.

כך זה היה

עומר ברקמן

.

בסוף זה קרה כך: כשנעמד מול דלת הדירה שלה, ראשו קרוב לשלט שעליו כתובים השמות שלה ושל בנה, רגע לפני שדפק על הדלת, נזכר ברכיבה שלהם על האופניים בירקון. מצד אחד הוא היה מאושר שיצאו ככה לרכיבה בשניים, נרגש כמו בן־עשרה, ומצד שני היא רכבה לאט כל כך. הוא רצה להראות לה כמה מקומות שהוא אוהב וכבר הבין שבקצב הזה לא יספיקו. היא כאילו התעכבה בכוונה, כדי להרגיז אותו. כשהעיר על כך, היא התלוננה על הגלגל האחורי שמתחכך בשלדה. זה היה זוג אופניים ששאל מחבר שלו, והם באמת לא היו במצב טוב כל כך. אין בעיה, הוא עצר וניגש אליה. גם היא נעצרה אבל לא ירדה. היא נשארה לשבת גם כשהוא רכן אל הגלגל מאחורה. הוא מיד ראה את הברזל הקפיצי שהשתחרר והזיז את קשת הבלמים כך שרפידה של צד אחד עצרה את הגלגל. הוא התכופף עוד יותר כדי לסדר את זה ואז שם לב כמה קרוב ראשו אל ישבנה. זה גירה אותו והוא קרב ורחרח עד שפתאום נבהל מהחייתיות שמשתלטת עליו. הוא הזדקף מיד ואמר לה שהוא לא רואה שום בעיה, בואי נתקדם ונראה אם זה מסתדר לבד. קדימה, הוא האיץ בה. זה המרוץ למיליון? היא שאלה אחרי שחזרו לרכוב, חייבים להספיק את כל־כל המקומות או שמותר גם לעצור לנוח שנייה?

הוא עמד מול הדלת יותר מדקה עד שהיא פתחה לו, וניסה לחשוב מה זה אומר שהתמהמהה כל כך, אם שוב ניסתה להרגיז אותו, אם זה חשוב לה או שזה לא חשוב לה, ואם בכלל זה אומר משהו, ובאופן כללי מה קורה בתוך הראש שלה. מה היא מרגישה? הוא נכנס והיא נעלה את הדלת מאחוריו. הוא הסתכל בה מופתע, אבל כשהמפתח הסתובב משהו הפך נינוח יותר, כאילו נכנסו לבועה מוגנת. היה נדמה לו שההד בחדר הוא ריקנות שעוטפת אותם. הוא ליטף באצבעותיו את דלפק העץ שעמד לצידו. אחר כך היא נעמדה מולו בהפגנתיות וחייכה. הוא חשב אם בזמן הזה היא התלבשה, או התאפרה או התבשמה. הוא בדק ולא הריח שום דבר. זה דווקא עודד אותו מעט. הוא לא היה בטוח מה אומר החיוך הזה שלה אבל חשב שמעולם קודם לכן לא שם לב ששיניה יפות כל כך, לבנות וישרות. באופן לא לגמרי מודע הוא סגר את פיו והסתיר את שיניו שלו, שמעולם לא היה גאה בהן. הוא לא ידע אם התקדם או אם קפא, כך או כך הוא מצא את עצמו שוב קרוב אליה ופתאום לא הצליח יותר לחשוב על שום דבר, גם לא אם המבט שלה מזמין או לא. זה כבר לא היה בשליטתו. הוא נמשך אליה אבל כיוון בעצם לצוואר. זאת הייתה היא שבשנייה האחרונה סובבה את ראשה כך שחלק מהשפתיים שלה נגעו בשפתיים שלו. הנשיקה השנייה הייתה הרבה יותר מדויקת ואחר כך הייתה הפסקה. שניהם רצו לנוח שנייה. היא הכינה לעצמה הפוך גדול עם שלוש סוכר ובשבילו שחור חלש בלי סוכר בכלל, שלא העלים את הטעם שלה שנשאר על שפתיו. הם לא רצו להיסחף בתשוקה חייתית כמו שבסרטים. הם ביקשו לעשות הכול באופן מיושב, אולי אפילו מחושב. הם רצו להרגיש בנוח עם העניין הזה, עד כמה שאפשר בשליטה. כך זה היה.

*

או שבסוף זה קרה כך: בלילה הוא חלם שהיא שוכבת על גבה בדשא, עוצמת את עיניה ומותחת את ידיה מעל לראשה. הפטמות שלה בולטות מתחת לחולצה הירוקה שעליה כתוב free love. הוא נשכב לצידה, משחיל את כף ידו ועוטף את עורפה. הוא מקרב את פניו ומתחיל לנשק, אבל ברגע הנשיקה היא הופכת להיות אשתו שמופתעת מהתשוקה שלו, ונענית לו. הוא נרתע ממנה, ואז אשתו נעלמת והיא חוזרת והוא מנסה שוב, וגם הפעם, ברגע הנשיקה, היא שוב הופכת להיות אשתו. הוא לא ניסה בפעם השלישית אלא התעורר בהרגשת ריקנות מחרידה. החלומות שלו הפכו ברורים כל כך, פתטיים כל כך. הוא הביט באשתו הישנה וידע שלא הייתה נענית לו אם היה מנסה עכשיו. הוא לא ניסה.

בבוקר הוא עצר במכולת וקנה בקבוק יין וחבילת עוגיות. הוא הרים את שקית הקניות, הכניס אותה למושב האחורי, הניע את האוטו, לחץ על הגז, חצה שלושה צמתים מרומזרים, בכולם חיכה לו אור ירוק, חנה מול הבניין שבו היא גרה והביט בו כמוצא אבדה גדולה. מול דלת הדירה שלה, ראשו קרוב לשלט שעליו היה כתוב שמה, רגע לפני שדפק על הדלת, נזכר בפתק הראשון שהשאירה לו, לפני כמה חודשים, שהיו כתובים בו שמה ומספר הטלפון שלה. כל כך הרבה קרה מאז. העולם שלו התהפך ממש. ובכל זאת לא היסס לדפוק.

לקח לה פחות מעשר שניות לפתוח את הדלת – הוא ספר, והיא כבר הייתה לבושה בבגדים נוחים. המבט שלה היה מזמין והיא רפרפה לו נשיקה על הלחי. הוא נכנס והיא נעלה את הדלת מאחוריו כמו ילדה שציפור נכנסה לחדרה דרך החלון ועכשיו היא מונעת בעדה מלצאת, אבל לא יודעת כמה אלים ועצוב זה יהיה כשהציפור תעשה כל מה שביכולתה כדי להשתחרר. הוא הושיט לה את שקית הקניות והיא הסתכלה בתוכה וחייכה. אחר כך הרימה את ראשה ואמרה שכדאי שקודם כול יפרקו את המתח המיני הזה, כי אחר כך הכול יהיה נינוח יותר ומשוחרר. קולו רעד בהפתעה כשאמר לה שישמח, אבל היא צריכה לעזור לו בזה, כי אחרי שנים רבות כל כך אין לו מושג מאיפה להתחיל. היא צחקה ואמרה, ההתחלה באמת מביכה, אבל אחר כך זה זורם. ככל שהיא נראתה קלילה, הוא הרגיש כמתאבק שאפסו לו כוחותיו.

הם הכינו לעצמם קודם קפה – היא הפוך גדול עם שלוש סוכר והוא שחור חלש בלי סוכר בכלל – וישבו על הספה בסלון, כתף אל כתף, כמו בני נוער במסיבה אצל ההוא שהוריו נסעו לחו"ל. הוא שאל את עצמו על האחר כך, אם זה באמת יהיה נינוח ומשוחרר, אם יגלו התחלות נקיות, או שיגלו שאותו מתח מיני הוא כל מה שהיה ביניהם. האם תישאר התרגשות? האם ימצאו עוד עניין זה בזה? הוא חשש. היא ראתה שהוא חושב יותר מדי והראתה לו מאיפה להתחיל. זה באמת היה מביך בהתחלה, אבל אחר כך זרם. ברגע הראשון הוא גם נזכר בחלום שחלם אמש, אבל אחר כך כבר לא חשב על זה בכלל. כך זה היה.

*

או שזה קרה כך: הם ישבו בבית קפה על החוף בבוקרו של יום חופש שלקחו לעצמם. הם קבעו בהרצליה, שם חשבו שירגישו חופשיים יותר, אנונימיים יותר, פגיעים יותר. תיירים בעיר חוף זרה. הם שתו קפה, היא הפוך גדול עם שלוש סוכר והוא שחור בלי סוכר בכלל. משהו בתוכו רעד והוא לא ידע אם זה בגלל הגלים הנשברים שראה מולו, בים, או בגללה. כל רבע שעה הוא היה צריך לשירותים, והמלצרית התבוננה בו במידת הרחמים. הוא התבונן בה בחזרה, עוברת בין השולחנות ואוספת הזמנות. המטפורה הייתה יפה בעיניו – לאסוף את ההזמנות, כמו רועה כבשים שצאן מרעיתו התפזר על הגבעות. גם היא הייתה יפה בעיניו, וצעירה, והוא רצה שתביט בו אחרת. הוא רצה שיקנאו בו, לא שירחמו עליו. הוא רצה סוף־סוף להרגיש מצליחן. הוא שאל את עצמו אם היא שמה לב שהוא מסתכל על המלצרית. ואם כן, מה היא חושבת על זה. החיים שלו נהפכו למתסכלים כל כך והם טוענים אותו ומכריחים אותו להסתכל על כל אחת. שום דבר לא מכריח אותך, הוא אמר לעצמו, תתבגר.

אם עד היום לא בגדת, אתה כנראה לא באמת רוצה לבגוד, היא אמרה לו. הוא משך בכתפיו ועצר את עצמו מלומר שהוא בהחלט רוצה. אני לא יודע, אמר, יש לנו כבר בגידה, היא רק לא ממומשת. אבל היא ממשית, היא לא הישירה בו מבט, אתה מאלה שמפחדים שהאישה והילדים לא יסתדרו בלעדיהם. הם יסתדרו מעולה בלעדיי, הוא אמר, זה מה שבאמת מפחיד. למעשה, הוא אמר, אם עד היום לא בגדתי, זה רק בגללך. היה נדמה לו שזיק ריצד בעיניה, אבל אולי לא. הוא אמר, אני מאחל לעצמי שעוד תהיה לי הזדמנות בחיים האלה להתרגש מגוף של אישה. שתהיה לי הזדמנות לעשות משהו עם כל התשוקה הזאת. לאהוב ולהיות נאהב. זה כל כך לא טבעי לוותר על כזה דבר. ומה אתה מאחל לה? היא שאלה. דברים אחרים, הוא צחק אבל משהו בו התכווץ ודקר. אחר כך הרצין ושאל, את באמת רוצה לדבר עליה עכשיו? והיא שוב משכה את המבט. המלצרית הצעירה התרחקה בהפגנתיות, ובהליכתה היה ספק קנאה ספק סלידה.

באופן תאורטי, הוא שאל, היית נענית לי או מסרבת? היא רק חייכה ועכשיו הרעד הזה השתלט גם על ידיו, וברגליים חולשה. ובאופן מעשי? הוא המשיך ושאל. הפסיביות הזאת כל כך נוחה לך, היא נאנחה. אני לא משהו שתקבל במתנה. אם אתה רוצה משהו, תיקח אותו בעצמך, היא אמרה. והוא רכן לעברה ולקח.

קצת מזה קרה באותו החוף, הם ירדו לכיוון המים, וההמשך בבית המלון שהיה הקרוב ביותר לשם. הוא שילם על לילה שלם, אבל בשלוש וחצי הם כבר היו צריכים לצאת לאסוף את הילדים. הוא את שלו והיא את שלה. היא הורידה אותו בתחנת הרכבת וכל אחד חזר לענייניו. כך זה היה.

*

באותו לילה, כשכולם כבר נרדמו, הוא התיישב במרפסת. הוא נזכר בהצלבת המבט שלהם. היא קרתה במקרה, אבל כשכבר קרתה, אף אחד משניהם לא רצה לנתק אותה. הם הישירו עיניים זה בזה והיה מסר שעבר, אינטימיות שנרקמה. הוא חשב גם על אפשרות רביעית, אבל החליט להסתפק בשלוש לעת עתה.

.

עומר ברקמן, יליד 1974, מתגורר בהוד השרון. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016). סיפורים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 28 ו־91 של המוסך.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

גשם הכוכבים / חוליו לימסארס

ממליצה: תמר וייס־גבאי

מה יש בהתבוננות בשמי כוכבים שמשך באוגוסט האחרון רבבות אל המדבר כדי לצפות בהם? לעיתים קרובות כשמביטה האנושות ברקיע העצום המלא גרמי שמיים היא רואה את מה שמעניין אותה יותר מכול – את עצמה: את אפסותה מולם, את חלומותיה להגיע אליהם, את מזלה כתוב בהם. גם ספרו של חוליו לימסארס מספר על מבט כזה בכוכבים, מבט שבמהלכו משתקפים לך בהם חייך, עברך, חלומותייך, כישלונותייך, אולי גם עתידך. אדם באמצע חייו לוקח את בנו הצעיר לאיביסה, ששם גר שנים קודם לכן, כדי לצפות עימו במטר כוכבים דומה לזה שאביו צפה בו עימו בילדותו. הוא כמו מזמין אותנו להשתרע לצידם, מול הים והכוכב. זהו ספר מהורהר, כפי שאך מתבקש; כמעט אפשר להריח את החוף ולשמוע את הצרצרים, והזיכרונות באים והולכים כמו הכוכבים הנופלים וכמו הגלים הקרבים ונסוגים. לא יתרחשו דרמות בלילה כזה – הרי, כפי שקורה כשצופים בכוכבים, כל מה שאנחנו רואים הוא מה שכבר התרחש לפני שנים רבות. אבל בבואתו של המבט הצולל אל עומק החלל והזמן תצלול מאליה גם אל עומק האדם, אינסופיות כנגד אינסופיות. ובכל זאת בסוף כוכב נופל.

"'תסתכל, אבא!… ראית אותו?'

'בוודאי, בני,' אני משיב לו ומוסיף לחלום."

חוליו לימסארס, "גשם הכוכבים", כרמל, 2020, מספרדית: רמי סערי  

 

.

***

חג המכשפה / עינת בדי

ממליצה: דורית שילה

הגיבורה־המספרת של חג המכשפה מוסרת במונוטוניות לקוראותיה את מה שנראה מבחוץ כשגרת חיים רגילה של משפחה ישראלית מהגרת: הילד לומד בבית ספר איכותי פרטי, האב מפרנס, האם עקרת בית; המשפחה גרה בחווה עתיקה, מקום שבאיירבינבי היו נהנים לכנות "בוטיק". היא מספרת לנו את מה שמבחוץ עשוי להיראות נורמלי והגיוני: אמא, אבא וילד נוסעים לחופשה על שפת הים, ילד יהודי נהנה מחגי לוח השנה המקומי הקתולי. אבל מהעמוד הראשון אין שום דבר נעים בקוסמוס הקטן הזה, שום דבר מנחם או מעורר חשק. חלום ההגירה לאיטליה הרומנטית מתגלה במערומיו – אין די בנחמה שהמקום מספק, הוא אינו מספיק לאושר ובטח לא לעושר, והוא עוד פחות מזה משמש מפלט מפני הפגמים שלך עצמך.

עינת בדי מספרת את קורות המשפחה הקטנה, חושפת בכל פעם עוד טפח, עוד חלקה קטנה, מהאמת של חייהם, ומצליחה לייצר עלילה של סיפור אימה כמעט, מבלי שתישפך טיפת דם אחת (האומנם?). בסיפורי אימה, שלא כמו במותחנים, אין אקדח מעשן. גורם ההפתעה הוא האלמנט המכריע, ובחג המכשפה בדי לא שולפת גרזן בחשכה או סכין מטבח מדמם; היא שולפת, בלי שנהיה מוכנות, את הכוחות שמפעילים את הגיבורים שלה, ולמען האמת גם אותנו הקוראות והקוראים; כוחות שמאפיינים את המין האנושי: אנוכיות, ניצול, הדחקה ושקרים.

בכישרונה הרב בדי מספרת מצד אחד סיפור קטן של אישה אחת ובני ביתה, לכאורה סיפור של מה בכך, אבל בה בעת היא חושפת מורכבויות אמיתיות ומשירה מבט למעשים אנושיים שהיו זוכים ברשתות החברתיות למשפט בזק ועלייה למוקד כיאה למכשפה. חג המכשפה מוכיח את ניצחונה של הספרות על הכתיבה המיידית, משום שזה ספר שמאפשר לגיבוריו להיות מי שהם – לטוב ולרע – ולחיות, ומשום שאין בו, שלא כמו בפיד שלנו, רגע אחד משעמם.

עינת בדי, "חג המכשפה", כתר, 2021

 

.

***

שלשום היום / מריה סטפנובה

ממליצה: דפנה לוי

מריה סטפנובה כותבת על פוטין וטראמפ, על העדשה המעוותת שבה אנחנו נוטים לבחון את העבר ועל האופן שבו אנחנו מעצבים את ההווה שלנו לאור האימה מן העתיד – אבל גם במסות הפוליטיות שלה, שראו כעת אור בעברית, באסופה המצוינת שלשום היום (שבחרה, תרגמה מרוסית והקדימה לה פתח דבר דינה מרקון), היא אינה יכולה שלא לעסוק בספרות, וכמובן בשירה. אלה הם מבחינתה הכלים שבאמצעותם מתפענחת המציאות, אצל הקוראים ועוד יותר מזה אצל הכותבים. לפרוזה ולשירה יש, כך היא כותבת במסה ״שמיו של גוגול״, תפקיד זהה: ״עבודת נחייה, הדרכה, עזרה במעבר במחוזות זרים והרי סכנה … סיגולו, הסדרתו ולפעמים גם ארגונו מחדש של הניסיון הקולקטיבי של הזולת.״

סטפנובה היא משוררת, סופרת ומסאית עטורת פרסים, שדיוניה במציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית של ארצה, רוסיה, כתובים במבט חד, שמזמין את קוראיה למצוא בהם את המציאות שלהם עצמם, ולהבין אותה כיצירה שנכתבת על ידי מחבר עלום, כהוויה שהגבולות בינה לבין הדמיון והפנטזיה מטושטשים. סטפנובה עוסקת רבות במתים, ומבחינתה כל דיון שלנו הוא המשך של רעיונות, חוטי מחשבה, שכבר הניחו שם קודמינו – לנו אולי נדמה שאלה רעיונות שאינם שייכים לאיש, אבל בעצם אנחנו עוסקים במעשה המשכי. לכן אך טבעי שגם כשהיא עוסקת בפוליטיקה עכשווית, ברשתות החברתיות או בתגובת הנגד הצפויה לכל הישג חברתי־הומאני, היא נעה בתוך שדה ספרותי רחב ועשיר, שנוכחים בו בין השאר אולגה וקסל ואוסיפ מנדלשטם, מרינה צבטייבה ואנה אחמטובה, פושקין וגוגול (כמובן), גבריאלה דננוציו, שייקספיר, אנדרסן ועוד רבים, לצד תאורטיקנים בתחום הבלשנות, הפילוסופיה והתאוריה הפוליטית. כל אלה, בתוספת קטעי ממואר אישיים שלה וניחוחות מן התרבות הרוסית בעבר ובהווה, הופכים את שלשום היום לחוויית קריאה רב־חושית מרתקת.

מריה סטפנובה, "שלשום היום", הקיבוץ המאוחד, סדרת אדום דק, 2021. מרוסית: דינה מרקון

 

.

***

בנות הדרקון / מרית ג"ץ

ממליצה: ריקי כהן

לספר שלא מן העולם הזה יש קורות חיים יוצאים מן הכלל: בנות הדרקון ראה אור לראשונה ב־2007, כספרה של מרית בן ישראל, ראשון בטרילוגיה עתידית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת דנה אולמרט. הוא זכה לביקורות יוצאות מגדרן, אולם שני הספרים הבאים לא ראו אור מעולם. בבלוג שלה, "עיר־האושר", הקרוי על שם העיר שבה מתרחשת עלילת הספר, התייחסה ג"ץ בערפול לעתידה של הסדרה, אף שהיו מעריצים לא מעטים שהפצירו בה לפרסמם. כעת, ארבע־עשרה שנים לאחר מכן, הוא שוב יוצא לאור, בסדרה לנוער בהוצאת עם עובד, בעריכה מחודשת של תמר הוכשטטר. את הסיבות לשינוי שם המשפחה הותירה ג"ץ מסתוריות, אבל הודיעה כי שני הספרים הבאים בטרילוגיה יראו אור בקרוב, השני בתוך שלושה חודשים, והשלישי – בתוך שישה חודשים.

בנות הדרקון הוא פנטזיה גותית אלגורית העוסקת בכוח ותושייה של ארבע ילדות מול הפטריארך המתעתד לטרוף אותן, המגולם בדמותו של הדרקון המכונה אבא'לה. הוא מתחיל כסיפורה של ילדה תל אביבית בת עשר בשם נועה, שאמה נטשה אותה, וממשיך במעבר של נועה אל ממד הפנטזיה, באמצעות הספר שנאסר עליה לקרוא. הפנטזיה שהיא נקלעת אליה רחוקה מלהיות אוטופיה: בעיר האושר שולט דרקון אכזר, התובע לספק לו פעם בשנה ילדה בגיל מסוים, להחליף בה את הילדה מהשנה הקודמת, בטקס המתקיים כבר 295 שנים. את הילדות צד ראש העיר, דמות הכתובה באפלוליות מרובדת וחפה מקלישאות.

הילדות המוקרבות לדרקון ננטשו על ידי הוריהן או נמסרו ברצון, בדרך כלל בשל עצמאותן ומרדנותן. נועה מוצאת את עצמה מובלת אל הדרקון ושם היא פוגשת את מרתה, לילי ואמל, ילדות שהצליחו להרוג את הדרקון בכוח התושייה, החוכמה ושיתוף הפעולה ביניהן. הן מחליטות לחולל מהפכה בדמות פלנטה כל־נשית, ומסתירות מאנשי העיר את קץ הדרקון. הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור, ואת זו אי אפשר לרדד ל"מוות לפטריארכיה" בלבד. זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים, אך בהחלט לא כאלו שבני נוער של 2021 ונטפליקס לא יוכלו להתמודד איתם, וגם אתם/ן.

מרית ג"ץ, "בנות הדרקון", עם עובד, 2021

 

.

***

קליפות / מור קדישזון

ממליץ: גיא פרל

אינה, גיבורת הספר, יוצאת למסע לפתרון תעלומה תודעתית־קיומית־הגותית שמציג בפניה ציור מערות מן התקופה הפליאוליתית. בדרכה לפתרון התעלומה היא תיעזר בין השאר בִּדְבוֹרִים, בחזזיות איסלנדיות ובקשר המפתיע המתקיים ביניהן. אני יודע שהתיאור נשמע מוזר, וכזה הוא ספרה של קדישזון, שבמהלך קריאתו נזכרתי בדבריו של ק"ג יונג על אודות הספר יוליסס מאת ג'ויס. לדבריו, הספר אינו מסתפק בתיאור מצב תודעתי, אלא מחולל אותו באמצעות שפתו וסגנונו, בעודו מערער את מצבם התודעתי הקודם של קוראותיו וקוראיו. כך, במהלך הקריאה בספר היפה והחכם הזה של קדישזון, חשתי מעת לעת שתודעתי מתערפלת, ואז מצטללת שוב במקום המצוי מעבר לפיצול שבין הוויה, מחשבה ושפה – כמו עיניים המסתגלות לחשכת מערה. בשעת כתיבת שורות אלו אני מוצא עצמי נמנע מספוילרים, ומבין שהצורך להימנע מספוילרים בהמלצה על ספר הגותי כל כך, מעיד לבדו על ייחודיותו הרבה: מהלך התפתחות תודעתית מקיף מתואר בו כמסע מחקר וגילוי הנפרש אט־אט בפני הקוראת ובתוכה, ואין להקדים את המאוחר. לפיכך, אסיים את ההמלצה בציטוט קצר מפרקו הראשון של הספר, המתייחס לתובנותיה של אינה אל מול ציור מערות. זו נקודת המוצא למסע, והיא עומדת להשתנות:

"הציירת העניקה מחשבה לרגע קיים, לרגע של קיום. היד הנשלחת אל הקיר היא המרחק שנולד בין החיים לבין מחשבה על החיים. במרווח הזה אינה באה לשכון. הנה ההיפוך שחותמו טבוע בחיפושה, ואולי בכל נתיבי חייה – בחוץ, תחת האור השורט – החיים. העובדות, האירועים, ההתרחשות, ההתנסות, הצורות. בפנים, בחסות העלטה הכמוסה – המשמעות, הגרעין, הפשר, המהות".

מור קדישזון, קליפות, דביר, סדרת רוח צד, 2021

 

.

***

עור שני / דותן ברום

ממליצה: אורית נוימאיר פוטשניק

שירתו של דותן ברום היא חלק ממגמה בשירה העברית העכשווית ששמה דגש על מוזיקליות פואטית, על המצלול, על המשקל, על החומריות של השפה. ברום כותב במבנים קלאסיים של סונטות, וילאנלים ומרובעים. ההיענות לדרישה צורנית מחמירה משחררת אצל ברום יצירתיות מרהיבה, מיניות עזה והתבוננות פוליטית נכוחה ואמיצה. היא מאפשרת לו לכתוב את המין באופן שהוא חושני ונוכח ואינו פרוזאי או קלישאי. הרגישות הלשונית שלו מאפשרת התבוננות בהיסטוריה ובפוליטיקה באופן ענו וקשוב ובו־זמנית חד ומדויק, מבלי להיכשל בדידקטיות, מכשלה האורבת תדיר לכתיבה פוליטית.

ברום עושה בספרו מעשה רנסאנסי, לא רק בצורה, אלא גם  בעולם הדימויים שהוא שואב מהתרבות הקלאסית. דמויות שהופיעו שוב ושוב בייצוגים הומו־ארוטיים באמנות הפלסטית ובשירה, כמו נרקיס וסבסטיאן הקדוש, חוזרות ועולות בשיריו. העולם שברום שואב ממנו מורכב משני קטבים, בראשון נמצא גיבור המלחמה בעל שלמות הגוף ועזות הרוח, ובשני – הנער הרגיש, החולמני והחולני. כשהוא כותב על מחלה הוא נסמך גם על המסורות הרומנטית והדקדנטית, הרואות במחלה זיכוך, מחד גיסא, ועונש המגולם בתוך החטא של השחתת המידות והגוף, מאידך גיסא. אבל ברום לא מגיש לנו את המסורת כמות שהיא, לא בצורה ולא בתוכן. הוא מתמיר אותה ומשנה אותה במבטו הייחודי. אין גבורה ללא חת בחיילים, אף שהם רוויים במטען אירוטי. המלחמה, ההרס והאובדן אינם רק חלק מתפאורה המקימה מתוכה את היופי והארוס הגברי. ברום משמיע גם את קול החרדה מאובדנו של האהוב, את החרדה מפּרידה. הוא כותב בעדינות על הפליטוּת שמאפשרת מפגש בין זרים נרפים, לעיתים כאלה שאמורים להיות אויבים. הוא לא זונח את הארוטיזציה של הסבל והכאב, אבל בה בעת מצליח להביט בה במבט רגיש ומפוכח, שטוען בעומק גם את ההיבט  הפוליטי של שירתו. הספר מציע עמדה אירוטית שניכרים בה היטב שורשי העבר, עבר שהיחס כלפיו  נושא אהבה והתנגדות בו־זמנית. והכול בעדינות ובשכלול מרהיבים.

 

בְּתָא הַשֵּׁרוּתִים, בְּתוֹךְ מִקְדַּשׁ לִילִית –

הוּא לֹא הָיָה יָפֶה. גַּם לֹא הָיָה בּוֹ חֵן.

לֹא קֶסֶם־אַפְרִיקָה, רַק זַיִן מִתְחַנְחֵן.

בְּתָא בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ מָצַצְתִּי לְפָלִיט.

לֹא הָיָה לוֹ שֵׁם וּבְעוֹדוֹ רוֹכֵן

גַּם לֹא הָיָה לוֹ מָה לְהַעֲנִיק זוּלַת

הַבֶּהָלָה הַזֹּאת לְאוֹר, לְעִיר מִקְלָט.

הַאִם אֶלְמַד מִזֶּה לְהַבָּא? יִתָּכֵן.

שָׁטַפְתִּי בַּכִּיּוֹר אֶת טַעַם הַבּוּשָׁה.

שִׁקַּרְתִּי: עוֹד יִפְרַח נַרְקִיס מִתּוֹךְ הַבִּיב

וְיֵשׁ לָרֶדֶת שְׁאוֹל כְּדֵי לְהִוָּשַׁע.

אֲבָל בְּעַד הָרְאִי נִבַּט גּוֹרָל מַצְהִיב:

לְנַצֵּחַ אֲשָׁרֵת, כְּמוֹ כֶּלֶב אוֹ קְדֵשָׁה,

אֶת הַבָּשָׂר הַלַּח בַּחֹר שֶׁל תֵּל אָבִיב.

(מתוך "שתי סונטות קרוזינג")

דותן ברום, "עור שני", פרדס, 2021

 

.

***

דיוקן עצמי / אדואר לֶוֶה

ממליצה: שי שניידר־אֵילת

זהו ספר שאינו ספר: אין סיפור. חיבור נטול דמויות, דיאלוג או דרמה. במקומם יש רשימה אקראית, מונוטונית, של אנקדוטות עובדתיות מחיי הכותב. מאה ועשרה עמודים ובהם רצף משפטים לאקוני, רובוטי כמעט, המתעד בנימה אחידה זוטות, העדפות, רסיסי השקפות והבחנות, פיסות אירועים והתנסויות פיזיות ורגשיות של אדם בעולם. אותו אדם, אנו למדים, נגע בראשו היבש של צב ובראשו הקשה של פיל. הפתיע להקה של חזירי בר בוקר אחד ביער בנורמנדי. לא תמיד נמשך לנשים יפות, נח רק כשאין ברירה. אין לו מדריך והוא אינו מדריך של איש, ממשיך למלא את צלחתו כל עוד נשאר אוכל – וכן הלאה רשמים יבשים יותר או פחות, נמסרים בלשון קרירה. פרטי הרשימה לרוב מסקרנים, מושכים פנימה. כמו טפטוף מים מתמשך הם הופכים מהפנטים, מערסלים. ברגעים אחרים, היעדר ההתרחשות לקוראת המורגלת בה הופך מתסכל, משמים. ההעזה לכתוב כך מעוררת תמיהה והתנגדות. אך אט־אט, פיסה־פיסה, באורח מסתורי, מתגבש בלב הקוראת דיוקן חי להבהיל של המתעד – ועימו רגש בלתי נמנע של קרבה. "דין וחשבון המבוסס על עובדות", כותב הצלם והסופר הצרפתי אדואר לֶוֶה בעמ' 53, "נראה לי כפסגת הפואטיקה הלא פואטית". כזה הוא ספרו השלישי: דין וחשבון עובדתי, א־פואטי, סיזיפי והיפר־אקזיסטנציאליסטי עם החיים. במובן זה, זוהי יצירה רדיקלית, יחידה מסוגה. בעיקשות העקבית, החד־גונית כביכול, למסור ולמסור רשמים, גלומות מסירוּת ותשוקה. אחרי דיוקן עצמי כתב לֶוֶה רק ספר אחד נוסף, התאבדות שמו. מספר ימים לאחר שהגיש לעורכו את כתב היד, שם קץ לחייו. אם בכוחה של כתיבה לשמר משהו חי מרוחם של מתים, הספר הזה, שאינו דומה לשום ספר אחר, הוא דוגמה מצמררת לכך.

אדואר לֶוֶה, "דיוקן עצמי", בבל, 2021, מצרפתית: לנה נטע אטינגר

 

.

***

מרפי / סמואל בקט

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

מרפי, הרומן הראשון של סמואל בקט, שתורגם לאחרונה לעברית בידי עמרי אשר, הוא יצירה מבריקה ומשעשעת, התובעת מהקוראים להביא לקריאה את מלוא הריכוז והידע האינטלקטואלי שלהם, ולהתמסר לפינג־פונג הדיאלוגי המהיר, רק כדי לתעתע אותם בהמשך אל שברון לב קיומי, חסר מרפא, סופי. וככל שגדל הסחרור הממלא את הספר כולו, וגודשים אותו גלריית הדמויות והשיח השנון ביניהן, על אלף המובאות והפרפרזות וההתפלמסויות שבו (שספק אם אפשר בקריאה אחת לעקוב אחר כולן), עד שאפשר לחשוב לרגעים שהדמויות קהו מכל רגש והפכו לגופים חד־ממדיים בעלי מחשבה ודיבור בלבד – כך מתברר שכל אלו משמשים בעיקר כמצע המעצים בניגוד שבו את הרגעים שבהם נחשף עוד משהו. כשהדמויות נגלות בשברונן – שאולי הוא עדיין מכוסה במידת מה מפני עצמן, אבל אינו מכוסה כלל מפני הקוראים, בין שהם מופתעים ובין שאינם – כל ניסיונות ההרחקה וההדחקה הופכים רק לעדות מוקדמת לעומק הריק ולכך שלא היה סיכוי  למצוא לו אי פעם נחמה, מעבר למתיחת קרום דק שאין בו ממש. הפער בין ההשתעשעות הבלתי פוסקת וחוסר המשמעות המכורבל תחתיו מעצים את חוויית הקריאה בבת אחת והופך את מרפי ליצירה חד־פעמית, דוגמת מופת לתודעתו של גאון שלא הגביל את עצמו ולא הטריד את עצמו במגבלות קוראיו, והם נאלצים, אם הם נכונים לצאת לדרך אל הספר, להתאמץ עד שיפרצו אחריו.

סמואל בקט, "מרפי", הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2020. מאנגלית: עמרי אשר

 

.

***

ט. כרמי, כל השירים

ממליצה: רתם פרגר וגנר

הוצאת כל שיריו של ט. כרמי (כרמי צ'רני, 1925–1994, מחברו של שמוליק קיפוד!) היא מפעל מונומנטלי של הוצאת מקום לשירה – שני כרכים עבי כרס שמכנסים את מכלול שיריו של משורר חכם,  שספרי השירה שלו אזלו מזמן מן החנויות. כרמי הוא לא משורר נשכח, ותעיד הקדמתו היפה של עורך המפעל הגדול הזה, יובל יבנה, שכולה גילוי של אהבת שירתו, אבל הוא מהמשוררים שמוכּרים למעטים ואשר מעט מדי נכתב על יצירתם. כינוס שיריו, מראשיתם בשנות הארבעים ועד אחריתם באמצע שנות התשעים, עם מותו בטרם עת, מנכיח מחדש את קולה של שירתו במרחב של השירה העברית – קולה של "שירה שיודעת לשמוע ועל כן תובעת מאתנו להטות אוזן", כפי שניסח זאת הוא עצמו בדברים שנשא בטקס חלוקת פרס ברנר ב־1972. שני הכרכים מאפשרים להתחקות אחר מהלכיה של השירה הזו, שחמקה מהגדרות דוריות כאלה ואחרות, והם גם מאפשרים להשתהות בשיר אחד. הנה למשל סונטה אחת יפהפייה, שבשיאה־סופה נעשית, בתפנית מרהיבה כבסונטה קלאסית, משיר הגות על אודות המוות החתום בכל ילוד למילות הפרידה של המשורר אל אהובתו, שהן בה בעת גילוי של הכוח השירי עצמו:

 

[בַּקָּשַׁת מְחִילָה]

כָּל הַיִּלּוֹד — אוֹת אַיִן בְּמִצְחוֹ
אֲבָל הָאוֹת עָלוּם מֵעֵין־רוֹאִים,
סָתוּם, חָתוּם, מֻטְבָּע בִּכְתַב־סְתָרִים
שֶׁרַק הַזְּמַן יֵדַע לְפַעְנְחוֹ.

הַמֵּצַח הַגָּדֵל לְאַט מוּרָם
אֶל הָאָבוֹת, אֶל הַבָּנִים בְּתֹם,
אֶל אַהֲבוֹת הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם,
כְּאִלּוּ אֵין שָׁם אוֹת בַּמַּאֲרָב.

טִפּוֹת מָרוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם וְגָפְרִית,
לְשׁוֹן חֲלַקְלַקּוֹת נוֹטֶפֶת רִיר,
וּבְעִקָּר דְּמָעוֹת, דְּמָעוֹת צוֹרְבוֹת

יוֹצִיאוּ אֶת הַכְּתָב מִן הַבָּשָׂר
לָאוֹר וְלִשְׂפָתַיִךְ אוֹהֲבוֹת,
שֶׁיִּטְעֲמוּ אֶת טַעַם הֶעָפָר.

השירה – הוצאת הכתב מן הבשר – מזדהה לרגע אחד מכריע עם עזיבת הרוח את הגוף. השיר הוא מתוך קובץ שיריו האחרון של ט. כרמי, שירים (וְהַדְמָיוֹת) בְּעַל-כָּרְחִי (1994), ויש בו מטעמה של שירת כרמי, שהיא עתירת ידע, דובבת פסוקים, קונקרטית ומפוכחת, מודרניסטית ובה בעת קלאסיציסטית.

ט. כרמי, "כל השירים" (שני כרכים), מקום לשירה, 2020

 

.

***

טקסט / דמיטרי גלוכובסקי

ממליצה: טל ניצן

דמיטרי גלוכובסקי, סופר רוסי שחי בעבר כמה שנים בישראל, התפרסם בסדרת ספרי הפנטזיה הפוסט־אפוקליפטים מטרו, שזכו להצלחה עולמית ועובדו למשחק מחשב. טקסט, הרומן הריאליסטי הראשון שלו, הופיע ברוסיה ב־2017 ועובד לסרט, ולאחרונה ראה אור בתרגום עברי מוצלח של פיודור מקרוב. גיבורו, איליה גוריונוב בן העשרים ושבע, חוזר הביתה אחרי שריצה שבע שנות מאסר על לא עוול בכפו. היציאה המיוחלת משאול הכלא מתגלה כהמשך הוויה דולורוזה: אמו מתה מהתקף לב ממש לפני שובו, אהובתו נטשה אותו, חבריו המשיכו הלאה והוא תקוע לבדו בדירונת שיכון בפרוור משמים של מוסקווה בלי מוצא נראה לעין. בהתקף זעם הוא הורג את קצין המשטרה שהעליל עליו ושלח אותו לכלא, ולוקח את מכשיר הטלפון שלו. הטלפון, שלוחה של המת בקרב החיים, סוחף את איליה אל עולמו של השוטר והוא מחליף אותו ביחסיו עם הוריו ועם בת זוגו, ושוקע בד בבד בחלקים האפלים של קיומו – הכול באמצעות הודעות טקסט, ומכאן הכותרת. ככל שהגבולות מיטשטשים והוא מתמזג עם האחר, איליה הולך ונלכד בקורי עכביש ונדרש להכרעות אתיות כבדות משקל. לצד העלילה המותחת וחיבוטיה של הדמות המורכבת וכובשת הלב, טקסט מצייר תמונה מרתקת של מוסקווה ושל רוסיה העכשווית בכלל: הכסף החדש־יחסית והנהנתנות הפראית, יחד עם שחיתות וריקבון, והכוח האטום של המנגנון הסובייטי השריר והשרירותי. אחד מהישגיו הבולטים של הרומן הוא ההדהוד המוחשי להחטא ועונשו, שעומד במוקד הספר – בעיקר בשאלה הגדולה של טוב ורע – ומתבטא בשלל רפרנסים. כל אלה הופכים את טקסט ליצירה מרשימה ולתגלית מענגת.

דמיטרי גלוכובסקי, "טקסט", כנרת זמורה־דביר, 2021. מרוסית: פיודור מקרוב

 

 

» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מפסח 2020

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"אני רוצה להיות בדבר הבא": ריאיון עם שמעון אדף

מאת עדי יותם

.

אי אפשר להתעלם מן הנוכחות של הספר החדש של שמעון אדף. קודם כול, הכריכה. ציור של בתיה קולטון, בצבעים עזים, שמרמז על עולמות אחרים, חיים אחרים. ואחר כך, ההיקף. כמעט שש מאות עמודים, שנכתבו בפחות משנה. ולבסוף, השם החריג, הפלינדרומי, "הלשון נושלה".

מי שקראו את הלב הקבור של אדף, שיצא ב־2006 (אחוזת בית), יפגשו בו שוב בהלשון נושלה, יחד עם אֶמִיר, גיבור הספר, שמוצא אותו בחנות ספרים. אבל אמיר של הלשון נושלה איננו בדיוק אותו אמיר של הלב הקבור. מסובך להבין? אתם לא לבד. גם אמיר ושאר הדמויות מתקשים להבין מה קורה בעולמם. אדף, שמופיע בספר בתפקיד עצמו, לא עוזר במיוחד בהתרת הסבך. מה קושר בין הלב הקבור, ספר ממוצע באורכו, בעל קו עלילה יחיד וציר זמן רציף, שגם בני נוער יכולים לקרוא ולהבין, לבין הלשון נושלה רחב ההיקף ועתיר הרבדים?

"הרבה פעמים אני לא חי בשלום עם דברים שעשיתי בעבר," אומר אדף. "עלתה אצלי השאלה, אילו כתבתי את הלב הקבור היום, איזה ספר הייתי כותב. האם אותה גישה נשארה אצלי, האם התפתחו אצלי מחשבות חדשות ביחס לפנטזיה יהודית, או לאפשרות של ספרות יהודית שהיא פנטסטית. רציתי לראות איך המחשבות שהיו לי לאורך השנים האלה מתגלמות בספרות."

אתה מתעסק תמיד בשפה בכתיבה שלך, והפעם זה מתגלה כבר במפגש הראשון עם הספר, בכותרת שלו.

הפנטזיה היהודית מבוססת על הקשר שבין הלשון למציאות. בהרבה מאוד ספרות פנטזיה אנחנו נתקלים בלחשים ובקסמים, אבל לא תמיד נדרשים לשאלה של התפקיד האמיתי של השפה, כתווך המאגי המוחלט. אני שם את זה במרכז מתוך מחשבה שסיפור הבריאה היהודי מתחיל במאמר. גם אם חז"ל נחלקים אם מדובר באמירה, כלומר בדיבור, או בטקסט כתוב, עדיין מתייחסים לזה שנקודת המוצא היא השפה. השפה יוצרת את המציאות, זו מחשבה שעוברת לאורך כל תורת הסוד היהודית. בסופו של דבר, אלוהים מדבר את העולם ויש כל מיני דרכים להפעיל מניפולציות על העולם בשפה. זו נקודת המוצא.

אבל בהלב הקבור נעניתי למבנים שהם אֶפִּיִּים בטבע שלהם, שלא בהכרח נובעים מתוך הספרות היהודית. נקודת המוצא לגבי הפנטזיה הייתה יהודית, אבל לא לגבי הצורה הספרותית. וזה הטריד אותי.

אז ממה היא נושלה, הלשון?

בספר ישנה הבריאה, שכולה מנוהלת על ידי השפה. המלאכים מטליאים את הבריאה כל הזמן באמצעות השפה שלהם, כי יש בה איזה פגם. אמיר וטליה, הגיבורים של הלב הקבור, עושים איזה מעשה שפוגם בה, מפירים את האיזון שבין השפה למציאות, וזה יוצר עולם אחר, שבו לשפה אין דריסת רגל. עולם שהוא נטול שפה, והקסם בו עובד בצורה אחרת. רציתי לחקור שיטת כישוף אחרת, שהיא לא לשונית, ולראות מה היחס בין הלשוני ללא־לשוני. אז יש לנו עולם שבו הלשון היא הדבר, והעולם ההופכי שלו, שבו הלשון מנושלת.

שפת המלאכים היא לא השפה היחידה. יש דרגות לשוניות. השפה של בני האדם, שפת הביניים, היא ניסיון ליצור חיקוי של שפת המלאכים. מה שחסר בשפה הזו זה מה שיש לשפת המלאכים, שפה שיודעת לדבר על אודות השפה, זאת אומרת מטא־שפה. המילים בשפת הביניים נקראות הִיבְּרֵיאוֹת. יש זוג היבריאות – אחת מתארת את השפה, זאת "הלשון", ואחת היא ה"נושלה", שמתארת את חוסר האפשרות של השפה להתקיים.

את הדיון הלשוני־פילוסופי הזה דוחס אדף לספר אחד שבין שלושת חלקיו יש קשרים מורכבים. בספר הראשון מצטרפים אל אֶמִיר, הילד בן האחת־עשרה, עוד שלושה ילדים: שרלי בן כיתתו, אייר, שקוראת לעצמה לוסינדה, ואחיה יוסי. טליה מופיעה בחלק הראשון כדמות בסדרה מצוירת. בחלק השני אנחנו מגלים שהדמות מהסדרה מבוססת על טליה פינטו, אישה צעירה, שהיא טליה מהלב הקבור. או לא. את החלק השלישי אפשר לקרוא כסוג של המשך לספר מ־2006.

זה די חריג, לכתוב ספר למבוגרים שעוסק בילדים.

יש מסורת בספרות שמציבה במרכז שלה ילדים אבל היא לא מיועדת לילדים. אני מאמין שלילדים יש עולם שלם ומורכב שלא תמיד אפשר להביע אותו באמצעים שספרות מבוגרים התרגלה אליהם. מה שקורה בספר הזה, ולא כל כך קורה גם בספרות אחרת שמעמידה ילדים במוקד שלה, זה שפתאום נכנסת דמות מבוגרת, וזה משנה את האופי של הספר. היא חושבת מחשבות אחרות, מנעד החוויות שלה הוא אחר, השאלות שמעסיקות אותה הן שונות. עניין אותי שלספר לא יהיה אופי מסוים.

כל זמן שכתבתי למבוגרים על ילדים, מה שעניין אותי זה לא להתיילד. לכתוב עליהם כסובייקטים ריבוניים שיש להם שאלות אמיתיות והשאלות הקיומיות שלהם בוערות לא פחות מאלה של מבוגרים. אני לא בטוח שאני אכתוב עוד על ילדים. מבחינתי הספר הזה הוא פרידה מהילדות. זהו, נגמר, הבנתי משהו. לא משהו מוצק, זה יותר שינוי פנימי.

יש בספר הזה, כמו בספרים אחרים שלך, הרבה התייחסות לאור. אייר/לוסינדה, שני שמות שהמשמעות שלהם קשורה באור, ומזכירים גם את אורי ב"פנים צרובי חמה" (עם עובד, 2008). וכמובן העיסוק בבני אור מול בני חושך.

כן. וגם אמיר הוא גם "תער האור", שיכול להראות ולסמא. דווקא בספר הזה ניסיתי להתנגד לתבנית של בני אור מול בני חושך. בסופו של דבר, האויב שטליה ואמיר צריכים להתמודד איתו הוא המעשים שלהם. רציתי למקד את השפה בשאלת האחריות. מה האחריות של אמיר וטליה למעשים שהם עשו בהלב הקבור, שעזרו להם למגר את אמרפל. כן, הם הצילו את העולם, אבל הם נקטו כל מיני צעדים, והצעדים האלה גרמו נזק משמעותי לבריאה. מי לוקח על זה אחריות עכשיו? וזה המבחן, בזה הם נאבקים. תפקידו של מי לתקן את הקרע הזה שיצרו בבריאה, ואיך עושים את זה.

אתה מציין בסוף הספר שהוא נכתב במכסיקו וברמת גן. כמה ממנו נכתב בחו"ל וכמה בארץ?

הטיוטה הראשונה נכתבה במכסיקו, במשך כחצי שנה. אבל הסוף, החלק השלישי, היה מאוד דחוס, ויגאל [יגאל שוורץ, עורכו הקבוע של אדף] אמר שמצד אחד הוא מלא בהסברים ומצד שני לא מבינים שום דבר. ואז ישבתי ועיביתי, את החלק השלישי בעיקר. אני חושב שהוא התארך בארבעים אחוזים. פירקתי אותו, הרכבתי את החלקים מחדש, היתה עבודה די רצינית של כתיבה והרגשתי שהספר באמת המשיך להיכתב ברמת גן. אבל הוא בעיקר נכתב במכסיקו ואני מייחס הרבה מהחלטות שקיבלתי לעובדה שהייתי שם.

באיזה מובן?

קודם כול, לתחושתי, ואני מקווה שזה לא סוג של אוריינטליזם או אקזוטיקה, התחושה שלי במכסיקו היתה שהקיום שם הרבה יותר סִפִּי והגבול בין המיתי לממשי הוא הרבה יותר דק, והזהות שלהם נורא מורכבת. רובם מגדירים את עצמם כבני תערובת, זו מילה שלא אוהבים להשתמש בה במערב כי זה בעצם תואר שנועד להיות גנאי. הם לא יודעים לענות על השאלה באיזו מידה הם חייבים את הזהות שלהם לכיבוש הספרדי. זה פשוט שלב בהיסטוריה, לא כשבר אלא כמין סוג של רצף. וזה שינה לי את צורת החשיבה, איך אני כותב, איך אני מתעסק במופלא או בנסתר, איך אני עוסק בהיסטוריה, איך אפשר לספר יותר מהיסטוריה אחת בבת אחת, בצורה שהן יוציאו אחת את השנייה ובאותו זמן ידורו בכפיפה אחת, ישכנו בתואם.

והכנסת טרילוגיה שלמה לספר אחד, בעצם.

הבנתי שלא יספיק לי ספר אחד בשביל לכתוב את זה. הרבה פעמים מזהים רומן עם מבנה מסוים של סיפור. הרומן מבחינתי הוא הצורה הכי קיצונית של ספרות היום. אין לו הגדרה קבועה מראש. זה משהו שיש לו כך וכך עמודים, ויש לו איזה שלד, ואת השלד עצמו אני יכול להמציא בכל רומן. אני לא יודע אם אמשיך לכתוב או לפרסם, אבל בצד הרומנים שאני כותב יש לי את התשוקה לכתוב רומנים שמשתנים תוך כדי קריאה. שקוראים אותם ופתאום היצירה היא אחרת. ואמרתי, בוא ננצל את המבנה של הטרילוגיה, שכל חלק הוא משהו אחר. עוברים מספר לספר ונמצאים באותו עולם, אבל כל ספר הוא אחר.

האמירה האגבית הזו, "אני לא יודע אם אמשיך לכתוב או לפרסם," מעלה תהייה, מאחר שבעשר השנים האחרונות פרסם אדף בממוצע ספר בשנה, וגם לפני כן היה סופר פורה במיוחד. "תמיד יש לי מחשבות על גניזה, כמו מחשבות על הפרדה בין כתיבה לפרסום," הוא אומר. "מתישהו מתחיל להיווצר איזה קשר גורדי, שהוא לא תמיד נעים, בין הכתיבה לפרסום. וקורים עם זה כל מיני דברים שבעיניי הם פוגמים בסופו של דבר בכתיבה, כמו למשל הפנמת המבט החיצוני. אנחנו חיים בעולם ששיטת המקל והגזר הופכת בו לשיטה היחידה לנהל תקשורת. יש אלגוריתמים של הרשתות החברתיות, מה זוכה ללייק ומה לא זוכה ללייק. וזה קורה בקנה מידה הרבה יותר גדול בכתיבה, ברגע שמחברים בין כתיבה לפרסום. אני חושב שההפרדה הזו חשובה גם לשפיות שלי ככותב. אני כותב ואני לא חייב לאף אחד שום דבר. ואם הכתיבה הזו לא תראה אור, אז מותר לי לעשות את הדברים שאולי לא הייתי עושה ביצירה שידעתי שתתפרסם."

בפראפרזה על המשפט הזה, לשיר כאילו אף אחד לא שומע, לרקוד כאילו אף אחד לא רואה – לכתוב כאילו אף אחד לא יקרא.

בדיוק. אני לא ממליץ על זה לכותבים מתחילים, כי אני חושב שהמחשבה הזו יכולה לשתק. כותבים מתחילים הרבה פעמים שואלים את עצמם, מי יקרא את היצירה הזו, את מי היא מעניינת. להם אני ממליץ להשתמש באפשרות הפרסום כתמריץ לכתיבה, כי העולם הזה לא בנוי לעודד כתיבה. לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה חברתית, לא מבחינה תרבותית. ואני מאמין שכתיבה היא המקום שבו כותבים מתבטאים במלואם, הם חיים עד הסוף שם. לא שאין התנסויות עמוקות וחשובות אחרות, אבל אין שום התנסות בחיים של כותבים שמאפשרת להם להביע את מי שהם במלואם אלא הכתיבה. זו האמונה שלי.

אציין כאן, בבחינת גילוי נאות, שהייתי סטודנטית שלך במסלול לכתיבה יוצרת לתואר שני באוניברסיטת בן־גוריון, שאתה עומד בראשו. בכל זאת אשאל את השאלה הקלישאית, אפשר ללמד כתיבה?

לשאלות קלישאיות יש תשובות קלישאיות. כישרון אי אפשר ללמד, אבל כישרון אפשר לפתח ואפשר ללטש, ואפשר להאיץ את ההתפתחות של הכישרון הזה. הרבה פעמים לימודי כתיבה הם קיצור דרך. סדנאות ולימודי כתיבה גם מספקים מסגרת מחייבת לכתיבה ומעודדים אותה. וגם יכולת רפלקטיבית, היכולת לבחון את הכתיבה שלך ולדעת מה לא עובד בה, שזה תהליך הרבה יותר עשיר ומואץ כשיש שם קהל שקורא ומגיב. האשליה שכולנו משתמשים בשפה אז כולנו יודעים לכתוב – זאת אשליה מסוכנת. זה שאנחנו משתמשים בשפה לא אומר בהכרח שאנחנו יודעים לכתוב.

את הלשון נושלה הוציא אדף בהוצאת פרדס, אחרי שנים רבות שבהן יצאו ספריו בהוצאת כנרת זמורה־דביר, ההוצאה הגדולה בארץ. "אני נאמן ליגאל, והוא עשה את המעבר," אומר אדף. "זה לא שסבלתי בזמורה, זו הוצאה שעושה עבודה מצוינת, אבל מלכתחילה הרגשתי שאופי הספרים שלי לא מתאים להוצאה גדולה.

איך זה לעבוד עם עורך קבוע? יגאל שוורץ עורך את ספריך כבר שנים רבות. 

קודם כול, התכוננו בינינו יחסים לאורך השנים, והרבה פעמים יש לי כבר יגאל שוורץ קטן בראש וכשאני מסיים לעבוד על ספר אז אני מפעיל אותו, קורא את הספר בעיניים המשוערות של יגאל ועושה חלק מהעריכה, כי אני יודע מה הוא יגיד. יגאל הוא עורך אמיץ, במובן שהשיטה שלו נובעת מהספר שהוא עובד עליו. יש ספרים שהייתי צריך לחזור לשולחן העבודה ולכתוב חלקים שלמים מחדש, כי המבנה לא החזיק, המהלכים של הספר לא היו מספיק נהירים, ויש ספרים שהוא אמר, "אין מה לעשות, ככה זה הגיע. זה הספר."

העצה הכי טובה שהוא נתן לי כששימשתי עורך בהוצאת כתר והוא היה יועץ של ההוצאה, זה שהרבה פעמים אנחנו מעירים הערות כי אנחנו חושבים שנדרש מאיתנו להעיר, וצריך גם לדעת איפה לא צריך לעשות עבודה. אני סומך עליו לגמרי. אני  יודע שאם משהו לא יעבוד הוא יגיד לי, והוא לא יכפה בכוח את התפיסות שלו לגבי ספרות כשהוא יודע שזה עובד.

עבדתי פעם כספרנית, וכשהיו מבקשים ממני המלצה על ספר, הייתי מבררת קודם אילו ספרים הוא או היא אהבו בעבר. אתה עבדת פעם כמוכר בחנויות ספרים. אילו היית היום שוב מוכר בחנות, מה היו צריכים הקונים לענות כדי שתמליץ להם על ספר שלך?

"אני לא יודע אם הייתי ממליץ על הספרים שלי," הוא מחייך.

אוקיי, לא אתה. מישהו אחר.

אז צריך לשאול את המישהו האחר הזה… אני לא יודע. אני שנאתי להמליץ. כשהייתי מזהה שלקוח או לקוחה צריכים המלצה הייתי מתחבא.

למה?

אלה שנים שהייתי בהן ממש סנוב ולא הרגשתי שאני יכול להמליץ על ספרות שאני מחשיב או שהחשבתי באותן שנים כספרות טובה. להמליץ על ספר שאני חושב שהוא קריאה קלה, שנועדה להעביר את הזמן, וזה לא בדיוק ספרות אמיתית מבחינתי, היה גם להעליב את האדם. זה כאילו להגיד, זה מה שאתם שווים, אל תסתבכו, קחו הארלן קובן. מבחינתי זה עלבון.

השאלה הזו הייתה דרך עקיפה לשאול מי הקהל שלך.

הבנתי את זה, ניסיתי להתחמק. מי הקהל שלי? אני מקווה מאוד שזה לא ייראה יומרני: הקהל שלי זה מי שמגיעים לספרות בלי דעות קדומות, שרוצים ספרות כמו הספרות שלי באופן כללי, ובאופן פרטי, מאחר שפרסמתי מספיק ספרים, שהם מוכנים לסמוך עליי. לא תמיד הם יקבלו מה שהם רוצים. לא תמיד הצרכים שלהם ייענו. אבל אני רציני במה שאני עושה, ואני מוכן ללכת למקומות שלא הולכים אליהם בדרך כלל, וזה לצאת להרפתקה.

אל ההרפתקאות האלה אדף שולח לא פעם דמויות שיש נקודות השקה ביוגרפיות בינו לבינן, הגם שהוא מעיד שהן שונות ממנו מאוד. כאמור, בהלשון נושלה הוא מופיע בדמותו שלו. בספרים קודמים הטשטוש, אם אפשר לומר, היה ברור יותר: שמו של דורון אפללו מכפור (2010) וערים של מטה (2012) הוא משחק על שמו של אדף. במוקס נוקס (2011) ההסוואה מורכבת: כל הדמויות נקראות רק באות הראשונה של שמן: נ—, ר— וכו', חוץ מהמספר, שהוא נטול שם. כל אותיות האל"ף־בי"ת מוצמדות לדמות כלשהי, פרט לאות שי"ן. ובאהבתי לאהוב (2019), הרומן הקודם של אדף, מופיעה דמות ששמה שין. כמו אדף בעברו, שין חבר בלהקת רוק. אדף אינו חס על בני דמותו בספריו. "היה לו קול נורא, לשין, נשבר ומצטרד", הוא כותב באהבתי לאהוב. "תקופה התעקש לשמש כסולן, עד שאחיו של הבסיסט אמר לו שהוא זייפן, שהוא נשמע כמו ברווז שעומד לטבוע. דימוי על הפנים, אמר לי שין, כשסיפר את הסיפור בבדיחות, בביטול. ממתי ברווזים טובעים."

הרבה פעמים אתה מתייחס אל בני דמותך בספרים שלך באכזריות. ב"מוקס נוקס" מישהו אומר על הסופר־המספר שקל יותר למכור ספר עם דפים ריקים מאשר את הספרים שלו. למה האכזריות הזו?

זה משהו שאיש שיווק באמת אמר לי פעם. אם אני מכניס את בני דמותי לתוך ספרים, הסכנה הגדולה ביותר היא שהספר יהפוך למעין משאלת העצמה, במיוחד אם כותבים ספרות פנטזיה, ששם משאלת העצמה פרטית היא חלק מהמבנה. הגיבור יכול להיות פגום או חבול, אבל בסופו של דבר הוא גיבור, הוא צריך לעשות מעשה הרואי. הגיבורים משקפים איזה עצמי אידיאלי. ובעיניי זה מביך. אולי אכזריות היא דרך להתגבר על המבוכה. אני לא יודע אם זו אכזריות כמו שזה פיכחון, ואני אוהב לצחוק על עצמי. אם אני נקלע למצבים מגוחכים, אני לא חושב שאני צריך למנוע מצבים כאלה מהדמויות שלי.

אני יכולה להעיד שגם כשאתה כותב משובים על עבודות של סטודנטים אתה כותב שירה, אבל כבר הרבה שנים שלא הוצאת ספר שירה.

אני אענה על זה בכמה רמות. הרמה הראשונה היא שאין ספר שלי שלא מופיעה בו שירה. לא במובן שהפרוזה כתובה כמו שירה, אלא שיש ממש שירים שמופיעים שם. כשאנשים שואלים אותי על זה, בדרך כלל השאלה היא 'מתי נזכה לספר שירה נוסף?' ואז אני אומר, סליחה, יש ספרי שירה שלמים בתוך כל הספרים שלי. בכפור יש שירה שדורון אפללו כותב דרך הדמויות, במתנות החתונה [2014] יש מחזורי שירים של המספר, ממש אפשר לעבור ספר־ספר ולראות איך השירים מופיעים שם. בספרים אחרים יש שירים שבאמת עובדו לפסקות של פרוזה.

בסופו של דבר השאלה שמעסיקה אותי היא שאלת השירה. לא רק שאלת הלשון אלא איך בתוך הלשון השירה, כאחת מצורות ההבעה המרוכזות ביותר, חונכת אנשים לחיים. הרבה מהדמויות שלי הן משוררים שנחנכים לחיים באמצעות שירה. בכפור כל העניין הוא שאסור לשורר שירים, כי השירים משנים את העולם ומשוררים לא מודעים לכוח שלהם. השירה ככלי לשינוי חברתי. אני מתעסק בשאלות האלה שוב ושוב.

והתשובה היותר עמוקה לשאלה שלך היא שהצורה של השירה הלירית מציבה בשבילי בעיה. אני מסתכל על מה אפשר לעשות היום בשירה הלירית ומה אפשר לעשות בפרוזה, וברור לי שהשירה הלירית הגיעה לסוג של קיפאון. יש לא מעט משוררים טובים שאני עוקב אחריהם, שמח בשירה שלהם וקורא אותם בשקיקה, אבל שירה כתחום יצירה – היא לא מספיק ניסיונית בעיניי. הפן האקספרימנטלי גורש מפני הפן החווייתי שבו אנשים מביעים את רחשי ליבם. השירה חזרה כמעט לשלב הפרימורדיאלי, הקדמוני, ההיולי, שבו שירה היא התפרצות של רגש, הבעה עצמית וחוויה. וזו לא בהכרח השירה שאני מוצא את עצמי בה. אני חושב שגם ה"אני" בשירה עכשווית מוצק מדי. הפרוזה מאפשרת מרחב הרבה יותר עשיר של התנסות, ושאלת האני נשאלת שם בצורה הרבה יותר חריפה.

אבל למה החיפוש המתמיד הזה אחרי צורות חדשות? יש דברים שהאבולוציה שלהם הרבה יותר איטית, בני אדם לצורך העניין, ועדיין זה די מגניב, אנשים חדשים באותו מבנה, שתי עיניים, שתי רגליים…

אבל זו הסיבה שאני לא אומר צריך להפסיק לכתוב שירה לירית. יש לה מקום, יש לה תפקיד, יש משוררים טובים שעושים את זה. אני – אין לי מה לתרום. אני מחפש צורות הבעה חדשות, וחלק מצורת ההבעה זה להתיך או לטשטש את הגבול בין שירה לפרוזה. זה העולם שלי.

רק פרסמתי ספר, ויש לי שני כתבי יד שאני אחזור מתישהו לעבוד עליהם, ואני כבר חושב על הדבר הבא. אני רוצה להיות בדבר הבא. אני כבר חושב איך הדבר הבא שאעשה הולך להיות שונה לחלוטין מהלשון נושלה, שהיה שונה לגמרי מאהבתי לאהוב, ואהבתי לאהוב היה שונה לגמרי מקום קרא [2017].

אני מנסה להבין מאיפה חוסר השקט הזה.

אני לא יודע. אבל אני צריך להיות בתנועה כל הזמן.

 

עדי יותם, בוגרת המסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. יצירות פרי עטה התפרסמו בכתב העת צריף.  בעברה עיתונאית ומתרגמת ספרות.

שמעון אדף, "הלשון נושלה", פרדס, 2021

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: אקלילו דסלאן משוחח עם אדם רטה, בראיון בתרגומו של אדנה זאוודו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן