.

הטיול

נעה שנדר

.

את הארוחה הזאת היא אוהבת. עשרים דקות הכנה, בדוק. לפני שתלך לישון תדליק את האש הקטנה ולמחר בצהריים הם מסודרים.

נעצה קיסם בעוגה. מוכנה. תפסה מגבת: פתחה את התנור שלפה את העוגה, הסתובבה, ידה עדיין מחזיקה בתנור שלא ייסגר, הניחה את העוגה להתקרר על השיש, מתחה את היד שהתפנתה וניסתה להגיע לפשטידה, הסתובבה, נשפה אוויר ודחפה את הפשטידה לתנור. זהו. הכיסא האדום הקטן? הנה. משכה והעמידה אותו ליד הכיור, בהיכון. סיבנה את הכלים. פתחה את הברז וטיפסה על הכיסא כדי להגיע למגש הייבוש. ירדה. הוציאה ירקות מהמקרר, שטפה, הניחה על השיש. קירבה את הכיסא וטיפסה עליו כדי לחתוך. צעקות נשמעו מהאמבטיה. היא קפצה, רצה למעלה. הסבון נכנס לקטנה לעיניים ואחותה שרחצה אותה קראה לה.

"לא קרה כלום," אמרה, "קצת סבון. הנה הנה, אמא כבר מסדרת לך מתוקה שלי," ניסתה להרגיע את התינוקת. הברז היה תקוע במקום מרוחק ולא נוח והצינור תמיד הסתבך ולקח זמן עד שכיוונו את המים. היא רכנה מעל האמבטיה, בגלל מחיצת הפלסטיק הקבועה קשה לעשות את זה בלי להירטב. לבסוף הצליחה לשטוף את הראש המסובן. "אני הולכת להביא לה מגבת ואז תיכנסי את להתקלח." הניחה יד רכה על כתפה של האחות הגדולה.

המגבות הגדולות מאוחסנות במדף העליון של ארון הקיר במסדרון והכיסא האדום נשאר למטה. הם קנו את הבית מזוג אנשים גבוהים, שניהם מטר ושמונים וכל הבית הותאם למידתם, והיא מטר חמישים. את הכיסא שהסבתא קנתה לילדים היא גוררת לכל מקום. הוא יציב, נוח לטיפוס ומתנקה בקלות. אילו יכלה לתלות אותו על הצוואר בשרשרת כמו שתולים מפתח ולהיפטר מהצורך לזכור לקחת אותו איתה. היא התעצלה לרדת וניסתה לשלוף בקפיצה את המגבת, כל ערמת המגבות נפלה.

היא פתחה את דלת חדר השינה. בעלה שכב במיטה ועלעל בעיתון. "אספי," אמרה, "אתה יכול לבוא לעזור?" בעלה הניח את העיתון וקם מהמיטה. היא הושיטה לו את המגבת, "תוציא את התינוקת ואחר כך נלך לזרוק את הזבל." הוא פנה לאמבטיה והיא ירדה בצייתנות להביא את הכיסא ולסדר את המגבות שנפלו.

שקיות הזבל עמדו קשורות ומוכנות ליד הדלת. הם נשאו אותן יחד אל מכולת האשפה שבקצה השביל.

"נו?" פנה אליה, ברגע שהתרחקו קצת מהבית, "נו?" היה ביניהם הסכם שלא מדברים על זה לפני הילדים. "שאלת את נורית וגדי?"

"כן," היא ענתה.

"ומה הם אמרו?"

"אמרו שהיה סיוט. הילדים כל הזמן רבו מאחור. לא הפסיקו לקטר – כשקנו להם פיצה רצו המבורגר וכשקנו המבורגר רצו גלידה. הם הציעו שניסע לבד."

"אבל דניאל ואלונה אמרו שהיה כיף!"

"דניאל ואלונה לקחו איתם מטפלת. נראה לך שניקח מטפלת?"

הוא שתק.

"אבל מניין לך שהם יריבו כל הזמן? אני אומר לך שלא. יהיה נהדר, אנחנו נהנה!"

"ילדים לא נהנים לשבת שעות סגורים באוטו ולנסוע מרחקים. הם ישתעממו, יריבו. איך נעסיק אותם? אלו נסיעות ארוכות מתישות."

הם הגיעו לפח. הוא הרים את מכסה הפח הגדול הירוק, היא השליכה שקית והוא השליך את השנייה.

ספסל עץ ישן נדחק בין הפח ובין ברוש סמוך, הם התיישבו.

 "נקנה להם גיים בוי." הציע.

"גיים בוי! גיים בוי! אני לא מאמינה," הרימה את הקול, "אתה רוצה שהם יתקתקו כל הטיול דמויות שיורות אחת בשנייה? אני הורגת את עצמי כל היום מולם לשמור על החוק שאתה קבעת, שהילדים לא יראו טלוויזיה, ופתאום אתה מוכן לגיים בוי רק בשביל שישתקו?"

"טוב, תירגעי תירגעי, סתם אמרתי שטות."

 "תראה." היא לקחה נשימה עמוקה וניסתה להשתלט על הטון שלה ויצא לה צליל עמום, "זה כל הכסף שלנו, כל הקרן השתלמות," שלפה אצבע מאגרוף, "מה שנשאר לנו מהחתונה," שלפה עוד אצבע, "הארבעת אלפים דולר שקיבלנו מהביטוח, אתה בטוח שאת כל זה אתה רוצה להוציא בשלושה חודשים טיול לארצות הברית עם ארבעה ילדים קטנים?"

הוא לא ענה. הוא תקע את ידיו מתוחות בין ברכיים מוצמדות חזק זו לזו, ראשו רכון, מביט אל חזהו.

"מה עם המטבח שצריך לשפץ?" המשיכה, "כל הפורמייקה מתקלפת, נפלה לי דלת אתמול. והארונות שאני לא מגיעה אליהם, נמאס לי כבר מהכיסא האדום.״

"איזה כיסא?" כיווץ גבות.

 היא השתתקה, הרימה את רגליה על הספסל וחיבקה את ברכיה.

"תשמעי," הוא נעמד, פניו מופנות ממנה הלאה, מביטות רחוק אל הנוף, "אני חוזר הביתה. הילדים לבד. אני רק רוצה להגיד לך," הפנה פניו אליה, "זה החלום שלי, החלום שלי. כל החיים שלי כשדמיינתי את עצמי עם משפחה, חלמתי על טיול משפחתי מחוף לחוף." נעצר לרגע, עיניו חזרו לנוף, קולו נחלש, כף ידו התרוממה והתחילה ללטף ולמעוך את זרועו, "וזאת הזדמנות. הילדים בגיל המתאים, אני מקבל חופשה ארוכה, לא תהיה עוד הזדמנות." הוא נעצר, "כבר חצי שנה אנחנו מתווכחים, נמאס לי." פנה ללכת ואז חזר בתנועה פתאומית ורכן אליה, "נמאס לי. תחליטי מה שאת רוצה."

לדעתה, היא גרה במקום הכי יפה בעולם. למה לנסוע? מה יש לחפש שם? ערב שבת והיא שמעה את הדי הצפירה, מתקרבים ומתרחקים עם הרוח. אני חייבת לקום להדליק נרות, חשבה, אבל לא רצתה לזוז, רגע שקט מול הצמרות הקרובות אליה, כבדות, מלאות, מלחשות תמיד, ומול הצמרות הרחוקות בתוך העמק. אגם החורף הנקווה בבוא הגשמים מבריק עכשיו כיריעת אלומיניום שנשלפה כרגע מהגליל. אם היא תסכים, ידעה, לא רק שהיא יכולה לשכוח מלחדש את המטבח המתפרק, והאמבטיה הלא נוחה, אלא היא זאת שתצטרך לתכנן את כל הטיול ולארגן הכול, כי לו אין זמן. אז עכשיו זה התפקיד שלה גם להגשים לו את החלומות. עצבים. ומה עם החלומות שלה? לנוח קצת בשקט בלי הילדים? בלי לרוץ כל הזמן לדאוג, לארגן? נכון שהוא לכוד, חשבה, יוצא בשבע בבוקר וחוזר בעשר בלילה, לפעמים גם יותר. לא מרים ראש מרוב עבודה. נכון. והוא לא מאלה שאוהבים את זה. תמיד מעדיף להיות בבית, מחפש את קרבתם של הילדים. בשבתות לוקח אותם לטיולים, או למגרשי שעשועים. עכשיו כל החיים היא תשמע שבגלל שיפוץ במטבח הרסה לו את החלומות? בגיל שבעים הוא יתחיל עם 'כמה שאני רציתי ואת…' עזבי. לא משנה. מה זה חשוב, את עובדת כאן בלי הפסק, תעבדי שם. היא ניגבה את לחייה ואת אפה בשרוול. אפשר אולי לשכור אוטו גדול, חשבה, נביא ספרים לא יודעת מה, משחקים, נמצא משהו, נעבור את זה. זה רק כסף, רק כסף, שיננה, ואת לא יודעת מה יקרה מחר. נגיד שזרקת עשרים אלף דולר לפח בשביל להציל את הנישואין.

בשביל לחסוך הם לקחו טיסה דרך מנצ'סטר והיה להם קונקשן של חמש שעות, כשהגיעו אחרי שבע־עשרה שעות לניו יורק התברר שאיבדו להם מזוודה, והם השתהו עוד שעתיים בשדה התעופה. כשצנחה על כיסא בשורת הכיסאות שמול מחלקת אבדות בשדה התעופה ראתה את בנה בן השבע, מסוחרר מעייפות, מחזיק את עצמו ורוכן מעל אחותו בת השלוש בעגלה ומגיש לה את הבקבוק. היא שלחה אליו יד והוא בא והתכרבל לידה על המושב הסמוך. בשבוע הראשון, כדי שיסתדר להם הג'ט לג, החליטה שיגורו אצל חברים. בלילות ישבה על המפות והספרים, תכננה את המסלול למחר וחישבה תקציב יומי, בזמן שהוא שכב עם הילדים בחדר מלא מזרנים וסיפר להם סיפורים עד שנרדמו. עם החברים נסעו למפלי הניאגרה. חצי לילה נגררו ממוטל למוטל. הכול היה מלא והחבר פסל כל מלון שהיה קצת יקר. היא לחשה לבעלה, "אולי ניקח על עצמנו את התשלום, שלא נמצא את עצמנו בלי מקום לישון." – "אל תדאגי, בטח נמצא בסוף," הוא ענה לה והיא חזרה לנמנם עם הילדים במושב האחורי. עם כל עצירה ליד שלט מהבהב, התעוררה הבת הגדולה ושאלה "מצאנו?" בבוקר אחרי שקמו גילו בסמוך מסעדה מצחיקה מלאה פסלים של תרנגולות ואכלו ארוחת בוקר נהדרת. היא רשמה בפנקס הקטן שלה, 70 דולר ארוחת בוקר, 140 דולר מלון, 20 דולר מעילי ניילון צהובים להפלגה לתוך המפלים. בשבוע שהיו אצל החברים חסכו על הלינה, ונשארה לה יתרה ל"מותרות". בלילה האחרון לפני שנפרדו מהחברים הכינו הילדים מופע קרקס. את הקטנה הלבישו בבגד בלרינה והורו לה לחוג סביב לחדר, הקטנה נעצרה בכל סיבוב מצפה להוראות. הבן התחפש לפיל. חיבר לאפו את צינור מייבש הכביסה ודידה בקפיצות מגושמות אחרי אחיותיו. התגלגלו מצחוק.

הזהירו אותם שוושינגטון עיר אלימה. בלילה סגר בעלה את החדר במוטל במפתח ואמר שהם לא יצאו, שכב ער ונדרך לשמע צעדים חולפים במסדרון. בבוקר נסעו לשדרת המוזיאונים, הוא נכנס עם הגדולים למוזיאון והיא טיילה עם התינוקת בעגלה. עצי סיגלון  השירו מאות פרחים סגולים קטנים. הן ישבו על הדשא והיא קלעה זר והניחה על ראש הפעוטה. כשחזרו, היא הבחינה שהוא ממשיך להביט לכל עבר בחשש. אמרה, "נראה לי שמספיק עם המוזיאונים, העיר מלחיצה אותך, בוא נצא מהעיר," והם נסעו לשמורת שננדואה. כל הדרך ניווטה, בדקה עם מפה על ברכיה את הנתיב ובעלה נהג. היא גילתה שהיא מצליחה לנווט מעולה והתגאתה שהם הצליחו להיחלץ מהעיר, מפיתולי המסעפים, הכבישים והפניות בקלות. הכביש הפך לשקט, סלול היטב, מפלח אופק אחר אופק. הילדים היו רגועים, כשהגניבה מבט ראתה את הגדולה שקועה בחלון, אחותה קראה, הבן פירק והרכיב רובוטריק והתינוקת התמכרה לטלטולי הרכב. יכול להיות שהוא צדק? חשבה.

היו מאחוריהם כבר שבועיים כשהגיעו לשמורה. היא הבחינה שהתנועות שלה התמתנו. היא יוצאת בנחת מהאוטו, לא רצה לשום מקום. בבקרים זרם הזמן בנינוחות. הילדים השתעשעו איתה במיטה וסיפרו לה חלומות. במשרד הלודג' של השמורה שכרו בקתה חמימה וריחנית מעץ. הילדים עלו ארבעתם על המיטה הגדולה ושלחו אותם אל המיטה הקטנה יותר. אחרי שנחו קצת יצאו לטייל. שביל הוביל אל מפל ופלגי מים, ובין העצים איילה ועופר. הם נעצרו, הצטופפו בכריעה יחד חרישיים וצפו בחיות תולשות עשב בתנועת שפתיים, הגור עקב בעיניו אחרי האם ומיהר אחריה בכל פעם שהתרחקה מעט. בערב, הציצה בפנקס ובדקה את "המותרות". הם נכנסו למסעדה של הלודג', הושיבו אותם ליד האח הבוערת ומלצרים מזגו להם מים צלולים בכוסות גבוהות. הילדים ישבו בנימוס ליד השולחן והזמינו בחגיגיות את המנות שאהבו. לסיום קיבלו גלידת וניל ועוגת שוקולד נהדרת. בדרך החוצה רצו הילדים בצהלות לפניהם, מזהים את הדרך אל הבקתה, והותירו אותם לצעוד לאט אל החדר. ריח אורנים עדין, רענן מגשם, עלה מהשביל. מלבד אורות צהובים ורכים שבקעו מן הבקתות הפזורות בין העצים, הקיפה אותם חשכה, והיא זיהתה את העגלה הגדולה ואחר כך את הדובה הגדולה והורתה באצבעה לבעלה על מקומן. בעלה כרך את זרועו סביב כתפיה וסיפר לה סיפור שלא הכירה, איך פעם כמעט נשכח מאחור בטיול של הצופים.

למחרת הם לקחו שביל שהמליצו להם עליו במשרד השמורה. השביל הוביל  ליער אורנים גבוהים ובו אגם קטן. האגם, ירוק כאזמרגד, היה שקוף ועמוק והעצים השתקפו בו בבהירות חדה. על שפת האגם נצצו פתיתים קטנים. "אמא תראי יש פה זהב," הראה לה בנה. "יפה," ענתה לו, ״איך גילית? נשמור את זה בסוד." הילד הביט בה ברצינות. היא היססה אם להגיד לילד שזה מינרל דומה לזהב ששמו פיריט, ולא באמת זהב, והחליטה שמוטב שיחשוב שזה זהב. הבן רכן על האדמה ואסף חלקיקים נוצצים והכניס לכיסו. מזח ארוך נמתח לתוך האגם הילדים טיפסו עליו והיא ובעלה התחרו בהקפצת אבנים שטוחות על פני המים. היא הניחה על חלקת דשא את סל הפיקניק שהכינו להם בלודג', פרשה את המפה והניחה את הסנדוויצ'ים והפירות במרכז. כשקמו להמשיך, הלכו הילדים עם אביהם והיא עמדה כמה דקות והביטה אל האגם הקטן שזהרורי אור ריצדו על מימיו החלקים והשקופים, ואז רצה והצטרפה אליהם. השביל הסתעף מהאגם וטיפס גבוה אל מעלה הר. הם פסעו לאט בשביל בין עצים, שהלך ונעשה צר ומפותל. סנאים קטנים קיפצו והילדים הגישו להם בוטנים והמתינו בדריכות רוננת ליצורים הקטנים שהעזו לאסוף את הבוטנים בכפותיהם הזעירות ולכרסמם במהירות. כשהתקרבו לפסגה, בקצה השביל, היא ראתה מרחוק סלע גדול וכהה כגוש שוקולד עצום. "מי יגיע ראשון לסלע?" קראה והתחילה לרוץ. "אף אחד לא יגיע ראשון!" נזעק בעלה, "אל תרוצו ילדים," קרא, "זה מסוכן". היא רצה והשאירה את בעלה והילדים מאחור. היא הגיעה לסלע סובבה אותו והבחינה ביתדות שאפשרו טיפוס. היא מתחה את ידיה וטיפסה עד שהגיעה אל מישורת קטנה מעט קעורה וחמימה מן השמש שאפשרה לה לעמוד ולהשקיף מראש הסלע. העצים הרחוקים נראו כחיצים של אור ירוק. נהר שוטף התיז ניצוצות בעמק אבל סאונו לא נשמע, כל כך גבוהה הייתה. עננים ריחפו ופסגות שלפו ראש מעברם. ציפורים דאו מתחתיה. היא נשמה עמוקות. ידיה נפתחו, נפרשו כאילו היו כנפיים והיא עומדת לעוף. היא פשקה את אצבעותיה מתחה אותן עד הקצה. רגליה החלו לטופף על הסלע, טיפופים קלים, ואחר רקיעות, היא הניפה ידיים והתחילה לרקוד על המשטח הזעיר של הסלע.

.

נעה שנדר, ילידת 1954, ירושלים. בוגרת האוניברסיטה העברית בתלמוד ובהיסטוריה של עם ישראל ובעלת תואר שני מאוניברסיטת חיפה בספרות וכתיבה יוצרת. שימשה עוזרת מחקר של הרב עדין שטיינזלץ, עבדה במערכת עיתון ״מדע״ והייתה מנהלת במפעל גדול. גרה בצפון. סיפורים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת שדמות ועכשיו.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

רונית המטריחנית

שירז אפיק

.

נדב הוא בעל למופת. אוהב ומתחשב. לכן הוא גם בישר לי את הבשורה ברגישות המרבית: הוא חיכה שאגמור את הקפה שלי ואקח את דוד לידיים, ורק אחרי ששאפתי לתוכי את הריח התינוקי שלו הוא אמר לי, "רונית ודורון נפרדו."

"לא נכון," אמרתי.

הוא הנהן. דוד נשא אליי עיניים גדולות ומשתוממות.

"שיט," אמרתי.

"שיט," הסכים נדב. הוא חשק שני טורי שיניים צחורות.

"היא כבר צלצלה אליך?"

נדב נעץ בי מבט שפירושו, מה את חושבת, ואמר, "היא כבר סימסה לי רשימה. היא בדרך לכאן."

"גם הבנות?"

"גם הבנות."

"למה?"

"היא כתבה שהיא לא רוצה להיות שם בזמן שדורון אורז."

"ואיפה הן ישנו?"

"אין הרבה ברירות. התאומות יהיו בחדר של דוד ורונית על הספה בסלון."

שתקנו. לא היה מה לומר עוד.

רונית הייתה אחותו הקטנה־ביולוגית אך גדולה־מהחיים של נדב. מיתמרת לגובה 1.80 כמעט, עם רעמת שיער שחורה וקול צרוד, היא הייתה אישה מאוד מאוד נוכחת. היו לה תאומות בנות שבע, אורלי וזהורית, שנהגו כתאומות סיאמיות, גוף אחד בן שמונה גפיים, ונעצו בדוד שלנו מבטים כאילו חוככות בדעתן איזה טעם יהיה לו. נדב ואני כינינו אותן עורלה וזיבורית.

"אתה חייב לשים לה גבול כשהיא תהיה פה, אחרת היא תבלע אותך," אמרתי. "זוכר כשהיא הקימה להקה ובמשך חודשים אתה רק סחבת ציוד וניהלת את הסושיאל? זוכר מה קרה כשהיא עבדה על התזה? זוכר כש–"

"אני זוכר הכול. אבל אני לא יכול לשמוע עוד פעם את הנאום על איך ההורים תמיד העדיפו אותי וכל הבולשיט הרגיל. לא מסוגל."

דוד פלט גרגור מתוק ואני הצמדתי אותו טיפה יותר חזק אליי.

"יש לנו עוד איזה שעתיים עד שהן יגיעו," אמר נדב בקול מלא עידוד מזויף.

"מה פתאום שעתיים. היא תמיד מקדימה."

"אולי הפעם לא."

הקדימו.

הצפירות הדהדו בכל הרחוב. דוד, שנרדם בינתיים, התעורר בבכי מבועת. נדב מיהר בגרביים לרחוב וחזר לדירה עם מזוודה בכל יד והבעת פנים שאומרת, תהרגי אותי, בבקשה. הוא שמט אותן על הרצפה וכשאמר, "אני יורד לעוד סיבוב," קולו היה כשל אדם זקן.

רונית עמדה בפתח הדירה, ילדה מכל צד. הן חסמו את כל האוויר.

"איזה סיוט למצוא אצלכם חניה," אמרה. "איפה השלט של המזגן?" ולפני שהספקתי לענות כבר חצתה את הסלון בשלושה צעדים מהירים והפעילה את המזגן על 16 מעלות. "ככה יותר טוב." היא קרסה לתוך הספה, הניחה את רגליה הנתונות במגפי ברך על שולחן הקפה שלנו והשתמשה בדוחות המס שלי כבמניפה. דוד התחיל לבכות ברגע שרונית התיישבה לידינו. "איזה גיל מבאס," היא אמרה בקמיטת אף. "אם זה היה תלוי בי, הייתי מקבלת אותם מגיל שלוש, כשהם כבר מוכנים."

עורלה וזיבורית עמדו כל העת בדלת ולטשו בדוד ובי מבטים. הן לא זזו גם כשנדב ניסה להיכנס עם ארבע שקיות ענק וכחכח כמה פעמים.

"זיבו… בנות, בואו פנימה," אמרתי. הן נכנסו בחוסר חשק ועמדו שלובות ידיים וצמודות זו לזו. המבטים שלהן לא נעמו לי. "רוצות לראות טלוויזיה?" שאלתי. דממה.

"אני תיכף מארגנת לנו קפה," אמרתי לרונית. "איך את בינתיים עם הפרידה?"

"בסדר גמור. די, אחת־עשרה שנים ביחד, הגיע לי עד לכאן," והיא הכניסה אצבע לגרון והשמיעה קולות הקאה לצורך המחשה.

שתקנו קצת.

"איך רגוע פה," היא אמרה.

"לא יודעת כמה רגוע. לא ישנתי כבר שבעה חודשים," אמרתי. עיניה של רונית נפערו עוד לפני שסיימתי את המשפט. היא לפתה את הזרוע הפנויה שלי. "אנחנו יוצאות הלילה!"

"אנחנו מה?"

"אנחנו יוצאות. את ואני. לסלמה 21. יש לי איזה קטע עם הברמן שם, הוא כבר ידאג לנו למשקאות."

"מתי הספקת?" שאלתי, אבל היא המשיכה, "נדב יישאר עם הילדים ואנחנו נצא לחגוג. מה, לא מגיע לנו?"

"לא יודעת. אני עייפה מתה."

היא עשתה פרצוף עצובי. "נו… אני מתגרשת. לא תשמחי אותי? חוץ מזה, מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאת לאנשהו?"

"טוב," אמרתי. "אני אבדוק עם נדב."

"אל תבדקי. תודיעי לו. מה את כזאת נחמדה? אח שלי לגמרי יכול להישאר עם שלושה ילדים לילה אחד. ואם היית שואלת את אמא שלנו, היא הייתה אומרת לך שהגולדן בוי שלה מסוגל גם להטיס מסוק תוך כדי ולארגן ארוחה של חמש מנות."

"לא הייתי במועדון שנים."

"אז את מבינה כמה את צריכה את זה?"

וכך מצאתי את עצמי עומדת באחת־עשרה בלילה מאחורי שתי בחורות שפנו לליבה הזעיר של סלקטורית משועממת. הן נראו הרבה יותר מעודכנות ממני, במכנסי ההיריון שלי ובחולצה השחורה היחידה שמצאתי שהייתה נקייה מפליטות, אבל רונית לחשה לי בקולה הרועם, "לפעמים הם סתם לא מכניסים לפה אנשים. בלי סיבה. אסא אמר לי," ולמראה מבטי הלא־מבין המשיכה, "נו, אסא, הבויפרנד שלי. תכף תכירי אותו."

אחת הבחורות שעמדה לפנינו סיננה קללה מסוג האסור־להשוות, לפני ששתיהן פינו את הדרך. אם היא הגיעה לאוזניה למודות הקללות של הסלקטורית – שריר לא זז בפניה. "אני חברה של אסא," אמרה רונית. הסלקטורית הציצה ברשימה שבידה ואז סימנה תנועה בלתי נראית לעבר הכניסה.

כבר הספקתי לשכוח את התחושה הזאת. הביטים שפועמים בגוף, של שירים שכבר לא הכרתי. הריח שאין כמוהו, של אלכוהול ועשן וצפיפות טובה, של הרבה אנשים שמתכנסים יחד סביב מכנה משותף. והמכנה המשותף הזה, כפי שגיליתי די מהר, היה קוק.

"עוד לא שתית כלום, מה את כבר רצה לשירותים?" נזפה בי רונית. "תזמיני לי משהו בינתיים," אמרתי והצטרפתי לתור הארוך שהשתרך מחוץ לתא. בחור שעמד לפניי חייך אליי. "פיפי?"

"עד כדי כך ברור?"

החיוך שלו התרחב. "היי, אל תדאגי. יש לנו פה מקום גם לסחים. בואי, תעמדי לפניי. ייקח לי קצת זמן."

