגיעה לכביש עין גדי–יריחו. את מכירה את הכביש הזה ומביטה למטה אל הים הכחול באור העז של הצהריים. את עומדת סמוך לגיבורה הנחושה בתחנת האוטובוס ומחכה. את מכירה היטב את הכביש על עליותיו המתונות וירידותיו המתונות, ים מצד ימין, צוקים אדמדמים משמאל.

איתי מופיע. בעודך ניגשת לארון התרופות ותרה אחר הקלמר שעליו רשום שמו הוא הולך למטבח, נעמד מול הכיור, מרכין ומעלה את ראשו וממלא מים בבקבוק פלסטיק קטן. כשאת מוכנה ובידך הפס הוא מתקרב ופושט מולך את כף ידו הגדולה, לא לפני שהתנדנד מול הכיור והרים את ראשו לתקרה ושוב הוריד ושוב שתה מים. את שמה את התרופות בכפו, הוא סוקר את התרופות השונות, שבעה כדורים, מניח אותם על השיש ובולע אותם אחד־אחד. אחרי שאת נותנת לו את קופסת הסיגריות שהוא מקבל בבקרים, הוא מבקש שתחליפי אותן בקופסה של סיגריות ערביות. בהזדמנויות אחרות עשית את מה שביקש, אבל הבוקר את שואלת אותו לפי מה הוא מחליט מתי לקחת את אלו ולא את האחרות. "בגלל הרוחניות," הוא משיב. את שואלת מה הקשר בין הסיגריות והרוחניות והוא מסביר שהוא מגן גם על העורבים באמצעות הסיגריות כי החייזר הוא יותר חזק מהעורבים ויותר חזק אפילו מאלוהים. את מתאמצת לתפוס מה אמר על הקשר בינו לבין החייזר, הסיגריות והעורבים ולכן את מתכופפת אל המגירה ולוקחת משם פתקאות קטנות וכותבת עליהן את מה שהוא אומר: "להגן על העורבים מפני החייזר". "הסיגריות לא מאפשרות לחייזר לחדור אל הקליפה". את כותבת: "פריצה שגורמת סבל רב". כשהוא עומד לצאת את לא יכולה להתאפק ואומרת: "אולי תתקלח, זה יקל על הסבל."

למחרת בבוקר את מוציאה את הפתקים מיד כשאיתי נכנס. את מנסה לברר מי הרעים ומי הטובים. את כותבת על פתק צהוב שהעורבים – אלו שהוא קורא להם לעיתים קרובות נאצים – סובלים לא פחות ממנו ממלאך המוות. וכך גם החייזרים. את משתדלת לעקוב. העיניים שלך מצטמצמות כשהוא אומר שאכל שוקולד וכתוצאה מכך החייזר חייך, ואת מזדרזת לסכם בינך לבין עצמך: הפעולות הרוחניות שהוא מבצע מכוונות להגן על העורבים ועל החייזרים. על מלאך המוות הוא מציג התלבטות מרה: "האם יש לו רגש או אין לו רגש והוא כולו שכל?" את רושמת מפיו על פתק ירוק: "מלאך המוות שונא אותי אבל גם אוהב אותי", ועל פתק נוסף: "מלאך המוות לא מאמין שאני רגיש".

זה לא שלא שמעת את זה עשרות פעמים. ולא רק את, כמובן. אבל עכשיו את יושבת על הכיסא המשרדי וכותבת את מה שהוא אומר על פתקים קטנים. את כותבת: "שמלאך המוות יבין סוף־סוף מיהו איתי", ושמה נקודה בסוף המשפט. אחר כך את מרימה את עינייך אל איתי ובוררת את המילים: "הוא לא יבין לעולם." הימרת; את מחכה.

הוא מסכים: "הוא לא יכול להבין, אין לו רגשות."

את אומרת: "אז הוא מחזיק אותך על חוט."

אחרי המשפט הזה הוא אומר: "את מתחילה לתפוס את התמונה הכללית."

כמו עלתה רוח רפאים ממרצפות דירת השיכון הישנה. אמרת לעצמך, זו רוח רפאים. אחר כך שינית את דעתך. זו לא רוח רפאים, מדובר במוֹלֶך. ולמרגלותיו, בערימת האפר ימצאו הארכאולוגים עצמות של ילדים. איתי אינו מקדיש לך עוד תשומת לב. דק, פרוע ומוזנח ובה בעת גנדרני הוא מחזיק את בקבוק המים שמילא עד סופו, ואת מבקשת ממנו שלא יטפטף מים על הרצפה. הוא מאזן את הבקבוק, זורק את ראשו לאחור בתנועות רחבות ולוגם מים. הוא רוקד. אינך יודעת אם הוא רוקד מול דמות מעורפלת או ברורה, מול מספר דמויות או דמות ראשית שממלאת את החדר. הוא מופיע לפניה במחוות גופניות במאמציו לשכנע אותה בדבר־מה שקשור לאשמה כבדה.  הוא אומר לך: "עשיתי שגיאה חמורה בגלגול הקודם." את שואלת מה עשה והוא מסביר לך, אבל המובן מפורר מדי באוזנייך ואת לא יכולה לכתוב את זה על הפתק. בפעם הבאה, את מתכננת, תכתבי את המילים כמו בהכתבה. איתי הולך לכיור ומשתחווה לפניו.

בשבוע שלאחריו את שוב עושה אותן משמרות. את מתגייסת כי צריך כוח אדם נוסף כדי לפצל את העבודה כך שאם מישהו מהמדריכים יחלה, לא כולנו ניכנס לבידוד. בבוקר יום שישי שלי מספרת לך ברווחה שאמא שלה כבר מדברת איתה. היא חוזרת ואומרת שאמא שלה לא דיברה איתה במשך שבוע משום שהיא אמרה משהו שהיא לא הייתה צריכה להגיד ומוסיפה: "זה היה דבר טוב." "דבר טוב?" את משתוממת; שלי עליזה. היא שואלת: "את רוצה שאגיד לך?" את אומרת שכן ומחייכת והיא מספרת שנולדה לה אחיינית ואמא שלה כעסה שהיא בישרה על כך לדודה שלה, בשעה "שהיא רצתה לספר להם את זה." את מביטה בה. את לא אומרת שום דבר. את אפילו רועדת קצת. היא שואלת אם תוכל להכין לעצמה קפה. עם שתי כפיות סוכר. אמא שלה אומרת לה שכדאי לה להיזהר מסוכר כי היא סוכרתית, וגם אבא שלה סוכרתי ועליה להיזהר. נכנס יהודה. היא אומרת שאמא שלה חלשה מאוד, "את יודעת, מאז שסבתא שלי מתה, אבל אמא שלי אמרה שכשתסתיים הקורונה אוכל לבוא הביתה לשבת". ולכיוון של יהודה היא אומרת: "אמא שלי טובה, דיברתי איתה בטלפון והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי." גם יהודה רוצה לדבר. שלי אומרת שהיא תלך הביתה קצת לנוח.

בשבת בבוקר את מקדימה ולוקחת את הכלב של ההוסטל לטיול. את רואה את שלי עם התרמיל ברחוב הריק ושואלת אותה אם היא רוצה להצטרף. על הספסל בפארק היא מספרת לך שהיה לה רע בבית ספר ואפילו היה עליה חרם. היא סיפרה על כך לדודה שלה ודודה שלה התייצבה בבית הספר ועשתה סקנדל. דודה שלה יודעת לעשות דברים כאלו. אחר כך היא רוצה שנקום. הכלב שאת רצועתו התרת בכניסה אל הגן הציבורי מביט בך ומתרחק. שלי אומרת לך שתבוא איתך למשרד. על המדרגות מחכים כבר שני דיירים נוספים שבאו לקחת תרופות. אחרי שהם יוצאים היא אומרת: בשבת היא אינה מטלפנת. היא שומרת שבת. גם אחיה שומר שבת. את יודעת, אמא שלה אינה שומרת שבת.

שלי הולכת וחוזרת. היא מניחה את התרמיל ליד הכיסא ומתיישבת. לשאלות שאת שואלת אותה, על מה שעושות השותפות שלה לדירה הבוקר, היא עונה בקיצור ובחוסר עניין, וכשאת מזכירה כמה בנות מזל הן היא אומרת, "כן, אנחנו מסתדרות. לא תמיד, באופן כללי מסתדרות, כן." סובבת את הכיסא המשרדי לכיוון פניה והיא אומרת שבגיל ההתבגרות היא רבה הרבה עם אמא שלה "בגלל ההורמונים, את יודעת." היא מכינה קפה ואת מביטה בצג המחשב ומסובבת שוב את הכיסא המשרדי כשהיא אומרת: "וגם אח שלי פעם זרק את המשקפיים של אמא שלי דרך החלון כי לא יכול היה לסבול מה שהיא עושה לי. הייתה לו תקופה קשה של דיכאון והוא כמוני, לא אכל ושטף ידיים אלף פעמים ביום." אחרי שאמרה: "כשאמא שלי גילתה שאני מעשנת סיגריות היא זרקה אותי מהבית ורק בזכות ההשתדלות של אבא שלי היא החזירה אותי," קמת והבאת ביסקוויטים ממגירת המטבח ואמרת: "ביסקוויטים מצופים שוקולד מריר זה נהדר עם קפה." למראית עין אתן במשרד והיא שותה קפה וגם את אוכלת ביסקוויטים מצופים שוקולד מריר. זה רק למראית עין כל העניין עם הביסקוויטים; בדרך כלל שלי אומרת: "הייתי בבריכה, שחיתי שבע ברכות," ואת עונה: "שחייה מאוד בריאה לגב", ומוסיפה: "ביסקוויטים מצופים שוקולד זה נהדר עם קפה."

אבל הבוקר הופיעה דמותה של אמא של שלי, התייצבה על רצפת המשרד וחצצה ביניכן, אמא שלה שזורקת אותה שעה־שעה שנה־שנה. ראית את זה. כך שאם מישהו ידבר אלייך עתה באורח נשגב על הקשרים בין אני ואתה או על החירות הספונטנית של האני שאינה דואגת להצדקתה כאפשרות החקוקה במהותו של ההיות נפרד, תעשי ממנו גל של עצמות; ואם מישהו יגיד באוזנייך  "חמלה", תירקי בפניו.

את שואלת את עצמך מהו הדבר ששנוא עלייך בפסקאות שמנסחות את האחריות שנפרשת בין פני האני ובין פני האתה והרי טוב הדבר שיש מישהו במשרד כששלי דופקת על הדלת, וכשאת מסיטה את פניך מהמחשב ופונה אליה היא שואלת אם היא יכולה להכין לעצמה קפה. את אומרת: כן. בוודאי. כשהיא אמרה "אמא שלי אוהבת אותי" רעדת והסתובבת על הכיסא המשרדי והבטת בחלון.

את אומרת לעצמך שמוטב שלא תספרי לאיש את הדבר הנורא שראית במשרד באותו בוקר; מוטב שתשמרי זאת לעצמך, שהרי אם תספרי מיד ישמיעו באוזנייך – בתרועת ניצחון שמסתתרת מאחורי נימה מדודה של שכל ישר – את הצירוף: "אבל מצד שני". "אבל מצד שני את צריכה להבין את האם, שאינה יכולה לעמוד בסבלה של הבת," או "מצד שני דווקא מעניין שאחיה התחתן." איזה צד? איזה שני? מדובר באיזון נבוב שמבקש לסלק מטווח העין את הגרעין הבוער שהראה את עצמו לרגע. את אומרת לעצמך שמוטב שלא תספרי את הדבר שראית, שהרי יש לך ניסיון מר; שוב ושוב השיבו לך: "אבל –".  מה חבל שעד עתה לא יכולת לדבוק במה שידעת כל עוד לא מצאת לכך הכרה בעיניו של השני; עתה אין צורך בכך; את יושבת על הכיסא והרוחות יוצאות מעצמן. כל מה שעלייך לעשות הוא לשבת חרישית ולא להוציא הגה.

.

נעמה צפרוני, מתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש, בעברה עורכת המשנה של כתב העת "ארץ אחרת". מאמרים פרי עטה על ספרות, פסיכואנליזה, יהדות וטאי צ'י צ'ואן התפרסמו בכתבי העת ארץ אחרת, הו! ופסיכולוגיה עברית. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה. 

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

גשם הכוכבים / חוליו לימסארס

ממליצה: תמר וייס־גבאי

מה יש בהתבוננות בשמי כוכבים שמשך באוגוסט האחרון רבבות אל המדבר כדי לצפות בהם? לעיתים קרובות כשמביטה האנושות ברקיע העצום המלא גרמי שמיים היא רואה את מה שמעניין אותה יותר מכול – את עצמה: את אפסותה מולם, את חלומותיה להגיע אליהם, את מזלה כתוב בהם. גם ספרו של חוליו לימסארס מספר על מבט כזה בכוכבים, מבט שבמהלכו משתקפים לך בהם חייך, עברך, חלומותייך, כישלונותייך, אולי גם עתידך. אדם באמצע חייו לוקח את בנו הצעיר לאיביסה, ששם גר שנים קודם לכן, כדי לצפות עימו במטר כוכבים דומה לזה שאביו צפה בו עימו בילדותו. הוא כמו מזמין אותנו להשתרע לצידם, מול הים והכוכב. זהו ספר מהורהר, כפי שאך מתבקש; כמעט אפשר להריח את החוף ולשמוע את הצרצרים, והזיכרונות באים והולכים כמו הכוכבים הנופלים וכמו הגלים הקרבים ונסוגים. לא יתרחשו דרמות בלילה כזה – הרי, כפי שקורה כשצופים בכוכבים, כל מה שאנחנו רואים הוא מה שכבר התרחש לפני שנים רבות. אבל בבואתו של המבט הצולל אל עומק החלל והזמן תצלול מאליה גם אל עומק האדם, אינסופיות כנגד אינסופיות. ובכל זאת בסוף כוכב נופל.

"'תסתכל, אבא!… ראית אותו?'

'בוודאי, בני,' אני משיב לו ומוסיף לחלום."

חוליו לימסארס, "גשם הכוכבים", כרמל, 2020, מספרדית: רמי סערי  

 

.

***

חג המכשפה / עינת בדי

ממליצה: דורית שילה

הגיבורה־המספרת של חג המכשפה מוסרת במונוטוניות לקוראותיה את מה שנראה מבחוץ כשגרת חיים רגילה של משפחה ישראלית מהגרת: הילד לומד בבית ספר איכותי פרטי, האב מפרנס, האם עקרת בית; המשפחה גרה בחווה עתיקה, מקום שבאיירבינבי היו נהנים לכנות "בוטיק". היא מספרת לנו את מה שמבחוץ עשוי להיראות נורמלי והגיוני: אמא, אבא וילד נוסעים לחופשה על שפת הים, ילד יהודי נהנה מחגי לוח השנה המקומי הקתולי. אבל מהעמוד הראשון אין שום דבר נעים בקוסמוס הקטן הזה, שום דבר מנחם או מעורר חשק. חלום ההגירה לאיטליה הרומנטית מתגלה במערומיו – אין די בנחמה שהמקום מספק, הוא אינו מספיק לאושר ובטח לא לעושר, והוא עוד פחות מזה משמש מפלט מפני הפגמים שלך עצמך.

עינת בדי מספרת את קורות המשפחה הקטנה, חושפת בכל פעם עוד טפח, עוד חלקה קטנה, מהאמת של חייהם, ומצליחה לייצר עלילה של סיפור אימה כמעט, מבלי שתישפך טיפת דם אחת (האומנם?). בסיפורי אימה, שלא כמו במותחנים, אין אקדח מעשן. גורם ההפתעה הוא האלמנט המכריע, ובחג המכשפה בדי לא שולפת גרזן בחשכה או סכין מטבח מדמם; היא שולפת, בלי שנהיה מוכנות, את הכוחות שמפעילים את הגיבורים שלה, ולמען האמת גם אותנו הקוראות והקוראים; כוחות שמאפיינים את המין האנושי: אנוכיות, ניצול, הדחקה ושקרים.

בכישרונה הרב בדי מספרת מצד אחד סיפור קטן של אישה אחת ובני ביתה, לכאורה סיפור של מה בכך, אבל בה בעת היא חושפת מורכבויות אמיתיות ומשירה מבט למעשים אנושיים שהיו זוכים ברשתות החברתיות למשפט בזק ועלייה למוקד כיאה למכשפה. חג המכשפה מוכיח את ניצחונה של הספרות על הכתיבה המיידית, משום שזה ספר שמאפשר לגיבוריו להיות מי שהם – לטוב ולרע – ולחיות, ומשום שאין בו, שלא כמו בפיד שלנו, רגע אחד משעמם.

עינת בדי, "חג המכשפה", כתר, 2021

 

.

***

שלשום היום / מריה סטפנובה

ממליצה: דפנה לוי

מריה סטפנובה כותבת על פוטין וטראמפ, על העדשה המעוותת שבה אנחנו נוטים לבחון את העבר ועל האופן שבו אנחנו מעצבים את ההווה שלנו לאור האימה מן העתיד – אבל גם במסות הפוליטיות שלה, שראו כעת אור בעברית, באסופה המצוינת שלשום היום (שבחרה, תרגמה מרוסית והקדימה לה פתח דבר דינה מרקון), היא אינה יכולה שלא לעסוק בספרות, וכמובן בשירה. אלה הם מבחינתה הכלים שבאמצעותם מתפענחת המציאות, אצל הקוראים ועוד יותר מזה אצל הכותבים. לפרוזה ולשירה יש, כך היא כותבת במסה ״שמיו של גוגול״, תפקיד זהה: ״עבודת נחייה, הדרכה, עזרה במעבר במחוזות זרים והרי סכנה … סיגולו, הסדרתו ולפעמים גם ארגונו מחדש של הניסיון הקולקטיבי של הזולת.״

סטפנובה היא משוררת, סופרת ומסאית עטורת פרסים, שדיוניה במציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית של ארצה, רוסיה, כתובים במבט חד, שמזמין את קוראיה למצוא בהם את המציאות שלהם עצמם, ולהבין אותה כיצירה שנכתבת על ידי מחבר עלום, כהוויה שהגבולות בינה לבין הדמיון והפנטזיה מטושטשים. סטפנובה עוסקת רבות במתים, ומבחינתה כל דיון שלנו הוא המשך של רעיונות, חוטי מחשבה, שכבר הניחו שם קודמינו – לנו אולי נדמה שאלה רעיונות שאינם שייכים לאיש, אבל בעצם אנחנו עוסקים במעשה המשכי. לכן אך טבעי שגם כשהיא עוסקת בפוליטיקה עכשווית, ברשתות החברתיות או בתגובת הנגד הצפויה לכל הישג חברתי־הומאני, היא נעה בתוך שדה ספרותי רחב ועשיר, שנוכחים בו בין השאר אולגה וקסל ואוסיפ מנדלשטם, מרינה צבטייבה ואנה אחמטובה, פושקין וגוגול (כמובן), גבריאלה דננוציו, שייקספיר, אנדרסן ועוד רבים, לצד תאורטיקנים בתחום הבלשנות, הפילוסופיה והתאוריה הפוליטית. כל אלה, בתוספת קטעי ממואר אישיים שלה וניחוחות מן התרבות הרוסית בעבר ובהווה, הופכים את שלשום היום לחוויית קריאה רב־חושית מרתקת.

מריה סטפנובה, "שלשום היום", הקיבוץ המאוחד, סדרת אדום דק, 2021. מרוסית: דינה מרקון

 

.

***

בנות הדרקון / מרית ג"ץ

ממליצה: ריקי כהן

לספר שלא מן העולם הזה יש קורות חיים יוצאים מן הכלל: בנות הדרקון ראה אור לראשונה ב־2007, כספרה של מרית בן ישראל, ראשון בטרילוגיה עתידית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת דנה אולמרט. הוא זכה לביקורות יוצאות מגדרן, אולם שני הספרים הבאים לא ראו אור מעולם. בבלוג שלה, "עיר־האושר", הקרוי על שם העיר שבה מתרחשת עלילת הספר, התייחסה ג"ץ בערפול לעתידה של הסדרה, אף שהיו מעריצים לא מעטים שהפצירו בה לפרסמם. כעת, ארבע־עשרה שנים לאחר מכן, הוא שוב יוצא לאור, בסדרה לנוער בהוצאת עם עובד, בעריכה מחודשת של תמר הוכשטטר. את הסיבות לשינוי שם המשפחה הותירה ג"ץ מסתוריות, אבל הודיעה כי שני הספרים הבאים בטרילוגיה יראו אור בקרוב, השני בתוך שלושה חודשים, והשלישי – בתוך שישה חודשים.

בנות הדרקון הוא פנטזיה גותית אלגורית העוסקת בכוח ותושייה של ארבע ילדות מול הפטריארך המתעתד לטרוף אותן, המגולם בדמותו של הדרקון המכונה אבא'לה. הוא מתחיל כסיפורה של ילדה תל אביבית בת עשר בשם נועה, שאמה נטשה אותה, וממשיך במעבר של נועה אל ממד הפנטזיה, באמצעות הספר שנאסר עליה לקרוא. הפנטזיה שהיא נקלעת אליה רחוקה מלהיות אוטופיה: בעיר האושר שולט דרקון אכזר, התובע לספק לו פעם בשנה ילדה בגיל מסוים, להחליף בה את הילדה מהשנה הקודמת, בטקס המתקיים כבר 295 שנים. את הילדות צד ראש העיר, דמות הכתובה באפלוליות מרובדת וחפה מקלישאות.

הילדות המוקרבות לדרקון ננטשו על ידי הוריהן או נמסרו ברצון, בדרך כלל בשל עצמאותן ומרדנותן. נועה מוצאת את עצמה מובלת אל הדרקון ושם היא פוגשת את מרתה, לילי ואמל, ילדות שהצליחו להרוג את הדרקון בכוח התושייה, החוכמה ושיתוף הפעולה ביניהן. הן מחליטות לחולל מהפכה בדמות פלנטה כל־נשית, ומסתירות מאנשי העיר את קץ הדרקון. הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור, ואת זו אי אפשר לרדד ל"מוות לפטריארכיה" בלבד. זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים, אך בהחלט לא כאלו שבני נוער של 2021 ונטפליקס לא יוכלו להתמודד איתם, וגם אתם/ן.

מרית ג"ץ, "בנות הדרקון", עם עובד, 2021

 

.

***

קליפות / מור קדישזון

ממליץ: גיא פרל

אינה, גיבורת הספר, יוצאת למסע לפתרון תעלומה תודעתית־קיומית־הגותית שמציג בפניה ציור מערות מן התקופה הפליאוליתית. בדרכה לפתרון התעלומה היא תיעזר בין השאר בִּדְבוֹרִים, בחזזיות איסלנדיות ובקשר המפתיע המתקיים ביניהן. אני יודע שהתיאור נשמע מוזר, וכזה הוא ספרה של קדישזון, שבמהלך קריאתו נזכרתי בדבריו של ק"ג יונג על אודות הספר יוליסס מאת ג'ויס. לדבריו, הספר אינו מסתפק בתיאור מצב תודעתי, אלא מחולל אותו באמצעות שפתו וסגנונו, בעודו מערער את מצבם התודעתי הקודם של קוראותיו וקוראיו. כך, במהלך הקריאה בספר היפה והחכם הזה של קדישזון, חשתי מעת לעת שתודעתי מתערפלת, ואז מצטללת שוב במקום המצוי מעבר לפיצול שבין הוויה, מחשבה ושפה – כמו עיניים המסתגלות לחשכת מערה. בשעת כתיבת שורות אלו אני מוצא עצמי נמנע מספוילרים, ומבין שהצורך להימנע מספוילרים בהמלצה על ספר הגותי כל כך, מעיד לבדו על ייחודיותו הרבה: מהלך התפתחות תודעתית מקיף מתואר בו כמסע מחקר וגילוי הנפרש אט־אט בפני הקוראת ובתוכה, ואין להקדים את המאוחר. לפיכך, אסיים את ההמלצה בציטוט קצר מפרקו הראשון של הספר, המתייחס לתובנותיה של אינה אל מול ציור מערות. זו נקודת המוצא למסע, והיא עומדת להשתנות:

"הציירת העניקה מחשבה לרגע קיים, לרגע של קיום. היד הנשלחת אל הקיר היא המרחק שנולד בין החיים לבין מחשבה על החיים. במרווח הזה אינה באה לשכון. הנה ההיפוך שחותמו טבוע בחיפושה, ואולי בכל נתיבי חייה – בחוץ, תחת האור השורט – החיים. העובדות, האירועים, ההתרחשות, ההתנסות, הצורות. בפנים, בחסות העלטה הכמוסה – המשמעות, הגרעין, הפשר, המהות".

מור קדישזון, קליפות, דביר, סדרת רוח צד, 2021

 

.

***

עור שני / דותן ברום

ממליצה: אורית נוימאיר פוטשניק

שירתו של דותן ברום היא חלק ממגמה בשירה העברית העכשווית ששמה דגש על מוזיקליות פואטית, על המצלול, על המשקל, על החומריות של השפה. ברום כותב במבנים קלאסיים של סונטות, וילאנלים ומרובעים. ההיענות לדרישה צורנית מחמירה משחררת אצל ברום יצירתיות מרהיבה, מיניות עזה והתבוננות פוליטית נכוחה ואמיצה. היא מאפשרת לו לכתוב את המין באופן שהוא חושני ונוכח ואינו פרוזאי או קלישאי. הרגישות הלשונית שלו מאפשרת התבוננות בהיסטוריה ובפוליטיקה באופן ענו וקשוב ובו־זמנית חד ומדויק, מבלי להיכשל בדידקטיות, מכשלה האורבת תדיר לכתיבה פוליטית.

ברום עושה בספרו מעשה רנסאנסי, לא רק בצורה, אלא גם  בעולם הדימויים שהוא שואב מהתרבות הקלאסית. דמויות שהופיעו שוב ושוב בייצוגים הומו־ארוטיים באמנות הפלסטית ובשירה, כמו נרקיס וסבסטיאן הקדוש, חוזרות ועולות בשיריו. העולם שברום שואב ממנו מורכב משני קטבים, בראשון נמצא גיבור המלחמה בעל שלמות הגוף ועזות הרוח, ובשני – הנער הרגיש, החולמני והחולני. כשהוא כותב על מחלה הוא נסמך גם על המסורות הרומנטית והדקדנטית, הרואות במחלה זיכוך, מחד גיסא, ועונש המגולם בתוך החטא של השחתת המידות והגוף, מאידך גיסא. אבל ברום לא מגיש לנו את המסורת כמות שהיא, לא בצורה ולא בתוכן. הוא מתמיר אותה ומשנה אותה במבטו הייחודי. אין גבורה ללא חת בחיילים, אף שהם רוויים במטען אירוטי. המלחמה, ההרס והאובדן אינם רק חלק מתפאורה המקימה מתוכה את היופי והארוס הגברי. ברום משמיע גם את קול החרדה מאובדנו של האהוב, את החרדה מפּרידה. הוא כותב בעדינות על הפליטוּת שמאפשרת מפגש בין זרים נרפים, לעיתים כאלה שאמורים להיות אויבים. הוא לא זונח את הארוטיזציה של הסבל והכאב, אבל בה בעת מצליח להביט בה במבט רגיש ומפוכח, שטוען בעומק גם את ההיבט  הפוליטי של שירתו. הספר מציע עמדה אירוטית שניכרים בה היטב שורשי העבר, עבר שהיחס כלפיו  נושא אהבה והתנגדות בו־זמנית. והכול בעדינות ובשכלול מרהיבים.

 

בְּתָא הַשֵּׁרוּתִים, בְּתוֹךְ מִקְדַּשׁ לִילִית –

הוּא לֹא הָיָה יָפֶה. גַּם לֹא הָיָה בּוֹ חֵן.

לֹא קֶסֶם־אַפְרִיקָה, רַק זַיִן מִתְחַנְחֵן.

בְּתָא בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ מָצַצְתִּי לְפָלִיט.

לֹא הָיָה לוֹ שֵׁם וּבְעוֹדוֹ רוֹכֵן

גַּם לֹא הָיָה לוֹ מָה לְהַעֲנִיק זוּלַת

הַבֶּהָלָה הַזֹּאת לְאוֹר, לְעִיר מִקְלָט.

הַאִם אֶלְמַד מִזֶּה לְהַבָּא? יִתָּכֵן.

שָׁטַפְתִּי בַּכִּיּוֹר אֶת טַעַם הַבּוּשָׁה.

שִׁקַּרְתִּי: עוֹד יִפְרַח נַרְקִיס מִתּוֹךְ הַבִּיב

וְיֵשׁ לָרֶדֶת שְׁאוֹל כְּדֵי לְהִוָּשַׁע.

אֲבָל בְּעַד הָרְאִי נִבַּט גּוֹרָל מַצְהִיב:

לְנַצֵּחַ אֲשָׁרֵת, כְּמוֹ כֶּלֶב אוֹ קְדֵשָׁה,

אֶת הַבָּשָׂר הַלַּח בַּחֹר שֶׁל תֵּל אָבִיב.

(מתוך "שתי סונטות קרוזינג")

דותן ברום, "עור שני", פרדס, 2021

 

.

***

דיוקן עצמי / אדואר לֶוֶה

ממליצה: שי שניידר־אֵילת

זהו ספר שאינו ספר: אין סיפור. חיבור נטול דמויות, דיאלוג או דרמה. במקומם יש רשימה אקראית, מונוטונית, של אנקדוטות עובדתיות מחיי הכותב. מאה ועשרה עמודים ובהם רצף משפטים לאקוני, רובוטי כמעט, המתעד בנימה אחידה זוטות, העדפות, רסיסי השקפות והבחנות, פיסות אירועים והתנסויות פיזיות ורגשיות של אדם בעולם. אותו אדם, אנו למדים, נגע בראשו היבש של צב ובראשו הקשה של פיל. הפתיע להקה של חזירי בר בוקר אחד ביער בנורמנדי. לא תמיד נמשך לנשים יפות, נח רק כשאין ברירה. אין לו מדריך והוא אינו מדריך של איש, ממשיך למלא את צלחתו כל עוד נשאר אוכל – וכן הלאה רשמים יבשים יותר או פחות, נמסרים בלשון קרירה. פרטי הרשימה לרוב מסקרנים, מושכים פנימה. כמו טפטוף מים מתמשך הם הופכים מהפנטים, מערסלים. ברגעים אחרים, היעדר ההתרחשות לקוראת המורגלת בה הופך מתסכל, משמים. ההעזה לכתוב כך מעוררת תמיהה והתנגדות. אך אט־אט, פיסה־פיסה, באורח מסתורי, מתגבש בלב הקוראת דיוקן חי להבהיל של המתעד – ועימו רגש בלתי נמנע של קרבה. "דין וחשבון המבוסס על עובדות", כותב הצלם והסופר הצרפתי אדואר לֶוֶה בעמ' 53, "נראה לי כפסגת הפואטיקה הלא פואטית". כזה הוא ספרו השלישי: דין וחשבון עובדתי, א־פואטי, סיזיפי והיפר־אקזיסטנציאליסטי עם החיים. במובן זה, זוהי יצירה רדיקלית, יחידה מסוגה. בעיקשות העקבית, החד־גונית כביכול, למסור ולמסור רשמים, גלומות מסירוּת ותשוקה. אחרי דיוקן עצמי כתב לֶוֶה רק ספר אחד נוסף, התאבדות שמו. מספר ימים לאחר שהגיש לעורכו את כתב היד, שם קץ לחייו. אם בכוחה של כתיבה לשמר משהו חי מרוחם של מתים, הספר הזה, שאינו דומה לשום ספר אחר, הוא דוגמה מצמררת לכך.

אדואר לֶוֶה, "דיוקן עצמי", בבל, 2021, מצרפתית: לנה נטע אטינגר

 

.

***

מרפי / סמואל בקט

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

מרפי, הרומן הראשון של סמואל בקט, שתורגם לאחרונה לעברית בידי עמרי אשר, הוא יצירה מבריקה ומשעשעת, התובעת מהקוראים להביא לקריאה את מלוא הריכוז והידע האינטלקטואלי שלהם, ולהתמסר לפינג־פונג הדיאלוגי המהיר, רק כדי לתעתע אותם בהמשך אל שברון לב קיומי, חסר מרפא, סופי. וככל שגדל הסחרור הממלא את הספר כולו, וגודשים אותו גלריית הדמויות והשיח השנון ביניהן, על אלף המובאות והפרפרזות וההתפלמסויות שבו (שספק אם אפשר בקריאה אחת לעקוב אחר כולן), עד שאפשר לחשוב לרגעים שהדמויות קהו מכל רגש והפכו לגופים חד־ממדיים בעלי מחשבה ודיבור בלבד – כך מתברר שכל אלו משמשים בעיקר כמצע המעצים בניגוד שבו את הרגעים שבהם נחשף עוד משהו. כשהדמויות נגלות בשברונן – שאולי הוא עדיין מכוסה במידת מה מפני עצמן, אבל אינו מכוסה כלל מפני הקוראים, בין שהם מופתעים ובין שאינם – כל ניסיונות ההרחקה וההדחקה הופכים רק לעדות מוקדמת לעומק הריק ולכך שלא היה סיכוי  למצוא לו אי פעם נחמה, מעבר למתיחת קרום דק שאין בו ממש. הפער בין ההשתעשעות הבלתי פוסקת וחוסר המשמעות המכורבל תחתיו מעצים את חוויית הקריאה בבת אחת והופך את מרפי ליצירה חד־פעמית, דוגמת מופת לתודעתו של גאון שלא הגביל את עצמו ולא הטריד את עצמו במגבלות קוראיו, והם נאלצים, אם הם נכונים לצאת לדרך אל הספר, להתאמץ עד שיפרצו אחריו.

סמואל בקט, "מרפי", הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2020. מאנגלית: עמרי אשר

 

.

***

ט. כרמי, כל השירים

ממליצה: רתם פרגר וגנר

הוצאת כל שיריו של ט. כרמי (כרמי צ'רני, 1925–1994, מחברו של שמוליק קיפוד!) היא מפעל מונומנטלי של הוצאת מקום לשירה – שני כרכים עבי כרס שמכנסים את מכלול שיריו של משורר חכם,  שספרי השירה שלו אזלו מזמן מן החנויות. כרמי הוא לא משורר נשכח, ותעיד הקדמתו היפה של עורך המפעל הגדול הזה, יובל יבנה, שכולה גילוי של אהבת שירתו, אבל הוא מהמשוררים שמוכּרים למעטים ואשר מעט מדי נכתב על יצירתם. כינוס שיריו, מראשיתם בשנות הארבעים ועד אחריתם באמצע שנות התשעים, עם מותו בטרם עת, מנכיח מחדש את קולה של שירתו במרחב של השירה העברית – קולה של "שירה שיודעת לשמוע ועל כן תובעת מאתנו להטות אוזן", כפי שניסח זאת הוא עצמו בדברים שנשא בטקס חלוקת פרס ברנר ב־1972. שני הכרכים מאפשרים להתחקות אחר מהלכיה של השירה הזו, שחמקה מהגדרות דוריות כאלה ואחרות, והם גם מאפשרים להשתהות בשיר אחד. הנה למשל סונטה אחת יפהפייה, שבשיאה־סופה נעשית, בתפנית מרהיבה כבסונטה קלאסית, משיר הגות על אודות המוות החתום בכל ילוד למילות הפרידה של המשורר אל אהובתו, שהן בה בעת גילוי של הכוח השירי עצמו:

 

[בַּקָּשַׁת מְחִילָה]

כָּל הַיִּלּוֹד — אוֹת אַיִן בְּמִצְחוֹ
אֲבָל הָאוֹת עָלוּם מֵעֵין־רוֹאִים,
סָתוּם, חָתוּם, מֻטְבָּע בִּכְתַב־סְתָרִים
שֶׁרַק הַזְּמַן יֵדַע לְפַעְנְחוֹ.

הַמֵּצַח הַגָּדֵל לְאַט מוּרָם
אֶל הָאָבוֹת, אֶל הַבָּנִים בְּתֹם,
אֶל אַהֲבוֹת הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם,
כְּאִלּוּ אֵין שָׁם אוֹת בַּמַּאֲרָב.

טִפּוֹת מָרוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם וְגָפְרִית,
לְשׁוֹן חֲלַקְלַקּוֹת נוֹטֶפֶת רִיר,
וּבְעִקָּר דְּמָעוֹת, דְּמָעוֹת צוֹרְבוֹת

יוֹצִיאוּ אֶת הַכְּתָב מִן הַבָּשָׂר
לָאוֹר וְלִשְׂפָתַיִךְ אוֹהֲבוֹת,
שֶׁיִּטְעֲמוּ אֶת טַעַם הֶעָפָר.

השירה – הוצאת הכתב מן הבשר – מזדהה לרגע אחד מכריע עם עזיבת הרוח את הגוף. השיר הוא מתוך קובץ שיריו האחרון של ט. כרמי, שירים (וְהַדְמָיוֹת) בְּעַל-כָּרְחִי (1994), ויש בו מטעמה של שירת כרמי, שהיא עתירת ידע, דובבת פסוקים, קונקרטית ומפוכחת, מודרניסטית ובה בעת קלאסיציסטית.

ט. כרמי, "כל השירים" (שני כרכים), מקום לשירה, 2020

 

.

***

טקסט / דמיטרי גלוכובסקי

ממליצה: טל ניצן

דמיטרי גלוכובסקי, סופר רוסי שחי בעבר כמה שנים בישראל, התפרסם בסדרת ספרי הפנטזיה הפוסט־אפוקליפטים מטרו, שזכו להצלחה עולמית ועובדו למשחק מחשב. טקסט, הרומן הריאליסטי הראשון שלו, הופיע ברוסיה ב־2017 ועובד לסרט, ולאחרונה ראה אור בתרגום עברי מוצלח של פיודור מקרוב. גיבורו, איליה גוריונוב בן העשרים ושבע, חוזר הביתה אחרי שריצה שבע שנות מאסר על לא עוול בכפו. היציאה המיוחלת משאול הכלא מתגלה כהמשך הוויה דולורוזה: אמו מתה מהתקף לב ממש לפני שובו, אהובתו נטשה אותו, חבריו המשיכו הלאה והוא תקוע לבדו בדירונת שיכון בפרוור משמים של מוסקווה בלי מוצא נראה לעין. בהתקף זעם הוא הורג את קצין המשטרה שהעליל עליו ושלח אותו לכלא, ולוקח את מכשיר הטלפון שלו. הטלפון, שלוחה של המת בקרב החיים, סוחף את איליה אל עולמו של השוטר והוא מחליף אותו ביחסיו עם הוריו ועם בת זוגו, ושוקע בד בבד בחלקים האפלים של קיומו – הכול באמצעות הודעות טקסט, ומכאן הכותרת. ככל שהגבולות מיטשטשים והוא מתמזג עם האחר, איליה הולך ונלכד בקורי עכביש ונדרש להכרעות אתיות כבדות משקל. לצד העלילה המותחת וחיבוטיה של הדמות המורכבת וכובשת הלב, טקסט מצייר תמונה מרתקת של מוסקווה ושל רוסיה העכשווית בכלל: הכסף החדש־יחסית והנהנתנות הפראית, יחד עם שחיתות וריקבון, והכוח האטום של המנגנון הסובייטי השריר והשרירותי. אחד מהישגיו הבולטים של הרומן הוא ההדהוד המוחשי להחטא ועונשו, שעומד במוקד הספר – בעיקר בשאלה הגדולה של טוב ורע – ומתבטא בשלל רפרנסים. כל אלה הופכים את טקסט ליצירה מרשימה ולתגלית מענגת.

דמיטרי גלוכובסקי, "טקסט", כנרת זמורה־דביר, 2021. מרוסית: פיודור מקרוב

 

 

» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מפסח 2020

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן