.
גשם הכוכבים / חוליו לימסארס
ממליצה: תמר וייס־גבאי
מה יש בהתבוננות בשמי כוכבים שמשך באוגוסט האחרון רבבות אל המדבר כדי לצפות בהם? לעיתים קרובות כשמביטה האנושות ברקיע העצום המלא גרמי שמיים היא רואה את מה שמעניין אותה יותר מכול – את עצמה: את אפסותה מולם, את חלומותיה להגיע אליהם, את מזלה כתוב בהם. גם ספרו של חוליו לימסארס מספר על מבט כזה בכוכבים, מבט שבמהלכו משתקפים לך בהם חייך, עברך, חלומותייך, כישלונותייך, אולי גם עתידך. אדם באמצע חייו לוקח את בנו הצעיר לאיביסה, ששם גר שנים קודם לכן, כדי לצפות עימו במטר כוכבים דומה לזה שאביו צפה בו עימו בילדותו. הוא כמו מזמין אותנו להשתרע לצידם, מול הים והכוכב. זהו ספר מהורהר, כפי שאך מתבקש; כמעט אפשר להריח את החוף ולשמוע את הצרצרים, והזיכרונות באים והולכים כמו הכוכבים הנופלים וכמו הגלים הקרבים ונסוגים. לא יתרחשו דרמות בלילה כזה – הרי, כפי שקורה כשצופים בכוכבים, כל מה שאנחנו רואים הוא מה שכבר התרחש לפני שנים רבות. אבל בבואתו של המבט הצולל אל עומק החלל והזמן תצלול מאליה גם אל עומק האדם, אינסופיות כנגד אינסופיות. ובכל זאת בסוף כוכב נופל.
"'תסתכל, אבא!… ראית אותו?'
'בוודאי, בני,' אני משיב לו ומוסיף לחלום."
חוליו לימסארס, "גשם הכוכבים", כרמל, 2020, מספרדית: רמי סערי
.
***
חג המכשפה / עינת בדי
ממליצה: דורית שילה
הגיבורה־המספרת של חג המכשפה מוסרת במונוטוניות לקוראותיה את מה שנראה מבחוץ כשגרת חיים רגילה של משפחה ישראלית מהגרת: הילד לומד בבית ספר איכותי פרטי, האב מפרנס, האם עקרת בית; המשפחה גרה בחווה עתיקה, מקום שבאיירבינבי היו נהנים לכנות "בוטיק". היא מספרת לנו את מה שמבחוץ עשוי להיראות נורמלי והגיוני: אמא, אבא וילד נוסעים לחופשה על שפת הים, ילד יהודי נהנה מחגי לוח השנה המקומי הקתולי. אבל מהעמוד הראשון אין שום דבר נעים בקוסמוס הקטן הזה, שום דבר מנחם או מעורר חשק. חלום ההגירה לאיטליה הרומנטית מתגלה במערומיו – אין די בנחמה שהמקום מספק, הוא אינו מספיק לאושר ובטח לא לעושר, והוא עוד פחות מזה משמש מפלט מפני הפגמים שלך עצמך.
עינת בדי מספרת את קורות המשפחה הקטנה, חושפת בכל פעם עוד טפח, עוד חלקה קטנה, מהאמת של חייהם, ומצליחה לייצר עלילה של סיפור אימה כמעט, מבלי שתישפך טיפת דם אחת (האומנם?). בסיפורי אימה, שלא כמו במותחנים, אין אקדח מעשן. גורם ההפתעה הוא האלמנט המכריע, ובחג המכשפה בדי לא שולפת גרזן בחשכה או סכין מטבח מדמם; היא שולפת, בלי שנהיה מוכנות, את הכוחות שמפעילים את הגיבורים שלה, ולמען האמת גם אותנו הקוראות והקוראים; כוחות שמאפיינים את המין האנושי: אנוכיות, ניצול, הדחקה ושקרים.
בכישרונה הרב בדי מספרת מצד אחד סיפור קטן של אישה אחת ובני ביתה, לכאורה סיפור של מה בכך, אבל בה בעת היא חושפת מורכבויות אמיתיות ומשירה מבט למעשים אנושיים שהיו זוכים ברשתות החברתיות למשפט בזק ועלייה למוקד כיאה למכשפה. חג המכשפה מוכיח את ניצחונה של הספרות על הכתיבה המיידית, משום שזה ספר שמאפשר לגיבוריו להיות מי שהם – לטוב ולרע – ולחיות, ומשום שאין בו, שלא כמו בפיד שלנו, רגע אחד משעמם.
עינת בדי, "חג המכשפה", כתר, 2021
.
***
שלשום היום / מריה סטפנובה
ממליצה: דפנה לוי
מריה סטפנובה כותבת על פוטין וטראמפ, על העדשה המעוותת שבה אנחנו נוטים לבחון את העבר ועל האופן שבו אנחנו מעצבים את ההווה שלנו לאור האימה מן העתיד – אבל גם במסות הפוליטיות שלה, שראו כעת אור בעברית, באסופה המצוינת שלשום היום (שבחרה, תרגמה מרוסית והקדימה לה פתח דבר דינה מרקון), היא אינה יכולה שלא לעסוק בספרות, וכמובן בשירה. אלה הם מבחינתה הכלים שבאמצעותם מתפענחת המציאות, אצל הקוראים ועוד יותר מזה אצל הכותבים. לפרוזה ולשירה יש, כך היא כותבת במסה ״שמיו של גוגול״, תפקיד זהה: ״עבודת נחייה, הדרכה, עזרה במעבר במחוזות זרים והרי סכנה … סיגולו, הסדרתו ולפעמים גם ארגונו מחדש של הניסיון הקולקטיבי של הזולת.״
סטפנובה היא משוררת, סופרת ומסאית עטורת פרסים, שדיוניה במציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית של ארצה, רוסיה, כתובים במבט חד, שמזמין את קוראיה למצוא בהם את המציאות שלהם עצמם, ולהבין אותה כיצירה שנכתבת על ידי מחבר עלום, כהוויה שהגבולות בינה לבין הדמיון והפנטזיה מטושטשים. סטפנובה עוסקת רבות במתים, ומבחינתה כל דיון שלנו הוא המשך של רעיונות, חוטי מחשבה, שכבר הניחו שם קודמינו – לנו אולי נדמה שאלה רעיונות שאינם שייכים לאיש, אבל בעצם אנחנו עוסקים במעשה המשכי. לכן אך טבעי שגם כשהיא עוסקת בפוליטיקה עכשווית, ברשתות החברתיות או בתגובת הנגד הצפויה לכל הישג חברתי־הומאני, היא נעה בתוך שדה ספרותי רחב ועשיר, שנוכחים בו בין השאר אולגה וקסל ואוסיפ מנדלשטם, מרינה צבטייבה ואנה אחמטובה, פושקין וגוגול (כמובן), גבריאלה דננוציו, שייקספיר, אנדרסן ועוד רבים, לצד תאורטיקנים בתחום הבלשנות, הפילוסופיה והתאוריה הפוליטית. כל אלה, בתוספת קטעי ממואר אישיים שלה וניחוחות מן התרבות הרוסית בעבר ובהווה, הופכים את שלשום היום לחוויית קריאה רב־חושית מרתקת.
מריה סטפנובה, "שלשום היום", הקיבוץ המאוחד, סדרת אדום דק, 2021. מרוסית: דינה מרקון
.
***
בנות הדרקון / מרית ג"ץ
ממליצה: ריקי כהן
לספר שלא מן העולם הזה יש קורות חיים יוצאים מן הכלל: בנות הדרקון ראה אור לראשונה ב־2007, כספרה של מרית בן ישראל, ראשון בטרילוגיה עתידית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת דנה אולמרט. הוא זכה לביקורות יוצאות מגדרן, אולם שני הספרים הבאים לא ראו אור מעולם. בבלוג שלה, "עיר־האושר", הקרוי על שם העיר שבה מתרחשת עלילת הספר, התייחסה ג"ץ בערפול לעתידה של הסדרה, אף שהיו מעריצים לא מעטים שהפצירו בה לפרסמם. כעת, ארבע־עשרה שנים לאחר מכן, הוא שוב יוצא לאור, בסדרה לנוער בהוצאת עם עובד, בעריכה מחודשת של תמר הוכשטטר. את הסיבות לשינוי שם המשפחה הותירה ג"ץ מסתוריות, אבל הודיעה כי שני הספרים הבאים בטרילוגיה יראו אור בקרוב, השני בתוך שלושה חודשים, והשלישי – בתוך שישה חודשים.
בנות הדרקון הוא פנטזיה גותית אלגורית העוסקת בכוח ותושייה של ארבע ילדות מול הפטריארך המתעתד לטרוף אותן, המגולם בדמותו של הדרקון המכונה אבא'לה. הוא מתחיל כסיפורה של ילדה תל אביבית בת עשר בשם נועה, שאמה נטשה אותה, וממשיך במעבר של נועה אל ממד הפנטזיה, באמצעות הספר שנאסר עליה לקרוא. הפנטזיה שהיא נקלעת אליה רחוקה מלהיות אוטופיה: בעיר האושר שולט דרקון אכזר, התובע לספק לו פעם בשנה ילדה בגיל מסוים, להחליף בה את הילדה מהשנה הקודמת, בטקס המתקיים כבר 295 שנים. את הילדות צד ראש העיר, דמות הכתובה באפלוליות מרובדת וחפה מקלישאות.
הילדות המוקרבות לדרקון ננטשו על ידי הוריהן או נמסרו ברצון, בדרך כלל בשל עצמאותן ומרדנותן. נועה מוצאת את עצמה מובלת אל הדרקון ושם היא פוגשת את מרתה, לילי ואמל, ילדות שהצליחו להרוג את הדרקון בכוח התושייה, החוכמה ושיתוף הפעולה ביניהן. הן מחליטות לחולל מהפכה בדמות פלנטה כל־נשית, ומסתירות מאנשי העיר את קץ הדרקון. הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור, ואת זו אי אפשר לרדד ל"מוות לפטריארכיה" בלבד. זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים, אך בהחלט לא כאלו שבני נוער של 2021 ונטפליקס לא יוכלו להתמודד איתם, וגם אתם/ן.
מרית ג"ץ, "בנות הדרקון", עם עובד, 2021
.
***
קליפות / מור קדישזון
ממליץ: גיא פרל
אינה, גיבורת הספר, יוצאת למסע לפתרון תעלומה תודעתית־קיומית־הגותית שמציג בפניה ציור מערות מן התקופה הפליאוליתית. בדרכה לפתרון התעלומה היא תיעזר בין השאר בִּדְבוֹרִים, בחזזיות איסלנדיות ובקשר המפתיע המתקיים ביניהן. אני יודע שהתיאור נשמע מוזר, וכזה הוא ספרה של קדישזון, שבמהלך קריאתו נזכרתי בדבריו של ק"ג יונג על אודות הספר יוליסס מאת ג'ויס. לדבריו, הספר אינו מסתפק בתיאור מצב תודעתי, אלא מחולל אותו באמצעות שפתו וסגנונו, בעודו מערער את מצבם התודעתי הקודם של קוראותיו וקוראיו. כך, במהלך הקריאה בספר היפה והחכם הזה של קדישזון, חשתי מעת לעת שתודעתי מתערפלת, ואז מצטללת שוב במקום המצוי מעבר לפיצול שבין הוויה, מחשבה ושפה – כמו עיניים המסתגלות לחשכת מערה. בשעת כתיבת שורות אלו אני מוצא עצמי נמנע מספוילרים, ומבין שהצורך להימנע מספוילרים בהמלצה על ספר הגותי כל כך, מעיד לבדו על ייחודיותו הרבה: מהלך התפתחות תודעתית מקיף מתואר בו כמסע מחקר וגילוי הנפרש אט־אט בפני הקוראת ובתוכה, ואין להקדים את המאוחר. לפיכך, אסיים את ההמלצה בציטוט קצר מפרקו הראשון של הספר, המתייחס לתובנותיה של אינה אל מול ציור מערות. זו נקודת המוצא למסע, והיא עומדת להשתנות:
"הציירת העניקה מחשבה לרגע קיים, לרגע של קיום. היד הנשלחת אל הקיר היא המרחק שנולד בין החיים לבין מחשבה על החיים. במרווח הזה אינה באה לשכון. הנה ההיפוך שחותמו טבוע בחיפושה, ואולי בכל נתיבי חייה – בחוץ, תחת האור השורט – החיים. העובדות, האירועים, ההתרחשות, ההתנסות, הצורות. בפנים, בחסות העלטה הכמוסה – המשמעות, הגרעין, הפשר, המהות".
מור קדישזון, קליפות, דביר, סדרת רוח צד, 2021
.
***
עור שני / דותן ברום
ממליצה: אורית נוימאיר פוטשניק
שירתו של דותן ברום היא חלק ממגמה בשירה העברית העכשווית ששמה דגש על מוזיקליות פואטית, על המצלול, על המשקל, על החומריות של השפה. ברום כותב במבנים קלאסיים של סונטות, וילאנלים ומרובעים. ההיענות לדרישה צורנית מחמירה משחררת אצל ברום יצירתיות מרהיבה, מיניות עזה והתבוננות פוליטית נכוחה ואמיצה. היא מאפשרת לו לכתוב את המין באופן שהוא חושני ונוכח ואינו פרוזאי או קלישאי. הרגישות הלשונית שלו מאפשרת התבוננות בהיסטוריה ובפוליטיקה באופן ענו וקשוב ובו־זמנית חד ומדויק, מבלי להיכשל בדידקטיות, מכשלה האורבת תדיר לכתיבה פוליטית.
ברום עושה בספרו מעשה רנסאנסי, לא רק בצורה, אלא גם בעולם הדימויים שהוא שואב מהתרבות הקלאסית. דמויות שהופיעו שוב ושוב בייצוגים הומו־ארוטיים באמנות הפלסטית ובשירה, כמו נרקיס וסבסטיאן הקדוש, חוזרות ועולות בשיריו. העולם שברום שואב ממנו מורכב משני קטבים, בראשון נמצא גיבור המלחמה בעל שלמות הגוף ועזות הרוח, ובשני – הנער הרגיש, החולמני והחולני. כשהוא כותב על מחלה הוא נסמך גם על המסורות הרומנטית והדקדנטית, הרואות במחלה זיכוך, מחד גיסא, ועונש המגולם בתוך החטא של השחתת המידות והגוף, מאידך גיסא. אבל ברום לא מגיש לנו את המסורת כמות שהיא, לא בצורה ולא בתוכן. הוא מתמיר אותה ומשנה אותה במבטו הייחודי. אין גבורה ללא חת בחיילים, אף שהם רוויים במטען אירוטי. המלחמה, ההרס והאובדן אינם רק חלק מתפאורה המקימה מתוכה את היופי והארוס הגברי. ברום משמיע גם את קול החרדה מאובדנו של האהוב, את החרדה מפּרידה. הוא כותב בעדינות על הפליטוּת שמאפשרת מפגש בין זרים נרפים, לעיתים כאלה שאמורים להיות אויבים. הוא לא זונח את הארוטיזציה של הסבל והכאב, אבל בה בעת מצליח להביט בה במבט רגיש ומפוכח, שטוען בעומק גם את ההיבט הפוליטי של שירתו. הספר מציע עמדה אירוטית שניכרים בה היטב שורשי העבר, עבר שהיחס כלפיו נושא אהבה והתנגדות בו־זמנית. והכול בעדינות ובשכלול מרהיבים.
בְּתָא הַשֵּׁרוּתִים, בְּתוֹךְ מִקְדַּשׁ לִילִית –
הוּא לֹא הָיָה יָפֶה. גַּם לֹא הָיָה בּוֹ חֵן.
לֹא קֶסֶם־אַפְרִיקָה, רַק זַיִן מִתְחַנְחֵן.
בְּתָא בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ מָצַצְתִּי לְפָלִיט.
לֹא הָיָה לוֹ שֵׁם וּבְעוֹדוֹ רוֹכֵן
גַּם לֹא הָיָה לוֹ מָה לְהַעֲנִיק זוּלַת
הַבֶּהָלָה הַזֹּאת לְאוֹר, לְעִיר מִקְלָט.
הַאִם אֶלְמַד מִזֶּה לְהַבָּא? יִתָּכֵן.
שָׁטַפְתִּי בַּכִּיּוֹר אֶת טַעַם הַבּוּשָׁה.
שִׁקַּרְתִּי: עוֹד יִפְרַח נַרְקִיס מִתּוֹךְ הַבִּיב
וְיֵשׁ לָרֶדֶת שְׁאוֹל כְּדֵי לְהִוָּשַׁע.
אֲבָל בְּעַד הָרְאִי נִבַּט גּוֹרָל מַצְהִיב:
לְנַצֵּחַ אֲשָׁרֵת, כְּמוֹ כֶּלֶב אוֹ קְדֵשָׁה,
אֶת הַבָּשָׂר הַלַּח בַּחֹר שֶׁל תֵּל אָבִיב.
(מתוך "שתי סונטות קרוזינג")
דותן ברום, "עור שני", פרדס, 2021
.
***
דיוקן עצמי / אדואר לֶוֶה
ממליצה: שי שניידר־אֵילת
זהו ספר שאינו ספר: אין סיפור. חיבור נטול דמויות, דיאלוג או דרמה. במקומם יש רשימה אקראית, מונוטונית, של אנקדוטות עובדתיות מחיי הכותב. מאה ועשרה עמודים ובהם רצף משפטים לאקוני, רובוטי כמעט, המתעד בנימה אחידה זוטות, העדפות, רסיסי השקפות והבחנות, פיסות אירועים והתנסויות פיזיות ורגשיות של אדם בעולם. אותו אדם, אנו למדים, נגע בראשו היבש של צב ובראשו הקשה של פיל. הפתיע להקה של חזירי בר בוקר אחד ביער בנורמנדי. לא תמיד נמשך לנשים יפות, נח רק כשאין ברירה. אין לו מדריך והוא אינו מדריך של איש, ממשיך למלא את צלחתו כל עוד נשאר אוכל – וכן הלאה רשמים יבשים יותר או פחות, נמסרים בלשון קרירה. פרטי הרשימה לרוב מסקרנים, מושכים פנימה. כמו טפטוף מים מתמשך הם הופכים מהפנטים, מערסלים. ברגעים אחרים, היעדר ההתרחשות לקוראת המורגלת בה הופך מתסכל, משמים. ההעזה לכתוב כך מעוררת תמיהה והתנגדות. אך אט־אט, פיסה־פיסה, באורח מסתורי, מתגבש בלב הקוראת דיוקן חי להבהיל של המתעד – ועימו רגש בלתי נמנע של קרבה. "דין וחשבון המבוסס על עובדות", כותב הצלם והסופר הצרפתי אדואר לֶוֶה בעמ' 53, "נראה לי כפסגת הפואטיקה הלא פואטית". כזה הוא ספרו השלישי: דין וחשבון עובדתי, א־פואטי, סיזיפי והיפר־אקזיסטנציאליסטי עם החיים. במובן זה, זוהי יצירה רדיקלית, יחידה מסוגה. בעיקשות העקבית, החד־גונית כביכול, למסור ולמסור רשמים, גלומות מסירוּת ותשוקה. אחרי דיוקן עצמי כתב לֶוֶה רק ספר אחד נוסף, התאבדות שמו. מספר ימים לאחר שהגיש לעורכו את כתב היד, שם קץ לחייו. אם בכוחה של כתיבה לשמר משהו חי מרוחם של מתים, הספר הזה, שאינו דומה לשום ספר אחר, הוא דוגמה מצמררת לכך.
אדואר לֶוֶה, "דיוקן עצמי", בבל, 2021, מצרפתית: לנה נטע אטינגר
.
***
מרפי / סמואל בקט
ממליצה: לאה קליבנוף־רון
מרפי, הרומן הראשון של סמואל בקט, שתורגם לאחרונה לעברית בידי עמרי אשר, הוא יצירה מבריקה ומשעשעת, התובעת מהקוראים להביא לקריאה את מלוא הריכוז והידע האינטלקטואלי שלהם, ולהתמסר לפינג־פונג הדיאלוגי המהיר, רק כדי לתעתע אותם בהמשך אל שברון לב קיומי, חסר מרפא, סופי. וככל שגדל הסחרור הממלא את הספר כולו, וגודשים אותו גלריית הדמויות והשיח השנון ביניהן, על אלף המובאות והפרפרזות וההתפלמסויות שבו (שספק אם אפשר בקריאה אחת לעקוב אחר כולן), עד שאפשר לחשוב לרגעים שהדמויות קהו מכל רגש והפכו לגופים חד־ממדיים בעלי מחשבה ודיבור בלבד – כך מתברר שכל אלו משמשים בעיקר כמצע המעצים בניגוד שבו את הרגעים שבהם נחשף עוד משהו. כשהדמויות נגלות בשברונן – שאולי הוא עדיין מכוסה במידת מה מפני עצמן, אבל אינו מכוסה כלל מפני הקוראים, בין שהם מופתעים ובין שאינם – כל ניסיונות ההרחקה וההדחקה הופכים רק לעדות מוקדמת לעומק הריק ולכך שלא היה סיכוי למצוא לו אי פעם נחמה, מעבר למתיחת קרום דק שאין בו ממש. הפער בין ההשתעשעות הבלתי פוסקת וחוסר המשמעות המכורבל תחתיו מעצים את חוויית הקריאה בבת אחת והופך את מרפי ליצירה חד־פעמית, דוגמת מופת לתודעתו של גאון שלא הגביל את עצמו ולא הטריד את עצמו במגבלות קוראיו, והם נאלצים, אם הם נכונים לצאת לדרך אל הספר, להתאמץ עד שיפרצו אחריו.
סמואל בקט, "מרפי", הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2020. מאנגלית: עמרי אשר
.
***
ט. כרמי, כל השירים
ממליצה: רתם פרגר וגנר
הוצאת כל שיריו של ט. כרמי (כרמי צ'רני, 1925–1994, מחברו של שמוליק קיפוד!) היא מפעל מונומנטלי של הוצאת מקום לשירה – שני כרכים עבי כרס שמכנסים את מכלול שיריו של משורר חכם, שספרי השירה שלו אזלו מזמן מן החנויות. כרמי הוא לא משורר נשכח, ותעיד הקדמתו היפה של עורך המפעל הגדול הזה, יובל יבנה, שכולה גילוי של אהבת שירתו, אבל הוא מהמשוררים שמוכּרים למעטים ואשר מעט מדי נכתב על יצירתם. כינוס שיריו, מראשיתם בשנות הארבעים ועד אחריתם באמצע שנות התשעים, עם מותו בטרם עת, מנכיח מחדש את קולה של שירתו במרחב של השירה העברית – קולה של "שירה שיודעת לשמוע ועל כן תובעת מאתנו להטות אוזן", כפי שניסח זאת הוא עצמו בדברים שנשא בטקס חלוקת פרס ברנר ב־1972. שני הכרכים מאפשרים להתחקות אחר מהלכיה של השירה הזו, שחמקה מהגדרות דוריות כאלה ואחרות, והם גם מאפשרים להשתהות בשיר אחד. הנה למשל סונטה אחת יפהפייה, שבשיאה־סופה נעשית, בתפנית מרהיבה כבסונטה קלאסית, משיר הגות על אודות המוות החתום בכל ילוד למילות הפרידה של המשורר אל אהובתו, שהן בה בעת גילוי של הכוח השירי עצמו:
[בַּקָּשַׁת מְחִילָה]
כָּל הַיִּלּוֹד — אוֹת אַיִן בְּמִצְחוֹ
אֲבָל הָאוֹת עָלוּם מֵעֵין־רוֹאִים,
סָתוּם, חָתוּם, מֻטְבָּע בִּכְתַב־סְתָרִים
שֶׁרַק הַזְּמַן יֵדַע לְפַעְנְחוֹ.
הַמֵּצַח הַגָּדֵל לְאַט מוּרָם
אֶל הָאָבוֹת, אֶל הַבָּנִים בְּתֹם,
אֶל אַהֲבוֹת הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם,
כְּאִלּוּ אֵין שָׁם אוֹת בַּמַּאֲרָב.
טִפּוֹת מָרוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם וְגָפְרִית,
לְשׁוֹן חֲלַקְלַקּוֹת נוֹטֶפֶת רִיר,
וּבְעִקָּר דְּמָעוֹת, דְּמָעוֹת צוֹרְבוֹת
יוֹצִיאוּ אֶת הַכְּתָב מִן הַבָּשָׂר
לָאוֹר וְלִשְׂפָתַיִךְ אוֹהֲבוֹת,
שֶׁיִּטְעֲמוּ אֶת טַעַם הֶעָפָר.
השירה – הוצאת הכתב מן הבשר – מזדהה לרגע אחד מכריע עם עזיבת הרוח את הגוף. השיר הוא מתוך קובץ שיריו האחרון של ט. כרמי, שירים (וְהַדְמָיוֹת) בְּעַל-כָּרְחִי (1994), ויש בו מטעמה של שירת כרמי, שהיא עתירת ידע, דובבת פסוקים, קונקרטית ומפוכחת, מודרניסטית ובה בעת קלאסיציסטית.
ט. כרמי, "כל השירים" (שני כרכים), מקום לשירה, 2020
 |
 |
.
***
טקסט / דמיטרי גלוכובסקי
ממליצה: טל ניצן
דמיטרי גלוכובסקי, סופר רוסי שחי בעבר כמה שנים בישראל, התפרסם בסדרת ספרי הפנטזיה הפוסט־אפוקליפטים מטרו, שזכו להצלחה עולמית ועובדו למשחק מחשב. טקסט, הרומן הריאליסטי הראשון שלו, הופיע ברוסיה ב־2017 ועובד לסרט, ולאחרונה ראה אור בתרגום עברי מוצלח של פיודור מקרוב. גיבורו, איליה גוריונוב בן העשרים ושבע, חוזר הביתה אחרי שריצה שבע שנות מאסר על לא עוול בכפו. היציאה המיוחלת משאול הכלא מתגלה כהמשך הוויה דולורוזה: אמו מתה מהתקף לב ממש לפני שובו, אהובתו נטשה אותו, חבריו המשיכו הלאה והוא תקוע לבדו בדירונת שיכון בפרוור משמים של מוסקווה בלי מוצא נראה לעין. בהתקף זעם הוא הורג את קצין המשטרה שהעליל עליו ושלח אותו לכלא, ולוקח את מכשיר הטלפון שלו. הטלפון, שלוחה של המת בקרב החיים, סוחף את איליה אל עולמו של השוטר והוא מחליף אותו ביחסיו עם הוריו ועם בת זוגו, ושוקע בד בבד בחלקים האפלים של קיומו – הכול באמצעות הודעות טקסט, ומכאן הכותרת. ככל שהגבולות מיטשטשים והוא מתמזג עם האחר, איליה הולך ונלכד בקורי עכביש ונדרש להכרעות אתיות כבדות משקל. לצד העלילה המותחת וחיבוטיה של הדמות המורכבת וכובשת הלב, טקסט מצייר תמונה מרתקת של מוסקווה ושל רוסיה העכשווית בכלל: הכסף החדש־יחסית והנהנתנות הפראית, יחד עם שחיתות וריקבון, והכוח האטום של המנגנון הסובייטי השריר והשרירותי. אחד מהישגיו הבולטים של הרומן הוא ההדהוד המוחשי להחטא ועונשו, שעומד במוקד הספר – בעיקר בשאלה הגדולה של טוב ורע – ומתבטא בשלל רפרנסים. כל אלה הופכים את טקסט ליצירה מרשימה ולתגלית מענגת.
דמיטרי גלוכובסקי, "טקסט", כנרת זמורה־דביר, 2021. מרוסית: פיודור מקרוב
» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מפסח 2020
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
