.
וריאציות על יתד
טליה פקר בריו
.
1.
הולכת ברחוב ועיניה עיני נץ. גב של גבר מסמר אותה: גבוה, רחב כתפיים, רגליים מקושתות מעט, לבוש טוב ללא הדר, חליפה בצבע כחול־אפור, הז׳קט מוטל על הכתף, כותונת בהירה, תלתלים כהים, גזוזים קצר, צעד מהיר והחלטי. האם זה הוא? גבר ולצידו אישה: צעירה, דקת גזרה וגבוהה כמעט כמוהו. הם הולכים ברחוב שמוביל מן הכיכר אל תחנת הרכבת. צעדם קצוב ותואם. הם אינם נוגעים זה בזו.
עיניה סומרו, ובאחת היא בעקבותיהם, בזה לעצמה אך אינה מרפה. בלי לשעות לפרטים היא מאיצה צעדיה והולכת, עיקשת, כאילו יאלץ המעקב את הגב ההולך לפניה להפוך ולהיות מי שהיא רוצה ואיננה רוצה שיהיה.
מה אם ייגע הגבר ההולך ורחק מול עיניה באישה שלצידו? מה אם ייגע ויהפוך פניו לאחור והנה זה הוא? ומה אם לא ייגע אך נגע קודם לכן או ייגע מאוחר יותר, באישה שלצידו או באחרת? הוא או הגבר שלפניה, אם אחד הם ואם לאו?
השניים ההולכים מהר וגבם אליה הם סמל לתמונה היפותטית שאפשר שהיא מתקיימת מולה כאן ועכשיו ואפשר שהיא מתקיימת הרחק מעיניה עכשיו או בזמן אחר.
ומה אם נגע, או לא נגע, וליווה את האישה אל הרכבת, והמתין או לא המתין עד שעלתה אל מקומה, והוא שב על פניו וחוצה את הכיכר ופונה שמאלה ברחוב המוביל אל מקום עבודתו; מה אם הוא עומד מולה עכשיו, פניו אליה והוא לא מבחין בה, היא נחבאת מעבר לפינה, מבוישת, מאזינה לרחשי הגוף: הלב, הלמות הדם בעורקים, תפיחת השפתיים, הריגוש בשיפולי הבטן, ולפני הכול הד המכָּה שמכֶּה בה המראה שלו: משהו בקומה, או אולי בסבר הפנים, בין המצח למבט, דבר סמוי מעין והוא קבוע בתוכה כיתד.
בכל פעם שמופיע לפניה האיש, ברחוב הראשי, באכסדרת העירייה, בבית הקפה שממול, ברחבת הכנסייה או בין העמודים שבתוכה – בכל פעם מכה בה הדבר עוד לפני שמיקדה את המבט, לפני שנחרטה בה התמונה בשלמותה; מכה בה ברגע הראייה ומטיל אותה אל תוך מבוך אפל ומפותל, שיש בו כיוון ופחד וכמיהה ושערים נעולים שמעברם נצנוץ של אור וסכנה.
ומה אם פנה וראה, והוא לבדו, והיא נגלית לו חשופה ונשימתה קצרה. מה היא עושה או אומרת מולו, חתום ושותק כתמיד, עיניו בעיניה, נקובות בה מבעד לזגוגיות המשקפיים, שפתיו פשוקות מעט בתימהון מתוח, שריר נסתר מאמץ את קלסתרו. המכה כבר הודפת, כמו מסיטה אותה ימינה, לאחור, עוד מעט והיא תמעד. גופו נוטה אליה בתנועה קצרה וטעונה, ונסוג מיד. באור הצהריים חוברות הצלליות לקו כהה, אלכסוני.
היא עוצרת בקצה הרחוב. הגבר והאישה חוצים עכשיו את הרחבה שלפני תחנת הרכבת. הם פונים ימינה, צעדיהם עדיין תואמים. צדודית פניו מסגירה את השוני שקודם לכן נסתר מעיניה הממאנות לראות: איש זר. היא פונה לאחור, חוצה רחובות בלי להבחין בעוברים ושבים. השמש מכה בחלונות הבתים, מכהה את פני האנשים העומדים בתוך הבר שברחוב הראשי. היא מסוככת על עיניה מפני האור ומגביהה מבט לעבר בניין העירייה. השער נעול. התריסים מוגפים. אין איש. הכיכר ריקה מסימנים.
2.
שאון הרכבות מחריש כאן את הדיבורים, וכדי לשמוע ולקלוט את מה שנאמר יש לפקוח את העיניים ולמקד היטב את המבט. מה שנאמר, לא תמיד הוא משתמע לכאן או לכאן: קורה שישתמע לשתי פנים וקורה שישתמע ליותר משתיים.
אולי היה זה חלום ואולי לא; קצר היה, אם אכן היה, וקרה בו דבר. קול דיבר אליי מתוכו – מתוך מה שהיה ספק שינה ספק יקיצה; קול שבקע מתוך רעש כבד פנה אליי בדיבור פשוט לכאורה, ולגוף המדבר לא היו פנים.
– הוא בתוכה עכשיו, אמר הקול, נעוץ בה, והיא נעה.
פערתי עיניים אל תוך האפלולית והקשבתי, מבקשת בליבי שלא יחדל.
זה היה בבוקר יום חורף. שמש חיוורת בצבצה מדי פעם מבעד לעננים, סימני הגשם הרב שירד בימים הקודמים נראו על המכונית שעצרה מעברו השני של הרחוב, ממתינה לה. היא חצתה את הכביש, מנופפת בידה לשלום כאילו האיש היושב מאחורי ההגה הוא ידיד משכבר הימים, נכנסה למכונית והתיישבה לצידו. הוא חייך לעברה באיפוק או בשמץ של מבוכה, והתניע, מלמל משהו על טעות שטעה בדרך והצביע על בניין גדול שמוכרים בו דגים. היא לא ידעה מה לומר לו, גם לא להגיד לו לאן לנסוע.
הוא נמשך אל הפרוורים, חשבה, אל אזורים שהבנייה בהם נמשכת תמיד.
דחוס כאן בפנים, חשבה, החלונות סגורים, ובחוץ כבר נגמרת העיר. מכל כיוון שתבחר לצאת ממנה – המשיכה לעצמה כאילו הייתה לבדה, כאילו האיש שלצידה הוא, נֹאמַר, נהג, נהג מונית למשל, או זר שאסף אותה מן הדרך – תמיד היא נגמרת מהר, העיר הזאת, צפופה וחנוקה בין הגבעות. ברגע האחרון, בלי להסביר מדוע, העבירה את מקום הפגישה מביתה לרחוב, כבר מבקשת להימלט על נפשה, כבר יודעת שלא יעלה בידה.
״יצאתי בלי לומר לאן ולכמה זמן,״ הוא אמר פתאום, והדרך הפכה צרה לפתע, מתעקלת במעלה הגבעה. כשיצאו מהמכונית ופנו אל תוך החורשה, ראתה אותו פתאום בכל קומתו ואמרה לעצמה שצבעו כצבע העצים לאחר הגשם, וכי יש בו משהו מבשר אסון.
"Poteva durare di più,"* אמר לאחר מכן, אוחז בה עדיין והיא לצידו, שרועים על מיטת עלים לחים ומעליה מעיל חורף קצר שהוא פרש שם בחופזה כשכבר היה ברור שאין מנוס ושהיא לא תוכל בעמידה כשגבו אל גזע עץ והוא מניף אותה למעלה ומנמיך לאט עליו, זקוף, טעון אליה בזווית חדה ומדייקת.
"– Poteva durare di più," חזר ואמר, נשימתו קצרה עדיין, ראשה רכון מעליו והיא בוהה בו, מנסה להבין, מעבירה על פניו זרד עץ כמשרטטת לה את תוויו לזיכרון, תוהה אם אכן שמעה אותו הוגה מילים של אהבה, ובו בזמן מחייכת לעצמה על הוראתן הכפולה של המילים duro, dura,** ויודעת שיהיה קשה, קשה מנשוא, ועוד לא יודעת עד כמה, וכמה יימשך, ימים וחודשים, שנה ועוד שנה, הוא נמלט על נפשו ושב, ושוב הופך פניו ונעלם, שותק תמיד, ועיניו מצועפות, והוא שורד בתוכה תמיד, נעדר ושורד. יתד.
3.
קיסוס עולה ומתלפף
סביב ליתד
אומר לחנוק אותו חיים
והיתד חומק ומתרחק
וכבר נקבע שנית
בערוגה מנגד
נושא עיניו אל הקיסוס
ממתין לו שיקרוס
ויעקור אליו שנית.
הו קיסוס ירוק
עורג אל היתד.
4.
החדר גדול, מרוּוח משזכרתי. על השולחן שלושה דגיגי זכוכית צבעוניים. התקרה גבוהה, החלונות הגדולים פתוחים עדיין אל הכיכר. איך הקדים הערב לרדת, אני אומרת לעצמי, והבניין כבר ריק כמעט מאנשים. מוטב כך. שלא יראו ולא יתהו, שתישמר האפלה מסביב, שלא יצא מכאן דבר לאור היום.
״שבי,״ הוא אומר ביובש, איננו קם ממקומו, אף לא מושיט יד לשלום מעבר לשולחן רחב המידות.
״יש לי מכתב בשבילך,״ אני מסננת במבוכה. שלושה־ארבעה כסאות ריקים עומדים שם בשורה, מצידו הזה של שולחן הכתיבה, והוא מאחוריו, יושב קפוא משהו בכיסא גבוה, כיסא של מנהלים.
״השוטר…,״ אני אומרת, מפרידה כיסא אחד מן השורה, מקרבת אותו אל השולחן ומתיישבת.
״קצין משטרה,״ הוא מתקן אותי בקפידה, ״מפקד המטה המקומי.״
״הוא נעלם,״ אני אומרת, ״במסדרון, כאילו בלעה אותו האדמה.״
״המנגנון בולע אותנו כאן בפנים כמו כריש גדול,״ הוא אומר בלי חיוך, פניו אפורים.
״הזוג שהמתין לך באולם הכניסה,״ אני אומרת, ״היה חשדני ונרגז, והאישה הצהובה ביקשה שאמלא טופס.״
״אין כאן אנשים צהובים,״ הוא אומר, ״כולם לבנים. והטפסים, מה את עושה מזה עניין.״
״כולם לבנים?" אני שואלת, והוא: ״כאן בפנים, כן. בחוץ יש צבעוניים, יותר ויותר יש מהם בחוץ, וכשהם נכנסים הנה יש להם טענות, תמיד עוד ועוד טענות.
״השערות שלה,״ אני אומרת, ״היו צהובות, והמדים כחולים, והיא ביקשה לדעת אם נקבעה לי פגישה; עניתי לה שזה מקום ציבורי ובימי חמישי היא הרי יודעת שמקבלים כאן קהל בלי לקבוע; היא צחקה ואמרה שהביקוש גדול ורק מעטים מתקבלים ושחייבים למלא טופס אלא אם כן זהו עניין פרטי; עניתי לה שזה לא בדיוק עניין פרטי והיא אמרה שאמלא. מילאתי, ועכשיו יש לי כאן את המכתב הזה שאני מעוניינת שתקרא אותו מיד. תקרא ותחזיר לי, זה התנאי, אם הוא לא מקובל עליך, נשכח מזה, אני הולכת מכאן.״
״תני," הוא אומר בלי לזוז.
הסכין. פתאום אני רואה שהוא אוחז בה. מוציא אותה לאט מתוך נרתיק העץ הדק והבהיר, לא זכרתי עד כמה דק ובהיר, והלהב כהה ומעוקל. לאט הוא עושה את זה ומביט בי. המעטפה סגורה בידיו עכשיו והוא יפתח אותה לאט בסכין. השתיקה מהדהדת בחדר הגדול עם התקרה הגבוהה והחלונות הפונים אל הכיכר. מה יקרה לשקט הכבד הזה כאשר הוא יתחיל לקרוא? מדוע קר לי כל כך? מתי הקשבתי ככה לקריאה דוממת של אחר? זה היה ברכבת, מזמן. ישבה מולי אישה, קוראת ב״היצירה בשחור״ של מרגריט יורסנאר. נותרו לה עמודים ספורים ואני בעקבותיה, חרדה ומרוכזת, צעד־צעד, העיניים נעות מצד לצד, שורה אחר שורה, מילה ועוד מילה, קילוח קצוב, עד היכן שניתן ללכת "בקיצו של זנון".
5.
אצלנו, סכין ויתד הם זכר ונקבה.
יעל הלמה ביתד בראשו של סיסרא. ״מים שאל, חלב נתנה.״
(כאלה הם המיתוסים שלנו. אין לנו מינוטאורים, גם לא יוּניקורנים. נחש יש, אך מיד לאחר מכן הוא נענש ומסווג: ״על גחונך תלך״. נטולי מיתולוגיות אנחנו, נתונים למשפט עליון. במקום לְסַמֵּל – אנחנו מצטטים ומבארים.)
סיסרא סר לאוהלה של יעל והיא פרשה עליו שמיכה. פעמיים כתוב ״ותכסהו״. האם שכבה יעל עם סיסרא? ״בין רגליה כרע נפל שכב״, שרה דבורה, ואִמּוֹ ״בעד החלון נשקפה ותייבב.״
יעל הרגה את סיסרא, ודבורה אשת לפידות נשאה דברי שיר בשבחה – שופטת תחת התומר בין הרמה ובין בית אל.
6.
המשחק הגיע לקיצו באישון הלילה. היה קר בחוץ, קור שרק בחודש פברואר הוא נעשה חד בעיר הזאת שהיא לא צפון ולא דרום, לא אירופה ולא ים תיכון. ישבנו במכונית המוסקת. נתתי לך ספר ובתוכו פתק.
״Addio,״ כתבתי. ״היה שלום. בדיה היית ובדיה המילים שלי אליך.״
קראתָ. הכיתָ בהגה באגרוף קפוץ ושתקת, פניך אל החושך.
״מאין את באה,״ שאלת אותי ימים ספורים קודם לכן. ״מאין את באה ועל מה את מכסה,״ שאלת בלי לצפות לתשובה.
״היה שלום,״ אני כותבת עכשיו מימין לשמאל, מכסה את גב הגלויה באותיות שלעולם לא תוכל לקרוא. אותיות שהן חלק מהנוף המצולם בצד השני. חלק מהמסה הצפופה והמגובבת, לבנה ואפורה, סתמית ודינמית, שאיננה יודעת שלום. בתים־בתים, רחובות־רחובות; העיר הזאת, ששום דבר – מקום אחר, לשון זרה, הזמן שעובר, אהבה, מלחמה – לא ינתק אותי ממנה לעולם. מכאן אני באה.
הים מולי והשמש צונחת. כמה מהר היא שוקעת כאן. הנה היא כבר נושקת לפאתי הים ונעלמת, נבלעת. הערב יורד. פתאומי הוא יורד כאן, מואץ, מקצר את השעה הקשה. מטוס לבן ממריא באופק, הבהוב אדום־ירוק אוחז לרגע בזנבו. בעוד כמה ימים אעלה עליו ואחזור אליכם, לשם, אל הדגל שלכם, אל העיתונים, אל הממשלות המתחלפות מהר, אל הבית שעשיתי לי על האדמה שלכם, אדמה ארוכה שפולשת אל הים והוא לתוכה, ואין לה חופים ישרים כזה שאני צופה בו מכאן צפונה, מבעד לחלון הרחב שהאור האוזל מציף אותו עדיין, אור של ים שֶכּבה וכבר הוא מכחיל כהה. השמש השוקעת כאן היא כמעט לבנה, כאילו נשקף בה צבע העיר שמולה היא צונחת. קו החוף מסגיר את מה שמעבר לו פנימה, חוף מופקר לעין ואל הים שלא עושה בו מפרצים.
כשאמרתי לך שאסע לכאן ואולי כאן אמות, ענית: ״מוּתִי, מותי,״ כאומר: זה הפתרון.
חלון רחב, גבוה, פעור אל הים. זה הפתרון. להביט בדברים מעבר לשמשות. לחזור אליהם מרחוק. לעצור את השקיעה, לבקש שתתמהמה שעת הפרידה. E pace.***
.
* באיטלקית: זה היה יכול להימשך עוד.
** קשה־קשוח; נמשך.
*** ושלום (במובן ״ניחא״, ״שיהיה״).
.
טליה פקר בריו היא מוזיקאית. חייתה שנים רבות באיטליה ולימדה מוזיקולוגיה באוניברסיטה של סיינה. תרגומים מאיטלקית ורשימות שלה התפרסמו בכתבי העת פרוזה, מקרוב, המעורר ואלכסון.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
