.

רונית המטריחנית

שירז אפיק

.

נדב הוא בעל למופת. אוהב ומתחשב. לכן הוא גם בישר לי את הבשורה ברגישות המרבית: הוא חיכה שאגמור את הקפה שלי ואקח את דוד לידיים, ורק אחרי ששאפתי לתוכי את הריח התינוקי שלו הוא אמר לי, "רונית ודורון נפרדו."

"לא נכון," אמרתי.

הוא הנהן. דוד נשא אליי עיניים גדולות ומשתוממות.

"שיט," אמרתי.

"שיט," הסכים נדב. הוא חשק שני טורי שיניים צחורות.

"היא כבר צלצלה אליך?"

נדב נעץ בי מבט שפירושו, מה את חושבת, ואמר, "היא כבר סימסה לי רשימה. היא בדרך לכאן."

"גם הבנות?"

"גם הבנות."

"למה?"

"היא כתבה שהיא לא רוצה להיות שם בזמן שדורון אורז."

"ואיפה הן ישנו?"

"אין הרבה ברירות. התאומות יהיו בחדר של דוד ורונית על הספה בסלון."

שתקנו. לא היה מה לומר עוד.

רונית הייתה אחותו הקטנה־ביולוגית אך גדולה־מהחיים של נדב. מיתמרת לגובה 1.80 כמעט, עם רעמת שיער שחורה וקול צרוד, היא הייתה אישה מאוד מאוד נוכחת. היו לה תאומות בנות שבע, אורלי וזהורית, שנהגו כתאומות סיאמיות, גוף אחד בן שמונה גפיים, ונעצו בדוד שלנו מבטים כאילו חוככות בדעתן איזה טעם יהיה לו. נדב ואני כינינו אותן עורלה וזיבורית.

"אתה חייב לשים לה גבול כשהיא תהיה פה, אחרת היא תבלע אותך," אמרתי. "זוכר כשהיא הקימה להקה ובמשך חודשים אתה רק סחבת ציוד וניהלת את הסושיאל? זוכר מה קרה כשהיא עבדה על התזה? זוכר כש–"

"אני זוכר הכול. אבל אני לא יכול לשמוע עוד פעם את הנאום על איך ההורים תמיד העדיפו אותי וכל הבולשיט הרגיל. לא מסוגל."

דוד פלט גרגור מתוק ואני הצמדתי אותו טיפה יותר חזק אליי.

"יש לנו עוד איזה שעתיים עד שהן יגיעו," אמר נדב בקול מלא עידוד מזויף.

"מה פתאום שעתיים. היא תמיד מקדימה."

"אולי הפעם לא."

הקדימו.

הצפירות הדהדו בכל הרחוב. דוד, שנרדם בינתיים, התעורר בבכי מבועת. נדב מיהר בגרביים לרחוב וחזר לדירה עם מזוודה בכל יד והבעת פנים שאומרת, תהרגי אותי, בבקשה. הוא שמט אותן על הרצפה וכשאמר, "אני יורד לעוד סיבוב," קולו היה כשל אדם זקן.

רונית עמדה בפתח הדירה, ילדה מכל צד. הן חסמו את כל האוויר.

"איזה סיוט למצוא אצלכם חניה," אמרה. "איפה השלט של המזגן?" ולפני שהספקתי לענות כבר חצתה את הסלון בשלושה צעדים מהירים והפעילה את המזגן על 16 מעלות. "ככה יותר טוב." היא קרסה לתוך הספה, הניחה את רגליה הנתונות במגפי ברך על שולחן הקפה שלנו והשתמשה בדוחות המס שלי כבמניפה. דוד התחיל לבכות ברגע שרונית התיישבה לידינו. "איזה גיל מבאס," היא אמרה בקמיטת אף. "אם זה היה תלוי בי, הייתי מקבלת אותם מגיל שלוש, כשהם כבר מוכנים."

עורלה וזיבורית עמדו כל העת בדלת ולטשו בדוד ובי מבטים. הן לא זזו גם כשנדב ניסה להיכנס עם ארבע שקיות ענק וכחכח כמה פעמים.

"זיבו… בנות, בואו פנימה," אמרתי. הן נכנסו בחוסר חשק ועמדו שלובות ידיים וצמודות זו לזו. המבטים שלהן לא נעמו לי. "רוצות לראות טלוויזיה?" שאלתי. דממה.

"אני תיכף מארגנת לנו קפה," אמרתי לרונית. "איך את בינתיים עם הפרידה?"

"בסדר גמור. די, אחת־עשרה שנים ביחד, הגיע לי עד לכאן," והיא הכניסה אצבע לגרון והשמיעה קולות הקאה לצורך המחשה.

שתקנו קצת.

"איך רגוע פה," היא אמרה.

"לא יודעת כמה רגוע. לא ישנתי כבר שבעה חודשים," אמרתי. עיניה של רונית נפערו עוד לפני שסיימתי את המשפט. היא לפתה את הזרוע הפנויה שלי. "אנחנו יוצאות הלילה!"

"אנחנו מה?"

"אנחנו יוצאות. את ואני. לסלמה 21. יש לי איזה קטע עם הברמן שם, הוא כבר ידאג לנו למשקאות."

"מתי הספקת?" שאלתי, אבל היא המשיכה, "נדב יישאר עם הילדים ואנחנו נצא לחגוג. מה, לא מגיע לנו?"

"לא יודעת. אני עייפה מתה."

היא עשתה פרצוף עצובי. "נו… אני מתגרשת. לא תשמחי אותי? חוץ מזה, מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאת לאנשהו?"

"טוב," אמרתי. "אני אבדוק עם נדב."

"אל תבדקי. תודיעי לו. מה את כזאת נחמדה? אח שלי לגמרי יכול להישאר עם שלושה ילדים לילה אחד. ואם היית שואלת את אמא שלנו, היא הייתה אומרת לך שהגולדן בוי שלה מסוגל גם להטיס מסוק תוך כדי ולארגן ארוחה של חמש מנות."

"לא הייתי במועדון שנים."

"אז את מבינה כמה את צריכה את זה?"

וכך מצאתי את עצמי עומדת באחת־עשרה בלילה מאחורי שתי בחורות שפנו לליבה הזעיר של סלקטורית משועממת. הן נראו הרבה יותר מעודכנות ממני, במכנסי ההיריון שלי ובחולצה השחורה היחידה שמצאתי שהייתה נקייה מפליטות, אבל רונית לחשה לי בקולה הרועם, "לפעמים הם סתם לא מכניסים לפה אנשים. בלי סיבה. אסא אמר לי," ולמראה מבטי הלא־מבין המשיכה, "נו, אסא, הבויפרנד שלי. תכף תכירי אותו."

אחת הבחורות שעמדה לפנינו סיננה קללה מסוג האסור־להשוות, לפני ששתיהן פינו את הדרך. אם היא הגיעה לאוזניה למודות הקללות של הסלקטורית – שריר לא זז בפניה. "אני חברה של אסא," אמרה רונית. הסלקטורית הציצה ברשימה שבידה ואז סימנה תנועה בלתי נראית לעבר הכניסה.

כבר הספקתי לשכוח את התחושה הזאת. הביטים שפועמים בגוף, של שירים שכבר לא הכרתי. הריח שאין כמוהו, של אלכוהול ועשן וצפיפות טובה, של הרבה אנשים שמתכנסים יחד סביב מכנה משותף. והמכנה המשותף הזה, כפי שגיליתי די מהר, היה קוק.

"עוד לא שתית כלום, מה את כבר רצה לשירותים?" נזפה בי רונית. "תזמיני לי משהו בינתיים," אמרתי והצטרפתי לתור הארוך שהשתרך מחוץ לתא. בחור שעמד לפניי חייך אליי. "פיפי?"

"עד כדי כך ברור?"

החיוך שלו התרחב. "היי, אל תדאגי. יש לנו פה מקום גם לסחים. בואי, תעמדי לפניי. ייקח לי קצת זמן."

השירותים היו מוארים בניאון חזק. הביטים חדרו גם דרך הדלת. במקום נייר טואלט מצאתי רק מדף קטן ששאריות אבקה לבנה נותרו עליו. מזל שהודות לדוד אני תמיד לוקחת איתי מגבונים. ומדקרת דאגה קטנה – מה איתו באמת?

הבחור מחוץ לדלת קרץ אליי כשיצאתי. "ידעתי," אמר.

רונית זינקה עליי ברגע שחזרתי. היא כבר הדיפה ריח קל של אלכוהול. "בואי כבר לבר," היא משכה אותי בזרוע. "תכירי את אסא." הסתכלתי מעבר לבר. בחור גבוה, ששרירי מכון הכושר שלו מכוסים קעקועים, ניער שם שייקר במרץ. "את מתכוונת לזה שעומד פה, הגבוה החתיך?" שאלתי, ביותר התפעלות ממה שהתכוונתי.

"לא, הקטן המכוער מאחוריו," היא אמרה. ובאמת, בתזמון מושלם הגיח מאחורי צלליתו המחוטבת של הברמן יצור קטן, ממושקף וקורן שנופף אלינו במרץ. הוא מיהר לעברנו, כשהוא מניח צ'ייסר מול כל אחת מאיתנו. "נעים מאוד, הדס," אמרתי.

"אסא," הוא סיים ללחוץ את ידי וסקר את רונית בהערצה. היא, מצידה, סקרה את רחבת הריקודים במבט דומה. "בואי לרקוד!" צעקה לי באוזן.

"אני נשארת על הבר."

"נו," משכה אותי בזרוע. "באת עד לכאן כדי לשבת?"

באתי עד לכאן כי נורא ביקשת, חשבתי, ובקול אמרתי, "לכי, תהני. אני כאן." אסא עקב אחריה מוקסם. סימסתי לנדב, "איך בינתיים בבית?" והוא ענה, "בסך הכול בסדר. עורלה וזיבורית עוד לא טרפו את דוד. איך עם אחותי?"

"כמו עם אחותך," כתבתי.

"תהיי חזקה." ליתר בטחון, הוא הוסיף לב ואימוג'י של שריר.

רונית פיזזה בינתיים על הרחבה, מניפה זרועות ארוכות באוויר כששני בחורים רוקדים קרוב מאוד אליה. תהיתי אם אפשר לנמנם בישיבה על הבר, לעצום את העיניים ולהתמקד במוזיקה בקטע מדיטטיבי, כשהיא הופיעה לצידי ולקחה את הטלפון שלי. "בואי נעלה סלפי," אמרה. "המצלמה שלי חרא. שדורון המניאק הזה יאכל קצת את הלב." היא התעסקה קצת עם המכשיר ואז פניה נפלו.

"תהיי חזקה?" הפנתה אליי את המסך.

"נו, אל תהיי כזאת," אמרתי. "סתם הומור של נדב."

"מצחיק."

"תשכחי מזה. בואי נצטלם. באת לכאן ליהנות, לא?"

"כבר לא בא לי." היא גללה עוד קצת. "עורלה וזיבורית?"

"תביאי לי את הטלפון," אמרתי.

"מי צוחק ככה על ילדות בנות שבע?" אמרה רונית. היה נדמה לי שהעיניים שלה נצצו. היא הורידה צ'ייסר נוסף שאסא הניח לידינו, מי יודע מתי, ונבלעה בקהל הרוקדים.

ישבתי שם. מישהו שספק אם מלאו לו עשרים ניסה לדבר איתי אבל אני הייתי מוטרדת מכך שרונית לא חזרה, וכעבור זמן קצר גיליתי שאני כבר לא עייפה. התחלתי לדאוג. אחרי בקשות מנומסות ודחיפות מנומסות קצת פחות, הצלחתי לפלס את דרכי לשירותים, שם מצאתי אותה מריצה שורות עם אחד הבחורים מהרחבה. "הדס!" הריעה כשראתה אותי, כאילו לא עזבה בעלבון לפני כמה דקות.

"זאת אשתו של אח שלי," הסבירה לבחור. "הוא בלתי נסבל, אבל היא דווקא בסדר. היא מתרגמת ספרים!" לא היה לי מושג שהיא יודעת מה אני עושה למחייתי. הבחור מצידו נראה מעוניין הרבה יותר בכרטיס האשראי שלו, ובקושי הרים אליי עיניים.

"בואי," אמרתי.

"לא רוצה," היא ענתה בטון מתיילד. זרם מרמור עבר בין שאר הממתינים בתור. "קדימה," הושטתי לה יד. היא פסעה אחריי, מתעלמת מהרטינות שהקיפו אותנו, לא לפני שהפריחה נשיקה לבחור בשירותים.

"אנחנו יוצאות החוצה," אמרתי.

"אבל כיף לי!"

הפעם היה תורי לאחוז בחוזקה בזרועה. "זזנו."

"לא אמרתי שלום לאסא."

"הוא יתגבר."

באוויר הנקי בסמטה שמחוץ למועדון היא הצליחה להקיא, להשתין בכריעה ולבכות, הכול בבת אחת. היא כבר לא נראתה גדולה מהחיים; למעשה, היא הלכה והתגמדה מולם.

"טישו," אמרה. הושטתי לה מגבון. היא קינחה את האף וגעתה בבכי. "זה לא רק הסמס המטומטם שלכם. אף אחד לא אוהב אותי."

"שטויות. הבנות משוגעות עלייך. וסליחה על איך שקראתי להן."

"זונה. וכן, הן אוהבות אותי. אבל זה רק כי אין להן ברירה."

"די, נו. את מתגרשת, שתית המון, אז את רואה הכול שלילי עכשיו. מחר בבוקר דברים ייראו לך אחרת."

היא משכה מגבון נוסף מהחבילה. "זה כן נכון."

"אוקיי. אז זה כן נכון. עכשיו בואי."

"לא," התעקשה, עדיין משתופפת בשמלה מופשלת. בחור במעיל עור הציץ לעברנו ועיווה את פניו בגועל, ובדיוק כשסימנתי לו להתחפף עצרה לידינו מונית. עזרתי לרונית להיכנס ולהתיישב לידי. השמלה שלה עדיין הייתה מופשלת מאחור. "תקשיבי לי. אני רוצה להגיד לך משהו. את זוכרת שההורים שלנו עברו לדיור מוגן, והיה צריך למיין את כל המיליון דברים שלהם?" זכרתי משהו.

היא הפנתה את מבטה אל הנהג, "היי, תנמיך קצת. אני לא שומעת את עצמי!"

"סליחה, היא קצת שתתה," אמרתי.

"שתלמד להתנהג," אמר הנהג, אבל הנמיך. רונית נופפה בידה כדי להחזיר את תשומת ליבי אליה. "אז היה לי מפתח לדירה שלהם," היא משכה באפה, "באתי איזה בוקר כשחשבתי שהם לא שם, כי לא היה לי כוח להיתקל בהם. אבל הם היו, וגם נדב. ישבו שלושתם בחדר השינה. הם לא שמעו שנכנסתי כי הם היו כל כך עסוקים בלצחוק. ואת יודעת משהו?" היא נעצה ציפורן בזרוע שלי. לא משכתי אותה ממנה. "הם צחקו ע־ל־י־י. איזה דפוק זה? כן, גם הבעל שלך. הוא כנראה עשה חיקוי ממש טוב שלי, כי הם שלושתם נקרעו מצחוק. עמדתי במסדרון והקשבתי כמו מטומטמת," היא פלטה צחקוק מריר, "ובסוף יצאתי משם על קצות האצבעות ונעלתי בשקט את הדלת אחריי. אחר כך אמא שלי התבאסה עליי שלא עזרתי להם מספיק עם המעבר."

"סיפרת לנדב שהיית שם?"

"בשביל מה?" היא עשתה תנועת ביטול בידה ונשכבה על המושב האחורי. הראש שלה נח בחיקי. "היי, לא לשכב פה," אמר הנהג, אבל רונית העמידה פני ישנה וזקרה אצבע משולשת מאחורי גבו. ליטפתי לה את השיער והיא המהמה משהו והשתתקה. הנשימות שלה חיממו לי את הרגל.

שילמתי לנהג כשהגענו ותמכתי ברונית בששת גרמי המדרגות שהובילו לדירה שלנו. "קחי, תתנקי קצת," הוצאתי את המגבונים, אבל היא התעלמה ממני, מנדב שצפה בטלוויזיה בסלון, ודשדשה לחדר השינה. היא השתרעה על המיטה הזוגית שלנו באיפור מרוח ולבוש מלא, מגפיים והכול, ונרדמה מיד. הצצתי לחדר הילדים. דוד ישן בידיים פרושות לצדדים. התאומות שכבו על מזרנים משני צדדיו כמו שני ענפי זית. זאת לא הייתה תמונה בלתי נעימה.

"איך היה?" שאל נדב, משועשע כשחזרתי לסלון.

"היה… מעניין."

הוא גיחך. "תמיד מעניין עם אחותי הקטנה," ואז חיבק אותי. "בואי, נישן על הספה. אני אקום לדוד אם הוא יתעורר. נראה לי שאת חייבת לנוח יותר ממני."

התכרבלתי לתוכו. התמקמתי על שריר הקיבורת שלו, נשמתי את הריח הנקי שלו, אבל השינה לא באה. שכבתי בעיניים פקוחות. הביטים מהמועדון המשיכו לפעום בי. בחנתי את קו הלסת של נדב, שהקסים אותי כשרק הכרנו. הבטתי בו ישן בשלווה, עטוף בחמימות של צדקת הדרך ואהבת הורים. ופתאום נמלאתי סלידה. כל כך יהיר הוא נראה. הוא לא השמיע הגה כשהזזתי את הזרוע שלו וקמתי, ואז פסעתי לחדר השינה שלנו. שם, התאמתי את הגוף שלי לזה של רונית, ונרדמתי מיד.

.

שירז אפיק, אשת טיפול בעברה וכיום עוסקת בעריכת סיפורי חיים. מחברת הרומנים "לנקות את יפו" (מטר, 2014), "בשורות טובות" (מטר, 2017), "אבקועים" (פרדס, 2019) ו"מתחת לעור" (עברית, 2021). סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים, באנתולוגיית "עברית" ובגיליון 88 של המוסך.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

יום מושלם לבית הלוחם

לירון וקסמן־ראובן

מוקדש לי' ולא', בהוקרה על ההשראה ועל האומץ

.

נומי הניחה את הספר הפתוח על הבטן. אוף משעמם. היא לקחה ענב מהקופסה, פיצחה אותו בין השיניים והמיץ המתוק התפוצץ לה בפה. אוף, חם ומשעמם, משעמם וחם. אם רק הייתה יכולה להיכנס לבריכה. איש שישב על אחד מכיסאות הנוח לידה פרם במיומנות את הרצועות שחיברו את התותבת לגדם. היא ידעה שבבית הלוחם אסור לנעוץ עיניים, אבל לעיניים היה רצון משלהן. האיש חייך והיא מיהרה להסיט את מבטה לקופסת הפלסטיק שהייתה מלאה בענבים ירוקים ונוצצים ובחרה לעצמה את הענב המושלם. כשהעזה שוב להציץ כבר עמדה הפרוטזה בפני עצמה, גרובה בגרב עם פסים כחולים ונעולה בנעל ספורט לבנה. היא הכניסה את הענב שכבר לא היה קר לפה. האיש התרומם בעזרת קביים ודידה בקפיצות מיומנות לכיוון הבריכה התכולה הגדולה. בבית הלוחם לכל אחד היה חסר משהו – אוזן, יד, עין, עור. לאבא שלה היו חסרים פס רחב של שריר מהכתף עד המרפק והריאה. כששאלו אותו אמר שנפצע בגילוח, אבל סבתא לילי סיפרה לה שהוא נפצע מרסיסים של פגז במלחמת יום הכיפורים וזה עוד מזל, כי במלחמה ההיא אפשר היה רק להיפצע או להפוך לתמונה במסדרון. "אף אחד לא יצא בחתיכה אחת," אמרה סבתא לילי והגישה לה באנחה פלח תפוח.

האיש השעין את הקביים על הגדר ונומי פוצצה עוד ענב בתוך הפה. הוא קפץ בקפיצות קטנות וזהירות לכיוון הבריכה, התיישב בתנופה והדף את עצמו לתוך המים שניתזו נוצצים באוויר. החום העיק עליה. היא הניחה את הספר בתיק הבריכה, קמה והמגבת שעליה נשרה. היא הניחה אותה על כיסא הנוח והלכה לבריכה. רצפת האבנים הקטנות הייתה לוהטת ודוקרת והיא דילגה מרגל לרגל. אבא הלך עם אחותה לראות סרט באולם ההקרנה.

"אני לא באה!"

"זה של דיסני, פעם…"

"זה של תינוקות!"

אחותה הנודניקית הוציאה לה לשון, והיא התאפקה לא להוציא חזרה.

"אני לא חייבת!"

"נו!!!" אמרה הנודניקית וניסתה לדחוף לאבא את הרגל, שילכו כבר.

"אבל את לא נכנסת למים לבד, אוקיי?"

"אוווףףףף, למה אני תמיד בעונש בגללה?"

אבא הרים את הנודניקית בזרועותיו הרחבות. היא חייכה לעבר נומי חיוך ניצחון.

אבא התחיל ללכת בצעדים גדולים לכיוון הבניין הראשי. "את יכולה לקרוא ספר או ללכת לגן משחקים," אמר והגדיל את צעדיו. היא הטילה את עצמה בזעם על כיסא הנוח הצהוב, "אווווף!!!!!"

היא תשב על הקצה ותרטיב רק את הרגליים, זה לא נקרא להיכנס. היא התיישבה על הסף ליד מצופי מסלול השחייה. המים היו קרים וציננו אותה קצת, היא בעטה בהם רגל־רגל וטיפות נוצצות התרוננו באוויר. ילדים בתוך המים השפריצו אחד על השני וצווחו בהנאה. האיש בלי הרגל הגיע חזרה למעקה ועצר מתנשם. נומי הביטה בו.

"גם אתה מכיפור?"

הוא חייך והמשיך להתנשם עוד קצת. "למה גבירתי שואלת?" שאל כשהצליח שוב לדבר. היא בעטה בשתי הרגליים יחד ושפריץ חזק של מים זוהרים מילא את האוויר.

"כי אם זה מכיפור יש לך מזל."

"ואיך בדיוק לאבד רגל זה מזל, גבירתי הצעירה?" הוא מילא את כפות ידיו במים והרטיב את ראשו המגולח.

"סבתא לילי אומרת שבכיפור רק להיפצע ולא להפוך לתמונה במסדרון זה היה ממש מזל."

"אני מבין," אמר והסיר את משקפי השחייה עם העדשות הכהות ונראה פחות כמו חייזר.

"זה מלבנון."

"וחוץ מהרגל?"

הוא חייך והיו לו המון קמטים קטנים ליד העיניים.

"זה לא מספיק לגברתי?"

אמר והדף את מעקה הבריכה ברגלו האחת ויצא לשחות בריכה נוספת. נומי הביטה ברגל שבעטה במים ובשנייה שהתפתלה כמו דג גדול בלי זנב.

"חגי," אמר האיש כשחזר אחרי הבריכה ואז המשיך להחזיר לעצמו את הנשימה.

"נומי," אמרה בלי לחשוב. "זאת אומרת נעמי," תיקנה מהר.

"נעים להכיר נומי־נעמי," אמר והדגיש את העין. היא הקפיצה רסיסי מים בבעיטות קטנות והסתכלה בריכוז בטיפות הנוצצות בשמש, יכול להיות שעוד כואב לו?

"איך את עם סודות נומי־נעמי?"

היא הנהנה.

"פעם היה לווייתן בבית הלוחם."

היא הסתובבה בבת אחת, קמט הריכוז עוד נשאר בין עיניה.

"אתה משקר."

"את צודקת," הוא חייך ואז נעלם לרגע ועלה מתוך המים עטור טיפות. "עברת את בדיקת הערנות, אבל יש דגים."

"באמת?" מבטה נמשך לסרוק את המים הצלולים המנצנצים. משהו דגדג לה בכף הרגל והיא משכה אותה בבהלה.

חגי הבליע חיוך ואמר כבדרך אגב: "הם יוצאים רק בשבת, אבל לא כל אחד יכול לראות אותם, ובטח שלא מבחוץ." הוא נשכב לאחור, הדף את המעקה ברגלו האחת והפליג לבריכה נוספת, הפעם בשחיית גב.

נומי קמה על רגליה. מים טפטפו ממנה לרצפה המחוספסת שהכאיבה ברגליים. היא הלכה לכיסא הנוח הצהוב. אסור לה לדבר עם זרים, אבל בבית הלוחם כולם כמו משפחה, אבא אומר תמיד, אז טכנית זה לא כזה נורא וגם יש פה מציל. היא אספה את כובע הים שלה. שיירת נמלים עצלנית טיפסה על דופנות קופסת הענבים. "פיכסה!" נומי גירשה־מעכה אותן, הסתירה ענב פושר אחד במרכז כף ידה וסגרה את הקופסה. היא תיכנס רק לקצת, כמה דקות, רק דג אחד. המחוגים העבים של שעון הבריכה התאחדו בשעה שתים־עשרה, יש עוד ארבעים וחמש דקות עד שיסתיים הסרט, זה מלא זמן, היא אפילו תספיק להתייבש, אבא לא ישים לב וחוץ מזה אחותה בכלל אשמה.

חגי היה ברדודים. היא עצרה והסתכלה, עורפו נשען על מעקה הבריכה, עיניו עצומות והוא בועט בעצלות במים ברגלו האחת, פניו היו מכווצות.

נומי קפצה למים הקרים בבת אחת. חגי נהם כמו חיה ונעמד, עיניו מתרוצצות, מחפשות את מקור הרעש.

"זה עוד כואב?" שאלה והצביעה בידה הקמוצה מתחת למים לכיוון הגדם. היא רצתה לגעת, להרגיש את העור האחר.

"זה תלוי," הוא אמר בקול שהגיע מרחוק.

"תראי שמה!" נדרך בבת אחת והצביע לעומק הבריכה.

הוא לקח בזריזות גלשן קלקר כחול מגדת הבריכה, "בואי נומי־נומי, מהר!" קרא והיא זינקה על הגלשן ונשכבה על הבטן, מושכת בידה את הבגד הים הכחול שנסחב למטה. "קדימה!" חגי הדף את הגלשן וטיפות מים מדגדגות ניתזו על אפה. היא התעלמה מהן והביטה בריכוז במי הבריכה הצלולים־תכולים. "קחי!" הגיש לה חגי את משקפי החייזר והיא מיהרה להרכיב אותם, מתעלמת מהצביטה ומהמשיכה בשערות. המשקפיים הפכו את המים כחולים יותר והיא ראתה עד הקרקעית. אדוות של אור הצטיירו על אריחי התכלת שכיסו את תחתית הבריכה. שוב הרגישה משהו מדגדג בכף הרגל והרגל בעטה במים בעווית. "היי! זהירות גברת נומי־נומי," אמר חגי ומחה מים מפניו. הם היו על הקו האדום שהפריד בין הרדודים לעמוקים. פה היא עומדת בקושי על קצות האצבעות. היא פתחה את האגרוף הקמוץ בבת אחת וענב ירוק מאיר החל לשקוע במים המופזים.

"טוב! ענב זרחני? איך ידעת שזה מפוצץ אותם על המקום?״

נומי ניסתה לתפוס את הענב בחזרה ואיבדה שיווי משקל על הגלשן, חגי אחז בקרסוליה וייצב אותה.

"אייה!!!" היא צעקה, מבוהלת, "לא היה לי מושג! רק רציתי להוציא אותם מהמחבוא." היא התייפחה, דמעות וטיפות התערבבו.

"די, די." אמר חגי בקול רך "הנה," ופתח את כף ידו, במרכזה זהר הענב שהשליכה.

 "תפסתי אותו ברגע האחרון," אמר, קירב את ידו לפניה ומחה דמעה באוויר, "די נומי־נומי, די."

צל כיסה אותם. חגי נדרך, האהיל על עיניו והסתכל למעלה. "מה המצב אחי?" שאל המציל, "סבבה…" התחיל חגי לענות והמציל שרק שריקה צורמת במשרוקית שלו. "כן אתה שם, עם הספידו האדום! אסור לרוץ!" צעק והתחיל ללכת לכיוון העבריין, "אני אדבר איתך אחר כך, אחי." הפטיר והמשיך ללכת ולשרוק.

"אז איפה היינו? כן, הדגים של בית הלוחם. לפני שנים רבות, ביום שבת, איש אחד התפוצץ לרסיסים בבריכה והרסיסים הפכו לדגים זריזים וזוהרים…״

"למה הוא התפוצץ?" נומי התפרצה. חגי חשב קצת ואמר שמקובל להגיד שזה היה מעצב אבל הוא באופן אישי חושב שזה שטויות ברוטב. "בכל מקרה, כל דג שהוציאו מהבריכה הפך לאור ונעלם, אבל לא הצליחו להוציא את כל הדגים. גם שבועות אחר כך חברים דיווחו על צללית זוהרת שחוצה את מי הבריכה כברק ועל דגדוגים בכף הרגל. עם השנים הדגים נשכחו והפכו לצל שקוף, כמו שמועה. אבל פעם בכמה שנים, רק ביום שבת, עוד אפשר לראות או להרגיש דג." נומי הקשיבה לו והביטה בריכוז במים. כמו הדג שדגדג לי את הרגל חשבה. הבטן שלה כאבה מאוד, כאילו היה בתוכה גוש קפוא. אולי בלעתי דג בטעות? "אני צריכה לצאת," היא אמרה לחגי ובעטה במים ברגליה כדי לכוון את הגלשן לרדודים. "חבל," אמר חגי לעצמו. "היום זה יום מושלם."

"מה זתומרת?" נומי הפסיקה לבעוט. והמים סביבם נעו בגלים קטנים. "התכוונתי שהיום זה יום מושלם לראות אותם והיום הבא יהיה רק בעוד בערך שבע שנים." נומי הציצה לכיוון השעון, המחוג הארוך הצביע על שלוש, יש עוד חצי שעה. חגי התחיל להדוף את הגלשן לכיוון הרדודים. "רגע," עצרה אותו נומי. "ננסה עוד פעם אחת." פעם אחרונה באמת באמת באמת, הבטיחה לעצמה. כאב הבטן שקע כמו בוץ לקרקעית.

"לפקודתך גברת נומי־נומי," הזדקף והצדיע והתחיל לדחוף את הגלשן. הם עברו את הקו האדום לעמוקים. "מהר!" האיצה בחגי והצביעה, "לשם! ראיתי משהו נוצץ בעמוקים!״

"כל שתצווי גברת נומי־נומי," חגי השתחווה והם התקדמו במהירות.

"יותר מהר! טיפה ימינה!" היא האיצה בו וכיוונה אותו.

"כאן!" ציוותה וחגי עצר מיד. הם היו לבד באמצע הבריכה. המים היו עצלים ומלאים בשמש, כמו תצלום שיש בו יותר מדי אור. הם היו בתוך שקט ומרחוק שמעו צווחות חדווה וצחוק של ילדים.

חגי צלל, עלה ומים נזלו ממנו עד שהצטמצמו לטיפות. "את בטוחה?" נומי קירבה אצבע לפיה, "ששש!" חגי הנהן. נומי עצמה עיניים והרגישה את התנועות הקטנות של המים, ואת הבוץ הסמיך שבקרקעית הבטן. היא פקחה עיניים. "אין דגים היום. תחזיר אותי עכשיו בחזרה."

בשבת הבאה הם לא הלכו לבית הלוחם. אבא אמר משהו לאמא באנגלית והיא נראתה מבוהלת ושמה יד על הפה שלה. "ממש שם, במלתחות של בית הלוחם?" היא שאלה בקול רועד ואבא הנהן וסימן לה עם העיניים שהילדה שומעת. לנומי אמרו שהמלתחות בשיפוצים. אחרי חודש, כשעברו במסדרון ההנצחה הארוך, האיש שבתמונה האחרונה הזכיר קצת את חגי, אבל היו לו מדים ושיער. נומי הצביעה והתחילה לשאול משהו, אבל אבא מיהר כי שוב איחרו לסרט ומשך אותה משם.

.

לירון וקסמן־ראובן, כותבת ומלווה תהליכי כתיבה, בוגרת תואר ראשון בספרות ובאמנויות באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן־גוריון. סיפור פרי עטה התפרסם לאחרונה בכתב העת צריף.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כך זה היה

עומר ברקמן

.

בסוף זה קרה כך: כשנעמד מול דלת הדירה שלה, ראשו קרוב לשלט שעליו כתובים השמות שלה ושל בנה, רגע לפני שדפק על הדלת, נזכר ברכיבה שלהם על האופניים בירקון. מצד אחד הוא היה מאושר שיצאו ככה לרכיבה בשניים, נרגש כמו בן־עשרה, ומצד שני היא רכבה לאט כל כך. הוא רצה להראות לה כמה מקומות שהוא אוהב וכבר הבין שבקצב הזה לא יספיקו. היא כאילו התעכבה בכוונה, כדי להרגיז אותו. כשהעיר על כך, היא התלוננה על הגלגל האחורי שמתחכך בשלדה. זה היה זוג אופניים ששאל מחבר שלו, והם באמת לא היו במצב טוב כל כך. אין בעיה, הוא עצר וניגש אליה. גם היא נעצרה אבל לא ירדה. היא נשארה לשבת גם כשהוא רכן אל הגלגל מאחורה. הוא מיד ראה את הברזל הקפיצי שהשתחרר והזיז את קשת הבלמים כך שרפידה של צד אחד עצרה את הגלגל. הוא התכופף עוד יותר כדי לסדר את זה ואז שם לב כמה קרוב ראשו אל ישבנה. זה גירה אותו והוא קרב ורחרח עד שפתאום נבהל מהחייתיות שמשתלטת עליו. הוא הזדקף מיד ואמר לה שהוא לא רואה שום בעיה, בואי נתקדם ונראה אם זה מסתדר לבד. קדימה, הוא האיץ בה. זה המרוץ למיליון? היא שאלה אחרי שחזרו לרכוב, חייבים להספיק את כל־כל המקומות או שמותר גם לעצור לנוח שנייה?

הוא עמד מול הדלת יותר מדקה עד שהיא פתחה לו, וניסה לחשוב מה זה אומר שהתמהמהה כל כך, אם שוב ניסתה להרגיז אותו, אם זה חשוב לה או שזה לא חשוב לה, ואם בכלל זה אומר משהו, ובאופן כללי מה קורה בתוך הראש שלה. מה היא מרגישה? הוא נכנס והיא נעלה את הדלת מאחוריו. הוא הסתכל בה מופתע, אבל כשהמפתח הסתובב משהו הפך נינוח יותר, כאילו נכנסו לבועה מוגנת. היה נדמה לו שההד בחדר הוא ריקנות שעוטפת אותם. הוא ליטף באצבעותיו את דלפק העץ שעמד לצידו. אחר כך היא נעמדה מולו בהפגנתיות וחייכה. הוא חשב אם בזמן הזה היא התלבשה, או התאפרה או התבשמה. הוא בדק ולא הריח שום דבר. זה דווקא עודד אותו מעט. הוא לא היה בטוח מה אומר החיוך הזה שלה אבל חשב שמעולם קודם לכן לא שם לב ששיניה יפות כל כך, לבנות וישרות. באופן לא לגמרי מודע הוא סגר את פיו והסתיר את שיניו שלו, שמעולם לא היה גאה בהן. הוא לא ידע אם התקדם או אם קפא, כך או כך הוא מצא את עצמו שוב קרוב אליה ופתאום לא הצליח יותר לחשוב על שום דבר, גם לא אם המבט שלה מזמין או לא. זה כבר לא היה בשליטתו. הוא נמשך אליה אבל כיוון בעצם לצוואר. זאת הייתה היא שבשנייה האחרונה סובבה את ראשה כך שחלק מהשפתיים שלה נגעו בשפתיים שלו. הנשיקה השנייה הייתה הרבה יותר מדויקת ואחר כך הייתה הפסקה. שניהם רצו לנוח שנייה. היא הכינה לעצמה הפוך גדול עם שלוש סוכר ובשבילו שחור חלש בלי סוכר בכלל, שלא העלים את הטעם שלה שנשאר על שפתיו. הם לא רצו להיסחף בתשוקה חייתית כמו שבסרטים. הם ביקשו לעשות הכול באופן מיושב, אולי אפילו מחושב. הם רצו להרגיש בנוח עם העניין הזה, עד כמה שאפשר בשליטה. כך זה היה.

*

או שבסוף זה קרה כך: בלילה הוא חלם שהיא שוכבת על גבה בדשא, עוצמת את עיניה ומותחת את ידיה מעל לראשה. הפטמות שלה בולטות מתחת לחולצה הירוקה שעליה כתוב free love. הוא נשכב לצידה, משחיל את כף ידו ועוטף את עורפה. הוא מקרב את פניו ומתחיל לנשק, אבל ברגע הנשיקה היא הופכת להיות אשתו שמופתעת מהתשוקה שלו, ונענית לו. הוא נרתע ממנה, ואז אשתו נעלמת והיא חוזרת והוא מנסה שוב, וגם הפעם, ברגע הנשיקה, היא שוב הופכת להיות אשתו. הוא לא ניסה בפעם השלישית אלא התעורר בהרגשת ריקנות מחרידה. החלומות שלו הפכו ברורים כל כך, פתטיים כל כך. הוא הביט באשתו הישנה וידע שלא הייתה נענית לו אם היה מנסה עכשיו. הוא לא ניסה.

בבוקר הוא עצר במכולת וקנה בקבוק יין וחבילת עוגיות. הוא הרים את שקית הקניות, הכניס אותה למושב האחורי, הניע את האוטו, לחץ על הגז, חצה שלושה צמתים מרומזרים, בכולם חיכה לו אור ירוק, חנה מול הבניין שבו היא גרה והביט בו כמוצא אבדה גדולה. מול דלת הדירה שלה, ראשו קרוב לשלט שעליו היה כתוב שמה, רגע לפני שדפק על הדלת, נזכר בפתק הראשון שהשאירה לו, לפני כמה חודשים, שהיו כתובים בו שמה ומספר הטלפון שלה. כל כך הרבה קרה מאז. העולם שלו התהפך ממש. ובכל זאת לא היסס לדפוק.

לקח לה פחות מעשר שניות לפתוח את הדלת – הוא ספר, והיא כבר הייתה לבושה בבגדים נוחים. המבט שלה היה מזמין והיא רפרפה לו נשיקה על הלחי. הוא נכנס והיא נעלה את הדלת מאחוריו כמו ילדה שציפור נכנסה לחדרה דרך החלון ועכשיו היא מונעת בעדה מלצאת, אבל לא יודעת כמה אלים ועצוב זה יהיה כשהציפור תעשה כל מה שביכולתה כדי להשתחרר. הוא הושיט לה את שקית הקניות והיא הסתכלה בתוכה וחייכה. אחר כך הרימה את ראשה ואמרה שכדאי שקודם כול יפרקו את המתח המיני הזה, כי אחר כך הכול יהיה נינוח יותר ומשוחרר. קולו רעד בהפתעה כשאמר לה שישמח, אבל היא צריכה לעזור לו בזה, כי אחרי שנים רבות כל כך אין לו מושג מאיפה להתחיל. היא צחקה ואמרה, ההתחלה באמת מביכה, אבל אחר כך זה זורם. ככל שהיא נראתה קלילה, הוא הרגיש כמתאבק שאפסו לו כוחותיו.

הם הכינו לעצמם קודם קפה – היא הפוך גדול עם שלוש סוכר והוא שחור חלש בלי סוכר בכלל – וישבו על הספה בסלון, כתף אל כתף, כמו בני נוער במסיבה אצל ההוא שהוריו נסעו לחו"ל. הוא שאל את עצמו על האחר כך, אם זה באמת יהיה נינוח ומשוחרר, אם יגלו התחלות נקיות, או שיגלו שאותו מתח מיני הוא כל מה שהיה ביניהם. האם תישאר התרגשות? האם ימצאו עוד עניין זה בזה? הוא חשש. היא ראתה שהוא חושב יותר מדי והראתה לו מאיפה להתחיל. זה באמת היה מביך בהתחלה, אבל אחר כך זרם. ברגע הראשון הוא גם נזכר בחלום שחלם אמש, אבל אחר כך כבר לא חשב על זה בכלל. כך זה היה.

*

או שזה קרה כך: הם ישבו בבית קפה על החוף בבוקרו של יום חופש שלקחו לעצמם. הם קבעו בהרצליה, שם חשבו שירגישו חופשיים יותר, אנונימיים יותר, פגיעים יותר. תיירים בעיר חוף זרה. הם שתו קפה, היא הפוך גדול עם שלוש סוכר והוא שחור בלי סוכר בכלל. משהו בתוכו רעד והוא לא ידע אם זה בגלל הגלים הנשברים שראה מולו, בים, או בגללה. כל רבע שעה הוא היה צריך לשירותים, והמלצרית התבוננה בו במידת הרחמים. הוא התבונן בה בחזרה, עוברת בין השולחנות ואוספת הזמנות. המטפורה הייתה יפה בעיניו – לאסוף את ההזמנות, כמו רועה כבשים שצאן מרעיתו התפזר על הגבעות. גם היא הייתה יפה בעיניו, וצעירה, והוא רצה שתביט בו אחרת. הוא רצה שיקנאו בו, לא שירחמו עליו. הוא רצה סוף־סוף להרגיש מצליחן. הוא שאל את עצמו אם היא שמה לב שהוא מסתכל על המלצרית. ואם כן, מה היא חושבת על זה. החיים שלו נהפכו למתסכלים כל כך והם טוענים אותו ומכריחים אותו להסתכל על כל אחת. שום דבר לא מכריח אותך, הוא אמר לעצמו, תתבגר.

אם עד היום לא בגדת, אתה כנראה לא באמת רוצה לבגוד, היא אמרה לו. הוא משך בכתפיו ועצר את עצמו מלומר שהוא בהחלט רוצה. אני לא יודע, אמר, יש לנו כבר בגידה, היא רק לא ממומשת. אבל היא ממשית, היא לא הישירה בו מבט, אתה מאלה שמפחדים שהאישה והילדים לא יסתדרו בלעדיהם. הם יסתדרו מעולה בלעדיי, הוא אמר, זה מה שבאמת מפחיד. למעשה, הוא אמר, אם עד היום לא בגדתי, זה רק בגללך. היה נדמה לו שזיק ריצד בעיניה, אבל אולי לא. הוא אמר, אני מאחל לעצמי שעוד תהיה לי הזדמנות בחיים האלה להתרגש מגוף של אישה. שתהיה לי הזדמנות לעשות משהו עם כל התשוקה הזאת. לאהוב ולהיות נאהב. זה כל כך לא טבעי לוותר על כזה דבר. ומה אתה מאחל לה? היא שאלה. דברים אחרים, הוא צחק אבל משהו בו התכווץ ודקר. אחר כך הרצין ושאל, את באמת רוצה לדבר עליה עכשיו? והיא שוב משכה את המבט. המלצרית הצעירה התרחקה בהפגנתיות, ובהליכתה היה ספק קנאה ספק סלידה.

באופן תאורטי, הוא שאל, היית נענית לי או מסרבת? היא רק חייכה ועכשיו הרעד הזה השתלט גם על ידיו, וברגליים חולשה. ובאופן מעשי? הוא המשיך ושאל. הפסיביות הזאת כל כך נוחה לך, היא נאנחה. אני לא משהו שתקבל במתנה. אם אתה רוצה משהו, תיקח אותו בעצמך, היא אמרה. והוא רכן לעברה ולקח.

קצת מזה קרה באותו החוף, הם ירדו לכיוון המים, וההמשך בבית המלון שהיה הקרוב ביותר לשם. הוא שילם על לילה שלם, אבל בשלוש וחצי הם כבר היו צריכים לצאת לאסוף את הילדים. הוא את שלו והיא את שלה. היא הורידה אותו בתחנת הרכבת וכל אחד חזר לענייניו. כך זה היה.

*

באותו לילה, כשכולם כבר נרדמו, הוא התיישב במרפסת. הוא נזכר בהצלבת המבט שלהם. היא קרתה במקרה, אבל כשכבר קרתה, אף אחד משניהם לא רצה לנתק אותה. הם הישירו עיניים זה בזה והיה מסר שעבר, אינטימיות שנרקמה. הוא חשב גם על אפשרות רביעית, אבל החליט להסתפק בשלוש לעת עתה.

.

עומר ברקמן, יליד 1974, מתגורר בהוד השרון. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016). סיפורים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 28 ו־91 של המוסך.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

התגלות

נעמה צפרוני

.

את יושבת במשרד וקוראת כשהדלת נפתחת ושלי נכנסת פנימה. את שוקלת אם להביט בה רק לרגע ולחזור לספר שבכתובים שעליו התבקשת להעיר הערות. אם היא תראה שמבטך חזר למחשב היא תשלח לעברך מספר משפטים ותוך זמן קצר תצא. את אינך עושה זאת; לא משום שיש לך מוסר עבודה גבוה אלא מסיבה אחרת שעליה את חוזרת בתקיפות בשיחות צוות הקהילה התומכת בפגועי נפש. את נאבקת עם העליצות של חלק מחברי הצוות שמעדיפים לגרש את דיירי הדירות לביתם כדי שישתרר שקט או כדי שבמשרד לא יהיה יותר מדי לכלוך או כדי שלא יהיו יותר מדי סכסוכים בין הדיירים. את מפגינה זלזול בסדר ובניקיון ובשלום משום שאת חושבת שאי אפשר שישהו בדירות מגוריהם שעות ארוכות ובמיוחד בימי שישי וימי שבת. ואפילו אם הדיירים שלנו גרים עם שותפים, כדאי שיצאו פעם פעמיים ביום להליכה קצרה, וכדאי שבסופה של ההליכה יהיה יעד, כלומר מדריכה שיושבת מאחורי דלת שאפשר לפתוח, ומציעה לך לשבת. את זוכרת שבתות ארוכות, בעיקר בקיץ, שבהן חיפשת את מי לבקר לאחר שצעדת בעליות ובירידות בעיר מנומנמת. מסיבה זו את מוכנה לוותר עכשיו על הריצה בהרים בעקבות הגיבורה שמושכת אותך אחריה.

שלי חצתה את פתח הדלת, הציצה בך והורידה את התרמיל מהגב. את מוציאה את פניך מהמסך והיא שואלת אם מותר לה להכין קפה. את חוזרת להביט בכמה סימונים אדומים בגוף הטקסט וכשהיא מגיעה עם הספל ומניחה אותו על השולחן הנמוך את דוחפת ברגלייך את הכיסא המשרדי לאחור ומסובבת אותו לכיוונה.

שלי אומרת שהיא בחרדה גדולה, "בגלל הקורונה, את יודעת." אחרי כמה דקות היא מוסיפה שאמא שלה לא מדברת איתה כבר ארבעה ימים, וזה גורם לה לחרדה גדולה. את שואלת למה אמא שלה לא מדברת איתה והיא עונה שזה "בגלל שאמרתי משהו שלא הייתי צריכה להגיד." היא חוזרת על כך פעמיים ולא מפרטת, אבל חוזרת ואומרת שהיא בחרדה גדולה, ומחכה שאמא שלה תסכים לדבר איתה, ומסכמת: "בטוח שתסכים, כי היא אוהבת אותי."  אחר כך היא מספרת לך מה בישלה עם המדריך. אחר כך היא מספרת לך שלא הייתה הרבה זמן בחדר כושר משום שהוא נסגר עם פריצת הקורונה. אחר כך היא מבקשת להכין עוד ספל קפה ואת משבחת אותה על שהיא הולכת הרבה ברגל, במיוחד עתה, כשמקום העבודה נסגר זמנית וכשהיא לא שוחה בבריכה. אחר כך היא יוצאת ואומרת שתלך הביתה. היא חוזרת אחרי שעתיים ואומרת שיש לה חרדה גדולה ושואלת אם היא יכולה להכין לעצמה קפה. אחר כך היא יוצאת. כשחזרה שוב אמרה שניסתה לטלפן לאחיה. את שואלת אותה אם גם קודם כשיצאה ניסתה לטלפן והיא עונה שכן. את שואלת אותה כמה פעמים ביום היא מטלפנת לאחיה והיא עונה: ארבע או חמש פעמים ביום. על פניה את רואה שכבר אמרו לה שאין זה מומלץ. את מבינה שאחיה אינו עונה. את שמה לב לעובדה שרק בגלל אורך המשמרת במשרד הריק בשל סידורי הקורונה את מתוודעת לאורח חייה של שלי. למעשה ידעת עליה מעט מאוד, למרות שבערך פעמיים בחודש את מגיעה לדירה שבה היא גרה עם שתי שותפות, לפעמים את עוזרת לה לסדר את הארון, לפעמים לנקות את המקרר, בשעה שהיא חוזרת באוזנייך על מה שהכינה לאכול, ועל שהלכה למכון כושר, שהלכה לקניון עם נטלי, ששתתה קפה הפוך עם קצפת, שבעוד שבוע תיסע להורים.

דיירים נכנסים ויוצאים, לפעמים יושבים שניים או שלושה, השיחה ביניהם בדרך כלל קצרה ודועכת מהר. על פי רוב, השניים שיושבים זה ליד זה פונים בתורם אלייך. כשהמשרד התרוקן סובבת את הכיסא המשרדי וחזרת למסך. הגיבורה שלך עזבה את עומק ההרים והגיעה לכביש עין גדי–יריחו. את מכירה את הכביש הזה ומביטה למטה אל הים הכחול באור העז של הצהריים. את עומדת סמוך לגיבורה הנחושה בתחנת האוטובוס ומחכה. את מכירה היטב את הכביש על עליותיו המתונות וירידותיו המתונות, ים מצד ימין, צוקים אדמדמים משמאל.

איתי מופיע. בעודך ניגשת לארון התרופות ותרה אחר הקלמר שעליו רשום שמו הוא הולך למטבח, נעמד מול הכיור, מרכין ומעלה את ראשו וממלא מים בבקבוק פלסטיק קטן. כשאת מוכנה ובידך הפס הוא מתקרב ופושט מולך את כף ידו הגדולה, לא לפני שהתנדנד מול הכיור והרים את ראשו לתקרה ושוב הוריד ושוב שתה מים. את שמה את התרופות בכפו, הוא סוקר את התרופות השונות, שבעה כדורים, מניח אותם על השיש ובולע אותם אחד־אחד. אחרי שאת נותנת לו את קופסת הסיגריות שהוא מקבל בבקרים, הוא מבקש שתחליפי אותן בקופסה של סיגריות ערביות. בהזדמנויות אחרות עשית את מה שביקש, אבל הבוקר את שואלת אותו לפי מה הוא מחליט מתי לקחת את אלו ולא את האחרות. "בגלל הרוחניות," הוא משיב. את שואלת מה הקשר בין הסיגריות והרוחניות והוא מסביר שהוא מגן גם על העורבים באמצעות הסיגריות כי החייזר הוא יותר חזק מהעורבים ויותר חזק אפילו מאלוהים. את מתאמצת לתפוס מה אמר על הקשר בינו לבין החייזר, הסיגריות והעורבים ולכן את מתכופפת אל המגירה ולוקחת משם פתקאות קטנות וכותבת עליהן את מה שהוא אומר: "להגן על העורבים מפני החייזר". "הסיגריות לא מאפשרות לחייזר לחדור אל הקליפה". את כותבת: "פריצה שגורמת סבל רב". כשהוא עומד לצאת את לא יכולה להתאפק ואומרת: "אולי תתקלח, זה יקל על הסבל."

למחרת בבוקר את מוציאה את הפתקים מיד כשאיתי נכנס. את מנסה לברר מי הרעים ומי הטובים. את כותבת על פתק צהוב שהעורבים – אלו שהוא קורא להם לעיתים קרובות נאצים – סובלים לא פחות ממנו ממלאך המוות. וכך גם החייזרים. את משתדלת לעקוב. העיניים שלך מצטמצמות כשהוא אומר שאכל שוקולד וכתוצאה מכך החייזר חייך, ואת מזדרזת לסכם בינך לבין עצמך: הפעולות הרוחניות שהוא מבצע מכוונות להגן על העורבים ועל החייזרים. על מלאך המוות הוא מציג התלבטות מרה: "האם יש לו רגש או אין לו רגש והוא כולו שכל?" את רושמת מפיו על פתק ירוק: "מלאך המוות שונא אותי אבל גם אוהב אותי", ועל פתק נוסף: "מלאך המוות לא מאמין שאני רגיש".

זה לא שלא שמעת את זה עשרות פעמים. ולא רק את, כמובן. אבל עכשיו את יושבת על הכיסא המשרדי וכותבת את מה שהוא אומר על פתקים קטנים. את כותבת: "שמלאך המוות יבין סוף־סוף מיהו איתי", ושמה נקודה בסוף המשפט. אחר כך את מרימה את עינייך אל איתי ובוררת את המילים: "הוא לא יבין לעולם." הימרת; את מחכה.

הוא מסכים: "הוא לא יכול להבין, אין לו רגשות."

את אומרת: "אז הוא מחזיק אותך על חוט."

אחרי המשפט הזה הוא אומר: "את מתחילה לתפוס את התמונה הכללית."

כמו עלתה רוח רפאים ממרצפות דירת השיכון הישנה. אמרת לעצמך, זו רוח רפאים. אחר כך שינית את דעתך. זו לא רוח רפאים, מדובר במוֹלֶך. ולמרגלותיו, בערימת האפר ימצאו הארכאולוגים עצמות של ילדים. איתי אינו מקדיש לך עוד תשומת לב. דק, פרוע ומוזנח ובה בעת גנדרני הוא מחזיק את בקבוק המים שמילא עד סופו, ואת מבקשת ממנו שלא יטפטף מים על הרצפה. הוא מאזן את הבקבוק, זורק את ראשו לאחור בתנועות רחבות ולוגם מים. הוא רוקד. אינך יודעת אם הוא רוקד מול דמות מעורפלת או ברורה, מול מספר דמויות או דמות ראשית שממלאת את החדר. הוא מופיע לפניה במחוות גופניות במאמציו לשכנע אותה בדבר־מה שקשור לאשמה כבדה.  הוא אומר לך: "עשיתי שגיאה חמורה בגלגול הקודם." את שואלת מה עשה והוא מסביר לך, אבל המובן מפורר מדי באוזנייך ואת לא יכולה לכתוב את זה על הפתק. בפעם הבאה, את מתכננת, תכתבי את המילים כמו בהכתבה. איתי הולך לכיור ומשתחווה לפניו.

בשבוע שלאחריו את שוב עושה אותן משמרות. את מתגייסת כי צריך כוח אדם נוסף כדי לפצל את העבודה כך שאם מישהו מהמדריכים יחלה, לא כולנו ניכנס לבידוד. בבוקר יום שישי שלי מספרת לך ברווחה שאמא שלה כבר מדברת איתה. היא חוזרת ואומרת שאמא שלה לא דיברה איתה במשך שבוע משום שהיא אמרה משהו שהיא לא הייתה צריכה להגיד ומוסיפה: "זה היה דבר טוב." "דבר טוב?" את משתוממת; שלי עליזה. היא שואלת: "את רוצה שאגיד לך?" את אומרת שכן ומחייכת והיא מספרת שנולדה לה אחיינית ואמא שלה כעסה שהיא בישרה על כך לדודה שלה, בשעה "שהיא רצתה לספר להם את זה." את מביטה בה. את לא אומרת שום דבר. את אפילו רועדת קצת. היא שואלת אם תוכל להכין לעצמה קפה. עם שתי כפיות סוכר. אמא שלה אומרת לה שכדאי לה להיזהר מסוכר כי היא סוכרתית, וגם אבא שלה סוכרתי ועליה להיזהר. נכנס יהודה. היא אומרת שאמא שלה חלשה מאוד, "את יודעת, מאז שסבתא שלי מתה, אבל אמא שלי אמרה שכשתסתיים הקורונה אוכל לבוא הביתה לשבת". ולכיוון של יהודה היא אומרת: "אמא שלי טובה, דיברתי איתה בטלפון והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי." גם יהודה רוצה לדבר. שלי אומרת שהיא תלך הביתה קצת לנוח.

בשבת בבוקר את מקדימה ולוקחת את הכלב של ההוסטל לטיול. את רואה את שלי עם התרמיל ברחוב הריק ושואלת אותה אם היא רוצה להצטרף. על הספסל בפארק היא מספרת לך שהיה לה רע בבית ספר ואפילו היה עליה חרם. היא סיפרה על כך לדודה שלה ודודה שלה התייצבה בבית הספר ועשתה סקנדל. דודה שלה יודעת לעשות דברים כאלו. אחר כך היא רוצה שנקום. הכלב שאת רצועתו התרת בכניסה אל הגן הציבורי מביט בך ומתרחק. שלי אומרת לך שתבוא איתך למשרד. על המדרגות מחכים כבר שני דיירים נוספים שבאו לקחת תרופות. אחרי שהם יוצאים היא אומרת: בשבת היא אינה מטלפנת. היא שומרת שבת. גם אחיה שומר שבת. את יודעת, אמא שלה אינה שומרת שבת.

שלי הולכת וחוזרת. היא מניחה את התרמיל ליד הכיסא ומתיישבת. לשאלות שאת שואלת אותה, על מה שעושות השותפות שלה לדירה הבוקר, היא עונה בקיצור ובחוסר עניין, וכשאת מזכירה כמה בנות מזל הן היא אומרת, "כן, אנחנו מסתדרות. לא תמיד, באופן כללי מסתדרות, כן." סובבת את הכיסא המשרדי לכיוון פניה והיא אומרת שבגיל ההתבגרות היא רבה הרבה עם אמא שלה "בגלל ההורמונים, את יודעת." היא מכינה קפה ואת מביטה בצג המחשב ומסובבת שוב את הכיסא המשרדי כשהיא אומרת: "וגם אח שלי פעם זרק את המשקפיים של אמא שלי דרך החלון כי לא יכול היה לסבול מה שהיא עושה לי. הייתה לו תקופה קשה של דיכאון והוא כמוני, לא אכל ושטף ידיים אלף פעמים ביום." אחרי שאמרה: "כשאמא שלי גילתה שאני מעשנת סיגריות היא זרקה אותי מהבית ורק בזכות ההשתדלות של אבא שלי היא החזירה אותי," קמת והבאת ביסקוויטים ממגירת המטבח ואמרת: "ביסקוויטים מצופים שוקולד מריר זה נהדר עם קפה." למראית עין אתן במשרד והיא שותה קפה וגם את אוכלת ביסקוויטים מצופים שוקולד מריר. זה רק למראית עין כל העניין עם הביסקוויטים; בדרך כלל שלי אומרת: "הייתי בבריכה, שחיתי שבע ברכות," ואת עונה: "שחייה מאוד בריאה לגב", ומוסיפה: "ביסקוויטים מצופים שוקולד זה נהדר עם קפה."

אבל הבוקר הופיעה דמותה של אמא של שלי, התייצבה על רצפת המשרד וחצצה ביניכן, אמא שלה שזורקת אותה שעה־שעה שנה־שנה. ראית את זה. כך שאם מישהו ידבר אלייך עתה באורח נשגב על הקשרים בין אני ואתה או על החירות הספונטנית של האני שאינה דואגת להצדקתה כאפשרות החקוקה במהותו של ההיות נפרד, תעשי ממנו גל של עצמות; ואם מישהו יגיד באוזנייך  "חמלה", תירקי בפניו.

את שואלת את עצמך מהו הדבר ששנוא עלייך בפסקאות שמנסחות את האחריות שנפרשת בין פני האני ובין פני האתה והרי טוב הדבר שיש מישהו במשרד כששלי דופקת על הדלת, וכשאת מסיטה את פניך מהמחשב ופונה אליה היא שואלת אם היא יכולה להכין לעצמה קפה. את אומרת: כן. בוודאי. כשהיא אמרה "אמא שלי אוהבת אותי" רעדת והסתובבת על הכיסא המשרדי והבטת בחלון.

את אומרת לעצמך שמוטב שלא תספרי לאיש את הדבר הנורא שראית במשרד באותו בוקר; מוטב שתשמרי זאת לעצמך, שהרי אם תספרי מיד ישמיעו באוזנייך – בתרועת ניצחון שמסתתרת מאחורי נימה מדודה של שכל ישר – את הצירוף: "אבל מצד שני". "אבל מצד שני את צריכה להבין את האם, שאינה יכולה לעמוד בסבלה של הבת," או "מצד שני דווקא מעניין שאחיה התחתן." איזה צד? איזה שני? מדובר באיזון נבוב שמבקש לסלק מטווח העין את הגרעין הבוער שהראה את עצמו לרגע. את אומרת לעצמך שמוטב שלא תספרי את הדבר שראית, שהרי יש לך ניסיון מר; שוב ושוב השיבו לך: "אבל –".  מה חבל שעד עתה לא יכולת לדבוק במה שידעת כל עוד לא מצאת לכך הכרה בעיניו של השני; עתה אין צורך בכך; את יושבת על הכיסא והרוחות יוצאות מעצמן. כל מה שעלייך לעשות הוא לשבת חרישית ולא להוציא הגה.

.

נעמה צפרוני, מתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש, בעברה עורכת המשנה של כתב העת "ארץ אחרת". מאמרים פרי עטה על ספרות, פסיכואנליזה, יהדות וטאי צ'י צ'ואן התפרסמו בכתבי העת ארץ אחרת, הו! ופסיכולוגיה עברית. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה. 

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן