.

ייסור אחד שאין לו שם

מרים יחיל־וקס

.

באמצע החיים בבוא שלוות ההשלמה עם המציאות, אהבה לא מציאותית. כל חכמתה נחלצת לעזרתה להרחיק ולאפשר ולהגדיר שזוהי אהבת אם ואחות ועמיתה ומורה וכשזה לא הולך אפשר פשוט לזלזל וללעוג לעצמה וגם לו מי ומה הוא שאת אוהבת אותו, בסך הכול נער, בסך הכול ילד כישרוני שנקרה בדרכך, אין בו שום דבר הראוי לאפס קצה תשומת ליבך המעודנת, המיוחסת, הנעלה. וכל מאמציה עולים יפה וחבל על המאמץ. כלום. וביניהם גם. לצד ילדיה ואישהּ והוריה והתלמידים האחרים. בעבודה ובדרכים בספרים ומול צג המחשב גם.

וכדי להיות איתו בלי הפרעה היא מעניקה את מלוא תשומת ליבה עד התג האחרון לכל תלמידיה האחרים. המון מילותיה השופע גואה כנחל ומציף ומהפנט אותם והם נסחפים בלהט השיעור, המנגינה נוסקת, ורק היא מבחינה ברגע שבו הוא שוכח לעמוד על המשמר ונסחף לפני כולם ואז הוא שלה. עד דמע. דגול מרבבה. מואר. עדין ומרתק. דוהר אליה על כנפי הכישרון שהיא בראה בו ולא פוחד משום דבר לא מעצמו ולא מפניה והיא אוספת אותו תחת כנף דמיונה והוא שלה שלה שלה ומאריכה את סבלה ככל יכולתה ולב בלב נוגע. שעה אחת מדי שבוע שבה היא משכילה לצוד אותו בערבות המעוף והוא ניצוד ברצון ומתמסר.

יש אנשים שאוהבים ויש אנשים שמרשים שיאהבו אותם. אם כי היה רגע לפני שנתקבעה חלוקת התפקידים ביניהם, רגע של ימים אחדים שבהם נאחז בה בלי חשבון ומחשבה והיא נפעמה ונפקחה אבל לא העזה. אחר כך הלקתה את עצמה ושנאה את האיפוק הזהיר הכלא הנצחי שלה. אולי היה אחרת אילו ליטפה את ראשו אשר הרכין אליה בחשכת המכונית. ילד. כל כך השתוקקה לאסוף אותו אל חיקה אבל הפחד מפני מבוכתו ומפני החרטה שאחרי וההסברים ורצח העתיד שאז חלמה שיהיה לו – להם – האם על ציפור נפשו חסה או על עצמה? האם על גילו חשבה או על גילה ומעמדה מולו בראשית דרכו? לבטח לא רצתה שירגיש מחויב בשל עליונותה או תלותו. רצתה שימשיך לבטוח בה וירשה לה להוסיף להנחותו בדרכו ולמנוע ממנו לטעות. או להיפגע. חשבה על טובתו שהייתה טובתה על אפה ועל חמתה ועל חשבונה.

לפרקים האמינה כי אין סיכון שלא הייתה לוקחת לו הרשה לה. לו ביקש לעצמו אם ואחות ועמיתה ומנחה הייתה לו כל אלה. לו חשק באהבת אישה הייתה שמה נפשה בכפה ומבין זרועותיה היה יוצא לדרכי חייו. במרומז ובמשתמע לא התנגד, אך מבלי שירשה במלוא ישותו בהכרה מלאה ובדעה צלולה אי אפשר. לא משנה בעצם אם ירשה או לא ירשה. לא בידה הרגש הזה, היא הנתונה בידיו והוא עושה בה כחפצו מסעיר ומרגיע, מעליב ומחמיא, מזלזל ומשפיל וקורע ורומס. והיא שמחה בו, שרק יהיה ויישאר ולא ימות בה.

שיחות ארוכות היא מנהלת איתו ברוחה ויודעת שאינה חוצה את מחשבותיו אפילו כהבזק חולף או הבהוב רגעי אלא כשהוא זקוק לה. יודעת שאינה ראויה לנעורים הקסומים האלה, לגדולת הכישרון, ועצם המחשבה עליהם היא חוצפה אפילו בינה לבין הרהוריה ובין עטה לבין ניירותיה חוצפת אצבעותיה על המקלדת.

כבר הצליחה לעשות שהיצר יחדל לשחק תפקיד ראשי בינה לבינו, היצר ששיבש בתחילה את שיווי משקלה והעיר אותה בלילות הראשונים יודעת שהוא באי שם שלו לא ישן בשל המנגינות בראשו, משווע לאוזנה השומעת, כואב בבדידותו רחוק ממנה ולא עולה בדעתו להעז לבוא אליה. ולה אין אומץ. חרף הדחף העז לרוץ אליו תכף ומיד ולהקים לו חומת מגן. השתלטה על יצרה. נדמה לה. עכשיו זהו ליבה הרוגש וקצות העצבים הרוחשים והעיניים הרואות ולא מסתתרות למרות שהיצר דמם והראש מתכחש ומכחיש במילים משוכללות. ואם היא יודעת שהיא עושה שקר בנפשה כי הנפש היא הבשר והבשר הוא הרוח והם מיטיבים לתעתע זה בזו כמו היא והוא, בכוונה ושלא בכוונה, במחשבה תחילה ובמחשבה בדיעבד, מה בכך. הנפש אומרת לבשר הס והוא מציית ושוקט ומתאפק ומסתגר ומסתפק בעיניים הרואות, באוזן הכרויה, בחצאי המילים הלא גמורות שהוא איכשהו בכל זאת מתחיל לומר אחרי השיעור ומתחרט באמצע.

הניחה לו. התרחקה לזמן ממושך. והוא שקט. אצל המורה האחר לא נסק. היה זקוק לה ולא הבין. החזירה אותו לחזקתה בתחבולה והוא לבלב. ושוב חשכת המכונית רק שההגה עכשיו בידיו והוא מדבר אליה בקול בוטח ומרים זרוע ומניח מעליה בלי לגעת והיא משותקת מבוהלת כנערה, כי אם עכשיו פתאום הוא גבר אנה היא באה. אליו? ומה זה אליו ואיפה זה ומי בו יקבל את פניה? הנער שמצא רגע של עוז בחשכת מכונית, או גבר חדש שאינה מכירה? מפניו פחדה. אליו טרם התוודעה ונדרכה בתקווה ובציפייה חרדה לקראתו. אולי אינו יודע עדיין מה השתנה בו שהיא מרגישה בעוצמה כזאת בנוכחותו. קסום, בלתי נודע. מסוכן.

כן, מאז הניחה לו האמן שבו היה לגבר, אבל הגבר שבו נשאר ילד. והכישרון? האומנם בידה הוא? בגללה הוא מדשדש? שום דבר לא היה ולא נהיה ולא נמשך מאז. הוא רמז שיהיה והיא ציוותה על ליבה להתנהג כיאות ולא לחבל תחבולות נוספות ולהשאיר לו את כל ההחלטות וכך לא נהיה כלום רק העולם, עולמו, הוסיף לזרום לדרכו ושם היא לא ויתרה עליו ונלחמה את מלחמתו מבלי שיֵדע עליה, וזרעה את הזרעים הנכונים והשקתה את החלקה והחניפה לגננים כדי שהוא ילבלב ויפרח כפי שידעה שהוא יכול. השקיעה את כל כולה למענו והצליחה להביאו אל מסלול ההמראה. נדמה לה שהתגברה וחזרה לשגרתה והיא יכולה בלעדיו. הרחיקה למדינות הים. עובדה. עובדה שהיא יכולה.

נסעה בעולם עם המנגינה הקטנה שלו, הקודרת, שהקליט עבורה, ובבקרים התעוררה איתה בוושינגטון ובניו יורק, ובמטוסים זרמה אליה באוזניות הפרטיות, בכל היבשות ומעל האוקייאנוסים. בדמיונה ראתה את האצבעות הדקות, הארוכות, הילדותיות וראשה הסתחרר עד שעצמה את עיניה כדי לא לראות. עד הקונצרט.

כאילו לא הפרידו ביניהם אוקייאנוס וימים רבים ושגרה שכשלה. הוא שואל שאלה של כלום והיא מעמידה פנים שהכול כרגיל אבל שוב יוצאת רוחה לדרך ארוכה ומפותלת ומשקיעה זמן ומאמץ ואת כל ישותה המתוחכמת כדי לענות עליה. שאלה על היצירה שעמד לבצע. התעניינות בכינור מיוחד. וכשהיא עולה מן הטמיון ויבולה רב ועשיר עבורו הוא כבר שכח שהתעניין ובכלל לא התכוון וזה לא היה כל כך חשוב, והיא נכלמת. לשם מה הרעישה מוסדות ארץ מה הייתה ריצתה המרוצצה המטופשת לעשות את רצונו ואף למעלה מזה כמיטב יכולתה הרבה. בתחילה כבשה את גאוותה וטלפנה ליידע אותו על הכינור, הרי ביקש, הרי חשוב. טלפנה שוב ושוב ידעה שהוא רואה את המספר על הצג ולא עונה והמשיכה למחול על כבודה ולהשפיל את רוחה ולנהוג כפי שמעולם לא נהגה בכל שנות נשיותה והוא לא ענה לה. אחר כך אמר שהפלאפון אבד והיא לא האמינה אבל שמחה ששיקר.

אחרי הקונצרט החליטה. כישרונו ראוי. היא תהיה מקצועית איתו. אך ורק. אז מה אם המקצועיות היא מפלטם של מוגי הלב. שומרת את צעדיו ומקפידה עליו במיוחד ולא מוותרת לו בכלום כי אמנותו חייבת להגיע לשלמות והיא לא תרשה לו להסתפק בפחות משלמות עד שישתלט על מלוא תבונת המלאכה הזאת. המורה האחר הסתפק, היא לא תסתפק. רק הוא מעניין אותה מבין התלמידים ומצפונה אינו נוקף עוד ורגשות האשמה אינם מציקים והיא מתרכזת בו בנגנו ומתרחקת ממנו לפני עלותו לבמה כדי שיהיה לו אוויר למצוא את מעופו. עתירת ניסיון היא מזהה את החסר, בוחרת מה לבנות דרך הראש ומה דרך הרגש, מתי לדחוף ובמה ומתי להניח, ומתי לכוון את האחרים לתרום את חלקם ברקע, ודי מהר רואה שצדקה והכול מצטרף בו יחד ומתמקד וממריא. הבמה שלו. גדל. השתחרר. והיא שבה לתעב את שנותיה וניסיונה, רוצה הייתה להיות מבכירה ומתרפקת ובגילו.

בעומדו על הבמה חזר לשכון בה. זה מפחיד אותה נורא כי מראהו מהדהד בה כקריאה נואשת והיא מרסנת את קרבהּ כדי שלא ייפלט מה מפיה, הופכת את פניה לאי שם ואת עיניה פנימה. מגעה מכיר את שערו ואת צווארו וכתפיו וגבו שליטפה בתקנה את אחיזתו בקשת, למעשה בלב רוגש ותשומת לב אוהבת שהטביעה בזיכרונה כמכוות אש כל גיד חלקת עור ופלומת שיער. עיני הבשר מתרכזות ברגליים הארוכות המפושקות ובמותני הנער הצרים שבהם לא נגעה מעולם וביד השולטת בקשת.

נפתלות דרכי דמיונה. הוא בא תמיד כמו התגלות שיש לה ממשות גופנית והיא יודעת אנה היא באה והאבדון הזה הוא גן העדן שלה. לא כמו אחרי "רומנים" כמו שקוראים להם, שהיו לה פעם, שמהם הייתה שבה סוערת ורעבה לעוד ובן זוגה הקבוע היה מתמוגג ולא מעלה בדעתו. בו ברגע אינני והנני. כעת היא סגורה ומשותקת אפילו בחלום. חולמת את הילד ושיכורה מחלומה אבל לא חוצה את קו הדמיון בין השם והתמונה שבה היא מתבוננת בעצמה ובו מבחוץ ולא חוצה אליה פנימה עד הסוף בלי מוסרות ומעצורים. מהו שמונע בעדה אינה יודעת אולי הבושה מנצחת כי אינה יכולה לדמיין את גופה ליד גופו רק אותו לבדו והיא ישות סמויה בחשכה לרשותו ומי שרואה אותה איננו הוא וכך היא איתו ואינה פוגמת בטוהרו.

מיטפשת. מתנהגת שוב בצורה אווילית. משפיעה עליו חסדים קטנים וטרמפים וכל מיני הבלותא להיות לידו ולראותו תמיד. כותבת שירים ליריים של נערה, שומרת ושומרת אותם לעצמה ולבסוף לא מחזיקה מעמד ונותנת לו וממתינה בלב פועם וחרדה גדולה למילה שתיאמר, אם כי את השירים המסגירים לא מסרה לידיו בטוחה שהוא יודע ומרגיש מזמן ושונא את זה וכמעט שונא גם אותה שמביכה ומעיקה אבל משתדל שלא. ערב אחד אחרי קונצרט אמרה אילו היית עשר שנים מבוגר יותר והוא השיב אני לא כל כך ילד אבל לא המשיך לא במילה ולא במעשה והיא ידעה מה המעשה לעשות וגם פחדה כי היא אהבה עד כלות והוא לא אהב בכלל.

כעבור שבוע של ייסוריה טלפן ואמר על השירים מילים יפות שוודאי חשב אותן היטב ובירר ומיין מראש והיא התבדחה לחפות על הולם הלב ואמרה לעצמה מטומטמת מה עשית מכרת את רגשותייך בנזיד עדשים אפילו פחות. ילד הוא ילד. וכמעט שכנעה את עצמה בפעם המי יודע כמה שאינו ראוי ומוטב להתגבר על השטות הזאת שממלאת את ליבה וחוסמת אותו בפני הכול וכמעט הצליחה בשכנוע, אבל הטון הוא שעושה את המוזיקה וקולו מאחורי המילים הסדורות ניגן לה אני מבין ואני יודע אבל אני לא רוצה, אני זקוק לאהבה שלך אליי ולא רוצה להפסיד אותה, מרגיש את גודל כוחך שאת נותנת לי כאמן ואני רוצה בזה אבל פוחד שאת רוצה לתת הכול ולשלם את המחיר ואני אם אשלם את המחיר אאבד את חירותי לא שאת רוצה לגזול את חירותי להפך אבל אני עוד לא יודע מהי חירותי ויש בתוכי חושך וזעם שאת לא מכירה ואני מכיר רק באופן חלקי והחושך הזה מעכב בעדי אם כי לפעמים אני מרגיש שאולי את הכתובת ומזמינה אותי כל הימים ובכל הדרכים לפרוק אותו בחיקך ואני מת לעשות את זה אבל המחיר.

אין מחיר. כל מה שעליו לעשות הוא לומר בואי והיא תבוא. בואי סתם או בואי להיות מה שאני זקוק לו כרגע או ברגע אחר משהו אחר וביום אחר ובלילה אחר בלי חלוקת תפקידים מראש או החלטות או בחירות בלי מגבלות. אבל הוא לא אמר. המשיך בדרכו ולפעמים פגש בה ופנה אליה אבל לא אמר בואי עד שגזרה על עצמה גלות פנימית וחתכה הכול. יותר לא תטלפן ולא תאמר ולא תקיף אותו באהבתה ונכונותה. אינה יכולה לגזור על דמיונה ועל ליבה אבל על מעשיה יכולה היא לגזור ובהם יכולה היא לשלוט מי כמוה בשליטים ובשליטה העצמית עד דכא. לא לפנות. לא לטלפן. לא להעדיף. להסתלק מנגד עיניו. להרגיע את הרטט בפנים ולקוות שלא ייפסק.

במשך כל חופשת הקיץ לא טלפנה, ונתנה לעצמה אות הצטיינות. מיד עם סיומה הפרה את נדרה. הוא סיפר שנסע למדינות הצפון עם נערה צפונית וליבה לא נשבר רק אפף את חודו של הפגיון שנעץ באהבתה והמשיכה בשיחה בניחותא עם דוגמאות חכמות למשמעות "ההליכה אל תוך היער" והיציאה מתוכו והוא נינוח והפליג בנועם בדברים. ליבה לא נשבר כפי שקרה בפעם הקודמת שסיפר על חברה חדשה ואז מיד עברה לתפקיד האם המאמצת ואמרה יופי תכיר לי אותה ובכתה כל הערב ושיקרה סיבה וגוללה על מי שגוללה שלא היה ולא נברא.

אחר כך חזרו לסדר והיא עמדה בגלותה: הלכה לשיעורים ולחזרות כרגיל, הקדישה תשומת לב לאחרים, שיחקה את משחק הסתמיות, ענתה לו רק כאשר פנה אליה מפורשות וביקש. גזרה והצליחה. כמעט. כי בינתיים עקפה את חוקיה שלה ובחרה יצירה שרק הוא יכול לבצע בה את הסולו וכך גם היא תוכל להביט בו בלי הפרעה בזמן החזרות כי כולם מביטים. גם בחרה מקום ישיבה בזווית מתאימה מול האצבעות הדקות המסמנות מקצבים וספגה אותו בשקט בלי להפריע לו ובלי שהוא או מישהו יבחין.

ושוב היו מי מנוחות כביכול ושקט מסביב וכאילו נמלא הנער ביטחון ופתאום אמר בואי רק את לשמוע וריאציה שמצאתי והכול בה שמח וצהל ואז חזר בו ואמר אל תבואי. הייתה או לא הייתה כוונה? בהזמנה? בביטולה? רצה שיהיה להם רגע לבד עם ליבו היוצר או רק עצה מקצועית ביקש? ולמרות שלא הראתה בסימן כלשהו את צהלת נפשה אולי חש או ידע ורק שכח ואז הזמין ונזכר שידע וביטל. טלפון ענייני ולא אישי והודעה יבשה למזכירה ורק אז הבינה שלא הייתה כוונה ואם הייתה הוא שינה את דעתו אולי משום שמיהרה להסכים בקלות והתיאום התאים בקלות אולי שיחקה טוב מדי את המורה והוא קלט את צהלת הלב והחליט לסגת ואולי בכלל לא היה חשוב ולא משנה וגם אמר שיטלפן ולא טלפן והיא שוב נסעה אל מעבר לים ושקעה ושקעה ושקעה.