השירותים היו מוארים בניאון חזק. הביטים חדרו גם דרך הדלת. במקום נייר טואלט מצאתי רק מדף קטן ששאריות אבקה לבנה נותרו עליו. מזל שהודות לדוד אני תמיד לוקחת איתי מגבונים. ומדקרת דאגה קטנה – מה איתו באמת?

הבחור מחוץ לדלת קרץ אליי כשיצאתי. "ידעתי," אמר.

רונית זינקה עליי ברגע שחזרתי. היא כבר הדיפה ריח קל של אלכוהול. "בואי כבר לבר," היא משכה אותי בזרוע. "תכירי את אסא." הסתכלתי מעבר לבר. בחור גבוה, ששרירי מכון הכושר שלו מכוסים קעקועים, ניער שם שייקר במרץ. "את מתכוונת לזה שעומד פה, הגבוה החתיך?" שאלתי, ביותר התפעלות ממה שהתכוונתי.

"לא, הקטן המכוער מאחוריו," היא אמרה. ובאמת, בתזמון מושלם הגיח מאחורי צלליתו המחוטבת של הברמן יצור קטן, ממושקף וקורן שנופף אלינו במרץ. הוא מיהר לעברנו, כשהוא מניח צ'ייסר מול כל אחת מאיתנו. "נעים מאוד, הדס," אמרתי.

"אסא," הוא סיים ללחוץ את ידי וסקר את רונית בהערצה. היא, מצידה, סקרה את רחבת הריקודים במבט דומה. "בואי לרקוד!" צעקה לי באוזן.

"אני נשארת על הבר."

"נו," משכה אותי בזרוע. "באת עד לכאן כדי לשבת?"

באתי עד לכאן כי נורא ביקשת, חשבתי, ובקול אמרתי, "לכי, תהני. אני כאן." אסא עקב אחריה מוקסם. סימסתי לנדב, "איך בינתיים בבית?" והוא ענה, "בסך הכול בסדר. עורלה וזיבורית עוד לא טרפו את דוד. איך עם אחותי?"

"כמו עם אחותך," כתבתי.

"תהיי חזקה." ליתר בטחון, הוא הוסיף לב ואימוג'י של שריר.

רונית פיזזה בינתיים על הרחבה, מניפה זרועות ארוכות באוויר כששני בחורים רוקדים קרוב מאוד אליה. תהיתי אם אפשר לנמנם בישיבה על הבר, לעצום את העיניים ולהתמקד במוזיקה בקטע מדיטטיבי, כשהיא הופיעה לצידי ולקחה את הטלפון שלי. "בואי נעלה סלפי," אמרה. "המצלמה שלי חרא. שדורון המניאק הזה יאכל קצת את הלב." היא התעסקה קצת עם המכשיר ואז פניה נפלו.

"תהיי חזקה?" הפנתה אליי את המסך.

"נו, אל תהיי כזאת," אמרתי. "סתם הומור של נדב."

"מצחיק."

"תשכחי מזה. בואי נצטלם. באת לכאן ליהנות, לא?"

"כבר לא בא לי." היא גללה עוד קצת. "עורלה וזיבורית?"

"תביאי לי את הטלפון," אמרתי.

"מי צוחק ככה על ילדות בנות שבע?" אמרה רונית. היה נדמה לי שהעיניים שלה נצצו. היא הורידה צ'ייסר נוסף שאסא הניח לידינו, מי יודע מתי, ונבלעה בקהל הרוקדים.

ישבתי שם. מישהו שספק אם מלאו לו עשרים ניסה לדבר איתי אבל אני הייתי מוטרדת מכך שרונית לא חזרה, וכעבור זמן קצר גיליתי שאני כבר לא עייפה. התחלתי לדאוג. אחרי בקשות מנומסות ודחיפות מנומסות קצת פחות, הצלחתי לפלס את דרכי לשירותים, שם מצאתי אותה מריצה שורות עם אחד הבחורים מהרחבה. "הדס!" הריעה כשראתה אותי, כאילו לא עזבה בעלבון לפני כמה דקות.

"זאת אשתו של אח שלי," הסבירה לבחור. "הוא בלתי נסבל, אבל היא דווקא בסדר. היא מתרגמת ספרים!" לא היה לי מושג שהיא יודעת מה אני עושה למחייתי. הבחור מצידו נראה מעוניין הרבה יותר בכרטיס האשראי שלו, ובקושי הרים אליי עיניים.

"בואי," אמרתי.

"לא רוצה," היא ענתה בטון מתיילד. זרם מרמור עבר בין שאר הממתינים בתור. "קדימה," הושטתי לה יד. היא פסעה אחריי, מתעלמת מהרטינות שהקיפו אותנו, לא לפני שהפריחה נשיקה לבחור בשירותים.

"אנחנו יוצאות החוצה," אמרתי.

"אבל כיף לי!"

הפעם היה תורי לאחוז בחוזקה בזרועה. "זזנו."

"לא אמרתי שלום לאסא."

"הוא יתגבר."

באוויר הנקי בסמטה שמחוץ למועדון היא הצליחה להקיא, להשתין בכריעה ולבכות, הכול בבת אחת. היא כבר לא נראתה גדולה מהחיים; למעשה, היא הלכה והתגמדה מולם.

"טישו," אמרה. הושטתי לה מגבון. היא קינחה את האף וגעתה בבכי. "זה לא רק הסמס המטומטם שלכם. אף אחד לא אוהב אותי."

"שטויות. הבנות משוגעות עלייך. וסליחה על איך שקראתי להן."

"זונה. וכן, הן אוהבות אותי. אבל זה רק כי אין להן ברירה."

"די, נו. את מתגרשת, שתית המון, אז את רואה הכול שלילי עכשיו. מחר בבוקר דברים ייראו לך אחרת."

היא משכה מגבון נוסף מהחבילה. "זה כן נכון."

"אוקיי. אז זה כן נכון. עכשיו בואי."

"לא," התעקשה, עדיין משתופפת בשמלה מופשלת. בחור במעיל עור הציץ לעברנו ועיווה את פניו בגועל, ובדיוק כשסימנתי לו להתחפף עצרה לידינו מונית. עזרתי לרונית להיכנס ולהתיישב לידי. השמלה שלה עדיין הייתה מופשלת מאחור. "תקשיבי לי. אני רוצה להגיד לך משהו. את זוכרת שההורים שלנו עברו לדיור מוגן, והיה צריך למיין את כל המיליון דברים שלהם?" זכרתי משהו.

היא הפנתה את מבטה אל הנהג, "היי, תנמיך קצת. אני לא שומעת את עצמי!"

"סליחה, היא קצת שתתה," אמרתי.

"שתלמד להתנהג," אמר הנהג, אבל הנמיך. רונית נופפה בידה כדי להחזיר את תשומת ליבי אליה. "אז היה לי מפתח לדירה שלהם," היא משכה באפה, "באתי איזה בוקר כשחשבתי שהם לא שם, כי לא היה לי כוח להיתקל בהם. אבל הם היו, וגם נדב. ישבו שלושתם בחדר השינה. הם לא שמעו שנכנסתי כי הם היו כל כך עסוקים בלצחוק. ואת יודעת משהו?" היא נעצה ציפורן בזרוע שלי. לא משכתי אותה ממנה. "הם צחקו ע־ל־י־י. איזה דפוק זה? כן, גם הבעל שלך. הוא כנראה עשה חיקוי ממש טוב שלי, כי הם שלושתם נקרעו מצחוק. עמדתי במסדרון והקשבתי כמו מטומטמת," היא פלטה צחקוק מריר, "ובסוף יצאתי משם על קצות האצבעות ונעלתי בשקט את הדלת אחריי. אחר כך אמא שלי התבאסה עליי שלא עזרתי להם מספיק עם המעבר."

"סיפרת לנדב שהיית שם?"

"בשביל מה?" היא עשתה תנועת ביטול בידה ונשכבה על המושב האחורי. הראש שלה נח בחיקי. "היי, לא לשכב פה," אמר הנהג, אבל רונית העמידה פני ישנה וזקרה אצבע משולשת מאחורי גבו. ליטפתי לה את השיער והיא המהמה משהו והשתתקה. הנשימות שלה חיממו לי את הרגל.

שילמתי לנהג כשהגענו ותמכתי ברונית בששת גרמי המדרגות שהובילו לדירה שלנו. "קחי, תתנקי קצת," הוצאתי את המגבונים, אבל היא התעלמה ממני, מנדב שצפה בטלוויזיה בסלון, ודשדשה לחדר השינה. היא השתרעה על המיטה הזוגית שלנו באיפור מרוח ולבוש מלא, מגפיים והכול, ונרדמה מיד. הצצתי לחדר הילדים. דוד ישן בידיים פרושות לצדדים. התאומות שכבו על מזרנים משני צדדיו כמו שני ענפי זית. זאת לא הייתה תמונה בלתי נעימה.

"איך היה?" שאל נדב, משועשע כשחזרתי לסלון.

"היה… מעניין."

הוא גיחך. "תמיד מעניין עם אחותי הקטנה," ואז חיבק אותי. "בואי, נישן על הספה. אני אקום לדוד אם הוא יתעורר. נראה לי שאת חייבת לנוח יותר ממני."

התכרבלתי לתוכו. התמקמתי על שריר הקיבורת שלו, נשמתי את הריח הנקי שלו, אבל השינה לא באה. שכבתי בעיניים פקוחות. הביטים מהמועדון המשיכו לפעום בי. בחנתי את קו הלסת של נדב, שהקסים אותי כשרק הכרנו. הבטתי בו ישן בשלווה, עטוף בחמימות של צדקת הדרך ואהבת הורים. ופתאום נמלאתי סלידה. כל כך יהיר הוא נראה. הוא לא השמיע הגה כשהזזתי את הזרוע שלו וקמתי, ואז פסעתי לחדר השינה שלנו. שם, התאמתי את הגוף שלי לזה של רונית, ונרדמתי מיד.

.

שירז אפיק, אשת טיפול בעברה וכיום עוסקת בעריכת סיפורי חיים. מחברת הרומנים "לנקות את יפו" (מטר, 2014), "בשורות טובות" (מטר, 2017), "אבקועים" (פרדס, 2019) ו"מתחת לעור" (עברית, 2021). סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים, באנתולוגיית "עברית" ובגיליון 88 של המוסך.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ייסור אחד שאין לו שם

מרים יחיל־וקס

.

באמצע החיים בבוא שלוות ההשלמה עם המציאות, אהבה לא מציאותית. כל חכמתה נחלצת לעזרתה להרחיק ולאפשר ולהגדיר שזוהי אהבת אם ואחות ועמיתה ומורה וכשזה לא הולך אפשר פשוט לזלזל וללעוג לעצמה וגם לו מי ומה הוא שאת אוהבת אותו, בסך הכול נער, בסך הכול ילד כישרוני שנקרה בדרכך, אין בו שום דבר הראוי לאפס קצה תשומת ליבך המעודנת, המיוחסת, הנעלה. וכל מאמציה עולים יפה וחבל על המאמץ. כלום. וביניהם גם. לצד ילדיה ואישהּ והוריה והתלמידים האחרים. בעבודה ובדרכים בספרים ומול צג המחשב גם.

וכדי להיות איתו בלי הפרעה היא מעניקה את מלוא תשומת ליבה עד התג האחרון לכל תלמידיה האחרים. המון מילותיה השופע גואה כנחל ומציף ומהפנט אותם והם נסחפים בלהט השיעור, המנגינה נוסקת, ורק היא מבחינה ברגע שבו הוא שוכח לעמוד על המשמר ונסחף לפני כולם ואז הוא שלה. עד דמע. דגול מרבבה. מואר. עדין ומרתק. דוהר אליה על כנפי הכישרון שהיא בראה בו ולא פוחד משום דבר לא מעצמו ולא מפניה והיא אוספת אותו תחת כנף דמיונה והוא שלה שלה שלה ומאריכה את סבלה ככל יכולתה ולב בלב נוגע. שעה אחת מדי שבוע שבה היא משכילה לצוד אותו בערבות המעוף והוא ניצוד ברצון ומתמסר.

יש אנשים שאוהבים ויש אנשים שמרשים שיאהבו אותם. אם כי היה רגע לפני שנתקבעה חלוקת התפקידים ביניהם, רגע של ימים אחדים שבהם נאחז בה בלי חשבון ומחשבה והיא נפעמה ונפקחה אבל לא העזה. אחר כך הלקתה את עצמה ושנאה את האיפוק הזהיר הכלא הנצחי שלה. אולי היה אחרת אילו ליטפה את ראשו אשר הרכין אליה בחשכת המכונית. ילד. כל כך השתוקקה לאסוף אותו אל חיקה אבל הפחד מפני מבוכתו ומפני החרטה שאחרי וההסברים ורצח העתיד שאז חלמה שיהיה לו – להם – האם על ציפור נפשו חסה או על עצמה? האם על גילו חשבה או על גילה ומעמדה מולו בראשית דרכו? לבטח לא רצתה שירגיש מחויב בשל עליונותה או תלותו. רצתה שימשיך לבטוח בה וירשה לה להוסיף להנחותו בדרכו ולמנוע ממנו לטעות. או להיפגע. חשבה על טובתו שהייתה טובתה על אפה ועל חמתה ועל חשבונה.

לפרקים האמינה כי אין סיכון שלא הייתה לוקחת לו הרשה לה. לו ביקש לעצמו אם ואחות ועמיתה ומנחה הייתה לו כל אלה. לו חשק באהבת אישה הייתה שמה נפשה בכפה ומבין זרועותיה היה יוצא לדרכי חייו. במרומז ובמשתמע לא התנגד, אך מבלי שירשה במלוא ישותו בהכרה מלאה ובדעה צלולה אי אפשר. לא משנה בעצם אם ירשה או לא ירשה. לא בידה הרגש הזה, היא הנתונה בידיו והוא עושה בה כחפצו מסעיר ומרגיע, מעליב ומחמיא, מזלזל ומשפיל וקורע ורומס. והיא שמחה בו, שרק יהיה ויישאר ולא ימות בה.

שיחות ארוכות היא מנהלת איתו ברוחה ויודעת שאינה חוצה את מחשבותיו אפילו כהבזק חולף או הבהוב רגעי אלא כשהוא זקוק לה. יודעת שאינה ראויה לנעורים הקסומים האלה, לגדולת הכישרון, ועצם המחשבה עליהם היא חוצפה אפילו בינה לבין הרהוריה ובין עטה לבין ניירותיה חוצפת אצבעותיה על המקלדת.

כבר הצליחה לעשות שהיצר יחדל לשחק תפקיד ראשי בינה לבינו, היצר ששיבש בתחילה את שיווי משקלה והעיר אותה בלילות הראשונים יודעת שהוא באי שם שלו לא ישן בשל המנגינות בראשו, משווע לאוזנה השומעת, כואב בבדידותו רחוק ממנה ולא עולה בדעתו להעז לבוא אליה. ולה אין אומץ. חרף הדחף העז לרוץ אליו תכף ומיד ולהקים לו חומת מגן. השתלטה על יצרה. נדמה לה. עכשיו זהו ליבה הרוגש וקצות העצבים הרוחשים והעיניים הרואות ולא מסתתרות למרות שהיצר דמם והראש מתכחש ומכחיש במילים משוכללות. ואם היא יודעת שהיא עושה שקר בנפשה כי הנפש היא הבשר והבשר הוא הרוח והם מיטיבים לתעתע זה בזו כמו היא והוא, בכוונה ושלא בכוונה, במחשבה תחילה ובמחשבה בדיעבד, מה בכך. הנפש אומרת לבשר הס והוא מציית ושוקט ומתאפק ומסתגר ומסתפק בעיניים הרואות, באוזן הכרויה, בחצאי המילים הלא גמורות שהוא איכשהו בכל זאת מתחיל לומר אחרי השיעור ומתחרט באמצע.

הניחה לו. התרחקה לזמן ממושך. והוא שקט. אצל המורה האחר לא נסק. היה זקוק לה ולא הבין. החזירה אותו לחזקתה בתחבולה והוא לבלב. ושוב חשכת המכונית רק שההגה עכשיו בידיו והוא מדבר אליה בקול בוטח ומרים זרוע ומניח מעליה בלי לגעת והיא משותקת מבוהלת כנערה, כי אם עכשיו פתאום הוא גבר אנה היא באה. אליו? ומה זה אליו ואיפה זה ומי בו יקבל את פניה? הנער שמצא רגע של עוז בחשכת מכונית, או גבר חדש שאינה מכירה? מפניו פחדה. אליו טרם התוודעה ונדרכה בתקווה ובציפייה חרדה לקראתו. אולי אינו יודע עדיין מה השתנה בו שהיא מרגישה בעוצמה כזאת בנוכחותו. קסום, בלתי נודע. מסוכן.

כן, מאז הניחה לו האמן שבו היה לגבר, אבל הגבר שבו נשאר ילד. והכישרון? האומנם בידה הוא? בגללה הוא מדשדש? שום דבר לא היה ולא נהיה ולא נמשך מאז. הוא רמז שיהיה והיא ציוותה על ליבה להתנהג כיאות ולא לחבל תחבולות נוספות ולהשאיר לו את כל ההחלטות וכך לא נהיה כלום רק העולם, עולמו, הוסיף לזרום לדרכו ושם היא לא ויתרה עליו ונלחמה את מלחמתו מבלי שיֵדע עליה, וזרעה את הזרעים הנכונים והשקתה את החלקה והחניפה לגננים כדי שהוא ילבלב ויפרח כפי שידעה שהוא יכול. השקיעה את כל כולה למענו והצליחה להביאו אל מסלול ההמראה. נדמה לה שהתגברה וחזרה לשגרתה והיא יכולה בלעדיו. הרחיקה למדינות הים. עובדה. עובדה שהיא יכולה.

נסעה בעולם עם המנגינה הקטנה שלו, הקודרת, שהקליט עבורה, ובבקרים התעוררה איתה בוושינגטון ובניו יורק, ובמטוסים זרמה אליה באוזניות הפרטיות, בכל היבשות ומעל האוקייאנוסים. בדמיונה ראתה את האצבעות הדקות, הארוכות, הילדותיות וראשה הסתחרר עד שעצמה את עיניה כדי לא לראות. עד הקונצרט.

כאילו לא הפרידו ביניהם אוקייאנוס וימים רבים ושגרה שכשלה. הוא שואל שאלה של כלום והיא מעמידה פנים שהכול כרגיל אבל שוב יוצאת רוחה לדרך ארוכה ומפותלת ומשקיעה זמן ומאמץ ואת כל ישותה המתוחכמת כדי לענות עליה. שאלה על היצירה שעמד לבצע. התעניינות בכינור מיוחד. וכשהיא עולה מן הטמיון ויבולה רב ועשיר עבורו הוא כבר שכח שהתעניין ובכלל לא התכוון וזה לא היה כל כך חשוב, והיא נכלמת. לשם מה הרעישה מוסדות ארץ מה הייתה ריצתה המרוצצה המטופשת לעשות את רצונו ואף למעלה מזה כמיטב יכולתה הרבה. בתחילה כבשה את גאוותה וטלפנה ליידע אותו על הכינור, הרי ביקש, הרי חשוב. טלפנה שוב ושוב ידעה שהוא רואה את המספר על הצג ולא עונה והמשיכה למחול על כבודה ולהשפיל את רוחה ולנהוג כפי שמעולם לא נהגה בכל שנות נשיותה והוא לא ענה לה. אחר כך אמר שהפלאפון אבד והיא לא האמינה אבל שמחה ששיקר.

אחרי הקונצרט החליטה. כישרונו ראוי. היא תהיה מקצועית איתו. אך ורק. אז מה אם המקצועיות היא מפלטם של מוגי הלב. שומרת את צעדיו ומקפידה עליו במיוחד ולא מוותרת לו בכלום כי אמנותו חייבת להגיע לשלמות והיא לא תרשה לו להסתפק בפחות משלמות עד שישתלט על מלוא תבונת המלאכה הזאת. המורה האחר הסתפק, היא לא תסתפק. רק הוא מעניין אותה מבין התלמידים ומצפונה אינו נוקף עוד ורגשות האשמה אינם מציקים והיא מתרכזת בו בנגנו ומתרחקת ממנו לפני עלותו לבמה כדי שיהיה לו אוויר למצוא את מעופו. עתירת ניסיון היא מזהה את החסר, בוחרת מה לבנות דרך הראש ומה דרך הרגש, מתי לדחוף ובמה ומתי להניח, ומתי לכוון את האחרים לתרום את חלקם ברקע, ודי מהר רואה שצדקה והכול מצטרף בו יחד ומתמקד וממריא. הבמה שלו. גדל. השתחרר. והיא שבה לתעב את שנותיה וניסיונה, רוצה הייתה להיות מבכירה ומתרפקת ובגילו.

בעומדו על הבמה חזר לשכון בה. זה מפחיד אותה נורא כי מראהו מהדהד בה כקריאה נואשת והיא מרסנת את קרבהּ כדי שלא ייפלט מה מפיה, הופכת את פניה לאי שם ואת עיניה פנימה. מגעה מכיר את שערו ואת צווארו וכתפיו וגבו שליטפה בתקנה את אחיזתו בקשת, למעשה בלב רוגש ותשומת לב אוהבת שהטביעה בזיכרונה כמכוות אש כל גיד חלקת עור ופלומת שיער. עיני הבשר מתרכזות ברגליים הארוכות המפושקות ובמותני הנער הצרים שבהם לא נגעה מעולם וביד השולטת בקשת.

נפתלות דרכי דמיונה. הוא בא תמיד כמו התגלות שיש לה ממשות גופנית והיא יודעת אנה היא באה והאבדון הזה הוא גן העדן שלה. לא כמו אחרי "רומנים" כמו שקוראים להם, שהיו לה פעם, שמהם הייתה שבה סוערת ורעבה לעוד ובן זוגה הקבוע היה מתמוגג ולא מעלה בדעתו. בו ברגע אינני והנני. כעת היא סגורה ומשותקת אפילו בחלום. חולמת את הילד ושיכורה מחלומה אבל לא חוצה את קו הדמיון בין השם והתמונה שבה היא מתבוננת בעצמה ובו מבחוץ ולא חוצה אליה פנימה עד הסוף בלי מוסרות ומעצורים. מהו שמונע בעדה אינה יודעת אולי הבושה מנצחת כי אינה יכולה לדמיין את גופה ליד גופו רק אותו לבדו והיא ישות סמויה בחשכה לרשותו ומי שרואה אותה איננו הוא וכך היא איתו ואינה פוגמת בטוהרו.

מיטפשת. מתנהגת שוב בצורה אווילית. משפיעה עליו חסדים קטנים וטרמפים וכל מיני הבלותא להיות לידו ולראותו תמיד. כותבת שירים ליריים של נערה, שומרת ושומרת אותם לעצמה ולבסוף לא מחזיקה מעמד ונותנת לו וממתינה בלב פועם וחרדה גדולה למילה שתיאמר, אם כי את השירים המסגירים לא מסרה לידיו בטוחה שהוא יודע ומרגיש מזמן ושונא את זה וכמעט שונא גם אותה שמביכה ומעיקה אבל משתדל שלא. ערב אחד אחרי קונצרט אמרה אילו היית עשר שנים מבוגר יותר והוא השיב אני לא כל כך ילד אבל לא המשיך לא במילה ולא במעשה והיא ידעה מה המעשה לעשות וגם פחדה כי היא אהבה עד כלות והוא לא אהב בכלל.

כעבור שבוע של ייסוריה טלפן ואמר על השירים מילים יפות שוודאי חשב אותן היטב ובירר ומיין מראש והיא התבדחה לחפות על הולם הלב ואמרה לעצמה מטומטמת מה עשית מכרת את רגשותייך בנזיד עדשים אפילו פחות. ילד הוא ילד. וכמעט שכנעה את עצמה בפעם המי יודע כמה שאינו ראוי ומוטב להתגבר על השטות הזאת שממלאת את ליבה וחוסמת אותו בפני הכול וכמעט הצליחה בשכנוע, אבל הטון הוא שעושה את המוזיקה וקולו מאחורי המילים הסדורות ניגן לה אני מבין ואני יודע אבל אני לא רוצה, אני זקוק לאהבה שלך אליי ולא רוצה להפסיד אותה, מרגיש את גודל כוחך שאת נותנת לי כאמן ואני רוצה בזה אבל פוחד שאת רוצה לתת הכול ולשלם את המחיר ואני אם אשלם את המחיר אאבד את חירותי לא שאת רוצה לגזול את חירותי להפך אבל אני עוד לא יודע מהי חירותי ויש בתוכי חושך וזעם שאת לא מכירה ואני מכיר רק באופן חלקי והחושך הזה מעכב בעדי אם כי לפעמים אני מרגיש שאולי את הכתובת ומזמינה אותי כל הימים ובכל הדרכים לפרוק אותו בחיקך ואני מת לעשות את זה אבל המחיר.

אין מחיר. כל מה שעליו לעשות הוא לומר בואי והיא תבוא. בואי סתם או בואי להיות מה שאני זקוק לו כרגע או ברגע אחר משהו אחר וביום אחר ובלילה אחר בלי חלוקת תפקידים מראש או החלטות או בחירות בלי מגבלות. אבל הוא לא אמר. המשיך בדרכו ולפעמים פגש בה ופנה אליה אבל לא אמר בואי עד שגזרה על עצמה גלות פנימית וחתכה הכול. יותר לא תטלפן ולא תאמר ולא תקיף אותו באהבתה ונכונותה. אינה יכולה לגזור על דמיונה ועל ליבה אבל על מעשיה יכולה היא לגזור ובהם יכולה היא לשלוט מי כמוה בשליטים ובשליטה העצמית עד דכא. לא לפנות. לא לטלפן. לא להעדיף. להסתלק מנגד עיניו. להרגיע את הרטט בפנים ולקוות שלא ייפסק.

במשך כל חופשת הקיץ לא טלפנה, ונתנה לעצמה אות הצטיינות. מיד עם סיומה הפרה את נדרה. הוא סיפר שנסע למדינות הצפון עם נערה צפונית וליבה לא נשבר רק אפף את חודו של הפגיון שנעץ באהבתה והמשיכה בשיחה בניחותא עם דוגמאות חכמות למשמעות "ההליכה אל תוך היער" והיציאה מתוכו והוא נינוח והפליג בנועם בדברים. ליבה לא נשבר כפי שקרה בפעם הקודמת שסיפר על חברה חדשה ואז מיד עברה לתפקיד האם המאמצת ואמרה יופי תכיר לי אותה ובכתה כל הערב ושיקרה סיבה וגוללה על מי שגוללה שלא היה ולא נברא.

אחר כך חזרו לסדר והיא עמדה בגלותה: הלכה לשיעורים ולחזרות כרגיל, הקדישה תשומת לב לאחרים, שיחקה את משחק הסתמיות, ענתה לו רק כאשר פנה אליה מפורשות וביקש. גזרה והצליחה. כמעט. כי בינתיים עקפה את חוקיה שלה ובחרה יצירה שרק הוא יכול לבצע בה את הסולו וכך גם היא תוכל להביט בו בלי הפרעה בזמן החזרות כי כולם מביטים. גם בחרה מקום ישיבה בזווית מתאימה מול האצבעות הדקות המסמנות מקצבים וספגה אותו בשקט בלי להפריע לו ובלי שהוא או מישהו יבחין.

ושוב היו מי מנוחות כביכול ושקט מסביב וכאילו נמלא הנער ביטחון ופתאום אמר בואי רק את לשמוע וריאציה שמצאתי והכול בה שמח וצהל ואז חזר בו ואמר אל תבואי. הייתה או לא הייתה כוונה? בהזמנה? בביטולה? רצה שיהיה להם רגע לבד עם ליבו היוצר או רק עצה מקצועית ביקש? ולמרות שלא הראתה בסימן כלשהו את צהלת נפשה אולי חש או ידע ורק שכח ואז הזמין ונזכר שידע וביטל. טלפון ענייני ולא אישי והודעה יבשה למזכירה ורק אז הבינה שלא הייתה כוונה ואם הייתה הוא שינה את דעתו אולי משום שמיהרה להסכים בקלות והתיאום התאים בקלות אולי שיחקה טוב מדי את המורה והוא קלט את צהלת הלב והחליט לסגת ואולי בכלל לא היה חשוב ולא משנה וגם אמר שיטלפן ולא טלפן והיא שוב נסעה אל מעבר לים ושקעה ושקעה ושקעה.

.

ד"ר מרים יחיל־וקס, סופרת, מתרגמת ודרמטורגית. פרסמה ספר שירים, "בלי כוונה" (עקד, 1977), ושלושה ספרי פרוזה – "נורדאו פינת וול־סטריט" (כנרת זמורה־ביתן, 2009), "הפרק החסר" (כרמל, 2016), שתורגם לרומנית ואנגלית, ו"שנה אחת", הרואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס. גרסה מוקדמת של הפרק הראשון בו פורסמה במוסך. סיפורים קצרים ושירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות, בהן המוסך, עיתון 77, ומאזניים.

 

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

יום מושלם לבית הלוחם

לירון וקסמן־ראובן

מוקדש לי' ולא', בהוקרה על ההשראה ועל האומץ

.

נומי הניחה את הספר הפתוח על הבטן. אוף משעמם. היא לקחה ענב מהקופסה, פיצחה אותו בין השיניים והמיץ המתוק התפוצץ לה בפה. אוף, חם ומשעמם, משעמם וחם. אם רק הייתה יכולה להיכנס לבריכה. איש שישב על אחד מכיסאות הנוח לידה פרם במיומנות את הרצועות שחיברו את התותבת לגדם. היא ידעה שבבית הלוחם אסור לנעוץ עיניים, אבל לעיניים היה רצון משלהן. האיש חייך והיא מיהרה להסיט את מבטה לקופסת הפלסטיק שהייתה מלאה בענבים ירוקים ונוצצים ובחרה לעצמה את הענב המושלם. כשהעזה שוב להציץ כבר עמדה הפרוטזה בפני עצמה, גרובה בגרב עם פסים כחולים ונעולה בנעל ספורט לבנה. היא הכניסה את הענב שכבר לא היה קר לפה. האיש התרומם בעזרת קביים ודידה בקפיצות מיומנות לכיוון הבריכה התכולה הגדולה. בבית הלוחם לכל אחד היה חסר משהו – אוזן, יד, עין, עור. לאבא שלה היו חסרים פס רחב של שריר מהכתף עד המרפק והריאה. כששאלו אותו אמר שנפצע בגילוח, אבל סבתא לילי סיפרה לה שהוא נפצע מרסיסים של פגז במלחמת יום הכיפורים וזה עוד מזל, כי במלחמה ההיא אפשר היה רק להיפצע או להפוך לתמונה במסדרון. "אף אחד לא יצא בחתיכה אחת," אמרה סבתא לילי והגישה לה באנחה פלח תפוח.

האיש השעין את הקביים על הגדר ונומי פוצצה עוד ענב בתוך הפה. הוא קפץ בקפיצות קטנות וזהירות לכיוון הבריכה, התיישב בתנופה והדף את עצמו לתוך המים שניתזו נוצצים באוויר. החום העיק עליה. היא הניחה את הספר בתיק הבריכה, קמה והמגבת שעליה נשרה. היא הניחה אותה על כיסא הנוח והלכה לבריכה. רצפת האבנים הקטנות הייתה לוהטת ודוקרת והיא דילגה מרגל לרגל. אבא הלך עם אחותה לראות סרט באולם ההקרנה.

"אני לא באה!"

"זה של דיסני, פעם…"

"זה של תינוקות!"

אחותה הנודניקית הוציאה לה לשון, והיא התאפקה לא להוציא חזרה.

"אני לא חייבת!"

"נו!!!" אמרה הנודניקית וניסתה לדחוף לאבא את הרגל, שילכו כבר.

"אבל את לא נכנסת למים לבד, אוקיי?"

"אוווףףףף, למה אני תמיד בעונש בגללה?"

אבא הרים את הנודניקית בזרועותיו הרחבות. היא חייכה לעבר נומי חיוך ניצחון.

אבא התחיל ללכת בצעדים גדולים לכיוון הבניין הראשי. "את יכולה לקרוא ספר או ללכת לגן משחקים," אמר והגדיל את צעדיו. היא הטילה את עצמה בזעם על כיסא הנוח הצהוב, "אווווף!!!!!"

היא תשב על הקצה ותרטיב רק את הרגליים, זה לא נקרא להיכנס. היא התיישבה על הסף ליד מצופי מסלול השחייה. המים היו קרים וציננו אותה קצת, היא בעטה בהם רגל־רגל וטיפות נוצצות התרוננו באוויר. ילדים בתוך המים השפריצו אחד על השני וצווחו בהנאה. האיש בלי הרגל הגיע חזרה למעקה ועצר מתנשם. נומי הביטה בו.

"גם אתה מכיפור?"

הוא חייך והמשיך להתנשם עוד קצת. "למה גבירתי שואלת?" שאל כשהצליח שוב לדבר. היא בעטה בשתי הרגליים יחד ושפריץ חזק של מים זוהרים מילא את האוויר.

"כי אם זה מכיפור יש לך מזל."

"ואיך בדיוק לאבד רגל זה מזל, גבירתי הצעירה?" הוא מילא את כפות ידיו במים והרטיב את ראשו המגולח.

"סבתא לילי אומרת שבכיפור רק להיפצע ולא להפוך לתמונה במסדרון זה היה ממש מזל."

"אני מבין," אמר והסיר את משקפי השחייה עם העדשות הכהות ונראה פחות כמו חייזר.

"זה מלבנון."

"וחוץ מהרגל?"

הוא חייך והיו לו המון קמטים קטנים ליד העיניים.

"זה לא מספיק לגברתי?"

אמר והדף את מעקה הבריכה ברגלו האחת ויצא לשחות בריכה נוספת. נומי הביטה ברגל שבעטה במים ובשנייה שהתפתלה כמו דג גדול בלי זנב.

"חגי," אמר האיש כשחזר אחרי הבריכה ואז המשיך להחזיר לעצמו את הנשימה.

"נומי," אמרה בלי לחשוב. "זאת אומרת נעמי," תיקנה מהר.

"נעים להכיר נומי־נעמי," אמר והדגיש את העין. היא הקפיצה רסיסי מים בבעיטות קטנות והסתכלה בריכוז בטיפות הנוצצות בשמש, יכול להיות שעוד כואב לו?

"איך את עם סודות נומי־נעמי?"

היא הנהנה.

"פעם היה לווייתן בבית הלוחם."

היא הסתובבה בבת אחת, קמט הריכוז עוד נשאר בין עיניה.

"אתה משקר."

"את צודקת," הוא חייך ואז נעלם לרגע ועלה מתוך המים עטור טיפות. "עברת את בדיקת הערנות, אבל יש דגים."

"באמת?" מבטה נמשך לסרוק את המים הצלולים המנצנצים. משהו דגדג לה בכף הרגל והיא משכה אותה בבהלה.

חגי הבליע חיוך ואמר כבדרך אגב: "הם יוצאים רק בשבת, אבל לא כל אחד יכול לראות אותם, ובטח שלא מבחוץ." הוא נשכב לאחור, הדף את המעקה ברגלו האחת והפליג לבריכה נוספת, הפעם בשחיית גב.

נומי קמה על רגליה. מים טפטפו ממנה לרצפה המחוספסת שהכאיבה ברגליים. היא הלכה לכיסא הנוח הצהוב. אסור לה לדבר עם זרים, אבל בבית הלוחם כולם כמו משפחה, אבא אומר תמיד, אז טכנית זה לא כזה נורא וגם יש פה מציל. היא אספה את כובע הים שלה. שיירת נמלים עצלנית טיפסה על דופנות קופסת הענבים. "פיכסה!" נומי גירשה־מעכה אותן, הסתירה ענב פושר אחד במרכז כף ידה וסגרה את הקופסה. היא תיכנס רק לקצת, כמה דקות, רק דג אחד. המחוגים העבים של שעון הבריכה התאחדו בשעה שתים־עשרה, יש עוד ארבעים וחמש דקות עד שיסתיים הסרט, זה מלא זמן, היא אפילו תספיק להתייבש, אבא לא ישים לב וחוץ מזה אחותה בכלל אשמה.

חגי היה ברדודים. היא עצרה והסתכלה, עורפו נשען על מעקה הבריכה, עיניו עצומות והוא בועט בעצלות במים ברגלו האחת, פניו היו מכווצות.

נומי קפצה למים הקרים בבת אחת. חגי נהם כמו חיה ונעמד, עיניו מתרוצצות, מחפשות את מקור הרעש.

"זה עוד כואב?" שאלה והצביעה בידה הקמוצה מתחת למים לכיוון הגדם. היא רצתה לגעת, להרגיש את העור האחר.

"זה תלוי," הוא אמר בקול שהגיע מרחוק.

"תראי שמה!" נדרך בבת אחת והצביע לעומק הבריכה.

הוא לקח בזריזות גלשן קלקר כחול מגדת הבריכה, "בואי נומי־נומי, מהר!" קרא והיא זינקה על הגלשן ונשכבה על הבטן, מושכת בידה את הבגד הים הכחול שנסחב למטה. "קדימה!" חגי הדף את הגלשן וטיפות מים מדגדגות ניתזו על אפה. היא התעלמה מהן והביטה בריכוז במי הבריכה הצלולים־תכולים. "קחי!" הגיש לה חגי את משקפי החייזר והיא מיהרה להרכיב אותם, מתעלמת מהצביטה ומהמשיכה בשערות. המשקפיים הפכו את המים כחולים יותר והיא ראתה עד הקרקעית. אדוות של אור הצטיירו על אריחי התכלת שכיסו את תחתית הבריכה. שוב הרגישה משהו מדגדג בכף הרגל והרגל בעטה במים בעווית. "היי! זהירות גברת נומי־נומי," אמר חגי ומחה מים מפניו. הם היו על הקו האדום שהפריד בין הרדודים לעמוקים. פה היא עומדת בקושי על קצות האצבעות. היא פתחה את האגרוף הקמוץ בבת אחת וענב ירוק מאיר החל לשקוע במים המופזים.

"טוב! ענב זרחני? איך ידעת שזה מפוצץ אותם על המקום?״

נומי ניסתה לתפוס את הענב בחזרה ואיבדה שיווי משקל על הגלשן, חגי אחז בקרסוליה וייצב אותה.

"אייה!!!" היא צעקה, מבוהלת, "לא היה לי מושג! רק רציתי להוציא אותם מהמחבוא." היא התייפחה, דמעות וטיפות התערבבו.

"די, די." אמר חגי בקול רך "הנה," ופתח את כף ידו, במרכזה זהר הענב שהשליכה.

 "תפסתי אותו ברגע האחרון," אמר, קירב את ידו לפניה ומחה דמעה באוויר, "די נומי־נומי, די."

צל כיסה אותם. חגי נדרך, האהיל על עיניו והסתכל למעלה. "מה המצב אחי?" שאל המציל, "סבבה…" התחיל חגי לענות והמציל שרק שריקה צורמת במשרוקית שלו. "כן אתה שם, עם הספידו האדום! אסור לרוץ!" צעק והתחיל ללכת לכיוון העבריין, "אני אדבר איתך אחר כך, אחי." הפטיר והמשיך ללכת ולשרוק.

"אז איפה היינו? כן, הדגים של בית הלוחם. לפני שנים רבות, ביום שבת, איש אחד התפוצץ לרסיסים בבריכה והרסיסים הפכו לדגים זריזים וזוהרים…״

"למה הוא התפוצץ?" נומי התפרצה. חגי חשב קצת ואמר שמקובל להגיד שזה היה מעצב אבל הוא באופן אישי חושב שזה שטויות ברוטב. "בכל מקרה, כל דג שהוציאו מהבריכה הפך לאור ונעלם, אבל לא הצליחו להוציא את כל הדגים. גם שבועות אחר כך חברים דיווחו על צללית זוהרת שחוצה את מי הבריכה כברק ועל דגדוגים בכף הרגל. עם השנים הדגים נשכחו והפכו לצל שקוף, כמו שמועה. אבל פעם בכמה שנים, רק ביום שבת, עוד אפשר לראות או להרגיש דג." נומי הקשיבה לו והביטה בריכוז במים. כמו הדג שדגדג לי את הרגל חשבה. הבטן שלה כאבה מאוד, כאילו היה בתוכה גוש קפוא. אולי בלעתי דג בטעות? "אני צריכה לצאת," היא אמרה לחגי ובעטה במים ברגליה כדי לכוון את הגלשן לרדודים. "חבל," אמר חגי לעצמו. "היום זה יום מושלם."

"מה זתומרת?" נומי הפסיקה לבעוט. והמים סביבם נעו בגלים קטנים. "התכוונתי שהיום זה יום מושלם לראות אותם והיום הבא יהיה רק בעוד בערך שבע שנים." נומי הציצה לכיוון השעון, המחוג הארוך הצביע על שלוש, יש עוד חצי שעה. חגי התחיל להדוף את הגלשן לכיוון הרדודים. "רגע," עצרה אותו נומי. "ננסה עוד פעם אחת." פעם אחרונה באמת באמת באמת, הבטיחה לעצמה. כאב הבטן שקע כמו בוץ לקרקעית.

"לפקודתך גברת נומי־נומי," הזדקף והצדיע והתחיל לדחוף את הגלשן. הם עברו את הקו האדום לעמוקים. "מהר!" האיצה בחגי והצביעה, "לשם! ראיתי משהו נוצץ בעמוקים!״

"כל שתצווי גברת נומי־נומי," חגי השתחווה והם התקדמו במהירות.

"יותר מהר! טיפה ימינה!" היא האיצה בו וכיוונה אותו.

"כאן!" ציוותה וחגי עצר מיד. הם היו לבד באמצע הבריכה. המים היו עצלים ומלאים בשמש, כמו תצלום שיש בו יותר מדי אור. הם היו בתוך שקט ומרחוק שמעו צווחות חדווה וצחוק של ילדים.

חגי צלל, עלה ומים נזלו ממנו עד שהצטמצמו לטיפות. "את בטוחה?" נומי קירבה אצבע לפיה, "ששש!" חגי הנהן. נומי עצמה עיניים והרגישה את התנועות הקטנות של המים, ואת הבוץ הסמיך שבקרקעית הבטן. היא פקחה עיניים. "אין דגים היום. תחזיר אותי עכשיו בחזרה."

בשבת הבאה הם לא הלכו לבית הלוחם. אבא אמר משהו לאמא באנגלית והיא נראתה מבוהלת ושמה יד על הפה שלה. "ממש שם, במלתחות של בית הלוחם?" היא שאלה בקול רועד ואבא הנהן וסימן לה עם העיניים שהילדה שומעת. לנומי אמרו שהמלתחות בשיפוצים. אחרי חודש, כשעברו במסדרון ההנצחה הארוך, האיש שבתמונה האחרונה הזכיר קצת את חגי, אבל היו לו מדים ושיער. נומי הצביעה והתחילה לשאול משהו, אבל אבא מיהר כי שוב איחרו לסרט ומשך אותה משם.

.

לירון וקסמן־ראובן, כותבת ומלווה תהליכי כתיבה, בוגרת תואר ראשון בספרות ובאמנויות באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן־גוריון. סיפור פרי עטה התפרסם לאחרונה בכתב העת צריף.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן