.
מקרה של אי ציות
רינה גרינוולד
.
הידיעה שסרן ב', שנחשב לפני המקרה קצין מבטיח, חזר והצטרף לצבא קבע שנים ספורות לאחר שהשתחרר (שנים שבהן טייל בדרום אמריקה, ואף ניסה את מזלו בכל מיני עבודות), די הדהימה אותנו בתחילה.
חשבנו לעצמנו שסרן ב' ודאי לא היה חוזר לצבא אילו המקרה ההוא היה נגמר במוות או בפצועים ממש אנושים – אילו הקומנדקר של פלוגת הסיור, שעלה על מטען שלוש מאות מטרים לפני שער הבסיס, היה נפגע חמוּרוֹת מהפיצוץ, והמחבלים שהניחו את המטען היו קופצים מבין השיחים וממטירים על החיילים הצעירים, המופתעים, אש תופת מכל הכיוונים, ושלושה מתוך שבעת החיילים היו נהרגים, והרביעי היה נפצע באורח אנוש ומאבד את ההכרה מיד, והחמישי היה נפצע באורח קל עד בינוני ונאלץ להחזיק בזרועו שכמעט נתלשה ממקומה ולהיאנח בקול קורע לב, והשישי והשביעי, השלמים עדיין, היו בוהים משותקים בחבריהם המרוטשים, שרק לפני כמה ימים עלו לקו, ורק לפני כמה חודשים עוד ישנו להם במיטותיהם הרכות עד שתיים אחר הצהריים.
במקרה חמור שכזה, סרן ב' (שהתרווח באותם רגעים על כיסאו בבסיס והניח את רגליו על השולחן שלפניו וגלגל שיחה מלאת מתיקות עם מישהי שהכיר באותו בוקר בטרמפיאדה), ודאי לא היה ממהר לחזור לצבא. מן הסתם היה נשפט ומאבד את דרגותיו ואת שמו הטוב, והיה נאלץ לנדוד למקומות רחוקים עד יעבור זעם, מקומות שבהם איש לא מכיר אותו ואיש לא יודע שהניח לצוות הצעיר שלו לצאת לסיור לבדו בניגוד להוראות המפורשות שאין לצאת לסיור בשטח הזה, המועד לפורענות, בלי ליווי של קצין אחראי בדרגת סרן לפחות, שמא ייתקלו החיילים במארב, ויידרשו, חסרי ניסיון שכמותם, להשיב אש ולנהל קרב פנים אל פנים.
רצינו להאמין להודעות הצבא, שתמיד היו אמינות בעינינו, אבל בהתחשב בידיעות שנפוצו חדשות לבקרים על הדרך שבה מתנהלים דברים בעת האחרונה, לא נחה דעתנו. מה עוד שלפי רמזים שפיזרו עיתונאים, התברר שבשבועות שלפני התקרית הגיעו לבסיס התראות חוזרות ונשנות על הכוונות של המחבלים לטמון מטענים בנתיבי הסיור ולנהל קרבות פנים אל פנים עם החיילים, ולכן מארב מהסוג הזה היה צפוי.
אבל גם תיארנו לעצמנו, על פי ניסיוננו, שסרן ב' היה כנראה עייף, עייף מאוד. הוא עָיַף מההתראות החוזרות ונשנות, ובכלל מהשירות הממושך בקו, ומרוב עייפות הוא כנראה תחב את ההתראה המיוחדת הממוקדת שהגיעה כחצי שעה לפני מועד הסיור למגירת השולחן, ואחר כך קם מכיסאו והתמתח, ובעוד הוא הולך לתדרך את חייליו, חשב בעייפות על השעה־ומשהו שקט הצפויות לו עכשיו, בזמן שחייליו יֵצאו עם הקומנדקר לסיור. אתם הרי יודעים מה צריך לעשות, אמר וטפח להם על השכם. והם התמתחו בגאווה, חיילים צעירים שכמותם, והלכו לארגן את הציוד, אסירי תודה למפקד על האמון הרב שהוא נותן בהם.
התקרית המדוברת הסתיימה למזלו של סרן ב' בלי הרוגים. הקומנדקר אכן עבר מעל מטען שמישהו הטמין ערב קודם לכן בנתיב הסיור, מטען שמסוגל להרוג חיילים רבים, אך בדרך נס משהו השתבש בו, והוא התפוצץ רק אחרי שהקומנדקר התרחק מעט. גם קרב לא התפתח. המחבלים באמת ארבו לחיילים מאחורי סלע גדול (עקבותיהם נתגלו אחר כך), אבל החליטו, כנראה בעקבות המנגנון הלקוי של המטען, לא לצאת מהמארב.
סרן ב' סיפר שעם הישמע הבום החזק, שלוש מאות מטרים מהבסיס, הוא זרק את שפופרת הטלפון ויצא מיד מהחדר והתחיל לרוץ וצעק לחייליו לצאת מיד מהקומנדקר (הוא שכח לספר על העיכוב המסוים שחל ביציאתו מהחדר בגין חיפוש הרובה שלו שפתאום נעלם לו ובגין החששות שצמחו מיד בראשו בנוגע לעתידו הצה"לי). החיילים אכן יצאו מהקומנדקר מבוהלים ומפויחים, אך לא לפי פקודתו עשו זאת, שכן באותה שעה היו רחוקים ממפקדם, ומלבד צלצולים באוזניים לא שמעו דבר. הם חילצו בזהירות את השניים שנפצעו קל עד בינוני וניסו לשווא ליצור קשר עם הבסיס וחיכו אובדי עצות למפקד – שבאופן מוזר נדרשו לו כעשר דקות תמימות לעשות את שלוש מאות המטרים מהבסיס עד הקומנדקר הפגוע – חיכו לו כדי שינחה אותם מה לעשות עם החבר שלהם שכף ידו השמאלית שתתה דם ועם החובש שלהם שבמקום עין הייתה לו עיסה של דם ובשר. זה מה שהם סיפרו.
בתשאול שנערך לאחר מכן טען סרן ב' בלהט ובנחרצות שהוא הניח לפקודיו הצעירים לנהל את הסיור בעצמם כי ידע שהם מכירים את כל הנהלים ויודעים בדיוק מה עליהם לעשות, ולכן הוא מתפלא מאוד שהם ראו לנכון לצאת לשטח עם מכשיר לא תקין (המכשיר לאיתור מטענים), אף שבכל תדרוך ותדרוך הוא הדגיש חזור והדגש שעליהם לבדוק את המכשיר שוב ושוב לפני כל יציאה לשטח! הוא גם לא מבין מדוע לא הודיעו לו שהחבלן האחראי מרגיש לא טוב ושמישהו ממש לא מיומן עומד להחליף אותו. הם פשוט לא דיווחו לו, חסרי אחריות שכמותם! בכל זאת, הוא לא היה רוצה שישפטו אותם לחומרה. הם עדיין צעירים וחסרי ניסיון. ובכלל, מה שחשוב הוא שברגע שנשמע הפיצוץ, עוד לפני שידע מה קרה, הוא הזעיק עזרה (עדות שסתרה במקצת את עדותו הקודמת), וזה מה שמנע סיבוכים. כי כשהגיעו לבית החולים עם המסוק הצבאי שהזמין, ראו כולם שבסך הכול המצב לא נורא. חייל אחד איבד שלוש מאצבעות כף ידו, ולחייל השני הלכה העין.
זהו. קל עד בינוני.
כיוון שזו הייתה השתלשלות האירועים, וכיוון שהסרן רק הפעם הזאת לא הצטרף לפקודיו (כך דיווח למפקד הבסיס, דיווח שמעולם לא אומת עם הפקודים), וכיוון שיכול להיות שהקומנדקר היה בכל מקרה עולה על מטען (עם או בלי המפקד, ולא צריך להיות קטנוניים עד כדי כך עם מי שלא נפגע), הזמין מפקד הבסיס את הקצין לשיחה, ובה ציין אותו לשבח על התושייה שגילה במצב שנוצר, אבל הוסיף ואמר שאף שהוא אישית מעריך אותו מאוד, עליו להתייחס, לצערו, גם לאי־הציות לנהלים, כגון ההחלטה להניח לחיילים לצאת בלי מפקדם, ולהעמיד אותו לדין. בתוך הצבא, כמובן, לא קבל עם ועדה. אתה הרי יודע שעכשיו קצת קשה להעלים דברים כאלה, גם בגלל הכתבים הצבאיים שמסתובבים בכל מקום, וגם בגלל המצלמות האורבות לנו על כל צעד ושעל, וגם בגלל ההורים שדוחפים את האף שלהם לכל מה שקורה בצבא. ואתה צריך להיות מבסוט שמצ"ח לא התערבו במקרה, וזה לגמרי בזכותי. כי אנחנו יודעים, אתה ואני, בלי לצטט כמובן, שכל ההקפדה היתרה היא לא יותר מאנ'לא־צריך־להגיד־לך־מה, ולכן, אתה תשב בכלא שבועיים (בתנאים טובים) עד שכל האבק ישקע, ואני אשתדל מאוד למזער את הפרטים בתיק האישי, כדי שתוכל להמשיך ולהתקדם בלי בעיה. וחוץ מזה, תדע, שבגדול, לשבת בכלא זה לא כל כך נורא, כי ידוע שבעברו של כל חייל טוב יש מחבוש אחד לפחות.
הדו־שיח הזה נודע לנו מחבר של בננו, ששמע את זה מאחת הפקידות בבסיס, שישבה בחדר הסמוך ושמעה את השיחה. כעסנו. חשבנו על הבחור שאיבד כמה אצבעות ועל חברו שאיבד עין, וחשנו תסכול ודאגה על כך שאנחנו מפקירים את טובי בנינו בידי אנשים כאלה.
העיתונים דיווחו על תאונה קטנה בצבא שנתונה בחקירה. פה ושם נרמז שהייתה פשלה, אבל אחרי זמן קצר נעלם המקרה מהתודעה, כי העיתונים מלאו שוב בידיעות חשובות והרות גורל הרבה יותר. עברו כמה וכמה חודשים, ויום אחד ראינו באחד מעמודי העיתון, בכתבת תחקיר נוקבת שיזם אביו של החייל שתום העין, תמונה קטנה של סרן ב' מביט לעברנו בעיניו הכחולות (העצובות, יש לומר). האב הכואב תקף את הצבא שטשטש והשכיח את המקרה והאשים את הקצין כחול העיניים במילים חריפות במצבו של בנו, שמבלה את עיתותיו בבתי חולים, אך לא כרופא, כפי שתמיד רצה להיות. איך זה, קבל האב, שהקצין הנ"ל עוד המשיך אחרי המקרה לשרת בכלל כקצין, ואיך זה שלא הורד אפילו ברזל אחד מדרגות הקצונה שלו.
אף שנשארו לנו כמה שאריות מן התסכול שחשנו לאחר התקרית, מילותיו של האב היו כה בוטות ואכזריות שלא יכולנו שלא לחוש מעט חמלה כלפי הנער הזה, שהיה לא יותר מבן עשרים ושתיים בתקרית והזכיר לנו קצת את הבן שלנו עם נעליו האדומות ועיניו הכחולות והחיוך המבויש. בכתבה סופר שהוא בן יחיד לאם חד־הורית שנפטרה. חשבנו על סבא וסבתא שלו, בני מושב בדרום, שגידלו אותו באהבה ובמסירות אחרי מות בתם, ולא יכולנו להמשיך לנטור לו טינה. האב הזועם, לעומת זאת, נראה לנו כמו מישהו שירד לגמרי מהפסים, וכבר לא יכולנו לרחוש לו את אותה אהדה שרחשנו לו בתחילה. החייל, הסברנו לעצמנו, רצה בסך הכול להתאוורר קצת מהטחינה המתמשכת בקו, כי בתוך השגרה הארוכה והשוחקת הזו של סיורים הלוך ושוב על הדרך המוכרת עד לזרא, פשוט בלתי אפשרי לשמור על ערנות מתמדת, ואין ספק שחייבים להחליף את האנשים לעיתים קרובות יותר.
אחרי זמן שקע גם האבק הזה, ואבקים חדשים עלו ושקעו, והעניין ההוא נשכח כליל מליבנו.
עד לאותו בוקר שבו קראנו את הידיעה שהצבא גייס חזרה לשורותיו כמה עשרות קצינים צעירים קרביים ומבטיחים, שיעמדו לו בשעת המבחן הקרבה ובאה, והבטיח להם הטבות מפליגות ומסלולי קידום מהירים, ובלבד שיחזרו מהטיולים המיותרים שלהם בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. ובין הקצינים שצולמו בפעילות כלשהי בחברון, ראינו את אותן עיניים כחולות ונעליים אדומות.
חשבנו שטוב עשה הצבא שכינס את טובי בניו לשמירה על המולדת במקום שיתהלכו עטויי שרוואלים וחולצות מתנפנפות ויעבירו חומרים מגולגלים מפה לפה בבקתות קש אי שם בתת־היבשת.
אבל אז דפדפנו עוד בעיתון, ובעמודים הפנימיים מצאנו לתדהמתנו את הסיפור הבא: בשנים שעברו מאז התקרית השכוחה, התקבל הבחור לעבודה כמאבטח באחת השגרירויות שלנו בחו"ל, ובהוראות המפורשות שקיבל ממחלקת הביטחון הוא נדרש להסתובב באולם הכניסה מול הדלת הראשית ולא לעזוב את המקום עד תום המשמרת, מלבד בשתי ההפסקות לאוכל ולקפה, שבהן יחליף אותו איש ביטחון מקומי. אלא שאיתרע מזלו, ויום אחד, כשנכנס רק לרגע קט, באמת רק לרגע, לחדרו של אחד מאנשי משלחת הרכש, בן המושב שלו, לכמה צחוקים וקפה שחור, בלי שהחליף אותו איש ביטחון מקומי, בדיוק ברגע הזה, נכנס לבניין השגרירות איזה בחור סעודי עם אקדח שלוף. ואילולא ראה אותו המאבטח השני, המוצב בקצה הנגדי של אולם הכניסה, היה כל העניין נגמר ודאי באסון.
המהומה שפרצה הקפיצה את כל הפקידים מחדריהם ואת המבקרים הלא־מעטים שהיו באותו יום בבניין השגרירות, ואז גם נורו אותן שלוש יריות, שעד היום לא ברור מי ירה אותן, ושלמרבה המזל פגעו רק בקיר העבה של בניין השגרירות.
הסיפור הזה נגמר לא רע. בלי פצועים ובלי הרוגים, אבל בהשעייתו השקטה של המאבטח מעבודה בשירות הביטחון. היה ברור לגמרי, נכתב בעיתון, שבהתחשב בשתי התקלות החמורות שקרו לו, הוא עם מערכת הביטחון גמר. והנה עכשיו התברר שאותו כחול עיניים גויס פעם נוספת לשירות הביטחון כדי לשמור עלינו ועל בנינו ועל בני בנינו.
ברוב מבוכה חשבנו שאולי לא הבנו את הכתוב (זה קורה לנו בגילנו), אבל אחרי שקראנו את הידיעה מילה במילה חזור וקרוא הבנו שהבנו. אלא שההבנה לא זיכתה אותנו בשום יתרון. נהפוך הוא. היא הפילה עלינו ייאוש ובלבול שנתלו מעל ראשינו כמו עננה עכורה.
הסיפור הזה הופיע בגיליון של יום שישי שבערבו היינו מוזמנים כמדי חודש לשירה בציבור. אבל ביום שישי הנ"ל נדדה שנתנו, שנת הצהריים שאנו מורגלים בה בימי שישי, והתהפכנו על משכבנו חזור והתהפך, והתעייפנו מאוד מאוד. לרגע עלה בדעתנו לבטל את ערב השירה, אבל אחרי הרהור או שניים הגענו למסקנה שאנחנו קצת מגזימים. נלך לערב השירה ולא נניח לידיעה כזאת להעכיר עד כדי כך את רוחנו.
ואכן, לא ויתרנו על המפגש השירי. ולאחר שהיטבנו את ליבנו בפשטידות ויין התחלנו לשיר את שירי המולדת שמילותיהם המלוּות בתמונות נוף ארצישראליות הוקרנו כמו תמיד על הקיר. נהנינו מאוד, ולזמן־מה שכחנו את הדברים שהעכירו את רוחנו.
חזרנו הבית נעימים ומפויסים, אבל כשנכנסנו לחדר השינה נתקלו רגלינו בעיתון שהיה מוטל למרגלות המיטה, ושוב הזדקרה לעינינו אותה כתבה מעכירה ואותן עיניים כחולות.
כל כך רצינו לישון, אבל העיניים האלה לא נתנו לנו מנוח.
התהפכנו מצד לצד וניסינו לישר את ההדורים שבתוכנו: הרי יש לנו גם דאגות משלנו, אמרנו לעצמנו, ואיננו יכולים להשבית כל שמחה בגלל ענייני צבא וביטחון. יש מי שדואג לדברים האלה, ואם התקבלה בצבא החלטה לגייס את הבחור הזה, על כל תקלותיו, היא ודאי נשקלה בכובד ראש. חוץ מזה, אנחנו כאזרחים איננו מכירים את התמונה כולה, ומה שידוע לנו נכתב בידי מישהו ששמע את הסיפור ממישהו ששמע את הסיפור ממישהו, וכלל לא בטוח שהכוונות של כולם טהורות. עם המחשבה הזאת נרדמנו.
בשבת בבוקר התעוררנו לשמים בהירים נטולי עננוֹת.
אספנו את כל חלקי העיתון ומוספיו, ובדרכינו לפח המחזור עברה בראשינו עוד מחשבה שתיטיב עימנו: אנחנו נבטל את המינוי לעיתון הזה. כן, כך נעשה. כי כבר מזמן שמנו לב ששוררת בו נטייה להבליט במיוחד סיפורים מבישים – ומן הסתם גם לא מדויקים – סיפורים שכל מטרתם להכפיש מוסדות ולעורר מחלוקות ולערער על כל דבר מקודש בארץ הזאת. אז למה לנו?
.
רינה גרינוולד עוסקת בעריכת ספרות מתורגמת, בעלת תואר שני בספרות עברית, וכותבת בימים אלה רומן שני. ספרה הראשון, "החלום והבית", ראה אור השנה בהוצאת כנרת־זמורה.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אריה", סיפור מאת עינת בדי