.

ד"ר מרים יחיל־וקס, סופרת, מתרגמת ודרמטורגית. פרסמה ספר שירים, "בלי כוונה" (עקד, 1977), ושלושה ספרי פרוזה – "נורדאו פינת וול־סטריט" (כנרת זמורה־ביתן, 2009), "הפרק החסר" (כרמל, 2016), שתורגם לרומנית ואנגלית, ו"שנה אחת", הרואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס. גרסה מוקדמת של הפרק הראשון בו פורסמה במוסך. סיפורים קצרים ושירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות, בהן המוסך, עיתון 77, ומאזניים.

 

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כך זה היה

עומר ברקמן

.

בסוף זה קרה כך: כשנעמד מול דלת הדירה שלה, ראשו קרוב לשלט שעליו כתובים השמות שלה ושל בנה, רגע לפני שדפק על הדלת, נזכר ברכיבה שלהם על האופניים בירקון. מצד אחד הוא היה מאושר שיצאו ככה לרכיבה בשניים, נרגש כמו בן־עשרה, ומצד שני היא רכבה לאט כל כך. הוא רצה להראות לה כמה מקומות שהוא אוהב וכבר הבין שבקצב הזה לא יספיקו. היא כאילו התעכבה בכוונה, כדי להרגיז אותו. כשהעיר על כך, היא התלוננה על הגלגל האחורי שמתחכך בשלדה. זה היה זוג אופניים ששאל מחבר שלו, והם באמת לא היו במצב טוב כל כך. אין בעיה, הוא עצר וניגש אליה. גם היא נעצרה אבל לא ירדה. היא נשארה לשבת גם כשהוא רכן אל הגלגל מאחורה. הוא מיד ראה את הברזל הקפיצי שהשתחרר והזיז את קשת הבלמים כך שרפידה של צד אחד עצרה את הגלגל. הוא התכופף עוד יותר כדי לסדר את זה ואז שם לב כמה קרוב ראשו אל ישבנה. זה גירה אותו והוא קרב ורחרח עד שפתאום נבהל מהחייתיות שמשתלטת עליו. הוא הזדקף מיד ואמר לה שהוא לא רואה שום בעיה, בואי נתקדם ונראה אם זה מסתדר לבד. קדימה, הוא האיץ בה. זה המרוץ למיליון? היא שאלה אחרי שחזרו לרכוב, חייבים להספיק את כל־כל המקומות או שמותר גם לעצור לנוח שנייה?

הוא עמד מול הדלת יותר מדקה עד שהיא פתחה לו, וניסה לחשוב מה זה אומר שהתמהמהה כל כך, אם שוב ניסתה להרגיז אותו, אם זה חשוב לה או שזה לא חשוב לה, ואם בכלל זה אומר משהו, ובאופן כללי מה קורה בתוך הראש שלה. מה היא מרגישה? הוא נכנס והיא נעלה את הדלת מאחוריו. הוא הסתכל בה מופתע, אבל כשהמפתח הסתובב משהו הפך נינוח יותר, כאילו נכנסו לבועה מוגנת. היה נדמה לו שההד בחדר הוא ריקנות שעוטפת אותם. הוא ליטף באצבעותיו את דלפק העץ שעמד לצידו. אחר כך היא נעמדה מולו בהפגנתיות וחייכה. הוא חשב אם בזמן הזה היא התלבשה, או התאפרה או התבשמה. הוא בדק ולא הריח שום דבר. זה דווקא עודד אותו מעט. הוא לא היה בטוח מה אומר החיוך הזה שלה אבל חשב שמעולם קודם לכן לא שם לב ששיניה יפות כל כך, לבנות וישרות. באופן לא לגמרי מודע הוא סגר את פיו והסתיר את שיניו שלו, שמעולם לא היה גאה בהן. הוא לא ידע אם התקדם או אם קפא, כך או כך הוא מצא את עצמו שוב קרוב אליה ופתאום לא הצליח יותר לחשוב על שום דבר, גם לא אם המבט שלה מזמין או לא. זה כבר לא היה בשליטתו. הוא נמשך אליה אבל כיוון בעצם לצוואר. זאת הייתה היא שבשנייה האחרונה סובבה את ראשה כך שחלק מהשפתיים שלה נגעו בשפתיים שלו. הנשיקה השנייה הייתה הרבה יותר מדויקת ואחר כך הייתה הפסקה. שניהם רצו לנוח שנייה. היא הכינה לעצמה הפוך גדול עם שלוש סוכר ובשבילו שחור חלש בלי סוכר בכלל, שלא העלים את הטעם שלה שנשאר על שפתיו. הם לא רצו להיסחף בתשוקה חייתית כמו שבסרטים. הם ביקשו לעשות הכול באופן מיושב, אולי אפילו מחושב. הם רצו להרגיש בנוח עם העניין הזה, עד כמה שאפשר בשליטה. כך זה היה.

*

או שבסוף זה קרה כך: בלילה הוא חלם שהיא שוכבת על גבה בדשא, עוצמת את עיניה ומותחת את ידיה מעל לראשה. הפטמות שלה בולטות מתחת לחולצה הירוקה שעליה כתוב free love. הוא נשכב לצידה, משחיל את כף ידו ועוטף את עורפה. הוא מקרב את פניו ומתחיל לנשק, אבל ברגע הנשיקה היא הופכת להיות אשתו שמופתעת מהתשוקה שלו, ונענית לו. הוא נרתע ממנה, ואז אשתו נעלמת והיא חוזרת והוא מנסה שוב, וגם הפעם, ברגע הנשיקה, היא שוב הופכת להיות אשתו. הוא לא ניסה בפעם השלישית אלא התעורר בהרגשת ריקנות מחרידה. החלומות שלו הפכו ברורים כל כך, פתטיים כל כך. הוא הביט באשתו הישנה וידע שלא הייתה נענית לו אם היה מנסה עכשיו. הוא לא ניסה.

בבוקר הוא עצר במכולת וקנה בקבוק יין וחבילת עוגיות. הוא הרים את שקית הקניות, הכניס אותה למושב האחורי, הניע את האוטו, לחץ על הגז, חצה שלושה צמתים מרומזרים, בכולם חיכה לו אור ירוק, חנה מול הבניין שבו היא גרה והביט בו כמוצא אבדה גדולה. מול דלת הדירה שלה, ראשו קרוב לשלט שעליו היה כתוב שמה, רגע לפני שדפק על הדלת, נזכר בפתק הראשון שהשאירה לו, לפני כמה חודשים, שהיו כתובים בו שמה ומספר הטלפון שלה. כל כך הרבה קרה מאז. העולם שלו התהפך ממש. ובכל זאת לא היסס לדפוק.

לקח לה פחות מעשר שניות לפתוח את הדלת – הוא ספר, והיא כבר הייתה לבושה בבגדים נוחים. המבט שלה היה מזמין והיא רפרפה לו נשיקה על הלחי. הוא נכנס והיא נעלה את הדלת מאחוריו כמו ילדה שציפור נכנסה לחדרה דרך החלון ועכשיו היא מונעת בעדה מלצאת, אבל לא יודעת כמה אלים ועצוב זה יהיה כשהציפור תעשה כל מה שביכולתה כדי להשתחרר. הוא הושיט לה את שקית הקניות והיא הסתכלה בתוכה וחייכה. אחר כך הרימה את ראשה ואמרה שכדאי שקודם כול יפרקו את המתח המיני הזה, כי אחר כך הכול יהיה נינוח יותר ומשוחרר. קולו רעד בהפתעה כשאמר לה שישמח, אבל היא צריכה לעזור לו בזה, כי אחרי שנים רבות כל כך אין לו מושג מאיפה להתחיל. היא צחקה ואמרה, ההתחלה באמת מביכה, אבל אחר כך זה זורם. ככל שהיא נראתה קלילה, הוא הרגיש כמתאבק שאפסו לו כוחותיו.

הם הכינו לעצמם קודם קפה – היא הפוך גדול עם שלוש סוכר והוא שחור חלש בלי סוכר בכלל – וישבו על הספה בסלון, כתף אל כתף, כמו בני נוער במסיבה אצל ההוא שהוריו נסעו לחו"ל. הוא שאל את עצמו על האחר כך, אם זה באמת יהיה נינוח ומשוחרר, אם יגלו התחלות נקיות, או שיגלו שאותו מתח מיני הוא כל מה שהיה ביניהם. האם תישאר התרגשות? האם ימצאו עוד עניין זה בזה? הוא חשש. היא ראתה שהוא חושב יותר מדי והראתה לו מאיפה להתחיל. זה באמת היה מביך בהתחלה, אבל אחר כך זרם. ברגע הראשון הוא גם נזכר בחלום שחלם אמש, אבל אחר כך כבר לא חשב על זה בכלל. כך זה היה.

*

או שזה קרה כך: הם ישבו בבית קפה על החוף בבוקרו של יום חופש שלקחו לעצמם. הם קבעו בהרצליה, שם חשבו שירגישו חופשיים יותר, אנונימיים יותר, פגיעים יותר. תיירים בעיר חוף זרה. הם שתו קפה, היא הפוך גדול עם שלוש סוכר והוא שחור בלי סוכר בכלל. משהו בתוכו רעד והוא לא ידע אם זה בגלל הגלים הנשברים שראה מולו, בים, או בגללה. כל רבע שעה הוא היה צריך לשירותים, והמלצרית התבוננה בו במידת הרחמים. הוא התבונן בה בחזרה, עוברת בין השולחנות ואוספת הזמנות. המטפורה הייתה יפה בעיניו – לאסוף את ההזמנות, כמו רועה כבשים שצאן מרעיתו התפזר על הגבעות. גם היא הייתה יפה בעיניו, וצעירה, והוא רצה שתביט בו אחרת. הוא רצה שיקנאו בו, לא שירחמו עליו. הוא רצה סוף־סוף להרגיש מצליחן. הוא שאל את עצמו אם היא שמה לב שהוא מסתכל על המלצרית. ואם כן, מה היא חושבת על זה. החיים שלו נהפכו למתסכלים כל כך והם טוענים אותו ומכריחים אותו להסתכל על כל אחת. שום דבר לא מכריח אותך, הוא אמר לעצמו, תתבגר.

אם עד היום לא בגדת, אתה כנראה לא באמת רוצה לבגוד, היא אמרה לו. הוא משך בכתפיו ועצר את עצמו מלומר שהוא בהחלט רוצה. אני לא יודע, אמר, יש לנו כבר בגידה, היא רק לא ממומשת. אבל היא ממשית, היא לא הישירה בו מבט, אתה מאלה שמפחדים שהאישה והילדים לא יסתדרו בלעדיהם. הם יסתדרו מעולה בלעדיי, הוא אמר, זה מה שבאמת מפחיד. למעשה, הוא אמר, אם עד היום לא בגדתי, זה רק בגללך. היה נדמה לו שזיק ריצד בעיניה, אבל אולי לא. הוא אמר, אני מאחל לעצמי שעוד תהיה לי הזדמנות בחיים האלה להתרגש מגוף של אישה. שתהיה לי הזדמנות לעשות משהו עם כל התשוקה הזאת. לאהוב ולהיות נאהב. זה כל כך לא טבעי לוותר על כזה דבר. ומה אתה מאחל לה? היא שאלה. דברים אחרים, הוא צחק אבל משהו בו התכווץ ודקר. אחר כך הרצין ושאל, את באמת רוצה לדבר עליה עכשיו? והיא שוב משכה את המבט. המלצרית הצעירה התרחקה בהפגנתיות, ובהליכתה היה ספק קנאה ספק סלידה.

באופן תאורטי, הוא שאל, היית נענית לי או מסרבת? היא רק חייכה ועכשיו הרעד הזה השתלט גם על ידיו, וברגליים חולשה. ובאופן מעשי? הוא המשיך ושאל. הפסיביות הזאת כל כך נוחה לך, היא נאנחה. אני לא משהו שתקבל במתנה. אם אתה רוצה משהו, תיקח אותו בעצמך, היא אמרה. והוא רכן לעברה ולקח.

קצת מזה קרה באותו החוף, הם ירדו לכיוון המים, וההמשך בבית המלון שהיה הקרוב ביותר לשם. הוא שילם על לילה שלם, אבל בשלוש וחצי הם כבר היו צריכים לצאת לאסוף את הילדים. הוא את שלו והיא את שלה. היא הורידה אותו בתחנת הרכבת וכל אחד חזר לענייניו. כך זה היה.

*

באותו לילה, כשכולם כבר נרדמו, הוא התיישב במרפסת. הוא נזכר בהצלבת המבט שלהם. היא קרתה במקרה, אבל כשכבר קרתה, אף אחד משניהם לא רצה לנתק אותה. הם הישירו עיניים זה בזה והיה מסר שעבר, אינטימיות שנרקמה. הוא חשב גם על אפשרות רביעית, אבל החליט להסתפק בשלוש לעת עתה.

.

עומר ברקמן, יליד 1974, מתגורר בהוד השרון. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016). סיפורים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 28 ו־91 של המוסך.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

התגלות

נעמה צפרוני

.

את יושבת במשרד וקוראת כשהדלת נפתחת ושלי נכנסת פנימה. את שוקלת אם להביט בה רק לרגע ולחזור לספר שבכתובים שעליו התבקשת להעיר הערות. אם היא תראה שמבטך חזר למחשב היא תשלח לעברך מספר משפטים ותוך זמן קצר תצא. את אינך עושה זאת; לא משום שיש לך מוסר עבודה גבוה אלא מסיבה אחרת שעליה את חוזרת בתקיפות בשיחות צוות הקהילה התומכת בפגועי נפש. את נאבקת עם העליצות של חלק מחברי הצוות שמעדיפים לגרש את דיירי הדירות לביתם כדי שישתרר שקט או כדי שבמשרד לא יהיה יותר מדי לכלוך או כדי שלא יהיו יותר מדי סכסוכים בין הדיירים. את מפגינה זלזול בסדר ובניקיון ובשלום משום שאת חושבת שאי אפשר שישהו בדירות מגוריהם שעות ארוכות ובמיוחד בימי שישי וימי שבת. ואפילו אם הדיירים שלנו גרים עם שותפים, כדאי שיצאו פעם פעמיים ביום להליכה קצרה, וכדאי שבסופה של ההליכה יהיה יעד, כלומר מדריכה שיושבת מאחורי דלת שאפשר לפתוח, ומציעה לך לשבת. את זוכרת שבתות ארוכות, בעיקר בקיץ, שבהן חיפשת את מי לבקר לאחר שצעדת בעליות ובירידות בעיר מנומנמת. מסיבה זו את מוכנה לוותר עכשיו על הריצה בהרים בעקבות הגיבורה שמושכת אותך אחריה.

שלי חצתה את פתח הדלת, הציצה בך והורידה את התרמיל מהגב. את מוציאה את פניך מהמסך והיא שואלת אם מותר לה להכין קפה. את חוזרת להביט בכמה סימונים אדומים בגוף הטקסט וכשהיא מגיעה עם הספל ומניחה אותו על השולחן הנמוך את דוחפת ברגלייך את הכיסא המשרדי לאחור ומסובבת אותו לכיוונה.

שלי אומרת שהיא בחרדה גדולה, "בגלל הקורונה, את יודעת." אחרי כמה דקות היא מוסיפה שאמא שלה לא מדברת איתה כבר ארבעה ימים, וזה גורם לה לחרדה גדולה. את שואלת למה אמא שלה לא מדברת איתה והיא עונה שזה "בגלל שאמרתי משהו שלא הייתי צריכה להגיד." היא חוזרת על כך פעמיים ולא מפרטת, אבל חוזרת ואומרת שהיא בחרדה גדולה, ומחכה שאמא שלה תסכים לדבר איתה, ומסכמת: "בטוח שתסכים, כי היא אוהבת אותי."  אחר כך היא מספרת לך מה בישלה עם המדריך. אחר כך היא מספרת לך שלא הייתה הרבה זמן בחדר כושר משום שהוא נסגר עם פריצת הקורונה. אחר כך היא מבקשת להכין עוד ספל קפה ואת משבחת אותה על שהיא הולכת הרבה ברגל, במיוחד עתה, כשמקום העבודה נסגר זמנית וכשהיא לא שוחה בבריכה. אחר כך היא יוצאת ואומרת שתלך הביתה. היא חוזרת אחרי שעתיים ואומרת שיש לה חרדה גדולה ושואלת אם היא יכולה להכין לעצמה קפה. אחר כך היא יוצאת. כשחזרה שוב אמרה שניסתה לטלפן לאחיה. את שואלת אותה אם גם קודם כשיצאה ניסתה לטלפן והיא עונה שכן. את שואלת אותה כמה פעמים ביום היא מטלפנת לאחיה והיא עונה: ארבע או חמש פעמים ביום. על פניה את רואה שכבר אמרו לה שאין זה מומלץ. את מבינה שאחיה אינו עונה. את שמה לב לעובדה שרק בגלל אורך המשמרת במשרד הריק בשל סידורי הקורונה את מתוודעת לאורח חייה של שלי. למעשה ידעת עליה מעט מאוד, למרות שבערך פעמיים בחודש את מגיעה לדירה שבה היא גרה עם שתי שותפות, לפעמים את עוזרת לה לסדר את הארון, לפעמים לנקות את המקרר, בשעה שהיא חוזרת באוזנייך על מה שהכינה לאכול, ועל שהלכה למכון כושר, שהלכה לקניון עם נטלי, ששתתה קפה הפוך עם קצפת, שבעוד שבוע תיסע להורים.

דיירים נכנסים ויוצאים, לפעמים יושבים שניים או שלושה, השיחה ביניהם בדרך כלל קצרה ודועכת מהר. על פי רוב, השניים שיושבים זה ליד זה פונים בתורם אלייך. כשהמשרד התרוקן סובבת את הכיסא המשרדי וחזרת למסך. הגיבורה שלך עזבה את עומק ההרים והגיעה לכביש עין גדי–יריחו. את מכירה את הכביש הזה ומביטה למטה אל הים הכחול באור העז של הצהריים. את עומדת סמוך לגיבורה הנחושה בתחנת האוטובוס ומחכה. את מכירה היטב את הכביש על עליותיו המתונות וירידותיו המתונות, ים מצד ימין, צוקים אדמדמים משמאל.

איתי מופיע. בעודך ניגשת לארון התרופות ותרה אחר הקלמר שעליו רשום שמו הוא הולך למטבח, נעמד מול הכיור, מרכין ומעלה את ראשו וממלא מים בבקבוק פלסטיק קטן. כשאת מוכנה ובידך הפס הוא מתקרב ופושט מולך את כף ידו הגדולה, לא לפני שהתנדנד מול הכיור והרים את ראשו לתקרה ושוב הוריד ושוב שתה מים. את שמה את התרופות בכפו, הוא סוקר את התרופות השונות, שבעה כדורים, מניח אותם על השיש ובולע אותם אחד־אחד. אחרי שאת נותנת לו את קופסת הסיגריות שהוא מקבל בבקרים, הוא מבקש שתחליפי אותן בקופסה של סיגריות ערביות. בהזדמנויות אחרות עשית את מה שביקש, אבל הבוקר את שואלת אותו לפי מה הוא מחליט מתי לקחת את אלו ולא את האחרות. "בגלל הרוחניות," הוא משיב. את שואלת מה הקשר בין הסיגריות והרוחניות והוא מסביר שהוא מגן גם על העורבים באמצעות הסיגריות כי החייזר הוא יותר חזק מהעורבים ויותר חזק אפילו מאלוהים. את מתאמצת לתפוס מה אמר על הקשר בינו לבין החייזר, הסיגריות והעורבים ולכן את מתכופפת אל המגירה ולוקחת משם פתקאות קטנות וכותבת עליהן את מה שהוא אומר: "להגן על העורבים מפני החייזר". "הסיגריות לא מאפשרות לחייזר לחדור אל הקליפה". את כותבת: "פריצה שגורמת סבל רב". כשהוא עומד לצאת את לא יכולה להתאפק ואומרת: "אולי תתקלח, זה יקל על הסבל."

למחרת בבוקר את מוציאה את הפתקים מיד כשאיתי נכנס. את מנסה לברר מי הרעים ומי הטובים. את כותבת על פתק צהוב שהעורבים – אלו שהוא קורא להם לעיתים קרובות נאצים – סובלים לא פחות ממנו ממלאך המוות. וכך גם החייזרים. את משתדלת לעקוב. העיניים שלך מצטמצמות כשהוא אומר שאכל שוקולד וכתוצאה מכך החייזר חייך, ואת מזדרזת לסכם בינך לבין עצמך: הפעולות הרוחניות שהוא מבצע מכוונות להגן על העורבים ועל החייזרים. על מלאך המוות הוא מציג התלבטות מרה: "האם יש לו רגש או אין לו רגש והוא כולו שכל?" את רושמת מפיו על פתק ירוק: "מלאך המוות שונא אותי אבל גם אוהב אותי", ועל פתק נוסף: "מלאך המוות לא מאמין שאני רגיש".

זה לא שלא שמעת את זה עשרות פעמים. ולא רק את, כמובן. אבל עכשיו את יושבת על הכיסא המשרדי וכותבת את מה שהוא אומר על פתקים קטנים. את כותבת: "שמלאך המוות יבין סוף־סוף מיהו איתי", ושמה נקודה בסוף המשפט. אחר כך את מרימה את עינייך אל איתי ובוררת את המילים: "הוא לא יבין לעולם." הימרת; את מחכה.

הוא מסכים: "הוא לא יכול להבין, אין לו רגשות."

את אומרת: "אז הוא מחזיק אותך על חוט."

אחרי המשפט הזה הוא אומר: "את מתחילה לתפוס את התמונה הכללית."

כמו עלתה רוח רפאים ממרצפות דירת השיכון הישנה. אמרת לעצמך, זו רוח רפאים. אחר כך שינית את דעתך. זו לא רוח רפאים, מדובר במוֹלֶך. ולמרגלותיו, בערימת האפר ימצאו הארכאולוגים עצמות של ילדים. איתי אינו מקדיש לך עוד תשומת לב. דק, פרוע ומוזנח ובה בעת גנדרני הוא מחזיק את בקבוק המים שמילא עד סופו, ואת מבקשת ממנו שלא יטפטף מים על הרצפה. הוא מאזן את הבקבוק, זורק את ראשו לאחור בתנועות רחבות ולוגם מים. הוא רוקד. אינך יודעת אם הוא רוקד מול דמות מעורפלת או ברורה, מול מספר דמויות או דמות ראשית שממלאת את החדר. הוא מופיע לפניה במחוות גופניות במאמציו לשכנע אותה בדבר־מה שקשור לאשמה כבדה.  הוא אומר לך: "עשיתי שגיאה חמורה בגלגול הקודם." את שואלת מה עשה והוא מסביר לך, אבל המובן מפורר מדי באוזנייך ואת לא יכולה לכתוב את זה על הפתק. בפעם הבאה, את מתכננת, תכתבי את המילים כמו בהכתבה. איתי הולך לכיור ומשתחווה לפניו.

בשבוע שלאחריו את שוב עושה אותן משמרות. את מתגייסת כי צריך כוח אדם נוסף כדי לפצל את העבודה כך שאם מישהו מהמדריכים יחלה, לא כולנו ניכנס לבידוד. בבוקר יום שישי שלי מספרת לך ברווחה שאמא שלה כבר מדברת איתה. היא חוזרת ואומרת שאמא שלה לא דיברה איתה במשך שבוע משום שהיא אמרה משהו שהיא לא הייתה צריכה להגיד ומוסיפה: "זה היה דבר טוב." "דבר טוב?" את משתוממת; שלי עליזה. היא שואלת: "את רוצה שאגיד לך?" את אומרת שכן ומחייכת והיא מספרת שנולדה לה אחיינית ואמא שלה כעסה שהיא בישרה על כך לדודה שלה, בשעה "שהיא רצתה לספר להם את זה." את מביטה בה. את לא אומרת שום דבר. את אפילו רועדת קצת. היא שואלת אם תוכל להכין לעצמה קפה. עם שתי כפיות סוכר. אמא שלה אומרת לה שכדאי לה להיזהר מסוכר כי היא סוכרתית, וגם אבא שלה סוכרתי ועליה להיזהר. נכנס יהודה. היא אומרת שאמא שלה חלשה מאוד, "את יודעת, מאז שסבתא שלי מתה, אבל אמא שלי אמרה שכשתסתיים הקורונה אוכל לבוא הביתה לשבת". ולכיוון של יהודה היא אומרת: "אמא שלי טובה, דיברתי איתה בטלפון והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי." גם יהודה רוצה לדבר. שלי אומרת שהיא תלך הביתה קצת לנוח.

בשבת בבוקר את מקדימה ולוקחת את הכלב של ההוסטל לטיול. את רואה את שלי עם התרמיל ברחוב הריק ושואלת אותה אם היא רוצה להצטרף. על הספסל בפארק היא מספרת לך שהיה לה רע בבית ספר ואפילו היה עליה חרם. היא סיפרה על כך לדודה שלה ודודה שלה התייצבה בבית הספר ועשתה סקנדל. דודה שלה יודעת לעשות דברים כאלו. אחר כך היא רוצה שנקום. הכלב שאת רצועתו התרת בכניסה אל הגן הציבורי מביט בך ומתרחק. שלי אומרת לך שתבוא איתך למשרד. על המדרגות מחכים כבר שני דיירים נוספים שבאו לקחת תרופות. אחרי שהם יוצאים היא אומרת: בשבת היא אינה מטלפנת. היא שומרת שבת. גם אחיה שומר שבת. את יודעת, אמא שלה אינה שומרת שבת.

שלי הולכת וחוזרת. היא מניחה את התרמיל ליד הכיסא ומתיישבת. לשאלות שאת שואלת אותה, על מה שעושות השותפות שלה לדירה הבוקר, היא עונה בקיצור ובחוסר עניין, וכשאת מזכירה כמה בנות מזל הן היא אומרת, "כן, אנחנו מסתדרות. לא תמיד, באופן כללי מסתדרות, כן." סובבת את הכיסא המשרדי לכיוון פניה והיא אומרת שבגיל ההתבגרות היא רבה הרבה עם אמא שלה "בגלל ההורמונים, את יודעת." היא מכינה קפה ואת מביטה בצג המחשב ומסובבת שוב את הכיסא המשרדי כשהיא אומרת: "וגם אח שלי פעם זרק את המשקפיים של אמא שלי דרך החלון כי לא יכול היה לסבול מה שהיא עושה לי. הייתה לו תקופה קשה של דיכאון והוא כמוני, לא אכל ושטף ידיים אלף פעמים ביום." אחרי שאמרה: "כשאמא שלי גילתה שאני מעשנת סיגריות היא זרקה אותי מהבית ורק בזכות ההשתדלות של אבא שלי היא החזירה אותי," קמת והבאת ביסקוויטים ממגירת המטבח ואמרת: "ביסקוויטים מצופים שוקולד מריר זה נהדר עם קפה." למראית עין אתן במשרד והיא שותה קפה וגם את אוכלת ביסקוויטים מצופים שוקולד מריר. זה רק למראית עין כל העניין עם הביסקוויטים; בדרך כלל שלי אומרת: "הייתי בבריכה, שחיתי שבע ברכות," ואת עונה: "שחייה מאוד בריאה לגב", ומוסיפה: "ביסקוויטים מצופים שוקולד זה נהדר עם קפה."

אבל הבוקר הופיעה דמותה של אמא של שלי, התייצבה על רצפת המשרד וחצצה ביניכן, אמא שלה שזורקת אותה שעה־שעה שנה־שנה. ראית את זה. כך שאם מישהו ידבר אלייך עתה באורח נשגב על הקשרים בין אני ואתה או על החירות הספונטנית של האני שאינה דואגת להצדקתה כאפשרות החקוקה במהותו של ההיות נפרד, תעשי ממנו גל של עצמות; ואם מישהו יגיד באוזנייך  "חמלה", תירקי בפניו.

את שואלת את עצמך מהו הדבר ששנוא עלייך בפסקאות שמנסחות את האחריות שנפרשת בין פני האני ובין פני האתה והרי טוב הדבר שיש מישהו במשרד כששלי דופקת על הדלת, וכשאת מסיטה את פניך מהמחשב ופונה אליה היא שואלת אם היא יכולה להכין לעצמה קפה. את אומרת: כן. בוודאי. כשהיא אמרה "אמא שלי אוהבת אותי" רעדת והסתובבת על הכיסא המשרדי והבטת בחלון.

את אומרת לעצמך שמוטב שלא תספרי לאיש את הדבר הנורא שראית במשרד באותו בוקר; מוטב שתשמרי זאת לעצמך, שהרי אם תספרי מיד ישמיעו באוזנייך – בתרועת ניצחון שמסתתרת מאחורי נימה מדודה של שכל ישר – את הצירוף: "אבל מצד שני". "אבל מצד שני את צריכה להבין את האם, שאינה יכולה לעמוד בסבלה של הבת," או "מצד שני דווקא מעניין שאחיה התחתן." איזה צד? איזה שני? מדובר באיזון נבוב שמבקש לסלק מטווח העין את הגרעין הבוער שהראה את עצמו לרגע. את אומרת לעצמך שמוטב שלא תספרי את הדבר שראית, שהרי יש לך ניסיון מר; שוב ושוב השיבו לך: "אבל –".  מה חבל שעד עתה לא יכולת לדבוק במה שידעת כל עוד לא מצאת לכך הכרה בעיניו של השני; עתה אין צורך בכך; את יושבת על הכיסא והרוחות יוצאות מעצמן. כל מה שעלייך לעשות הוא לשבת חרישית ולא להוציא הגה.

.

נעמה צפרוני, מתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש, בעברה עורכת המשנה של כתב העת "ארץ אחרת". מאמרים פרי עטה על ספרות, פסיכואנליזה, יהדות וטאי צ'י צ'ואן התפרסמו בכתבי העת ארץ אחרת, הו! ופסיכולוגיה עברית. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה. 

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן