.
התגלות
נעמה צפרוני
.
את יושבת במשרד וקוראת כשהדלת נפתחת ושלי נכנסת פנימה. את שוקלת אם להביט בה רק לרגע ולחזור לספר שבכתובים שעליו התבקשת להעיר הערות. אם היא תראה שמבטך חזר למחשב היא תשלח לעברך מספר משפטים ותוך זמן קצר תצא. את אינך עושה זאת; לא משום שיש לך מוסר עבודה גבוה אלא מסיבה אחרת שעליה את חוזרת בתקיפות בשיחות צוות הקהילה התומכת בפגועי נפש. את נאבקת עם העליצות של חלק מחברי הצוות שמעדיפים לגרש את דיירי הדירות לביתם כדי שישתרר שקט או כדי שבמשרד לא יהיה יותר מדי לכלוך או כדי שלא יהיו יותר מדי סכסוכים בין הדיירים. את מפגינה זלזול בסדר ובניקיון ובשלום משום שאת חושבת שאי אפשר שישהו בדירות מגוריהם שעות ארוכות ובמיוחד בימי שישי וימי שבת. ואפילו אם הדיירים שלנו גרים עם שותפים, כדאי שיצאו פעם פעמיים ביום להליכה קצרה, וכדאי שבסופה של ההליכה יהיה יעד, כלומר מדריכה שיושבת מאחורי דלת שאפשר לפתוח, ומציעה לך לשבת. את זוכרת שבתות ארוכות, בעיקר בקיץ, שבהן חיפשת את מי לבקר לאחר שצעדת בעליות ובירידות בעיר מנומנמת. מסיבה זו את מוכנה לוותר עכשיו על הריצה בהרים בעקבות הגיבורה שמושכת אותך אחריה.
שלי חצתה את פתח הדלת, הציצה בך והורידה את התרמיל מהגב. את מוציאה את פניך מהמסך והיא שואלת אם מותר לה להכין קפה. את חוזרת להביט בכמה סימונים אדומים בגוף הטקסט וכשהיא מגיעה עם הספל ומניחה אותו על השולחן הנמוך את דוחפת ברגלייך את הכיסא המשרדי לאחור ומסובבת אותו לכיוונה.
שלי אומרת שהיא בחרדה גדולה, "בגלל הקורונה, את יודעת." אחרי כמה דקות היא מוסיפה שאמא שלה לא מדברת איתה כבר ארבעה ימים, וזה גורם לה לחרדה גדולה. את שואלת למה אמא שלה לא מדברת איתה והיא עונה שזה "בגלל שאמרתי משהו שלא הייתי צריכה להגיד." היא חוזרת על כך פעמיים ולא מפרטת, אבל חוזרת ואומרת שהיא בחרדה גדולה, ומחכה שאמא שלה תסכים לדבר איתה, ומסכמת: "בטוח שתסכים, כי היא אוהבת אותי." אחר כך היא מספרת לך מה בישלה עם המדריך. אחר כך היא מספרת לך שלא הייתה הרבה זמן בחדר כושר משום שהוא נסגר עם פריצת הקורונה. אחר כך היא מבקשת להכין עוד ספל קפה ואת משבחת אותה על שהיא הולכת הרבה ברגל, במיוחד עתה, כשמקום העבודה נסגר זמנית וכשהיא לא שוחה בבריכה. אחר כך היא יוצאת ואומרת שתלך הביתה. היא חוזרת אחרי שעתיים ואומרת שיש לה חרדה גדולה ושואלת אם היא יכולה להכין לעצמה קפה. אחר כך היא יוצאת. כשחזרה שוב אמרה שניסתה לטלפן לאחיה. את שואלת אותה אם גם קודם כשיצאה ניסתה לטלפן והיא עונה שכן. את שואלת אותה כמה פעמים ביום היא מטלפנת לאחיה והיא עונה: ארבע או חמש פעמים ביום. על פניה את רואה שכבר אמרו לה שאין זה מומלץ. את מבינה שאחיה אינו עונה. את שמה לב לעובדה שרק בגלל אורך המשמרת במשרד הריק בשל סידורי הקורונה את מתוודעת לאורח חייה של שלי. למעשה ידעת עליה מעט מאוד, למרות שבערך פעמיים בחודש את מגיעה לדירה שבה היא גרה עם שתי שותפות, לפעמים את עוזרת לה לסדר את הארון, לפעמים לנקות את המקרר, בשעה שהיא חוזרת באוזנייך על מה שהכינה לאכול, ועל שהלכה למכון כושר, שהלכה לקניון עם נטלי, ששתתה קפה הפוך עם קצפת, שבעוד שבוע תיסע להורים.
דיירים נכנסים ויוצאים, לפעמים יושבים שניים או שלושה, השיחה ביניהם בדרך כלל קצרה ודועכת מהר. על פי רוב, השניים שיושבים זה ליד זה פונים בתורם אלייך. כשהמשרד התרוקן סובבת את הכיסא המשרדי וחזרת למסך. הגיבורה שלך עזבה את עומק ההרים והגיעה לכביש עין גדי–יריחו. את מכירה את הכביש הזה ומביטה למטה אל הים הכחול באור העז של הצהריים. את עומדת סמוך לגיבורה הנחושה בתחנת האוטובוס ומחכה. את מכירה היטב את הכביש על עליותיו המתונות וירידותיו המתונות, ים מצד ימין, צוקים אדמדמים משמאל.
איתי מופיע. בעודך ניגשת לארון התרופות ותרה אחר הקלמר שעליו רשום שמו הוא הולך למטבח, נעמד מול הכיור, מרכין ומעלה את ראשו וממלא מים בבקבוק פלסטיק קטן. כשאת מוכנה ובידך הפס הוא מתקרב ופושט מולך את כף ידו הגדולה, לא לפני שהתנדנד מול הכיור והרים את ראשו לתקרה ושוב הוריד ושוב שתה מים. את שמה את התרופות בכפו, הוא סוקר את התרופות השונות, שבעה כדורים, מניח אותם על השיש ובולע אותם אחד־אחד. אחרי שאת נותנת לו את קופסת הסיגריות שהוא מקבל בבקרים, הוא מבקש שתחליפי אותן בקופסה של סיגריות ערביות. בהזדמנויות אחרות עשית את מה שביקש, אבל הבוקר את שואלת אותו לפי מה הוא מחליט מתי לקחת את אלו ולא את האחרות. "בגלל הרוחניות," הוא משיב. את שואלת מה הקשר בין הסיגריות והרוחניות והוא מסביר שהוא מגן גם על העורבים באמצעות הסיגריות כי החייזר הוא יותר חזק מהעורבים ויותר חזק אפילו מאלוהים. את מתאמצת לתפוס מה אמר על הקשר בינו לבין החייזר, הסיגריות והעורבים ולכן את מתכופפת אל המגירה ולוקחת משם פתקאות קטנות וכותבת עליהן את מה שהוא אומר: "להגן על העורבים מפני החייזר". "הסיגריות לא מאפשרות לחייזר לחדור אל הקליפה". את כותבת: "פריצה שגורמת סבל רב". כשהוא עומד לצאת את לא יכולה להתאפק ואומרת: "אולי תתקלח, זה יקל על הסבל."
למחרת בבוקר את מוציאה את הפתקים מיד כשאיתי נכנס. את מנסה לברר מי הרעים ומי הטובים. את כותבת על פתק צהוב שהעורבים – אלו שהוא קורא להם לעיתים קרובות נאצים – סובלים לא פחות ממנו ממלאך המוות. וכך גם החייזרים. את משתדלת לעקוב. העיניים שלך מצטמצמות כשהוא אומר שאכל שוקולד וכתוצאה מכך החייזר חייך, ואת מזדרזת לסכם בינך לבין עצמך: הפעולות הרוחניות שהוא מבצע מכוונות להגן על העורבים ועל החייזרים. על מלאך המוות הוא מציג התלבטות מרה: "האם יש לו רגש או אין לו רגש והוא כולו שכל?" את רושמת מפיו על פתק ירוק: "מלאך המוות שונא אותי אבל גם אוהב אותי", ועל פתק נוסף: "מלאך המוות לא מאמין שאני רגיש".
זה לא שלא שמעת את זה עשרות פעמים. ולא רק את, כמובן. אבל עכשיו את יושבת על הכיסא המשרדי וכותבת את מה שהוא אומר על פתקים קטנים. את כותבת: "שמלאך המוות יבין סוף־סוף מיהו איתי", ושמה נקודה בסוף המשפט. אחר כך את מרימה את עינייך אל איתי ובוררת את המילים: "הוא לא יבין לעולם." הימרת; את מחכה.
הוא מסכים: "הוא לא יכול להבין, אין לו רגשות."
את אומרת: "אז הוא מחזיק אותך על חוט."
אחרי המשפט הזה הוא אומר: "את מתחילה לתפוס את התמונה הכללית."
כמו עלתה רוח רפאים ממרצפות דירת השיכון הישנה. אמרת לעצמך, זו רוח רפאים. אחר כך שינית את דעתך. זו לא רוח רפאים, מדובר במוֹלֶך. ולמרגלותיו, בערימת האפר ימצאו הארכאולוגים עצמות של ילדים. איתי אינו מקדיש לך עוד תשומת לב. דק, פרוע ומוזנח ובה בעת גנדרני הוא מחזיק את בקבוק המים שמילא עד סופו, ואת מבקשת ממנו שלא יטפטף מים על הרצפה. הוא מאזן את הבקבוק, זורק את ראשו לאחור בתנועות רחבות ולוגם מים. הוא רוקד. אינך יודעת אם הוא רוקד מול דמות מעורפלת או ברורה, מול מספר דמויות או דמות ראשית שממלאת את החדר. הוא מופיע לפניה במחוות גופניות במאמציו לשכנע אותה בדבר־מה שקשור לאשמה כבדה. הוא אומר לך: "עשיתי שגיאה חמורה בגלגול הקודם." את שואלת מה עשה והוא מסביר לך, אבל המובן מפורר מדי באוזנייך ואת לא יכולה לכתוב את זה על הפתק. בפעם הבאה, את מתכננת, תכתבי את המילים כמו בהכתבה. איתי הולך לכיור ומשתחווה לפניו.
בשבוע שלאחריו את שוב עושה אותן משמרות. את מתגייסת כי צריך כוח אדם נוסף כדי לפצל את העבודה כך שאם מישהו מהמדריכים יחלה, לא כולנו ניכנס לבידוד. בבוקר יום שישי שלי מספרת לך ברווחה שאמא שלה כבר מדברת איתה. היא חוזרת ואומרת שאמא שלה לא דיברה איתה במשך שבוע משום שהיא אמרה משהו שהיא לא הייתה צריכה להגיד ומוסיפה: "זה היה דבר טוב." "דבר טוב?" את משתוממת; שלי עליזה. היא שואלת: "את רוצה שאגיד לך?" את אומרת שכן ומחייכת והיא מספרת שנולדה לה אחיינית ואמא שלה כעסה שהיא בישרה על כך לדודה שלה, בשעה "שהיא רצתה לספר להם את זה." את מביטה בה. את לא אומרת שום דבר. את אפילו רועדת קצת. היא שואלת אם תוכל להכין לעצמה קפה. עם שתי כפיות סוכר. אמא שלה אומרת לה שכדאי לה להיזהר מסוכר כי היא סוכרתית, וגם אבא שלה סוכרתי ועליה להיזהר. נכנס יהודה. היא אומרת שאמא שלה חלשה מאוד, "את יודעת, מאז שסבתא שלי מתה, אבל אמא שלי אמרה שכשתסתיים הקורונה אוכל לבוא הביתה לשבת". ולכיוון של יהודה היא אומרת: "אמא שלי טובה, דיברתי איתה בטלפון והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי." גם יהודה רוצה לדבר. שלי אומרת שהיא תלך הביתה קצת לנוח.
בשבת בבוקר את מקדימה ולוקחת את הכלב של ההוסטל לטיול. את רואה את שלי עם התרמיל ברחוב הריק ושואלת אותה אם היא רוצה להצטרף. על הספסל בפארק היא מספרת לך שהיה לה רע בבית ספר ואפילו היה עליה חרם. היא סיפרה על כך לדודה שלה ודודה שלה התייצבה בבית הספר ועשתה סקנדל. דודה שלה יודעת לעשות דברים כאלו. אחר כך היא רוצה שנקום. הכלב שאת רצועתו התרת בכניסה אל הגן הציבורי מביט בך ומתרחק. שלי אומרת לך שתבוא איתך למשרד. על המדרגות מחכים כבר שני דיירים נוספים שבאו לקחת תרופות. אחרי שהם יוצאים היא אומרת: בשבת היא אינה מטלפנת. היא שומרת שבת. גם אחיה שומר שבת. את יודעת, אמא שלה אינה שומרת שבת.
שלי הולכת וחוזרת. היא מניחה את התרמיל ליד הכיסא ומתיישבת. לשאלות שאת שואלת אותה, על מה שעושות השותפות שלה לדירה הבוקר, היא עונה בקיצור ובחוסר עניין, וכשאת מזכירה כמה בנות מזל הן היא אומרת, "כן, אנחנו מסתדרות. לא תמיד, באופן כללי מסתדרות, כן." סובבת את הכיסא המשרדי לכיוון פניה והיא אומרת שבגיל ההתבגרות היא רבה הרבה עם אמא שלה "בגלל ההורמונים, את יודעת." היא מכינה קפה ואת מביטה בצג המחשב ומסובבת שוב את הכיסא המשרדי כשהיא אומרת: "וגם אח שלי פעם זרק את המשקפיים של אמא שלי דרך החלון כי לא יכול היה לסבול מה שהיא עושה לי. הייתה לו תקופה קשה של דיכאון והוא כמוני, לא אכל ושטף ידיים אלף פעמים ביום." אחרי שאמרה: "כשאמא שלי גילתה שאני מעשנת סיגריות היא זרקה אותי מהבית ורק בזכות ההשתדלות של אבא שלי היא החזירה אותי," קמת והבאת ביסקוויטים ממגירת המטבח ואמרת: "ביסקוויטים מצופים שוקולד מריר זה נהדר עם קפה." למראית עין אתן במשרד והיא שותה קפה וגם את אוכלת ביסקוויטים מצופים שוקולד מריר. זה רק למראית עין כל העניין עם הביסקוויטים; בדרך כלל שלי אומרת: "הייתי בבריכה, שחיתי שבע ברכות," ואת עונה: "שחייה מאוד בריאה לגב", ומוסיפה: "ביסקוויטים מצופים שוקולד זה נהדר עם קפה."
אבל הבוקר הופיעה דמותה של אמא של שלי, התייצבה על רצפת המשרד וחצצה ביניכן, אמא שלה שזורקת אותה שעה־שעה שנה־שנה. ראית את זה. כך שאם מישהו ידבר אלייך עתה באורח נשגב על הקשרים בין אני ואתה או על החירות הספונטנית של האני שאינה דואגת להצדקתה כאפשרות החקוקה במהותו של ההיות נפרד, תעשי ממנו גל של עצמות; ואם מישהו יגיד באוזנייך "חמלה", תירקי בפניו.
את שואלת את עצמך מהו הדבר ששנוא עלייך בפסקאות שמנסחות את האחריות שנפרשת בין פני האני ובין פני האתה והרי טוב הדבר שיש מישהו במשרד כששלי דופקת על הדלת, וכשאת מסיטה את פניך מהמחשב ופונה אליה היא שואלת אם היא יכולה להכין לעצמה קפה. את אומרת: כן. בוודאי. כשהיא אמרה "אמא שלי אוהבת אותי" רעדת והסתובבת על הכיסא המשרדי והבטת בחלון.
את אומרת לעצמך שמוטב שלא תספרי לאיש את הדבר הנורא שראית במשרד באותו בוקר; מוטב שתשמרי זאת לעצמך, שהרי אם תספרי מיד ישמיעו באוזנייך – בתרועת ניצחון שמסתתרת מאחורי נימה מדודה של שכל ישר – את הצירוף: "אבל מצד שני". "אבל מצד שני את צריכה להבין את האם, שאינה יכולה לעמוד בסבלה של הבת," או "מצד שני דווקא מעניין שאחיה התחתן." איזה צד? איזה שני? מדובר באיזון נבוב שמבקש לסלק מטווח העין את הגרעין הבוער שהראה את עצמו לרגע. את אומרת לעצמך שמוטב שלא תספרי את הדבר שראית, שהרי יש לך ניסיון מר; שוב ושוב השיבו לך: "אבל –". מה חבל שעד עתה לא יכולת לדבוק במה שידעת כל עוד לא מצאת לכך הכרה בעיניו של השני; עתה אין צורך בכך; את יושבת על הכיסא והרוחות יוצאות מעצמן. כל מה שעלייך לעשות הוא לשבת חרישית ולא להוציא הגה.
.
נעמה צפרוני, מתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש, בעברה עורכת המשנה של כתב העת "ארץ אחרת". מאמרים פרי עטה על ספרות, פסיכואנליזה, יהדות וטאי צ'י צ'ואן התפרסמו בכתבי העת ארץ אחרת, הו! ופסיכולוגיה עברית. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.
.
» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
