.
אושר
ברוך יעקבי
לרונית מטלון
.
כבר היה מאוחר. הוא כיבה את האורות בבניין המנהלה, שם לב שנותר לבד. נשם את ריח הים, השכונה מעבר לגדר הייתה שקטה. הבחין בצללים חומקים, חולפים על פניו, כמו נבלעו זה עתה בצלצול המוציא אותם מדעתם להפסקה, לפוליטיקה של החצר, לכוח של החבורה. ידע שגם בשעות האלה הם מסתובבים כאן, נשמות תועות, רצים, תמיד רצים, אף פעם לא הולכים, מחפשים קורבן.
עייפות השתלטה עליו. התיישב במרכז המגרש, מוקף בטבעת הגדולה שחצתה אותו לשניים, מסומן כמטרה. הרי הוא כאן, מותר, וכל מי שירצה יבוא ו… לרגע, התעורר. צמד עיניים גדולות, בורקות. השיער פחמי, אסוף לקוקו הדוק. פנים חדות מישירות בו מבט דעתני.
"אֶהה, כבר מאוחר."
"כֶּה".
"ובבית, לא דואגים?"
"נוחרים שם כולם. קח, תערבב."
"אֵהה, אני לא יודע כל כך את החוקים."
"לא צריך לדעת."
"אז מה, מה לעשות?"
"זורקים, מי שהקלף שלו גבוה יותר, לוקח."
"לא יודע, לא חושב, אני לא טוב בדברים האלה."
"לא יודע לא חושב לא טוב," חיקה אותו. "נו באמת, זה לא קשה, אל תהיה כזה חננה."
"אולי בכל זאת," ניסה לרגע לקום ממקומו, "לפני שיתחילו לחפש."
"תראה את זה, יש לי כאן אוצר, ניסיתי היום בהפסקה וזה דווקא הלך לא רע." הוציא נרתיק מהוה, מבד מתקלף דמוי עור נחש, ושלף בטקסיות, כאילו היה קוסם, מראה קטנה, סדוקה.
"טוב, צא מההלם, בוא נלך על זה, תחזיק לי רגע," וכבר נתחבה בידו המראה. מעגלים מעגלים מרח את לחייו, סומק אדמוני פושט בהם, משווה לפניו מראה של פיה.
"ועכשיו ניקח את העיפרון, אתה רואה, ככה," הדגים לו, מרטיב אותו קלות בפיו, "אני מעביר את השפיץ על הקצה, לא יוצא מהקווים. זה יפה, מבליט לי את העיניים."
"אֶהה, זה קצת מיותר," אמר, מופתע לשמוע את קולו, "יש לך עיניים יפות, כמו במבי אתה."
הוא הציץ במראה ואמר בשביעות רצון, "דווקא נכון, אבל זה לא כל כך משנה, אני אוהב להרגיש את העיפרון מצייר עליי, זה עושה לי צמרמורות, רוצה לנסות?"
ולפני שהספיק לומר משהו, "תן לי, זה ממש קל," וכבר שם את כף ידו על עורפו הנוקשה והצמיד את פניו קרוב אליו. ישב משותק, מפקיר את עצמו בידיו, מסוחרר מהחמימות המתפשטת בגופו, נהנה מהדגדוג המעקצץ. קו שחור עבה נמשח סביב עיניו.
"יופי לך," ליקק את שפתיו באיטיות מצד לצד, "ואללה יצא יפה. וגם זה יתאים לך," וכבר היו עפעפיו ספוגים בגוונים של תכלת וטורקיז ומיד גם ירקרק, בוהה במגש הצבעים המרצד למולו, ורצונו להפסיק את כל זה תכף ומיד שוכך בהדרגה, נותן ליד המיומנת לעשות בו ככל העולה על רוחה, מסוחרר מריח הגוף הענוג, המדיף ניחוחות בושם זול, לא עוצר בעדו גם כשהעביר על שפתיו אודם צעקני.
"לא רע, לא רע בכלל," החניק חיוך ממזרי, "זה כיף לשחק ככה, אתה לא חושב?" נשכב למרגלותיו, ממקם את ראשו בתנוחה מתפנקת בין ירכיו, והתחיל למרוח לק שחור. "כמה מפתיע, בכלל לא חשבתי שגם אתה," אמר ונשף על ציפורניו נשיפות ארוכות, מוודא שהצבע התייבש.
"כדאי לך לבוא להופעה, תראה אותי, לא תכיר."
"הופעה?"
"אני לא הכי מנוסָה, רק התחלתי, אבל עשיתי כמה נאמברים, הקהל עף. הנה, תראה, תפעיל כשאני אגיד לך," וכבר אלומת הנייד שלו האירה את לב המגרש. הוא רכן על קו האמצע, ידיו מכסות את ראשו. "פליי!"
הצלילים החלו שוטפים, עוטפים את שניהם. הוא הזדקף במהירות והשתחרר מעמדת המוצא הקפואה שלו, מתנועע בקצב, מזיז את שפתיו כאילו קולה של הזמרת בוקע מפיו. הביט בו בהשתאות, מהופנט מגופו הפנתרי, רוקד את עצמו עד אחרון הצלילים.
"סטופ. קאט, פריז, הקהל משתולל, איזה נאמבר, היית צריך לראות את הלוק, אאוט־פיט סוף, הייתי מדהימה. מה זה, מה אתה מסתכל ככה, משחקים דום־שתיקה? כזה יָבְּש, לא מצא חן בעיניך? טוב, במועדון כבר תלמד איך מרימים למלכת דראג."
"מרימים?"
התיישב מולו ואחז בשתי כפות ידיו והתחיל למחוא אותן בחוזקה, עד שעזב. "תמשיך," קרא לו ונעמד, "חזק יותר!", ואז קד קידה לקהל היחיד שלו, התיישב שוב מולו והתבונן בו ארוכות. "חסר לי משהו," מלמל לעצמו. לפתע, כצייד שמזימתו הצליחה וכבר זכה בשללו, פשט מעל צווארו מטפחת ססגונית, שאולי סחב פעם מהמגירה בחדר של אמא, ואולי מדוכן של "הכול לאישה" בשוק, והעביר אותה מעל הראש עם העיניים המהוססות שהביטו בו. במיומנות כרך את המטפחת והחליק אותה לעבר הצוואר, היטיב את הקשר, והתחיל להדק.
והמשיך להדק, אט־אט, ולא הרפה, וליפף את קצות המטפחת סביב אצבעותיו הארוכות הדקות, מהתל בו, משיכה קצרה ואז ארוכה יותר, מרפה ושוב מהדק, כבעלים של כלבלב המוליך אותו ברצועה, בכל משיכה התארכו והלכו הקצוות המלופפים, הלולאה התכווצה.
הלחץ בגרונו, רקותיו הולמות, כתם אדמדם התפשט במעלה הצוואר. ניסה להסדיר את נשימותיו, להתאים אותן לקצב הקצוות הסוגרים עליו, אבל מה שחשוב עכשיו זה לא להתאמץ יותר מדי, לא לבזבז נשימות מיותרות, לא לאבד אוויר, לא לזוז, להיות מונח, בשקט, ושיעזבו אותו המחשבות של מה יגידו, מה שהוא רוצה זה להתמסר לידיים הנחושות שסוגרות עליו, וכבר גלגלי עיניו החלו מסתובבים ללא שליטה, מסוחרר צלל חסר נשימה, צנח קר על האספלט. ואז, כמו יוצא מתוך עצמו, בוקע, משתחרר, משהו חדש נולד בו, מותיר תחתיו קווי מתאר מצוירים בגיר כגופה בזירת פשע, הוא עלה מחויך מעלה, הרחק, מעבר לגגות בתי השכונה, ים שחור תחתיו.
מאז לא ראה אותו יותר. מדי פעם, כשעלה במחשבותיו, נלחם בעצמו לסלק את הגוף התמיר, עד שדמותו הלכה ודהתה. בפעמים שסיים מאוחר את יום עבודתו נהג לרדת ברגל לחוף, נוטש את המולת הילדים, השכונה מאחוריו, שאון היום הולך ונעלם עד שנדם. היה משוטט לבדו, בין שמיים למים, מתמסר לכל מה שרוחש בו.
באותו ערב קייצי החוף היה שקט. אדוות התקדמו בהיסוס, נבלעות בקו האופק. שחף חג מעל ואז צלל ונעלם בין הגלים. לפתע, ראה אותה, נסחפת לחוף. לשבריר שנייה קפא על מקומו, ואז החל לרוץ. עור צפוד, ירוקת ים. גהר מעל הגופה, השכיב אותה פרקדן. שריטה מכוערת נמתחה לאורך הבטן, חתכים מדממים פצעו בבשר. בדק: יש דופק.
הוא התבונן סביבו, נאבק בתשוקה המוכרת להפוך את עצמו לחלק מהתפאורה, להתמכר להזיה, אבל כמו מרחוק קול ניעור בו, להתעשת, התרגולת. מהר, להחזיק בסנטר, לאחוז באף, לפתוח הפה, וכבר מצטמרר ממגע שפתי האבן הסגולות, נשיפות ארוכות וקצרות, כמו שלמד פעם, רק שהפעם זה אמיתי, והוא לא משחק עם הבובה זיוה – במוחו כבר החלו קודחים אותם צחוקים, גרגורי זימה, איפה זה היה, קורס חובשים, באיזו שִממת מילואים, תדחוף ת'לשון, תפשק אותה, קר לה, בואנה יא זין, אתה ממשש לה ת'פטמות, רק לבשו מדים, נפרדו לרגע מהנשים בחייהם, וכבר נהיו חבורת זכרים מיוחמים, מלהיטים אחד את השני בתאוותיהם, מצטופפים כלהקת זרזירים, מכונסים אחד בתוך השני, ממששים את עצמם, ועוד בדיחה גסה, ועוד סיפור נפתל בפרטי פרטים על איך בסוף היא נתנה לו, ואיך הוא הצליח לתקוע אותה. ובערב, זה תמיד אותו אחד שמביא סרטים, כאילו זה התפקיד המחלקתי שלו, אוסקר, קראו לו כולם, אבל הוא היה סתם אשר, מתארגנים במעגל שרפרפים מסביב למכשיר, ובוהים, במוצב אי שם כלשהו, איך הוא עושה לה ומה היא עושה לו, מעודדים בנהמות, תן לה אותו, תרדי לו, ואללה הייתי לוקח שאכטה מהכוס הרטוב שלה, ומלווים בגניחות, מגרים זה את זה בנגיעות, וכשהאקט מסתיים יש גם מחיאות כפיים, ותמיד משווים, וואי, תראה איזה גודל, לעומת הצימוק שלך הכלי שלו זה מגדלי התאומים – אבל עכשיו, בין נשיפה לנשיפה, לא הבין איך כל זה בא לו, לא רצה לחשוב על מה שהוא עושה, כל גופו התקשח, דווקא להיסחף הרחק, להיספג בריח הזיעה החמוץ ושמן הרובים. הוא החליק את ידו מהטבור כלפי מעלה, עד לנקודת החיבור בין הצלעות, הניח כף יד אחת על האחרת, מעסה ומנסה להדוף כל מחשבה, גם כשזיהה את הפנים המוכרות, השפתיים מתחילות להתרכך, להתפשק קמעה, מקבלות גוון ארגמני, והעור ברווזי מצומרר, שתי אצבעות צבועות לק שחור מקולף זזו מתוך דחף בלתי נשלט. ולפני שיהיה מאוחר מדי, צריך לבקע את סגור הפה, למצוא את הלשון ולמשוך אותה כדי שלא תיפול ותיבלע, מניח ידו על המצח, מלטף את הראש, קוקו מהודק, נמשים זעירים נקווים בקימור עצמות הלחיים הבולטות וקצת על האף, ממשיך להצמיד את שפתיו ולהנשים ולעסות בשתי ידיו בתזמון מדויק, מרגיש שהגוף נענה לו, הנשימות עולות ויורדות בקצב שהוא מכתיב, גוף רזה, חזה מבהיק, השפתיים שמתמסרות, לשון נוגעת בלשון, מה זה היה לו שהוא נצמד, מהדק את אחיזתו, מתחזק מכל פרפור של הגוף תחתיו, לא מאפשר לו לחמוק לעולם אחר, מסלק כל רצון של שניהם לחדול.
מוזר, תמיד חלם איך מצילים אותו, את גופו אוחזות ידיים חסונות, לפעמים סופרמן ובעיקר טרזן, כמו בסרטים שראה כשהיה ילד, גופו השרירי נוצץ זיעה, זרועות אימתניות, מבטים חודרים, עוזב אותו לרגע, רק לרגע, קופץ לקרקעית הנהר, מזנק על התנין האכזר, שפוער את לסתותיו המשוננות ניבים חדים, נותן בין עיניו אגרוף מחץ, מתפתל סביבו ונאבק בו במעמקים, עד שהגוף האפור שוקע במצולות. טרזן שלו בוקע מן המים, נושא אותו בזרועותיו, מוחה ברכות את דמעותיו, מלטף את שערו, מביא אותו לחוף מבטחים, הרחק מהיצור הרשע. והוא, ילד יחיד באולם, נושם לרווחה, כל כך גאה בטרזן שלו, ששוב הציל אותם, אותו ואת ג'יין, ולמעלה, בשורה העליונה, שם התמקמו תמיד, לא משנה בכלל איזה סרט הקרינו, מצטרפים הפושטקים בשריקות ובמחיאות כפיים, מגלגלים למטה בקבוקים, מתיזים בדלי סיגריות, והגיצים כגחליליות יוצרים מופע זיקוקין די־נור.
כבר החל להתאסף קהל סביבו, ומייעצים לו, תלחץ יותר חזק, יותר מהר, תרים את הראש, והגיחוכים, תראו, מנשק, כמו נקבה, ומישהו שאל לא עדיף אמבולנס, וכבר היה נדמה לו שהוא שומע מרחוק סירנה מייללת, אבל מי זה, מישהו מתקרב אליו בריצה, בצעקות חסרות קול ונשימה, איפה הבן שלי, והוא לא מרפה, שתי לחיצות ארוכות וחדות, מצמיד שפתיים ונושף, ראשו מסתחרר, מעורפל מהמאמץ, ושוב רואה אותו בדמיונו, את הגיבור שלו, מגיע כמו תמיד כשקרא לו כשהיה שרוי במצוקה, מגיח ממעמקים, יללה אדירה מפלחת את האוויר, בטוח בעצמו, צעדים קלילים, נכון למשימה המיוחדת, להציל אותו, הוא יודע שזה הוא, ועוד מעט, הפעם זה אמיתי, ייטמן בזרועותיו, ירגיש בטוח ונעים וחזק, טרזן ירים אותו בידיים מנחמות ויישא אותו הרחק מכאן, אבל איפה הוא עכשיו, מלמל לעצמו, כוחותיו עוזבים אותו, רק שמישהו יבוא כבר ויציל, ולא אכפת מי, שיהיה טרזן, או סופרמן, אפילו סבתא, אילו רק הייתה יודעת, אבל עכשיו היא בבית, מכינה הרינג בחומץ ושמה בצנצנת עם פלחי בצל, כמה היה רוצה לחבק אותה, ליפול אל סינרה, והיא תחייך אליו חיוך של סבתא גדולה שלא מפחדת מאף אחד, גם לא אז כשדלקו אחריה במדיהם המנצנצים, הכלבים עוד רגע מתקרבים, והיא מבוססת בשלג, נושאת על גבה את שני ילדיה של אחותה שהתייאשה, ועוד צעד למשוך ולא לוותר, וגם שנים אחר כך להמשיך להשקות מדי יום את העציצים במרפסת, וליהנות מכל ניצן, ולהסתיר את הדמעות, ולחיות את החיים שהם היצירה שאסור להחמיץ, אולי סבתא תבוא עכשיו ותציל אותו, מיין קינד, שיינע אינגעלע, מיין טוניו קרגר, אבל איפה היא עכשיו כשהוא מאובן, לא יכול להזיז את עצמו, תשוש מהמאמץ אך נפשו נסערת, דרוך, דמו גועש, שתי לחיצות, שפתיים, לנשוף.
צל ארוך כיסה אותו. הרגיש מעליו נשימות כבדות, ואז תנועה חדה, חותכת, חבטה בעורפו, והמילים שנצרבות בו כמספר שמחתימים בברזל מלובן בעור של בהמה עקודה, תסססס, הבשר החרוך, תזוז מהבן שלי, תעיף ת'ידיים שלך ממנו, אל תעז לגעת בו, יא סוטה, געה בבכי, משתנק, שמישהו יזעיק עזרה, הבן שלי נגמר, מי יציל לי אותו
.
ברוך יעקבי, בעל תואר ראשון בספרות עברית והשוואתית ותואר שני במינהל ומדיניות בחינוך, מנהל זה 18 שנה את בית הספר הניסויי עין הים בחיפה. יזם חינוך, עוסק בפיתוח חדשנות בבתי ספר ובאלטרנטיבות בחינוך. בשנת 2019 יצא ספרו "לומדים לשחק: חינוך משחקי כמעשה של חירות", בהוצאת רסלינג. זהו לו פרסום ביכורים בפרוזה, והוא עתיד לראות אור בתוך קובץ סיפורים בהוצאת פרדס.
.
» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
