טליה פקר בריו | וריאציות על יתד

"אין לנו מינוטאורים, גם לא יוּניקורנים. נחש יש, אך מיד לאחר מכן הוא נענש ומסווג: 'על גחונך תלך'. נטולי מיתולוגיות אנחנו, נתונים למשפט עליון."

טובה לוטן, טורסו, צבע על דיקט, 2017

.

וריאציות על יתד

טליה פקר בריו

.

1.
הולכת ברחוב ועיניה עיני נץ. גב של גבר מסמר אותה: גבוה, רחב כתפיים, רגליים מקושתות מעט, לבוש טוב ללא הדר, חליפה בצבע כחול־אפור, הז׳קט מוטל על הכתף, כותונת בהירה, תלתלים כהים, גזוזים קצר, צעד מהיר והחלטי. האם זה הוא? גבר ולצידו אישה: צעירה, דקת גזרה וגבוהה כמעט כמוהו. הם הולכים ברחוב שמוביל מן הכיכר אל תחנת הרכבת. צעדם קצוב ותואם. הם אינם נוגעים זה בזו.

עיניה סומרו, ובאחת היא בעקבותיהם, בזה לעצמה אך אינה מרפה. בלי לשעות לפרטים היא מאיצה צעדיה והולכת, עיקשת, כאילו יאלץ המעקב את הגב ההולך לפניה להפוך ולהיות מי שהיא רוצה ואיננה רוצה שיהיה.

מה אם ייגע הגבר ההולך ורחק מול עיניה באישה שלצידו? מה אם ייגע ויהפוך פניו לאחור והנה זה הוא? ומה אם לא ייגע אך נגע קודם לכן או ייגע מאוחר יותר, באישה שלצידו או באחרת? הוא או הגבר שלפניה, אם אחד הם ואם לאו?

השניים ההולכים מהר וגבם אליה הם סמל לתמונה היפותטית שאפשר שהיא מתקיימת מולה כאן ועכשיו ואפשר שהיא מתקיימת הרחק מעיניה עכשיו או בזמן אחר.

ומה אם נגע, או לא נגע, וליווה את האישה אל הרכבת, והמתין או לא המתין עד שעלתה אל מקומה, והוא שב על פניו וחוצה את הכיכר ופונה שמאלה ברחוב המוביל אל מקום עבודתו; מה אם הוא עומד מולה עכשיו, פניו אליה והוא לא מבחין בה, היא נחבאת מעבר לפינה, מבוישת, מאזינה לרחשי הגוף: הלב, הלמות הדם בעורקים, תפיחת השפתיים, הריגוש בשיפולי הבטן, ולפני הכול הד המכָּה שמכֶּה בה המראה שלו: משהו בקומה, או אולי בסבר הפנים, בין המצח למבט, דבר סמוי מעין והוא קבוע בתוכה כיתד.

בכל פעם שמופיע לפניה האיש, ברחוב הראשי, באכסדרת העירייה, בבית הקפה שממול, ברחבת הכנסייה או בין העמודים שבתוכה – בכל פעם מכה בה הדבר עוד לפני שמיקדה את המבט, לפני שנחרטה בה התמונה בשלמותה; מכה בה ברגע הראייה ומטיל אותה אל תוך מבוך אפל ומפותל, שיש בו כיוון ופחד וכמיהה ושערים נעולים שמעברם נצנוץ של אור וסכנה.

ומה אם פנה וראה, והוא לבדו, והיא נגלית לו חשופה ונשימתה קצרה. מה היא עושה או אומרת מולו, חתום ושותק כתמיד, עיניו בעיניה, נקובות בה מבעד לזגוגיות המשקפיים, שפתיו פשוקות מעט בתימהון מתוח, שריר נסתר מאמץ את קלסתרו. המכה כבר הודפת, כמו מסיטה אותה ימינה, לאחור, עוד מעט והיא תמעד. גופו נוטה אליה בתנועה קצרה וטעונה, ונסוג מיד. באור הצהריים חוברות הצלליות לקו כהה, אלכסוני.

היא עוצרת בקצה הרחוב. הגבר והאישה חוצים עכשיו את הרחבה שלפני תחנת הרכבת. הם פונים ימינה, צעדיהם עדיין תואמים. צדודית פניו מסגירה את השוני שקודם לכן נסתר מעיניה הממאנות לראות: איש זר. היא פונה לאחור, חוצה רחובות בלי להבחין בעוברים ושבים. השמש מכה בחלונות הבתים, מכהה את פני האנשים העומדים בתוך הבר שברחוב הראשי. היא מסוככת על עיניה מפני האור ומגביהה מבט לעבר בניין העירייה. השער נעול. התריסים מוגפים. אין איש. הכיכר ריקה מסימנים.

 

2.
שאון הרכבות מחריש כאן את הדיבורים, וכדי לשמוע ולקלוט את מה שנאמר יש לפקוח את העיניים ולמקד היטב את המבט. מה שנאמר, לא תמיד הוא משתמע לכאן או לכאן: קורה שישתמע לשתי פנים וקורה שישתמע ליותר משתיים.

אולי היה זה חלום ואולי לא; קצר היה, אם אכן היה, וקרה בו דבר. קול דיבר אליי מתוכו – מתוך מה שהיה ספק שינה ספק יקיצה; קול שבקע מתוך רעש כבד פנה אליי בדיבור פשוט לכאורה, ולגוף המדבר לא היו פנים.

– הוא בתוכה עכשיו, אמר הקול, נעוץ בה, והיא נעה.

פערתי עיניים אל תוך האפלולית והקשבתי, מבקשת בליבי שלא יחדל.

זה היה בבוקר יום חורף. שמש חיוורת בצבצה מדי פעם מבעד לעננים, סימני הגשם הרב שירד בימים הקודמים נראו על המכונית שעצרה מעברו השני של הרחוב, ממתינה לה. היא חצתה את הכביש, מנופפת בידה לשלום כאילו האיש היושב מאחורי ההגה הוא ידיד משכבר הימים, נכנסה למכונית והתיישבה לצידו. הוא חייך לעברה באיפוק או בשמץ של מבוכה, והתניע, מלמל משהו על טעות שטעה בדרך והצביע על בניין גדול שמוכרים בו דגים. היא לא ידעה מה לומר לו, גם לא להגיד לו לאן לנסוע.

הוא נמשך אל הפרוורים, חשבה, אל אזורים שהבנייה בהם נמשכת תמיד.

דחוס כאן בפנים, חשבה, החלונות סגורים, ובחוץ כבר נגמרת העיר. מכל כיוון שתבחר לצאת ממנה – המשיכה לעצמה כאילו הייתה לבדה, כאילו האיש שלצידה הוא, נֹאמַר, נהג, נהג מונית למשל, או זר שאסף אותה מן הדרך – תמיד היא נגמרת מהר, העיר הזאת, צפופה וחנוקה בין הגבעות. ברגע האחרון, בלי להסביר מדוע, העבירה את מקום הפגישה מביתה לרחוב, כבר מבקשת להימלט על נפשה, כבר יודעת שלא יעלה בידה.

״יצאתי בלי לומר לאן ולכמה זמן,״ הוא אמר פתאום, והדרך הפכה צרה לפתע, מתעקלת במעלה הגבעה. כשיצאו מהמכונית ופנו אל תוך החורשה, ראתה אותו פתאום בכל קומתו ואמרה לעצמה שצבעו כצבע העצים לאחר הגשם, וכי יש בו משהו מבשר אסון.

"Poteva durare di più,"* אמר לאחר מכן, אוחז בה עדיין והיא לצידו, שרועים על מיטת עלים לחים ומעליה מעיל חורף קצר שהוא פרש שם בחופזה כשכבר היה ברור שאין מנוס ושהיא לא תוכל בעמידה כשגבו אל גזע עץ והוא מניף אותה למעלה ומנמיך לאט עליו, זקוף, טעון אליה בזווית חדה ומדייקת.

"– Poteva durare di più," חזר ואמר, נשימתו קצרה עדיין, ראשה רכון מעליו והיא בוהה בו, מנסה להבין, מעבירה על פניו זרד עץ כמשרטטת לה את תוויו לזיכרון, תוהה אם אכן שמעה אותו הוגה מילים של אהבה, ובו בזמן מחייכת לעצמה על הוראתן הכפולה של המילים duro, dura,** ויודעת שיהיה קשה, קשה מנשוא, ועוד לא יודעת עד כמה, וכמה יימשך, ימים וחודשים, שנה ועוד שנה, הוא נמלט על נפשו ושב, ושוב הופך פניו ונעלם, שותק תמיד, ועיניו מצועפות, והוא שורד בתוכה תמיד, נעדר ושורד. יתד.

 

3.
קיסוס עולה ומתלפף
סביב ליתד
אומר לחנוק אותו חיים
והיתד חומק ומתרחק
וכבר נקבע שנית
בערוגה מנגד
נושא עיניו אל הקיסוס
ממתין לו שיקרוס
ויעקור אליו שנית.

הו קיסוס ירוק
עורג אל היתד.

 

4.
החדר גדול, מרוּוח משזכרתי. על השולחן שלושה דגיגי זכוכית צבעוניים. התקרה גבוהה, החלונות הגדולים פתוחים עדיין אל הכיכר. איך הקדים הערב לרדת, אני אומרת לעצמי, והבניין כבר ריק כמעט מאנשים. מוטב כך. שלא יראו ולא יתהו, שתישמר האפלה מסביב, שלא יצא מכאן דבר לאור היום.

״שבי,״ הוא אומר ביובש, איננו קם ממקומו, אף לא מושיט יד לשלום מעבר לשולחן רחב המידות.

״יש לי מכתב בשבילך,״ אני מסננת במבוכה. שלושה־ארבעה כסאות ריקים עומדים שם בשורה, מצידו הזה של שולחן הכתיבה, והוא מאחוריו, יושב קפוא משהו בכיסא גבוה, כיסא של מנהלים.

״השוטר…,״ אני אומרת, מפרידה כיסא אחד מן השורה, מקרבת אותו אל השולחן ומתיישבת.

״קצין משטרה,״ הוא מתקן אותי בקפידה, ״מפקד המטה המקומי.״

״הוא נעלם,״ אני אומרת, ״במסדרון, כאילו בלעה אותו האדמה.״

״המנגנון בולע אותנו כאן בפנים כמו כריש גדול,״ הוא אומר בלי חיוך, פניו אפורים.

״הזוג שהמתין לך באולם הכניסה,״ אני אומרת, ״היה חשדני ונרגז, והאישה הצהובה ביקשה שאמלא טופס.״

״אין כאן אנשים צהובים,״ הוא אומר, ״כולם לבנים. והטפסים, מה את עושה מזה עניין.״

״כולם לבנים?" אני שואלת, והוא: ״כאן בפנים, כן. בחוץ יש צבעוניים, יותר ויותר יש מהם בחוץ, וכשהם נכנסים הנה יש להם טענות, תמיד עוד ועוד טענות.

״השערות שלה,״ אני אומרת, ״היו צהובות, והמדים כחולים, והיא ביקשה לדעת אם נקבעה לי פגישה; עניתי לה שזה מקום ציבורי ובימי חמישי היא הרי יודעת שמקבלים כאן קהל בלי לקבוע; היא צחקה ואמרה שהביקוש גדול ורק מעטים מתקבלים ושחייבים למלא טופס אלא אם כן זהו עניין פרטי; עניתי לה שזה לא בדיוק עניין פרטי והיא אמרה שאמלא. מילאתי, ועכשיו יש לי כאן את המכתב הזה שאני מעוניינת שתקרא אותו מיד. תקרא ותחזיר לי, זה התנאי, אם הוא לא מקובל עליך, נשכח מזה, אני הולכת מכאן.״
״תני," הוא אומר בלי לזוז.

הסכין. פתאום אני רואה שהוא אוחז בה. מוציא אותה לאט מתוך נרתיק העץ הדק והבהיר, לא זכרתי עד כמה דק ובהיר, והלהב כהה ומעוקל. לאט הוא עושה את זה ומביט בי. המעטפה סגורה בידיו עכשיו והוא יפתח אותה לאט בסכין. השתיקה מהדהדת בחדר הגדול עם התקרה הגבוהה והחלונות הפונים אל הכיכר. מה יקרה לשקט הכבד הזה כאשר הוא יתחיל לקרוא? מדוע קר לי כל כך? מתי הקשבתי ככה לקריאה דוממת של אחר? זה היה ברכבת, מזמן. ישבה מולי אישה, קוראת ב״היצירה בשחור״ של מרגריט יורסנאר. נותרו לה עמודים ספורים ואני בעקבותיה, חרדה ומרוכזת, צעד־צעד, העיניים נעות מצד לצד, שורה אחר שורה, מילה ועוד מילה, קילוח קצוב, עד היכן שניתן ללכת "בקיצו של זנון".

 

5.
אצלנו, סכין ויתד הם זכר ונקבה.

יעל הלמה ביתד בראשו של סיסרא. ״מים שאל, חלב נתנה.״

(כאלה הם המיתוסים שלנו. אין לנו מינוטאורים, גם לא יוּניקורנים. נחש יש, אך מיד לאחר מכן הוא נענש ומסווג: ״על גחונך תלך״. נטולי מיתולוגיות אנחנו, נתונים למשפט עליון. במקום לְסַמֵּל – אנחנו מצטטים ומבארים.)

סיסרא סר לאוהלה של יעל והיא פרשה עליו שמיכה. פעמיים כתוב ״ותכסהו״. האם שכבה יעל עם סיסרא? ״בין רגליה כרע נפל שכב״, שרה דבורה, ואִמּוֹ ״בעד החלון נשקפה ותייבב.״

יעל הרגה את סיסרא, ודבורה אשת לפידות נשאה דברי שיר בשבחה – שופטת תחת התומר בין הרמה ובין בית אל.

 

6.
המשחק הגיע לקיצו באישון הלילה. היה קר בחוץ, קור שרק בחודש פברואר הוא נעשה חד בעיר הזאת שהיא לא צפון ולא דרום, לא אירופה ולא ים תיכון. ישבנו במכונית המוסקת. נתתי לך ספר ובתוכו פתק.

״Addio,״ כתבתי. ״היה שלום. בדיה היית ובדיה המילים שלי אליך.״

קראתָ. הכיתָ בהגה באגרוף קפוץ ושתקת, פניך אל החושך.

״מאין את באה,״ שאלת אותי ימים ספורים קודם לכן. ״מאין את באה ועל מה את מכסה,״ שאלת בלי לצפות לתשובה.

״היה שלום,״ אני כותבת עכשיו מימין לשמאל, מכסה את גב הגלויה באותיות שלעולם לא תוכל לקרוא. אותיות שהן חלק מהנוף המצולם בצד השני. חלק מהמסה הצפופה והמגובבת, לבנה ואפורה, סתמית ודינמית, שאיננה יודעת שלום. בתים־בתים, רחובות־רחובות; העיר הזאת, ששום דבר – מקום אחר, לשון זרה, הזמן שעובר, אהבה, מלחמה – לא ינתק אותי ממנה לעולם. מכאן אני באה.

הים מולי והשמש צונחת. כמה מהר היא שוקעת כאן. הנה היא כבר נושקת לפאתי הים ונעלמת, נבלעת. הערב יורד. פתאומי הוא יורד כאן, מואץ, מקצר את השעה הקשה. מטוס לבן ממריא באופק, הבהוב אדום־ירוק אוחז לרגע בזנבו. בעוד כמה ימים אעלה עליו ואחזור אליכם, לשם, אל הדגל שלכם, אל העיתונים, אל הממשלות המתחלפות מהר, אל הבית שעשיתי לי על האדמה שלכם, אדמה ארוכה שפולשת אל הים והוא לתוכה, ואין לה חופים ישרים כזה שאני צופה בו מכאן צפונה, מבעד לחלון הרחב שהאור האוזל מציף אותו עדיין, אור של ים שֶכּבה וכבר הוא מכחיל כהה. השמש השוקעת כאן היא כמעט לבנה, כאילו נשקף בה צבע העיר שמולה היא צונחת. קו החוף מסגיר את מה שמעבר לו פנימה, חוף מופקר לעין ואל הים שלא עושה בו מפרצים.

כשאמרתי לך שאסע לכאן ואולי כאן אמות, ענית: ״מוּתִי, מותי,״ כאומר: זה הפתרון.

חלון רחב, גבוה, פעור אל הים. זה הפתרון. להביט בדברים מעבר לשמשות. לחזור אליהם מרחוק. לעצור את השקיעה, לבקש שתתמהמה שעת הפרידה. E pace.***

.


* באיטלקית: זה היה יכול להימשך עוד.
** קשה־קשוח; נמשך.
*** ושלום (במובן ״ניחא״, ״שיהיה״).

.
טליה פקר בריו היא מוזיקאית. חייתה שנים רבות באיטליה ולימדה מוזיקולוגיה באוניברסיטה של סיינה. תרגומים מאיטלקית ורשימות שלה התפרסמו בכתבי העת פרוזה, מקרוב, המעורר ואלכסון.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | אני היוֹקוֹ אוֹנוֹ של כל הגברים

שירים מאת צור גואטה, ספיר יונס ויורם ניסינוביץ'

טל ירושלמי, 13 אבנים, אקריליק ושמן על בד, 120X70 ס"מ, 2015

.

צור גואטה

סקילה

כָּךְ, מֵהֶכֵּרוּתִי עִם טִבְעוֹ
שֶׁל אֱלֹהִים, יָבוֹאוּ לֶאֱסֹף
אוֹתִי בְּרַכּוּת מִתּוֹךְ הַמִּטָּה
וְיִתְּנוּ לִי כָּבוֹד שֶׁל זְקֵנִים

כָּךְ יַזְכִּירוּ לִי אֶת נְבִיאוֹ
שֶׁל אֱלֹהִים שֶׁאָהַב לִקְצוֹף
אוֹתִי בְּנַעֲרוּתִי הַמַּשְׁחִיתָה
וְיִתְּנוּ אֶת גּוּפִי לַמְּעַנִּים

כָּךְ יָכִינוּ אוֹתִי לְבוֹאוֹ
שֶׁל אֱלֹהִים, יַכְרִיחוּ לַחֲשֹׂף
אוֹתִי לַתְּשׁוּקָה הַמְּמִיתָה
וְיִתְּנוּ בִּי סְקִילַת אֲבָנִים.

.

המורֶה

בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר, אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַסַּפְסָל.
הַיְּלָדִים עוֹבְרִים וְאוֹמְרִים לִי:
הַמּוֹרֶה! שָׁלוֹם, הַמּוֹרֶה!
וְרָצִים לְשַׂחֵק.

עַכְשָׁו אֲנִי מַר פֵּרְבּוֹנִי שֶׁל אֶנְרִיקוֹ
עַכְשָׁו אֲנִי מִיס סְטֶיְסִי שֶׁל אָן
עַכְשָׁו אֲנִי פְּרוֹפֵסוֹר לוּפִּין שֶׁל הָארִי
עַכְשָׁו אֲנִי הַמָּאֵסְטְרָה שֶׁל גְּרֵקוֹ
עַכְשָׁו אֲנִי מוֹרָה־זֶלְדָּה שֶׁל עָמוֹס עֹז
(אֵינֶנִּי, בְּשׁוּם אֹפֶן, מַר דּוֹבִּינְס שֶׁל תּוֹם
אוֹ, חָלִילָה, מַר דֶּיְיוִיס שֶׁל אֵיְּימִי)

עַכְשָׁו מְקוֹמִי עַל מַדַּף הַסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית
עַד שֶׁתָּבוֹא יַלְדָּה וּתְאַבֵּק אֶת קִיּוּמִי.
בֵּינְתַיִם הַיְּלָדִים חוֹזְרִים, מְנוֹפְפִים לִי
הֵם אוֹמְרִים: הַמּוֹרֶה, נִגְמְרָה הַהַפְסָקָה, הַמּוֹרֶה.

.

צור גואטה, בן 27, גר בת"א. בוגר החוג לספרות ולתנ"ך בסמינר הקיבוצים. מחבר ספר הילדים "עמית גמגמנית" עם אפרת וקסלר־גואטה. שיריו פורסמו בכתב העת הליקון ובעיתונות.

.

.

ספיר יונס

Unfinished poet no. 1: Yoko Ono Side

דָּבָר אֵינוֹ גָּמוּר אוֹ גָּמַר אוֹ נִגְמַר. אַתָּה עוֹמֵד שָׁם מְחַכֶּה שֶׁיִקָּרַע עוֹד מֵיתָר, קִמּוּרֶיהָ שֶׁל הַגִּיטָרָהאִשְׁתְּךָ רַק מִתְעַגְּלִים עוֹד יוֹתֵר
אַל תַּאֲשִׁים אֶת כָּל הַנָּשִׁימצִפֳּרִים שֶׁהָיִיתָ אִתָּן, לֹא אֲנַקֵּר אוֹתְךָ בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ תַּחְלִיט לִהְיוֹת בֶּנְאָדָם
לְנַסּוֹת לְחַקּוֹת מָנוֹעַ שֶׁל מְכוֹנִית שֶׁרָשׁוּם עָלֶיהָ רֶכֶב אַסְפָנוּת לֹא מְכַסֶּה אֶת הַתַּחַת הָעֵירֹם שֶׁלְּךָ
זֹאת שְׁעַת צָהֳרַיִם חַמָּה וְהַתַּחַת הַזֶּה הוֹזֶה וּמַזִּיעַ בִּפְנֵי הַנּוֹסַעַת
הַנּוֹשֵׂאת אֶת הַבּוּשָׁה שֶׁלְּךָ

מִפְרַץ גִּיבְּרַלְטָר מִתְמַלֵּא בְּחוֹלצִבְעוֹנִי שֶׁל הַמְּהַגֶּרֶת שֶׁאֵינָהּ מֻרְשָׁה לְהִכָּנֵס דַּרְכּוֹ
אִם הָיִיתָ בּוֹכֶה בִּשְׁעוֹת הָאוֹר חָזָק כְּפִי שֶׁאַתָּה שׁוֹבֵר אָקוֹרְדִים בַּחֹשֶׁךְ הָיִיתִי מוּכָנָה לִחְיוֹתלָנֶצַח,
תּוֹחֶבֶת אֶת הַוָּאקוּם בֵּינֵינוּ אֶל בֵּין חַמּוּקַי. אַל תִּפְתַּח עָלַי קֻפְסְאוֹת שִׁמּוּרִים

אֲנִי הַיּוֹקוֹ אוֹנוֹ שֶׁל כָּל הַגְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים לְהֵרָצַח בַּכִּכָּר. מַקְשִׁיבָה לָהֶם בִּזְמַן שֶׁהֵם הוֹגִים אֶת שִׁירָתָם
לֹא מְבַצְּעִים אַף פֶּשַׁע בָּעוֹלָם מִלְּבַד הֱיוֹתעַצְמָם. כַּאֲשֶׁר יִגָּמְרוּ הַשִּׁירִים אֻאֲשַׁם בַּהֲפִיכַת הָרִיבִים
לַשִּׁירִים הַפָּחוֹת טוֹבִים בָּאַלְבּוֹם

.

שמים

שָׁמַיִם הִתְבַּלְבְּלוּ כָּל כָּךְ שֶׁהֵחֵלּוּ לְהוֹצִיא כְּתָמִים. פְּנֵיהֶן הִתְעַוְּתוּ, לֹא נִתָּן לְהַבְחִין אִם הֵן צוֹחֲקוֹת אוֹ בּוֹכוֹת.

עוֹקְרוֹת עַצְמָן מִפָּנִים שֶׁל אֲחֵרִים, מִתְאַמְּצוֹת לְחַיֵּךְ, לְהַפְלִיג לְאָן שֶׁהָעֵצִים מַמְשִׁיכִים, לִפְתֹּחַ אֶת שֹׁרֶשׁ הָעֵץ

וְלִהְיוֹת מוּבָלוֹת לְאֶרֶץ הַשָּׁם. שֵׁם שֶׁל צֶמַח אֶקְזוֹטִי אוֹ פְּרִי טְרוֹפִּי בּוֹקֵעַ מִבֵּין הַשִּׂיחִים. הַסַּכִּין יָכֹל לְפַלֵּס אֶת הַדֶּרֶךְ אוֹ לִפְרֹס אָנָנָס וְתוּתִים.

עוֹד שְׁנִיָּה מִישֶׁהִי תִּתְעַלֵּף מֵרֹב תְּמִימוּת. אֲנִי רַק אָמַרְתִּי שֶׁהַזְּמַן מִטַּלְטֵל כְּתִינוֹק, אַף עֵץ לֹא יוּכַל לַעֲמֹד בְּפָנָיו.

שָׁמַיִם מַפְצִיעוֹת מִבֵּין עַנְנֵי נֵפְט, מֻתָּרוֹת דֶּרֶךְ עֵינֵי הַטּוּרְקִיז שֶׁלָּהֶן. קוֹל עֲלִיַּת מְחִירֵי הַפֵּרוֹת בְּשׁוּק הַכַּרְמֶל לִקְרַאת הַחַגִּים נִתַּךְ בִּמְבֻלָּקָה.

מוֹתְחוֹת אֶת גַּבֵּיהֶן, מַמְתִּינוֹת בַּתְּנוּחָה, שָׁמַיִם מְיַחֲלוֹת לַמַּעֲרָכָה הָאַחֲרוֹנָה:

צְלִילֵי כַּרְמֶן מִתְנַגְּנִים בְּחָפְזָה, צְבָעִים מִתְנַפְּצִים עַל חַלּוֹנוֹת זְכוּכִית, לְחַיִּים מַעֲלוֹת סֹמֶק סַחְלָבִי, שְׂמָלוֹת מִתְנַפְנְפוֹת בְּחָזְקָה.

אֲנִי מְאַחֶלֶת לַשָּׁמַיִם שֶׁיִּקָּרְעוּ לְמַפַּת שֻׁלְחָן לְבָנָה, יִתְכַּבְּדוּ בְּכִתְמֵי יַיִן אָדֹם וִיפָאֲרוּ אֶת הַנָּשִׁים

שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לְהַכְתִּיר

.

ספיר יונס, משוררת, יוצרת ומפיקה. סטודנטית לתואר שני במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ובתוכנית לעריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב. זוכת הפרס למשוררים בראשית דרכם לשנת 2019. ספר שיריה הראשון, "רופאה כפרית", עתיד לצאת לאור בסוף השנה בהוצאת מקום לשירה.

.

.

יורם ניסינוביץ'

הִיא יָם וּבְתוֹכָהּ

צְדָפִים וְאַלְמֻגִּים
מִמַּעַל מַפְלִיגוֹת כִּרְכָּרוֹת
בְתוֹכָן סְפוּנִים דָּגִים

מְטִילִים מְצוּדָה אוֹסְפִים מִכְמֹרֶת
לִמְרַאֲשׁוֹתֵינוּ מְעוֹפְפוֹת
כְּנָפַיִם, אֲבָרוֹת וְגוּף קָטָן
מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן

אוּלָם תְּכֵלֶת שְׁמֵנוּ
לָרִאשׁוֹנָה
סֻלָּם וְנִצּוֹלִים
עוֹלִים וְיוֹרְדִים
עוֹלִים וְיוֹרְדִים

.

לָגַעַת בַּתּוֹדָעָה הָעֶלְיוֹנָה בְּאֶמְצָעוּת שִׁירָה
(רוברט גליי)

מֵעַל פְּסוּקֵי הַשִּׁיר
רוֹעֲמִים טְעָמִים

רֵיחַ פְּרָחִים סְגֻלִּים
רוֹזְמָרִין וּדְבוֹרָה
מוּצֶפֶת צוּף

טַפְטֶפֶת מְחַבֶּקֶת
עֵץ יָרֹק

הַיֶּלֶד מַעֲבִיר אֶת יָדָיו
עַל חֲרִיצֵי הָעֵץ
וּמְקָרֵב אֶת הַשּׁוּרוֹת

.

כַּלָּנִית

הַפְּרָקִים הָרוֹעֲדִים
הַהִסָּגְרוּת הַמְּאֻגְרֶפֶת
הַהִכָּנְסוּת פְּנִימָה

הַטַּבַּעַת הַלְּבָנָה הַפְּנִימִית
מִתְבַּגֶּרֶת
אַחַר כָּךְ נֶאֱגֶרֶת
אֲבָל כְּשֶׁהִיא מַבִּיטָה בְּעוֹנָתָהּ
רוֹעֶדֶת

.

יורם ניסינוביץ' הוא משורר, עורך ומנחה כתיבה לקבוצות, מדריך שיקום ומחנך שירה. מייסד כתב העת "משיב הרוח", ערך עשרות מגיליונותיו. ספר שיריו "השולחן הנמוך של הישועה" (אבן חושן, 2008) זכה בתמיכת מפעל הפיס לספר שירה 2007, בתמיכת פרויקט קסת של מרכז הספר והספריות ובפרס פסטיבל שער של הליקון. ספר שיריו החדש יראה אור השנה בהוצאת כרמל.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת דורין מרגלית, ישראל בר־כוכב וסוזי רזניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מחשבות אחרי ה"מקרה"

"מרוב עייפות הוא כנראה תחב את ההתראה המיוחדת הממוקדת שהגיעה כחצי שעה לפני מועד הסיור למגירת השולחן, ואחר כך קם מכיסאו והתמתח". סיפור מאת רינה גרינוולד

טסי כהן פפר, ללא כותרת, עץ, גובה 30 ס"מ, 2005–2007 (צילום: אבי אמסלם)

.

מקרה של אי ציות

רינה גרינוולד

.

הידיעה שסרן ב', שנחשב לפני המקרה קצין מבטיח, חזר והצטרף לצבא קבע שנים ספורות לאחר שהשתחרר (שנים שבהן טייל בדרום אמריקה, ואף ניסה את מזלו בכל מיני עבודות), די הדהימה אותנו בתחילה.

חשבנו לעצמנו שסרן ב' ודאי לא היה חוזר לצבא אילו המקרה ההוא היה נגמר במוות או בפצועים ממש אנושים – אילו הקומנדקר של פלוגת הסיור, שעלה על מטען שלוש מאות מטרים לפני שער הבסיס, היה נפגע חמוּרוֹת מהפיצוץ, והמחבלים שהניחו את המטען היו קופצים מבין השיחים וממטירים על החיילים הצעירים, המופתעים, אש תופת מכל הכיוונים, ושלושה מתוך שבעת החיילים היו נהרגים, והרביעי היה נפצע באורח אנוש ומאבד את ההכרה מיד, והחמישי היה נפצע באורח קל עד בינוני ונאלץ להחזיק בזרועו שכמעט נתלשה ממקומה ולהיאנח בקול קורע לב, והשישי והשביעי, השלמים עדיין, היו בוהים משותקים בחבריהם המרוטשים, שרק לפני כמה ימים עלו לקו, ורק לפני כמה חודשים עוד ישנו להם במיטותיהם הרכות עד שתיים אחר הצהריים.

במקרה חמור שכזה, סרן ב' (שהתרווח באותם רגעים על כיסאו בבסיס והניח את רגליו על השולחן שלפניו וגלגל שיחה מלאת מתיקות עם מישהי שהכיר באותו בוקר בטרמפיאדה), ודאי לא היה ממהר לחזור לצבא. מן הסתם היה נשפט ומאבד את דרגותיו ואת שמו הטוב, והיה נאלץ לנדוד למקומות רחוקים עד יעבור זעם, מקומות שבהם איש לא מכיר אותו ואיש לא יודע שהניח לצוות הצעיר שלו לצאת לסיור לבדו בניגוד להוראות המפורשות שאין לצאת לסיור בשטח הזה, המועד לפורענות, בלי ליווי של קצין אחראי בדרגת סרן לפחות, שמא ייתקלו החיילים במארב, ויידרשו, חסרי ניסיון שכמותם, להשיב אש ולנהל קרב פנים אל פנים.

רצינו להאמין להודעות הצבא, שתמיד היו אמינות בעינינו, אבל בהתחשב בידיעות שנפוצו חדשות לבקרים על הדרך שבה מתנהלים דברים בעת האחרונה, לא נחה דעתנו. מה עוד שלפי רמזים שפיזרו עיתונאים, התברר שבשבועות שלפני התקרית הגיעו לבסיס התראות חוזרות ונשנות על הכוונות של המחבלים לטמון מטענים בנתיבי הסיור ולנהל קרבות פנים אל פנים עם החיילים, ולכן מארב מהסוג הזה היה צפוי.

אבל גם תיארנו לעצמנו, על פי ניסיוננו, שסרן ב' היה כנראה עייף, עייף מאוד. הוא עָיַף מההתראות החוזרות ונשנות, ובכלל מהשירות הממושך בקו, ומרוב עייפות הוא כנראה תחב את ההתראה המיוחדת הממוקדת שהגיעה כחצי שעה לפני מועד הסיור למגירת השולחן, ואחר כך קם מכיסאו והתמתח, ובעוד הוא הולך לתדרך את חייליו, חשב בעייפות על השעה־ומשהו שקט הצפויות לו עכשיו, בזמן שחייליו יֵצאו עם הקומנדקר לסיור. אתם הרי יודעים מה צריך לעשות, אמר וטפח להם על השכם. והם התמתחו בגאווה, חיילים צעירים שכמותם, והלכו לארגן את הציוד, אסירי תודה למפקד על האמון הרב שהוא נותן בהם.

התקרית המדוברת הסתיימה למזלו של סרן ב' בלי הרוגים. הקומנדקר אכן עבר מעל מטען שמישהו הטמין ערב קודם לכן בנתיב הסיור, מטען שמסוגל להרוג חיילים רבים, אך בדרך נס משהו השתבש בו, והוא התפוצץ רק אחרי שהקומנדקר התרחק מעט. גם קרב לא התפתח. המחבלים באמת ארבו לחיילים מאחורי סלע גדול (עקבותיהם נתגלו אחר כך), אבל החליטו, כנראה בעקבות המנגנון הלקוי של המטען, לא לצאת מהמארב.

סרן ב' סיפר שעם הישמע הבום החזק, שלוש מאות מטרים מהבסיס, הוא זרק את שפופרת הטלפון ויצא מיד מהחדר והתחיל לרוץ וצעק לחייליו לצאת מיד מהקומנדקר (הוא שכח לספר על העיכוב המסוים שחל ביציאתו מהחדר בגין חיפוש הרובה שלו שפתאום נעלם לו ובגין החששות שצמחו מיד בראשו בנוגע לעתידו הצה"לי). החיילים אכן יצאו מהקומנדקר מבוהלים ומפויחים, אך לא לפי פקודתו עשו זאת, שכן באותה שעה היו רחוקים ממפקדם, ומלבד צלצולים באוזניים לא שמעו דבר. הם חילצו בזהירות את השניים שנפצעו קל עד בינוני וניסו לשווא ליצור קשר עם הבסיס וחיכו אובדי עצות למפקד – שבאופן מוזר נדרשו לו כעשר דקות תמימות לעשות את שלוש מאות המטרים מהבסיס עד הקומנדקר הפגוע – חיכו לו כדי שינחה אותם מה לעשות עם החבר שלהם שכף ידו השמאלית שתתה דם ועם החובש שלהם שבמקום עין הייתה לו עיסה של דם ובשר. זה מה שהם סיפרו.

בתשאול שנערך לאחר מכן טען סרן ב' בלהט ובנחרצות שהוא הניח לפקודיו הצעירים לנהל את הסיור בעצמם כי ידע שהם מכירים את כל הנהלים ויודעים בדיוק מה עליהם לעשות, ולכן הוא מתפלא מאוד שהם ראו לנכון לצאת לשטח עם מכשיר לא תקין (המכשיר לאיתור מטענים), אף שבכל תדרוך ותדרוך הוא הדגיש חזור והדגש שעליהם לבדוק את המכשיר שוב ושוב לפני כל יציאה לשטח! הוא גם לא מבין מדוע לא הודיעו לו שהחבלן האחראי מרגיש לא טוב ושמישהו ממש לא מיומן עומד להחליף אותו. הם פשוט לא דיווחו לו, חסרי אחריות שכמותם! בכל זאת, הוא לא היה רוצה שישפטו אותם לחומרה. הם עדיין צעירים וחסרי ניסיון. ובכלל, מה שחשוב הוא שברגע שנשמע הפיצוץ, עוד לפני שידע מה קרה, הוא הזעיק עזרה (עדות שסתרה במקצת את עדותו הקודמת), וזה מה שמנע סיבוכים. כי כשהגיעו לבית החולים עם המסוק הצבאי שהזמין, ראו כולם שבסך הכול המצב לא נורא. חייל אחד איבד שלוש מאצבעות כף ידו, ולחייל השני הלכה העין.

זהו. קל עד בינוני.

כיוון שזו הייתה השתלשלות האירועים, וכיוון שהסרן רק הפעם הזאת לא הצטרף לפקודיו (כך דיווח למפקד הבסיס, דיווח שמעולם לא אומת עם הפקודים), וכיוון שיכול להיות שהקומנדקר היה בכל מקרה עולה על מטען (עם או בלי המפקד, ולא צריך להיות קטנוניים עד כדי כך עם מי שלא נפגע), הזמין מפקד הבסיס את הקצין לשיחה, ובה ציין אותו לשבח על התושייה שגילה במצב שנוצר, אבל הוסיף ואמר שאף שהוא אישית מעריך אותו מאוד, עליו להתייחס, לצערו, גם לאי־הציות לנהלים, כגון ההחלטה להניח לחיילים לצאת בלי מפקדם, ולהעמיד אותו לדין. בתוך הצבא, כמובן, לא קבל עם ועדה. אתה הרי יודע שעכשיו קצת קשה להעלים דברים כאלה, גם בגלל הכתבים הצבאיים שמסתובבים בכל מקום, וגם בגלל המצלמות האורבות לנו על כל צעד ושעל, וגם בגלל ההורים שדוחפים את האף שלהם לכל מה שקורה בצבא. ואתה צריך להיות מבסוט שמצ"ח לא התערבו במקרה, וזה לגמרי בזכותי. כי אנחנו יודעים, אתה ואני, בלי לצטט כמובן, שכל ההקפדה היתרה היא לא יותר מאנ'לא־צריך־להגיד־לך־מה, ולכן, אתה תשב בכלא שבועיים (בתנאים טובים) עד שכל האבק ישקע, ואני אשתדל מאוד למזער את הפרטים בתיק האישי, כדי שתוכל להמשיך ולהתקדם בלי בעיה. וחוץ מזה, תדע, שבגדול, לשבת בכלא זה לא כל כך נורא, כי ידוע שבעברו של כל חייל טוב יש מחבוש אחד לפחות.

הדו־שיח הזה נודע לנו מחבר של בננו, ששמע את זה מאחת הפקידות בבסיס, שישבה בחדר הסמוך ושמעה את השיחה. כעסנו. חשבנו על הבחור שאיבד כמה אצבעות ועל חברו שאיבד עין, וחשנו תסכול ודאגה על כך שאנחנו מפקירים את טובי בנינו בידי אנשים כאלה.

העיתונים דיווחו על תאונה קטנה בצבא שנתונה בחקירה. פה ושם נרמז שהייתה פשלה, אבל אחרי זמן קצר נעלם המקרה מהתודעה, כי העיתונים מלאו שוב בידיעות חשובות והרות גורל הרבה יותר. עברו כמה וכמה חודשים, ויום אחד ראינו באחד מעמודי העיתון, בכתבת תחקיר נוקבת שיזם אביו של החייל שתום העין, תמונה קטנה של סרן ב' מביט לעברנו בעיניו הכחולות (העצובות, יש לומר). האב הכואב תקף את הצבא שטשטש והשכיח את המקרה והאשים את הקצין כחול העיניים במילים חריפות במצבו של בנו, שמבלה את עיתותיו בבתי חולים, אך לא כרופא, כפי שתמיד רצה להיות. איך זה, קבל האב, שהקצין הנ"ל עוד המשיך אחרי המקרה לשרת בכלל כקצין, ואיך זה שלא הורד אפילו ברזל אחד מדרגות הקצונה שלו.

אף שנשארו לנו כמה שאריות מן התסכול שחשנו לאחר התקרית, מילותיו של האב היו כה בוטות ואכזריות שלא יכולנו שלא לחוש מעט חמלה כלפי הנער הזה, שהיה לא יותר מבן עשרים ושתיים בתקרית והזכיר לנו קצת את הבן שלנו עם נעליו האדומות ועיניו הכחולות והחיוך המבויש. בכתבה סופר שהוא בן יחיד לאם חד־הורית שנפטרה. חשבנו על סבא וסבתא שלו, בני מושב בדרום, שגידלו אותו באהבה ובמסירות אחרי מות בתם, ולא יכולנו להמשיך לנטור לו טינה. האב הזועם, לעומת זאת, נראה לנו כמו מישהו שירד לגמרי מהפסים, וכבר לא יכולנו לרחוש לו את אותה אהדה שרחשנו לו בתחילה. החייל, הסברנו לעצמנו, רצה בסך הכול להתאוורר קצת מהטחינה המתמשכת בקו, כי בתוך השגרה הארוכה והשוחקת הזו של סיורים הלוך ושוב על הדרך המוכרת עד לזרא, פשוט בלתי אפשרי לשמור על ערנות מתמדת, ואין ספק שחייבים להחליף את האנשים לעיתים קרובות יותר.

אחרי זמן שקע גם האבק הזה, ואבקים חדשים עלו ושקעו, והעניין ההוא נשכח כליל מליבנו.

עד לאותו בוקר שבו קראנו את הידיעה שהצבא גייס חזרה לשורותיו כמה עשרות קצינים צעירים קרביים ומבטיחים, שיעמדו לו בשעת המבחן הקרבה ובאה, והבטיח להם הטבות מפליגות ומסלולי קידום מהירים, ובלבד שיחזרו מהטיולים המיותרים שלהם בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. ובין הקצינים שצולמו בפעילות כלשהי בחברון, ראינו את אותן עיניים כחולות ונעליים אדומות.

חשבנו שטוב עשה הצבא שכינס את טובי בניו לשמירה על המולדת במקום שיתהלכו עטויי שרוואלים וחולצות מתנפנפות ויעבירו חומרים מגולגלים מפה לפה בבקתות קש אי שם בתת־היבשת.

אבל אז דפדפנו עוד בעיתון, ובעמודים הפנימיים מצאנו לתדהמתנו את הסיפור הבא: בשנים שעברו מאז התקרית השכוחה, התקבל הבחור לעבודה כמאבטח באחת השגרירויות שלנו בחו"ל, ובהוראות המפורשות שקיבל ממחלקת הביטחון הוא נדרש להסתובב באולם הכניסה מול הדלת הראשית ולא לעזוב את המקום עד תום המשמרת, מלבד בשתי ההפסקות לאוכל ולקפה, שבהן יחליף אותו איש ביטחון מקומי. אלא שאיתרע מזלו, ויום אחד, כשנכנס רק לרגע קט, באמת רק לרגע, לחדרו של אחד מאנשי משלחת הרכש, בן המושב שלו, לכמה צחוקים וקפה שחור, בלי שהחליף אותו איש ביטחון מקומי, בדיוק ברגע הזה, נכנס לבניין השגרירות איזה בחור סעודי עם אקדח שלוף. ואילולא ראה אותו המאבטח השני, המוצב בקצה הנגדי של אולם הכניסה, היה כל העניין נגמר ודאי באסון.

המהומה שפרצה הקפיצה את כל הפקידים מחדריהם ואת המבקרים הלא־מעטים שהיו באותו יום בבניין השגרירות, ואז גם נורו אותן שלוש יריות, שעד היום לא ברור מי ירה אותן, ושלמרבה המזל פגעו רק בקיר העבה של בניין השגרירות.

הסיפור הזה נגמר לא רע. בלי פצועים ובלי הרוגים, אבל בהשעייתו השקטה של המאבטח מעבודה בשירות הביטחון. היה ברור לגמרי, נכתב בעיתון, שבהתחשב בשתי התקלות החמורות שקרו לו, הוא עם מערכת הביטחון גמר. והנה עכשיו התברר שאותו כחול עיניים גויס פעם נוספת לשירות הביטחון כדי לשמור עלינו ועל בנינו ועל בני בנינו.

ברוב מבוכה חשבנו שאולי לא הבנו את הכתוב (זה קורה לנו בגילנו), אבל אחרי שקראנו את הידיעה מילה במילה חזור וקרוא הבנו שהבנו. אלא שההבנה לא זיכתה אותנו בשום יתרון. נהפוך הוא. היא הפילה עלינו ייאוש ובלבול שנתלו מעל ראשינו כמו עננה עכורה.

הסיפור הזה הופיע בגיליון של יום שישי שבערבו היינו מוזמנים כמדי חודש לשירה בציבור. אבל ביום שישי הנ"ל נדדה שנתנו, שנת הצהריים שאנו מורגלים בה בימי שישי, והתהפכנו על משכבנו חזור והתהפך, והתעייפנו מאוד מאוד. לרגע עלה בדעתנו לבטל את ערב השירה, אבל אחרי הרהור או שניים הגענו למסקנה שאנחנו קצת מגזימים. נלך לערב השירה ולא נניח לידיעה כזאת להעכיר עד כדי כך את רוחנו.

ואכן, לא ויתרנו על המפגש השירי. ולאחר שהיטבנו את ליבנו בפשטידות ויין התחלנו לשיר את שירי המולדת שמילותיהם המלוּות בתמונות נוף ארצישראליות הוקרנו כמו תמיד על הקיר. נהנינו מאוד, ולזמן־מה שכחנו את הדברים שהעכירו את רוחנו.

חזרנו הבית נעימים ומפויסים, אבל כשנכנסנו לחדר השינה נתקלו רגלינו בעיתון שהיה מוטל למרגלות המיטה, ושוב הזדקרה לעינינו אותה כתבה מעכירה ואותן עיניים כחולות.

כל כך רצינו לישון, אבל העיניים האלה לא נתנו לנו מנוח.

התהפכנו מצד לצד וניסינו לישר את ההדורים שבתוכנו: הרי יש לנו גם דאגות משלנו, אמרנו לעצמנו, ואיננו יכולים להשבית כל שמחה בגלל ענייני צבא וביטחון. יש מי שדואג לדברים האלה, ואם התקבלה בצבא החלטה לגייס את הבחור הזה, על כל תקלותיו, היא ודאי נשקלה בכובד ראש. חוץ מזה, אנחנו כאזרחים איננו מכירים את התמונה כולה, ומה שידוע לנו נכתב בידי מישהו ששמע את הסיפור ממישהו ששמע את הסיפור ממישהו, וכלל לא בטוח שהכוונות של כולם טהורות. עם המחשבה הזאת נרדמנו.

בשבת בבוקר התעוררנו לשמים בהירים נטולי עננוֹת.

אספנו את כל חלקי העיתון ומוספיו, ובדרכינו לפח המחזור עברה בראשינו עוד מחשבה שתיטיב עימנו: אנחנו נבטל את המינוי לעיתון הזה. כן, כך נעשה. כי כבר מזמן שמנו לב ששוררת בו נטייה להבליט במיוחד סיפורים מבישים – ומן הסתם גם לא מדויקים – סיפורים שכל מטרתם להכפיש מוסדות ולעורר מחלוקות ולערער על כל דבר מקודש בארץ הזאת. אז למה לנו?

.

רינה גרינוולד עוסקת בעריכת ספרות מתורגמת, בעלת תואר שני בספרות עברית, וכותבת בימים אלה רומן שני. ספרה הראשון, "החלום והבית", ראה אור השנה בהוצאת כנרת־זמורה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אריה", סיפור מאת עינת בדי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | בשבחי אי־הקריאה

"חוקרות צריכות מדי פעם לא להסתפק בבחירה שקטה ולא מנומקת, אלא לסרב, באופן מנומק ומכוון, לקרוא את מה שהסוכנויות והשוק הספרותי מפנים אליו את תשומת הלב." מאמר מאת איימי הנגרפורד, בתרגום שי פורסטנברג

דרורה וייצמן, סרטי מידות טובות, אקוורל על נייר, 40X20 ס"מ, 2013

.

על אי־קריאה / איימי הנגרפורד

מאנגלית: שי פורסטנברג

.

אני מסרבת לקרוא ספרים. וידוי כזה מפיה של מבקרת נשמע בה בעת שחצני ונבער, אך למען האמת כולנו, וחוקרות ספרות במיוחד, מסרבות מדי יום לקרוא ספרים. אני זוכרת שבימי כתיבת הדוקטורט שלי מישהו סיפר לי במסיבה שהמנחה שלי, חוקר ספרות אמריקאית ידוע, מעולם לא קרא את מובי דיק. האומנם? לא העזתי לשאול את המנחה. האם עצם האפשרות לא העניקה לו הילה של ילד־רע ספרותי? אין ספק. (לאחרונה שאלתי אותו. "במשך זמן־מה זה היה נכון," הוא ענה "ואז, ולנצח נצחים, כבר לא.")

לעיתים נדירות בלבד חוקרי ספרות עוסקים בפעולת אי־הקריאה. כאשר הם עושים זאת – או אחרים שנפשם קשורה בספרות – הדיון על פי רוב ספוג בהרבה מאוד בושה. האשם בכך הוא ההון התרבותי, תחושת העליונות המתלווה ל"בעלות" על ספרים ומסמנת את מעמדו החברתי הגבוה של האדם. מהיבט מבדר משהו, אשמה בכך ה"השפלה", אותו משחק פיקנטי שממציא פרופסור אכזר לספרות אנגלית בסאטירה האקדמית של דיוויד לודג' מ־1975, חילופי מקומות. במשחק ההשפלה כל שחקן מרוויח נקודה אם לא קרא יצירה קאנונית שכל שאר המשתתפים קראו. ברומן, חבר מחלקה זוטר וביש מזל זוכה במשחק המחלקתי אך מאבד את האפשרות לקביעות. במציאות, פרופסורים בעלי קביעות ומוניטין מובטח שיחקו את המשחק בהתלהבות רבה. חילופי מקומות היה ככל הנראה ההשראה לווידוי שהתוודה המנחה שלי באוזני מישהו ברגע מסוים, ומשם הוא התגלגל בשרשרת הרכילות עד אליי, עומדת עם בירה ביד אי שם באמצע שנות התשעים ומנסה להסתיר את הרשימה הארוכה של ספרים שאני לא קראתי.

אבל למעשה, כפי שמת'יו וילקנס מציין, בשנת 2011 התפרסמו למעלה מחמישים אלף רומנים חדשים בארצות הברית לבדה. "בעיית הריבוי" היא בעיה עבור כל מי שיש לו חיבור לאינטרנט, ובעיה מקצועית בכל חלקה במחקר הספרות. מהזווית הזאת, אי־קריאה אינה סיבה לבושה, אלא היא פני העתיד, הכיוון שאליו אנו הולכים. פרנקו מורטי (Moretti) טוען זאת כבר שנים בנוגע לתעשיית הספרות במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה, ומשפיע על חבורה קטנה של חוקרי מעבדה להפוך מכונות לקוראות; למשל, להשתמש באלגוריתמים למציאת מבנים בספרות של תקופה מסוימת. זוהי צורה של אי־קריאה שנאחזת בחלום לבסס עד כמה שניתן את המחקר הספרותי שלנו על פעולת הקריאה, באופן האנושי או הבלתי־אנושי ביותר שניתן.

פתרונות מכניים פחות הציע סוציולוג הספרות הצרפתי פייר בייאר (Bayard). בספר איך לדבר על ספרים שלא קראתם? (Comment parler des livres que l'on n'a pas lus?i) הוא מציע ללמוד על כמה שיותר ספרים וכך ליצור תרבות ספרותית משותפת, נוכח העובדה המודרנית שה"ספריות" האישיות שלנו, כפי שמכנה אותן בייאר, חופפות פחות ופחות. השכלה כללית בתרבות ספרותית יעילה יותר מקריאה של כל אחד מאיתנו בעוד ועוד ספרים, וכוחנית פחות מלהתעקש על הצורך של כולנו בכפיית קאנון לשם יצירת תרבות משותפת, ובה בעת היא משמרת את מרכזיות הקורא היחיד.

יוצא מכך שאנחנו, כתרבות וכמקצוע, מעודדים מדי יום את הבחירה שלא לקרוא, גם בשעה שחוקרי ספרות ממשיכים להקדיש כל רגע פנוי לקריאה, גם בשעה שהם מתלבטים יותר ויותר בשאלה כיצד לבחור מה לקרוא, וגם בשעה שחלקם מבקשים לעקוף את בעיית אי־הקריאה באמצעות ההבטחה הגלומה בקורפוסים הדיגיטליים.

.

***

.

אם תחום המחקר של מישהי הוא ההווה והעבר הקרוב, בעיית הריבוי היא מהותית. אם היא מנסה לפנות אל מכונות קוראות, חוקי זכויות יוצרים מיד מציבים מכשול, ושלל האמצעים הלא־דיגיטליים המסייעים לחוקרים להתמודד עם הבעיה – בעיקר, שורת החוקרים שיחד איתם ניתן לכסות את התחום, העורכים של ההוצאות האקדמיות, הארכיונאים שעם הזמן למדו את התחום לאורכו ולרוחבו – כמעט אינם זמינים. חוקרת תקופת הרסטורציה האנגלית שמתלבטת מה לקרוא מתוך כלל יצירתו של אלכסנדר פופ יכולה להסתמך על דורות של קוראים שלמדו את הכתבים האלה, כתבו עליהם ופרסמו לקטים מתוכם. לעומת זאת, חוקרת של ספרות עכשווית מושלכת שוב ושוב לזרועות הסוכנויות הספרותית, העורכים המסחריים ורשתות השיווק. גם אם כל מבקרת ספרות עשויה להיות קוראת מחוננת, ולכל לקוחה עשוי להיות טעם נפלא, השוק הספרותי בכללו נתון פחות להשפעתה של התרשמות ספרותית ויותר לכוחות של כסף, מעמד, לחץ על העיתונות, מאפיינים גאוגרפיים של ערים, והרשתות החברתיות שמכתיבות את תשומת הלב של העורכים ושל קהל הקונים.

לכוחות הללו השפעה מכרעת בסוגיה מה משפע הספרים הנכתבים והמתפרסמים יזכה להערכה ומה יהיה "בלתי נראה" בשדה התרבותי, והם משפיעים גם על המשמעות התרבותית המיוחסת לספרים מסוימים. מחקרו הקלאסי של ריצ'רד אומן (Ohmann) על ההתקבלות של התפסן בשדה השיפון מאת ג'יי־די סלינג'ר, המופיע בספר הפוליטיקה של האותיות (Politics of Letters) מ־1978, מראה כיצד פעלו הכוחות הללו בשנות החמישים. אומן סקר את העיתונים וכתבי העת שהתפרסמו בהם ביקורות לספר ובחן את סוגי הפרשנויות שהביקורות הללו הציעו. הוא הציג את הקריאות האלה לצד סידור הפרסומות שהקיפו את טורי הביקורת ועקב אחר הקשר בין קניית שטח הפרסום מטעם המו"ל ובין הופעת הביקורת.

בהקשר הזה, טוען אומן, בלתי אפשרי להבין את הספר במנותק מהשוק הספרותי אחרי מלחמת העולם השנייה, שחוגג את הליברליזם האמריקאי. בביקורות הובן התפסן בשדה השיפון כיצירה המקוננת על הקונפורמיזם וההגדרה העצמית הליברלית והפשרנית שלנו. הביקורת המעמדית המושחזת של סלינג'ר וכל קריאה מרומזת למחשב קולקטיבי נותרו סמויות כשהרומן עשה את דרכו אל ההיסטוריה של הספרות. לזווית שבה רומן נכנס להיסטוריה של הספרות יש השפעה ארוכת טווח. התפסן בשדה השיפון נקרא עד היום, כחלק מתוכנית הלימודים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות, וממשיך להנחיל את המסר האינדיווידואליסטי.

הגישה של אומן רלוונטית היום כפי שהייתה ב־1978, ורלוונטית להוצאות לאור בנות זמננו כמו לאלה שפעלו בשנות החמישים: היחסים התרבותיים של גזע ושל מגדר, הקשרים שנוצרים בחינוך משותף, גחמות עסקיות ופשיטות רגל שמקורן הרחק מתעשיית הספרות, תנודות בקרנות הון־סיכון וההיסטוריה הספרותית הנלמדת באקדמיה – כל אלה כוחות המושכים יצירות עכשוויות מסוימות אל המרכז ויצירות אחרות אל השוליים, ששם לא ייראו שוב לעולם.

הסתמכות על הסוכנויות הספרותית ועל מנגנוני השוק כדי שיבחרו עבורנו את הספרים שאנחנו קוראים ולומדים משמעה ויתור על עולמות שלמים של סקרנות ספרותית ושל שיפוט ספרותי עוד בטרם לקחנו ספר כלשהו לידיים. היום מתפרסמים יותר ספרים מאי פעם, הודות לפיתוחן של תוכנות עימוד ממוחשבות בשנות השמונים, ולכן, כדי שקריאה תיעשה מתוך בחירה אמיתית, או בחירה מושכלת, נדרש מחקר וחיפוש רחב הרבה יותר ממה שמוצע ב־The New York Times Book Review, ב־The New York Review of Books, בתצוגה ברשתות הגדולות או בכותרים ה"מומלצים עבורך" באמזון.

החלום על בחירה מושכלת של קריאה הוא בדיוק זה: חלום. גם חוקרת המסורה להבנת פניו הנוכחיים של שוק הספרים לעולם לא תוכל לבחון אותו בחינה רחבה מספיק כדי להבטיח בחירות שיולידו בעקביות נושאי מחקר פוריים, שאינם רק העתקה של ההחלטות, של הערכים או של השגיאות שקובע השוק.

ובכל זאת, אוניברסיטאות נועדו להיות חממות למחקר שאינו כפוף להחלטות, לערכים ולשגיאות הללו. חוקרים נתמכים על ידי אוניברסיטאות ללא מטרות רווח, ומקבלים קביעות, כדי שיוכלו ללמוד וללמד בלי להיות כפופים לגמרי לשוק ולנורמות השולטות בחברה. העמדנו מבנים מוסדיים כאלו, ולא במחיר נמוך, כדי לאפשר חשיבה מחוץ לזרם התרבותי – אך איך תוכל חוקרת הספרות לעמוד במחויבות שלה? מה חוקרת הספרות יכולה לעשות כדי לשמר את המשימה העצמאית של ההשכלה הגבוהה, וכדי לנהוג כלפיה באחריות?

לכן הסירוב חשוב כל כך. חוקרות צריכות מדי פעם לא להסתפק בבחירה שקטה ולא מנומקת, אלא לסרב, באופן מנומק ומכוון, לקרוא את מה שהסוכנויות והשוק הספרותי מפנים אליו את תשומת הלב. לשם כך נדרשת מערכת נימוקים בלתי מחקרית בעליל: יש להחליט, מבלי לקרוא את היצירה, אם היא שווה את זמן הקריאה או לא. ויש להגן על ההחלטה, ולהבין אותה, על בסיס אותו סטנדרט אחר של הוכחות.

מדוע לנקוט את הגישה הלא־מחקרית הזו, שלכאורה חותרת תחת כל הערכים האינטלקטואלים שלנו – המחויבות לקריאה ולמחקר בלתי מוטים והמחויבות לביסוס כל טענה או שיפוט על גוף הוכחה מספק? עלינו לקבל את הפגמים שבגישה זו מפני שעל הפרק עומד משאב יקר ערך: הזמן של הקוראת, ועימו תשומת הלב לקומץ ספרים אחרים מבין תועפות הספרים שלעולם לא ייקראו.

אם חוקרים אינם מסרבים להישמע לשוק, או לכל הפחות שוקלים בכובד ראש את מקומו, נוצר מעגל שהשפעתו רחבה יותר מההחלטה של הקוראת המקצועית להסכים בשתיקה. כקוראים מקצועיים, חוקרים לרוב יכתבו על מה שקראו, והמתמידים שבהם גם ימציאו סיבות לכתוב על מה שהם קראו, גם אם הבחירה של חומר הקריאה מלכתחילה לא הייתה מוקפדת במיוחד. התקדמות מקצועית נשענת על השתתפות בשיח ביקורתי של יחידים החולקים התעניינות בנושא מסוים וקוראים פרסומים חדשים בתחום, וכך יצירות ספרותיות שזוכות לביקורות או שמחבריהן הופכים לידוענים ספרותיים הן לרוב אלה שחוקרים עכשוויים עוסקים בהן במאמריהם. מאמרים מולידים עוד מאמרים. הדור הבא של החוקרים המפלסים את דרכם כמרצים זוטרים יודעים כי מאמרים על יצירה או על סופר ידועים למדי יתפרסמו בקלות רבה יותר. וכך מסתובב הגלגל.

אנדרו גולדסטון (Goldstone), מומחה לספרות המאה העשרים מאוניברסיטת ראטגרס, תיעד את האפקט הזה על בסיס עיון ברשימת הנושאים של אלפי מאמרים מהביבליוגרפיה המקיפה של ה־MLAח(Modern Language Association). בהרצאה שנשא באסיפה השנתית של ה־MLA ב־2014 הדגים גולדסטון את העניין בעזרת המקרה של כתב העת Modernism/modernity, שהוקם בין השאר כדי להרחיב את הקאנון של הספרות המודרניסטית. על סמך רשימות הנושאים מהביבליוגרפיה של עשרים השנים שחלפו מאז הקמת כתב העת ב־1994, הוא בנה רשימה של הדמויות הספרותיות שנכתב עליהן וגילה כי גם מחקר המודרניזם ה"מתקדם" הוא משחק שבו "המנצח לוקח את כל הקופה (כמעט)".

בכתב העת, קומץ של יוצרים קאנוניים – ג'ויס, וולף, אליוט, שטיין, בקט וכדומה – עדיין מושלים בכיפה, בעוד נושאים שמחוץ לקאנון אינם זוכים לקורפוס של ביקורת בהיקף דומה. אחד־עשר הסופרים שבראש רשימת ההופעות מאכלסים ארבעים ואחד אחוז מהמאמרים. רוב הכותבים שאינם קאנוניים מראש מוזכרים פעם או פעמיים בלבד, ואינם צוברים כמות מספקת של מחקר שתעודד המשך לימוד וכתיבה בהקשר של קריירות אקדמיות, לא כל שכן המשך קריאה בקרב הציבור הרחב. יצירות לא־ידועות ומעוטות מחקר כאלו אינן מודפסות מחדש כמו בנות דודן הקאנוניות, המודפסות שוב ושוב, בעיצוב חדש, במלאת כך וכך שנים לפרסומן, או במסגרת מאמצי שיווק לספרים שלא נס ליחם.

מסקנותיו של גולדסטון מדגימות את האופן שבו העיצוב השיטתי הזה פועל כבר מאה שנים, מאז היו אותם היוצרים "עכשוויים". אם חוקרים של ספרות ההווה ילכו בעקבות סוכנויות הספרות בבחירה מה לקרוא ובהקדשת שעות הקריאה ליצירתם של כוכבים ספרותיים מקודמים היטב (בתירוץ "על זה כולם מדברים") – תלמידי תלמידי תלמידינו יירשו אוסף צר מהסוג שממשיך לשלוט בחקר המודרניזם, גם לאור כוונות ההתרחבות של כתב העת המוביל בתחום.

.

***

.

מעשה ההתנגדות המחקרי הקטן שלי הוא להפסיק לקרוא את דיוויד פוסטר וואלאס ולהפסיק לכלול את כתיבתו בחומר הקריאה של הסטודנטים שלי. לטענתי, מכונת הסלבריטאות שלו מסתירה את העבודה כי הזמן שקריאתו דורשת לא שווה את הערך המוגבל שהיא מעניקה. אנו יכולים לנצל את הזמן שלנו טוב יותר במקומות אחרים. כך אני מעריכה על בסיס הראיות שאספתי עד כה: קראתי כמה מסיפוריו ומכתיבתו המסאית ולימדתי אותם, קראתי כמה מאמרים על יצירתו וקראתי את הביוגרפיה שלו מאת ד"ט מקס, ואין לי כל תחושת מחויבות מקצועית לבלות חודש בקריאת Infinite Jest כדי לוודא שאני צודקת. לו הייתי מקדישה חודש לקריאת הספר, הייתה השקעתי המקצועית מתווספת לאין־ספור ההשקעות של אחרים, שהן – אם נרד לשורשם של דברים – תוצאה של קמפיין יח"צ ששיווק חזון קדומים של גאונות ספרותית.

מפרסמי הספר היו חכמים. הם הכירו את הקהל שלהם וידעו איזה אתגר יעורר אותו: האם אתם מספיק חכמים ומספיק חזקים – ולמעשה, האם אתם מספיק גברים – כדי לקרוא אלף עמודי רומן שכתב גאון? התשובה תהיה חיובית, כמובן. ואחרי שהקוראים הקדישו לכך את הזמן, עליהם להוכיח, בכתיבתם, שיש להם תגובה חכמה באותה מידה. מי שנענו לאתגר ואף הגיבו עליו היו הראשונים מני רבים מאוד המרכיבים יחד את המכונה־המזינה־את־עצמה של הסלבריטאות הספרותית. לפני ש"לימודי וואלאס" ישתלטו על התחום שלי, מן הראוי לשאול: למה לתת דווקא לסופר הזה את המקום בפסגה, את רשות הדיבור כנציג הספרות בעקבות יותר מאלף עמודים, אם לאדם בעל הבנה מספקת בתחום כלל לא ברור למה הוא ראוי לתשומת הלב הזו?

אני משתמשת פה במטפורת תשומת הלב הציבורית, שהמבקר והמשורר המקסיקני גבריאל סעיד (Zaid) מביא בספרו הקטן והמענג ספרים רבים כל כך: קריאה ופרסום בעידן הריבוי (So Many Books: Reading and Publishing in an Age of Abundance), מ־2003. סעיד טוען כי ספרים ארוכים באופן יוצא דופן מבצעים מעין השתלטות לא דמוקרטית על המרחב הציבורי ומדלדלים את השיח באמצעות צמצום הזמן שאמור להתחלק בין גורמים שונים. הרעיון מהדהד את הסירוב של וואלאס לפשט את Infinite Jest, כפי שד"ט מקס מתאר זאת. וואלאס הגן על אורך הספר ועמימותו בטענה שהוא מצפה שאנשים יקראו את הספר פעמיים. אם זו לא צורה של שחצנות, אני לא יודעת מה כן.

ידידתי המשוררת הוולשית גווינית' לואיס מציעה מטפורה קולינרית: תשומת הלב של הקוראים אינה ביצה קשה, אלא אומלט. זוהי מחשבה מקסימה ונדיבה. אם תודעתו של הקורא – וסך התודעות של קוראים רבים – תסגל לעצמה יחס מיומן ומכבד, היא תהיה מסוגלת להכיל מגוון. ומול מגוון הספרים המוצג בעיקר למטרות רווח, חובה על אלה המוגנים במידת מה מתכתיבי השוק – כלומר חוקרים וחוקרות שמקבלים מהאוניברסיטאות שכר כדי לקרוא, לחשוב, לכתוב וללמד – לכוון היטב כשהם ממלאים את האומלט. לשם כך על כולנו לנבור במדפים בחיפוש המצרכים הטעימים ביותר, ולהניח בצד כמה מצרכים משוּוקים לעייפה.

 

איימי הנגרפורד (Amy Hungerford) היא חוקרת ספרות אמריקאית עכשווית, סגנית נשיא ודיקנית המדעים והאמנויות באוניברסיטת קולומביה, ומרצה במחלקה לספרות אנגלית וספרות משווה. המאמר הופיע לראשונה בכתב העת The Chronicle Review ב־2016, ומתפרסם במוסך באישור המחברת.
.
שי פורסטנברג הוא מתרגם וחייל, תלמיד ישיבת מעלה גלבוע. תרגומיו הופיעו בכתבי העת הו! וכרמל.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת המשורר הכורדי ז'אן דוסת, בתרגום רים ע'נאיים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן