פרוזה | מחשבות אחרי ה"מקרה"

"מרוב עייפות הוא כנראה תחב את ההתראה המיוחדת הממוקדת שהגיעה כחצי שעה לפני מועד הסיור למגירת השולחן, ואחר כך קם מכיסאו והתמתח". סיפור מאת רינה גרינוולד

טסי כהן פפר, ללא כותרת, עץ, גובה 30 ס"מ, 2005–2007 (צילום: אבי אמסלם)

.

מקרה של אי ציות

רינה גרינוולד

.

הידיעה שסרן ב', שנחשב לפני המקרה קצין מבטיח, חזר והצטרף לצבא קבע שנים ספורות לאחר שהשתחרר (שנים שבהן טייל בדרום אמריקה, ואף ניסה את מזלו בכל מיני עבודות), די הדהימה אותנו בתחילה.

חשבנו לעצמנו שסרן ב' ודאי לא היה חוזר לצבא אילו המקרה ההוא היה נגמר במוות או בפצועים ממש אנושים – אילו הקומנדקר של פלוגת הסיור, שעלה על מטען שלוש מאות מטרים לפני שער הבסיס, היה נפגע חמוּרוֹת מהפיצוץ, והמחבלים שהניחו את המטען היו קופצים מבין השיחים וממטירים על החיילים הצעירים, המופתעים, אש תופת מכל הכיוונים, ושלושה מתוך שבעת החיילים היו נהרגים, והרביעי היה נפצע באורח אנוש ומאבד את ההכרה מיד, והחמישי היה נפצע באורח קל עד בינוני ונאלץ להחזיק בזרועו שכמעט נתלשה ממקומה ולהיאנח בקול קורע לב, והשישי והשביעי, השלמים עדיין, היו בוהים משותקים בחבריהם המרוטשים, שרק לפני כמה ימים עלו לקו, ורק לפני כמה חודשים עוד ישנו להם במיטותיהם הרכות עד שתיים אחר הצהריים.

במקרה חמור שכזה, סרן ב' (שהתרווח באותם רגעים על כיסאו בבסיס והניח את רגליו על השולחן שלפניו וגלגל שיחה מלאת מתיקות עם מישהי שהכיר באותו בוקר בטרמפיאדה), ודאי לא היה ממהר לחזור לצבא. מן הסתם היה נשפט ומאבד את דרגותיו ואת שמו הטוב, והיה נאלץ לנדוד למקומות רחוקים עד יעבור זעם, מקומות שבהם איש לא מכיר אותו ואיש לא יודע שהניח לצוות הצעיר שלו לצאת לסיור לבדו בניגוד להוראות המפורשות שאין לצאת לסיור בשטח הזה, המועד לפורענות, בלי ליווי של קצין אחראי בדרגת סרן לפחות, שמא ייתקלו החיילים במארב, ויידרשו, חסרי ניסיון שכמותם, להשיב אש ולנהל קרב פנים אל פנים.

רצינו להאמין להודעות הצבא, שתמיד היו אמינות בעינינו, אבל בהתחשב בידיעות שנפוצו חדשות לבקרים על הדרך שבה מתנהלים דברים בעת האחרונה, לא נחה דעתנו. מה עוד שלפי רמזים שפיזרו עיתונאים, התברר שבשבועות שלפני התקרית הגיעו לבסיס התראות חוזרות ונשנות על הכוונות של המחבלים לטמון מטענים בנתיבי הסיור ולנהל קרבות פנים אל פנים עם החיילים, ולכן מארב מהסוג הזה היה צפוי.

אבל גם תיארנו לעצמנו, על פי ניסיוננו, שסרן ב' היה כנראה עייף, עייף מאוד. הוא עָיַף מההתראות החוזרות ונשנות, ובכלל מהשירות הממושך בקו, ומרוב עייפות הוא כנראה תחב את ההתראה המיוחדת הממוקדת שהגיעה כחצי שעה לפני מועד הסיור למגירת השולחן, ואחר כך קם מכיסאו והתמתח, ובעוד הוא הולך לתדרך את חייליו, חשב בעייפות על השעה־ומשהו שקט הצפויות לו עכשיו, בזמן שחייליו יֵצאו עם הקומנדקר לסיור. אתם הרי יודעים מה צריך לעשות, אמר וטפח להם על השכם. והם התמתחו בגאווה, חיילים צעירים שכמותם, והלכו לארגן את הציוד, אסירי תודה למפקד על האמון הרב שהוא נותן בהם.

התקרית המדוברת הסתיימה למזלו של סרן ב' בלי הרוגים. הקומנדקר אכן עבר מעל מטען שמישהו הטמין ערב קודם לכן בנתיב הסיור, מטען שמסוגל להרוג חיילים רבים, אך בדרך נס משהו השתבש בו, והוא התפוצץ רק אחרי שהקומנדקר התרחק מעט. גם קרב לא התפתח. המחבלים באמת ארבו לחיילים מאחורי סלע גדול (עקבותיהם נתגלו אחר כך), אבל החליטו, כנראה בעקבות המנגנון הלקוי של המטען, לא לצאת מהמארב.

סרן ב' סיפר שעם הישמע הבום החזק, שלוש מאות מטרים מהבסיס, הוא זרק את שפופרת הטלפון ויצא מיד מהחדר והתחיל לרוץ וצעק לחייליו לצאת מיד מהקומנדקר (הוא שכח לספר על העיכוב המסוים שחל ביציאתו מהחדר בגין חיפוש הרובה שלו שפתאום נעלם לו ובגין החששות שצמחו מיד בראשו בנוגע לעתידו הצה"לי). החיילים אכן יצאו מהקומנדקר מבוהלים ומפויחים, אך לא לפי פקודתו עשו זאת, שכן באותה שעה היו רחוקים ממפקדם, ומלבד צלצולים באוזניים לא שמעו דבר. הם חילצו בזהירות את השניים שנפצעו קל עד בינוני וניסו לשווא ליצור קשר עם הבסיס וחיכו אובדי עצות למפקד – שבאופן מוזר נדרשו לו כעשר דקות תמימות לעשות את שלוש מאות המטרים מהבסיס עד הקומנדקר הפגוע – חיכו לו כדי שינחה אותם מה לעשות עם החבר שלהם שכף ידו השמאלית שתתה דם ועם החובש שלהם שבמקום עין הייתה לו עיסה של דם ובשר. זה מה שהם סיפרו.

בתשאול שנערך לאחר מכן טען סרן ב' בלהט ובנחרצות שהוא הניח לפקודיו הצעירים לנהל את הסיור בעצמם כי ידע שהם מכירים את כל הנהלים ויודעים בדיוק מה עליהם לעשות, ולכן הוא מתפלא מאוד שהם ראו לנכון לצאת לשטח עם מכשיר לא תקין (המכשיר לאיתור מטענים), אף שבכל תדרוך ותדרוך הוא הדגיש חזור והדגש שעליהם לבדוק את המכשיר שוב ושוב לפני כל יציאה לשטח! הוא גם לא מבין מדוע לא הודיעו לו שהחבלן האחראי מרגיש לא טוב ושמישהו ממש לא מיומן עומד להחליף אותו. הם פשוט לא דיווחו לו, חסרי אחריות שכמותם! בכל זאת, הוא לא היה רוצה שישפטו אותם לחומרה. הם עדיין צעירים וחסרי ניסיון. ובכלל, מה שחשוב הוא שברגע שנשמע הפיצוץ, עוד לפני שידע מה קרה, הוא הזעיק עזרה (עדות שסתרה במקצת את עדותו הקודמת), וזה מה שמנע סיבוכים. כי כשהגיעו לבית החולים עם המסוק הצבאי שהזמין, ראו כולם שבסך הכול המצב לא נורא. חייל אחד איבד שלוש מאצבעות כף ידו, ולחייל השני הלכה העין.

זהו. קל עד בינוני.

כיוון שזו הייתה השתלשלות האירועים, וכיוון שהסרן רק הפעם הזאת לא הצטרף לפקודיו (כך דיווח למפקד הבסיס, דיווח שמעולם לא אומת עם הפקודים), וכיוון שיכול להיות שהקומנדקר היה בכל מקרה עולה על מטען (עם או בלי המפקד, ולא צריך להיות קטנוניים עד כדי כך עם מי שלא נפגע), הזמין מפקד הבסיס את הקצין לשיחה, ובה ציין אותו לשבח על התושייה שגילה במצב שנוצר, אבל הוסיף ואמר שאף שהוא אישית מעריך אותו מאוד, עליו להתייחס, לצערו, גם לאי־הציות לנהלים, כגון ההחלטה להניח לחיילים לצאת בלי מפקדם, ולהעמיד אותו לדין. בתוך הצבא, כמובן, לא קבל עם ועדה. אתה הרי יודע שעכשיו קצת קשה להעלים דברים כאלה, גם בגלל הכתבים הצבאיים שמסתובבים בכל מקום, וגם בגלל המצלמות האורבות לנו על כל צעד ושעל, וגם בגלל ההורים שדוחפים את האף שלהם לכל מה שקורה בצבא. ואתה צריך להיות מבסוט שמצ"ח לא התערבו במקרה, וזה לגמרי בזכותי. כי אנחנו יודעים, אתה ואני, בלי לצטט כמובן, שכל ההקפדה היתרה היא לא יותר מאנ'לא־צריך־להגיד־לך־מה, ולכן, אתה תשב בכלא שבועיים (בתנאים טובים) עד שכל האבק ישקע, ואני אשתדל מאוד למזער את הפרטים בתיק האישי, כדי שתוכל להמשיך ולהתקדם בלי בעיה. וחוץ מזה, תדע, שבגדול, לשבת בכלא זה לא כל כך נורא, כי ידוע שבעברו של כל חייל טוב יש מחבוש אחד לפחות.

הדו־שיח הזה נודע לנו מחבר של בננו, ששמע את זה מאחת הפקידות בבסיס, שישבה בחדר הסמוך ושמעה את השיחה. כעסנו. חשבנו על הבחור שאיבד כמה אצבעות ועל חברו שאיבד עין, וחשנו תסכול ודאגה על כך שאנחנו מפקירים את טובי בנינו בידי אנשים כאלה.

העיתונים דיווחו על תאונה קטנה בצבא שנתונה בחקירה. פה ושם נרמז שהייתה פשלה, אבל אחרי זמן קצר נעלם המקרה מהתודעה, כי העיתונים מלאו שוב בידיעות חשובות והרות גורל הרבה יותר. עברו כמה וכמה חודשים, ויום אחד ראינו באחד מעמודי העיתון, בכתבת תחקיר נוקבת שיזם אביו של החייל שתום העין, תמונה קטנה של סרן ב' מביט לעברנו בעיניו הכחולות (העצובות, יש לומר). האב הכואב תקף את הצבא שטשטש והשכיח את המקרה והאשים את הקצין כחול העיניים במילים חריפות במצבו של בנו, שמבלה את עיתותיו בבתי חולים, אך לא כרופא, כפי שתמיד רצה להיות. איך זה, קבל האב, שהקצין הנ"ל עוד המשיך אחרי המקרה לשרת בכלל כקצין, ואיך זה שלא הורד אפילו ברזל אחד מדרגות הקצונה שלו.

אף שנשארו לנו כמה שאריות מן התסכול שחשנו לאחר התקרית, מילותיו של האב היו כה בוטות ואכזריות שלא יכולנו שלא לחוש מעט חמלה כלפי הנער הזה, שהיה לא יותר מבן עשרים ושתיים בתקרית והזכיר לנו קצת את הבן שלנו עם נעליו האדומות ועיניו הכחולות והחיוך המבויש. בכתבה סופר שהוא בן יחיד לאם חד־הורית שנפטרה. חשבנו על סבא וסבתא שלו, בני מושב בדרום, שגידלו אותו באהבה ובמסירות אחרי מות בתם, ולא יכולנו להמשיך לנטור לו טינה. האב הזועם, לעומת זאת, נראה לנו כמו מישהו שירד לגמרי מהפסים, וכבר לא יכולנו לרחוש לו את אותה אהדה שרחשנו לו בתחילה. החייל, הסברנו לעצמנו, רצה בסך הכול להתאוורר קצת מהטחינה המתמשכת בקו, כי בתוך השגרה הארוכה והשוחקת הזו של סיורים הלוך ושוב על הדרך המוכרת עד לזרא, פשוט בלתי אפשרי לשמור על ערנות מתמדת, ואין ספק שחייבים להחליף את האנשים לעיתים קרובות יותר.

אחרי זמן שקע גם האבק הזה, ואבקים חדשים עלו ושקעו, והעניין ההוא נשכח כליל מליבנו.

עד לאותו בוקר שבו קראנו את הידיעה שהצבא גייס חזרה לשורותיו כמה עשרות קצינים צעירים קרביים ומבטיחים, שיעמדו לו בשעת המבחן הקרבה ובאה, והבטיח להם הטבות מפליגות ומסלולי קידום מהירים, ובלבד שיחזרו מהטיולים המיותרים שלהם בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. ובין הקצינים שצולמו בפעילות כלשהי בחברון, ראינו את אותן עיניים כחולות ונעליים אדומות.

חשבנו שטוב עשה הצבא שכינס את טובי בניו לשמירה על המולדת במקום שיתהלכו עטויי שרוואלים וחולצות מתנפנפות ויעבירו חומרים מגולגלים מפה לפה בבקתות קש אי שם בתת־היבשת.

אבל אז דפדפנו עוד בעיתון, ובעמודים הפנימיים מצאנו לתדהמתנו את הסיפור הבא: בשנים שעברו מאז התקרית השכוחה, התקבל הבחור לעבודה כמאבטח באחת השגרירויות שלנו בחו"ל, ובהוראות המפורשות שקיבל ממחלקת הביטחון הוא נדרש להסתובב באולם הכניסה מול הדלת הראשית ולא לעזוב את המקום עד תום המשמרת, מלבד בשתי ההפסקות לאוכל ולקפה, שבהן יחליף אותו איש ביטחון מקומי. אלא שאיתרע מזלו, ויום אחד, כשנכנס רק לרגע קט, באמת רק לרגע, לחדרו של אחד מאנשי משלחת הרכש, בן המושב שלו, לכמה צחוקים וקפה שחור, בלי שהחליף אותו איש ביטחון מקומי, בדיוק ברגע הזה, נכנס לבניין השגרירות איזה בחור סעודי עם אקדח שלוף. ואילולא ראה אותו המאבטח השני, המוצב בקצה הנגדי של אולם הכניסה, היה כל העניין נגמר ודאי באסון.

המהומה שפרצה הקפיצה את כל הפקידים מחדריהם ואת המבקרים הלא־מעטים שהיו באותו יום בבניין השגרירות, ואז גם נורו אותן שלוש יריות, שעד היום לא ברור מי ירה אותן, ושלמרבה המזל פגעו רק בקיר העבה של בניין השגרירות.

הסיפור הזה נגמר לא רע. בלי פצועים ובלי הרוגים, אבל בהשעייתו השקטה של המאבטח מעבודה בשירות הביטחון. היה ברור לגמרי, נכתב בעיתון, שבהתחשב בשתי התקלות החמורות שקרו לו, הוא עם מערכת הביטחון גמר. והנה עכשיו התברר שאותו כחול עיניים גויס פעם נוספת לשירות הביטחון כדי לשמור עלינו ועל בנינו ועל בני בנינו.

ברוב מבוכה חשבנו שאולי לא הבנו את הכתוב (זה קורה לנו בגילנו), אבל אחרי שקראנו את הידיעה מילה במילה חזור וקרוא הבנו שהבנו. אלא שההבנה לא זיכתה אותנו בשום יתרון. נהפוך הוא. היא הפילה עלינו ייאוש ובלבול שנתלו מעל ראשינו כמו עננה עכורה.

הסיפור הזה הופיע בגיליון של יום שישי שבערבו היינו מוזמנים כמדי חודש לשירה בציבור. אבל ביום שישי הנ"ל נדדה שנתנו, שנת הצהריים שאנו מורגלים בה בימי שישי, והתהפכנו על משכבנו חזור והתהפך, והתעייפנו מאוד מאוד. לרגע עלה בדעתנו לבטל את ערב השירה, אבל אחרי הרהור או שניים הגענו למסקנה שאנחנו קצת מגזימים. נלך לערב השירה ולא נניח לידיעה כזאת להעכיר עד כדי כך את רוחנו.

ואכן, לא ויתרנו על המפגש השירי. ולאחר שהיטבנו את ליבנו בפשטידות ויין התחלנו לשיר את שירי המולדת שמילותיהם המלוּות בתמונות נוף ארצישראליות הוקרנו כמו תמיד על הקיר. נהנינו מאוד, ולזמן־מה שכחנו את הדברים שהעכירו את רוחנו.

חזרנו הבית נעימים ומפויסים, אבל כשנכנסנו לחדר השינה נתקלו רגלינו בעיתון שהיה מוטל למרגלות המיטה, ושוב הזדקרה לעינינו אותה כתבה מעכירה ואותן עיניים כחולות.

כל כך רצינו לישון, אבל העיניים האלה לא נתנו לנו מנוח.

התהפכנו מצד לצד וניסינו לישר את ההדורים שבתוכנו: הרי יש לנו גם דאגות משלנו, אמרנו לעצמנו, ואיננו יכולים להשבית כל שמחה בגלל ענייני צבא וביטחון. יש מי שדואג לדברים האלה, ואם התקבלה בצבא החלטה לגייס את הבחור הזה, על כל תקלותיו, היא ודאי נשקלה בכובד ראש. חוץ מזה, אנחנו כאזרחים איננו מכירים את התמונה כולה, ומה שידוע לנו נכתב בידי מישהו ששמע את הסיפור ממישהו ששמע את הסיפור ממישהו, וכלל לא בטוח שהכוונות של כולם טהורות. עם המחשבה הזאת נרדמנו.

בשבת בבוקר התעוררנו לשמים בהירים נטולי עננוֹת.

אספנו את כל חלקי העיתון ומוספיו, ובדרכינו לפח המחזור עברה בראשינו עוד מחשבה שתיטיב עימנו: אנחנו נבטל את המינוי לעיתון הזה. כן, כך נעשה. כי כבר מזמן שמנו לב ששוררת בו נטייה להבליט במיוחד סיפורים מבישים – ומן הסתם גם לא מדויקים – סיפורים שכל מטרתם להכפיש מוסדות ולעורר מחלוקות ולערער על כל דבר מקודש בארץ הזאת. אז למה לנו?

.

רינה גרינוולד עוסקת בעריכת ספרות מתורגמת, בעלת תואר שני בספרות עברית, וכותבת בימים אלה רומן שני. ספרה הראשון, "החלום והבית", ראה אור השנה בהוצאת כנרת־זמורה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אריה", סיפור מאת עינת בדי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | המשורר, השמאן ושומרי הסף

"פסוקי השירה במערה הם גם פורמולה מתמירה, גם עדות לנעשה בתוך המערה וגם האליקסיר – סם החיים, שעימו חוצה המשורר את הסף בשיבה אל העולם המוכר." צילה זן־בר צור על "מערה" מאת גיא פרל

יעל יודקוביק, ללא כותרת (מסכה), הדפסה הזרקת דיו פיגמנטי, 2014

.

המשורר, השמאן ושומרי הסף: רשמי קריאה בספר השירה "מְעָרָה" לגיא פרל

מאת צילה זן־בר צור

.

בָּאוֹר הַשָּׁחֹר
צֵל חֲלוֹמְךָ
מוּטָל עַל אֶבֶן

שבע מילים אלו פותחות את ספר השירה מערה. אני מבינה אותן כרֵמֵדִי הראשון שהמשורר לוקח לפני שהוא נכנס למצב תודעתי טרנספורמטיבי. המסע אל תוך המערה הוא חניכה אישית של ילד־גבר־שמאן. כל הגילומים תקפים במרחב הלימינאלי הזה. מסע החניכה פנימה יכול להתהוות בעקבות קריאה פנימית של המשורר להמית חלקים בתוכו שאינם משרתים אותו עוד ולהיוולד מחדש, או בעקבות היסחפות המשורר אל זרם תודעה אחר, אלטרנטיבי, כמעט מאגי. זרם שאין לו התחלה ואין לו סוף, הוא אנלוגי לזמן. פסוקי השירה במערה הם גם פורמולה מתמירה, גם עדות לנעשה בתוך המערה וגם האליקסיר – סם החיים, שעימו חוצה המשורר את הסף בשיבה אל העולם המוכר.

אם הפתיח הזה הוא רמדי של המשורר, אזי הוא גם רמדי של הקוראת. אני נוטלת את הרמדי הזה בקריאה ליניארית הפוכה: אבן על / מוטל חלומך / צל השחור באור. אני מנסה רמדי ספיראלי: באור השחור צל חלומך מוטל על אבן באור השחור צל חלומך… ושוב ושוב, עד כי מרכז הופך לשוליים ושוליים למרכז. את הרמדי אפשר ליטול בכל מיני אופנים. בכניסה למערה המשורר והקוראת כבר נושאים בגנום המוצפן שלהם צללים שונים של אור, חיה, חלום ואבן. בכל רגע נתון בתוך המערה הזמן הופך למאובן. אירועים קדומים נעורים מתוך ציורי האבן, מוטלים על תודעתו של המשורר.

.

עָמַדְתָּ תַּחַת רָקִיעַ שׁוֹתֵק עַל קְלִפַּת עוֹלָם שֶׁהִתְרַחֵק
אֶל עֵבֶר מִלִּים

(עמ' 14)

.

מה צריך האדם לקחת עימו כשהוא נכנס למערה? אש, מים, מילים, מצפן? במשל המערה של אפלטון מסופר שבעומק המערה נגלים הצללים, הבורות של האדם, התעתוע. האסירים הכבולים במערה רואים רק את צלליות העולם שבחוץ. זה לא העולם הממשי. תפקידו של הפילוסוף והחונך להראות לאדם את האמת. ואילו כאן במערה של המשורר יש התגלות עמוקה שבאה מן הצל, מן החלום, מן הביוגרפיה הלימינאלית – קורות חייו של המשורר מן הזמן המיתי להווה ובחזרה.

הקריאה בפואמה "מערה" (חלקו הראשון של הספר) היא שותפות בוויז'ן קווסט (Vision Quest) של המשורר, שתכליתו לגלות את שורש היותו של המשורר, את הרגע שבו העולם עוד לא היה בנפרד. היסודות נמהלו זה בזה (אבן שהיא מים, אש ורוח), האדם והחיה היו בריאה אחת שפיתחה מיומנויות חיים בציוויליזציות חדשות, ציידים ולקטים, גברים ונשים, בני אדם, חיות וצמחים – הכול בתוך הכול. המשורר נכנס למערה כאל רחם קוסמי, הוא מתחבר בחבל הטבור אל השליה המזינה, אל הזמן המיתי. התודעה היא קרום היווצרות הבריאה. המיתולוגיה היא מציאות חלופית. המשורר מבקש לרשום את אשר קורה במילותיו.

כשהוא מתמסר למסע החניכה בתוך המערה, המשורר חובר אל תודעתו של השמאן, זה המכונה "הוא שיודע", אותו אדם שהוא כהן דת ארכאית, מרפא, פילוסוף, צייר ומספר סיפורים. מי שאמון על המסע שבין העולמות. המשורר פושט את תודעתו העמוסה בחלקיקי ידע מוכרים ומתמזג עם תודעתו של השמאן. ברגע המיתי הזה, כשהמשורר מקודד גנומית עם השמאן, המערה היא רחם הולדה מחדש – אות הזמן היא מולד הירח.

.

וְרַק בְּחֶשְׁכַת הַמְּעָרָה עֲצִירָה
מוֹלַד יָרֵחַ
הִבְהוּב כּוֹכָב
הַדֹּב קָרַב

(עמ' 14)

.

המשורר־שמאן חש את האינסטינקטים שבו מתעוררים. המשורר נחלם בתודעתו של השמאן, וזה נחלם בתודעתו של המשורר. המסע הופך להיות אחד. מציאויות מוכרות מותמרות למציאויות אלטרנטיביות, הוא שומע את הקולות:

.

מִן הַחוֹשֶׁךְ
בִּפְנִים
נִשְׁמְעוּ שְׁעָטוֹת צָהֳלוֹת שְׁאָגוֹת יְלָלוֹת קוֹל גִּרְגּוּר קוֹל חִזּוּר
לְחִישָׁה
צְלִיפַת זָנָב
וְשֶׁקֶט

(עמ' 16)

.

המשורר־שמאן, בהיותו דמות היברידית, מתמסר לחושך. הוא מוותר על המאורות הקוסמיים, ועל האש. הוא מבקש להיעזר בכל האינסטינקטים החייתים המתעוררים בו כדי לראות ראייה אחרת, לא מתורגלת, לא מוכרת.

.

כִּי הָאֵשׁ הִיא דַּרְכֵּנוּ לִרְאוֹת
גַּם כָּעֵת הִיא בּוֹעֶרֶת
סָמוּךְ לְפָנֵינוּ

כִּיבִּיתָ אֶת הַלַּפִּיד

(עמ' 17)

.

במעשה הכיבוי, המשורר־שמאן מוותר על הגילוי המיתי הראשוני, גילוי האש. הן האש העוברת טרנספורמציה של הטבע ונהיית יסוד התמרה הורס בעולם והן זו העוברת טרנספורמציה תרבותית ונהיית המזינה, הצולה, המבשלת.

ברגע הזה, שבו הזמן עובר אִתחוּל, עוד בטרם גילוי האש, בטרם נפרדו האדם מהחיה והחיה מהאדם, בטרם נבתר העולם בדיכוטומיה תרבותית, או אז מגלה המשורר־שמאן:

.

בָּקַע הַדֹּב מִתּוֹךְ כְּלוּב צַלְעוֹתֶיךָ, הִשְׁתַּחְרֵר
מִגְּרוֹנְךָ כִּנְהָמָה בַּדְּמָמָה וְאָז
שָׁב וְעָלָה מִן הַקִּיר –
בִּטְנוֹ בֶּטֶן סֶלַע רֵיחוֹ רֵיחַ אֵשׁ וְעֵינָיו
הַתָּרוֹת אַחֲרֶיךָ
צָרוֹת מֵהַחוֹשֶׁךְ צוּרוֹת

צִיַּרְתָּ אוֹתוֹ חֲזָרָה אֶל הַסֶּלַע

(עמ' 17)

.

ברגע המיתי הזה שבו הדב מוחזר אל הסלע, בעצם המעשה הזה, נפרדת תודעת המשורר מתודעת השמאן. להרף היו אחד ולא עוד.
השמאן נוטל את צבע האוכרה וממשיך לצייר את המיתולוגיות על גבי קיר המערה. הוא עֵד לזמן הזה, הוא מנציח את ההווה המתמשך לכדי נצח. המשורר, שאיבד את החיבור הפרימיטיבי עם השמאן ועם החיה, כותב את הרגע הזה על פי תפיסות קוסמולוגיות של המציאות המוכרת. המשורר מקונן על אובדנו של השמאן, החלק הקדום ביותר שבו:

.

וּפַעַם אַחַת
לֹא חָזַר הַמַּבָּט
וְגוּפְךָ הַשָּׁקוּף
נוֹתַר לַעֲמֹד רֵיק כָּרוּחַ מוּל קַרְנַף מִסְתַּעֵר
כְּשֶׁקַּרְנוֹ הַשְּׁלוּחָה נִנְעֲצָה בְּחָזְךָ מְלֵאָה
בְּעָצְמַת הַמְּשִׁיכָה הַקַּשְׁתִּית שֶׁל גָּחַל הַצִּיּוּר
כִּמְעַט שֶׁנּוֹתַרְתָּ
כָּלוּא בִּמְעָרָה
אָדָם לְלֹא צֵל

(עמ' 18)

.

מי הוא זה הכלוא במערה? המשורר? השמאן? החיה שבתוך המשורר? החיה שבתוך השמאן? באשר היא הדמות, היא נטולת צל.

.

שׁוּב טָבַלְתָּ יָדְךָ
וְגִישַּׁשְׁתָּ אַחַר עַצְמְךָ עַל הַסֶּלַע עַד שֶׁחָזַר הַמַּבָּט
וְאִתּוֹ הַכְּאֵב

(עמ' 18)

.

באותה משיכת צבע אוכרה על קיר המערה, השמאן מספר על הציד המיתי. ידיעת הכאב הראשוני של בשר ניצוד. הוא הצייד והיא האיילה המנסה לברוח, הניצודה, הנאכלת בבשרה החי. עודה יונקת. המפגש הקדום האוראלי, המיני, שבין הזכרי לנקבי. יהיה אשר יהיה, הוא נושא בחובו כאב.

.

כְּדֵי לָצוּד יֵשׁ לְדַמְיֵן:
אַיָּלָה עוֹלָה מֵרֶחֶם עֵינֶיךָ
לְרֶגַע עוֹמֶדֶת נִרְעֶדֶת, אַחַר יוֹנֶקֶת
וְחָלָב חַם נוֹטֵף עַל זְקָנְךָ
הִיא גְּדֵלָה לְמוּלְךָ וְנִצֶּבֶת דְּרוּכָה וּשְׁקוּפָה
בְּרֹאשׁ הַגִּבְעָה הַפְּנִימִית שֶׁל הַמֵּצַח
יָדְךָ מִתְרוֹמֶמֶת, אוֹחֶזֶת בַּצֶּבַע, קְרֵבָה אֶל הַקִּיר, הִיא
חָשָׁה בְּךָ וּבוֹרַחַת

בְּסוֹף הַמִּרְדָּף הִיא קוֹרֶסֶת.
אַתָּה מַנִּיחַ יָדְךָ עַל גּוּפָהּ הַחַם
כְּסַלְעֵי הַשָּׂדֶה בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ

(עמ' 23)

.

סבלו של עולם נחשף במערה. הצייד מוליד מעיניו הרחמיות איילה. הוא עד לגדילתה, הוא מתפתה לצוד אותה. היא קורסת. גופה חם. גופו של המשורר נרעד. פחדיה של האיילה נסים אל תוך בשרו. הפרידה מתודעתו של השמאן יוצרת ארבע תעלות של דם בגופו של המשורר. הוא פצוע וזב דם, חווה את כאבי הגסיסה, הפעם של הלביאה. במצב הזה בתוך המערה הוא יכול למות או לעבור ריטואל של ריפוי ולהיוולד מחדש.

.

בְּאַחַד הַיָּמִים לְבִיאָה גּוֹסֶסֶת
שָׂרְטָה בְּגוּפְךָ אַרְבַּע תְּעָלוֹת עֲמֻקּוֹת
שֶׁל דָּם

נְשָׂאוּךָ גְּבָרִים אֶל תּוֹךְ הַמְּעָרָה וְעָטְפוּ הַנָּשִׁים
אֶת פְּצָעֶיךָ בְּבוֹץ
הִמְשַׁכְתָּ לִבְעֹר בֶּחָלָל הַשָּׁחוֹר
פִּצְעֲךָ הַלּוֹהֵט לָחַשׁ כְּגַחַל דְּבַר מוֹתְךָ
לַיְלָה הָלַךְ וְהִסְמִיךְ בְּרֶחֶם עֵינֶיךָ
עַל הַקִּיר רָאִיתָ הִבְהוּב אֲדַמְדַּם –

הַחוֹלֵם הַנֶּחְלָם

(עמ' 24)

.

המשורר מת ונולד מחדש. הוא רואה את החיה במערה באותה מידה שבה החיה רואה את המשורר. הוא עד לתנועתו של השמאן בה בעת שהשמאן עד לתנועתו. מציאויות תלת־ממדיות מקבילות מתלכדות לאחת – חלימה.

לאחר הריטואל וריפוי הגוף הפצוע בבוץ, מסתיים מסע החניכה של המשורר והוא מתכונן לחצות את הסף בשיבה אל העולם המוכר.

.

אֶבֶן נָגוֹלָה מֵעַל פִּי הַמְּעָרָה, אַתָּה עוֹלֶה
דֶּלֶת נִפְתַּחַת,
אֲנִי יוֹצֵא

(עמ' 26)

.

מי הם שומרי הסף שבין העולמות? במסע החניכה המשורר פוגש את השמאן ואת החיות האלה: דוב, קרנף, איילה, סוס, לביאה, שור, עיט. שומרי הסף הם אולי הצל של החיות שהמשורר פוגש בצורות השונות. בהיכנסו פנימה אל תוך המערה, צל החיה מטיל בו פחד. ביוצאו מהמערה לאחר החניכה הצל הוא חלק מוכר, אינטגרלי לדמות עצמה, לדמותו של המשורר.

בתום המסע יש בידיו של המשורר קורות חיים. ביוגרפיה שלמה שהוא כרה מבטן האדמה. אין זה משנה אם קורות החיים הם של השמאן, של המשורר, או של הדמות ההיברידית שנתהוותה במרחב הלימינאלי. קורות החיים הם רצף זיכרון על ציר הזמן – מהמיתי להווה הנוכח.

.

קוֹרוֹת חַיַּי הַקְּצָרִים כְּתוּבִים
עַל טִיחַ קִירוֹת בִּכְתַב סִימָנִים
אוֹ בִּכְתַב יָד שְׁבוּרָה
בּוֹא
וְאַל תֹּאמַר דָּבָר
רַק צַיֵּר לִי סוּס עַל הַגַּב

(עמ' 27)

.

בטרם נפרד המשורר מדמותו של השמאן וחוצה את הסף, הוא מבקש מהשמאן שיצייר לו סוס על הגב, אותו אינסטינקט של כוח שימשיך וילווה אותו בחייו הארציים. הסוס יהפוך להיות חיית הכוח שלו, היא תמיד תרכב על גבו והוא על גבה.

עם כוח זה שאינו נענה לחוקיות הקוסמולוגית – "עַל יַד כָּל סוּס יֵשׁ מְהִירוּת לְלֹא תְּנוּעָה" (עמ' 21) – המשורר חוצה את הסף על כל תמורותיו ושב אל העולם המוכר. השמאן נשאר במערה, הוא חלק אינטגרלי מהזמן המיתי, המאובן. שומרי הסף הם עדר צללים בשבר הדק שבין רישום למחיקה.

בזמן הזה כשהמשורר שב מהמסע עם האליקסיר – קורות חיים כתובות (תקראו לזה ספר שירה), אינסטינקט של סוס (תקראו לזה מהירות ללא תנועה), הקוראת עדה להתפוגגות השפעתו של הרמדי במסע החניכה של המשורר, היא עדה להתרחקותם של הדמויות זו מזו: הילד – המשורר – השמאן, ובה בעת להיתוּכן לתודעה אחת. היא נעורה כמוהו לתנועה חדשה.

.

מֵעֵבֶר לְכֹתֶל הַסֶּלַע נִסְפֶּגֶת הָאֵשׁ בַּחֹשֶׁךְ
וְהַהִתְפּוֹרְרוּת אֶל הַמֶּרְכָּז הִיא
תְּנוּעָתוֹ הַיְּחִידָה שֶׁל הַחוֹל

(עמ' 29)

.

צילה זן־בר צור, ילידת 1967, גרה בגן־נר. חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה חברה, אמנות ומגדר. מחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018), ו"כה אמרה זאר לשוסתרא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020). שירים פרי עטה הופיעו בגיליון 67 של המוסך.

.

גיא פרל, "מערה", הוצאת לוקוס, 2019.
.

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מרב פיטון על "תמים תִהיה" מאת אריאל זינדר

..

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | רוקי סיטי

"מהר מאוד פשטה השמועה על העיר החדשה שמתחת לים האדום, 'עיר מקלט מאחורי אילת', קראו לה בזמנו, ורוקי סיטי התמלאה באנשים קשי יום". סיפור קצר מאת סיון שיקנאג'י

אביבית בלס ברנס, איים של שקט מפוספס, שמן על בד, 130X90 ס"מ, 2018

.

רוקי סיטי

סיון שיקנאג'י

.

אין הגיון בלהניח שק אגרוּף בתוך מים, ובכל זאת רוקי סיטי מלאה בהם. מגיל קטן אני דוחקת בילדות להכות את השק, אבל התנועות שלהן איטיות וחלשות (החיכוך עם המים לא עוזר) והן שתיהן פציפיסטיות כמו אבא שלהן, אז אפילו "דמייני שזה האיש שפגע בך" אי אפשר לבצע איתן. כמוהו, הן לא נפגעות ולא פוגעות בקלות. רוקי סיטי היא הניסיון הכושל להימנע ממחשבות היום־יום בזמן מדיטציה. ככה היא נוסדה, אגב. במקום הארה הגיעה לי רוקי סיטי, וזה היה רק עניין של זמן, עם משבר הנדל"ן במדינה, עד שתושבים אחרים יהגרו גם הם. מהר מאוד פשטה השמועה על העיר החדשה שמתחת לים האדום, "עיר מקלט מאחורי אילת", קראו לה בזמנו, ורוקי סיטי התמלאה באנשים קשי יום, דור מי יודע כמה למלחמות, עניים, פושעים, פוסט־טראומתיים ונשים. יש שמועה שאומרת שפעם המים ברוקי סיטי היו בכלל מתוקים. ובכל מקרה, שמועה או לא, היום הם יותר מלוחים מדמעות. אגב, אני, יש לי תיאוריה שהכרישים נמשכים למליחות הזאת ואין לי ספק שיש כרישים ברוקי סיטי. אמנם רק פעם אחת הותקפתי והזיכרון מתעתע בי, כי הייתי קטנה, אבל שמעתי לא מעט עדויות ולדעתי הכרישים הם האיום הכי גדול פה בעיר. אחרי הערבים כמובן, בכל זאת, רוקי סיטי נמצאת על גבול עם שתי מדינות עוינות. בכל מקרה, ברוקי סיטי, ביום קבלת הווסת, את בבעיה, כי כרישים מריחים דם. אז מגיל קטן אני מנסה להחזיק את הילדות שלי ילדות. כמה שאפשר, כן? אני מפזרת נצנצים בכל מקום ומספרת להן שאלה עקבות של טפיפות רגליים של פיות. אני קונה להן טרמפולינות (דווקא לקפוץ במים הן מצליחות נהדר) וצעצועים בעודפות קיצונית. לפני כמה ימים אחת מהן כמעט טבעה בתוך הריסות של מגדל קוביות שבנתה, וברגע האחרון הצלתי אותה. בשום פנים ואופן אני לא מוכנה למדוד להן גובה או לשקול אותן, שלא חלילה יתאהבו לי ברעיון הגדילה הזה. אני מתפללת כל ערב שלא יפגשו כריש ובאותה נשימה אני מאמנת אותן לכישורי הגנה עצמית. "אם כריש חונק אותך מאחור, נצלי את משקל הגוף שלו לרעתו, אם כריש מחזיק לך את כפות הידיים השתמשי בראש שלך, נשכי, קדימה! נשיכה, ואז בעיטה לביצים". לפעמים אני בעצמי נושכת אותן חזק כמו כריש. אני רואה את המבט המבוהל שלהן כשאני עושה את זה, מרגישה את העור זז מתחת לשיניים שלי, מתכווץ בכאב. בסדר, עכשיו כואב להן, אבל יכאב להן יותר כשיגיע כריש אמיתי ואני רוצה שיהיו להן הכלים להתמודד מולו. הבעיה היא שככל שאני נושכת, ככה הן גדלות, אני רואה את זה על העיניים שלהן, וככל שהן גדלות, ככה הן מתקרבות לווסת וכבר אמרתי מה כרישים מריחים מקילומטרים, נכון? אגב, הפחד להיתקל בכריש עובר אצלנו במשפחה בדם. יכול להיות שמאז מלחמת יום הכיפורים, כשאבא שלי חזר קצת אחרת, וכנראה עוד הרבה לפני כן, כשאמא שלי הותקפה מינית כשהלכה לשירותים באמצע סרט קולנוע.

.

הסיפור נכתב בהשראת דולי סיטי מאת אורלי קסטל־בלום.

.

סיון שיקנאג'י, סופרת, משוררת ותסריטאית, ילידת אילת 1983. בוגרת מכללת מנשר לאמנות ומרצה בה. ספריה: "תיבת נח" (עברית, 2013), "ההגדה הראשונה שלי" (הוצאה עצמית, 2014), "השף פקיניו" (הוצאה עצמית, 2015), "מאין לך אהבת החורף הזאת?" (פרדס, 2015, זוכה פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם), "אורב" (הוצאה עצמית, 2019), "88" (לוקוס, 2019, זוכה בפרס הקרן ע"ש יוסף קמפוס).

.

» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: "חדוות חולפות", סיפור קצר מאת עיליי אשדות

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | פנטזיית האהבה העכשווית

"בניגוד לגיבוריו של סלינג'ר, צרתם של גיבוריה של רוני אינה העולם המזויף כי אם הזיוף שלהם עצמם". נעמה ישראלי על אהבה וזיוף ב"אנשים נורמלים", "התפסן בשדה השיפון" ו"חתונה ממבט ראשון"

אן בן־אור, נוף פנימי, שמן על בד, 150X100 ס"מ, 2018

.

מאת נעמה ישראלי

.

אהבה / דליה רביקוביץ

שְׁנֵי דָּגִים נֶחְפְּזוּ,
וְיָרְדוּ לִמְצוּלוֹת הַיָּם
לְסַפֵּר אִישׁ לִרְעוּתוֹ
מַה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

שְׁנֵי דָּגִים צָלְלוּ
וְשָׁהוּ בִּמְצוּלוֹת הַיָּם
וּכְכָל שֶׁהִרְחִיקוּ הָלוֹךְ
כֵּן גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

וְלֹא עוֹד עָלוּ אֶל הַחוֹף
אוֹהֲבֵי־מְצוּלוֹת־הַיָּם.
יֵלֶא הַפֶּה מִסַּפֵּר
מַה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

.

כמה יפה ורומנטי שירה של רביקוביץ על שני הדגים המאוהבים הצוללים אל המצולות; כאחריתה של מעשיה או אגדה שלבסוף ניתן לגיבוריה להתאחד ולהביע את אהבתם, בהתייחדות המבודדת אי שם בלב הים. וכמו שני הדגים, נדמה כי גם קונל ומריאן, גיבורי אנשים נורמלים, רב־המכר מאת הסופרת האירית הצעירה סאלי רוני, יכולים להיות יחדיו רק באשר הם לבדם, פרודים מסביבתם, משתהים במצולות ומשהים את מציאות חייהם. בלב כלה עקבתי אחר סיפור אהבתם המקוטע הנפרשׂ ברומן, אחר תנועת המטוטלת המקרבת ומרחיקה ביניהם חליפות, מצפה בקוצר רוח לרגע האיחוד – באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

סיפורם מתחיל בשנותיהם בתיכון בעיירה קטנה באירלנד. קונל הוא שחקן בייסבול פופולרי ומריאן היא אאוטסיידרית דחויה, בת למשפחה עשירה ומנוכרת. קונל הוא בנה של המנקה בביתה של מריאן, אם חד־הורית שהרתה בגיל צעיר, והשניים מתוודעים זה לזה במפגשים החטופים המתאפשרים להם כשקונל מגיע לביתה של מריאן לאסוף את אימו. כשהקשר הופך רומנטי הם מקפידים לשמור עליו בסוד, פן יערער הדבר את מעמדו החברתי הרם של קונל. אולם נדמה כי דווקא אופיו המחתרתי של הקשר הוא המאפשר את רגשותיהם העזים של הגיבורים. כך למשל עולה מתיאור התעלסותם הראשונה, המוצגת כניגוד מוחלט לניסיונותיו הקודמים של קונל בתחום:

.

הוא קיים יחסי מין פעמים בודדות, ותמיד עם בנות שמיד סיפרו לכולם. הוא נאלץ לשמוע על ביצועיו במלתחות … עם מריאן זה היה שונה כי הכול נשאר ביניהם, לרבות המבוכות והקשיים. הוא היה יכול לעשות או לומר כל מה שרצה, ואיש לא יידע … בלילה הראשון שלהם היא הייתה רטובה לגמרי ועיניה התגלגלו לאחור כשאמרה: אלוהים, כן. והיה מותר לה לומר זאת כי איש לא ידע.

.

אולם כשקונל מחליט להזמין נערה אחרת לנשף מריאן נפגעת והקשר מנותק. בהמשך, כשהם נפגשים שוב בהיותם סטודנטים בטרינטי קולג' בדבלין, הצד הרומנטי של הקשר מוסווה מעיניהם השיפוטיות ומאפם המורם של חבריה העשירים של מריאן, שנהנית לראשונה מפופולריות מסוימת. וכמו בתיכון, כאשר הנסיבות שוב מובילות אותם אל סיפה של מחויבות משמעותית שתמסד את הקשר ותחשוף אותו לסביבה, הם נפרדים בעטיה של אי־הבנה ביניהם, בעקבות אי־ודאותם באשר לרגשותיו של האחר – שהרי לפחות כלפי חוץ הם אינם מחויבים זה לזו.

כך, נדמה כי הקשר בין השניים נידון להישאר לנצח על הסף, מבלי להתממש במלואו לעולם. ועם זאת, בשום שלב אין הקוראים מייחלים לדבר מלבד זאת. זהו כמובן המתווה הבסיסי של סיפורי אהבה רבים לאורך ההיסטוריה – רומיאו ויוליה, טריסטן ואיזולדה או קומדיות רומנטיות וטלנובלות – ורוני מנצלת אותו כהלכה; העיצוב של הרומן, המזגזג בין נקודות המבט של השניים כמעין רשומון, מיטיב להעביר את הדרמה הנצחית והאוניברסלית שבניסיון לכונן קשר יציב בין שני בני אדם נפרדים, גם כאשר מדובר בשני צעירים אינטליגנטיים להפליא, מוכשרים ורגישים, שאהבתם כנה.

למעשה בהחלט ייתכן שלא הייתי מקדישה לרומן מחשבה שנייה – ואולי אף לא קוראת אותו מלכתחילה – אלמלא אותו ציטוט מהניו־יורקר המתנוסס על כריכתו הקדמית של התרגום לעברית, מבטיח ומתרה: "הסופרת הגדולה הראשונה של דור המילניום"; או הציטוט על הכריכה האחורית מן הגרדיאן, המכריז בלי כחל ושרק: "סאלי רוני היא הסלינג'ר של דור הסנאפצ'ט". אין ספק, יחסי הציבור של הרומן, שתיארו את רוני כקולו של דור, פעלו עליי כמו קסם. הייתי מוכרחה לקרוא ולהיווכח הכצעקתה. ועם ציפיות בשמיים (ביחס ישר לאהבתי לסלינג'ר) קשה היה שלא להתאכזב קמעה. אלא שחלף זמן־מה טרם הבנתי מדוע אני חשה כי הרומן אינו מצליח להזדכות על יחסי הציבור המבטיחים.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, יחסי הציבור של תוכנית המציאות חתונה ממבט ראשון – עוד תצורה של תוכן עכשווי המשווק אהבה רומנטית, בעיקר לקהל הצעיר – פספסו אותי לחלוטין. לא משום סלידה עקרונית מהז'אנר – אני צרכנית ריאליטי ותיקה ולעיתים אף גאה – אלא שעצם הרעיון לחפש זוגיות בצל מצלמות הטלוויזיה, זוגיות שמתחילה בחתונה מדומה עם אדם זר, נדמה לי מגוחך, גרוטסקי אף ביחס לסוגה. אולם כשהתחלתי, כמעט במקרה, לצפות בעונה השלישית, הופתעתי לגלות ייצוג רלוונטי בהרבה מספרה של רוני לקשיים הניצבים בפני האהבה הרומנטית כיום, ובפרט בדרך אל ה"אושר ועושר עד עצם היום הזה".

למעשה הפורמט דומה להפליא לחתונה בשידוך כפי שהייתה נהוגה פעם וכפי שעדיין נהוגה בכמה ממחוזותינו. בספרה תרבות הקפיטליזם (מודן, האוניברסיטה המשודרת, 2002), החוקרת אווה אילוז מסבירה כיצד בתחילת דרכו הקפיטליזם אפשר את עליית האתוס של האהבה הרומנטית, כאשר צעירים שוב לא היו תלויים רק בירושת הוריהם לצורך קיומם הכלכלי ולכן יכלו לבחור בני זוג גם משיקולים רומנטיים. כך הותקה מערכת היחסים הזוגית ממעמדה הקודם כחוזה של שותפות כלכלית המושג בשידוך, והגרעין המשפחתי שהיא אפשרה אמור היה לתפקד כמקלט רגשי הניצב מנגד לשוק העבודה ולעולם הצרכני הקר. אלא שלאורך המאה העשרים, בין היתר בעקבות יציאתן של נשים אל שוק העבודה, הפך הבית לזירת מאבק, כשהנשים סירבו להוסיף לשאת לבדן בנטל ניהולו וגידול הילדים. בד בבד, בעידוד הקפיטליזם, הפכה הקריירה לזירה העיקרית של אתוס ההגשמה העצמית, עד שכיום מעוז התשוקה מועתק לשוק העבודה ואילו מערכת היחסים הזוגית מדוברת במונחים של טרנסאקציה עסקית שבה על כל צד למלא את חלקו ולדאוג לצרכיו של השני מבלי שצרכיו שלו ייפגעו יתר על המידה. כך הקפיטליזם, שתחילה אפשר את הרומנטיזציה של מערכות יחסים, סגר מעגל ועיצב תפיסת אהבה מודרנית שבמסגרתה זוגיות שבה לתפקד כמערכת אינטרסים של שני פרטים.

מסימני העולם הפוסט־רומנטי הזה הן כמובן אפליקציות ההיכרות: עתה שוב אין אנו נאלצות לחשוש או שמא להמתין עד שעלם חמודות יפנה אלינו במהלך מפגש חברוֹת בבר האפלולי. עתה על שני הצדדים להראות נכונות לאור המידע המפורסם באפליקציה – היינו תנאי החוזה – ורק לאחר מכן יוכלו להמשיך לשלב הבא. באקלים תרבותי שכזה, אין פלא שהפורמט של חתונה ממבט ראשון זוכה להצלחה כה גדולה. המשתתפים בתוכנית הגיעו אליה אחרי שכבר שבעו שברונות לב, לאחר שהפנטזיה הרומנטית שטיפחו הכזיבה אותם ומתוך הבנה כי על מנת שחייהם יושלמו גם בגזרת הזוגיות עליהם לקבל את קוצר ידם בבחירת שותף לחיים ולהניח למארג הקריטריונים של צוות המומחים לעשות את שלו. כלומר אם בספרה של רוני גרעין אהבתם של הגיבורים מושלם ועליהם רק למצוא את דרכם המשותפת חזרה אל פני הים, שם אורבים להם חייהם הנפרדים, הרי בחתונה ממבט ראשון היעדר האינטימיות הוא נקודת המוצא והפער שעל הזוגות לגשר עליו כדי לאחד שני מכלולים שלפחות על הנייר נמצאו מתאימים. אולם המשתתפים בתוכנית אינם אמורים לפלס דרכם אל הגרעין ה"אמיתי" של עצמם עד שתימצא האינטימיות הנחשקת כל כך (וגם כך לנוכח קיומן המתמיד של המצלמות אפשר לפקפק ביכולת של זו להיווצר כלל), אלא עליהם להשתחרר מתפיסותיהם הרומנטיות על בן/בת הזוג המושלמים והדמיוניים, ולהניח לאינטימיות להירקם עם הזמן ובעיקר – במהלך רוחבי, בהבנה שהעולם הסובב אותנו גם הוא חלק מאיתנו ועל כן, כדי שזוגיות ארוכת טווח תוכל להירקם, בני הזוג שלנו מוכרחים להיות שותפים מלאים למגוון הרבדים והאספקטים של חיינו ולא רק למעמקי נפשנו הנחשפים אי שם במצולות הים. הלוא האהבה אינה יכולה להוסיף להתקיים בבידודה לאורך זמן, תמיד אנו נתונים למבט השיפוטי של העולם הסובב, ולא פחות חשוב מכך – למבט שאנחנו מפעילים על עצמנו. את הבחינה הזו מבחוץ מדמות לנו המצלמות, באופן גרוטסקי ועם זאת כמטפורה נפלאה למציאות, ועכשיו יותר מאי פעם.

לעומת זאת, עבור גיבוריה של רוני נדמה כי הבדידות היא בגדר תנאי מקדים לאהבה, כאותם שני דגים שיכולים להתייחד רק הרחק במצולות הים, הרחק מעין ומאוזן. זוהי כמובן משאלה או פנטזיה מוכרת: הבידוד מהעולם הסובב מאפשר לנו להאמין כי האהוב הוא העולם כולו, ומשום כך ניתן לנו להתמסר להשתקפותנו בעיניו האוהבות ולדמות כי רק השתקפות זו אמיתית היא ורק מבטו לוכד אותנו כפי שרצינו להיות. ובאמת, כך מתאפשר גם לגיבורים המאוהבים של רוני להתעלם, ולו לפרקי זמן קצובים, משאר המבטים הבוחנים אותם ללא הרף.

אולם בקריאה ברומן מתוך הבנה זו מתברר כי אין דין קונל כדין מריאן: כבר בימיהם בתיכון קונל מכיר בפיצול שהקשר עם מריאן מאפשר לו בין גרעין העצמיות שלו לבין מה שהוא מבקש לשדר לסביבה המביטה מבחוץ: "עם החברים הוא מתנהג כמו בן אדם נורמלי. בחדרו יש לו ולמריאן חיים פרטיים ואיש לא יכול להטריד אותם שם, אז אין שום סיבה לערבב בין שני העולמות." נקודת המוצא של מריאן, לעומת זאת, שונה בתכלית, שכן בתור אאוטסיידרית היא חיה "חיים חופשיים במידה קיצונית", כפי שקונל מנסח זאת לעצמו. ואם בהמשך דרכם קונל ניחם על התנהגותו הקודמת, הרי בימיהם בקולג' מריאן מבינה כי אף היא אינה משוחררת ממבטה השיפוטי של הסביבה. למשל כאשר לאחר פרידתה מבחור פופולרי חבריהם המשותפים מתרחקים ממנה: "מריאן מתייסרת על כך שנפלה בפח … שהיא שיתפה פעולה עם שוק הסחורות שהם כינו חברות. בתיכון היא האמינה שכל העסקאות החברתיות האלה הן מתחת לכבודה, אבל חיי הקמפוס לימדו אותה שאם מישהו מוכן לדבר איתה, היא מתנהגת בדיוק כמו כולם."

כלומר הגיבורים של רוני לחלוטין מתבוססים בזיוף של החברה הסובבת, שוקעים בו ונחלצים ממנו לסירוגין. ואולי משום כך צרמה לי השוואתה של רוני לסלינג'ר. התפסן בשדה השיפון, ספרו המפורסם ביותר של סלינג'ר (גם אם לא המוצלח שבהם), מתואר לעיתים קרובות כרומן נעורים המתחקה אחר החניכה והחשיפה אל הזיוף והסיאוב שבחברת המבוגרים. אולם כשקראתיו לראשונה, כנערה, נבצר ממני להזדהות עם גיבורו; שכן כמתבגרים אנחנו מבקשים להשתלב, להיות נאהבים – ולגמרי לא מודעים לעובדה שכך חשים גם הסובבים אותנו. רק שנים לאחר מכן, ומתוך ההבנה הזאת, התאפשר לי להזדהות עם הולדן קולפילד ועם מיאוסו נוכח איוולתם של בני האדם, שרצוננו באהבה ובהערכה מעביר אותנו על דעתנו וגורם לנו לא אחת לנהוג בזיוף ובצביעות איומים, ולבלבל אהבה עם חלופות ריקות וחמקניות. בניגוד לגיבוריו של סלינג'ר, צרתם של גיבוריה של רוני אינה העולם המזויף כי אם הזיוף שלהם עצמם; וזוהי כלל לא אותה עמדה צידית שסלינג'ר וגיבוריו צפו ממנה בעולם.

לאמיתו של דבר נדמה כי לאורך הרומן מריאן רק שוקעת עמוק יותר אל תלותה במבט אוהב מבחוץ; בין היתר כשהיא מעודדת את הבחורים שהיא יוצאת עימם להכות אותה במסגרת היחסים האינטימיים, כמעין שחזור מעוות של ה"אהבה" שהיא זוכה לה מבני משפחתה, אשר מתעללים בה רגשית ופיזית. כשהדפוס הזה חוזר על עצמו עם קונל הוא אמנם מסרב, אך משאלתה שייקח עליה בעלות מביעה בבירור את רצונה בוויתור מוחלט על האני העצמאי שלה בעבור הטוטאליות של האהבה. במובן זה, ספרה של רוני אינו מסכין עם הזיוף, כפי שמתרחש בחתונה ממבט ראשון, למשל, אלא ממיר את הוויית הזיוף העכשווית – בעידודן המתמיד של הרשתות החברתיות – במיתוס האהבה הרומנטית, שהרלוונטיות שלו לימינו, כאמור, מוטלת בספק.

בד בבד נשזר לאורך הרומן נרטיב נוסף: סיפור צעדיו הראשונים של קונל ככותב. לכאורה נדמה כי זהו נרטיב צדדי שיש לו מעט קשר, אם בכלל, לסיפור אהבתו למריאן. אלא שבקריאה שנייה מתגלה כי שני הנרטיבים קשורים זה לזה בעבותות, וכי לבסוף הכתיבה היא שמאפשרת לקונל לפרוץ החוצה ממערכת היחסים התלותית שלו עם מריאן: אמנם לקראת סיום הרומן קונל ומריאן שבים לחיות בזוגיות, אך כאשר מריאן קוראת לראשונה סיפור פרי עטו של קונל היא מבינה כי בתור כותב קונל לעולם לא יוכל להשתייך אליה כפי שהיא הייתה רוצה להשתייך אליו:

.

מצד אחד היא חשה קרבה רבה אליו בזמן הקריאה, כאילו זכתה להצצה במחשבות הפרטיות ביותר שלו, ומצד שני היא חשה שהוא הסב את פניו ממנה והתמקד במשימה מורכבת שהיא לעולם לא תוכל לקחת בה חלק … חייה של מריאן מתרחשים אך ורק בעולם האמיתי ומאוכלסים באנשים אמיתיים … יש לו משהו שחסר לה, חיים פנימיים שאינם כוללים את הזולת.

.

בתמונת מראה מושלמת, כשקונל מנמק לעצמו את הכישלון המתמשך של יחסיהם הוא מסביר זאת כך: "הוא לא יכול לעזור למריאן גם אם ינסה. יש בה משהו מפחיד, ריקנות עצומה בקרקע הווייתה. זה כמו מעלית, שכשהדלתות שלה נפתחות מתברר שאין שם כלום אלא פיר ריק, אפל ונורא, שנמשך לנצח".

ובאמת, רוני לא מניחה לגיבוריה להישאר יחדיו בסיום הרומן. ההצדקה העלילתית: עזיבתו של קונל לניו יורק ללימודי תואר שני בכתיבה יוצרת. כלומר את העולם הפנימי העצמאי והמנותק מן הסביבה מוצא קונל בכתיבה, ונדמה כי מריאן, שאינה כותבת, נידונה לריקנות שיכולה למצוא מענה רק בהשתקפותה בעיניי הזולת. קשייה של מריאן מנומקים בנפשה המעורערת עקב ההתעללות מצד משפחתה, אלא שנדמה לי כי בכך הרומן מפספס את העיקר: היום יותר מתמיד אנחנו חיים תחת אימת מבטו של העולם החיצוני, מחפשים ללא הרף את אישורו ואת אהבתו. ואם כך, האין קשייה של מריאן להעמיד עולם פנימי עצמאי הם למעשה הקשיים של כולנו?

אם אשוב כעת לשירה של רביקוביץ', אפשר אולי להבין מדוע כינתה אותו המשוררת "אהבה" אף שהאהבה עצמה כלל אינה מתוארת בו כי אם סיפורה בפיהם של שני הדגים. כמו בשיר, נדמה כי גם מספרה של רוני עולה כי האהבה יכולה להתקיים רק כסיפור, כפנטזיה – שהרי את דמות הכותב שלה רוני מחלצת מן הפנטזיה הזו לבסוף (ולא יקשה עלינו לדמות כיצד היא עתידה להפוך לעלילה באחד מסיפוריו של קונל). אולם מה לגבי אלו שאינם כותבים? מה דינם? האם הפנטזיה הרומנטית של מריאן היא הפתרון? נדמה שרוני עצמה אינה סבורה כך, אחרת מדוע הייתה מתארת את מריאן כבחורה חריגה, חסרת תקנה? ואם כך, בספרה היא מוסיפה ללבות בלב הקוראים פנטזיה שהיא עצמה אינה מאמינה בה.

במובן זה, אנשים נורמלים מתעתע בקוראיו, שכן יותר משהוא ייצוג אמין לרומנטיקה אפשרית, נדמה לי כי הוא ייצוג של הפנטזיה העכשווית של המילניאלז – ואולי של פנטזיית האהבה הרומנטית מאז ומתמיד. אמנם, גם ייצוג של משאלה או פנטזיה אסקפיסטית עשוי להביע את תחושותיה של שכבה דורית רחבה, אלא שנדמה לי כי אז מן הראוי שאותו "קולו של דור" ישרטט פנטזיה אשר שורשיה נטועים בעתיד אפשרי, או לכל הפחות שינסה למתוח אליו גשרים מן העבר המדומיין. כך או כך, נראה כי גם היום, כמו משחר ההיסטוריה, סיפור אהבה מוצלח עדיין קונה אותנו. ואולי דווקא בהתמסרות תמידית זו מסומנת תקוות הדורות כולם.

.

נעמה ישראלי, ילידת 1990, בעלת תואר ראשון ושני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מתגוררת בתל אביב. ביקורות פרי עטה התפרסמו בגיליונות 52, 57 ו־79 של המוסך.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על שירי הילדים של פניה ברגשטיין, במלאת 70 שנה למותה

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן