אושר | ברוך יעקבי

"'יופי לךָ,' ליקק את שפתיו באיטיות מצד לצד, 'ואללה יצא יפה. וגם זה יתאים לךָ,' וכבר היו עפעפיו ספוגים בגוונים של תכלת וטורקיז ומיד גם ירקרק, בוהה במגש הצבעים המרצד למולו, ורצונו להפסיק את כל זה תכף ומיד שוכך."

גלי לוצקי, ללא כותרת, הדפס לינולאום (מהדורה ראשונה, עותק 1 מתוך 5), 35.5X28.5 ס"מ, 2018

.

אושר

ברוך יעקבי

לרונית מטלון

.

כבר היה מאוחר. הוא כיבה את האורות בבניין המנהלה, שם לב שנותר לבד. נשם את ריח הים, השכונה מעבר לגדר הייתה שקטה. הבחין בצללים חומקים, חולפים על פניו, כמו נבלעו זה עתה בצלצול המוציא אותם מדעתם להפסקה, לפוליטיקה של החצר, לכוח של החבורה. ידע שגם בשעות האלה הם מסתובבים כאן, נשמות תועות, רצים, תמיד רצים, אף פעם לא הולכים, מחפשים קורבן.

עייפות השתלטה עליו. התיישב במרכז המגרש, מוקף בטבעת הגדולה שחצתה אותו לשניים, מסומן כמטרה. הרי הוא כאן, מותר, וכל מי שירצה יבוא ו…  לרגע, התעורר. צמד עיניים גדולות, בורקות. השיער פחמי, אסוף לקוקו הדוק. פנים חדות מישירות בו מבט דעתני.

"אֶהה, כבר מאוחר."

"כֶּה".

"ובבית, לא דואגים?"

"נוחרים שם כולם. קח, תערבב."

"אֵהה, אני לא יודע כל כך את החוקים."

"לא צריך לדעת."

"אז מה, מה לעשות?"

"זורקים, מי שהקלף שלו גבוה יותר, לוקח."

"לא יודע, לא חושב, אני לא טוב בדברים האלה."

"לא יודע לא חושב לא טוב," חיקה אותו. "נו באמת, זה לא קשה, אל תהיה כזה חננה."

"אולי בכל זאת," ניסה לרגע לקום ממקומו, "לפני שיתחילו לחפש."

"תראה את זה, יש לי כאן אוצר, ניסיתי היום בהפסקה וזה דווקא הלך לא רע." הוציא נרתיק מהוה, מבד מתקלף דמוי עור נחש, ושלף בטקסיות, כאילו היה קוסם, מראה קטנה, סדוקה.

"טוב, צא מההלם, בוא נלך על זה, תחזיק לי רגע," וכבר נתחבה בידו המראה. מעגלים מעגלים מרח את לחייו, סומק אדמוני פושט בהם, משווה לפניו מראה של פיה.

"ועכשיו ניקח את העיפרון, אתה רואה, ככה," הדגים לו, מרטיב אותו קלות בפיו, "אני מעביר את השפיץ על הקצה, לא יוצא מהקווים. זה יפה, מבליט לי את העיניים."

"אֶהה, זה קצת מיותר," אמר, מופתע לשמוע את קולו, "יש לך עיניים יפות, כמו במבי אתה."

הוא הציץ במראה ואמר בשביעות רצון, "דווקא נכון, אבל זה לא כל כך משנה, אני אוהב להרגיש את העיפרון מצייר עליי, זה עושה לי צמרמורות, רוצה לנסות?"

ולפני שהספיק לומר משהו, "תן לי, זה ממש קל," וכבר שם את כף ידו על עורפו הנוקשה והצמיד את פניו קרוב אליו. ישב משותק, מפקיר את עצמו בידיו, מסוחרר מהחמימות המתפשטת בגופו, נהנה מהדגדוג המעקצץ. קו שחור עבה נמשח סביב עיניו.

"יופי לך," ליקק את שפתיו באיטיות מצד לצד, "ואללה יצא יפה. וגם זה יתאים לך," וכבר היו עפעפיו ספוגים בגוונים של תכלת וטורקיז ומיד גם ירקרק, בוהה במגש הצבעים המרצד למולו, ורצונו להפסיק את כל זה תכף ומיד שוכך בהדרגה, נותן ליד המיומנת לעשות בו ככל העולה על רוחה, מסוחרר מריח הגוף הענוג, המדיף ניחוחות בושם זול, לא עוצר בעדו גם כשהעביר על שפתיו אודם צעקני.

"לא רע, לא רע בכלל," החניק חיוך ממזרי, "זה כיף לשחק ככה, אתה לא חושב?" נשכב למרגלותיו, ממקם את ראשו בתנוחה מתפנקת בין ירכיו, והתחיל למרוח לק שחור. "כמה מפתיע, בכלל לא חשבתי שגם אתה," אמר ונשף על ציפורניו נשיפות ארוכות, מוודא שהצבע התייבש.

"כדאי לך לבוא להופעה, תראה אותי, לא תכיר."

"הופעה?"

"אני לא הכי מנוסָה, רק התחלתי, אבל עשיתי כמה נאמברים, הקהל עף. הנה, תראה, תפעיל כשאני אגיד לך," וכבר אלומת הנייד שלו האירה את לב המגרש. הוא רכן על קו האמצע, ידיו מכסות את ראשו. "פליי!"

הצלילים החלו שוטפים, עוטפים את שניהם. הוא הזדקף במהירות והשתחרר מעמדת המוצא הקפואה שלו, מתנועע בקצב, מזיז את שפתיו כאילו קולה של הזמרת בוקע מפיו. הביט בו בהשתאות, מהופנט מגופו הפנתרי, רוקד את עצמו עד אחרון הצלילים.

"סטופ. קאט, פריז, הקהל משתולל, איזה נאמבר, היית צריך לראות את הלוק, אאוט־פיט סוף, הייתי מדהימה. מה זה, מה אתה מסתכל ככה, משחקים דום־שתיקה? כזה יָבְּש, לא מצא חן בעיניך? טוב, במועדון כבר תלמד איך מרימים למלכת דראג."

"מרימים?"

התיישב מולו ואחז בשתי כפות ידיו והתחיל למחוא אותן בחוזקה, עד שעזב. "תמשיך," קרא לו ונעמד, "חזק יותר!", ואז קד קידה לקהל היחיד שלו, התיישב שוב מולו והתבונן בו ארוכות. "חסר לי משהו," מלמל לעצמו. לפתע, כצייד שמזימתו הצליחה וכבר זכה בשללו, פשט מעל צווארו מטפחת ססגונית, שאולי סחב פעם מהמגירה בחדר של אמא, ואולי מדוכן של "הכול לאישה" בשוק, והעביר אותה מעל הראש עם העיניים המהוססות שהביטו בו. במיומנות כרך את המטפחת והחליק אותה לעבר הצוואר, היטיב את הקשר, והתחיל להדק.

והמשיך להדק, אט־אט, ולא הרפה, וליפף את קצות המטפחת סביב אצבעותיו הארוכות הדקות, מהתל בו, משיכה קצרה ואז ארוכה יותר, מרפה ושוב מהדק, כבעלים של כלבלב המוליך אותו ברצועה, בכל משיכה התארכו והלכו הקצוות המלופפים, הלולאה התכווצה.

הלחץ בגרונו, רקותיו הולמות, כתם אדמדם התפשט במעלה הצוואר. ניסה להסדיר את נשימותיו, להתאים אותן לקצב הקצוות הסוגרים עליו, אבל מה שחשוב עכשיו זה לא להתאמץ יותר מדי, לא לבזבז נשימות מיותרות, לא לאבד אוויר, לא לזוז, להיות מונח, בשקט, ושיעזבו אותו המחשבות של מה יגידו, מה שהוא רוצה זה להתמסר לידיים הנחושות שסוגרות עליו, וכבר גלגלי עיניו החלו מסתובבים ללא שליטה, מסוחרר צלל חסר נשימה, צנח קר על האספלט. ואז, כמו יוצא מתוך עצמו, בוקע, משתחרר, משהו חדש נולד בו, מותיר תחתיו קווי מתאר מצוירים בגיר כגופה בזירת פשע, הוא עלה מחויך מעלה, הרחק, מעבר לגגות בתי השכונה, ים שחור תחתיו.

מאז לא ראה אותו יותר. מדי פעם, כשעלה במחשבותיו, נלחם בעצמו לסלק את הגוף התמיר, עד שדמותו הלכה ודהתה. בפעמים שסיים מאוחר את יום עבודתו נהג לרדת ברגל לחוף, נוטש את המולת הילדים, השכונה מאחוריו, שאון היום הולך ונעלם עד שנדם. היה משוטט לבדו, בין שמיים למים, מתמסר לכל מה שרוחש בו.

באותו ערב קייצי החוף היה שקט. אדוות התקדמו בהיסוס, נבלעות בקו האופק. שחף חג מעל ואז צלל ונעלם בין הגלים. לפתע, ראה אותה, נסחפת לחוף. לשבריר שנייה קפא על מקומו, ואז החל לרוץ. עור צפוד, ירוקת ים. גהר מעל הגופה, השכיב אותה פרקדן. שריטה מכוערת נמתחה לאורך הבטן, חתכים מדממים פצעו בבשר. בדק: יש דופק.

הוא התבונן סביבו, נאבק בתשוקה המוכרת להפוך את עצמו לחלק מהתפאורה, להתמכר להזיה, אבל כמו מרחוק קול ניעור בו, להתעשת, התרגולת. מהר, להחזיק בסנטר, לאחוז באף, לפתוח הפה, וכבר מצטמרר ממגע שפתי האבן הסגולות, נשיפות ארוכות וקצרות, כמו שלמד פעם, רק שהפעם זה אמיתי, והוא לא משחק עם הבובה זיוה – במוחו כבר החלו קודחים אותם צחוקים, גרגורי זימה, איפה זה היה, קורס חובשים, באיזו שִממת מילואים, תדחוף ת'לשון, תפשק אותה, קר לה, בואנה יא זין, אתה ממשש לה ת'פטמות, רק לבשו מדים, נפרדו לרגע מהנשים בחייהם, וכבר נהיו חבורת זכרים מיוחמים, מלהיטים אחד את השני בתאוותיהם, מצטופפים כלהקת זרזירים, מכונסים אחד בתוך השני, ממששים את עצמם, ועוד בדיחה גסה, ועוד סיפור נפתל בפרטי פרטים על איך בסוף היא נתנה לו, ואיך הוא הצליח לתקוע אותה. ובערב, זה תמיד אותו אחד שמביא סרטים, כאילו זה התפקיד המחלקתי שלו, אוסקר, קראו לו כולם, אבל הוא היה סתם אשר, מתארגנים במעגל שרפרפים מסביב למכשיר, ובוהים, במוצב אי שם כלשהו, איך הוא עושה לה ומה היא עושה לו, מעודדים בנהמות, תן לה אותו, תרדי לו, ואללה הייתי לוקח שאכטה מהכוס הרטוב שלה, ומלווים בגניחות, מגרים זה את זה בנגיעות, וכשהאקט מסתיים יש גם מחיאות כפיים, ותמיד משווים, וואי, תראה איזה גודל, לעומת הצימוק שלך הכלי שלו זה מגדלי התאומים – אבל עכשיו, בין נשיפה לנשיפה, לא הבין איך כל זה בא לו, לא רצה לחשוב על מה שהוא עושה, כל גופו התקשח, דווקא להיסחף הרחק, להיספג בריח הזיעה החמוץ ושמן הרובים. הוא החליק את ידו מהטבור כלפי מעלה, עד לנקודת החיבור בין הצלעות, הניח כף יד אחת על האחרת, מעסה ומנסה להדוף כל מחשבה, גם כשזיהה את הפנים המוכרות, השפתיים מתחילות להתרכך, להתפשק קמעה, מקבלות גוון ארגמני, והעור ברווזי מצומרר, שתי אצבעות צבועות לק שחור מקולף זזו מתוך דחף בלתי נשלט. ולפני שיהיה מאוחר מדי, צריך לבקע את סגור הפה, למצוא את הלשון ולמשוך אותה כדי שלא תיפול ותיבלע, מניח ידו על המצח, מלטף את הראש, קוקו מהודק, נמשים זעירים נקווים בקימור עצמות הלחיים הבולטות וקצת על האף, ממשיך להצמיד את שפתיו ולהנשים ולעסות בשתי ידיו בתזמון מדויק, מרגיש שהגוף נענה לו, הנשימות עולות ויורדות בקצב שהוא מכתיב, גוף רזה, חזה מבהיק, השפתיים שמתמסרות, לשון נוגעת בלשון, מה זה היה לו שהוא נצמד, מהדק את אחיזתו, מתחזק מכל פרפור של הגוף תחתיו, לא מאפשר לו לחמוק לעולם אחר, מסלק כל רצון של שניהם לחדול.

מוזר, תמיד חלם איך מצילים אותו, את גופו אוחזות ידיים חסונות, לפעמים סופרמן ובעיקר טרזן, כמו בסרטים שראה כשהיה ילד, גופו השרירי נוצץ זיעה, זרועות אימתניות, מבטים חודרים, עוזב אותו לרגע, רק לרגע, קופץ לקרקעית הנהר, מזנק על התנין האכזר, שפוער את לסתותיו המשוננות ניבים חדים, נותן בין עיניו אגרוף מחץ, מתפתל סביבו ונאבק בו במעמקים, עד שהגוף האפור שוקע במצולות. טרזן שלו בוקע מן המים, נושא אותו בזרועותיו, מוחה ברכות את דמעותיו, מלטף את שערו, מביא אותו לחוף מבטחים, הרחק מהיצור הרשע. והוא, ילד יחיד באולם, נושם לרווחה, כל כך גאה בטרזן שלו, ששוב הציל אותם, אותו ואת ג'יין, ולמעלה, בשורה העליונה, שם התמקמו תמיד, לא משנה בכלל איזה סרט הקרינו, מצטרפים הפושטקים בשריקות ובמחיאות כפיים, מגלגלים למטה בקבוקים, מתיזים בדלי סיגריות, והגיצים כגחליליות יוצרים מופע זיקוקין די־נור.

כבר החל להתאסף קהל סביבו, ומייעצים לו, תלחץ יותר חזק, יותר מהר, תרים את הראש, והגיחוכים, תראו, מנשק, כמו נקבה, ומישהו שאל לא עדיף אמבולנס, וכבר היה נדמה לו שהוא שומע מרחוק סירנה מייללת, אבל מי זה, מישהו מתקרב אליו בריצה, בצעקות חסרות קול ונשימה, איפה הבן שלי, והוא לא מרפה, שתי לחיצות ארוכות וחדות, מצמיד שפתיים ונושף, ראשו מסתחרר, מעורפל מהמאמץ, ושוב רואה אותו בדמיונו, את הגיבור שלו, מגיע כמו תמיד כשקרא לו כשהיה שרוי במצוקה, מגיח ממעמקים, יללה אדירה מפלחת את האוויר, בטוח בעצמו, צעדים קלילים, נכון למשימה המיוחדת, להציל אותו, הוא יודע שזה הוא, ועוד מעט, הפעם זה אמיתי, ייטמן בזרועותיו, ירגיש בטוח ונעים וחזק, טרזן ירים אותו בידיים מנחמות ויישא אותו הרחק מכאן, אבל איפה הוא עכשיו, מלמל לעצמו, כוחותיו עוזבים אותו, רק שמישהו יבוא כבר ויציל, ולא אכפת מי, שיהיה טרזן, או סופרמן, אפילו סבתא, אילו רק הייתה יודעת, אבל עכשיו היא בבית, מכינה הרינג בחומץ ושמה בצנצנת עם פלחי בצל, כמה היה רוצה לחבק אותה, ליפול אל סינרה, והיא תחייך אליו חיוך של סבתא גדולה שלא מפחדת מאף אחד, גם לא אז כשדלקו אחריה במדיהם המנצנצים, הכלבים עוד רגע מתקרבים, והיא מבוססת בשלג, נושאת על גבה את שני ילדיה של אחותה שהתייאשה, ועוד צעד למשוך ולא לוותר, וגם שנים אחר כך להמשיך להשקות מדי יום את העציצים במרפסת, וליהנות מכל ניצן, ולהסתיר את הדמעות, ולחיות את החיים שהם היצירה שאסור להחמיץ, אולי סבתא תבוא עכשיו ותציל אותו, מיין קינד, שיינע אינגעלע, מיין טוניו קרגר, אבל איפה היא עכשיו כשהוא מאובן, לא יכול להזיז את עצמו, תשוש מהמאמץ אך נפשו נסערת, דרוך, דמו גועש, שתי לחיצות, שפתיים, לנשוף.

צל ארוך כיסה אותו. הרגיש מעליו נשימות כבדות, ואז תנועה חדה, חותכת, חבטה בעורפו, והמילים שנצרבות בו כמספר שמחתימים בברזל מלובן בעור של בהמה עקודה, תסססס, הבשר החרוך, תזוז מהבן שלי, תעיף ת'ידיים שלך ממנו, אל תעז לגעת בו, יא סוטה, געה בבכי, משתנק, שמישהו יזעיק עזרה, הבן שלי נגמר, מי יציל לי אותו

.

ברוך יעקבי, בעל תואר ראשון בספרות עברית והשוואתית ותואר שני במינהל ומדיניות בחינוך, מנהל זה 18 שנה את בית הספר הניסויי עין הים בחיפה. יזם חינוך, עוסק בפיתוח חדשנות בבתי ספר ובאלטרנטיבות בחינוך. בשנת 2019 יצא ספרו "לומדים לשחק: חינוך משחקי כמעשה של חירות", בהוצאת רסלינג. זהו לו פרסום ביכורים בפרוזה, והוא עתיד לראות אור בתוך קובץ סיפורים בהוצאת פרדס.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ייסור אחד שאין לו שם | מרים יחיל־וקס

"אם עכשיו פתאום הוא גבר אנה היא באה. אליו? ומה זה אליו ואיפה זה ומי בו יקבל את פניה? הנער שמצא רגע של עוז בחשכת מכונית, או גבר חדש שאינה מכירה? מפניו פחדה."

דבורה מורג, ניגון עתיק, בריקולאז' – שארית כינור, חוטי נחושת של מנוע, ידית סכין, 40X20X5 ס"מ, 2002

.

ייסור אחד שאין לו שם

מרים יחיל־וקס

.

באמצע החיים בבוא שלוות ההשלמה עם המציאות, אהבה לא מציאותית. כל חכמתה נחלצת לעזרתה להרחיק ולאפשר ולהגדיר שזוהי אהבת אם ואחות ועמיתה ומורה וכשזה לא הולך אפשר פשוט לזלזל וללעוג לעצמה וגם לו מי ומה הוא שאת אוהבת אותו, בסך הכול נער, בסך הכול ילד כישרוני שנקרה בדרכך, אין בו שום דבר הראוי לאפס קצה תשומת ליבך המעודנת, המיוחסת, הנעלה. וכל מאמציה עולים יפה וחבל על המאמץ. כלום. וביניהם גם. לצד ילדיה ואישהּ והוריה והתלמידים האחרים. בעבודה ובדרכים בספרים ומול צג המחשב גם.

וכדי להיות איתו בלי הפרעה היא מעניקה את מלוא תשומת ליבה עד התג האחרון לכל תלמידיה האחרים. המון מילותיה השופע גואה כנחל ומציף ומהפנט אותם והם נסחפים בלהט השיעור, המנגינה נוסקת, ורק היא מבחינה ברגע שבו הוא שוכח לעמוד על המשמר ונסחף לפני כולם ואז הוא שלה. עד דמע. דגול מרבבה. מואר. עדין ומרתק. דוהר אליה על כנפי הכישרון שהיא בראה בו ולא פוחד משום דבר לא מעצמו ולא מפניה והיא אוספת אותו תחת כנף דמיונה והוא שלה שלה שלה ומאריכה את סבלה ככל יכולתה ולב בלב נוגע. שעה אחת מדי שבוע שבה היא משכילה לצוד אותו בערבות המעוף והוא ניצוד ברצון ומתמסר.

יש אנשים שאוהבים ויש אנשים שמרשים שיאהבו אותם. אם כי היה רגע לפני שנתקבעה חלוקת התפקידים ביניהם, רגע של ימים אחדים שבהם נאחז בה בלי חשבון ומחשבה והיא נפעמה ונפקחה אבל לא העזה. אחר כך הלקתה את עצמה ושנאה את האיפוק הזהיר הכלא הנצחי שלה. אולי היה אחרת אילו ליטפה את ראשו אשר הרכין אליה בחשכת המכונית. ילד. כל כך השתוקקה לאסוף אותו אל חיקה אבל הפחד מפני מבוכתו ומפני החרטה שאחרי וההסברים ורצח העתיד שאז חלמה שיהיה לו – להם – האם על ציפור נפשו חסה או על עצמה? האם על גילו חשבה או על גילה ומעמדה מולו בראשית דרכו? לבטח לא רצתה שירגיש מחויב בשל עליונותה או תלותו. רצתה שימשיך לבטוח בה וירשה לה להוסיף להנחותו בדרכו ולמנוע ממנו לטעות. או להיפגע. חשבה על טובתו שהייתה טובתה על אפה ועל חמתה ועל חשבונה.

לפרקים האמינה כי אין סיכון שלא הייתה לוקחת לו הרשה לה. לו ביקש לעצמו אם ואחות ועמיתה ומנחה הייתה לו כל אלה. לו חשק באהבת אישה הייתה שמה נפשה בכפה ומבין זרועותיה היה יוצא לדרכי חייו. במרומז ובמשתמע לא התנגד, אך מבלי שירשה במלוא ישותו בהכרה מלאה ובדעה צלולה אי אפשר. לא משנה בעצם אם ירשה או לא ירשה. לא בידה הרגש הזה, היא הנתונה בידיו והוא עושה בה כחפצו מסעיר ומרגיע, מעליב ומחמיא, מזלזל ומשפיל וקורע ורומס. והיא שמחה בו, שרק יהיה ויישאר ולא ימות בה.

שיחות ארוכות היא מנהלת איתו ברוחה ויודעת שאינה חוצה את מחשבותיו אפילו כהבזק חולף או הבהוב רגעי אלא כשהוא זקוק לה. יודעת שאינה ראויה לנעורים הקסומים האלה, לגדולת הכישרון, ועצם המחשבה עליהם היא חוצפה אפילו בינה לבין הרהוריה ובין עטה לבין ניירותיה חוצפת אצבעותיה על המקלדת.

כבר הצליחה לעשות שהיצר יחדל לשחק תפקיד ראשי בינה לבינו, היצר ששיבש בתחילה את שיווי משקלה והעיר אותה בלילות הראשונים יודעת שהוא באי שם שלו לא ישן בשל המנגינות בראשו, משווע לאוזנה השומעת, כואב בבדידותו רחוק ממנה ולא עולה בדעתו להעז לבוא אליה. ולה אין אומץ. חרף הדחף העז לרוץ אליו תכף ומיד ולהקים לו חומת מגן. השתלטה על יצרה. נדמה לה. עכשיו זהו ליבה הרוגש וקצות העצבים הרוחשים והעיניים הרואות ולא מסתתרות למרות שהיצר דמם והראש מתכחש ומכחיש במילים משוכללות. ואם היא יודעת שהיא עושה שקר בנפשה כי הנפש היא הבשר והבשר הוא הרוח והם מיטיבים לתעתע זה בזו כמו היא והוא, בכוונה ושלא בכוונה, במחשבה תחילה ובמחשבה בדיעבד, מה בכך. הנפש אומרת לבשר הס והוא מציית ושוקט ומתאפק ומסתגר ומסתפק בעיניים הרואות, באוזן הכרויה, בחצאי המילים הלא גמורות שהוא איכשהו בכל זאת מתחיל לומר אחרי השיעור ומתחרט באמצע.

הניחה לו. התרחקה לזמן ממושך. והוא שקט. אצל המורה האחר לא נסק. היה זקוק לה ולא הבין. החזירה אותו לחזקתה בתחבולה והוא לבלב. ושוב חשכת המכונית רק שההגה עכשיו בידיו והוא מדבר אליה בקול בוטח ומרים זרוע ומניח מעליה בלי לגעת והיא משותקת מבוהלת כנערה, כי אם עכשיו פתאום הוא גבר אנה היא באה. אליו? ומה זה אליו ואיפה זה ומי בו יקבל את פניה? הנער שמצא רגע של עוז בחשכת מכונית, או גבר חדש שאינה מכירה? מפניו פחדה. אליו טרם התוודעה ונדרכה בתקווה ובציפייה חרדה לקראתו. אולי אינו יודע עדיין מה השתנה בו שהיא מרגישה בעוצמה כזאת בנוכחותו. קסום, בלתי נודע. מסוכן.

כן, מאז הניחה לו האמן שבו היה לגבר, אבל הגבר שבו נשאר ילד. והכישרון? האומנם בידה הוא? בגללה הוא מדשדש? שום דבר לא היה ולא נהיה ולא נמשך מאז. הוא רמז שיהיה והיא ציוותה על ליבה להתנהג כיאות ולא לחבל תחבולות נוספות ולהשאיר לו את כל ההחלטות וכך לא נהיה כלום רק העולם, עולמו, הוסיף לזרום לדרכו ושם היא לא ויתרה עליו ונלחמה את מלחמתו מבלי שיֵדע עליה, וזרעה את הזרעים הנכונים והשקתה את החלקה והחניפה לגננים כדי שהוא ילבלב ויפרח כפי שידעה שהוא יכול. השקיעה את כל כולה למענו והצליחה להביאו אל מסלול ההמראה. נדמה לה שהתגברה וחזרה לשגרתה והיא יכולה בלעדיו. הרחיקה למדינות הים. עובדה. עובדה שהיא יכולה.

נסעה בעולם עם המנגינה הקטנה שלו, הקודרת, שהקליט עבורה, ובבקרים התעוררה איתה בוושינגטון ובניו יורק, ובמטוסים זרמה אליה באוזניות הפרטיות, בכל היבשות ומעל האוקייאנוסים. בדמיונה ראתה את האצבעות הדקות, הארוכות, הילדותיות וראשה הסתחרר עד שעצמה את עיניה כדי לא לראות. עד הקונצרט.

כאילו לא הפרידו ביניהם אוקייאנוס וימים רבים ושגרה שכשלה. הוא שואל שאלה של כלום והיא מעמידה פנים שהכול כרגיל אבל שוב יוצאת רוחה לדרך ארוכה ומפותלת ומשקיעה זמן ומאמץ ואת כל ישותה המתוחכמת כדי לענות עליה. שאלה על היצירה שעמד לבצע. התעניינות בכינור מיוחד. וכשהיא עולה מן הטמיון ויבולה רב ועשיר עבורו הוא כבר שכח שהתעניין ובכלל לא התכוון וזה לא היה כל כך חשוב, והיא נכלמת. לשם מה הרעישה מוסדות ארץ מה הייתה ריצתה המרוצצה המטופשת לעשות את רצונו ואף למעלה מזה כמיטב יכולתה הרבה. בתחילה כבשה את גאוותה וטלפנה ליידע אותו על הכינור, הרי ביקש, הרי חשוב. טלפנה שוב ושוב ידעה שהוא רואה את המספר על הצג ולא עונה והמשיכה למחול על כבודה ולהשפיל את רוחה ולנהוג כפי שמעולם לא נהגה בכל שנות נשיותה והוא לא ענה לה. אחר כך אמר שהפלאפון אבד והיא לא האמינה אבל שמחה ששיקר.

אחרי הקונצרט החליטה. כישרונו ראוי. היא תהיה מקצועית איתו. אך ורק. אז מה אם המקצועיות היא מפלטם של מוגי הלב. שומרת את צעדיו ומקפידה עליו במיוחד ולא מוותרת לו בכלום כי אמנותו חייבת להגיע לשלמות והיא לא תרשה לו להסתפק בפחות משלמות עד שישתלט על מלוא תבונת המלאכה הזאת. המורה האחר הסתפק, היא לא תסתפק. רק הוא מעניין אותה מבין התלמידים ומצפונה אינו נוקף עוד ורגשות האשמה אינם מציקים והיא מתרכזת בו בנגנו ומתרחקת ממנו לפני עלותו לבמה כדי שיהיה לו אוויר למצוא את מעופו. עתירת ניסיון היא מזהה את החסר, בוחרת מה לבנות דרך הראש ומה דרך הרגש, מתי לדחוף ובמה ומתי להניח, ומתי לכוון את האחרים לתרום את חלקם ברקע, ודי מהר רואה שצדקה והכול מצטרף בו יחד ומתמקד וממריא. הבמה שלו. גדל. השתחרר. והיא שבה לתעב את שנותיה וניסיונה, רוצה הייתה להיות מבכירה ומתרפקת ובגילו.

בעומדו על הבמה חזר לשכון בה. זה מפחיד אותה נורא כי מראהו מהדהד בה כקריאה נואשת והיא מרסנת את קרבהּ כדי שלא ייפלט מה מפיה, הופכת את פניה לאי שם ואת עיניה פנימה. מגעה מכיר את שערו ואת צווארו וכתפיו וגבו שליטפה בתקנה את אחיזתו בקשת, למעשה בלב רוגש ותשומת לב אוהבת שהטביעה בזיכרונה כמכוות אש כל גיד חלקת עור ופלומת שיער. עיני הבשר מתרכזות ברגליים הארוכות המפושקות ובמותני הנער הצרים שבהם לא נגעה מעולם וביד השולטת בקשת.

נפתלות דרכי דמיונה. הוא בא תמיד כמו התגלות שיש לה ממשות גופנית והיא יודעת אנה היא באה והאבדון הזה הוא גן העדן שלה. לא כמו אחרי "רומנים" כמו שקוראים להם, שהיו לה פעם, שמהם הייתה שבה סוערת ורעבה לעוד ובן זוגה הקבוע היה מתמוגג ולא מעלה בדעתו. בו ברגע אינני והנני. כעת היא סגורה ומשותקת אפילו בחלום. חולמת את הילד ושיכורה מחלומה אבל לא חוצה את קו הדמיון בין השם והתמונה שבה היא מתבוננת בעצמה ובו מבחוץ ולא חוצה אליה פנימה עד הסוף בלי מוסרות ומעצורים. מהו שמונע בעדה אינה יודעת אולי הבושה מנצחת כי אינה יכולה לדמיין את גופה ליד גופו רק אותו לבדו והיא ישות סמויה בחשכה לרשותו ומי שרואה אותה איננו הוא וכך היא איתו ואינה פוגמת בטוהרו.

מיטפשת. מתנהגת שוב בצורה אווילית. משפיעה עליו חסדים קטנים וטרמפים וכל מיני הבלותא להיות לידו ולראותו תמיד. כותבת שירים ליריים של נערה, שומרת ושומרת אותם לעצמה ולבסוף לא מחזיקה מעמד ונותנת לו וממתינה בלב פועם וחרדה גדולה למילה שתיאמר, אם כי את השירים המסגירים לא מסרה לידיו בטוחה שהוא יודע ומרגיש מזמן ושונא את זה וכמעט שונא גם אותה שמביכה ומעיקה אבל משתדל שלא. ערב אחד אחרי קונצרט אמרה אילו היית עשר שנים מבוגר יותר והוא השיב אני לא כל כך ילד אבל לא המשיך לא במילה ולא במעשה והיא ידעה מה המעשה לעשות וגם פחדה כי היא אהבה עד כלות והוא לא אהב בכלל.

כעבור שבוע של ייסוריה טלפן ואמר על השירים מילים יפות שוודאי חשב אותן היטב ובירר ומיין מראש והיא התבדחה לחפות על הולם הלב ואמרה לעצמה מטומטמת מה עשית מכרת את רגשותייך בנזיד עדשים אפילו פחות. ילד הוא ילד. וכמעט שכנעה את עצמה בפעם המי יודע כמה שאינו ראוי ומוטב להתגבר על השטות הזאת שממלאת את ליבה וחוסמת אותו בפני הכול וכמעט הצליחה בשכנוע, אבל הטון הוא שעושה את המוזיקה וקולו מאחורי המילים הסדורות ניגן לה אני מבין ואני יודע אבל אני לא רוצה, אני זקוק לאהבה שלך אליי ולא רוצה להפסיד אותה, מרגיש את גודל כוחך שאת נותנת לי כאמן ואני רוצה בזה אבל פוחד שאת רוצה לתת הכול ולשלם את המחיר ואני אם אשלם את המחיר אאבד את חירותי לא שאת רוצה לגזול את חירותי להפך אבל אני עוד לא יודע מהי חירותי ויש בתוכי חושך וזעם שאת לא מכירה ואני מכיר רק באופן חלקי והחושך הזה מעכב בעדי אם כי לפעמים אני מרגיש שאולי את הכתובת ומזמינה אותי כל הימים ובכל הדרכים לפרוק אותו בחיקך ואני מת לעשות את זה אבל המחיר.

אין מחיר. כל מה שעליו לעשות הוא לומר בואי והיא תבוא. בואי סתם או בואי להיות מה שאני זקוק לו כרגע או ברגע אחר משהו אחר וביום אחר ובלילה אחר בלי חלוקת תפקידים מראש או החלטות או בחירות בלי מגבלות. אבל הוא לא אמר. המשיך בדרכו ולפעמים פגש בה ופנה אליה אבל לא אמר בואי עד שגזרה על עצמה גלות פנימית וחתכה הכול. יותר לא תטלפן ולא תאמר ולא תקיף אותו באהבתה ונכונותה. אינה יכולה לגזור על דמיונה ועל ליבה אבל על מעשיה יכולה היא לגזור ובהם יכולה היא לשלוט מי כמוה בשליטים ובשליטה העצמית עד דכא. לא לפנות. לא לטלפן. לא להעדיף. להסתלק מנגד עיניו. להרגיע את הרטט בפנים ולקוות שלא ייפסק.

במשך כל חופשת הקיץ לא טלפנה, ונתנה לעצמה אות הצטיינות. מיד עם סיומה הפרה את נדרה. הוא סיפר שנסע למדינות הצפון עם נערה צפונית וליבה לא נשבר רק אפף את חודו של הפגיון שנעץ באהבתה והמשיכה בשיחה בניחותא עם דוגמאות חכמות למשמעות "ההליכה אל תוך היער" והיציאה מתוכו והוא נינוח והפליג בנועם בדברים. ליבה לא נשבר כפי שקרה בפעם הקודמת שסיפר על חברה חדשה ואז מיד עברה לתפקיד האם המאמצת ואמרה יופי תכיר לי אותה ובכתה כל הערב ושיקרה סיבה וגוללה על מי שגוללה שלא היה ולא נברא.

אחר כך חזרו לסדר והיא עמדה בגלותה: הלכה לשיעורים ולחזרות כרגיל, הקדישה תשומת לב לאחרים, שיחקה את משחק הסתמיות, ענתה לו רק כאשר פנה אליה מפורשות וביקש. גזרה והצליחה. כמעט. כי בינתיים עקפה את חוקיה שלה ובחרה יצירה שרק הוא יכול לבצע בה את הסולו וכך גם היא תוכל להביט בו בלי הפרעה בזמן החזרות כי כולם מביטים. גם בחרה מקום ישיבה בזווית מתאימה מול האצבעות הדקות המסמנות מקצבים וספגה אותו בשקט בלי להפריע לו ובלי שהוא או מישהו יבחין.

ושוב היו מי מנוחות כביכול ושקט מסביב וכאילו נמלא הנער ביטחון ופתאום אמר בואי רק את לשמוע וריאציה שמצאתי והכול בה שמח וצהל ואז חזר בו ואמר אל תבואי. הייתה או לא הייתה כוונה? בהזמנה? בביטולה? רצה שיהיה להם רגע לבד עם ליבו היוצר או רק עצה מקצועית ביקש? ולמרות שלא הראתה בסימן כלשהו את צהלת נפשה אולי חש או ידע ורק שכח ואז הזמין ונזכר שידע וביטל. טלפון ענייני ולא אישי והודעה יבשה למזכירה ורק אז הבינה שלא הייתה כוונה ואם הייתה הוא שינה את דעתו אולי משום שמיהרה להסכים בקלות והתיאום התאים בקלות אולי שיחקה טוב מדי את המורה והוא קלט את צהלת הלב והחליט לסגת ואולי בכלל לא היה חשוב ולא משנה וגם אמר שיטלפן ולא טלפן והיא שוב נסעה אל מעבר לים ושקעה ושקעה ושקעה.

.

ד"ר מרים יחיל־וקס, סופרת, מתרגמת ודרמטורגית. פרסמה ספר שירים, "בלי כוונה" (עקד, 1977), ושלושה ספרי פרוזה – "נורדאו פינת וול־סטריט" (כנרת זמורה־ביתן, 2009), "הפרק החסר" (כרמל, 2016), שתורגם לרומנית ואנגלית, ו"שנה אחת", הרואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס. גרסה מוקדמת של הפרק הראשון בו פורסמה במוסך. סיפורים קצרים ושירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות, בהן המוסך, עיתון 77, ומאזניים.

 

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

יום מושלם לבית הלוחם | לירון וקסמן־ראובן

"נומי קמה על רגליה. מים טפטפו ממנה לרצפה המחוספסת שהכאיבה ברגליים. היא הלכה לכיסא הנוח הצהוב. אסור לה לדבר עם זרים, אבל בבית הלוחם כולם כמו משפחה, אבא אומר תמיד."

אברהם אילת, מתוך "כוחות", צבעי פנדה וגרפיט, 1978

.

יום מושלם לבית הלוחם

לירון וקסמן־ראובן

מוקדש לי' ולא', בהוקרה על ההשראה ועל האומץ

.

נומי הניחה את הספר הפתוח על הבטן. אוף משעמם. היא לקחה ענב מהקופסה, פיצחה אותו בין השיניים והמיץ המתוק התפוצץ לה בפה. אוף, חם ומשעמם, משעמם וחם. אם רק הייתה יכולה להיכנס לבריכה. איש שישב על אחד מכיסאות הנוח לידה פרם במיומנות את הרצועות שחיברו את התותבת לגדם. היא ידעה שבבית הלוחם אסור לנעוץ עיניים, אבל לעיניים היה רצון משלהן. האיש חייך והיא מיהרה להסיט את מבטה לקופסת הפלסטיק שהייתה מלאה בענבים ירוקים ונוצצים ובחרה לעצמה את הענב המושלם. כשהעזה שוב להציץ כבר עמדה הפרוטזה בפני עצמה, גרובה בגרב עם פסים כחולים ונעולה בנעל ספורט לבנה. היא הכניסה את הענב שכבר לא היה קר לפה. האיש התרומם בעזרת קביים ודידה בקפיצות מיומנות לכיוון הבריכה התכולה הגדולה. בבית הלוחם לכל אחד היה חסר משהו – אוזן, יד, עין, עור. לאבא שלה היו חסרים פס רחב של שריר מהכתף עד המרפק והריאה. כששאלו אותו אמר שנפצע בגילוח, אבל סבתא לילי סיפרה לה שהוא נפצע מרסיסים של פגז במלחמת יום הכיפורים וזה עוד מזל, כי במלחמה ההיא אפשר היה רק להיפצע או להפוך לתמונה במסדרון. "אף אחד לא יצא בחתיכה אחת," אמרה סבתא לילי והגישה לה באנחה פלח תפוח.

האיש השעין את הקביים על הגדר ונומי פוצצה עוד ענב בתוך הפה. הוא קפץ בקפיצות קטנות וזהירות לכיוון הבריכה, התיישב בתנופה והדף את עצמו לתוך המים שניתזו נוצצים באוויר. החום העיק עליה. היא הניחה את הספר בתיק הבריכה, קמה והמגבת שעליה נשרה. היא הניחה אותה על כיסא הנוח והלכה לבריכה. רצפת האבנים הקטנות הייתה לוהטת ודוקרת והיא דילגה מרגל לרגל. אבא הלך עם אחותה לראות סרט באולם ההקרנה.

"אני לא באה!"

"זה של דיסני, פעם…"

"זה של תינוקות!"

אחותה הנודניקית הוציאה לה לשון, והיא התאפקה לא להוציא חזרה.

"אני לא חייבת!"

"נו!!!" אמרה הנודניקית וניסתה לדחוף לאבא את הרגל, שילכו כבר.

"אבל את לא נכנסת למים לבד, אוקיי?"

"אוווףףףף, למה אני תמיד בעונש בגללה?"

אבא הרים את הנודניקית בזרועותיו הרחבות. היא חייכה לעבר נומי חיוך ניצחון.

אבא התחיל ללכת בצעדים גדולים לכיוון הבניין הראשי. "את יכולה לקרוא ספר או ללכת לגן משחקים," אמר והגדיל את צעדיו. היא הטילה את עצמה בזעם על כיסא הנוח הצהוב, "אווווף!!!!!"

היא תשב על הקצה ותרטיב רק את הרגליים, זה לא נקרא להיכנס. היא התיישבה על הסף ליד מצופי מסלול השחייה. המים היו קרים וציננו אותה קצת, היא בעטה בהם רגל־רגל וטיפות נוצצות התרוננו באוויר. ילדים בתוך המים השפריצו אחד על השני וצווחו בהנאה. האיש בלי הרגל הגיע חזרה למעקה ועצר מתנשם. נומי הביטה בו.

"גם אתה מכיפור?"

הוא חייך והמשיך להתנשם עוד קצת. "למה גבירתי שואלת?" שאל כשהצליח שוב לדבר. היא בעטה בשתי הרגליים יחד ושפריץ חזק של מים זוהרים מילא את האוויר.

"כי אם זה מכיפור יש לך מזל."

"ואיך בדיוק לאבד רגל זה מזל, גבירתי הצעירה?" הוא מילא את כפות ידיו במים והרטיב את ראשו המגולח.

"סבתא לילי אומרת שבכיפור רק להיפצע ולא להפוך לתמונה במסדרון זה היה ממש מזל."

"אני מבין," אמר והסיר את משקפי השחייה עם העדשות הכהות ונראה פחות כמו חייזר.

"זה מלבנון."

"וחוץ מהרגל?"

הוא חייך והיו לו המון קמטים קטנים ליד העיניים.

"זה לא מספיק לגברתי?"

אמר והדף את מעקה הבריכה ברגלו האחת ויצא לשחות בריכה נוספת. נומי הביטה ברגל שבעטה במים ובשנייה שהתפתלה כמו דג גדול בלי זנב.

"חגי," אמר האיש כשחזר אחרי הבריכה ואז המשיך להחזיר לעצמו את הנשימה.

"נומי," אמרה בלי לחשוב. "זאת אומרת נעמי," תיקנה מהר.

"נעים להכיר נומי־נעמי," אמר והדגיש את העין. היא הקפיצה רסיסי מים בבעיטות קטנות והסתכלה בריכוז בטיפות הנוצצות בשמש, יכול להיות שעוד כואב לו?

"איך את עם סודות נומי־נעמי?"

היא הנהנה.

"פעם היה לווייתן בבית הלוחם."

היא הסתובבה בבת אחת, קמט הריכוז עוד נשאר בין עיניה.

"אתה משקר."

"את צודקת," הוא חייך ואז נעלם לרגע ועלה מתוך המים עטור טיפות. "עברת את בדיקת הערנות, אבל יש דגים."

"באמת?" מבטה נמשך לסרוק את המים הצלולים המנצנצים. משהו דגדג לה בכף הרגל והיא משכה אותה בבהלה.

חגי הבליע חיוך ואמר כבדרך אגב: "הם יוצאים רק בשבת, אבל לא כל אחד יכול לראות אותם, ובטח שלא מבחוץ." הוא נשכב לאחור, הדף את המעקה ברגלו האחת והפליג לבריכה נוספת, הפעם בשחיית גב.

נומי קמה על רגליה. מים טפטפו ממנה לרצפה המחוספסת שהכאיבה ברגליים. היא הלכה לכיסא הנוח הצהוב. אסור לה לדבר עם זרים, אבל בבית הלוחם כולם כמו משפחה, אבא אומר תמיד, אז טכנית זה לא כזה נורא וגם יש פה מציל. היא אספה את כובע הים שלה. שיירת נמלים עצלנית טיפסה על דופנות קופסת הענבים. "פיכסה!" נומי גירשה־מעכה אותן, הסתירה ענב פושר אחד במרכז כף ידה וסגרה את הקופסה. היא תיכנס רק לקצת, כמה דקות, רק דג אחד. המחוגים העבים של שעון הבריכה התאחדו בשעה שתים־עשרה, יש עוד ארבעים וחמש דקות עד שיסתיים הסרט, זה מלא זמן, היא אפילו תספיק להתייבש, אבא לא ישים לב וחוץ מזה אחותה בכלל אשמה.

חגי היה ברדודים. היא עצרה והסתכלה, עורפו נשען על מעקה הבריכה, עיניו עצומות והוא בועט בעצלות במים ברגלו האחת, פניו היו מכווצות.

נומי קפצה למים הקרים בבת אחת. חגי נהם כמו חיה ונעמד, עיניו מתרוצצות, מחפשות את מקור הרעש.

"זה עוד כואב?" שאלה והצביעה בידה הקמוצה מתחת למים לכיוון הגדם. היא רצתה לגעת, להרגיש את העור האחר.

"זה תלוי," הוא אמר בקול שהגיע מרחוק.

"תראי שמה!" נדרך בבת אחת והצביע לעומק הבריכה.

הוא לקח בזריזות גלשן קלקר כחול מגדת הבריכה, "בואי נומי־נומי, מהר!" קרא והיא זינקה על הגלשן ונשכבה על הבטן, מושכת בידה את הבגד הים הכחול שנסחב למטה. "קדימה!" חגי הדף את הגלשן וטיפות מים מדגדגות ניתזו על אפה. היא התעלמה מהן והביטה בריכוז במי הבריכה הצלולים־תכולים. "קחי!" הגיש לה חגי את משקפי החייזר והיא מיהרה להרכיב אותם, מתעלמת מהצביטה ומהמשיכה בשערות. המשקפיים הפכו את המים כחולים יותר והיא ראתה עד הקרקעית. אדוות של אור הצטיירו על אריחי התכלת שכיסו את תחתית הבריכה. שוב הרגישה משהו מדגדג בכף הרגל והרגל בעטה במים בעווית. "היי! זהירות גברת נומי־נומי," אמר חגי ומחה מים מפניו. הם היו על הקו האדום שהפריד בין הרדודים לעמוקים. פה היא עומדת בקושי על קצות האצבעות. היא פתחה את האגרוף הקמוץ בבת אחת וענב ירוק מאיר החל לשקוע במים המופזים.

"טוב! ענב זרחני? איך ידעת שזה מפוצץ אותם על המקום?״

נומי ניסתה לתפוס את הענב בחזרה ואיבדה שיווי משקל על הגלשן, חגי אחז בקרסוליה וייצב אותה.

"אייה!!!" היא צעקה, מבוהלת, "לא היה לי מושג! רק רציתי להוציא אותם מהמחבוא." היא התייפחה, דמעות וטיפות התערבבו.

"די, די." אמר חגי בקול רך "הנה," ופתח את כף ידו, במרכזה זהר הענב שהשליכה.

 "תפסתי אותו ברגע האחרון," אמר, קירב את ידו לפניה ומחה דמעה באוויר, "די נומי־נומי, די."

צל כיסה אותם. חגי נדרך, האהיל על עיניו והסתכל למעלה. "מה המצב אחי?" שאל המציל, "סבבה…" התחיל חגי לענות והמציל שרק שריקה צורמת במשרוקית שלו. "כן אתה שם, עם הספידו האדום! אסור לרוץ!" צעק והתחיל ללכת לכיוון העבריין, "אני אדבר איתך אחר כך, אחי." הפטיר והמשיך ללכת ולשרוק.

"אז איפה היינו? כן, הדגים של בית הלוחם. לפני שנים רבות, ביום שבת, איש אחד התפוצץ לרסיסים בבריכה והרסיסים הפכו לדגים זריזים וזוהרים…״

"למה הוא התפוצץ?" נומי התפרצה. חגי חשב קצת ואמר שמקובל להגיד שזה היה מעצב אבל הוא באופן אישי חושב שזה שטויות ברוטב. "בכל מקרה, כל דג שהוציאו מהבריכה הפך לאור ונעלם, אבל לא הצליחו להוציא את כל הדגים. גם שבועות אחר כך חברים דיווחו על צללית זוהרת שחוצה את מי הבריכה כברק ועל דגדוגים בכף הרגל. עם השנים הדגים נשכחו והפכו לצל שקוף, כמו שמועה. אבל פעם בכמה שנים, רק ביום שבת, עוד אפשר לראות או להרגיש דג." נומי הקשיבה לו והביטה בריכוז במים. כמו הדג שדגדג לי את הרגל חשבה. הבטן שלה כאבה מאוד, כאילו היה בתוכה גוש קפוא. אולי בלעתי דג בטעות? "אני צריכה לצאת," היא אמרה לחגי ובעטה במים ברגליה כדי לכוון את הגלשן לרדודים. "חבל," אמר חגי לעצמו. "היום זה יום מושלם."

"מה זתומרת?" נומי הפסיקה לבעוט. והמים סביבם נעו בגלים קטנים. "התכוונתי שהיום זה יום מושלם לראות אותם והיום הבא יהיה רק בעוד בערך שבע שנים." נומי הציצה לכיוון השעון, המחוג הארוך הצביע על שלוש, יש עוד חצי שעה. חגי התחיל להדוף את הגלשן לכיוון הרדודים. "רגע," עצרה אותו נומי. "ננסה עוד פעם אחת." פעם אחרונה באמת באמת באמת, הבטיחה לעצמה. כאב הבטן שקע כמו בוץ לקרקעית.

"לפקודתך גברת נומי־נומי," הזדקף והצדיע והתחיל לדחוף את הגלשן. הם עברו את הקו האדום לעמוקים. "מהר!" האיצה בחגי והצביעה, "לשם! ראיתי משהו נוצץ בעמוקים!״

"כל שתצווי גברת נומי־נומי," חגי השתחווה והם התקדמו במהירות.

"יותר מהר! טיפה ימינה!" היא האיצה בו וכיוונה אותו.

"כאן!" ציוותה וחגי עצר מיד. הם היו לבד באמצע הבריכה. המים היו עצלים ומלאים בשמש, כמו תצלום שיש בו יותר מדי אור. הם היו בתוך שקט ומרחוק שמעו צווחות חדווה וצחוק של ילדים.

חגי צלל, עלה ומים נזלו ממנו עד שהצטמצמו לטיפות. "את בטוחה?" נומי קירבה אצבע לפיה, "ששש!" חגי הנהן. נומי עצמה עיניים והרגישה את התנועות הקטנות של המים, ואת הבוץ הסמיך שבקרקעית הבטן. היא פקחה עיניים. "אין דגים היום. תחזיר אותי עכשיו בחזרה."

בשבת הבאה הם לא הלכו לבית הלוחם. אבא אמר משהו לאמא באנגלית והיא נראתה מבוהלת ושמה יד על הפה שלה. "ממש שם, במלתחות של בית הלוחם?" היא שאלה בקול רועד ואבא הנהן וסימן לה עם העיניים שהילדה שומעת. לנומי אמרו שהמלתחות בשיפוצים. אחרי חודש, כשעברו במסדרון ההנצחה הארוך, האיש שבתמונה האחרונה הזכיר קצת את חגי, אבל היו לו מדים ושיער. נומי הצביעה והתחילה לשאול משהו, אבל אבא מיהר כי שוב איחרו לסרט ומשך אותה משם.

.

לירון וקסמן־ראובן, כותבת ומלווה תהליכי כתיבה, בוגרת תואר ראשון בספרות ובאמנויות באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן־גוריון. סיפור פרי עטה התפרסם לאחרונה בכתב העת צריף.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

כך זה היה | עומר ברקמן

"הוא עמד מול הדלת יותר מדקה עד שהיא פתחה לו, וניסה לחשוב מה זה אומר שהתמהמהה כל כך, אם שוב ניסתה להרגיז אותו, אם זה חשוב לה או שזה לא חשוב לה, ואם בכלל זה אומר משהו, ובאופן כללי מה קורה בתוך הראש שלה."

מאיה אטון, מתוך "הליכת ירח", חוברת אמן, תצריב קו ואקווטינטה, 40X30 ס"מ, 2020; מרכז גוטסמן לתחריט, קיבוץ כברי

.

כך זה היה

עומר ברקמן

.

בסוף זה קרה כך: כשנעמד מול דלת הדירה שלה, ראשו קרוב לשלט שעליו כתובים השמות שלה ושל בנה, רגע לפני שדפק על הדלת, נזכר ברכיבה שלהם על האופניים בירקון. מצד אחד הוא היה מאושר שיצאו ככה לרכיבה בשניים, נרגש כמו בן־עשרה, ומצד שני היא רכבה לאט כל כך. הוא רצה להראות לה כמה מקומות שהוא אוהב וכבר הבין שבקצב הזה לא יספיקו. היא כאילו התעכבה בכוונה, כדי להרגיז אותו. כשהעיר על כך, היא התלוננה על הגלגל האחורי שמתחכך בשלדה. זה היה זוג אופניים ששאל מחבר שלו, והם באמת לא היו במצב טוב כל כך. אין בעיה, הוא עצר וניגש אליה. גם היא נעצרה אבל לא ירדה. היא נשארה לשבת גם כשהוא רכן אל הגלגל מאחורה. הוא מיד ראה את הברזל הקפיצי שהשתחרר והזיז את קשת הבלמים כך שרפידה של צד אחד עצרה את הגלגל. הוא התכופף עוד יותר כדי לסדר את זה ואז שם לב כמה קרוב ראשו אל ישבנה. זה גירה אותו והוא קרב ורחרח עד שפתאום נבהל מהחייתיות שמשתלטת עליו. הוא הזדקף מיד ואמר לה שהוא לא רואה שום בעיה, בואי נתקדם ונראה אם זה מסתדר לבד. קדימה, הוא האיץ בה. זה המרוץ למיליון? היא שאלה אחרי שחזרו לרכוב, חייבים להספיק את כל־כל המקומות או שמותר גם לעצור לנוח שנייה?

הוא עמד מול הדלת יותר מדקה עד שהיא פתחה לו, וניסה לחשוב מה זה אומר שהתמהמהה כל כך, אם שוב ניסתה להרגיז אותו, אם זה חשוב לה או שזה לא חשוב לה, ואם בכלל זה אומר משהו, ובאופן כללי מה קורה בתוך הראש שלה. מה היא מרגישה? הוא נכנס והיא נעלה את הדלת מאחוריו. הוא הסתכל בה מופתע, אבל כשהמפתח הסתובב משהו הפך נינוח יותר, כאילו נכנסו לבועה מוגנת. היה נדמה לו שההד בחדר הוא ריקנות שעוטפת אותם. הוא ליטף באצבעותיו את דלפק העץ שעמד לצידו. אחר כך היא נעמדה מולו בהפגנתיות וחייכה. הוא חשב אם בזמן הזה היא התלבשה, או התאפרה או התבשמה. הוא בדק ולא הריח שום דבר. זה דווקא עודד אותו מעט. הוא לא היה בטוח מה אומר החיוך הזה שלה אבל חשב שמעולם קודם לכן לא שם לב ששיניה יפות כל כך, לבנות וישרות. באופן לא לגמרי מודע הוא סגר את פיו והסתיר את שיניו שלו, שמעולם לא היה גאה בהן. הוא לא ידע אם התקדם או אם קפא, כך או כך הוא מצא את עצמו שוב קרוב אליה ופתאום לא הצליח יותר לחשוב על שום דבר, גם לא אם המבט שלה מזמין או לא. זה כבר לא היה בשליטתו. הוא נמשך אליה אבל כיוון בעצם לצוואר. זאת הייתה היא שבשנייה האחרונה סובבה את ראשה כך שחלק מהשפתיים שלה נגעו בשפתיים שלו. הנשיקה השנייה הייתה הרבה יותר מדויקת ואחר כך הייתה הפסקה. שניהם רצו לנוח שנייה. היא הכינה לעצמה הפוך גדול עם שלוש סוכר ובשבילו שחור חלש בלי סוכר בכלל, שלא העלים את הטעם שלה שנשאר על שפתיו. הם לא רצו להיסחף בתשוקה חייתית כמו שבסרטים. הם ביקשו לעשות הכול באופן מיושב, אולי אפילו מחושב. הם רצו להרגיש בנוח עם העניין הזה, עד כמה שאפשר בשליטה. כך זה היה.

*

או שבסוף זה קרה כך: בלילה הוא חלם שהיא שוכבת על גבה בדשא, עוצמת את עיניה ומותחת את ידיה מעל לראשה. הפטמות שלה בולטות מתחת לחולצה הירוקה שעליה כתוב free love. הוא נשכב לצידה, משחיל את כף ידו ועוטף את עורפה. הוא מקרב את פניו ומתחיל לנשק, אבל ברגע הנשיקה היא הופכת להיות אשתו שמופתעת מהתשוקה שלו, ונענית לו. הוא נרתע ממנה, ואז אשתו נעלמת והיא חוזרת והוא מנסה שוב, וגם הפעם, ברגע הנשיקה, היא שוב הופכת להיות אשתו. הוא לא ניסה בפעם השלישית אלא התעורר בהרגשת ריקנות מחרידה. החלומות שלו הפכו ברורים כל כך, פתטיים כל כך. הוא הביט באשתו הישנה וידע שלא הייתה נענית לו אם היה מנסה עכשיו. הוא לא ניסה.

בבוקר הוא עצר במכולת וקנה בקבוק יין וחבילת עוגיות. הוא הרים את שקית הקניות, הכניס אותה למושב האחורי, הניע את האוטו, לחץ על הגז, חצה שלושה צמתים מרומזרים, בכולם חיכה לו אור ירוק, חנה מול הבניין שבו היא גרה והביט בו כמוצא אבדה גדולה. מול דלת הדירה שלה, ראשו קרוב לשלט שעליו היה כתוב שמה, רגע לפני שדפק על הדלת, נזכר בפתק הראשון שהשאירה לו, לפני כמה חודשים, שהיו כתובים בו שמה ומספר הטלפון שלה. כל כך הרבה קרה מאז. העולם שלו התהפך ממש. ובכל זאת לא היסס לדפוק.

לקח לה פחות מעשר שניות לפתוח את הדלת – הוא ספר, והיא כבר הייתה לבושה בבגדים נוחים. המבט שלה היה מזמין והיא רפרפה לו נשיקה על הלחי. הוא נכנס והיא נעלה את הדלת מאחוריו כמו ילדה שציפור נכנסה לחדרה דרך החלון ועכשיו היא מונעת בעדה מלצאת, אבל לא יודעת כמה אלים ועצוב זה יהיה כשהציפור תעשה כל מה שביכולתה כדי להשתחרר. הוא הושיט לה את שקית הקניות והיא הסתכלה בתוכה וחייכה. אחר כך הרימה את ראשה ואמרה שכדאי שקודם כול יפרקו את המתח המיני הזה, כי אחר כך הכול יהיה נינוח יותר ומשוחרר. קולו רעד בהפתעה כשאמר לה שישמח, אבל היא צריכה לעזור לו בזה, כי אחרי שנים רבות כל כך אין לו מושג מאיפה להתחיל. היא צחקה ואמרה, ההתחלה באמת מביכה, אבל אחר כך זה זורם. ככל שהיא נראתה קלילה, הוא הרגיש כמתאבק שאפסו לו כוחותיו.

הם הכינו לעצמם קודם קפה – היא הפוך גדול עם שלוש סוכר והוא שחור חלש בלי סוכר בכלל – וישבו על הספה בסלון, כתף אל כתף, כמו בני נוער במסיבה אצל ההוא שהוריו נסעו לחו"ל. הוא שאל את עצמו על האחר כך, אם זה באמת יהיה נינוח ומשוחרר, אם יגלו התחלות נקיות, או שיגלו שאותו מתח מיני הוא כל מה שהיה ביניהם. האם תישאר התרגשות? האם ימצאו עוד עניין זה בזה? הוא חשש. היא ראתה שהוא חושב יותר מדי והראתה לו מאיפה להתחיל. זה באמת היה מביך בהתחלה, אבל אחר כך זרם. ברגע הראשון הוא גם נזכר בחלום שחלם אמש, אבל אחר כך כבר לא חשב על זה בכלל. כך זה היה.

*

או שזה קרה כך: הם ישבו בבית קפה על החוף בבוקרו של יום חופש שלקחו לעצמם. הם קבעו בהרצליה, שם חשבו שירגישו חופשיים יותר, אנונימיים יותר, פגיעים יותר. תיירים בעיר חוף זרה. הם שתו קפה, היא הפוך גדול עם שלוש סוכר והוא שחור בלי סוכר בכלל. משהו בתוכו רעד והוא לא ידע אם זה בגלל הגלים הנשברים שראה מולו, בים, או בגללה. כל רבע שעה הוא היה צריך לשירותים, והמלצרית התבוננה בו במידת הרחמים. הוא התבונן בה בחזרה, עוברת בין השולחנות ואוספת הזמנות. המטפורה הייתה יפה בעיניו – לאסוף את ההזמנות, כמו רועה כבשים שצאן מרעיתו התפזר על הגבעות. גם היא הייתה יפה בעיניו, וצעירה, והוא רצה שתביט בו אחרת. הוא רצה שיקנאו בו, לא שירחמו עליו. הוא רצה סוף־סוף להרגיש מצליחן. הוא שאל את עצמו אם היא שמה לב שהוא מסתכל על המלצרית. ואם כן, מה היא חושבת על זה. החיים שלו נהפכו למתסכלים כל כך והם טוענים אותו ומכריחים אותו להסתכל על כל אחת. שום דבר לא מכריח אותך, הוא אמר לעצמו, תתבגר.

אם עד היום לא בגדת, אתה כנראה לא באמת רוצה לבגוד, היא אמרה לו. הוא משך בכתפיו ועצר את עצמו מלומר שהוא בהחלט רוצה. אני לא יודע, אמר, יש לנו כבר בגידה, היא רק לא ממומשת. אבל היא ממשית, היא לא הישירה בו מבט, אתה מאלה שמפחדים שהאישה והילדים לא יסתדרו בלעדיהם. הם יסתדרו מעולה בלעדיי, הוא אמר, זה מה שבאמת מפחיד. למעשה, הוא אמר, אם עד היום לא בגדתי, זה רק בגללך. היה נדמה לו שזיק ריצד בעיניה, אבל אולי לא. הוא אמר, אני מאחל לעצמי שעוד תהיה לי הזדמנות בחיים האלה להתרגש מגוף של אישה. שתהיה לי הזדמנות לעשות משהו עם כל התשוקה הזאת. לאהוב ולהיות נאהב. זה כל כך לא טבעי לוותר על כזה דבר. ומה אתה מאחל לה? היא שאלה. דברים אחרים, הוא צחק אבל משהו בו התכווץ ודקר. אחר כך הרצין ושאל, את באמת רוצה לדבר עליה עכשיו? והיא שוב משכה את המבט. המלצרית הצעירה התרחקה בהפגנתיות, ובהליכתה היה ספק קנאה ספק סלידה.

באופן תאורטי, הוא שאל, היית נענית לי או מסרבת? היא רק חייכה ועכשיו הרעד הזה השתלט גם על ידיו, וברגליים חולשה. ובאופן מעשי? הוא המשיך ושאל. הפסיביות הזאת כל כך נוחה לך, היא נאנחה. אני לא משהו שתקבל במתנה. אם אתה רוצה משהו, תיקח אותו בעצמך, היא אמרה. והוא רכן לעברה ולקח.

קצת מזה קרה באותו החוף, הם ירדו לכיוון המים, וההמשך בבית המלון שהיה הקרוב ביותר לשם. הוא שילם על לילה שלם, אבל בשלוש וחצי הם כבר היו צריכים לצאת לאסוף את הילדים. הוא את שלו והיא את שלה. היא הורידה אותו בתחנת הרכבת וכל אחד חזר לענייניו. כך זה היה.

*

באותו לילה, כשכולם כבר נרדמו, הוא התיישב במרפסת. הוא נזכר בהצלבת המבט שלהם. היא קרתה במקרה, אבל כשכבר קרתה, אף אחד משניהם לא רצה לנתק אותה. הם הישירו עיניים זה בזה והיה מסר שעבר, אינטימיות שנרקמה. הוא חשב גם על אפשרות רביעית, אבל החליט להסתפק בשלוש לעת עתה.

.

עומר ברקמן, יליד 1974, מתגורר בהוד השרון. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016). סיפורים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 28 ו־91 של המוסך.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן