שירה | סלעי הים השחור בעיניי

שירים מאת עמית שמרת, אלחנן מילר ורות קרא־איוונוב קניאל

בעז נוי, חולמים על סוצ'י, שמן על בד, 90X70 ס"מ, 2018 (באדיבות האמן וגלריה רוזנפלד)

.

עמית שמרת

0.333

"קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות
מלא כל הארץ כבודו"

 

מְכַנֶּה מוֹנֶה קַו שֶבֶר
אָבִי בְּסֵרוּבוֹ

הַמִּתְעַקֵּשׁ לְהִמָּשׁוֹת

בִּקֵּשׁ לָאֳנִיּוֹת לְהֵעָשׂוֹת

שֶׁאִבַּדְתִּי

וְלוֹמַר לָהֶן:

קְחוּ,

יֵשׁ לִי יָדַיִם עִם

הֲמוֹן חֲבָלִים וְטַבָּעוֹת

וְלוּלָאוֹת,

אָז קְחוּ, קְחוּ כְּבָר, קְחוּ –

כֶּחָכָם בָּאָדָם.

כָּל אֵימַת שֶׁיָּצְאָה נַפְשׁוֹ מִשִּׁוְיוֹנָהּ

(אוֹ נַפְשָׁהּ מִשִּׁוְיוֹנוֹ)

הָיָה הוֹלֵךְ וְנִשְׁכָּב,

וּכְמוֹ הָאֵל הַטּוֹב אֶת כּוֹכָבָיו

הָיָה מַעֲבִיר אֲגַף

אֶת עֲבָרָיו לְנֶגֶד חַיָּיו,

וְקִוָּה כַּנִּרְאֶה שֶׁכָּךְ,

פְּשׁוּט אֵיבָרִים, עַל הַגַּב –

אִם אֶפְשָׁר הַדָּבָר –

יַעֲבֹר הַשִּׁוְיוֹן הַזֶּה מֵעָלָיו.

בִּלְוָיַת אָבִי לִכְלַכְתִּי יָדַי

בִּשְׂרָף,

מְעַט יוֹתֵר מִכָּךְ בְּיוֹם

הַשִּׁבְעָה.

 

מְעַט פָּחוֹת מִדַּי

בַּזְּמַן שֶׁחָלַף.

 

מִי יִתֵּן וְהָיָה בָּא הוּא

וְלֹא שָׂרַף.

 

עמית שמרת מלמד מתמטיקה באוניברסיטת בן־גוריון, פעיל סביבתי ויו"ר ועד עובדים לשעבר. למד פילוסופיה, לימודים קלאסיים ומתמטיקה באוניברסיטת תל אביב. בוגר מסלול השירה של הליקון. זוכה הפרס ע"ש עופר לידר לעידוד היצירה הספרותית בקרב מדענים. שירים פרי-עטו פורסמו בגיליון 97 של המוסך.

.

.

אלחנן מילר

שיר חורף

נִרְאֶה שֶׁחָלַמְתָּ עַל מָה שֶׁאֵינְךָ,

דִּמְיוֹנְךָ כְּבַד־יָמִים וְנִסְעָר.

נִרְאֶה שֶׁחָמַלְתָּ עַל מָה שֶׁהִנְּךָ,

לֹא הִתְחַלְתָּ, וּכְבָר זֶה נִגְמַר.

 

אַתָּה, שֶׁאֵינְךָ מְסֻגָּל עוֹד לַחְלֹם,

חַי עַכְשָׁו מִמִּבְזָק לְמִבְזָק.

אַתָּה, הַמְּקַנֵּא, שֶׁנִּזְכַּרְתָּ פִּתְאוֹם,

לֹא הִשְׁאַרְתָּ סִימַן מַאֲבָק.

 

שְׁכוּנַת יַלְדוּתְךָ עוֹד חוֹלֶמֶת אוֹתְךָ

בְּלֵילוֹת לוֹהֲטִים בְּלִי מַזְגָן

אַרְגַּז הַחוֹל בּוֹ שָׁקְעָה תְּמִימוּתְךָ

כְּבָר מָחָה עִקְבוֹתֶיךָ מִזְּמַן.

 

צֵא לַמִּרְפֶּסֶת,

כַּבֵּה הַסִּיגַרְיָה,

הַבֵּט בַּעֲלֵי הָרֵיחָן הַקְּמֵלִים.

 

צֵא לַמִּרְפֶּסֶת,

וְשַׁל נַעֲלֶיךָ,

וְשַׁל אֶת כָּל הַחוֹלְמִים.

 

אלחנן מילר הוא רב ירושלמי, מורה, ועיתונאי המתמחה בפוליטיקה ערבית. מנהל מיזם "אנשי הספר" (أهل الكتاب) שעוסק בהוראת יהדות ויהודים לציבור המוסלמי ברשתות החברתיות. זהו לו פרסום ראשון בשירה. השיר לקוח מתוך ספר ביכורים בכתובים, הצפוי לראות אור במהלך השנה הקרובה בהוצאת עיתון 77.

.

.

רות קרא־איוונוב קניאל

צער חורבן

הַצַּעַר חוֹצֶה אוֹתִי לִפְנַי וְלִפְנִים, אֵיךְ אַסְבִּיר לְךָ,

אֵינְךָ כָּאן, לֹא תּוּכַל לִרְאוֹת אֶת חֲרִיצֵי הַסֵּבֶל,

סַלְעֵי הַיָּם הַשָּׁחֹר בְּעֵינַי, לְמַרְגְּלוֹתֵיהֶם דָּרַכְתִּי כְּיַלְדָּה,

אֵינְךָ כָּאן, לִקְלֹט צְלִיל שֶׁל יְבָבָה, לְהַמְתִּיק עַל אָזְנִי מִלָּה רַכָּה,

לְגָרֵשׁ אֶת בַּקָּשַׁת הַקֵּץ, לְחַבֵּק וְלוֹמַר אַל תִּדְאֲגִי, אֵינְךָ

(וְאוּלַי לֹא הָיִיתָ כָּאן מֵעוֹדְךָ)

 

כָּל הָאֲבָנִים שֶׁהִשְׁלַכְתִּי, וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי לְהָסִיר מִלִּבְּךָ.

צַעַר חֻרְבָּן. אֵינִי פּוֹחֶדֶת מֵהַמָּוֶת, רַק מֵחַיִּים שֶׁל בְּחִירָה.

לִמְצֹא חֶלְקִיקֵי אֵפֶר, מִתְקַדְּמִים לְעֶבְרִי בְּקַו יָשָׁר, הֶדֶף מְכֻוַּן מַטָּרָה

לָכֵן אֵינִי נוֹשֶׁמֶת, וּמְעַשֶּׁנֶת אֶת נַפְשִׁי, אוּד אָפֵל וּמְחֹרָר

מִתְחַנֶּנֶת שֶׁיִּבְעַר וְיִתְכַּלֶה,

שׁוֹכַחַת שֶׁאֵין לְהַחְלִיף אֶת הֶעָבָר

 

מִמֶּרְחַקִּים תָּבוֹא הַבְּהִירוּת, אַחַר הַהַכְחָשָׁה, שִׁסּוּף עַצְמִי, בַּסּוֹף הַנֶּחָמָה

אֵין עוֹד נְשָׁמָה כָּמוֹךָ, וְגַם שֶׁלִּי אַחַת וִיחִידָה

וְכָל דִּבּוּר נִקְצַב בֵּינֵינוּ מִלְּמַעְלָה

כָּל נְשִׁיקָה נֶאֶגְרָה בַּהֵיכָל,

פַּעַם פִּיךָ חֶסֶד וּפִי גְּבוּרָה, פַּעַם שְׁנַיִם אוֹחֲזִין,

עָנָן עָטַף אוֹתָנוּ, הֵגֵן מֵחֶרְפָּה,

גַּם כְּשֶׁנִּמְלַטְנוּ, פַּעַם אֲנִי פַּעַם אַתָּה

 

הָיִינוּ לְצֹרֶךְ גָּבוֹהַּ

הָיִינוּ חַסְרֵי הֲגָנָה

תּוֹעִים,

מַבְטִיחִים,

רָעַדְנוּ יַחַד

וּבֶאֱמֶת נוֹלַדְנוּ מֵחָדָשׁ,

עַכְשָׁו לִקּוּט הַשְּׁבָרִים, לְגַמְרֵי לְבַד,

אִלּוּ שָׁאַלְתָּ אוֹתִי מֵרֹאשׁ, הָיִיתִי אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי מַעֲדִיפָה אֶת הַמָּוֶת

וּפוֹחֶדֶת לִבְחֹר בַּחַיִּים, אֲבָל בִּמְקוֹם זֹאת שָׁאַלְתָּ אִם אֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ, עִמְּךָ,

וְלֹא נִשְׁאַרְתָּ לְקַבֵּל תְשׁוּבָה

 

רות קרא־איוונוב קניאל היא משוררת וחוקרת קבלה. מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן ובמכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. פרסמה שני ספרי עיון: "קדשות וקדושות: אמהות המשיח במיתוס היהודי" (הקיבוץ המאוחד, 2014), "חבלי אנוש: הלידה בפסיכואנליזה ובקבלה" (כרמל, 2018), ושני ספרי שירה: "אין שקט בעולם כלל" (הקיבוץ המאוחד, 2011), "הנפש נעתקת" (הקיבוץ המאוחד, 2017). השיר שכאן – מתוך כתב היד לספר "אפר ויהלום", העתיד לראות אור בשנת 2022 בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 48 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת נעמה יונג, רתם פרגר-וגנר ומיתר מורן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | הזיווג הקדוש

"ואז, כבתנועות טאי־צ'י בגודל קוסמי ובהילוך איטי עד מאוד, יורדת זרוע זו במפתיע אל האדמה ומוצאת את מקומה תחת ראש האהובה, השכינה, השוכבת בעפר. " מלילה הלנר אשד על חגי תשרי בספרות הקבלה

שי אזולאי, לילה כיום יאיר, שמן על בד, 120X100 ס"מ, 2019

.

חגים על כנפי הדמיון

מאת מלילה הלנר אשד

.

גלגל השנה העברי הולך וסובב כשהוא מסומן באיכויות ובגוונים המסוימים של החגים והמועדים הקבועים בו. במחזורי הזמן אנו מוצאים גלגולים על גבי גלגולים שעברו החגים והמועדים במהלך הדורות. נסיבות היסטוריות משתנות, תפיסות עולם עולות ויורדות, שכבות תרבותיות מתרבדות אלו על אלו והחגים צוברים ובה בעת מאבדים טקסים, מנהגים ומשמעויות.

הנה הולכים וקרבים חגי תשרי, אנו מכירים ומזהים אותם מכוח הזיכרון המעלה בפנינו את האופן שבו נחוגו בכל שנה לאורך חיינו. בראייה ראשונית ותמימה אנחנו נוטים לחשוב שהחגים היו תמיד כפי שאנו מכירים אותם מן החברות, העדות והקהילות שבהן צמחנו ובהן בחרנו. בחינה של מקורות החג חושפת דווקא את השינויים הגדולים שעברו חגי תשרי מראשיותיהם במקרא ובמזרח הקרוב ועד ימינו אנו. בדברים הבאים אבקש להצביע על מקומו של הדמיון היוצר, ובעיקר דמיונם של מקובלי הזוהר, בעיצובם המשתנה של חגי תשרי.

הדמיון היוצר הוא תנאי לקיומה החי של תרבות. הוא המרחיב את אופקי התרבות ומגמיש את הווייתה כך שתוכל לקבל לתוכה תכנים חדשים ועמדות נפש שונות. הדמיון הוא המאפשר למתוח קווים ולחבר בין רעיונות ותהליכים שונים באופן שמרחיב את ההכרה ומעניק משמעות לחיינו האנושיים בעולם. הדמיון הוא המאפשר להפוך רעיונות וחוויות לסמלים ולהעניק להם שפה. בכל דתות העולם, כמו גם בדת היהודית, הכוח המדמה טווה קשרים בין החוויה האנושית לבין מציאויות מקודשות הסמויות מן העין ויוצר שדה משותף שבו מתקשרים האנושי והאלוהי דרך פרקטיקות של טקסים, תפילה ושירה.

אני רוצה למקד את המסע אל הדמיון האנושי היוצר שעיצב את חגי תשרי בספר הדמיונות של היהודים, ספר הזוהר, שהוא יצירת המופת של היהדות המיסטית של ימי הביניים. בזוהר אנו מוצאים קריאה נועזת ומחדשת בחגי תשרי. המועדים שבין ראש השנה, הפותח את מחזור חגי תשרי, לבין שמיני עצרת, הסוגר אותם, מתוארים כימים שמתרחשת בהם בממד האלוהי והקוסמי דרמה הרת גורל (ובה בעת דרמה מיתית החוזרת על עצמה בכל שנה). בימים אלו מתרחשת בתהליך מדורג ואיטי התקרבות בין הזכרי והנקבי באלוהות.

המיתוס הקבלי הימי־ביניימי הציב כשפת יסוד מתחים בינאריים משלימים בין איכויות אלוהיות הנתפסות כזכריות לבין אלו הנתפסות כנקביות. העניין העמוק בשניים השונים ולא באחד הזכר יצר שפה של אחדות רבת פנים ודינמית הבאה ממערכת היחסים שבין הזכרי והנקבי.

על פי תפיסות הקבלה, שאליה שייך ספר הזוהר, האלוהות אינה מדומיינת עוד בדמות מלך, שופט או לוחם זכרי ויחידאי. האלוהות היא ממד שלם ודינאמי של כוחות, המכונים בשפת הקבלה ספירות, שהן ביטויים שונים של החיים האלוהיים. כוחות אלו – כמו חסד, דין, חכמה ובינה – נתפסים כאיכויות זכריות ונקביות, ויחסיהם אלו עם אלו, שנעים בין קרבה לריחוק, מתוארים לא באופן מופשט אלא דווקא בשפה גופנית, פרסונלית וארוטית.

הזכרי והנקבי באלוהות מדומיינים בשפה זו כאהובים. הזכר הוא הקדוש ברוך הוא, ממד אלוהי זכרי הקשור ליציבות, סדר וחוק, והנקבה היא השכינה, האלוהות הנקבית הססגונית והדינמית, השוכנת ונוכחת בשלל אופנים בתוך עולם האדם, בגוף, ברגש, בשמחה ובצער. הזכר בשפה זו מסומל כשמש, והשכינה – כלבנה המתמלאת ונחסרת תדיר.

ראש השנה, שלא כמו רוב חגי ישראל הקבועים באמצע החודש, ביום הלבנה המלאה, מתחיל דווקא בַּכֵּסֶה (כבכתוב "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", תהילים פא 4), כלומר בתחילת החודש, ביום שבו אין הלבנה נראית. על פי אחד התיאורים רבי הדמיון והאנתרופומורפיים עד מאוד של הזוהר, ביום זה חושף האל הזכר את זרוע שמאל שלו אל תוך המציאות. תנועה זו מלווה בפסוק "חָשַׂף יְהֹוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ" (ישעיה נב 10) ומקבלת ממנו תוקף מקודש. הופעת הזרוע האלוהית בעולם, כפי שמתארה הזוהר, מחיה ומעצימה את הממדים המיתיים של הפסוק. חשיפה זו ממלאה את העולם באימה בשל אי־הידיעה כיצד תפעל הזרוע בעולם. ואז, כבתנועות טאי־צ'י בגודל קוסמי ובהילוך איטי עד מאוד, יורדת זרוע זו במפתיע אל האדמה ומוצאת את מקומה תחת ראש האהובה, השכינה, השוכבת בעפר. המציאות של השכינה השוכבת בעפר היא הביטוי הזוהרי להשפלת הממד הנקבי במציאות האלוהית והאנושית, כמו גם ביטוי לשפלותם של דת ישראל או עם ישראל במציאות ההיסטורית. הריחוק והניכור בין הזכרי והנקבי, על פי הזוהר, מקבלים את ביטויים במציאות כאובה; כשהשניים מצויים בפירוד וריחוק הולכת המציאות ומתייבשת והיא נטולת שפע, רוויה וברכה.

החודש השביעי בלוח השנה העברי הוא זמן השיבה והקירוב המחזורי שבין השניים. לתמונה הנאדרה של זרוע שמאל, היורדת וסומכת את ראש האהובה, מתווסף ממד עומק בחיבורה אל פסוק מהמקרא, שפת היסוד היהודית. הפסוק הוא ממגילת שיר השירים, ובו מתארת האישה את תנוחת האהבה שלה עם אהובה: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (ב 6). זרוע הדין האלוהי אינה זורעת אלימות ואימה בעולם, אלא היא באה לרומם את המוחלשת, להיות סמך לראשה של הנפולה לעפר. בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, בין כסה לעשור, הולכת ומתרוממת האהובה וקמה לעמוד מלוא קומתה. הלבנה הולכת ומתמלאת. יום הכיפורים, שחל בעשרה בתשרי, מתואר כיום שבו אורה של האיכות האלוהית הפלאית, הבינה, שהיא האם הגדולה, מאיר את הקדוש ברוך הוא והשכינה. בערב חג הסוכות, שחל באמצע תשרי, כשהלבנה במילואה, מושטת זרועו הימנית של האהוב, הקשורה לאיכות החסד, ומילות שירת האהבה של שיר השירים "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" מלוות את התנועה של חיבוק האהובה. באור הלבנה הזורחת עומדים האהובים חבוקים. שבעת ימי החג הם מעשה אהבה איטי המגיע לשיאו בזיווג מלא עונג המתרחש בשמיני עצרת:

אמר רבי חייא לרבי אלעזר: ימים אלו מראש השנה עד היום האחרון של חג [סוכות] – מבקש אני לעמוד עליהם.

אמר ר' אלעזר: … סדר ימים אלה סוד החכמה הוא בין קוצרי השדה …

פתח ואמר: "חָשַׂף יְהֹוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ" – זו זרוע אחת שבה תלויה ישועה, שבה תלויה נקמה, שבה תלויה גאולה, ולמה? להקים את כנסת ישראל מעפר ולקבלהּ אצלו להזדווג כאחד. וכאשר זה מתעורר לעומתה, כמה יראָה שורה בעולם, עד שיניח אותה זרוע תחת ראשהּ להתחבר, כמו שנאמר: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי". אז נח הדין ומכפר על חטאים.

לאחר מכן בא הימין לחבק. אז חדוה שורה בעולם וכל הפנים מאירים.

לאחר מכן מזדווגת בגוף, ואז הכל נקרא אחד בלא פירוד.

אז הוא שלמות הכל וחדוות הכל ואיחוד ודאי, מה שלא נמצא כן בשאר זמנים, כמו סדר זה של ימים אלו מראש השנה עד יום אחרון של חג.

(זוהר, פרשת פנחס, ח"ג ריד ע"ב; התרגום מארמית – שלי)

 

התרחשות דינמית זו, סיפור אהבתם ומשבריהם של אלוהים והשכינה, מקורו בספרי הנביאים במקרא, המתארים לא פעם את היחסים שבין האל לבין עם ישראל כיחסי אהבה סוערים. בספרות חז"ל התעצם מוטיב זה לממדים חדשים באמצעות האנשה של יחסים אלו כיחסים שבין הקב"ה וכנסת ישראל, שהיא הדמות הפרסונלית הקולקטיבית של עם ישראל. אל המקורות הללו נצטרפו המסורות בדבר היחסים בין שתי מידות של הקב"ה, מידת הדין ומידת הרחמים.

השפה הקבלית והדמיון הקבלי העצימו סיפור זה והפכוהו למיתוס קוסמי מכונן בדבר היחסים בין שני כוחות בתוך האלוהות עצמה – בין הדמות הארכיטיפית הזכרית, היא ספירת תפארת, לבין הדמות הארכיטיפית של הנקבה, ספירת מלכות, היא השכינה. יחסי האהבה, הגעגועים, הריחוק, הגלות והמפגש האוהב שבין הזכרי והנקבי בכל ממדי המציאות הפכו למוקד הטעמים והמשמעויות שהעניקו המקובלים בכלל ומחברי הזוהר בפרט למצוות רבות ולחגי ישראל.

מול חגי תשרי שזמנם בסתיו עומדים הימים שבין חג הפסח וחג השבועות באביב, וגם הם נקראים ברגיסטר המיתי העז של הזוהר כסיפור ההתקרבות של הזכרי והנקבי המתרחש אט־אט לאורך כל ימי ספירת העומר עד מעמד הכלולות, בחג השבועות. כך, בדמיון הזוהרי, חגי השנה, יום השבת בשבוע ורגעי השחר שבכל יום, הם רגעי עדות לאפשרות מלאת התקווה של חיבור הרמוני של הזכרי והנקבי. כמו בשפת הארכיטיפים של פסיכולוגיית המעמקים של יונג, כך גם בשפה המיתית והמיסטית של הזוהר, ה־Hieros Gamos, הזיווג הקדוש שבין הזכרי לנקבי והתכללותם מלאת הברכה, אינו מצב הוויה יציב, אלא רגע שיא בתהליך דינמי מתמיד.

הדמיון הזוהרי, שהוא מיתי ומיסטי, אִפשר להעביר לאחורי הבמה את חוויית חגי תשרי כפי שעיצב אותם דמיונם המפואר של החכמים במאות הראשונות לספירה, כימי הכתרת מלך העולם; עמידת כל אדם בבית דין של מעלה בפני האל, המלך השופט כל באי עולם; האשם, הווידוי, ההכאה על חטא, התשובה; זיכרון המסע במדבר; הבקשה על הגשם. כל אלו הפכו למעין פסקול לסיפור הגדול באמת – השבת הזכר והנקבה פנים אל פנים זה מול זו, והברכה שבה מתברך כל העולם מרגעי החסד שבעונג החיבור ביניהם.

כוח הדמיון הקבלי בכלל והזוהרי בפרט הביא לעיצוב ממדים שלמים של מציאות מקודשת שהאדם הוזמן לא רק להתבונן בהם אלא אף להשתתף עימם. בכוחם של בני האדם במחשבה, דיבור ומעשה להשפיע על הריקוד הקוסמי הזה, לחזקו או להחלישו, לפעול עליו לטוב או למוטב. היכן וכיצד מתרחש המפגש בין האנושי והאלוהי והיחסים החיים ביניהם? במאמרו "מיתוס לעומת סמל בזוהר ובקבלת האר"י" הגדיר חוקר הקבלה יהודה ליבס את עולם המיתוס כממד שבו אפשרי המפגש בין האדם והכוחות האלוהיים השונים במישור אחד משותף. הנרי קורבין, חוקר הדתות והמיסטיקה באסלאם, במאמרו "Mundus Imaginalis or the Imaginary and the Imaginal", הצביע על ממד מציאות שהוא כינה – בעקבות המושג הסוּפִי "עַאלַם אל־מִתַ'אל" – Mundus Imaginalis, עולם הדמיון. מרחב זה להבנתו מתקיים בין העולם הפיזי לבין עולם הרעיונות המופשטים. שם בתווך מתקיימת מציאות הטקס והדמיון המקודש, מרחב־מציאות שבו נפגשים בני האדם והקדוש להם. לעניינינו חשובה טענתו של קורבין שללא הכרה בקיומו של מרחב דמיון מקודש זה אי אפשר בעצם להבין לאשורם את הטקסטים המיסטיים של דתות העולם. זהו דמיון יוצר עולמות שאינו פחות מן הממשי, אלא "יותר מן הממשי".

מפגש ראשון עם עיצוב כה יצירתי, מחדש, נועז וארוטי של חגי תשרי הוא מרגש ומטלטל. מה אִפשר מופע מרהיב שכזה העושה שימוש במיטב כוחות היצירה ויוצק תוכן מְחדֵש ונועז אל תוך כלי התרבות היהודית ואל החגים המסמנים את מחזור השנה? דומתני שזהו כוח הדמיון היוצר של אמנים ברוכי רוח, שכפי שאמר עליהם ביאליק במסתו "הלכה ואגדה": "האמן ברוך האלהים כמה הוא צריך וייצר? – מעט 'חומר היולי' כדי אחיזת הרוח. אם דל הוא החומר – יעשירנו משלו, ואם מת – יחיינו ממקור חייו". מקובלי הזוהר ירשו חומר עשיר ולא דל מן המסורות שקדמו להם. חוסר הסיפוק שלהם מן המסורת כפי שהגיעה לידיהם ותשוקתם העצומה לתת ביטוי בתמונות ובמילים לתפיסת העולם והאלוהות שלהם היו דלק מועשר לאמני רוח אלו להמריא על כנפי הדמיון וליצור שפה יהודית חדשה, ומתוכה לחדש את חגי ישראל.

אולי יותר מכול מותירה בי רושם החירות שיש לאנשים המרגישים שתרבותם הדתית שייכת להם והם לה ומתוך כך הם נותנים דרור לרוח ולדמיון, כדי להעניק לדת ולחוויה הדתית פנים חדשות וחיות.

.

ד"ר מלילה הלנר־אשד, חוקרת, כותבת ומלמדת את ספר הזוהר באוניברסיטה העברית ובמכון שלום הרטמן בירושלים. שני ספריה, "ונהר יוצא מעדן: על שפת החוויה המיסטית בזוהר" (עם עובד–עלמא, 2005) , ו"מבקשי הפנים: מסודות האדרא רבא שבזוהר" (ידיעות, 2017), יצאו לאור בעברית ובאנגלית. בקרוב יראה אור בהוצאת ידיעות הספר "בדרך עץ החיים: שערים לספר הזוהר", שכתבה עם עמרי שאשא.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: סיון בסקין ברשימה אישית על שירת תור הכסף ברוסיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | איננו אבנים בעזה

שירים מאת המשורר הפלסטיני מוסעב אבו תוהה, בתרגומה של מיה קליין

יוסף שליין, ללא כותרת, טושים על נייר, 2019

.

איננו אבנים בעזה / מוסעב אבו תוהה

מאנגלית: מיה קליין

.

איננו אבנים בעזה

אֲפִלּוּ אֲבָנִים בּוֹכוֹת כְּשֶׁהֵן רוֹאוֹת אֶת הַדָּם שֶׁלָּנוּ זוֹרֵם מֵהָרָאשִׁים, מֵהַיָּדַיִם, מֵהָרַגְלַיִם, מֵהַגַּב שֶׁלָּנוּ,

הֵן בּוֹכוֹת כְּשֶׁעוֹלֶה הָרֵיחַ הַשָּׂרוּף שֶׁל הָעוֹר וְהַשֵּׂעָר שֶׁלָּנוּ.

אֲבָנִים מְקַוּוֹת לַעֲצֹר אֶת הַדִּמּוּם. הֵן מְקַוּוֹת שֶׁיִּהְיוּ לָהֶן יָדַיִם, יָדַיִם רַכּוֹת, לַחְבֹּשׁ אֶת פְּצָעֵינוּ.

.

עוזב את ילדותי

כְּשֶׁעָזַבְתִּי, הִשְׁאַרְתִּי אֶת יַלְדוּתִי בַּמְּגֵרָה

וְעַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח. הִשְׁאַרְתִּי סוּס צַעֲצוּעַ בְּשַׂקִּית פְּלַסְטִיק.

עָזַבְתִּי בְּלִי לְהַבִּיט בַּשָּׁעוֹן.

אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם זֶה הָיָה בַּצָּהֳרַיִם אוֹ בִּשְׁעַת עֶרֶב.

הַסּוּס שֶׁלָּנוּ הֶעֱבִיר אֶת הַלַּיְלָה לְבַדּוֹ,

בְּלִי מַיִם, בְּלִי חָצִיר לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב.

כַּנִּרְאֶה חָשַׁב שֶׁעָזַבְנוּ כְּדֵי לְבַשֵּׁל לְאוֹרְחִים

 שֶׁיָּבוֹאוּ מְאֻחָר, אוֹ כְּדֵי לְהָכִין עוּגָה

לְיוֹם־הַהֻלֶּדֶת הָעֲשִׂירִי שֶׁל אֲחוֹתִי.

הָלַכְתִּי עִם אֲחוֹתִי בָּרְחוֹב שֶׁלָּנוּ, לְלֹא תַּכְלִית.

שַׁרְנוּ שִׁיר שֶׁל יוֹם־הֻלֶּדֶת.

מְטוֹסֵי הַקְּרָב הִדְהֲדוּ בַּמְּרוֹמִים.

הוֹרַי הָעֲיֵפִים הִשְׂתָּרְכוּ מֵאָחוֹר,

אָבִי אָחַז בֶּחָזֶה שֶׁלּוֹ

בְּמַפְתְּחוֹת הַבַּיִת וְהָאֻרְוָה.

הִגַּעְנוּ לְתַחֲנַת הַהַצָּלָה,

בָּרַדְיוֹ שָׁאֲגוּ יְדִיעוֹת עַל הַתְּקִיפוֹת הַבִּלְתִּי פּוֹסְקוֹת.

שָׂנֵאתִי אֶת הַמָּוֶת, אֲבָל שָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים גַּם כֵּן,

כְּשֶׁהָיִינוּ חַיָּבִים לָלֶכֶת לְעֵבֶר מוֹתֵנוּ הַמִּתְמַשֵּׁךְ,

מְדַקְלְמִים אֶת שִׁירֵנוּ הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק.

 

הדג ומחנה הפליטים

לדיאד חאדאש

I

אִם תִּרְאֶה אוֹתִי טוֹבֵעַ,

אַל תִּזְרֹק לִי חֶבֶל הַצָּלָה.

זְרֹק לִי דָּג.

הִיא שׂוֹחָה טוֹב מִמֶּנִּי.

.

II

אִם אֶרְאֶה דָּג טוֹבֵעַ בְּחוֹף הַיָּם,

לֹא אַחְזִיר אוֹתָהּ לַמַּיִם.

נֵלֵךְ יַחַד לְמִסְעָדָה טִבְעוֹנִית,

הִיא תַּזְמִין סָלַט אַצּוֹת, אֲנִי אֶשְׁתֶּה תֶּה מַרְוָה.

נְשׂוֹחֵחַ עַל הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁלָּנוּ, הַיַּלְדוּת שֶׁלָּנוּ,

הָאֹפֶן שֶׁבּוֹ אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת עֲתִידֵנוּ.

נְרַחֵם זֶה עַל זוֹ.

וְאַחַר־כָּךְ אַצִּיעַ לָהּ אֹדֶם.

אוּלַי לִוְיָתָן קַטְלָן יֹאהַב אוֹתָהּ,

יָגֵן עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַכָּרִישׁ, כְּשֶׁהִיא תַּחְזֹר.

אַעֲנִיק לָהּ בֹּשֶׂם מַלְכוּתִי,

"אֲבָל הַלִּוְיָתָן הַקַּטְלָן אֵינוֹ יָכוֹל לְהָרִיחַ", אוֹמֶרֶת לִי הַדָּג.

אֲלַמֵּד אוֹתָהּ שִׁיר שֶׁל פַיְרוּז

"אָהַבְתִּי אוֹתָךְ עַד שֶׁשָּׁכַחְתִּי מָה הִיא שֵׁנָה

כִּי פָּחַדְתִּי שֶׁתִּשְׁכְּחִי אוֹתִי."

אִם זֶה לֹא יַעֲבֹד, אֶקַּח

אֶת סִירָתִי הַקְּטַנָּה לֵב הַיָּם,

וְהַלִּוְיָתָן יִרְקֹד עַל הֶחָזֶה הַקָּטָן שֶׁל הַדָּג.

.

III

יוֹם אֶחָד, הַדָּג, הַלִּוְיָתָן וַאֲנִי נֵלֵךְ יַחַד

לִמְצֹא אֶת הָאוֹצָר שֶׁחִפְּשׂוּ גִּבּוֹרֵי הָרוֹמָנִים.

נִמְכֹּר אוֹתוֹ וְנִבְנֶה אַרְמוֹן

בְּלֵב יָם, שֶׁאִישׁ לֹא יוּכַל לְהַגִּיעַ אֵלָיו.

.

IV

אֶתֵּן לַדָּג אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁלִּי בַּמַּחֲנֶה,

אֹמַר לָהּ שֶׁבַּמַּחֲנֶה אֵין שֵׁמוֹת לָרְחוֹבוֹת,

אֵין מִסְפְּרֵי בָּתִּים.

אֹמַר לָהּ:

אַתְּ תַּחְלִיקִי דֶּרֶךְ הַכְּנִיסָה הַצְּפוֹנִית שֶׁל הַמַּחֲנֶה,

וְאַחַר־כָּךְ תִּפְנִי בָּרְחוֹב הַצַּר מִיָּמִין.

רֹב הַדְּרָכִים צָרוֹת וּמְכֻסּוֹת אֲבָנִים.

מִשְּׂמֹאלֵךְ, יֶלֶד וְאִמּוֹ מוֹכְרִים

יְרָקוֹת טְרִיִּים בַּחֲנוּת הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהֶם.

מִיְּמִינֵךְ

עוֹמֵד אִישׁ זָקֵן שֶׁמּוֹכֵר לֶחֶם.

הוּא נוֹתֵן לְכָל קוֹנֶה קְצָת דּוּקָה מָלוּחַ*

אוֹ טִימִין טָחוּן.

אַחַר־כָּךְ אַתְּ תִּפְנִי לִרְחוֹב אַחֵר מִצַּד שְׂמֹאל.

הוּא צַר מְאוֹד.

כְּשֶׁקָּנִיתִי שֻׁלְחַן כְּתִיבָה חָדָשׁ, הוּא לֹא עָבַר

בָּרְחוֹב. הָיִיתִי צָרִיךְ לְפָרֵק אוֹתוֹ

אֲבָל אִבַּדְתִּי אֶת רֹב הַבְּרָגִים.

.

V

לוּחוֹת פַּח מְכַסִּים אֶת בֵּיתֵנוּ.

תְּמוּנָה שֶׁל סָבִי תְּלוּיָה עַל הַדֶּלֶת.

הִזָּהֲרִי שֶׁלֹּא לְלַכְלֵךְ אֶת גּוּפֵךְ

בַּחֲלוּדָה שֶׁעַל דַּלְתֵּנוּ.

.

VI

אֲבַקֵּשׁ מֵהַשָּׁמַיִם לְהוֹרִיד גְּשָׁמִים כְּשֶׁתַּגִּיעִי

לַמַּחֲנֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיִי צְמֵאָה

אוֹ תִּשְׁכְּחִי אֵיךְ שׂוֹחִים.

בַּמַּחֲנֶה, בְּרֵכוֹת שְׂחִיָּה נוֹצָרוֹת לְלֹא

פּוֹעֲלִים, לְלֹא מְהַנְדְּסִים.

.

VII

אַתְּ תִּכָּנְסִי בַּדֶּלֶת מִבְּלִי לִדְפֹּק.

שְׁתֵּי כּוֹסוֹת תֶּה טָרִי יַמְתִּינוּ לָנוּ עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח.

אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְחַמֵּם אֶת קֵבָתֵנוּ.

קַר בַּמַּחֲנֶה בַּלַּיְלָה.

אֲנִי אֵשֵׁב בְּכִסֵּא עֵץ

שֶׁיָּרַשְׁתִּי מִסָּבִי.

מֵאֲחוֹרַי, תִּרְאִי סְפָרִים יְשָׁנִים רַבִּים,

סִפְרֵי יְלָדִים שֶׁאָבִי קָנָה לִי.

אֶכְתֹּב שׁוּרוֹת אֵלּוּ כְּשֶׁתִּקְפְּצִי עַל הַמַּחְבֶּרֶת שֶׁלִּי.

אֶפְתַּח אֶת סִפְרֵי אוֹצְרוֹת הַחַי הַתַּת־יַמִּי

אַנִּיחַ אוֹתָךְ עָלָיו.

הַלִּוְיָתָן יִהְיֶה שָׁם, בְּעַמּוּד חָמֵשׁ.

בַּאֲשֶׁר אֵלַי, אֲנִי גָּדוֹל. אָשִׂים תְּמוּנָה שֶׁלִּי

לְיָדֵךְ, וְשֶׁל צַעֲצוּעַ סוּס הַיָּם שֶׁלִּי.

כְּשֶׁאֶשְׁכַּב לִישֹׁן,

תִּלְחֲשִׁי לִתְמוּנָתִי, "לְהִתְרָאוֹת בְּקָרוֹב".

 

* דוּקה: מטבל מצרי מעשבי תיבול, אגוזים ותבלינים.

.

מוסעב אבו תוהה, משורר, סופר ומסאי פלסטיני המתגורר בעזה. מייסדה של הספרייה הציבורית על שם אדוארד סעיד בעזה. בין השנים 2019–2020 היה משורר וחוקר אורח באוניברסיטת הרווארד. יצירותיו פורסמו בכתבי עת שונים. ספרו Things You May Find Hidden in My Ear: Poems from Gaza  עתיד לראות אור בהוצאת City Lights Books באביב 2022.
מיה קליין, כותבת, מתרגמת וחוקרת ספרות באוניברסיטת תל אביב. יצירותיה בפרוזה באנגלית פורסמו בכתבי עת שונים. תרגומה לשיר מאת מוסאב מוסטפה לעזה התפרסם בגיליון 25 של המוסך.

 

 

We are not stones in Gaza.

Even stones cry when they see our blood seep down our heads, arms, legs, and backs, when they smell the burns in our skins and hair.

Stones wish they could stop the bleeding. They wish they had hands, soft ones, to dress our wounds.

.

Leaving Childhood Behind

When I left, I left my childhood in the drawer

and on the kitchen table. I left my horse toy

in its plastic bag.

I left without looking at the clock.

I forget whether it was noon or evening.

Our horse spent the night alone,

no water, no grains for dinner.

It must have thought we’ve left to cook a meal

for late guests or make a cake

for my sister’s tenth birthday.

I walked with my sister towards our road with no end point.

We sang a birthday song.

The hovering warplanes echoed across the heaven.

My tired parents strolled behind,

my father clutching to his chest

the keys to our house and to the stable.

We arrived at a rescue station.

News of ceaseless strikes roared on the radio.

I hated death, but I hated life, too,

when we had to walk to our prolonged death,

reciting our never-ending ode.

.

The Fish and the Refugee Camp

To Ziad Khaddash

I

If you see me drowning,

do not throw me a life buoy.

Throw me a fish.

She swims better than me.

II

If I see a fish drowning on the seashore,

I won’t put her back in the water.

We will go together to a vegan restaurant,

She’ll have an algae salad, and I’ll have a sage tea.

We will talk about our families, how we grew up,

how we imagine our future.

We feel sad for each other.

I’ll then offer her lipstick.

Perhaps a killer whale will love her,

protect her from the shark, when she’s back.

I will give her regal perfume.

But the killer whale doesn't smell, the fish tells me.

Then, I’ll teach her to sing a Fayrouz song,

"I loved you till I forgot sleep,

coz I feared you’d forget me. "

If that doesn’t work, then I'll take

my little boat to the middle of the ocean,

and the whale shall dance on the fish’s small chest.

III

Someday, the fish, her friend the whale, and I will go

find the treasure chest thousands of heroes in novels

had searched for. We will sell it, build a castle

in the middle of the Sea no one could reach.

IV

So, I'll give the fish my address in the camp,

tell her that in the camp there are no street names,

no house numbers.

I’ll say to her:

You slide through the northern side of the camp,

then take a narrow street on the right.

Most paths are narrow and covered with stones.

On your left, a child and his mother sell

fresh vegetables and fruit in their small shop.

On your right stands an old man selling bread.

He gives some salty duqqa or ground thyme

to every buyer.

Then you will take another street on the left.

It’s very thin.

Last time when I bought a new desk, it didn’t fit

in the street. I had to disassemble it,

but lost most of the screws.

V

Tin sheets cover our house.

A picture of my grandfather hangs on the door.

Be careful not to dirty your body

with the rust on our door.

VI

I will ask the sky to rain when you set foot

in the camp so you won’t get thirsty

or forget how to swim.

In the camp, swimming pools form without

workers or engineers.

VII

You will enter our house without knocking on the door.

Two cups of fresh tea will be waiting for us on the kitchen table.

We need to get our stomachs warm.

The camp gets very cold at night

I'll be sitting on a wooden chair

I inherited from my grandfather.

Behind me, you’ll see many old books,

children’s books my father bought for me.

I will be writing these lines when you jump on my notebook.

I'll stand and open my Treasure Island Marine Life book

and put you on it.

The whale will be there on page 5.

As for me, I’m big. I'll put a photo of me

beside you, and my toy seahorse.

When I go to sleep,

you'll whisper to my image "See you soon"

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שלוש סונטות מאת קלוד מק'קיי בתרגום לי שיר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | תעצמי עיניים, עכשיו מותר

"לא הייתי שם. אני, האחראית, המאורגנת, שרציתי לשמור על פי, אני ששיניי כואבות מחשיקה." סיפור קצר מאת יעל בארי

דליה זרחיה, מחשבות על פסנתר כנף לבן; שידה לבנה עם מראה ושטיח, מראה מתוך תערוכה בגלריה מקום לאמנות, 2017

.

שישה שבועות וארבעה ימים

יעל בארי

.

שישה שבועות וארבעה ימים, בדיוק מאז שקבעתי אותו, שכנעתי את עצמי בנחישות ובהתמדה לא לבטל את התור לרופא השיניים. זה מסוג הדברים שצריך לעשות. את כבר גדולה, אני אומרת לעצמי ונכנסת לאפליקציה של הקוּפה, קובעת תור שנתי לרופאת נשים, כירורגית שד, גסטרו, מחדשת מרשמים קבועים.

כשהגיע היום, מהרגע שהתעוררתי, התחיל המאבק. למה ללכת בעצם, האם יש טעם להתאמץ בשביל מפגש שאורכו יימדד בדקות, הרי ברור שהכול בסדר אצלי, בשיניים הלבנות הגדולות והישרות, בפה שצורתו נוטה מטה, המשווה לי הבעה עצובה או משועממת גם אם לא התכוונתי, בשפתיים שתמיד פתוחות קצת במצב מנוחה, מסרבות להיסגר, חוסר האיזון בין שיני הבינה שנעקרו מצד שמאל ונותרו כלואות בימין, הטראומה מרעש הקדיחה וההרדמה שלא עבדה ניצחו את הצורך בסימטריה. השיניים האלה שלי, שיחד עם שׂער ראשי הבריא עם הגוון הנהדר שמסתדר בקלות, גורמות לי להרגיש שאולי בכל זאת אני קצת יפה.

לא הייתי בבדיקה למעלה משלוש שנים; הרופא שבדק את שיניי בעקביות מאז שצמחו חלה בסרטן והפסיק לקבל מטופלים. מדי פעם אני תוהה מה איתו, אם הוא חי, אם הבריא, למה הפסיק לטפל בי והותיר אותי לחפש רופא חדש, שאין לו במרפאה שעון של גארפילד ותמונה גדולה מדי של מייקל ג'ורדן. אני לא יודעת אם הוא יצא מזה. חשוב באמת לשמור על הבריאות. אז הלכתי. ארבעים וחמש דקות לפני התור עקרתי את עצמי מפינת העבודה שהפכה למקומי הקבוע בבית, וידאתי שיש איתי מה שצריך, כרטיס קופת חולים, מפתח לאוטו. לא הבטתי במראה כי ידעתי שלא אוהב את מה שאראה. יצאתי.

את כל הטקס הזה הרגשתי שאני מבצעת בחגיגיות, אם כי בתנועות שאינן אלגנטיות במיוחד; הצפירות בכביש, הקללות שיוצאות מפי והאיחולים, אני באמת רוצה שתמות בתאונה כי עקפת אותי מימין, החיפוש הקדחתני אחר חניה. זמן הטיפול מתקרב והדקות העודפות שחישבתי לביטחון אוזלות. פעם ידעתי להעריך זמנים כל כך טוב, וגם הייתי דייקנית, לאחרונה הכול מתעקם לי.

הטקס ממשיך עם מציאת חניה וסטייה חדה מהנתיב לכיוונה, כשלפתע מגיע רכב אחר לחנות באותה החניה בדיוק. נדמה שכל העולם רעד מזעקות השבר שלי שלוו בהוצאת היד מהחלון בפרפור נואש, כדי לסמן שזו החניה שלי; ובבת אחת משתתקות הצרחות ומפנות את מקומן לזרמים של הקלה ואכזבה, מתפתלים מתפשטים מתערבבים זה בזה כשהרכב ההוא נוסע והחניה נותרת פנויה. העולם לא זע. נותרתי סתם אישה שנכנסת לחניה ברוורס לא חינני, עם כתמים ראשונים של זיעה בבית השחי, אבל היה לי קר קודם, לא מורידה את משקפי השמש גם בצל, יש פה יותר מדי אנשים, הולכת כעיוורת סביב המרכז המסחרי, תועה מדלת אל דלת, מתקשרת בזעם אל המרפאה כדי להבין איפה היא נמצאת, למען השם, ומגלה שטעיתי בכתובת.

רופא השיניים חיכה לי במקום אחר ולא הגעתי. אני לא יודעת איזה שעון תלוי במרפאה שלו או אם יש על הקיר תמונה גדולה מדי של ספורטאי עבר. לא הייתי שם. אני, האחראית, המאורגנת, שרציתי לשמור על פי, אני ששיניי כואבות מחשיקה, עם הלסת שמשמיעה קולות מכניים צורמים בלעיסה, מדי פעם אחי הקטן מרים גבות ממקומו בשולחן, עד לכאן אני שומע את הלסת שלך, מה זה, זה כואב לך? ואני מסבירה לו שאני חיה עם זה בשלום, מחבקת בהשלמה את התרופפות הגוף שלי, את התנערותו מהאחריות עליי, את תשישותו המוקדמת.

אני לא יודעת בשביל מה זה היה טוב. בשביל מה לצאת ממכנסי הפיג'מה לטובת הג'ינס המתגרה בי, שלוש שנים שכב בארון, יצא מהאופנה מזמן, חיכה בסבלנות כשהסתכלתי עליו מרזוני, מותירה אותו מקופל במקומו יום אחרי יום, ועכשיו רק הוא עולה עליי, בעיצוב מלא קרעים שאף אחת לא לובשת יותר, סוגרת את החזייה בקושי, שליחת הידיים אל מאחורי הגב מכאיבה לי, משדכת לפלג גופי העליון את אחת משתי החולצות שאני עוטה על עצמי במין רוטציה עצובה, טומנת בהן את אפי ומריחה בחשדנות במקום להוציא אחת חדשה מהארון, לכי תמצאי חולצה שנעימה לך עכשיו.

לא זוכרת מתי פתחתי את ארון הבגדים לאחרונה, הפריטים הבודדים שמסתדרים עם מידתי שגדלה, יחד עם הרגישות המוגברת החדשה בעור, עוברים מגופי אל הכביסה וממתלה הכביסה בחזרה אל גופי, הבד נמתח ומתעייף מהכביסות המרובות, החימום פועל בחדר שעות על גבי שעות כדי שהבגדים התלויים יתייבשו מהר. יום אחד אפתח את ארון הבגדים ואגלה שם עובש, או מושבה עליזה של תולעים, או סתם חבורה של בגדים ששונאים אותי על ששכחתי מהם, לא מבינים כמה הם מעליבים אותי כשהם לא נסגרים, כשהם נצמדים לעורי כמו עלוקות או מגרדים נורא ואני צריכה לתלוש אותם ממני, נלחמת בדחף להשליך אותם לאשפה או להעלות אותם באש, נושמת עמוק, מקפלת אותם שוב ומכניסה לארון לעוד שינה עונתית ארוכה.

ומי יתקן לי את זה? האם רופא השיניים שאליו קבעתי תור לעוד חודש, עד אז אשכנע את עצמי בקפדנות לא לבטל, בתקווה שהפעם אגיע למקום הנכון? הוא יסתכל על שיניי ויעיר משהו אגבי כמו "צחצחי יותר", ישאיר אותי עם העוזרת הצעירה שלו לצילומים, לפני שילך אספר לו בבדיחות דעת ובשמץ של גאווה שיש לי לסת נורא קטנה, המצלמה של המבוגרים לא טובה לי, גם לא זו של הנוער, לי עושים צילומי פה עם המצלמה של התינוקות. למרות זאת הוא ידחף בכוח בין לסתותיי מצלמה של מבוגרים, אני ארגיש שאני נפצעת בכל הפרצוף. פניי ייוותרו ללא פגע.

אולי עדיף להישאר בבית, לבטל את כל התורים, את המפגשים החברתיים, את הארוחות המשפחתיות, את התחזוקה העצמית הדלה שעוד נותרה לי, שעוד נותרתי נאמנה לה. להצטנף בדירה החשוכה, קומת קרקע עם סורגים, שכרנו אותה בהחלטה של יום, כשהכלב הזקן והאהוב נהיה כל כך חולה שלא הצליח עוד לטפס במדרגות לדירתנו בקומה השנייה. היום אני מבינה למה אנשים שונאים דירות קרקע, אבל תכף שנה למותו של הכלב ושמו עדיין כתוב על השלט בכניסה לדירה. הוא לא זכה לראות אותה, הרופאים ביקשו שניפרד ממנו כשעוד היינו בארגזים. המיטה שלו כאן.

כשאני מגיעה אל הדלת אני מלטפת את השלט באצבעותיי, העור היבש מתחכך בעץ הצבוע תכלת בתחושה מוכרת, האותיות עם שמות דרי הבית שוב מתנדנדות, כמה פעמים עוד אצטרך לחזק להן את הדבק. אני נועלת את הדלת בשני סיבובים עם המפתח, מפעילה חימום, שוכחת שיש שמש בחוץ, כל כך חשוך כאן וקר. אני ממששת את החולצה ומתרגזת לגלות שכתמי הזיעה עדיין שם, לעולם לא ייעלמו. היום לא אעבוד על התזה, לא אעשה אימון, לא אתקשר לסבא וסבתא. אני ניגשת לספרייה ובוחרת ספר מהערמה שמחכה ליד ספרי המחקר, ערמת ה"ספרים לנשמה". מיטב המילים בספרות העברית החדשה מחכות לי כאן, בקפידה בחרתי כל ספר, ואולי זה העניין, ספר טוב אחד וזהו.

אני מתיישבת על הספה המרופטת בסלון, שכריותיה קרועות מבפנים, וצבעה האפור היפה הפך לחום עם השנים. אני פותחת את הספר, קוראת עמודים ספורים, מחפשת את זה, וכשהשורות מיטשטשות מולי אני מגלה שעיניי נעצמות, לא הספקתי בכלל, איך ברגע שאני פותחת ספר נופלת עליי העייפות.

קר לי. אני נכנסת למיטה בכפות רגליים קפואות, תמיד הן קפואות. למרות זאת אני מורידה את הגרביים, גרביים במיטה זה לא בריא, צריך לתת לרגליים לנשום. ככה אמרו כשהייתי קטנה. רועדת מתחת לשמיכה אני מעבירה אצבע על שיניי שלא זכו לראות רופא היום, שצריכות לחכות עוד חודש, שלושים יום. ארבעה שבועות וחצי. נגמר לי הדלק, אני לוחשת להן, אני לא חושבת שאוכל לחכות יותר. בהבנה הן לוחשות דברי סוד לאצבעי שמייבשת אותן במגעה המחוספס, וכשאני אוחזת באחת מהן, היפה ביותר, חותכת ימנית עליונה, היא מתנדנדת בין אצבעותיי בעדינות, ניתקת מהחניכיים ונותרת בידי. אני מסתכלת עליה, מושלמת היא יצאה, עם השורש כולו, ואני שולחת את ידי לתוך פי, מוציאה את תאומתה השמאלית שמתמסרת מיד גם היא.

בזו אחר זו עוזבות השיניים את פי שהופך עירום וכעור, החניכיים הוורודות מחווירות מעלבון, מתכווצות מבושה. כשהשן האחרונה יוצאת, שן הבינה בצד ימין, שהתעקשתי להשאיר בתוך פי כל כך הרבה זמן, אני מסדרת אותן על הסדין שיישרתי לכבודן, לידי, מתחת לשמיכה, לא יודעת אם יום או לילה בחוץ, שן ועוד שן ועוד שן, בשורה אחת, לבנות וחזקות, מבריקות, גאות. לא אוכל לחכות עוד חודש, לא נותרו בי כוחות לשכנוע. הן יודעות. תעצמי עיניים, עכשיו מותר. יחד הן מצטופפות ומסתדרות בצורה של פי, שמזכיר בדיוק את צורת פיה של אמי, וכשהן שרות אני לא יודעת אם הקול הוא שלי או שלה, לילה לילה, הרוח הגוברת, לילה לילה, הומה הצמרת, לילה לילה, כוכב מזמר, נומי נומי, כבי את הנר.

.

יעל בארי, בת 26, סטודנטית לתואר שני במסלול המחקרי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. סיפור ראשון פרי עטה התפרסם בגיליון 90 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "ארומה", סיפור קצר מאת מיכל זכריה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן