פלישת צבאות ערב ב-15 במאי 1948 לשטחי מדינת ישראל הצעירה – שהוכרזה רק יום אחד קודם לכן – תפסה את הצבא הישראלי בעמדת נחיתות איומה. היה זה צבא קטן, מצויד ברובים, מקלעים ומרגמות קלות, כמעט ללא ציוד כבד. אפילו שֵׁם מוסכם עדיין לא היה לצבא, והלוחמים קראו לו "הצבא העברי" או "גדודי ההגנה". אולם למרות הנחיתות הנוראה בציוד ובסדר הכוחות, בזיכרונותיו מהתקופה תיאר העיתונאי אורי אבנרי כי תחושה של ייאוש לא פשתה בקרב הלוחמים וכי כולם היו משוכנעים בצדקת המערכה ובניצחון הסופי. "מצב הרוח לא היה מרומם, אך גם בהחלט לא היה מדוכא", ציין.
הקרבות הבאים מול האויב החדש והמסודר בהרבה מתחו את יכולותיו של הצבא הישראלי עד קצה גבול היכולת. בנסיבות הללו הנשק שרכש היישוב העברי מצ'כוסלובקיה במחצית הראשונה של 1948 סייע משמעותית בהטיית הכף. ב-1 ביוני 1948 התארגן כוח של כ-1,000 חיילי גבעתי במטרה לבלום את פלישת הכוח העצום של הצבא המצרי, שהתקדם לכיוון איסדוד (אשדוד של היום). אז גם זכו הלוחמים לשמוע דברים מפיו של נואם לא מוכר:
פתאום הושלך הס. מישהו התחיל לנאום לנו. העמידו אותו על ארגז במרכז השדה, אדם קטן ורזה, שחבש כובע פלדה שהיה גדול עליו בכמה מספרים, ובסך הכל נראה עוף די מוזר. אבל לא צחקנו. הוא ריתק אותנו מהרגע הראשון. כך הכרתי לראשונה את אבא קובנר, קצין התרבות של החטיבה. הוא בא מברית המועצות, וראה את תפקידו כמהדורה מקומית של "פוליטרוק" – קומיסר פוליטי בצבא האדום. הוא גם דיבר כאחד כזה. הוא היה ממש לא "משלנו", שפתו היתה די זרה לנו, אבל איכשהו חיבבנו אותו.
(מתוך "אופטימי", אורי אבנרי, כרך א, עמ' 249)
אבא קובנר, קצין התרבות שהרעיף על הלוחמים הבטחות גדולות בפאתוס רב, התנסה היטב בעצמו בקרבות של מעטים מול רבים. במלחמת העולם השנייה היה ממקימי המחתרת הלוחמת בגטו וילנה, ואף חיבר את הכרוז הנודע "אל נלך כצאן לטבח!". עתה אימץ הצבא הישראלי הצעיר את יכולותיו הרטוריות והלהט יוצא הדופן של קובנר, והוא החל מחבר את "הדף הקרבי" של חטיבת גבעתי אשר חולק לחיילים מדי שבוע. לימים נחשב קובנר לממציא "דפי הקרב" של צה"ל, הנכתבים ומופצים עד ימינו.
הדף הקרבי של קובנר נועד להשיג מספר מטרות: ראשית ומעל לכול, המסמך יידע את החיילים על מהלכי הלחימה בגזרות השונות. הוא גם סיפק עדכונים על שמות חדשים שהוענקו ליחידות שונות. למשל לציון הניצחון הישראלי בג'וליס, ב-14.7.1948 כתב קובנר בתחתית הדף הקרבי על יחידת הקומנדו של גבעתי שהכריעה את הקרב: "לציון המשימה ולאות הוקרה וכבוד תקרא מעתה הפלוגה הממונעת: שועלי שמשון".
בצד מטרותיו המוצהרות הכיל הדף הקרבי של קובנר קריאות מלאות פאתוס להמשך המאבק בפולשים ולחיסולו המהיר של האויב, ועם זאת שם גבול ברור בין חיסול האויב לפגיעה באוכלוסייה חפה מפשע. לאחר כיבוש מג'דל (אשקלון כיום) הדגיש קובנר בדף שחולק לחיילים ב-5.11.1948: "נכנסנו כחיילים ואל יהין איש לטמא ידיו בשוד וביזה". ולמטה הבהיר: "כל אשר לא ימלא אחר פקודה זו דינו כדין בוגד ולא יחד מקומו בין לוחמי גבעתי".
ולמרות כל הפאתוס, דפי הקרב של קובנר החדירו לתודעת הלוחמים שהניצחון בקרב תלוי על בלימה, ושהמצב רגיש עד כדי כך שעם כל הכבוד למטוסי הקרב והנשק הכבד – במערכה הזאת יוכרע האויב לא פעם באמצעות כלי פרימיטיבי בהרבה: כידון הקרב.
קובנר חיבר את הדפים בשפה שגבלה לא פעם בשפת משורר. למשל כשרצה להדגיש את הפגיעות הקשות שספגו הכוחות המצריים כתב: "קרעים קרעים מתפתל עתה גופו של הנחש המצרי". ובאחד הדפים ציטט קובנר פסוקים ממזמור יח בתהלים תחת הכותרת "לקרב הרדיפה".
דפי הקרב של קובנר נכתבו בדרך כלל בסגנון של "דיבור מלמעלה למטה": קצין התרבות פונה אל הלוחמים בשטח. אך גם בחוויותיהם של הלוחמים מצאה חטיבת גבעתי עניין, ותחרות מסקרנת הוכרזה מעל דפי הקרב. בתחרות, שנקראה "פרס ליומן קרבי", הוזמנו הלוחמים לכתוב מזיכרונותיהם. אחת מהמטרות המוצהרות הייתה "להפעיל את חילינו לכתיבה", מטרה שנראית לנו היום תיעודית וחינוכית במקביל.
אנחנו לא יודעים מיהם הזוכים בפרס הראשון ובפרס השני, שלהם הובטחו סכומים של 100 ו-50 לירות ארץ-ישראליות בהתאמה. אך מה שבטוח הוא שחייל גבעתי אחד, ששמו כבר הוזכר בתחילת הכתבה, זכה בכבוד ובפרסום רב בזכות כתיבת יומנו הקרבי, בלי קשר לתחרות החטיבתית. בקיץ 1949, עוד לפני סופה הרשמי של מלחמת העצמאות, הוציא לאור אורי אבנרי את הספר "בשדות פלשת 1948". בספר אוגדו טורים שכתב אבנרי לעיתון "הארץ" בזמן המלחמה בעת ששירת ב"שועלי שמשון", אותה פלוגה ששיבח קובנר בדפי הקרב.
בארכיונו הפרטי שמר אבנרי דפי קרב רבים שכתב קובנר. בכרך א של זיכרונותיו המלאים ("אופטימי", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014) סיפר אבנרי על התלהבותם של החיילים מדפי הקרב:
כאשר הבאנו ליחידות החשופות תחמושת ומזון, הם התנפלו לא פחות על חבילות "הדף הקרבי"… זה היה מסמך מיוחד במינו: דף יומי מודפס שהוציא מטה החטיבות לכל היחידות. כבר אז קראתי אותו ברגשות מעורבים, קל וחומר עכשיו…
ובכל זאת אהבנו את הדף הקרבי. הוא סיפק לנו את המידע שהשתוקקנו אליו: מה עושה החטיבה כולה, מה יעדיה, מהי תמונת המערכה הכוללת, מה מקומנו בה. התרגלנו לסגנון המוזר, והוא חדל להפריע לנו. הרי לכל אחד מאיתנו היתה איזושהי מוזרות, ולמדנו להתייחס בסלחנות זה למוזרותו של זה. פלוני הוא ג'ינג'י, אלמוני שר בכל הזדמנות, אני כותב ואבא קובנר אוהב פאתוס.
כפי שאבנרי וחבריו כבר הבינו לאחר הנאום המרשים של קובנר – שבו התוודעו אליו לראשונה – לא היה בהכרח קשר בין המילים המפוארות של קובנר למציאות בשטח. במקרה אחד השאיר השיפוט הנמרץ של קובנר חותם מר לשנים ארוכות: "בתום מערכה קשה, ב-7 ביוני 48' נכבש קיבוץ ניצנים בידי הצבא המצרי ומגיני היישוב נכנעו. בדפי הקרב האשים קובנר את הנכנעים בפחדנות וכניעה ללא הצדקה. לימים ביקש להתנצל על קביעתו הנמהרת, אך הם סירבו לסלוח ולא רצו אפילו לשמוע ממנו."
