"בחודש התשיעי להריונה, בשמלה רכה, פרחונית, נשענת על זרועותיה לאחור, מביטה לאופק הקטן, הקטוע בין הענפים."
.
שם, כמו בתמונה אימפרסיוניסטית של מאנה, ישבנו על גזע עץ חצוי, שטוח, ליד השביל המרוצף באבני חצץ גדולות, בגומחה טבעית מחופה בעלים וענפים רכונים סביבנו, ומולנו נשקף קטע הים הכחול מאוד, זוהר ביום שמש חורפי וחמים. מגדל חסן בק הערבי, שסהר על כיפתו, מזדקר מן המים, חותך את השמיים, ולא הרחק ממנו המגדלור הקטן בשביל הדייגים בלילה, נמל יפו הישן, וצפונה בנייני תל אביב, מגדל שלום, מכוסים הילה מאובקת ומערפלת של שמש ורסיסי מים רוחפים.
ישבנו דוממים: בעל ואשתו, אישה ובעלה, בחודש התשיעי להריונה, בשמלה רכה, פרחונית, נשענת על זרועותיה לאחור, מביטה לאופק הקטן, הקטוע בין הענפים והשיחים השופעים שמעבר לשביל ומסביבנו, אל האנשים החולפים על פנינו, מטיילים ומפטפטים בעברית, אנגלית אמריקאית, יידיש ועוד שפה לא מזוהה, לבושים בגדי שבת, בגדי ספורט נאים, והרבה ילדים מתרוצצים עם קרוביהם המבוגרים, גבוה מעל פני הים, במקום עתיק מאוד. שכבות העבר חרקו באלם תחתינו אבל קשה היה לאצור את הזיכרונות מן העבר הקרוב של ימי הילדות, כשהיינו מבקרים כאן בשבתות, ובעצם זה שם, כשביקרנו עם הוריי, דודי, בן דודי, לבושים בגדים יפים כי ככה היה נכון ומקובל אז, להפריד בין בגדים של בית וחול לבגדי חג. המקום היה מחודש, מצופה אבנים ושיחים ודקלים שהובאו למקום הקדום הזה, יפו. העבר הזה בצבץ בתוך השקט ששרר שם, באותה שבת יפואית, מתוך משקפיי הכהים, שהבטתי לתוכם בעודם תלויים, מונחים על חזי, במעמקיהם נראה הכול: הים, הבתים, המגדל, קו החוף המתפתל, השחפים והאנשים שחלפו על פנינו והסתכלו בנו, זהרו מהם.
הרמתי את ראשי דומעת, מרכיבה את משקפיי בלי להפסיק לדמוע, ולא נענית לשאלה החוזרת: למה, למה, מה הסיבה. האם אפשר לענות על השאלה? היא נשארת שאלה של טוב לב או נימוס, כי הייתה צריכה להישאל, מתעלמת מהגוון האירוני, המלגלג קמעא, שנלווה תמיד לדבריו בקול גבוה, דק ושברירי, כמו לא של גבר אלא של יצור שמינו לא מזוהה, כמעט מסורס, בצחוק, כמובן. אחר כך קמנו, הלכנו חזרה הביתה, אני במונית לבדי והוא ברגליו.
11.2.84
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד
תגובות על כתבה זו