.
כך זה היה
עומר ברקמן
.
בסוף זה קרה כך: כשנעמד מול דלת הדירה שלה, ראשו קרוב לשלט שעליו כתובים השמות שלה ושל בנה, רגע לפני שדפק על הדלת, נזכר ברכיבה שלהם על האופניים בירקון. מצד אחד הוא היה מאושר שיצאו ככה לרכיבה בשניים, נרגש כמו בן־עשרה, ומצד שני היא רכבה לאט כל כך. הוא רצה להראות לה כמה מקומות שהוא אוהב וכבר הבין שבקצב הזה לא יספיקו. היא כאילו התעכבה בכוונה, כדי להרגיז אותו. כשהעיר על כך, היא התלוננה על הגלגל האחורי שמתחכך בשלדה. זה היה זוג אופניים ששאל מחבר שלו, והם באמת לא היו במצב טוב כל כך. אין בעיה, הוא עצר וניגש אליה. גם היא נעצרה אבל לא ירדה. היא נשארה לשבת גם כשהוא רכן אל הגלגל מאחורה. הוא מיד ראה את הברזל הקפיצי שהשתחרר והזיז את קשת הבלמים כך שרפידה של צד אחד עצרה את הגלגל. הוא התכופף עוד יותר כדי לסדר את זה ואז שם לב כמה קרוב ראשו אל ישבנה. זה גירה אותו והוא קרב ורחרח עד שפתאום נבהל מהחייתיות שמשתלטת עליו. הוא הזדקף מיד ואמר לה שהוא לא רואה שום בעיה, בואי נתקדם ונראה אם זה מסתדר לבד. קדימה, הוא האיץ בה. זה המרוץ למיליון? היא שאלה אחרי שחזרו לרכוב, חייבים להספיק את כל־כל המקומות או שמותר גם לעצור לנוח שנייה?
הוא עמד מול הדלת יותר מדקה עד שהיא פתחה לו, וניסה לחשוב מה זה אומר שהתמהמהה כל כך, אם שוב ניסתה להרגיז אותו, אם זה חשוב לה או שזה לא חשוב לה, ואם בכלל זה אומר משהו, ובאופן כללי מה קורה בתוך הראש שלה. מה היא מרגישה? הוא נכנס והיא נעלה את הדלת מאחוריו. הוא הסתכל בה מופתע, אבל כשהמפתח הסתובב משהו הפך נינוח יותר, כאילו נכנסו לבועה מוגנת. היה נדמה לו שההד בחדר הוא ריקנות שעוטפת אותם. הוא ליטף באצבעותיו את דלפק העץ שעמד לצידו. אחר כך היא נעמדה מולו בהפגנתיות וחייכה. הוא חשב אם בזמן הזה היא התלבשה, או התאפרה או התבשמה. הוא בדק ולא הריח שום דבר. זה דווקא עודד אותו מעט. הוא לא היה בטוח מה אומר החיוך הזה שלה אבל חשב שמעולם קודם לכן לא שם לב ששיניה יפות כל כך, לבנות וישרות. באופן לא לגמרי מודע הוא סגר את פיו והסתיר את שיניו שלו, שמעולם לא היה גאה בהן. הוא לא ידע אם התקדם או אם קפא, כך או כך הוא מצא את עצמו שוב קרוב אליה ופתאום לא הצליח יותר לחשוב על שום דבר, גם לא אם המבט שלה מזמין או לא. זה כבר לא היה בשליטתו. הוא נמשך אליה אבל כיוון בעצם לצוואר. זאת הייתה היא שבשנייה האחרונה סובבה את ראשה כך שחלק מהשפתיים שלה נגעו בשפתיים שלו. הנשיקה השנייה הייתה הרבה יותר מדויקת ואחר כך הייתה הפסקה. שניהם רצו לנוח שנייה. היא הכינה לעצמה הפוך גדול עם שלוש סוכר ובשבילו שחור חלש בלי סוכר בכלל, שלא העלים את הטעם שלה שנשאר על שפתיו. הם לא רצו להיסחף בתשוקה חייתית כמו שבסרטים. הם ביקשו לעשות הכול באופן מיושב, אולי אפילו מחושב. הם רצו להרגיש בנוח עם העניין הזה, עד כמה שאפשר בשליטה. כך זה היה.
*
או שבסוף זה קרה כך: בלילה הוא חלם שהיא שוכבת על גבה בדשא, עוצמת את עיניה ומותחת את ידיה מעל לראשה. הפטמות שלה בולטות מתחת לחולצה הירוקה שעליה כתוב free love. הוא נשכב לצידה, משחיל את כף ידו ועוטף את עורפה. הוא מקרב את פניו ומתחיל לנשק, אבל ברגע הנשיקה היא הופכת להיות אשתו שמופתעת מהתשוקה שלו, ונענית לו. הוא נרתע ממנה, ואז אשתו נעלמת והיא חוזרת והוא מנסה שוב, וגם הפעם, ברגע הנשיקה, היא שוב הופכת להיות אשתו. הוא לא ניסה בפעם השלישית אלא התעורר בהרגשת ריקנות מחרידה. החלומות שלו הפכו ברורים כל כך, פתטיים כל כך. הוא הביט באשתו הישנה וידע שלא הייתה נענית לו אם היה מנסה עכשיו. הוא לא ניסה.
בבוקר הוא עצר במכולת וקנה בקבוק יין וחבילת עוגיות. הוא הרים את שקית הקניות, הכניס אותה למושב האחורי, הניע את האוטו, לחץ על הגז, חצה שלושה צמתים מרומזרים, בכולם חיכה לו אור ירוק, חנה מול הבניין שבו היא גרה והביט בו כמוצא אבדה גדולה. מול דלת הדירה שלה, ראשו קרוב לשלט שעליו היה כתוב שמה, רגע לפני שדפק על הדלת, נזכר בפתק הראשון שהשאירה לו, לפני כמה חודשים, שהיו כתובים בו שמה ומספר הטלפון שלה. כל כך הרבה קרה מאז. העולם שלו התהפך ממש. ובכל זאת לא היסס לדפוק.
לקח לה פחות מעשר שניות לפתוח את הדלת – הוא ספר, והיא כבר הייתה לבושה בבגדים נוחים. המבט שלה היה מזמין והיא רפרפה לו נשיקה על הלחי. הוא נכנס והיא נעלה את הדלת מאחוריו כמו ילדה שציפור נכנסה לחדרה דרך החלון ועכשיו היא מונעת בעדה מלצאת, אבל לא יודעת כמה אלים ועצוב זה יהיה כשהציפור תעשה כל מה שביכולתה כדי להשתחרר. הוא הושיט לה את שקית הקניות והיא הסתכלה בתוכה וחייכה. אחר כך הרימה את ראשה ואמרה שכדאי שקודם כול יפרקו את המתח המיני הזה, כי אחר כך הכול יהיה נינוח יותר ומשוחרר. קולו רעד בהפתעה כשאמר לה שישמח, אבל היא צריכה לעזור לו בזה, כי אחרי שנים רבות כל כך אין לו מושג מאיפה להתחיל. היא צחקה ואמרה, ההתחלה באמת מביכה, אבל אחר כך זה זורם. ככל שהיא נראתה קלילה, הוא הרגיש כמתאבק שאפסו לו כוחותיו.
הם הכינו לעצמם קודם קפה – היא הפוך גדול עם שלוש סוכר והוא שחור חלש בלי סוכר בכלל – וישבו על הספה בסלון, כתף אל כתף, כמו בני נוער במסיבה אצל ההוא שהוריו נסעו לחו"ל. הוא שאל את עצמו על האחר כך, אם זה באמת יהיה נינוח ומשוחרר, אם יגלו התחלות נקיות, או שיגלו שאותו מתח מיני הוא כל מה שהיה ביניהם. האם תישאר התרגשות? האם ימצאו עוד עניין זה בזה? הוא חשש. היא ראתה שהוא חושב יותר מדי והראתה לו מאיפה להתחיל. זה באמת היה מביך בהתחלה, אבל אחר כך זרם. ברגע הראשון הוא גם נזכר בחלום שחלם אמש, אבל אחר כך כבר לא חשב על זה בכלל. כך זה היה.
*
או שזה קרה כך: הם ישבו בבית קפה על החוף בבוקרו של יום חופש שלקחו לעצמם. הם קבעו בהרצליה, שם חשבו שירגישו חופשיים יותר, אנונימיים יותר, פגיעים יותר. תיירים בעיר חוף זרה. הם שתו קפה, היא הפוך גדול עם שלוש סוכר והוא שחור בלי סוכר בכלל. משהו בתוכו רעד והוא לא ידע אם זה בגלל הגלים הנשברים שראה מולו, בים, או בגללה. כל רבע שעה הוא היה צריך לשירותים, והמלצרית התבוננה בו במידת הרחמים. הוא התבונן בה בחזרה, עוברת בין השולחנות ואוספת הזמנות. המטפורה הייתה יפה בעיניו – לאסוף את ההזמנות, כמו רועה כבשים שצאן מרעיתו התפזר על הגבעות. גם היא הייתה יפה בעיניו, וצעירה, והוא רצה שתביט בו אחרת. הוא רצה שיקנאו בו, לא שירחמו עליו. הוא רצה סוף־סוף להרגיש מצליחן. הוא שאל את עצמו אם היא שמה לב שהוא מסתכל על המלצרית. ואם כן, מה היא חושבת על זה. החיים שלו נהפכו למתסכלים כל כך והם טוענים אותו ומכריחים אותו להסתכל על כל אחת. שום דבר לא מכריח אותך, הוא אמר לעצמו, תתבגר.
אם עד היום לא בגדת, אתה כנראה לא באמת רוצה לבגוד, היא אמרה לו. הוא משך בכתפיו ועצר את עצמו מלומר שהוא בהחלט רוצה. אני לא יודע, אמר, יש לנו כבר בגידה, היא רק לא ממומשת. אבל היא ממשית, היא לא הישירה בו מבט, אתה מאלה שמפחדים שהאישה והילדים לא יסתדרו בלעדיהם. הם יסתדרו מעולה בלעדיי, הוא אמר, זה מה שבאמת מפחיד. למעשה, הוא אמר, אם עד היום לא בגדתי, זה רק בגללך. היה נדמה לו שזיק ריצד בעיניה, אבל אולי לא. הוא אמר, אני מאחל לעצמי שעוד תהיה לי הזדמנות בחיים האלה להתרגש מגוף של אישה. שתהיה לי הזדמנות לעשות משהו עם כל התשוקה הזאת. לאהוב ולהיות נאהב. זה כל כך לא טבעי לוותר על כזה דבר. ומה אתה מאחל לה? היא שאלה. דברים אחרים, הוא צחק אבל משהו בו התכווץ ודקר. אחר כך הרצין ושאל, את באמת רוצה לדבר עליה עכשיו? והיא שוב משכה את המבט. המלצרית הצעירה התרחקה בהפגנתיות, ובהליכתה היה ספק קנאה ספק סלידה.
באופן תאורטי, הוא שאל, היית נענית לי או מסרבת? היא רק חייכה ועכשיו הרעד הזה השתלט גם על ידיו, וברגליים חולשה. ובאופן מעשי? הוא המשיך ושאל. הפסיביות הזאת כל כך נוחה לך, היא נאנחה. אני לא משהו שתקבל במתנה. אם אתה רוצה משהו, תיקח אותו בעצמך, היא אמרה. והוא רכן לעברה ולקח.
קצת מזה קרה באותו החוף, הם ירדו לכיוון המים, וההמשך בבית המלון שהיה הקרוב ביותר לשם. הוא שילם על לילה שלם, אבל בשלוש וחצי הם כבר היו צריכים לצאת לאסוף את הילדים. הוא את שלו והיא את שלה. היא הורידה אותו בתחנת הרכבת וכל אחד חזר לענייניו. כך זה היה.
*
באותו לילה, כשכולם כבר נרדמו, הוא התיישב במרפסת. הוא נזכר בהצלבת המבט שלהם. היא קרתה במקרה, אבל כשכבר קרתה, אף אחד משניהם לא רצה לנתק אותה. הם הישירו עיניים זה בזה והיה מסר שעבר, אינטימיות שנרקמה. הוא חשב גם על אפשרות רביעית, אבל החליט להסתפק בשלוש לעת עתה.
.
עומר ברקמן, יליד 1974, מתגורר בהוד השרון. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016). סיפורים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 28 ו־91 של המוסך.
.
» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
